שיעור הקבלה היומי12 פבר׳ 2020(בוקר)
שיעור בוקר 12.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
יאוש מכוחותיו עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות
בחכמת הקבלה מתחשבים בשני כוחות, כי באמת רק הם נמצאים במציאות, הכוח המושך והכוח הדוחה ושניהם באים מהבורא, ושניהם בעצם שווים וחשובים בעיניו, וכך גם אנחנו צריכים להתייחס אליהם. לאט לאט אנחנו לומדים, במיוחד בשיעור הזה "ייאוש מכוחותיו עצמו", שבאמת הוא בא ללמד אותנו עד כמה הכוח הדוחה הוא לא פחות חשוב לנו מהכוח המושך. כי ודאי שאנחנו רוצים משיכה, וכך נראה לנו ברצון לקבל שלנו הלא רוחני, שזה רצוי. אבל כתוב שיותר מאשר אדם מברך על הטוב, הוא צריך לברך על הרע ולהתייחס לטוב ולרע בצורה שווה. אז הוא נמצא בצמצום, בנקודה באמצע, בנקודה שאינה תלותית בשום דבר. ואז הוא מתעלה מעל הטבע שלו ויכול להיות חופשי.
לכן המצב שאנחנו מרגישים טוב ורע בצורה שווה, שהם שקולים זה כנגד זה, זו נקודה מאוד חשובה, וצריך לשים לב ולהשתוקק אליה. כי מתוך הנקודה הזאת אנחנו יכולים להחליט על כל דבר בצורה נכונה. זה אחד. דבר שני, כניסה לרוחניות באה במצב מאוד מיוחד, שכאילו נותנים לאדם כניסה והוא דוחה אותה, נותנים והוא דוחה, זה מעין לימוד של הפסיכולוגיה הפנימית שלנו, עד כמה אנחנו רוצים, לא רוצים, יכולים לוותר על זה או לא. כי באמת ישנם כאלה מקרי לימוד שפותחים לאדם והוא לא רוצה. ואז אנחנו רואים גם שהבורא צריך לעשות איזו פעולה מלמעלה כדי למשוך את האדם פנימה. יש גם צעדים, מקרים כאלו בדרכנו. אנחנו עוד צריכים לצרף את הקטעים על זה, למצוא ולצרף אותם גם לאותו נושא. זה לא שייך ל"ייאוש מכוחותיו עצמו", אבל בכל זאת, אלו המצבים שאנחנו צריכים לגייס, לספח אותם לעצמנו כדי להיות מוכנים להתקיים בעולם הרוחני.
וברוחניות קודם כל, אנחנו צריכים לשים לב לנקודה האמצעית. לא לכאן ולא לכאן. לשמור על האיזון. לשמור על העצמאות. לשמור על זה שאני לא נמשך לצד הטוב, ולא נמשך לצד הרע, אלא גדלות הבורא, זה מה שצריך קודם כל להראות לי את כיוון ההתפתחות. וגדלות הבורא היא מהנקודה האמצעית. זה בקו האמצעי. ולכן כאן אנחנו צריכים כבר לראות שלא ימין ולא שמאל, אלא האמצעי הוא החשוב, למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מהכול. כי כל מה שקיים בכלים שלנו ואנחנו יכולים להגיד עליו טוב או רע, נכון או לא, אמת ושקר, זה לא חשוב לי. חשוב לי רק מהנקודה העצמאית הזאת, אם אני מוצא אותה, להשתוקק לבורא, כי אז אני איכשהו נמשך לקו האמצעי, מתאר אותו, וכאן אני יכול להתחיל לתאר את הכוחות ימין שמאל אמצע. או יותר נכון, שמאל ימין אמצע. זה עוד לפנינו. אבל נתקרב לזה.
בואו בינתיים נעבור לקטעים שלנו.
קריין: קטע מספר 21 מתוך כתבי רב"ש ב', "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".
"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו יכול לעזור."
(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
הוא צריך להיות מיואש מכוחותיו, אבל מכוחותיו. לא מהדרך ולא מהמטרה, מזה אין מה להתייאש. אם הוא נופל לכל מיני כאלו מצבים הוא צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להביא את עצמו לאיזון. אם הוא לא מאוזן הוא לא נמצא במציאות הנכונה. אם הוא נמצא במציאות הנכונה, זאת אומרת, לא ימין ולא שמאל, העיקר להגיע לגדלות הבורא ולשייך את עצמו אליו, אז הוא רואה עד כמה אין לו שם שום כוחות, שום שכל. הוא לא יכול לעשות צעד אחד קדימה. אין לו לזה שום יוצרות.
ואז נמצאים במצב תלוי, וכמו שאומר רב"ש, זו הנקודה החשובה ביותר בהתפתחות שלנו, כי מתוך זה שאין כלום, תלויים באוויר, מבינים שכל הכוחות שלנו לא יכולים כאן להשתתף ולעזור ויוצא שנשאר לנו רק דבר אחד, תפילה. אנחנו יודעים שתפילה היא כאילו להתפלל, אבל זאת לא תפילה. תפילה שאנחנו מפעילים ממצב כזה זאת התפילה שעוזרת, מפני שבאמת אין לנו שום יסוד, שום סיכוי בעצמנו לעשות איזה צעד. התפילה הזאת באה ממש ממצב של מדבר, של ייאוש מכוחותיו עצמו. אבל זה לא מחליש את האדם, כמו שנראה לנו היום. כי אנחנו היום מסתמכים על הכוחות שלנו עדיין.
אבל כשיותר ויותר מתקרבים לנקודת הכניסה לרוחניות, אדם מתחיל להיות יותר ויותר שמח מזה שמגלה שאין לו כוחות מעצמו. ואז הוא יותר תלוי בבורא. התלות הזאת בבורא עוברת כמה שלבים. האחד שאז אני שמח שהכול, ברוך ה', תלוי בבורא ולא בי, אבל צריך להגיע למצב שיהיה לי כוח לדרוש, בכל זאת, מהבורא עזרה, שיעבוד עליי. וכאן, כמו שכותב רב"ש, אדם עובד ממקום סמוך לכניסה, היינו, שיהיה לו צורך לרצון להשפיע, שממנו והלאה הוא נכנס לזה, ואז הוא רואה שרק הבורא יכול להציל אותו, לעזור לו.
וכאן השאלה, יש בקשה, יש תפילה או לא? הוא לא מספר לנו כאן על כל רגע ורגע, אבל התפילה יכולה להיות רק בתמיכה מכל העשירייה. רק בתמיכה. שוב אני אומר, על מניין אנחנו לא מדברים, כי מניין הוא התנאי ההכרחי הראשון שאדם יפעיל תפילה כלפי הבורא. תראו איך עד היום הזה זה הדבר החשוב אצל הדתיים, בלי זה אין תפילה. אדם יכול להתפלל ביחידות, מאין ברירה, אבל בעצם "תפילה" זה נקרא שחייב להיות מניין. קדיש, שאדם מתקדש, שאדם פונה לבורא, מברך אותו, מבקש, עושה עימו קשר, זה רק מניין. לא פחות מזה. אפילו בברכת המזון, ששם זה שלושה, אבל בעצם עשרה זו ברכה מיוחדת. וכן הלאה.
זאת אומרת, איפה שאנחנו לא רואים במאמרים שלנו שהוא כותב בכל רגע ורגע שצריכים לגבש את הכוחות ובעזרתם לפנות לבורא, ברור שהוא מתכוון לזה בכל מקום. כי בלי זה הוא לא יפרמט את עצמו נכון להתעלות מעל האגו שלו לפנייה לבורא. עם מה ועל מה יבקש אם אנחנו צריכים להגיע לחיבור בינינו, ואין כלי שבור לפניו? הוא לא רואה את הכלי השבור, הוא לא מגלה שהוא נמצא בחוסר חיבור עם אחרים, אז מה קורה, אם לא מאהבת הבריות לאהבת ה', אז איך הוא מגיע? לכן צריכים להבין שבכניסה, בפנייה, תמיד הוא, וכולם, כל המקובלים ודאי, מתכוונים שאנחנו עושים זאת מתוך העשירייה.
שאלה: אמרת "אצל הדתיים". אצל הדתיים מחוץ לבית כנסת, תמיד יש מישהו בחוץ שצועק "מניין, מניין", עד שהוא אוסף עשרה ונכנס פנימה. אצלנו במשך היום יש גם תפילות, איפה בית הכנסת הפנימי שלנו?
אתה צריך בכל בוקר לחדש קשר עם העשירייה שלך, ואחר כך במשך היום כל הזמן תחזיק אותם בליבך. זה הכול.
תלמיד: את זה אנחנו עושים בזום.
לא בזום, בלב. ואז אתה פונה.
שאלה: אמרת את המשפט המופלא, "התפילה יכולה להיות רק בתמיכת העשירייה"?
לא בתמיכת העשירייה אפילו, זה וודאי, אלא תפילה בסופו של דבר, היא עבור העשירייה. עד כמה שהעשירייה תגיע לחיבור, לפי זה יהיה לך כלי רוחני. איפה תקבל? איך תבנה פרצוף שבו אתה יכול להתחיל לעבוד לפי מה שכתוב בתע"ס, צמצום, מסך, זיווג דהכאה, קבלה על מנת להשפיע? איך זה יכול להיות, איך תאסוף את הכלים השבורים של אדם הראשון? מה אתם חושבים, שהכול נמצא בכם? אתה צריך גם בצורה הגשמית לתאר את זה, שיהיה לך יותר ברור איפה אתה נמצא, וגם בצורה רוחנית.
תלמיד: אז יש כאן שני תנאים. אחד שרב"ש מדבר עליו, שאדם צריך להיות במצב שהוא רואה ב 100% ששום דבר לא יכול לעזור לו, חוץ מהבורא.
כן.
תלמיד: והתנאי השני.
עם מה לעזור?
תלמיד: להתפלל עבור העשירייה. להיות בהשפעה כלפי העשירייה.
להגיע לאיזה תיקון הראשון של הכלי השבור.
שאלה: אז אלה הם שני התנאים. כן?
כן.
שאלה: מהמקום שהוא מבין שחייב תפילה לפעולה עצמה, מה צריך לעשות? איך המעבר הזה מתקיים?
אני לא מבין מה זה מקום. למה אתה מתכוון?
תלמיד: אדם מבין שהוא חייב תפילה, בלי זה הוא לא יכול. זה שהוא מבין שהוא חייב רק תפילה. איך עוברים לפעולה עצמה?
בן אדם מבין שלחבר את כל העשירייה יחד, זה בעצם תנאי לכניסה לרוחניות לפחות באיזה מידה הקטנה ביותר, ופועל לקראת זה. תראה מה שכותב רב"ש ממאמר למאמר כל הזמן, כל הזמן בצורה שיטתית. אז על זה עובדים. רואים שלא מסוגלים, מתפללים. שוב חוזרים לראות מה קורה עם העשירייה, שוב מתפללים. וכך כל הזמן, כל הזמן, עד שאנחנו רואים בפועל, איך אנחנו מבצעים את החיבור.
תלמיד: לא כל כך ברור. אם אני מגיע למקום שפתאום יש הבנה שחייב תפילה, אז מה הפעולה שצריכה להיעשות כדי שתצא התפילה הזאת? צריך לקרות עוד משהו, או שזה כבר מספיק?
מה צריך לקרות? אני לא מבין אותך. אתה לא יכול לשאול אותנו על כל צעד וצעד שאתה מרגיש כרגע. אם יש לך איזו שאלה, אתה צריך לחשוב עליה, לייצב אותה נכון ואז לשאול. אני רואה שספונטניות זה לא עובד. ככה אתה גם מבלבל את כולם.
שאלה: אם אני מגיע למצב שאני צריך תפילה, זאת כבר תפילה, או שאני צריך לעשות עוד פעולה כדי להתפלל?
זה שיש לחץ, זה לא אומר כלום. מה אתה רוצה בלחץ הזה להשיג? על מה אתה מתפלל? "תפילה" זה נקרא עבודה שבלב. שאתה מרגיש את הלב שבור שבו עומדים חלקים כביכול שבורים, ואתה רוצה לחבר אותם. שאתה יוצא מעצמך ורוצה לחבר אותם יחד, ואתה אפילו מתאר אותם איך שהם עובדים יחד בכיוון לבורא, שכולם מכוונים לבורא, ואז אתה מתפלל על זה שככה זה יקרה. שהבורא יחבר את כל החברים, בלב שלך. זאת אומרת את כל הנטיות, כל התשוקות, כל הרצונות, שכולם, כולם, כל החברים יחד אנחנו נרגיש בלב אחד, שאנחנו יחד עם הבורא שממלא את הלבבות שלנו, בזה שהוא מתגלה ושמח.
שאלה: אז איך בצורה פרקטית עוברים מ"ויאנחו בני ישראל" ל"ותעל שוועתם"? מה הפעולה כשהתפילה כבר בפועל?
שבאמצע המשפט הזה "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", ו"ייאוש מכוחותיו עצמו", זה שאנחנו לא מסוגלים לחבר את השברים, ומתוך השברים גם לא מסוגלים להעלות תפילה. גם על זה אנחנו צריכים הכוונה נכונה, וסידור נכון, ושהבורא גם ילמד אותנו איך להתפלל, איך להעלות מ"ן. כל דבר ודבר צריכים ללמוד. אנחנו לא מבינים בזה שום דבר, אז על כל השלבים האלה אנחנו מתפללים תאסוף אותנו, ותחבר אותנו, ותייעץ מה לעשות כך וכך, אנחנו לא יודעים אף צעד ושעל בדרך. על כל הדברים האלו, עד שאנחנו מבררים כל פירור, כל דבר שיש לכלי הצועק נכון, מעלה מ"ן, ומוכן אז בתוך המ"ן הזה לקבל מ"ד.
זאת אומרת באותה שאלה שאנחנו שואלים אנחנו מקבלים תשובה, ואז כל זה מסתדר. השאלה שלנו זה כאור חוזר שבו אנחנו מקבלים את האור ישר, והוא מייצב אותנו, מסדר אותנו, ואנחנו מתחילים כבר להיות בפעולה הדדית עם הבורא.
תלמיד: יש הרגשה שברור לנו שאנחנו לא מסוגלים לעשות את כל הדברים האלה, ברור שחייב הבורא לבוא וללמד אותנו. פחות ברור איך עוברים עכשיו לתפילה בפועל. כאילו אני עוצר את היום, קורא איזה משהו ומתפלל בלב?
אני רוצה שחברים יעמדו בליבי. אני רוצה שאני ממש ארגיש אותם בלב שלי, ושאנחנו נתחבר יחד בכל מיני חסרונות שיש לנו לרוחניות, והכול יקבל צורה שאנחנו זקוקים לבורא שיעצב אותנו, שיחבר את כל הרצונות שלנו יחד. יחבר אותם, ינקה אותם מכל הפסולת. ושהרצונות שלנו הפרטיים, הם יהיו כולם לחיבור בינינו הדדי. שהרצונות האלה יתחברו יחד לרצון אחד, והרצון האחד, החיסרון הזה האחד שייצב בצורה כזאת שזה יהיה מ"ן, שאנחנו באמת נבקש ממנו משהו נחוץ, משהו נכון, משהו שצריך להיות. אז כאן מצד אחד בחוסר, מצד שני ברצון, אנחנו צריכים להגיע לזה.
קריין: קטע מספר 22, מתוך אגרת נ"ז של בעל הסולם.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
אבל ודאי שכמו שאנחנו למדנו, הוא לא יכול להגיד מראש ש"אני מיואש" אלא כל מצב ומצב ברוחניות הוא צריך לבוא מלמעלה, על ידי הארה שככה עובדת עלינו. ולכן צריכים להשקיע כוחות עוד ועוד. אפילו שאנחנו יודעים שצריכים להגיע לייאוש, זה לא מספיק. "אח, אני מתייאש", זה לא פועל, לא עובד. אתה שומע? זה לא עובד. אלא חייבים להשקיע במצב הנכון, במקום הנכון.
האמת שלהגיע לייאוש זה כאילו קל, אנחנו מתחילים ללמוד, אחרי זמן מה, כמה חודשים וכבר אנחנו מיואשים. אבל השאלה היא, זה ייאוש? לא. ייאוש צריך להיות ממצב שאני איכשהו מתאר אותו נכון. מה זה רוחניות? שאני מתאר נכון שאני לא מסוגל להגיע אליו, כי אני מכיר את הכוחות שלי לעומת התנאים הרוחניים. שאני רואה עד כמה שאני אפעל, אני לא יכול. אז אני מצייר לעצמי נכון, שאת הצורה הרוחנית אני יכול לקבל רק בתנאי שאנחנו מתחברים יחד. רוחניות אי אפשר שהיא תתייצב באדם אחד, אלא מיעוט הרבים לפחות שניים שמתחברים, כך שכל אחד יכול לוותר על עצמו לעומת השני.
אמנם כמו שכותב בעל הסולם, עד כמה שהקהילה יותר גדולה, אז יש יותר עוצמה. אבל יותר זה גם יכול לפזר את תשומת הלב שלנו. ולכן עשרה ולא יותר, את זה אנחנו מסוגלים לתפוס וזה פועל עלינו. זאת אומרת התיאור הוא צריך להיות גשמי, נכון, ולא מין הסתם ההבדל שכתוב שזה עבודה שבלב, תפילה של עבודה שבלב.
מצד אחד תפילה זה דבר הכי חשוב, כי אתה פונה לכוח עליון שרק הוא מסוגל לעשות את זה, להעלות אותך מעולם לעולם. אבל פנייה לכוח עליון חייבת להיות מתוך ההכרחיות, מתוך הלב, ולהכין את הלב, זו עבודה שלנו. זאת אומרת לנו פעולה שאנחנו מכינים את עצמנו בחיסרון הנכון, שגם זה נעשה על ידי ההארה מלמעלה, ואחר כך פונים. שוב חיסרון נכון, שוב פונים. שוב חיסרון נכון, שוב פונים. וככה זה כל הזמן, כל הזמן עד שאנחנו עוברים את כל התיקונים שכל מדרגה ומדרגה, כל חיסרון וחיסרון, כל עניית התפילה עד כמה שהיא גם שונה לפי החיסרון שלנו, וככה אנחנו רוכשים את המדרגות. אבל כל מדרגה ומדרגה זה מצב חדש שבא אלינו, מתגלה על ידי עניית התפילה שלנו. ועכשיו בשבילנו רק לדעת מהי עליית התפילה, לא ענייה, אלא עלייה.
אז עליית התפילה היא צריכה להיות מורגשת לנו, שאנחנו רוצים לחבר את הלבבות המכוון כל לב ולב לבורא כביכול, אבל כדי לכוון אותו באמת לבורא אנחנו צריכים לחבר אותם, אחרת אנחנו לא קולעים, לא מכוונים לבורא רק מכוונים לאגו שלנו. ולכן רק בתנאי שאנחנו מתחברים בתוך הלב של כל אחד ואחד ללב אחד, אנחנו אז מכוונים את עצמינו לבורא, אחרת הוא נעלם. זה כמו שאתם רוצים לתפוס את המטרה ולא מסוגלים, היא כל הזמן בורחת. אתם רוצים לתפוס אותה, והיא כל הזמן בורחת, בורחת, בורחת, לא יכולה להתייצב. רק אם אתם מתייצבים כולם יחד, אז המטרה היא נמצאת במרכז ואתם יכולים להתקשר אליה.
ולכן כאן זה עניין של איך לייצב את המ"ן. כי מ"ן זה כבר חיסרון על זה שלא יכולים להיות מכוונים, זאת אומרת לא יכולים להיות מכוונים לבורא, מתוך החיבור שלנו.
שאלה: מה ההבדל בין ייאוש מכוחותיי הגשמי לייאוש מכוחותיי הרוחני?
מכוחותיי גשמי אני לא מבין מה זה, שאני לא יכול להרים מאה קילו? ברור לי שאני לא יכול, כמה אתה מרים? מאה ועשרה קילו, האחר מרים מאתיים וחמישים קילו, אתה מבין מה זה? מה אני רוצה להגיד? שזו גשמיות, יכול להיות שאם היו אומרים לי, שאת זה אתה צריך כדי להיכנס לרוחניות, אז הייתי כבר מזמן עושה חיים במקום אחר. אנחנו צריכים להשתדל, אבל מתוך זה שאנחנו משתדלים להתחבר ולבקש את הבורא, ורואים שלא מסוגלים, אבל מה לא מסוגלים? חייבים לבדוק, חייבים להיות כמו בעבודה, את זה עשיתי, את זה וזה עשיתי, ולא הצלחתי, מה עוד? אחרי שאני עובד אני צריך להגיע למצב, אז אני צריך להגיע לייאוש מכוחותיי, שאני את זה לא מסוגל ואז מה לעשות? צריכה להיות מזה יציאה לשלב הבא, וכן הלאה ועוד ועוד, עד שאנחנו מגלים שלמרות שאין עוד מלבדו, עלי להגיע למצב שאני תלוי בו במאה אחוז, וחוץ מזה כל העבודה שלו תלויה בי, בחיסרון שלי, ואז אני יכול להפעיל חיסרון ללא חיסרון, כמו הילד קטן שבוכה ככה בכי סרק וכך מתקדמים.
תלמיד: נראה שהייאושים האמיתיים הם יחסית מועטים, אני בודק את זה על ידי זה שיש תפילה אחרת אמיתית והדבר היחיד שנשאר לי זו איזושהי תפילה מלאכותית או תפילה לפני תפילה, זה מרגיש לא אמיתי.
זה מפני שאתה מבין שכדי להפעיל תפילה אמיתית, אתם צריכים להתחבר יחד ועדיין אין צורך, ולא מורגש שזה דבר ההכרחי, וכאן זו בעיה של הסביבה, שהסביבה חייבת להפעיל כזאת השפעה על כל אחד ואחד שהוא ירצה וכאן העיקר קינאה, שאני מגלה שיש ביניהם קשר, שהם כן מתקשרים ביניהם, שהם כן רוצים להיות יחד, כן יכולים ואני לא.
אז מה לעשות? מתוך קינאה אני רוצה, כל הצורות האגואיסטיות שיש לנו, הן יכולות לסייע לנו, כל הצורות האלה יכולות לסייע לנו לרצות חיבור, אפילו שזה פוגע בי, אני מוכן לוותר על עין אחת רק שייקחו לו שתי עיניים, זה באמת אמת ונכון שאני מסוגל ללכת על כל דבר שמזיק לי, ולא להרגיש בזה נזק אלא רווח, תחשוב על הדוגמה הזאת העממית, זה מאוד חשוב.
קריין: קטע מספר 23 מתוך בעל הסולם, אגרת נ"ז.
"כתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם". כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל. כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם". כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
סדנה
אנחנו צריכים לראות את עצמנו משתוקקים לאהבת ה', אז לתאר לעצמנו מה זה נקרא לאהוב את ה'. שתיים, האם אנחנו יכולים להגיע למצב הזה שאנחנו אוהבים אותו, אם לא מה מפריע לנו כדי להגיע לאהבה, ועל מה אנחנו יכולים לבקש אותו שיעזור לנו בזה, שאנחנו נרצה לאהוב אותו עד כדי כך שבבקשה לאהוב אותו, שתקרא מ"ן הוא לא יסרב לנו, יש לנו כאן לפחות חמישה מצבים, אפשר לפרט אותם יותר.
איך אנחנו עושים זאת? איך אנחנו מהמטרה שלנו להגיע לאהבת ה' מגיעים למצב שכן יכולים להפעיל אותו, לחייב אותו לעזור לנו, שאנחנו נגיע לאהבה ומתוך אהבה נעשה את פעולת ההשפעה אליו? כל השרשרת הזאת הקטנה היא כבר לפנינו.
*
אם קודם צריכה להיות אהבת הבריות, אהבת חברים ואחר כך אהבת הבורא, אז מה אני לומד מאהבת חברים כדי להגיע לאהבת הבורא? סך הכול כנראה שיש בה כנראה משהו, כי אחרת אני לא יכול להגיע לאהבת הבורא. מה אנחנו לומדים מאהבת החברים שבלי זה אי אפשר להגיע לאהבת הבורא? מה ההבדל ביניהם, שחייב להיות קודם שלב אהבת חברים ואחר כך אהבת ה'?
זה לא בגלל שיש כלי והכלי הזה שבור, עקב זה נשבר הכלי, הכלי נשבר דווקא בכדי שאנחנו נמצא בתוכו כאלה תנאים, שמהם נוכל להגיע לאהבת הבורא, אהבת הבורא זו המטרה, לזה אנחנו צריכים להגיע, כמו שהוא אלינו אז תהיה לנו דבקות בו, אבל אי אפשר להגיע לדבקות בו, כאילו יש בעיה, איך אני יכול להגיע לדבקות בו.
לכן אני האדם, האדם הראשון, צריך לעבור שבירה ולאהוב את השברים שלי, להגיע לאהבה אליהם אז אני רוכש מתוך זה תנאים לאהבת הבורא, למה בצורה ישירה זה בלתי אפשרי?
*
תלמיד: לא ברור לי איך לענות לשאלה, יש במשוואה הזו כל כך הרבה נעלמים והיום כל הנעלמים האלה צפים עוד יותר, לפעמים עוד איכשהו אני יכול לשקר לעצמי.
מה לא מובן לך בשאלה?
תלמיד: השאלה ברורה.
ברורה, יש המשפיע וכדי שיהיה נברא הוא צריך להיות המקבל ההפוך ממנו, עכשיו אם הוא הפוך הוא לא מבין, ואין לו שום מגע עם המשפיע, רחוקים זה מזה, איך אפשר שהמקבל הזה ירכוש תכונות שיוכל להרגיש, להבין, להתכלל, לבוא בהחלפת דברים, באיזו התקשרות עם המשפיע, איך אפשר? אז כנראה שצריכים להחדיר בו בכוח את כוחות ההשפעה, ושהוא ידע איך לעבוד עם כוחות ההשפעה, אז אם יהיו לו כוחות ההשפעה וכוחות הקבלה, מה יהיה הלאה? הוא צריך גם כן להיות מחולק בין אלו לאלו, שיש בו גם את כוחות הבורא וגם את כוחות הנברא, האדם בעצמו, שירגיש בעצמו שהוא לא יכול לייחד אותם, להבין ולהרגיש אותם, ובמידה הזאת הוא לא מגלה ולא מרגיש את הבורא, יש לו חיסרון ואז לתת לו אפשרות איכשהו להתכלל, להתחבר, אבל לא שהוא מצליח בתוך עצמו.
אם הוא מצליח בתוך עצמו, זאת אומרת הכוח החיובי כלפי כוח שלילי יותר חזק או משהו, אלא הוא צריך להשתוקק לבורא שנמצא מחוצה לו. אז נותנים לנברא כוח חיובי וכוח שלילי, יצר טוב ויצר הרע, שוברים, מחלקים, מבלבלים אותו, ואחר כך כל הכוונה שלו, כל העבודה שלו היא להשתוקק שהבורא יעזור לו להיות כמוהו. אנחנו נמצאים במצב הזה, בזה אנחנו נמצאים. ואנחנו קרובים למצב שהוא יהיה די מבורר, השאלה ששאלתי היא, איך אנחנו מתוך זה שמסדרים את עצמנו מבפנים, מתחילים להתקשר לכוח ההשפעה מבחוץ?
מה עונים?
תלמיד: משתדלים להרגיש את החיסרון של החברים, איך שהם גם כן משתוקקים לאותה המטרה ולעזור להם, לעזור להם במטרה הזו, זה בעצם המימוש של האהבה שלי.
אני לא מבין , איך מזה שאני מסתכל שחברים שלי נמצאים במבוכה זה עוזר לי.
תלמיד: בזה שאני עוזר להם, מבקש עבורם, מתאר אותם שהם כבר מחוברים, זו ההשפעה שלי, הביטוי שלה.
עכשיו התחלת לדבר משהו טוב, יכול להיות שזה נכון. אם החבר לידך אומר שהוא לא מבין ולא יודע ולא מרגיש ובכלל נמצא באיזה מבוכה, בחוסר אונים, באיזה ערפל, אז אתה צריך לבוא אליו ולעזור, לתמוך במה שאפשר, ואז בזה אתה תרגיש עד כמה שלא אתה ולא הוא, אלא ביניכם אתם פתאום מרגישים שמשהו מתברר חדש וחזק, זו בדיוק העבודה. באף אחד לא יכולה להיות תשובה, אלא רק בינינו. הבורא מתגלה בינינו, זו מילה מאוד מדויקת. אין באף אחד, אלא איפה שהנטיות שלנו אחד כלפיי השני, בונים רשת קשר, שדה הרוחני, שדה אשר ברכו ה', שם אנחנו נגלה אותו. בינתיים אין שדה, כל אחד ואחד מאיתנו כמו איזה קוץ שנתקע באדמה וזהו. אנחנו עדיין לא מתקשרים בינינו, אין את הרשת הזאת התת קרקעית, שמשתוקקים לזה ולא יכולים ומבקשים, אז אנחנו מבינים שרק בבניית הקשר הזה, כל אחד יקבל דרך הקשר הזה כוחות, כל מיני חומרים, רטיבות, כל מה שהוא צריך כדי לגדול, לגדול כדי להיות בקשר עוד יותר חזק ברשת. זאת אומרת לא אני החשוב, אלא הרשת, אז אנחנו במשך היום כל הזמן דואגים איך אנחנו מחיים את הרשת בינינו, איך אנחנו רוצים לחיות ברשת הזאת ולא כל אחד בעצמו, כל אחד בעצמו זו קליפה, הרשת בינינו קדושה.
זה מעניין איך שזה מחובר, סך הכול קליפה נמצאת בתוך הקדושה ורק המחשבה שלי לשם מי אני עובד, מה המטרה למאמץ שלי, היא קובעת איפה הכוחות ילכו או לקוץ הזה, לקליפה, שלא גודל ממנה כלום, או לשדה בינינו, רשת הקשר בינינו, אשר ברכו ה', לקדושה.
שאלה: אתמול באמת השתדלנו מאוד להחזיק בדיוק את מה שאמרת, ובסוף היום כאילו הסתכלנו וזה היה אותו כלי מלא חורים שלא נשאר כלום.
אבל יותר חורים ממקודם?
תלמיד: אתמול זה הורגש ממש.
אז למה שלא לברך על זה? אם אתם עשיתם מאמץ, לא חשוב מה אתם מקבלים בסוף היום, זו בטוח התקדמות, ולברך. לא בירכתם על זה כי אתם שוקלים בצורה אגואיסטית, איפה מה שמגיע לי. אתה יכול גם כן כך לראות, איפה מה שמגיע לי, ולמרות זאת אני הולך למעלה מזה ורוצה לראות בצורה אחרת, לשקול בצורה אחרת. זה עובר, סך הכול אנחנו עושים פעולות שלא היו ככה, אני לא מגזים בזה, לא היו כאלה פעולות בעולם שלנו מימי העולם, בכלל, כמות כזאת של אנשים שהיא רוצה להגיע למטרה ואין לה שום צורך בשום דבר אחר, ורק ממש האגו הקטן הזה, שהבורא מייצב אותו יום יום מפריע לנו, בכמות אנשים כזאת זה לא היה, ממש הדור אחרון.
תלמיד: אני רוצה להבין קצת יותר טוב מה זה "במשך היום". בהרגשה שלי במשך היום אנחנו לא באותו כיוון, חלק מושכים לכנס, חלק מושכים להפצה, חלק בכלל בקמפוס.
חמש דקות בשעה. אני זוכר שעבדתי בכל מיני מקומות, מקומות שהיו מאוד נוקשים, אבל חמש דקות בשעה יכולת לצאת לפינת החדר ולעשן. הפסקת עישון, חמש דקות בשעה. זה לא היה ככה, לא הייתם בכאלה מקומות? אתם מהדור הצעיר שכבר אסור בכלל.
אתה יודע מה זה מחשבים, אז אתה יכול לעשות צלצול, גם ללמד את כולם איך לעשות שיהיה צלצול פעם בשעה, "פיק", ואז אתה יוצא לחמש דקות. אז נדלק לך על המסך שעון והוא מסתובב ובתוך חמש דקות הוא גומר את הסיבוב. ואז בתוך חמש הדקות האלה אתה חושב רק על המטרה דרך הקבוצה. זה הכול. יחד עם זה אתה יכול שיקפוץ שם איזה משפט. תעשה את זה לכולם, מה הבעיה, זה ייקח לך חמש דקות.
שאלה: אם יש רק שני כוחות והחברים הם הבורא והלבושים שלו ואני זה הרצון לקבל, איך בונים מזה את הקו האמצעי?
מה אני צריך לראות בחבר, הוא מפריע שהוא עומד ביני לבין הבורא, הוא עוזר שהוא עומד אחרי ודוחף אותי לבורא, הוא מושך, לא נותן לי להתקרב לבורא, אולי הוא עומד אחרי הבורא והבורא עומד בינינו ודווקא עוזר לקרב את הבורא אליי? מה אני צריך לראות בחבר? אם סתם החבר לא עושה כלום אז אני מבין שיש לי אגו שלי ועוד אגו אחד נמצא בחבר. אם אני מחבר את האגו שלי והאגו שלו אז יכול להיות שתהיה לנו יותר עוצמה וכך אנחנו מתקרבים. אבל איך אני רואה בחבר פעולת הבורא אליי? כי חוץ מהאני כל היתר זה פעולות שלו, אין עוד מלבדו, איך הבורא פועל עליי דרך החברים? מכל המציאות אני לא יכול להגיד, אין לי תפיסה כזאת גדולה, אבל זה שיש לי עשרה חברים, אני אומר עשרה אפילו, בדרך כלל זה פחות, נגיד חמישייה, יש לפניי חמישה אנשים, איך אני יכול לראות בהם אמצעי להגיע לרוחניות? פשוט, איך אני צריך להתייחס אליהם?
ברור שלעצמי אין לי מה להתייחס, זה עסק אבוד, זה אגו. לבורא אין לי גישה ישירה, אלא רק דרך תבנית הקבוצה. אז הקבוצה הזאת, חמישה אנשים שעומדים לפניי, איך אני מתייחס אליהם כדי לפנות לבורא ולקבל ממנו? זה המודם שלי, המקשר. איך אני מתייחס אליהם בצורה שאני צריך להפעיל אותם, אחרת אין לי כלום. את זה אני צריך לראות.
אז תתארו את זה לעצמכם, תבנו את זה לפניכם שכך זה יהיה, שאין לי ברירה, אני בהכרח צריך להגיע לקשר איתם. וזה לא חשוב איזה פרצופים, אתה יכול עכשיו לשבת איתם, מחר אתה תשב באיזו עשירייה אחרת ועוד עשירייה אחרת, לא חשוב, אתה בסופו של דבר תראה שהכול אותו דבר, הכול אותו דבר, זה סתם כך כדי לבלבל אותך, כדי לנתק אותך מכל מיני ציורים גשמיים.
אז איך אני מתייחס לאותה החמישייה שיש לפניי, שזה ממש על כף היד, איך אני מתייחס אליהם כדי להתקשר לבורא בקשר דו סטרי. אני צריך לראות את זה כמכשיר. יש לפניי קופסה ואני צריך להפעיל אותה כלפיי הבורא ולקבל ממנו תגובה, ככה לעבוד עם החמישייה, איך אני עושה? ממש תראה את הקופסה לפנייך.
תלמיד: ואפילו אם אני לא מצליח זה נחשב להצלחה בסופו של היום?
יגיעה, יגיעה גדולה מאוד, היא מביאה אותך. כמו שאתה עובד עם הקופסה, יש קופסה, אבל אני לוחץ ככה וככה, משתדל להבין איך לבנות את הדברים. ושם זה מסובך מאוד ומלא בכל מיני [דברים], זה כמו שאנשי ביטחון נגיד רוצים לפצח את הקוד של האויב, איך הם עובדים עם כל מיני צורות. כמו שאנשי מחשבים אוהבים כל הזמן לגנוב משהו זה מזה. זו העבודה שלנו, אנחנו רוצים לגנוב, כך גם כתוב בספרי הקבלה, שזה מקצוע טוב בקבלה, שאנחנו רוצים לגנוב, לגנוב מהאגו ולהעביר לרצון להשפיע, זו גניבה. לכן יש לנו הרבה בדיחות, דוגמאות על גנבים בחכמת הקבלה. ממש בצורה כזאת לעבוד.
אז תתארו לעצמכם, החמישייה לפניי, אולי באמת במקום עשירייה להתחלק לחמישיות? אני רואה שזה יכול להיות יותר מועיל, ואז קדימה. אבל אין לי, אין לי מודם אחר, מקשר אחר, קונדוקטור, מתאם ביני לבין הבורא.
שאלה: איך אני יכול לגוון את המאמצים שלי במהלך השיעור? כלומר, אי אפשר סתם לשבת במקום, יש רצון ללכת. אי אפשר להתרכז כל שלוש השעות בחברים ולנסות להתחבר איתם. אני יכול איכשהו לגוון את המאמצים שלי?
קודם כל צריכה להיות הכנה פיסית. לפני שאני בא לשיעור או שאני הולך על הליכון חשמלי, או שאני נכנס לטוש חם, טוב, מנענע את עצמי, ואני קורא חומר. לאו דווקא את החומר הזה אלא כל מיני חומרים כאלה שמתחילים להפעיל את הראש, משפטים וכל מיני דברים, ואז אני בא לשיעור. וגם בשיעור, יש רבע שעה הכנה, אז אני שומע במה אתם כאן נמצאים. אני יכול לבוא לא ברבע לשלוש, אני יכול לבוא בשלוש, אבל אני בא ברבע לשלוש כדי לשמוע ולהתכלל עם המצב שלכם.
אני יודע שיש כאלה אנשים שיוצאים אחרי הפרגוד הזה ועושים שם כל מיני קפיצות, כל מיני תרגילי התעמלות. הם עושים כל מיני תנועות וכן הלאה. אני לא נגד זה. רב"ש היה יוצא פעם בשעה למרפסת, החוצה, כדי לנשום אוויר. ללכת לא, אבל הוא היה הולך לפני כל שיעור, וזה לקח לו לפחות חצי שעה אם לא יותר. היה הולך מהבית שלו עד רבי עקיבא דרך כל חזון איש וחזרה, זה הרבה. אני חושב שזה קילומטר הלוך וקילומטר חזור, שני קילומטרים, ואז היה בא לשיעור. וגם בזמן השיעור היה יוצא כל שעה לפחות לחמש דקות.
חוץ מזה, היו מעשנים. זה עוזר, זה דווקא עוזר להתרכז. עד כמה שעישון הוא אסור ואסור לדבר על זה ויכולים לצעוק עלי עכשיו כל מיני אנשי אמת, אבל זה עוזר לריכוז. גם הרופאים עצמם אומרים.
הרופא כאן אומר שלא, הוא לא יכול להגיד שכן, אחרת יקחו ממנו את הרישיון.
וקפה, אני לא רואה לפניך כוס קפה. ואכלת היום, משהו לפחות? יש שם לחם, עם שמן זית, אולי עם קצת מלח אפילו, וזעתר, אז קדימה. זאת אומרת, זה חובה לפני שיעור, אני אומר ברצינות, וזה צריך להיות לכולם. פרוסת לחם עם שמן זית וזעתר או משהו, זה לא חשוב, אבל שמן ולחם זה ממש אוכל בסיסי, ואז אתה מוכן.
ואם אתה לא מסוגל לשבת, תצא אחרי הפרגוד, תעשה שם איזה קפיצות ותחזור. עד שהגוף יתרגל. כמה שתתרגל יותר לשבת, אתה בזה מרבה חכמה. מרבה ישיבה, מרבה חכמה.
אבל במדבר אנחנו יושבים עם שולחנות או בלי שולחנות? אולי נעשה חמישיות. כנראה עם שולחנות, כי אחר כך יש לנו שם סעודות. ובכנס הגדול? גם עם שולחנות, כי הסעודות הן באמצע. טוב, אבל צריכים לחשוב איך לעשות, כי חמישייה היא יותר מובילית.
תלמיד: האם יהיה בסדר שעד הכנס נעשה ניסיון, כל עשירייה תתחלק לשתי חמישיות, כמו שאתה מציע?
באותו שולחן זה אולי לא מתאים.
תלמיד: לא באותו שולחן. נתחלק אולי אפילו לשולחנות קטנים יותר, אבל שנהיה חמישיות.
אני בעד לנסות. כי נראה לי שזה יותר מובילי, יותר טוב. עשירייה קשה לי להחזיק גם בראש. אמנם כביכול האדם בנוי להחזיק עשרה וזה אופטימלי. זה מקסימום שאני מסוגל להחזיק, מקסימום, יותר מזה אני לא מסוגל. ופחות כאילו, למה פחות אם צריכים ללכת על הכלי השלם, עשר, עשר ספירות, עשר אצבעות סך הכול, אבל קשה לנו. יכול להיות שבאמת גם לדור שלנו ככה זה, נעשה.
תלמיד: מרגיש יותר קל לא לברוח מאשר בעשרה. חמישה זה דבר יותר מחייב. לפחות בינתיים, עד שיהיה אפשר להחזיק ממש עשירייה בלי לברוח, שזה יותר מחייב.
חמישה, שישה, זה לא חייב להיות מספר כזה.
תלמיד: אני אומר יותר אינטימי.
כן, אני תופס אותם במבט אחד.
תלמיד: ולמה אתה רצית שנעשה חמישיות, למה אתה חשבת על זה?
כי אני רואה שעשירייה זה קצת כבד. קצת נופלים מהעגלה. כאילו אני רוצה לתפוס אותם, אבל יש כמה כאלו, שניים שלושה לפחות, שאני לא תופס אותם במבט אחד. אני רואה גם על עצמי, קשה להחזיק עשירייה. אמנם שאני ככה מרגיש את כולם ותופס את כולם, אבל כשאני מתלבש בכם אני רואה ש. תנסו.
תלמיד: העבודה היא אותה עבודה, בין בעשירייה, בין בחמישייה, זה לא משנה לנו.
אבל הגישה הרבה יותר קלה, יותר מרוכזת. אני יותר מחויב. הם עומדים בליבי בצורה יותר קלה, בצורה יותר קרובה. אני לא נפרד מהם כל כך, כי בכל זאת כל אחד יותר בולט. אז אמנם שאני יכול לתפוס עשרה, אבל עכשיו כל אחד אצלי נעשה פי שניים יותר גדול אם אני תופס חמישייה, ואז יותר קל לי להחזיק אותם.
תנסו. מה שלא יהיה, אנחנו חייבים לראות עבודה רוחנית דרך, נגיד חמישייה, דרך הקבוצה. זה דבר עקרוני, מאוד קשה ואנחנו צריכים להחזיק בזה. תראו מה קרה עם חכמת הקבלה שהשתנתה עד יהדות עממית. נשאר מניין גשמי, מחייב לפי שולחן ערוך שכך צריך להיות. אמנם הם פסוקים יפים מאוד, אם אנחנו ניקח כל מיני ספרים שמדברים שם, אותו שולחן ערוך או עוד כל מיני פסוקים מהלכות, יש שם כאלה דרישות, כאלה דברים חדים על העשירייה, על המניין, על החיבור, על אהבה. אבל הפעולות עצמן הן גופניות, גשמיות, לא מחייבות אותי לזה.
כשאני מסתכל על חיים דתיים רגילים, הם לא מחייבים אותי, החיים האלו לחיבור, לאהבה. לא. ההיפך, לפעמים תומכים בריחוק עד שנאה, כי דווקא אם אנחנו אגואיסטים השנאה מחזיקה אותנו. אני מחזיק בשלי והוא בשלו והוא בשלו, ואז אנחנו כאילו יותר מחזיקים כל אחד בשלו אבל נמשכים כל אחד עם החלק שלו ביהדות. ואמנם שזה מחזיק, זה נכון, אבל בצורה לא קדושה. אנחנו צריכים בכל זאת להעלות את חשיבות החיבור מעל כל דבר אחר.
וודאי שיהיו כנגד זה כל מיני טענות אלינו, מחלוקות, כל מיני בעיות שלנו, אבל זה הכול נובע מתוך זה שאנחנו תומכים בחיבור ורוצים להראות לכולם שהחיבור זה העיקר, כי בו מתגלה הבורא ואז אנחנו מגיעים למטרת הבריאה. ובזה, בחיבור, אנחנו מבצעים את כל המצוות. אין לך אף מצווה שיוצאת מגדר החיבור ולא מכוונת אותנו לחיבור. כל המצוות זה איך שוב לחזור לתרי"ג ואף תר"ך חלקים המחוברים כאחד.
שאלה: חוזר לנושא השיעור. השכינה נמצאת בינינו, וגם הייאוש.
בינינו, כן.
תלמיד: וגם הייאוש. איך לכלול במצב הייאוש את החברים?
איך זה? יפה, אם יש לי כבר ראייה של העשירייה שכולם נמצאים בייאוש, ומעלינו יש בורא שהוא את הייאוש הזה מחזיק, כי כל מצב אנחנו מקבלים ממנו. אנחנו בעצמנו לא מייצבים שום דבר ולא מייצרים שום דבר, אלא הבורא מכניס לנו את הייאוש, עומד ככה מעלינו ועושה. אז מה אנחנו צריכים לעשות? לחבר את הייאושים שלנו ולצעוק אליו. מה לצעוק? אנחנו צריכים לראות במצב הייאוש שלנו שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים להתקדם. למה להתקדם? לחיבור, כדי בתוך החיבור לגלות את כוח החיבור ואהבה שזה הוא, כדי לעשות לו בזה נחת רוח, וזו כל הבעיה שלנו, כל התפילה שלנו, לא יותר. אז מה עוד צריך לעשות, תגיד לי?
תלמיד: אנחנו צריכים לבנות את היחסים בינינו, הקשרים בינינו.
בסדר. זה אנחנו יכולים לעשות, כי יש לנו על זה את כל הספרות שלנו, כל העצות של כל המקובלים. הרב"ש כותב על זה כל הזמן. רב"ש, בעל הסולם. אתה יכול ללכת אפילו לעוד ספרים, אבל מספיק לנו הפסוקים האלו.
תלמיד: בגדול הספר לכנס הוא לא יהיה מתורגם לשפות.
לכנס יש לנו שיעורים שמתרגמים אותם.
תלמיד: הם יהיו מתורגמים וגם ייצאו חוברות בשפות שונות לכנס.
עם השיעורים מתורגמים. כל אחד יקבל חוברת.
תלמיד: כן, יהיה שם גם לו"ז, גם השירים שיהיו בכנס, דף קשר.
וגם כמה דפים ריקים כדי לרשום.
תלמיד: כן, לכתוב עבור כל שיעור.
ועיפרון בנוסף לחוברת.
תלמיד: כן. אני מקווה שהאחראי שומע עכשיו.
זה מסודר?
תלמיד: אפשר לעשות את זה.
מה זה "אפשר לעשות"? אנחנו דיברנו על זה כמה פעמים, נכון או לא?
תלמיד: אני מחכה לקבל את הקובץ, ועפרונות אנחנו נקנה והכול בסדר.
טוב.
תלמיד: ולגבי הספר של המקורות.
ספר מקורות הוא מכיל עד כמה ועד מתי? כי אנחנו כל הזמן מתעשרים.
תלמיד: הספר מבוסס על עשר שנות הלימוד האחרונות שלנו, שבהם למדנו קטעים נבחרים משיעור בוקר. הוא מורכב משמונה פרקים ראשיים שבתוכם יש סך הכול עוד 78 תתי פרקים של נושאים. הוא מקיף הרבה מאוד מהתכנים שנלמדו כאן בשיעור.
עד מתי זה?
תלמיד: גם כנס מולדובה, גם כנס בולגריה נכנסו לתוך הספר. גם הקטעים של כנס המדבר הנוכחי בדקנו שהם נכנסו. עשינו בדיקה מאוד מקיפה. 680 עמודים, זה הספר.
בסדר, מצוין. את הספר כבר נקבל בכנס? כן, מצוין. יופי. חבל שלא נספיק לתרגם את זה, אבל צריכים לדאוג לתרגומים. ונכניס את התרגומים האלה לאתר ואם ירצו אז גם נדפיס.
אני לא חושב שיש צורך כל כך שיהיה ספר ממש לפני כל אחד ואחד בשפות שונות. אנחנו נשתמש בעברית ואז נראה עד כמה זה שימושי שיהיה ספר ולא קובץ. אבל זה מאוד חשוב. יפה.
שאלה: אם אני מצד אחד שם את הבורא ומצד שני אני שם את היקר לי, ואני נמצא באמצע.
מה זה היקר לי?
תלמיד: החבר שלי.
אז תגיד, מאיפה אני יודע?
תלמיד: אז אני לא יכול לעשות, לא צעד לכיוון הבורא ולא צעד לכיוון היקר לי.
אבל תשים את החבר לפניך, בינך לבין הבורא.
תלמיד: בסדר. במאמר "מחמר החמורים" הוא אומר שיש מצב כזה שאני הולך ליד החבר ומנטרל את החמור שלו, ואז זה שיושב למעלה הופך לאדם, הוא יכול ללכת איתי ביחד לכיוון ההיכל.
אני צריך כנראה עוד כמה מלאכים שיעזרו לי, עם הכנפיים.
תלמיד: מה זו התכונה בעשירייה שמשחררת את האדם?
אני לא יודע. אני רוצה רק להראות לך שאני לא מתייחס לשאלות שלך, ותבין למה. מה שאנחנו לומדים, בסגנון הזה אתה צריך לשאול. את זה אתה צריך לשאול ועל זה לחשוב. כמה זמן חשבת עכשיו על החמורים, ולמה הם עובדים ככה. למה? אני לא בזה. אני אומר לך, כדי לענות על השאלה שלך אני עכשיו צריך לקחת את הסיפור הזה, להתלבש בו ולבנות לך תשובה לפי השפה שלך. בשביל מה? רק תגיד לי. אני לא מבין.
תלמיד: מבחינתי מה שאתה סיפרת היום, שהחבר נמצא מקדימה, מלמטה, מהצדדים.
אני רק על זה דיברתי, לא על החמורים ולא על כלום.
תלמיד: בשבילי זה המהלך.
זה לא טוב שבשבילך זה כך.
תלמיד: איך אני ממקום שנמצא בין הבורא לבין החבר, הופך למקום שאני נמצא ליד החבר ועוזר לו להתקדם בכל הכוח שלי, בלי שאני מסורס בפעולה הזאת, אלא כל הכוח שלי זה לדחוף את החבר לבורא ואז אני יכול להצטרף אליו.
אם החבר נמצא ביני לבין הבורא, כמו שרב"ש אומר, שאחרי כל חבר נמצא בורא, זאת אומרת קודם החבר ואחריו הבורא, אז כמה שאני יכול אני צריך לעזור לחבר להתקדם לבורא. ואז אני אראה שזה לא חבר, שזה אני המתוקן.
תלמיד: מה הכוח בעשירייה שגורם לי לעבור מאני שנמצא בין הבורא ולבין החבר?
אתה לא נמצא בין החבר לבין הבורא. החבר נמצא ביני לבין הבורא.
תלמיד: בדיוק. אז השאלה שלי, איך אני עושה את המעבר הזה, בין זה שאני נמצא בין שניים שאני יותר כביכול קרוב לבורא והחבר מאחורה?
אין לי תמונה כזאת. לי אין תמונה כזאת. אני לא פילוסוף כמוך, אני מדבר מהמציאות כמו שהם כותבים.
שאלה: איך אנחנו רואים את החבר כמושלם מצד אחד, ומצד שני מרגישים את הייאוש של העשירייה?
יש כאן כמה תשובות. קודם כל אני לא רואה עשירייה, אני רואה את האגו שלי שכך הוא מתבאר לפניי. אם אני מטפל בו, באגו שלי, אני רואה בזה שהבורא מתלבש בהם, בתוך החברים שלי, יותר ויותר. במידה שאני מתקן את עצמי, אני רואה שהבורא מתלבש בהם. זאת אומרת בסך הכול העשירייה הזאת היא הדגמה, המחשה, או הצגה של התכונות שלי האגואיסטיות, זה מה שאני רואה בעשירייה. כל פגם ופגם שאני רואה בכל אחד מהם ובכולם יחד, אני רואה את הפגמים שלי, את היצר הרע שלי. לעת עתה, זה גם ישתנה כל פעם, עד כדי כך שאני מתחיל לשנוא אותם, לדחוף אותם, לשרוף אותם, להרוג אותם, מה שיהיה. וכך אני מתקדם.
החברים עומדים לפניי ובכמה שאני דוחה אותם, אני רואה את האגו שלי. ואז אני מבקש מהבורא שיעזור. למה אני לא אבקש אותו שיעזור לי, שאני אתייחס אליהם יפה, באהבה? גם אפשר לעשות את זה, וודאי. אבל יותר נכון ויותר אנטי אגואיסטי שאני אבקש ממנו שכביכול יעזור להם. אבל מה זה יעזור להם? זה לא הם, זה האגו שלי שאני כך רואה, נכון. אבל בצורה כזו אתה ממש יכול לבקש בצורה ברורה. אם מהבורא אתה מבקש שיעזור להם, אז אתה עוד יותר מתעלה מעל האגו שלך ורוצה בו לטפל.
אז לעבוד בצורה כזאת עם העשירייה, או החמישייה, שהם עומדים לפניי, ובהם, בהם אני עובד עם הבורא, אני רואה בהם את עצמי, אני רואה בהם איך שהבורא עוזר. אני כביכול מסתכל לתוכי במיקרוסקופ, ורואה את כל הבעיות שלי, חיידקים, וירוסים למיניהם אני רואה, וגם מבקש מהבורא באותו זמן שיטפל. וכשהוא מטפל, אני רואה מה התוצאה מהטיפול שלו, הכול בתוך חמישייה או עשירייה אני רואה.
קריין: קטע מספר 24 מתוך רב"ש א', "וכאשר יענו אותו".
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה"... שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו."
(רב"ש - א'. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)
שאלה. אם הבורא לא היה שובר את הרצון האחד להרבה חלקים שבורים, לרצונות שונים, איך היינו יכולים להגיע להשפיע נחת רוח, לעבוד לשם שמיים? האם ישנה עצה אחרת איך להגיע להשפעה לשם שמיים, אם הבורא לא היה שובר את הכלי? אם לא היה בורא יצר הרע, והיה שובר אותו ונותן לנו אפשרות לחבר על ידו, בעזרתו, שאנחנו מגלים את הרע ואז הוא עוזר, במידה שאנחנו מבקשים, כי לא מספיק רק לגלות. אם לא היה שובר את האדם הראשון, איך היינו יכולים לעבוד לבורא? לא היו חברים, לא היה עולם, לא היו עולמות, לא היה כלום, ישירות לבורא, איך היינו יכולים לעבוד?
ישנה עצה? מי יכול לייעץ לבורא מה לעשות? אבל לתאר את זה, שאין ברירה אלא רק בצורה כזאת אפשר להביא את הנברא לאהבת הבורא, להשתוות הצורה, כי מצד הבורא מתגלה האהבה.
תלמיד: הבורא הוא כל יכול. למה מלכתחילה לא לפתח לאדם מודעות כזאת, להגיע להשוואת הצורה איתו? למה צריך את כל השבירה הזאת בכלל?
יופי, זאת השאלה לכולם.
זה שזו שבירה, נניח שזו חובה. אבל למה לנברא במצב השבור, מלכתחילה לא לתת לו גם הכרה במה?
תלמיד: הכרה, מודעות להשוואת הצורה, להיות כמוהו.
איך להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
תלמיד: כן.
אם הנברא היה בזה, אז למה לא? למה הבורא עשה אלפי שנות התפתחות חומרית, אחר כך רוחנית קצת יותר, אחר כך בעיות, בלגן, מלחמות, כל מיני דברים? כך כל אחד ואחד נולד ויודע מה הוא צריך לעשות, ואז הולך ועושה, הולך ועושה. למה רע?
זאת אומרת לבטל את נקודת הבירור, נקודת הבחירה. מה יכול להיות אם היינו בנויים, ברואים, בלי נקודת הבחירה, שיש לנו בטוח כבר מחשבה, כוונה, כוח, תוכנה פנימית איך אנחנו צריכים להגיע להזדהות עם הבורא? השאלה היא יותר עמוקה, מה אנחנו מרוויחים על ידי זה שאנחנו מתבלבלים, נופלים, ממש מקללים את הכול, נפגשים במלחמות בינינו, במה לא. מה הרווח לכל הייסורים שאנחנו עוברים? במיוחד אתה יכול לראות את זה על עם ישראל, כמה שזו ההיסטוריה שלו, שבו במיוחד צריכה להתבאר ''נקודת הבחירה''. אתה צודק. למה לי?
מה כל כך טוב בבחירה שבלעדיה אנחנו לא יכולים להגיע להשתוות השלמה עם הבורא? זו שאלה מאוד לא פשוטה. תרשמו את זה לעצמכם, אנחנו נברר את זה. זה נושא בפני עצמו. כנראה שאנחנו שוב צריכים לחזור עליו.
תלמיד: נדמה לי שזה נקרא "נהמא דכיסופא" לבושה, שלא נקבל מתנת חינם. ואז הבלבול הזה הוא כדי שנרגיש שאנחנו עשינו את זה ואז נוכל ליהנות מהשכר.
שומעים. גם את זה לצרף. למה העולם נברא? העולם נברא קודם כל בשביל ''הבושה''. מה נותנת לנו הרגשת הבושה, הרגשת ההבדל בינינו לבורא?
ודאי שזו לא שאלה כל כך עקרונית, כי ברור לנו שבלי זה לא היינו בני אדם, לא היו לנו ספקות, בעיות למיניהן, אלא הכול היה כבצורה מכאנית מתקיים. וודאי שלא היו ייסורים ואם לא הייסורים אז לא היו גם השמחה והתפרצות הגילוי.
שאלה: כדי להגיע לתפילה, האם אני צריך להשיג את אהבת החברים תחילה או שאני צריך לבקש מהבורא שיביא אותי לאהוב את החברים? מה סדר העבודה? איך אני יכול להגיע לאהבת הבורא אם אני לא אוהב את החברים תחילה? אבל איך אני יכול להתפלל עליהם אם אני לא מרגיש שהם חלק ממני?
נכון מאוד אתה אומר, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". קודם כל צריכים להגיע למצב שהחברים בשבילי יותר חשובים מהבורא. יותר חשובים. אתה מבין עד כמה זה נראה שאני כאילו הורס את כול הגישה לבורא. החבר יותר חשוב. וזה מעניין מאוד. על זה יש עוד ללמוד ולחקור. אבל אני צריך להגיע למצב שהחבר חשוב.
מה החבר חשוב? ככה, שאם אומרים לך או לחבר או לבורא, אתה אומר לחבר. ממש כך. ואחר כך מאהבת החברים, שאתה מגיע איתם ובאמת נמצא איתם, אז אתה רק יכול לפתח [אהבה לבורא]. ולפני זה אם אתה מפתח אהבה לבורא, זו אהבה אגואיסטית. ואז מאהבת הבריות, מאהבת החברים אתה מפתח אהבה לבורא וזאת אהבה חלוטה, אהבה אמיתית שהיא באה מהשפעה שלך אליו, מרצון לתת לו, להשפיע באמת. זה נקרא שהחברים הם הכלי שלך.
שאלה: אתה נותן כל הזמן דוגמה כזו שאני חייב לראות את החברים כמחוברים יותר ולקנא בזה. האם אני צריך לראות את זה כמשהו קונקרטי, שהם דואגים זה על זה, תומכים זה בזה? או שאני צריך לשכנע את עצמי בזה בלי קשר למה שאני רואה בעיניים?
אני צריך לראות את זה. למה הם קשורים ביניהם יותר מאשר אני אליהם? מה יש בהם איזה יוצרות, ההתחלות, הכנות, שהם כל כך מדברים ביניהם? אני מסתכל עליהם מהצד, אני רואה יש ביניהם קשר כזה שלי אין איתם. אני מקנא, זו קנאה פשוטה.
למה הם כל כך מחוברים? למה הם כל כך מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה? הם בקלות מגיעים לישיבת החברים, הם רוצים להגיע, הם רוצים לעשות משהו יחד, ואני לא. לי זה עולה בכוח, אני בכלל שוכח על זה, אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אני אגיע לישיבת חברים לפני כולם, אני אגיע עם כל מיני קטעים, ורוצה להכין להם משהו טוב והנה מתקרב הזמן, אני מפחד ומפחד, ובסופו של דבר אפילו לא הולך. ככה זה קורה או לא?
תלמיד: כן.
זה טבעי. אני מדבר מתוך ניסיון בכל הדברים האלה. אז אני מקנא, וחוץ מזה אני צריך לחשוב שכשהם מתקרבים זה לזה, כוח הבורא שנמצא בהם הוא שנותן להם את זה. למה לי לא? אז אני לא מקנא שיש ביניהם כזה יחס, אלא אני מקנא באיך שהבורא מתייחס אליהם. אתם מבינים את זה?
הבורא מתייחס אליהם ונותן להם, מה יש להם שאין לי? למה הוא דוחה אותי מהקשר עם כולם, ולמה אותם הוא דווקא מקדם? אני בכלל לא בעניין? אם אני לא שייך לחיבור, אז אולי אני נטל והם סתם ככה סובלים אותי מפני שכך צריכים, וכך המקובלים מייעצים? כנראה שככה.
זאת אומרת אני צריך לעשות כאן חשבון. ואם מדובר על זה שאהבת חברים היא קודם ורק אחרי שאני משיג אותה אני יכול להגיע ממנה לאהבת הבורא, אז על מה אני מדבר בכלל? איפה אני נמצא?
זה מצב רציני. לפחות מובן שיש לנו בעיה, יש בנו וירוס
שאלה: אבל איך להגיע לחיסרון לאהבת הבורא שיניע אותי להשיג את זה דרך החברים?
כל החסרונות לאהבת הבורא שיש בי לפני שאני משיג אהבת חברים הם חסרונות אגואיסטיים. אני רוצה אותם, כן, אני רוצה לאהוב את הבורא. למה? אני קשור אליו, "אין עוד מלבדו", ודאי שאני אוהב אותו או חס ושלום לא רוצה לחשוב עליו רע, מי יודע מה יקרה לי ואיך הוא יגיב, שלא יתרגז עליי, "אל קנא" בשביל מה לי?
לכן אנחנו לא צריכים לחשוב על אהבת הבורא, אלא צריכים לחשוב על עזרת הבורא. כי אם אני חושב על אהבה, אני חושב מתוך האגו שלי. אז אני חושב על עזרת הבורא איפה הוא יכול עכשיו לעזור לי? אני כמו תינוק שתופס את היד של אימא, מביא אותה ורוצה שהיא תעשה לי כך או כך. זה מה שאני צריך. מתי אנחנו יכולים להתחיל ביחס של אהבה אליו? כשיש לנו איזה יחס מחוצה לנו. מתי יהיה לנו משהו מחוצה לנו? כשאנחנו נפתח את זה כלפי החברים, במידה הזאת אני יכול להתייחס כך גם לבורא. לכן הבורא עומד אחרי החברים.
תלמיד: לעסוק באהבת חברים זה דבר שדורש הרבה מאוד כוח.
ודאי. אז מה? זה לא כוח. זה דורש עדינות הנפש, כי אם אתה יודע איפה הבעיה, אין לך שום מאמץ. זה אפילו לא לחיצה על כפתור. אלא רק גילוי מה צריך לקרות, על ידי זה מה שצריך לקרות, זה קורה. תתאר לעצמך, אם אתה מגיע להבנה ברורה שכך אני רוצה שזה יהיה, נגיד, חיבור בין החברים או ביני לחברים. ואת זה עוד צריך לברר, מה קודם למה. אז אני רוצה שזה יתקיים. ואני מבין שרק הבורא יכול לעשות את זה, זה כוח בטבע, כוח שמוכן ועומד ואין לו לא פחות ולא יותר, אין כלום, הוא נמצא בכל מקום. עכשיו אני רוצה שהוא יפעל, ואני מפעיל אותו במחשבה אחת. אני מפעיל, זה מספיק לפעולה, ומייד זה קורה.
תלמיד: בסדר. זה נכון, אבל הבורא שם בדרך מכשולים והאדם צריך למצוא כוחות התגברות עליהם.
יותר נכון, אלה כוחות בירור, כי אנחנו צריכים לברר במה עוד זה תלוי ועד כמה, ואיך אני צריך לאתר את זה. זאת אומרת הכול תלוי בדיוק שלי.
תלמיד: אבל אנחנו לומדים שיש דברים שמפריעים לנו לכאורה בדרך להתגבר על הקשיים שהבורא נותן לנו, בלחשוב על החבר.
ואני אומר לך שהם לא מפריעים, הם מכוונים אותנו בצורה יותר מדויקת לאותה הנקודה שעלייה צריך ללחוץ. אין הפרעות.
תלמיד: מהתשובה אני שומע שפשוט צריך להיות במודעות נכונה כל הזמן, כל היום.
וכל פעם יותר חדה.
תלמיד: אז הכוחות הם פשוט להחזיק את המודעות הזאת ולא כוחות התגברות מעבר.
בזה ההתגברות, רק להיות יותר חד, יותר חד לזה. העבודה היא לא קשה, כשאנחנו תופסים אותה, אנחנו רואים ש"במחשבה הכול יתבררו"1.
שאלה: דברנו על תפילה בעשירייה, אז במשך היום ואפילו עכשיו בשיעור יוצא שכדי שהחברים יעמדו בליבי, כדי שכמו שאמרת, הם יעמדו שם, כאילו יש מחשבה על זה אבל אז הכול נעלם, יש כאן מקום לבקשה לבורא. האם צריך שיהיה ברור שהבורא בונה, שהוא עוזר במשהו קונקרטי בהקשר הזה, או שלא? האם אני צריך לגלות את העזרה שלו כאן במקום קונקרטי?
כן. בסופו של דבר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"2. ככה זה הולך, זו כל העבודה שלנו. לראות את כל הפגמים שהבורא מלכתחילה עשה, לברך על הפגם, שדווקא על ידו אני מגיע לחיבור, לגילוי, לדבקות, להשפעה, ואז מתקנים. על כל הפגמים, שורה האהבה, ויש יכולת להיות בדבקות. וזה ממש תענוג לגלות את הפגמים. "שמח אני ברשעים שהתגלו"3.
תלמיד: אני מבין. אני מגלה את המומים האלה, ומודה על כך שיש הזדמנות לבקש. אבל לא תמיד, או יותר נכון לרוב, אתה לא רואה את התשובה של הבורא באיזו עזרה קונקרטית כי המצבים מתחלפים, אולי דרך העבודה עם החברים, לרוב אתה יכול לעזור במצב, להוסיף עוד איזו חשיבות. האם צריך שתבוא הכרה שהנה במקום הקונקרטי הזה זאת תשובת הבורא, הנה הוא עוזר, מול הייאוש הספציפי שהתגלה?
זה לא תמיד יוצא וצריכים בזה ניסיון, כי הבורא לא הולך לעשות לפי מה שבא לך, לפי מה שנראה לך, אלא לפי סדר המדרגות. לכן, כל מה שמתגלה, אתה צריך לברך על הרע כמו על הטוב, ובצורה כזאת לקבל את העבודה שלו. בכל מקום זו העבודה שלו.
אחר כך אנחנו מגלים שלא עשינו שום דבר, אלא גם כשמתגלה לנו רע, גם שמתגלים בנו כל מיני יחסים לרע הזה, גם שמתגלה לנו הטוב והיחסים לטוב, והמעברים בין טוב לרע ומרע לטוב, הכול זו פעולה שלו בלבד. האור העליון נמצא בפנים ובאחוריים כמו "שמחזיר פניו לאחוריו", הוא עושה לנו כל מיני דברים, ואנחנו רק מרגישים את זה. כל העבודה שלנו היא רק להגיע למצב שאנחנו מברכים על כל דבר שקורה לנו. על כל דבר, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, לא להתייאש מהרחמים"4.
שאלה: אם אדם בעשירייה מתחיל לעבוד ואז פתאום, כמובן שזה איזה דמיון, מצטייר לעיניו כאילו הוא אחראי על כל מה שיש לאחרים. ואז יש איזה חוסר הבנה מה לבקש, ואז יש פנייה אל הבורא כדי להבין אותו, "איך אתה פועל כלפיהם, תלמד אותי", האם זה ביטוי של ייאוש וחוסר היכולת מכוחותיי?
איך זה ייאוש, אם אני מבקש מהבורא שיעזור לי, שיראה לי איך לעבוד נכון, זה לא ייאוש אם אני מבקש מהבורא שיעזור לי, שיראה לי איך לעבוד נכון. זה לא ייאוש. זה ההיפך, הכרת המצב. מאיפה אני יודע מה לעשות? שילמד אותי, כן. זה נקרא תלמיד חכם. כי חכם זה הבורא, והאדם מבקש מהבורא שילמד אותו, אז הוא כבר עולה לדרגת תלמיד חכם. את זה אני מאחל לכם, לכולם.
שאלה: האם להמשיך לעבוד עם הבורא אם זה לא נעשה דרך מרכז העשירייה?
חבל על הזמן. זה כמו שאתה מפעיל משהו שאין בו מנוע. אתה לוחץ על הדוושה אבל מנוע אין. אז מה יכול להיות? אז אתה לוחץ ולוחץ ועומד באותו מקום. רק מתייאש. תנסה אפילו קצת, קפיצה קטנה לעשות דרך העשירייה, ואתה תראה איך שאתה עף קדימה. אני אומר לך, תנסה.
צריכים לרכז את הכוחות ולתאר את העשירייה שהיא עובדת, ואיך אני משפיע עליה ודרכה לבורא. ממש. אבל המאמץ הזה הוא ייקח אותך הרבה קדימה. זה מאמץ גדול. הוא מאמץ נפשי מאוד לא פשוט. אבל בו אתה תתחיל להרגיש את ההתקדמות הרוחנית. או עוד לא רוחנית במדרגות רוחניות, אבל ממש לקראת רוחניות.
שאלה: נתת עצה לשים איזו תזכורת וכל שעה חמש דקות לחשוב על המטרה.
כן.
תלמיד: במה למלא את חמשת הדקות האלה? לקרוא קטע ממה שעברנו בשיעור, או להתקשר לחבר ולקרוא אתו משהו? איך למלא את חמשת הדקות האלה?
רצוי כל חמש דקות, כל חמש דקות זה שלוש מאות שניות. בשלוש מאות שניות אתה תתחיל לחשוב רק איך אתה משפיע לחברה, איך אתה רוצה לעשות להם טוב רוחני, התקדמות רוחנית. יכול להיות גם דרך הטוב הגשמי. כי נתנו לנו את זה גם בגשמיות.
אבל לא שהגשמיות תתפוס לך את כל הצורה הזאת, כל השלוש מאות שניות, שאתה תחשוב "איך אנחנו נשב בסעודה ונאכל ונשתה ונשיר", אז אני יכול לשבת גם עשר דקות, בדמיון כזה. בקיצור, תחשוב שלוש מאות שניות איך אתה רוצה לגרום לחברים להיות מחוברים יותר ביניהם ועם הבורא. ואתה בכלל כאילו לא נמצא בזה, חוץ מהכוח שמבצע את זה, דוחף אותם לזה. אתה ממש מגיש אותם לבורא. תחשוב על זה חמש דקות.
קריין: קטע מס' 25, מתוך כתבי רב"ש ב', "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה."
"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו," בהכרח, "כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים."
רק על זה אנחנו חייבים לבקש מהבורא, כי את כל היתר אנחנו מקבלים. רק להפוך את המטרה שלנו שהיא תהיה על מנת להשפיע. לעשות פעולות אנחנו מסוגלים, אלא להפוך את הכוונה מלעצמנו אליו, את זה רק הוא יודע לעשות. לכן אנחנו צריכים את הכוח שלנו, אז לא רוצים להיות קשורים אליו בשום צורה אחרת, בשום סיבה אחרת, לשום מטרה אחרת, אלא אך ורק כדי שישנה לנו את הכוונה. כלום חוץ מזה. זאת אומרת אני צריך לעשות מסך על כל מה שאני יכול לקבל ממנו, על הכול חוץ מדבר אחד, הכוח שישנה אותי לעל מנת להשפיע. על זה אני צריך לעמוד, ובצורה סלקטיבית לברר מה שאני מקבל מהבורא, מה שאני יכול לקבל. וגם מהחברה, וגם מהעולם, מהכול. הכול לחדד ולרכז רק דבר אחד, לשנות את הכוונה לעל מנת להשפיע.
אנחנו עכשיו איתכם נמצאים כבר שעתיים בשיעור, ועברנו חמישה פסוקים. זה שיעור שהוא כמעט ולא כולל סדנה, בוא נגיד קצת, זאת אומרת זה שיעור של כנס. חמישה פסוקים. זאת אומרת אני רוצה רק שתבינו שזה לא עניין של הכמות, אלא בירורים, בירורים, שאנחנו יכולים יותר ויותר ללעוס. זה כמו שאתה נותן משהו לאדם שהוא לא מבין, אז הוא בולע, בולע. שאתה נותן למישהו, [שמבין] בגורמה, אז הוא טועם ויש לו בזה תענוג. ראית איך שהם שותים יין? ראיתי איך אתה בולע בלגימה אחת, אז תראה איך הצרפתים שותים. זהו, אז יש עניין. זה העניין של הגישה.
תלמיד: שיעור 5 בכנס במדבר הכוונה.
לא חשוב שזה כנס המדבר, אנחנו יכולים לעבור את הכנס כאן, לא במדבר, זה סימנים.
קריין: קטע מס' 26 מתוך בעל הסולם, אגרת נ"ב.
"כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו. וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך. וכתוב אומר: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו. "עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל."
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
שאלה: מה זה אומר שדיבורי תפילה ושמיעת התפילה בקנה אחד?
אני אגיד, אבל שלא יבלבל אתכם. התפילה גם באה מהבורא. מה שאני מדבר זה גם הבורא מדבר. אבל יש מאחרי זה, שאני שומע מה שאני מדבר. כמו שאנחנו לפעמים אומרים לבן אדם, אתה שומע מה אתה אומר? זאת אומרת שים לב מה שיוצא ממך. זה נקרא "דיבורי התפילה", נגיד. יש עוד יותר ודאי, אבל זהו. זאת אומרת שאני מזה לומד מה הבורא כרגע רוצה שאני אגיד, ועל זה יש כבר לימוד, נכון, לא נכון, טוב, לא, למה הוא עושה לי ככה.
תלמיד: כשמדבר דיבורי תפילה באותן חמש הדקות שאמרנו, חושב על כל החברים?
ודאי שלא אותה תפילה שכתובה בסידור. אתה מבין שכשאנחנו מדברים על תפילה אנחנו מדברים על אותיות הלב, שהלב אומר, מדבר. מה שחיברו לנו אנשי כנסת הגדולה בסידור שלנו, אם אדם אין לו שום דבר, אבל מה שהוא יגיד שיגיד, אז יש לו איזו מנה משלו, כאילו, עממית כזאת, אבל לא זאת התפילה.
תלמיד: אז כשמרגיש בלב שהוא ממש רוצה להתחבר עם החברים כי זו דרך ההתקדמות שלו היחידה לבורא, באותן חמש דקות האם התפילה היא כלפי כל חבר, ממש לעבור כל חבר ולבקש לראות את הפגם הופך להיות כתאוצה של העשירייה, או באופן כללי לראות את העשירייה או חמישייה?
אלה שאלות גדולות מאוד ומאוד רחבות.
תלמיד: אז מאיפה להתחיל?
אני לא יכול להגיד לך, זה אתה צריך לברר. אלה שאלות שאלות, באמת, איך אני מדבר על כל העשירייה או על כל חבר וחבר? אלא איך אני רואה שלאלו דבוק אני, לאלו לא, ובשביל מה לי כל פעם לחשוב שאני דבוק או לא. אני חושב על עצמי, אני צריך לקרב אותם כמה שאפשר. זאת אומרת אני רואה את החברים שלא דבוקים ב-100% בבורא, קודם כול זה הפגם, אז אני צריך לדחוף אותם שיהיו דבוקים בבורא או אני צריך לתקן את עצמי כדי לראות אותם שהם כבר דבוקים בבורא? זה דבר אחד.
דבר שני, אני צריך כאן לארגן את התפילה. אז בתפילה שאני מארגן עבור החברים אני פונה לבורא. לאיזה מושג בורא אני פונה? זאת אומרת יש כאן לייצב את החיסרון, הנטייה, כוונה. זה מתברר מתוך העבודה. אבל כל התעסקות בזה זו ברכה, ממש. זה שאני חושב איך החברים יעמדו אצלי דבוקים ביניהם ובבורא ואני הגורם לצורה הזאת, זה נקרא שאני מתקן את הנשמה שלי בסופו של דבר, כי זו העתקה מהנשמה שלי שאני רואה אותה פשוט בחוץ.
מה זה עשירייה? עשירייה זו הנשמה שלי, שאני במקום פנימה שלא יכול לראות אותה, רואה אותה מחוצה לי. ואז לפניי כל כך ברור הכול. רק לברך על מה שעשה לנו כמו שהוא אומר לנו, שעשה לנו הא-לוהים את הראייה הזאת המלוטשת שאנחנו יכולים לראות את עצמנו בצורה כזאת מחוצה לנו, ואז רואים בגדול.
תתארו לעצמכם כמה אני עכשיו רואה, מסתכל עליכם, זה הכול הבחנות בנשמה שלי. ויש עוד חוץ ממנה, אבל לפחות זה מה שהוא הביא. איך אני יכול לגלות בי כל כך הרבה הבחנות? אבל זה קיים, וקיים בכל אחד. תראה באיזו צורה וכל אחד מורכב מכל כך הרבה. וכמה שאנחנו עולים במדרגות, זה יותר מתרחב, כי בכל מדרגה זה פי 10 רזולוציה, זה יותר ויותר ויותר עד שכל העולם הופך להיות בעיניי כאגודה אחת.
אבל לא שכולם הופכים להיות ממש רצון אחד, אלא כל כך הרבה רצונות, כל כך הרבה סוגים, וכולם רק מחוברים בצורה אינטגרלית, זה נקרא "הכלי הראשון מתוקן". תראה איזו השגה יש לנו בבורא דרך הכלים האלו. כדי לגלות אותו אנחנו צריכים להשיג כלי כל כך מורכב, שכל פרט ממנו מורכב מכולם, אי אפשר לתאר. וזה סך הכול "ותמונת ה' יביט"5.
שאלה: אתמול היינו בהפצה וממש אפשר היה לראות את גדלות החברים בפועל. כמה מאמצים בשעות לא שעות, אנשים ממש רוצים להפיץ את האמת כלפי האנשים שהם מדברים איתם. ובמצב כזה שאתה ממש רואה את החברים גדולים בפועל, חוץ מהודיה בלב יש עוד משהו לעשות, שאפשר יהיה לרצות שכולם יהיו בזה, שכולם יקבלו את אותו תענוג מזה?
רק להתפלל שכל החברים יקבלו התעוררות ושיוכלו לדבר מלב ללב של כל אחד ואחד מישראל. זה מאד חשוב.
שאלה: אמרת משהו חשוב היום, שצריך שיהיה קשר חד יותר עם החברים. איך אנחנו בונים כזה קשר חד יותר?
אני לא יודע, אבל דיברנו על זה כל הזמן. אולי אתם צריכים לדבר ביניכם עכשיו לפני שאתם יוצאים ליום העבודה, איך אתם על ידי היום ועל ידי כוח השכחה, שגם כתוב על זה, איך על ידי זה אתם מגבירים את הקשר ביניכם, ועל ידי זה אתם ממש מתקרבים לחיבור ביניכם. על גילוי הבורא אין כל כך מה לבקש, לצפות ולחכות. אלא אנחנו צריכים לחשוב על הכלי, האור נמצא במנוחה מוחלטת, בכל מקום ובכולו, אלא החיסרון הוא רק בכלי. הכלי הזה שזה החיבור בינינו, לפי העוצמה, לפי כל התכונות שישנן שם, כמה שהוא יותר ויותר מורכב וגם מחובר, הוא ייתן לנו אפשרות להשיג את הבורא.
הדרגה הראשונה להשגת הבורא, זאת אומרת, זה המצב הראשון שאני באמת גורם לו נחת רוח בפועל. גם עכשיו אנחנו גורמים לו נחת רוח בזה שעוסקים בזה ומעוררים הרבה גלים סביבנו, אורות מקיפים, אבל זה שאנחנו עוסקים בללמוד לכבד את זה, לכבד, ולהשתוקק להיות בזה יום שלם.
זאת אומרת, אני עובד, אני מדבר, אני שומע, אני נוסע, לא חשוב, אני כל הזמן חושב איך אני גורם שנהיה מחוברים בעשירייה, כדי לגרום בזה נחת רוח לבורא. שהוא ירגיש שאנחנו רוצים להתקרב אליו, ואז כל חבר וחבר שכך ישתדל. אתם יכולים, אני אומר לכם, אתם כבר נמצאים במצב שבפועל יכולים לעשות את הפעולות האלו, זאת אומרת, לקבל בהן תגובה מעשית.
תלמיד: הבנתי שאנחנו בונים חיסרון חזק יותר, דרך קשר חזק יותר בינינו?
קשר חזק בינינו, שאני רוצה לגרום קשר חזק בין החברים, שאני לא חושב על עצמי, אני חושב איך אני גורם להם, מתפלל עבורם, חושב עליהם כמו על התינוק. זאת הנשמה שלי, בואו לא נשקר לעצמנו, זאת הנשמה שלי, אני רוצה שהיא תהייה מתוקנת.
בעצם הנשמה שלי היא כל האנושות. אבל לפחות את זה אם אני עושה, כבר אני מתחיל להתקרב. ואחר כך אני אראה איך לכל הקבוצה הזאת מתכנסים יותר ויותר חוגים יותר רחוקים מהאידיאל הזה, מהמטרה הזאת, כך שכל העולם נמצא בזה. וזה הכול בסך הכול יהיה עשר. רק כמו שאנחנו לומדים כל ספירה מתחלקת לעשר, וכל ספירה עשירית שוב לעשר ושוב לעשר, כך אתה תראה, לא לפירוד אלא לחיבור בחזרה איך שהן מתאספות לעשר, לכלי אחד של אדם הראשון.
תלמיד: הרבה פעמים אנחנו מנסים לעזור לחברים שיהיה חיבור טוב יותר ביניהם, להתפלל עליהם, לשמש דוגמה טובה. מה היא אותה עזרה שאני רוצה לתת לחבר שבאמת תעבוד, כדי לבנות קשר חזק יותר איתם?
העזרה שאני יכול לתת לחבר כדי שיהיה קשר טוב בין החברים זה שאני אבין, ארגיש שבלעדי, בלי הכוח שלי הם לא יכולים להתחבר. שהחיים והמוות הרוחניים שלהם נמצאים בידיים שלי. אתה יכול גם לתאר את זה שזאת הנשמה שלך, ואז אתה עכשיו מחליט אם היא תחייה או תמות, ממש כך. אני אומר לך בשיא הרצינות, כך במחשבה שלך על החברה אתה קובע. תחליט ותעשה.
ולעשות זה רק לחשוב על זה, אבל כל הזמן כמו שאימא חושבת על התינוק שהיא השאירה בבית והוא חולה, אבל אין ברירה והיא חייבת לעזוב אותו נגיד, לצאת לאיזה מקום, או לעבודה אולי וכן הלאה. עד כמה שהיא כל הזמן חושבת עליו, כל הזמן, זה העיקר, פיזית היא נמצאת באיזה מקום, אבל הלב שלה שם. כך אנחנו צריכים להיות, תשתדל.
שאלה: בקשר בין החברים אפשר לגלות את הבורא, אבל איך נכון יותר להסב לו נחת רוח, מחשבתית או באמצעות פעולות מעשיות?
לעשות נחת רוח לבורא בטוח שיותר נכון לעשות על ידי מעשה. אז כל מעשה שאנחנו יכולים לבצע שזה יגרום יתר חיבור בחברה בין החברים, זה מכובד מאד, וזה דווקא מועיל ביותר. אין לנו כל כך הרבה אפשרויות בזה, אבל נגיד בכנס, שאנחנו מכינים את הכנס, מכינים את השיעורים, סעודות, קשר, יציאה לעולם, תרגומים, כל מיני דברים שאנחנו עושים הכנה לזה, זה דבר מאד גדול. זה שאנחנו יוצאים להפצה שלנו חוץ מזה, זה גם כן מאוד מאוד חשוב, אנחנו בזה מארגנים יותר נכון את הארגון שלנו.
אנחנו צריכים לבקש ולעזור לכל החברים שלנו שבחו"ל, בכל מקום. שהם יתארגנו יותר נכון לכנס, שיהיה לכולם מה שהם צריכים, לספק להם חומר, לספק להם קשר טוב אם חסר משהו, תרגום, הכול, לדאוג בכלל להכול, יש להם שם במה לעשות סעודות או לא? אז אולי לעזור להם אפילו בצורה כזאת, שיהיו סעודות משותפות וכן הלאה. לגרום לכך שאנחנו נמצאים סביב כדור הארץ כולנו בשולחן אחד, עם נושא אחד ומבררים אותו, מתחברים. את זה אנחנו צריכים עכשיו לסדר עד הכנס. אני מאד מקווה שככה זה יהיה.
שאלה: כשאנחנו מדברים על השתוקקות לגילוי הבורא, האם אפשר להגיד שלאמיתו של דבר זאת השתוקקות אמיתית עמוקה לנסות להבין את החבר, לשים את עצמך במקומו, שזאת המטרה המרכזית של האדם בחיים שלו?
אפשר [להגיד] כך, אנחנו עוברים הרבה בירורים. האמת כשאנחנו מגיעים לסוף, אז אנחנו מבררים את הקשר שלנו למקור החיים, אנחנו מגיעים לקשר שלנו עם עצמנו. מי זה הבורא בסך הכול? זאת הנקודה הכי הכי פנימית שלי, שכדי להגיע אליה אני יכול רק מדבר והיפוכו. ולכן יש לי אגו, רצון לקבל ששונא את הבורא, ואת הנקודה הפנימית של החיים שלי, זה כדי שאני אברר את הדברים האלה כמה שיותר. אבל בסופו של דבר אני מדבק למקור החיים ונכלל עימו. יש שם עוד כאלו מצבים שאנחנו לא יכולים לדבר עליהם, אין לנו אפילו מילים איך לבטא את זה, כי כל המילים שלנו הן מתוך האגו שלנו.
אבל רק להבין שדבקות בבורא היא דבקות בחיים. אדם מגיע לזה שהוא דבוק בו בעצמו, מגלה ששם הבורא דבוק בעצמו, והאדם בצורה כזאת. אין מילים.
שאלה: אמרת בתשובה לשאלה של החבר, "אתם כבר מוכנים לקבל איזו תגובה לבקשה". ואני עכשיו אצא מהשיעור ועל פי עצתך כל שעה במשך חמש דקות אתחבר עם החברים בלב ועם הבורא. לאיזו תשובה או תגובה אני צריך לצפות, לדרוש ולהשיג?
לא, אתם לא הבנתם אותי, אתם לא חייבים להתחבר עם החברים בפועל דרך הטלפון, אלא דרך הלב. דרך הלב אני מקווה שאתם לא תיפרדו מהם ותהיו כל הזמן מחוברים, אבל לפחות שהצלצול הזה פעם בשעה יזכיר לכם את זה. ואם תתרגלו לחמש דקות בשעה אז אחר כך זה יהיה יותר ויותר, וזה לא יפריע לכם לשום עבודה.
נגיד אתה עכשיו יוצא לעבודה ועובד עד שעה שבע, שמונה בערב, יש לך עבודה בכלל סביב השעון כמו שאני מבין, הרבה עבודה, אז אתה משעה לשעה, נגיד בתשע התקשרת פנימית, אחר כך קיבלת תזכורת בעשר, באחת עשרה, בשתים עשרה, אחר כך אתה מתחיל להרגיש שההרגל נעשה טבע שני. ואז זאת לא בעיה ולא קשה להיות בזה. ואחר כך אפילו שהחמש דקות האלה נמשכות, אתה עובד בעבודה שלך, והן נמשכות עוד ועוד לעוד עשר דקות לעוד רבע שעה, עד שאתה מתחיל להיות מחובר יותר ויותר במחשבה על החברים.
כמו אותה אימא שחושבת כל הזמן על התינוק שלה שנשאר בבית, וזה לא מפריע, רק שהוא חולה, אבל אתה מדבר על התקדמות כלפי הבורא, וזה תלוי בך, אז אתה צריך להיות דווקא שמח. זאת אומרת זה צריך לתת לך כוח, חיות, חיים, וגם ברכה בעבודה שלך ושל חבר אחר מניו יורק, ושל עוד כמה אנשים שאני מאוד דואג שאתם תצליחו.
שאלה: אפשר להגדיר את מצב הייאוש כתוצאה מייסורי אהבה, כי חוסר אונים מתבטא באי היכולת לתת מה שאין בי, ואת האין אני מבקש.
תנסה, תראה. סך הכול במקום לפנות אלי עם השאלה, אתה יכול לפנות לבורא ולנסות להרגיש באותו מקום של השאלה גם את התגובה שלו.
שאלה: יש לי שאלה בקשר ליגיעה איכותית בתוך הקבוצה או העשירייה. נגיד שבאמת יש לי זמן פנוי בערב ואני עכשיו יושב וחושב איך בזמן הפנוי הזה אני משפיע לחברים, או שאני בא לפה למרכז, עושה פעולה פיזית, מתקן את השולחנות. מה אני צריך לדרוש עבור היגיעה הזאת? את האהבה של החברים, את גדלות החברים?
מה שדיברנו היום. אתה לא דורש שום דבר לאהבת חברים ולאחדות החברים כלפיך. אתה דורש שזה יהיה להם, אתה עכשיו אחראי על מה שקורה איתם. כמו ש"צ, כמו גבאי, הוא לא חושב על עצמו אם הוא בסדר והוא לא אגואיסט, אם הוא לא מסדר את כל המקום לטובת עצמו, אלא הוא דואג שיהיה טוב להם. את זה אתה צריך לעשות.
שאלה: מצד אחד כדי להגיע לייאוש אני צריך לעבור על כל האפשרויות ולהגיע למסקנה שאין יציאה אחרת מהכלא הזה. מצד שני אני צריך להתחיל כל יום מדף חלק. או שבכל זאת אני צריך לזכור שאני כבר עיבדתי, ביררתי.
חברי היקר, תתחיל מדף חלק, ואל תתחיל מייאוש ומכלום. תתחיל לעבוד, תתחיל לחבר אותם, תתחיל כמה שיותר לקשור אותם יחד ביניהם ועם הבורא באמצע, כזה זר פרחים. תתחיל את זה לבצע. אם תתייאש מזה, אז נדבר. אבל סתם "אני מתחיל את היום מייאוש", מאיפה יש לך ייאוש? מאיפה? ברוך ה' אתה צעיר, מלא כוחות, הכול בסדר, ועוד היית בשיעור, אז אין ייאוש.
הייאוש הוא מהכוחות, שאדם רצה לבצע משהו ולא מצליח, לכן תתחיל את העבודה ואז תתייאש. נגיד אתה מתפלל עבור החברים, אתה רוצה שיהיה קשר ביניהם ועם הבורא, שהבורא יעזור להם ואתה כך עושה זמן מה, לא חצי דקה ולא יום יומיים, כך לפחות שבוע ימים, ואחרי שבוע ימים אתה מסתכל, מה קורה להם? שום דבר לא טוב, אולי יותר גרוע. אולי יותר גרוע זה יותר טוב, צריכים לברר, יהיו לך שאלות, אבל אתה בכל זאת תהיה מיואש מהכוחות של עצמך.
אני מפעיל את השאלה, תפילה לבורא, אני רוצה לפעול עבור החברים, אני פועל עליהם שהם יתחברו יותר טוב, הם מרגישים שאני תומך בהם, הבורא מרגיש שאני פונה אליו? אני רוצה בפועל לראות את החברים שלי מחוברים יחד, זו הנשמה שלי, אני חייב את זה, ואז נדבר. אז בעוד שבוע ניפגש.
שאלה: האם אפשר להגיד אחרי ההמשך של מה שהיה היום ש"כל העולם בא לשמשני ואני לשמש את קוני" הכוונה היא ש"פיו וליבו שווים" בסוף?
אני לא יודע מה זה "פיו וליבו שווים". אני צריך לבדוק איפה הם נפרדים, איפה הם מנוגדים, ובמה הם מתחברים, איך אני בודק, על ידי איזה מכשיר אני תופס את עצמי האם אני משקר או לא, האם מה שאני מדבר זה לא מה שאני חושב, חושב בראש או חושב בלב. דווקא צריך להיות כנראה, שלפה מחובר לא הראש אלא הלב, ומה שיש בלב ישר יעלה לפה ולא דרך הראש.
אני צריך את הדברים האלו עוד לבדוק. נעבוד על זה, זה עוד לפנינו. אבל זה דווקא נושא, "פיו וליבו שווים", איך אנחנו מבררים את זה. זה יבוא בדרך, שום דבר לא יברח.
שאלה: יש משהו מאוד מיוחד בזמן שעושים ביחד הפצה, ודווקא כשלא הולך ולא מצליח ופתאום עוצרים.
עוד יותר טוב.
תלמיד: אז מתכנסים ומדברים על גדלות הבורא וחשיבות החברים. האם יש משהו מיוחד דווקא בזה שזאת פעולת הפצה? שאז המחשבות הן יותר מדויקות.
תנסו לראות איך אחרי זה מצליחים, יותר או לא? אולי אתם צריכים להגיע לייאוש עוד יותר גדול, אולי אתם צריכים להגיע להצלחה, אולי אתם צריכים להגיע למצב שזה בכלל לא משפיע עליכם, או זה או זה אבל בסך הכול אתם ממשיכים, כי "אלף פעם ייפול צדיק וקם". אבל זה טוב, זה טוב, אני מקנא בכם.
תלמיד: האם עצם זה שזאת פעולת הפצה משותפת, דווקא זה עושה את ההבחנות הכול כך מיוחדות?
כן, דרך כמה מילים שאתם מדברים, אתם מוסרים רוח, רוח עליון שכבר יש בכם, לכל אדם שאתם מדברים. אז לא חשוב בדיוק על מה מדברים, העיקר שכמה דקות, דקה הוא שומע, כבר הכנסתם בו את הווירוס. כבר הוא עובד בו, ואי שם יתחילו לצאת ניצנים.
שאלה: לגבי ההפצה, קודם כל אני ממש מזדהה, כי באמת אין פעולה שיותר מסדרת את הראש ואת הלב מהפעולות האלה, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה, כי אין זמן פנוי. אני מדבר עליי ואני חושב שאני לא היחיד, איך פתאום אני אכניס את זה? יש משהו כזה חשוב אבל החיים שלי סגורים, אין לי זמן פנוי בחיים.
זה כמו שרב"ש אומר שכך אחד התלמידים היה מתלונן, איך אני יכול לבוא לשיעור? אחרי זה אני צריך לעבוד יום שלם כנהג ואז אני אכנס לתאונה, אני אעשה משהו. אז הבורא סידר לו.
תלמיד: זה אמיתי. לקחת חופש מהעבודה, לעזוב תפקיד אחר בהפצה, מה לעשות?
כן, התירוצים הם במאה אחוז נכונים. הם לא תירוצים, הם באמת בעיות אמתיות. רק מה שסידר לו הבורא אחר כך, שלקחו ממנו את העבודה הזאת ודווקא נתנו לו עבודה שמתחילה בשלוש בלילה ואז הוא עבד. אז איך יכול להיות שהוא קם ועובד? מה לעשות, זה החיים וזה המוות. זה כל העניין.
אל תספר לי שאתה כל כך עסוק בכל הדברים האלה ואין לך חיים ואין לך כלום, את זה תספר לבורא.
תלמיד: אפשר למצוא איזו שעה וחצי בשבוע.
אתה יודע מה, לך תקבל פתק מהרופא ותעביר את זה לקב"ן או למישהו ותעזוב אותי. זה לא פועל עליי. אתה צריך לעשות חשבון ולא מישהו אחר. אתה צריך לעשות חשבון פשוט, או שאני בזה או שאני אאוט, החוצה. זה הכול. תעשה חשבון ותראה. לא יקרה שום דבר אחר. אם אני לא הולך לפעולות כאלה שכולם קובעים, אז אני לא בהם, אני לא בדרך. אותו דבר אתה תגיד על הכנה לכנס, על כל מיני דברים. אני מכיר אותך, זה ברור שיש לך מלא עבודה והתעסקות גדולה. בסדר.
אלי אל תפנה, אני לא שואל מי היה ומי לא היה, ולא דורש רשימות, אלא החשבון יבוא. לא ממני, את ההבדל תרגיש בקופה, כמו שאומרים.
אם איכשהו בצורה כזאת נעבור את השיעורים לפני הכנס, ככה כל שיעור, זה יהיה טוב.
שאלה: מה גרם לשיעור הזה להיות כך?
אתם תשאלו, אני לא יודע. אני חושב שזה בזכות החברים שהגיעו. גם החבר שלנו מצ'ילה, הוותיק, הידוע, התחיל ככה לעורר אותנו מלכתחילה. ובכלל, יש כבר אווירה כזאת, של חיבור, של כנס, של התקרבות, של הכנה.
נקווה שבמשך היום, איש המחשבים ישלח לי איזו תוכנה שאני ארכיב אצלי, שכל חמש דקות אני אזכור שהוא עשה לי חיים קשים. ונקווה שבערב, חוץ מאותו החכם, אנחנו בכל זאת נלך להפצה.
(סוף השיעור)