שיעור הקבלה היומי٣١ مارس ٢٠١٩(בוקר)
שיעור בוקר 31.03.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל סולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 169
אותיות ל' – ל"ג
יש לנו כאן קהל מגוון, לא רק שיושב כאן במתחם הזה, אלא גם בכל העולם. לכן אנחנו צריכים ללמוד "פתיחה לחכמת הקבלה" בכל מיני רמות ושיעורים, גם בצורה מכאנית לאדם שעדיין לא יכול לצרף לזה רגש, רצון שלו, וגם בצורה שהוא כבר נמצא באיזה שלבי התפתחות רגשית.
ההתפתחות הרגשית מתחילה מזה שהרצון שלו מתחיל להרגיש שהוא גם מקבל איזה שינוי. שינוי בזה שהוא מתחיל להרגיש שיש דבר כזה השפעה, יציאה מעצמו לקראת הכוח העליון, ש"לא יהיה לך א-ל זר"1, שנעשה אכפת לו לא רק הוא אלא גם הבורא, עד כדי כך שהוא רוצה שכל הפעולות שלו יגרמו נחת רוח לבורא ולזה הוא בעצם משתוקק.
מרגע זה והלאה הוא כבר מתחיל את המצבים שלו שמביאים אותו לרוחניות. שיוכל על הרצון שלו בצורה קבועה להביא יחס קבוע לבורא, שרוצה אך ורק לחשוב כל הזמן עליו, לעשות לו טוב, נחת רוח, "כי בו ישמח ליבנו"2, ואז כבר לומד בצורה אחרת את כל חכמת הקבלה.
אנחנו נמצאים גם בזה וגם בזה, בינתיים לכל הרמות. אז נלמד גם בצורה רגשית איפה שאפשר וגם בצורה שכלתנית כמו שכתוב, ונשתדל בכל זאת לצרף רגש לשכל.
קריין: עמוד 169, אות ל', טור א'. כותרת "הזדככות המסך לאצילות פרצוף", אות ל'.
הזדככות המסך לאצילות פרצוף
אות ל'
"בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון."
מה שבא לנו מהבורא בצורה ישירה זה נקרא "ד' בחינות דאור ישר", ישר מגיע מהמאציל. ואחרי שהנברא הוא קובע את עצמו, ודאי שעדיין אין נברא, אין הרגשת הנברא, אין מי שעומד בפני עצמו מנותק מהבורא, מנותק משליטת הבורא ויכול לקבוע את עצמיותו בעד ונגד לא חשוב, אבל שירגיש את עצמו שיש אני ויש הוא, אז אין עדיין כאן. אנחנו עדיין מדברים כאן על המערכת שהיא כך עוצבה, שהיא מתנהגת כך, מגיבה. ובכל זאת אנחנו רוצים לשייך לה איזו עצמאות, איזה רגש, שכל, החלטה, תגובה, כי כך אנחנו יכולים להבין יותר, להרגיש יותר.
אפילו בדברים שאנחנו בונים בעולם שלנו, אנחנו תמיד משייכים למה שקורה לנו את הרגש שלנו. כאילו שיש איזה רגשות, תגובות אנושיות לדומם, לצומח, לחי ואפילו לבני אדם שהם נמצאים בכל מיני רמות, דרגות, וכדי להסביר את כול התופעות, אנחנו בכל זאת נכנסים עם הרגש שלנו וכך אנחנו דנים את הדברים. מפני שאנחנו בעלי הרגשה, רצון לקבל, רצון ליהנות, זאת אומרת, שמבין רק הנאה בכל מיני רמות, יותר, פחות, זה מה שאנחנו מבדילים. זאת אומרת, המידה שלנו שבה אנחנו קיימים היא הרגשה ברצון לקבל, מה שממלא או מה שחסר ברצון. ורק ההבדלים, הנתונים שאנחנו מבדילים ברצון שלנו, שעוברים על הרצון שלנו, אותם אנחנו מעבדים בשכל כדי להשוות את הרצונות והמילויים שבהם. זאת אומרת, השכל שלנו הוא בסך הכול משרת את הרגש. כך אנחנו צריכים בכל זאת להבין.
כשאנחנו מרגישים את ד' בחינות דאור ישר, יש כבר שני כוחות, כוח השפעה וכוח קבלה. רצון לקבל שעל ידי הבושה דוחה את עצמו, כי הבושה מביאה לו יותר סבל מתענוג שקיבל מהבורא, ועושה צמצום, ומחליט שמכאן והלאה אני הולך על תענוג אחר, על תענוג שאני ממלא את בעל הבית. זאת אומרת, לא שאני מקבל מבעל הבית כמה שאני אוכל כדי לא לסבול מהבושה. או שאני נכנס ואני משלם. או שאני אומר תודה וזה מספיק כדי לכסות על קבלת התענוג. או שאני צריך להחזיר במלואו משהו. או שאני דבוק לבעל הבית ואז אני מרגיש שזה שלי, כמו עובר שאני אפילו לא מודע לזה, עד כדי כך אני מבטל את עצמי. ואז לפי ההכנה מצד העליון, אם אני מבטל את עצמי לגמרי, אני והוא נעשים כאחד ונעלמת לי הבושה, ואין שום חשבון במידה שאני מבוטל, מבטל את עצמי.
או במידה שאני לא מבוטל, או מצד העליון אני לא מבוטל או מצד עצמי, אני רוצה מעצמי לגלות את הרצון לקבל שלי עד כמה אני נבדל ממנו. למה? כדי להחזיר לו, כדי לתת לו תענוג, כדי להזדהות, להשוות איתו צורה, כי אני מרגיש שבזה אני נותן לעליון יותר תענוג. שלא סתם אני נמצא בו ואוכל מה שאמו אוכלת, אלא אני רוצה להחזיר, זאת אומרת, שאני אהיה עצמאי. אני מרגיש שדווקא בזה אני עושה נחת רוח יותר לעליון. שעיבור הוא לא גמר התיקון שלי. אני מסתכל מה העליון רוצה, הוא רוצה שאהיה יותר גדול, אז אני נעשה יותר גדול, שאהיה יותר קטן, אז אני אהיה יותר קטן. העיקר איזה תענוג ממני אני יכול לעורר בעליון. אנחנו צריכים להבין שאחרי שהנברא מגיע לצמצום בצורה הכרחית, כי הבושה מחייבת אותו, וחושב "מה הלאה אני יכול לעשות, איך אני מגלה את היחסים שלי לבעל הבית", אז יוצא שהוא רואה שבעל הבית רוצה בדבקות, בחיבור. איך הוא יכול לעשות זאת? לכן בצמצום לא נגמר הכול, אומנם שכאילו הוא מסתלק מלקבל, אבל זה לא מספיק.
וכאן יש כמה דברים, בגלל שהוא עשה צמצום הוא מגלה שבעל הבית רוצה דווקא בחיבור, בדבקות, ושהתענוג לבעל הבית הוא ממה שהוא יקבל, שבעל הבית רוצה שהוא יקבל, שבעל הבית אומר, "לא אכפת לי איך תקבל בצורה זו או אחרת". כאילו לא בעל הבית מגלה את הבושה באורח. זה מה שהוא כותב, שהבורא מעורר בושה בנברא, אבל בצורה בלתי ישירה, כאילו בעקיפין, מאחור, מעורר בו, הנברא לא מרגיש שהבושה מגיעה מבעל הבית, אחרת הוא היה מתנהג אחרת. כדאי לחשוב איך אז הוא היה מתנהג.
עכשיו אחרי הצמצום הוא מבין שהוא חייב להגיע להזדהות, להשתוות עם בעל הבית. הבושה שמתעוררת בו, מעוררת בו רצון לחזור למצב שהוא מקבל מבעל הבית ומחזיר בזה לבעל הבית, כי הוא מתחיל לראות עד כמה הוא תלוי בזה, עד כמה בלי לקבל הוא לא יכול להחזיר. ולכן זה טוב מצד בעל הבית, שהוא נותן לו את זה בצורה של "תעשה מה שאתה רוצה, ובאיזו צורה שתקבל, העיקר שתהנה". אבל הוא כבר יכול ליהנות אך ורק בתנאי שהוא נהנה מהשתוות הצורה עם בעל הבית.
לכן המדרגות האלו שהנברא בהכרח בונה מלמעלה למטה, כל ה' העולמות, הן המדרגות שהבורא מעורר את עניין ההשתוות, ההזדהות. והנברא בודק את עצמו עד כמה הוא יכול להיות כל פעם בהזדהות עם הבורא. לכן יש כאן סדר שלבים שבהם הנברא מגלה כבר את הרצון לקבל שלו בצורה מסוימת, מאוד מיוחדת, הוא פותח את הרצון לקבל שלו במגמה מיוחדת, עד כמה שהרצון לקבל יכול לסייע לו להיות בהזדהות עם בעל הבית, להחזיר לבעל הבית מה שהוא מקבל. זאת אומרת, כל פעם הוא רוצה להיות בשמירה שלא יקרה "על מנת לקבל" וכמה שמסוגל לקבל על מנת להשפיע. והבורא מסכים עם זה.
זאת אומרת הכוח העליון אף פעם לא אונס את הנברא כי כל הרצון שלו להיטיב לנבראיו. לכן הוא רק רוצה דבר אחד, לפתח את הנברא למצב שהנברא יכיר את כל הבריאה וייהנה בצורה המרבית.
אות ל"א
"והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה.
אמנם המשכה זו שבפרצוף א"ק מא"ס ב"ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה"ז, שה"ס מלכות המסיימת בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א"ק כלפי א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל. והנה שיעור האור שנתקבל בא"ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או"מ מסביב פרצוף א"ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף."
הוא מעצב לנו כאן ציור שקורה אחרי צמצום א' והחלטה איך עכשיו הנברא רוצה לסדר את עצמו עם הבורא, איך הנברא מגיע לדבקות, שהוא רוצה להחזיר, שהוא רוצה להשתלב עם הבורא. איך הוא מסדר את הרצון לקבל שלו והבושה שלו והרצון להשפיע שנולד כתוצאה מהבושה, איך הוא מסדר את הדברים האלה בצורה כזאת, שהוא יהיה בהזדהות, בהשתוות עם הבורא.
צריכים להבין שהבושה המתגלה בו הופכת להיות כוח הכרחי, המחייב את הנברא לעשות את פעולת ההשתוות. שוויון, "אני לדודי ודודי לי" זה עכשיו חוק, כי הבושה מחייבת, לא יותר ולא פחות. אם הבושה מחייבת אותי באחוז אחד, אני אעשה אחוז אחד על מנת להשפיע, בעשרה אחוז, אעשה עשרה אחוז, כמה שמתגלה הבושה. אין כאן עדיין נברא שמחליט, נברא שרוצה לעשות משהו יותר, שנמשך לדבקות. עדיין אין בו את הנתונים הללו, אלא רצון לקבל במאה אחוז ובושה שפועלת כנגד אותו הרצון גם במאה אחוז, ואז הוא עושה חשבונות. זאת אומרת המערכת מגיבה בתגובה ישירה לפי הנתונים, אין כאן עדיין שום הבחנות לבחירה חופשית, לכן זאת מערכת ולא אדם, מערכת העולמות. זאת אומרת, נעשה כאן חשבון שבצורה מכאנית המערכת מסתירה את עצמה מנתון אחד על פני הנתון השני. עד כמה יש לה הגבלה מצד מה שנקרא בושה, כאילו היא מתביישת, ומצד השני רצון הבורא שרוצה למלא אותה.
יש כאן עניין של חשבון שעושה המערכת הזאת, והחשבון הזה נקרא "ראש" הפרצוף, איפה שהיא מקבלת על מנת להשפיע, כביכול על מנת להשפיע, כך החשבון שלה. "תוך" הפרצוף, מה שהיא לא יכולה לקבל, יוצא כאור מקיף וקיים סביב הפרצוף. והכלים שנשארים ריקניים זה נקרא "סוף" הפרצוף. וכך כל הרצון לקבל שהיה קודם עגול, כי כך הוא נברא על ידי הבורא, עכשיו על ידי כוח הבושה של הנברא, הופך להיות מלבן.
במלבן הזה יש לנו עכשיו ראש, תוך, סוף. (ראו שרטוט מס' 1) הראש חושב את הדברים האלה, הוא צריך לעשות חישוב עם בעל הבית, כמה בעל הבית נותן וכמה הוא יכול בחזרה להשפיע לו. ואז כמה שבעל הבית נותן זה על מנת להשפיע, מתבטא באור פנימי, ב"תוך", וכמה שהוא לא מסוגל, דוחה את הכול, זה נקרא "סוף" הפרצוף, וכאן (ראו שרטוט 1) יש לנו מקום ריק. כך הוא מחלק את עצמו. זאת אומרת, אותו עיגול הפך להיות אצלנו מלבן?
שרטוט מס' 1
שאלה: אנחנו אומרים שיש במציאות רק אור וכלי. וכאן הוא כותב שיש דבר כזה שנקרא חלל שאין בו לא אור ולא כלי.
יש רצון לקבל שנברא על ידי הבורא. יש שניים בורא ונברא, הרצון לקבל מקבל כל מיני צורות כולל "חלל".
תלמיד: והחלל הזה לא ייקרא אור ולא ייקרא כלי?
הוא ייקרא כלי שנקרא "חלל".
תלמיד: איך מסתמן בו הציור הזה של ראש, תוך, סוף? או שהוא בכלל לא נכלל בדבר הזה?
מאותו היחס שבא מהבורא שנקרא עיגול, הנברא עכשיו מגיב בצורת מלבן, כי הוא רוצה לסדר את היחסים האלו, להגביל אותם.
שאלה: מה נמצא מעבר לקו הדק?
מעבר לקו הדק נמצא יחס הבורא לנברא.
שאלה: המעבר הזה מצמצום למצב של השפעה, זאת לא בחירה חופשית?
אין כאן בחירה חופשית, ישנה מערכת שהיא בסך הכול כוללת שני כוחות שרוצים לאזן את היחס ביניהם. איזון היחס נקרא "מסך", מסך המקשר ומסך המבדיל, המסך עושה ביניהם התקשרות מסוימת כל פעם.
תלמיד: האם במסך הזה אפשר להשתמש רק לבחירה אחת להיות משפיע או יכולה להיות עוד בחירה של המלכות, בחירה להיות רשע?
אנחנו עדיין לא מדברים בכלל שישנם דברים כאלה. זו מערכת, מערכת דוממת שאין בה שום רצון חופשי מעצמה, עדיין אין חופש. אלא שני כוחות שמייצבים את המערכת, רצון לקבל ורצון להשפיע, והם פועלים זה על זה וכך משתלבים. אין בחירה חופשית ואין כלום, אין עדיין נברא. זו מערכת בין שני כוחות.
יש עננים בשמיים, רוחות, חום, קור וכל מיני תזוזות, יש כאן בחירה חופשית? כשאתה מסתכל על העננים, על כל מיני דברים בשמיים, יש המון כוחות שאנחנו אפילו לא מכירים את כולם, אבל יש ביניהם יחסים והיחסים האלה בונים ביניהם כל מיני צורות ותופעות. כשבא גשם, אנחנו אומרים "סוף סוף הענן הזה בחר להוציא עלינו גשם". כך אנחנו מדברים על המערכת הזאת בינתיים.
תלמיד: ממתי מתחילה הבחירה החופשית?
מלמטה, אחרי חטא עץ הדעת.
שאלה: מה המשמעות ומה הסיבה שנוצרות הספירות האלה מבפנים החוצה, ההתרחבות הזו?
הנברא רוצה למלא את יחס הבורא אליו, ואת היחס שלו לבורא הוא יכול לבנות רק ביושר, רק בזה הוא בונה את עצמו בצורה כזאת, "הבורא מביא לי את זה, אני מסוגל לעשות צמצום, מסך ואור חוזר, כמה שאקבל בשבילו מכל צלחת וצלחת אני מגביל ומכניס לתוכי, נהנה מזה על מנת להשפיע. התענוג שלי הוא גם כדי שארגיש בו תענוג ממה שאני מרגיש תענוג". זה מה שהוא עושה.
אבל מה הוא בעצם רוצה למלא בבורא? את הרצונות שלו להשפיע. הרצון להשפיע של הבורא הוא תמיד עגול לכול, לא מוגבל. "תבטל את הצמצום ותקבל כמה שאתה רוצה", זה מה שהוא רוצה להגיד לנברא. הנברא אומר, "לא, אני מתבייש, אני לא רוצה, על ידי הבושה עכשיו אני מבין שאני רוצה להיות כמוך".
אבל הבושה עדיין היא ככוח עוצר, לא באה מהחלטת הנברא עצמו כמו שיהיה אחרי חטא עץ הדעת. לכן יחס הבורא לנברא נקרא "עיגולים", ויחס הנברא לבורא נקרא "יושר". הם באיזו צורה רוצים להגיע למצב שגם הנברא יהיה בלתי מוגבל כמו הבורא וההשפעה שלו תבוא בעיגולים. זה אחרי שהוא עושה את כל החשבונות ביושר, מה שיכול לעשות, ואז בצורה אינטגרלית כשמתאספות כל ההשפעות שלו מגיע לגמר התיקון. כל ה"מלבנים" האלו מתחברים לעיגול.
תלמיד: איך מסתדר מוח, גידין, בשר ועור עם ראש, תוך, סוף, עם המלבן?
המלבן זה מה שהנברא יכול לעשות כלפי הבורא. הבורא כלפי הנברא פועל בכל הצורות. הנברא שלא יכול לקבל בעל מנת להשפיע נשאר בעיגולים, זה יחס הבורא אליו, זה נקרא "אור מקיף". האור המקיף הזה או שהוא מקדם את הנברא מדרגות הירידה מלמעלה למטה, מייצב את הנברא, או שהוא אחר כך עוזר לו בעליות מלמטה למעלה. יחס הבורא פועל כך.
תלמיד: אבל הוא כותב פה שיש כלים, יש לנו ראש, תוך, סוף, ויש מוחא, עצמות, גידין, בשר ועור.
כלים חיצוניים.
תלמיד: אני לא תופס איך זה נכנס אחד בתוך השני, איך זה מסתדר.
זה לא בתוך השני, יש מחוץ לזה, מוחא, עצמות, גידין, בשר ועור (ראו שרטוט מס' 2).
תלמיד: זה לא ברור, יוצא לפי השרטוט שמוחא, עצמות, גידין, בשר ועור כלפי ראש, תוך וסוף אלה אורות ולא כלים, אם זה חיצוני.
לא, הנברא עושה את זה. בזה שהנברא עושה כאן חשבון הוא כבר מגביל את עצמו, הוא גם מגביל את יחס הבורא אליו, אפילו שלא מקבל אותו מגביל אותו, מסדר אותו. זה מה שיש לו בראש. בראש יש לו אין סוף, כל הראש הוא מין אין סוף, וכך הוא מסדר אותו. בגוף יש לו רק מה שהוא מקבל כדי להתקשר עם הבורא (ראו שרטוט מס' 2).
לאט לאט. אתם מבינים שה"פתיחה" היא פתיחה. גם בתע"ס לא כל כך רואים את ההסבר. הכול בכל זאת מתברר "ממעשיך הכרנוך".
שרטוט מס' 2
שאלה: הראש, תוך, סוף זה בקו? או איפה פה מתחבר הציור של הקו והעיגול?
הקו נמצא במרכז העיגול. ציירנו את זה לא פעם.
תלמיד: וההבחנות האלה של ראש, תוך, סוף בציור הזה, איפה הן קורות?
כל פעם, תלוי על מה הוא עושה הבחנה. ג"ר וז"ת זה הפרצוף של הקו, ומה שלא מסוגל להכניס לקו נמצא בעיגול (ראו שרטוט מס' 3).
תלמיד: עוד פעם, איפה זה ראש, תוך, סוף פה?
כתוב כאן ג"ר וז"ת, ג"ר זה ראש, וז"ת זה תוך וסוף.
תלמיד: אז כל זה בתוך הקו.
כן.
תלמיד: והמוחא, עצמות, גידין, בשר ועור, איפה הם?
סביב הקו.
תלמיד: זאת אומרת, בעיגול.
כן.
תלמיד: אז למה בעל הסולם אומר פה "קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם".
כן. ישנם ראש, תוך, סוף. סביבם ישנם כלים חיצוניים, והכלים האלה עדיין מצטיירים על ידי הקו. לפי איך שבראש דפרצוף נעשה זיווג דהכאה, לפי זה נבנה גם הפרצוף בפנים וגם הכלים החיצוניים האלה, זה עדיין שייך לקו. ישנם עוד עיגולים ששייכים למאציל, העיגולים האלו [ע"ס דעיגולים (מסומן באדום)] (ראו שרטוט מס' 3).
תלמיד: האור המקיף, האם זה מוחא, עצמות, גידין, בשר ועור, או שזה העיגולים החיצוניים?
לא. אלה העיגולים ששייכים לפרצוף עצמו. עשר הספירות דעיגולים ההם, הם כביכול אותו האור אין סוף שממשיך לעבוד על הנברא מלמעלה, הוא לא מוגבל.
תלמיד: זה לא האור המקיף?
האור המקיף זה האור שנוצר על ידי זיווג דהכאה שבראש הפרצוף. הפרצוף עושה אותו מקיף, או שהוא יוצא מזיווג שנגמר בטבור, ואז נעשה מקיף. מקיף הוא בכל זאת נוצר על ידי פרצוף. והאור הזה [ע"ס דעיגולים (מסומן באדום)] הוא לא מקיף, אלה כלים שקיימים לפני הפרצוף והפרצוף רק בא למלא אותם, כמו שכל פרצוף תחתון ממלא את הכלים דעליון.
שרטוט מס' 3
אתם צריכים לחשוב יותר, לא בזמן שאתה שואל ואני עונה ומיד ברור לך ומיד נעשה משהו. צריכים להשקיע בזה, מה לעשות.
שוב. יש ד' בחינות דאור ישר, הרגשת הבושה בבחינה ד', כתוצאה מזה צמצום, אחרי הצמצום ישנה החלטה. בין כל פעולה ופעולה אפילו הכי קטנה יש לנו ד' בחינות דהתפתחות, אחרת לא תהיה תגובה, לא יהיה קשר בין הבורא לנברא. אחרי הצמצום ישנה החלטה, מה אני עושה, אני הולך לקבל על מנת להשפיע. הכול זו מערכת ללא בחירה חופשית.
כדאי לנו באמת לקרוא שוב מאמר "בחירה חופשית", שנדע עד כמה זה דומם כל הדברים האלה. זה כמו כדור הארץ, שמיים, יקום, אין שום דבר חוץ מחוקים מוחלטים שהבורא קובע. בחירה חופשית דווקא נובעת מתוך זה שיש איזה חופש, והחופש הזה ניתן לנברא, והנברא יכול להשתמש עם החופש הזה בצורה מסוימת זו או אחרת, "שליש אמצעי דתפארת" זה נקרא, בין כלים דקבלה וכלים דהשפעה.
צריכים להרגיש את זה. אנחנו לא מרגישים את זה על עצמנו, אנחנו עדיין ללא בחירה חופשית. הכול, כולם מנוהלים על ידי הרצון לקבל שלנו. אם אין לי רצון להשפיע אז אני רק רצון לקבל. אם אני רק רצון לקבל, אין לי בחירה, אין, רק כדאיות זו או אחרת, פחות או יותר. זו לא בחירה, זה תמיד מה יותר כדאי. זה מה שמחליף לנו את הבחירה החופשית, היא לא בחירה חופשית, היא בחירה בכמה יותר.
שאלה: למה בקבלת אור פנימי הפרצוף לא מגלה בושה כמו לפני צמצום א'?
כי הוא מלכתחילה מקבל את זה על מנת להשפיע. כי מה שהוא מקבל זאת השפעה, הוא עושה את זה רק כדי להנות לבורא או לבעל הבית, כמו בדוגמה.
שאלה: האם אור אין סוף הוא כולו בתוך העיגולים?
כן. לכן הוא נקרא "אין סוף", הוא לא מוגבל, הוא עגול. כי כל תמונה אחרת שהיא לא עיגול, היא מוגבלת.
תלמיד: האם האור הישר הוא בתוך הקו כולו?
לכן הוא נקרא "ישר".
תלמיד: והאור המקיף גם בתוך הקו.
האור המקיף הוא סביב הקו, לכן נקרא "מקיף".
תלמיד: הוא סביב הקו אבל לא בעיגולים?
יש עיגולים דצמצום א', אחר כך עיגולים דצמצום ב'. כאן זה עיגולים דעולם אין סוף, דמלכות דאין סוף. הטבע של האור שלא מוגבל נקרא "עגול". אבל יש הרבה צורות עיגולים. בחלק ד' בתע"ס הוא מסביר לנו שיש שם אולי עשרים סוגים, ורק מה שהוא מבין שכדאי לו להסביר. כי אי אפשר [להסביר] את כל הדברים. את כל היתר בכל זאת אנחנו משיגים מתוך ההשגה. עגול זה בלתי מוגבל. ריבוע, משולש, זה מוגבל.
.תלמיד: אמרת שיש עבודה שהיא רק בהבנה שכלית, ויש גם עבודה עם רגש. חילקת את זה בפתיחה לשני סוגים.
אנחנו רואים שעם הרגש אנחנו לא מסוגלים להיכנס להסברים האלו שהוא כותב. לא יכולים. צמצום איכשהו, חשבון בקו זאת קצת בעיה, לפעמים אני יותר קרוב לזה, לפעמים יותר רחוק מזה, זו בעיה. ללמוד, רצוי שנגיע ללימוד בצורה רגשית, כמו שזה קורה בנברא. כאן מסבירים לך על טרגדיות, על דברים שקורים בתוך ההרגשה. כי רצון זו הרגשה.
תלמיד: כי כל השלבים שמתוארים פה אין בהם בחירה חופשית.
זה לא חשוב, אבל בכל זאת זו מערכת. נגיד המערכת בעובר, תינוק בתוך האימא, הוא מגיב. הרופאים בודקים את התגובה שלו ואומרים אם זה בסדר או לא בסדר. זאת אומרת יש לו תגובות שהמערכת הזאת חייבת לתת. ואנחנו לומדים את זה ואנחנו לא משייכים את זה לאישיות שלו אלא לביולוגיה שלו.
תלמיד: רגשי זה עדיין אוטומטי בתוך המערכת וללא בחירה. לזה אתה גם קורה רגשי?
"רגשי" אנחנו קוראים בדרך כלל בעסק שלנו שזה לעומת הבורא, בחשבון עם הבורא.
תלמיד: אבל בלי בחירה חופשית?
לא, עם הבחירה. אבל אין ברירה, בינתיים כך אומרים. אנחנו משייכים את הרגשות שלנו גם למערכות שאין בהן שום בחירה. ראיתי אדם שיוצא מהרכב שלו ונותן לו מכה כי אי אפשר היה להפעיל אותו. אתה מאמין לי שדבר כזה קרה?
תלמיד: לא רק מאמין, גם עושה.
גם עושה בעצמך. יפה. למה אתה מתרגז על הברזל? זאת אומרת אנחנו מעבירים את הרגש שלנו לכל מיני מערכות שהן נטולות רגש, נטולות בחירה חופשית. נניח שבא אליך איזה אריה ורוצה לטרוף. אין לו ברירה, הוא נמצא בחוקי הטבע והוא רוצה לטרוף אותך. למה אתה אומר עליו שהוא רע, שהוא לא בסדר? הוא בסדר גמור.
אנחנו כך משייכים לדומם, צומח, חי את הרגשות שלנו של המדבר, שיש לנו בחירה חופשית. אפילו אדם בעולם הזה שיש לו איזו בחירה, הוא כך משייך לכל דבר ודבר שכביכול זה לא בסדר, זה כן בסדר. כך אנחנו אומרים אפילו על איזה ברז שלא עובד, אנחנו אומרים "לא בסדר". כביכול הוא צריך לעבוד ועכשיו הוא לא עובד. "הוא צריך לעבוד". זה הסגנון שלנו, היחס שלנו. כל שכן לדברים שהם קרובים לבחירה.
תלמיד: אז כשאדם ניגש ללמוד, הוא קודם כל לומד את ההסבר התיאורטי בצורה מחשבתית, ובאיזשהו שלב מתוך העבודה לא רק עם החומר, אלא עם החברים בקבוצה, הוא מתחיל להזדהות עם מה שהוא קורא בצורה יותר רגשית, אבל זו עדיין לא בחירה חופשית.
זו לא בחירה חופשית, ודאי, כי אין לנו שני כוחות. בחירה חופשית יכולה להיות בין כוח השפעה לכוח קבלה, ואז באמצע יש לך בחירה חופשית, שליש אמצעי דתפארת. (ראו שרטוט מס' 4), מלמעלה עד שליש אמצעי יש השפעה ולמטה יש קבלה, כלים דקבלה וכלים דהשפעה, ובאמצע ביניהם יש שאלה.
שרטוט מס' 4
תלמיד: זה כבר עמוק מדי בשבילי.
לא עמוק.
תלמיד: שליש אמצעי דתפארת.
עזוב שליש אמצעי דתפארת. יש שני כוחות, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, ושליש עליון דתפארת זה כלים דהשפעה שהם נמצאים בשליטת האור. שליש תחתון דתפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות נמצאים בשליטת הרצון, זה כלי. ובאמצע לא זה ולא זה. כתוב שזה מקום שרבים עליו, רוצים לשלוט על זה גם כוחות ההשפעה וגם כוחות הקבלה, והאדם צריך להחליט. להגיע לזה זה לא פשוט. אבל אז אתה יכול לשייך לאדם איזו פעולה. לפני זה כתוב "כולם כבהמות נדמו", כולם נמצאים בכלים דקבלה, כי אחרי חטא עץ הדעת כך נמצאים.
שאלה: השרטוט הזה (ראו שרטוט מס' 4) הוא לא דו ממדי. הוא אמור להיות רב ממדי, גלובלי?
ודאי. כן.
תלמיד: אני מדמיין את הקו הזה כמו צינור.
כן.
תלמיד: אז אור וכלים הם מרכיבי הצינור שיכול להעביר אותו דרכו?
הצינור בעצמו זה הכלי. כלי שקיבל רצון, רצון שקיבל צורת צינור.
תלמיד: אם היה אפשר לעשות את השרטוט הזה כתלת ממד, אז היה אפשר אולי להבין אותו קצת יותר.
אני מעדיף שאתה תצייר לעצמך לא ציור דו או תלת ממדי, אלא שאתה תצייר לעצמך רצון בצורה ישירה, מלב ללב להשפיע לחבר, זה נקרא "צינור". יותר טוב.
שאלה: אתה יכול לסמן בשרטוט איפה נגמר המקיף ואיפה מתחיל אור אין סוף?
לא. אלה שתי צורות שונות של השפעה לבורא. יש לך עוד הרבה, אתה חושב שרק העיגולים וכל מיני כאלה? המרחב הרוחני מלא כל מיני צורות השפעה מלמעלה, מהבורא אל הנברא. ו"הנברא" זה נקרא כל הצורות הנבראים ועליהם מלא מלא [צורות], כמו גלים באוויר.
אתה מרגיש את האוויר? אתה מאמין לי שבאוויר הזה יש לך המון גלים? היום אנחנו יודעים את זה, יש טלפונים, רדיו, טלוויזיה, כל מיני גלים. יש עוד מיליארדי גלים שאתה לא מכיר. איך אני אצייר לך אותם? כולם משפיעים זה על זה, ונמצאים בהתאבכות ביניהם, בהתקשרות מסוימת, בהשפעה הדדית. יש כאלה גלים שעוברים דרך גלים שלא מרגישים את זה. כמו שאתה תופס גל מסוים של רדיו, והוא עובר, הוא לא שייך, הוא לא נמצא בהתקשרות עם הגלים האחרים.
יש כאן הרבה מאוד עוד מה לבנות, אבל לנו זה לא חשוב. אנחנו נרגיש את זה אחר כך בכלי המתוקן שלנו בצורה שזה כך. כמו שאני מרגיש בחמישה חושים את העולם באיזו מידה קטנה, אבל מרגיש אותו, כך אני ארחיב את הכלים שלי וארגיש. העיקר בשבילי להרחיב מתוכי, לא להשתדל לקלוט דברים שעכשיו אני לא מסוגל, אלא מתוכי להרחיב את הכלים שלי שיהיו לא מוגבלים. זאת הגישה.
תלמיד: זאת עבודת הפרצוף, בעצם?
זאת עבודת הנברא.
תלמיד: כשאנחנו אומרים ביטוש פנים ומקיף, עד עכשיו תיארתי שזה בעצם הלחץ של אור אין סוף כלפי הכלי שהגביל את עצמו להמשיך לקבל עוד.
לא אין סוף, אלא אור מקיף.
תלמיד: אם כך זה רק חלק מאור אין סוף שמשפיע?
בטח. הפרצוף שבונה את עצמו, היה קודם עיגול, ועכשיו הוא בונה את עצמו, אז הוא עושה חשבון. יש לו כאן את כל עשר הספירות, ואז הוא בונה את עצמו, עושה חשבון כמה אני מקבל מהעליון וכמה אני מחזיר לעליון (ראו שרטוט מס' 5). לפי דוגמת הרב"ש, הוא אומר שבראש הפרצוף הוא מחליט שהוא מקבל 20%, חלק קטן מאוד. אז הוא הולך ומקבל את ה-20%, זה נקרא "אור פנימי".
אבל בגוף הוא ממלא אותו ב-100%, כי 80% נמצא בסוף. ואז בתוך יש לנו אור שהוא מקבל, חלק מאור חכמה שנקרא "אור פנימי", ובסוף יש דחייה, כי יש כאן חסדים. למה חסדים? לא רוצה כלום. כמו שבינה לא רוצה שום דבר, היא יכולה להיות בהשפעה בלבד.
כל יתר האורות נמצאים סביב הפרצוף. מה זה כל יתר האורות? 80% מהאורות האלו יוצאים ומתקיימים סביב הפרצוף, והם שלוחצים על הגבול איפה שהוא מפסיק לקבל, זה האור מקיף.
זאת אומרת, התפקיד שלו לבטל את הגבול הזה ולפרוץ הלאה. כי הבורא רוצה למלאות את הנברא עד הסוף.
שרטוט מס' 5
תלמיד: לגבי זה שאנחנו כותבים 20% בראש אור ישר.
לא. אור ישר כאן הוא 100%.
תלמיד: כן. שהחלטנו לקבל מתוך האור ישר 20%.
כן.
תלמיד: מה זה ה-100%? זה אור אין סוף?
100% זה מה שמגיע מהבורא.
תלמיד: זה נקרא "אור אין סוף"?
נגיד שזה נקרא "אור אין סוף". האור מוגדר תמיד לפי הכלים. אור אין סוף יכול להיות רק בכלי אין סוף. כלי אין סוף זה מלכות לפני צמצום א'. אחרי צמצום א' מלכות ריקה, ואחר כך היא מתחילה להתמלאות על ידי החשבון.
תלמיד: נכון, אבל הכלי עצמו הוא ריק, הכלי הוא אין סופי, הוא פשוט ריק מאור.
כן. מה זה אין סופי?
תלמיד: יש לו פוטנציאל להגיע חזרה לדבקות מלאה, אבל הוא החליט עכשיו להצטמצם.
כן.
תלמיד: זה הבלבול פה. כי פתאום יש הבחנה בין אור מקיף לאור אין סוף, ואני לא מבין איפה ההפרדה הזאת פתאום. הולכים על 100%, הולכים על אור אין סוף.
אור אין סוף, זה מה שהיה ממלא את הכלי אין סוף. מלכות שאין לה סוף, שהיא לא מגבילה את האור, נקראת "מלכות אין סוף", אין סופית. אז האור ממלא אותה גם בצורה אין סופית. כמה? אני לא יודע. חמישים קילו, עשרה קילו, לפי כמה שיש רצון. אבל אם הוא ממלא אותה ללא הגבלה, אז נקרא "אין סוף", אין גבול. זה נקרא "אין סופי". זאת אומרת, כוס מלאה לגמרי זה נקרא "כלי אין סוף" ו"אור אין סוף". אין סוף, אין גבול. אנחנו מדברים בחכמת הקבלה תמיד במונחים איכותיים ולא כמותיים.
תלמיד: יש עשרים אחוז ושמונים אחוז שהם בסך הכול מאה אחוז, יש עוד אורות חוץ מזה שאנחנו לא מחשיבים אותם בשרטוט הזה (ראו שרטוט מס׳ 6), כי אמרת מקודם שיש אורות שאנחנו עדיין לא יודעים להבחין בהם?
בינתיים לא, אחר כך יהיו. אבל כל מה שיש, זה בסך הכול מאור אין סוף וכלי אין סוף שמתחילים עכשיו להיות בכל מיני סיטואציות, התקשרויות, יחסים שביניהם. ולכן יש ביניהם הגבלות, ומכל ההגבלות האלה נוצרים עיגולים, יושר, פרצופים למיניהם, משולשים, מרובעים וכן הלאה.
שאלה: יש פרצוף אחד שהוא גלגלתא, למה צריך יותר?
לא צריך יותר. אותה גלגלתא רוצה להרחיב את עצמה ולקבל יותר ויותר ויותר, ולכן יוצאות ממנה, נולדות ממנה עוד פעולות נוספות שנקראות "ע"ב", "ס"ג" וכן הלאה. באמת, אם גלגלתא הייתה יכולה לקבל במאה אחוז ממלכות דאין סוף, רק בצורת מרובע, זאת אומרת לפי הגבלות, לפי מה שהנברא רוצה להחזיר לבורא, אז בזה היה הכול נגמר.
תלמיד: איך אנחנו בונים מגלגלתא את ע"ב?
הוא יוצא על רשימות דגלגלתא, שגלגלתא מרגישה שהיא יכולה לקבל משהו יותר. אבל עדיין מוקדם לדבר על זה.
תלמיד: בגלל שאני רואה את הדוגמה של רב"ש, זה כאילו שאני מקבל פחות ופחות ופחות, זה מה שאני לא מבין.
כן, אבל אתה מקבל תוספת ותוספת, זה דבר אחד. דבר שני, התוספת שלך היא תמיד יותר איכותית. כי בזה שאני עכשיו סדרתי את היחסים שלי עם הבורא, אני בסך הכול בפרצוף הזה, גיליתי יחסים בינינו. אני הוא והוא לי, מה יש לי מזה ומה יש לו מזה, איך אנחנו משתווים? אנחנו מגיעים כאן לחיבור.
איפה החיבור? החיבור הוא בפנים, בתוך הפרצוף, הגעתי איתו כאן לייחוד, לדבקות, לחיבור, שהכוונה שלי מתלבשת עליו, על הכוונה שלו אליי, "אני לדודי ודודי לי" (ראו שרטוט מס׳ 6). וזה קורה אצלי, בתוך הרצון שלי. אתה מבין עד כמה שזה מיוחד? אני בולע אותו, אני מרגיש אותו, אני עוטף אותו ביחס, בהשפעה שלי. זאת צורה אחת, תנסו להרגיש את זה, להתרשם מזה.
שרטוט מס׳ 6
עכשיו אני רוצה בזה להמשיך. אז אני מוציא מתוך ההתפעלות הזאת שלי, בתוך הפרצוף, בתוכי, אני מוציא מזה כל מיני טעמים. איך אני מרגיש אותו, איך אני מריח אותו, איך אני מרגיש אותו בטעם, איך אני מרגיש אותו בזה שאני מחבק אותו, איך אני ממש בריח שלו, בכל דבר. הרגשתי אותו, קבלתי אותו בפנים, איך מתוך ההתרשמויות האלו שנקראות "רשימות" אני עכשיו יכול להמשיך עוד יותר להתקשר אליו (ראו שרטוט מס׳ 6).
יש לי עכשיו אחיזה בו, אני מרגיש אותו בפנים, אז עכשיו היחס שלי, הזיווג שלי עימו יכול להיות בדרגה אחרת לגמרי. זה לא של אור הנפש שיש לי, נפש בסך הכול (ראו שרטוט מס׳ 6). עכשיו זה יהיה אור הרוח, "רוח" זה נקרא שאני זז מעצמי עוד יותר פנימה, לגלות אותו, להתקשר אליו. זה ע"ב לעומת גלגלתא, זה משהו אחר.
על פני גלגלתא אנחנו אומרים שע"ב זה גם אור הנפש, אבל בגלגלתא נכנס אור הרוח. מה זאת אומרת? שעל פני כל הרגש הקודם אני עכשיו מגלה את הרגשות, את ההכרה בינינו, ביחס בינינו. אי אפשר להגיד שבו, בבורא, אין בורא, בורא זה בוא וראה, שאני גיליתי כאלה כלים שבכלים האלה אני מרגיש אותו עכשיו לגמרי כמשהו חדש.
ולכן אי אפשר להגיד שאני אעצור בנטייה שלי, לא. עוד יותר התקשרות, אני עוד יותר מתקשר, עד שאני מגלה שאני מרוקן את עצמי לגמרי. זאת אומרת, עד שכל היכולות שלי אוזלות, עד שאני מרגיש, זהו, אין לי יותר, אין לי יותר במה, אני לא מרגיש יותר הבחנות.
ואז אם אין הבחנות יותר מגיעה תוספת. איזו תוספת? פתאום אני רואה שאני יכול לקחת את הכלים הישנים, זה אחרי גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שם בס"ג אני יכול למלא את נה"י דגלגלתא, אני יכול עוד יותר לצרף לדבקות, עוד נה"י, עוד את הכלים דקבלה הגדולים ביותר, מלכות דמלכות. מלכות עצמה זה מפה עד הטבור, ומלכות דמלכות זה מטבור למטה, אני יכול גם אותם לצרף, זה כלים כאלה גדולים ולהיות איתם בדבקות. ואז אני מתפשט לשם.
זה הכול מאותה המגמה שיש לנו בהחלטה באין סוף, אחרי הרגשת הבושה. וכל פעם המגמה הזאת מתחזקת, כי אני כל פעם מרגיש את הבורא יותר, עד כמה שהוא רוצה להשפיע, עד כמה שהוא עושה בשביל זה הכול, כמה שמצדו כביכול יש לזה מסירות נפש. עד כמה ש"אני לדודי", אני מגלה בתוך האור חוזר הזה שלי, ש"דודי לי".
תלמיד: אני מקבל פחות ופחות, אבל אני מרגיש יותר ויותר את הבורא?
כן. בסופו של דבר אתה יודע מה אנחנו מקבלים? זה כמו להגיד בעולם הזה, גרם אחד של אור בגרם אחד של כלי, אבל אני עד כדי כך מעריך אותו שזה בשבילי אין סוף. אתה מבין? ככה זה. כמו שהגרגיר, אותו ניצוץ הקטן, או אותה נקודה שחורה שהיא התפתחה בבחינת שורש, היא נקודה שחורה, יש מאין ואין יותר. כל היתר זה הערכה, עד כמה שאני מחשיב אותה. כך זה ברוחניות.
לכן אתה לא רואה אותה, אתה לא מבדיל אותה, איפה היא? הכול זה בתוך הכלי שלך, בתוך היחס שלך, שאתה מאפס עושה אין סוף, ביחס שלך.
תלמיד: אם אני מקבל פחות ופחות, אני מפתח יותר ויותר?
אתה לא מקבל פחות, זה כמו שרב"ש אמר, שנסע ב"קווין מרי" לאמריקה, אז לא היו מטוסים, מטוס עלה כל כך הרבה כסף, אז הוא נסע באנייה. ודאי שהכרטיס הכי זול שם היה בבטן האנייה.
הוא אומר, "עליתי פעם לקומה עליונה, ראיתי מסתובבים אנשים, כל אחד עם הכלב הקטן שלו, יוצא אתו לבלות, לנשום אוויר, הסתכלתי איך שהם אוכלים. אחרי כל אחד יש מלצר שפותח לו את הצלחת, כמו שנהוג במסעדות יוקרתיות. אבל מה היה בצלחת? [כלום], הסתכלתי על כל אחד. ירדתי למטה, לקומה דרגה ראשונה, אחר כך שנייה, אחר כך שלישית, כמה שפחות קלאסה, יותר אוכל אבל כבר אין לך מלצר, אין לך כלום, נותנים לך "דלי" של אוכל, תאכל.
זאת אומרת, הוא רוצה לתת בזה דוגמה שעד כמה שאתה מעריך את זה, עכשיו תחליט, אתה רוצה לשבת באקסטרה קלאס או למטה? לקבל דלי של אוכל, או משהו קטן על צלחת חרסינה עם כלי כסף וכן הלאה? תגיד. אתה צרפתי, אני מבין אותך. זאת אומרת יש ויש, הכול תלוי בהערכה.
הייתי פעם בטורקיה בארמון פטישך, הזמין אותי אחד השרים, אז גם שם נתנו [אוכל] בצלחות כאלו קטנות, כמו שנותנים לציפור. ממש. אבל ככה זה נהוג.
הערכה. זה מה שמעלה את הכול. הדברים הגדולים נמצאים בכמות קטנה.
תלמיד: הערכה של הבורא זה מספיק.
אני לא יודע.
תלמיד: בתהליך.
אם אני מעריך את האפס, שהוא לא נמצא, כמו הכול, הגעתי לגמר תיקון.
תלמיד: זאת השאלה שלי, מה זה נקרא שהנברא מקבל את כל אור האין סוף?
כי הוא מעריך אותו. לפי כמה שהוא מעלה אצלו. איך אני יודע, אני מעריך את האור או לא? עד כמה שאני מכבד את צורת ההשפעה שבי, לעומת צורת הקבלה, זה נקרא שאני מעריך. זה נקרא שאני דואג, שזה יקר לי, שאני דואג לזה שלא יעלם, שלא יברח, שרק יגדל.
לפי זה יוצא שכך אנחנו מפתחים את הכלים שלנו מאפס עד אין סוף, ואין יותר חוץ מזה, רק השפעה. מאיפה זה בא? רק מתוך הערכה. עכשיו תבין עד כמה שאתה צריך חברים, כי בלי זה איך אתה תשיג את זה, איך אתה תרגיש את זה? איפה יהיו הדוגמאות, איפה ההשקעה שאתה תקבל, על פני ההשקעה איזה שינוי, דברים שלא נמצאים, שנעלמים?
הכול רק לפי ההערכה שלנו והעבודה שלנו בינינו. וגם לבנינו אנחנו מתייחסים כך כאילו שאין ולכן מזלזלים. וכאן אנחנו צריכים לפתח רצון, לפתח הערכה ואז נתחיל להרגיש. אם אתה לא עושה את העבודה הפנימית, אתה לא יכול להבין מה שהוא כותב, כי הכול כתוב כלפי הכלים דהשפעה.
תלמיד: בעצם מה שמביא את מלכות לצמצום זה הרצון שלה להשפיע לעליון. כל פעם המסך מזדכך, הוא רוצה להיות יותר דומה לו, אבל יחד עם ההזדככות מצטברת עביות ואז הוא מגיע לצמצום לגמרי, הוא מגיע לאי השתוות הצורה ואז הוא מצמצם את עצמו. זה בעצם מה שנסית להסביר.
כן.
תלמיד: עביות הכלי גורמת לכך שהכלי מתרוקן, בעביות הכלי הופך להיות עבה.
על איזה מצב אתה מדבר?
תלמיד: אני מדבר על הזדככות מסך דגוף.
מה גורם להזדככות המסך? (ראה שרטוט מס' 7) מזה שהוא רואה שהאור המקיף נשאר והוא בזה בעצם לא הגיע להשפעה. השפעה מוגבלת, שאתה מגיע לגבול שלה, היא לא השפעה. השפעה חייבת להיות בלתי מוגבלת. לכן פועל עליו האור המקיף והוא מזדכך. כי מה שעשה, קיבל על מנת להשפיע, עשה איזה תענוג, אבל מתוך הרגשת התענוג שהוא גורם לבעל הבית הוא מבין עד כמה שזה אפס. בזה הוא לא יכול לעצור.
זאת אומרת הרגשת הצער הזאת לא אגואיסטית אלא היא מחייבת אותו להזדכך.
שרטוט מס' 7
תלמיד: אתה הסברת שזה עדיין בצורה מערכתית, וכל העבודה הזאת היא לא על חשבון הנברא.
כן.
תלמיד: ישנה הרגשת בושה, הרגשת העליון וזה מה שגורם לו כל פעם להגיע כביכול למילוי הכלי.
כן. יפה.
אות ל"ב
"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."
בעצם הפעולות האלה הן מובנות, אחרי הצמצום ישנה החלטה, לפי ההחלטה מקבלים 20% בעל מנת להשפיע, יש בזה הזדהות עם הבורא ב20% מצד הנברא. ההזדהות הזאת היא פועלת בתוך הפרצוף, מפה עד הטבור, וכלים ריקניים נשארים לנו בסוף הפרצוף, אור אין סוף שהיה ממלא את כול המציאות דמלכות, מלכות היא הכלי דאין סוף, האור שמילא אותו לפני הצמצום נקרא אור אין סוף.
אור אין סוף הוא בעצם יחס הבורא לבריאה, הוא רוצה להתגלות בכל הכלים ואז מה שהוא עושה, הוא עושה את זה רק על ידי ריבוי פעולות. למה יש כאן ריבוי פעולות? הרי אפשר להגיד כך, כל פעם הכלי מקבל כמה שמסוגל, ומה שמעניין, על ידי הגבול מתגלות הבחנות חדשות. זאת אומרת דווקא ריבוי הפעולות גורמות לעבור מכמות לאיכות, קודם זה היה עניין כמותי, אור אין סוף, כלי אין סוף, מה זה היה? כלי דנפש ואור הנפש, ככה ממש אפילו לא נפש, אי אפשר להגדיר את זה.
מה שאין כן, על ידי הגבלות, הגבלות, שהכלי שם מחיצות, גבולות למיניהם, על ידי זה הכלי מתחיל להרגיש כלפי המאציל איפה הוא נמצא, עד כמה שהוא בסדר, לא בסדר, עד כמה שכך או כך בכל מיני אופנים, מתוך זה יש בכלי במה להיאחז באור, איך להידמות לאור, איך לעשות לאור אותו דבר כמו שהאור עושה לו. זאת אומרת הוא מתחיל להרגיש את הבורא בתוך עצמו, מתחיל לבנות מעצמו דמוי הבורא, זאת אומרת ההגבלות האלו שלא יכול יותר לקבל, כי זה קו דק מאוד, כמה? אנחנו אומרים 20%, אין לזה מידה. אלא חייב, גם כמו שאנחנו אומרים 125 מדרגות, כך אנחנו סופרים כי נוח לנו כך, זה הרבה, הרבה יותר כי על כל הבחנות והבחנות יש לך הרבה מדרגות ומדרגות. גם התפיסה שלנו, אמנם שהיא תפיסה אחת אבל היא כוללת בתוכה כבר הרבה מאוד תפיסות פרטיות. בכל חמשת החושים, איך הם מתחברים זה לזה, את זה אנחנו אפילו לא יכולים להעלות לשפה מדוברת.
מה אני רוצה להגיד, שההגבלות הן בונות את ההרגשה וההתקשרות, גם ממעלה למטה כהכנה, גם ממטה למעלה כהשגה. כי בלי הגבלה, כל פעם שהיא מגיעה, לכן מגיעה לנו עליה ירידה, עליה ירידה, ירידה עליה, וכך כל הזמן, אך ורק על ידי כאלו תנועות סטארט סטופ, אנחנו מבררים את הגבולות, והגבול זה נקרא המקום שבו אנחנו מרגישים.
שאלה: לגבי גלגלתא שקיבלה אור נפש, בפנים יש לה פרצוף ע"ב ואז היא צריכה כאילו להוליד אותו בשביל לקבל אור חכמה.
כן, זה מה שהיא עושה.
תלמיד: יש בה כבר כל חמשת הפרצופים בפנים ורק הם כאילו יוצאים?
לא, רק בפרצוף הבא.
תלמיד: זאת אומרת כל פרצוף, לא יכול לקבל תוספת אור, אם אין לו פרצוף חיצוני בשבילו.
זה וודאי.
תלמיד: וככה עד הסוף.
כן, אבל הרשימות, שמתגלות בגלגלתא, רק הרשימות לע"ב הפנימי, שמזה היא מולידה את הע"ב החיצון.
תלמיד: ריבוי הפעולות זה בעצם המון פרצופים שבעצם יוצאים אחד מהשני בשביל למלא את הגלגלתא.
אנחנו אחר כך לומדים שיש מכל זיווג, עשרים וחמישה פרצופים. כך הוא אומר, חמש כפול חמש, אבל האמת שבלי גבול.
תלמיד: איזה אור ממלא את העיגולים? פנימי או מקיף?
אור שנמצא בראש הפרצוף. איפה שאור ישר מקבל לבוש מאור חוזר, אז האור הזה ממלא את העיגולים.
תלמיד: זה אור פנימי או אור מקיף?
לא פנימי ולא מקיף, אור שבראש הפרצוף.
תלמיד: לכל פרצוף יש אור מקיף מעצמו, הוא יכול להיות יותר קטן, יותר גדול.
כן, לפי הכלים.
תלמיד: וכשהאור הזה נכנס לתוך הפרצוף, בשבילו זה אין סוף. כי הוא ממלא אותו עד הסוף.
אור שנכנס לתוך הפרצוף?
תלמיד: למשל, אור שמיועד לכלי הזה, אבל כרגע הוא לא יכול לקבל את כולו.
קודם כל אור לא נכנס לתוך פרצוף, אלא הפרצוף מושך את האור ומתלבש על האור, אין דבר כזה שאור נכנס.
תלמיד: כן, אחרי שהוא משך אותו, יש פנימי ויש מקיף.
אז הוא מקבל אותו על ידי זיווג דהכאה, על ידי חשבון.
תלמיד: בגמר תיקון, לכל כלי יש אור משלו שצריך למלא אותו עד הסוף.
בגמר תיקון לא מדברים.
שאלה: אנחנו אומרים שבבחינה ד' הוא מרגיש את התענוג ואת נותן התענוג, את האהבה של הבורא אליו, בסוף ארבע בחינות.
כן.
תלמיד: ומשם אחרי הצמצום אפשר לומר שלמעשה הוא מרגיש כל פעם יותר ויותר את אהבת הנותן, וככל שהוא מרגיש יותר אהבה הוא יכול לקבל פחות?
לא, זה לא שייך אחד לשני, אמנם אתה צודק שככה מדברים אבל זה לא העניין. זה בכלל לא עניין של קבלה וכמה מקבלים, אנחנו כל הזמן כאילו נתקעים בזה. "כמה נקבל?" אני לא מקבל שום דבר, אני מקבל אהבה, כמה שהיא יותר, אותה אני מקבל. כמה שהיא יותר עוצמתית, כמה שהיא יותר עמוקה.
תלמיד: זה מה שהתכוונתי.
כן, זהו. אז אתה רוצה להגיד כמות ואיכות, עד כמה שהם נמצאים בהתקשרות זה לזה, באיזה יחס ההפוך, כמות ואיכות, האמת שאין כמות ברוחניות.
תלמיד: זה יותר כלפי ההרגשה, שיותר מורגשת האהבה ואז כלפיה יותר הוא מצטמצם, כאילו הבושה יותר גוברת למעשה.
אני לא יכול להגיד לך, אני אסביר לך למה. אני לא יכול להגיד שגרם אחד של אור היחידה יותר חשוב מ100 קילו של אור הנפש, אני לא יכול להגיד. כי אור הנפש זה משהו אחד וזה משהו אחר, ואי אפשר זה בלי זה. זה הכול מכלול אחד, עוד אין לי מילים לזה. יהיו לנו מילים בשיתוף.
אות ל"ג
"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ."
אני מבקש, תכנסו עם הרגשות כמה שאפשר, לא חשוב שתתבלבלו. כי אז אתם לומדים כמו שצריך. ללמוד את הפתיחה, ותע"ס בכלל, בצורה הנדסאית, אין שום בעיה ואתם יכולים בזה להיות מומחים גדולים מאוד. קו לכאן וקו לשם, זה ככה וזה ככה, הכללים כתובים בספר ואתם לומדים על מכונה אתם והמכונה זה לא אותו דבר, וזה לא לימוד חכמת הקבלה. זה הרבה יותר קל, כי אני משרטט עכשיו ואתה רואה זה למעלה, זה למטה. זה מה שרב"ש לא סבל, אבל בשקט הוא לא סבל. ולכן בואו אנחנו נלמד את זה בצורה רגשית. תנסו להתפעל, להתרגש מזה.
שאלה: כדי לעזור לנו להיכנס לטקסט בצורה רגשית יותר, אפשר לקשור את זה לעשירייה?
אני מפחד שזה אולי יבלבל. כל אחד בינתיים לבד.
שאלה: סתם לפנטז מה רגשית לי? איך אני תופס את הדברים ומצייר את זה?
איך תצייר פרצוף בתוך עשירייה?
תלמיד: לא יודע.
זו בעיה. בשביל מה להוסיף קושי על קושי? בינתיים שיהיה לנו רק לפתח את הגישה האישית, האגואיסטית, האינדיווידואלית לא חשוב באיזה צורה. אבל שמדובר על הרגשות.
תלמיד: רגשות של מה?
רגשות שלי כלפי מה שאני מקבל ומה שאני נותן. כלפי הבורא בצורה ישירה. איך לממש את זה? המימוש הוא דרך עשירייה, אבל זה אחר כך. זה מוסיף הרבה מאוד חשבונות כאלה, שעכשיו הם יכולים להסיט אותי.
שאלה: בפרצוף על החסדים שבסוף. חסדים זה לא אור שקובע אם אתה יכול להשפיע או לא?
לא, חסדים זה יחס הנברא לבורא. זה אור החסדים שרוצה להיות מנותק מעצמו, שמתעלה מעל הרצון לקבל שלו, לא רוצה להיות קשור בו, לא רוצה שהרצון לקבל ישלוט בו, כי חשיבות הבורא היא חשובה יותר מחשיבות עצמו. זה נקרא "אור חסדים", "חפץ חסד", אין לו שום דבר חוץ מזה, רק הערכה שהבורא חשוב ממנו. אמונה למעלה מהדעת בצורה נקייה, כי עדיין אין דעת שמוסיף.
תלמיד: אז למה זה ריק?
אין לו כוח להלביש את אור החכמה.
תלמיד: למה הוא מפציר דווקא על אותו גבול?
אלה כלים ריקניים שהם לא נמצאים בחיבור עם המאציל, הם נבדלים, כאילו חי ביער. יש לו רק הערכה כלפי הכוח העליון, שהוא לא רוצה להשתמש בכלים דקבלה. אבל להשתמש בהם כדי להשפיע, הוא לא מסוגל.
תלמיד: שמדברים על פרצוף, "סוף" נשמע דבר כזה מאוד שטחי, בצד, שכאילו אין עליו..
לא.
תלמיד: ולפי איך שאנחנו לומדים, "סוף" דווקא דבר מאוד גדול.
זה דבר מאוד גדול. זה כלים דקבלה שקיבלו תיקון, שזה נקרא "חפץ חסד". זה בדרך לתיקון יותר גדול, אבל בינתיים אין מה. זה לא רק צמצום, יש שם אור החסדים. הוא עושה זיווגים על אור החסדים. זאת אומרת, מה זה זיווגים? עד כמה שהערכת המאציל יותר גדולה מכמה שאני מעריך את עצמי.
תלמיד: אז מה אין שם?
מה שאין שם? זה כוחות לקבל על מנת להשפיע.
תלמיד: אבל להשפיע על מנת להשפיע יש שם.
להשפיע על מנת להשפיע יש. זאת אומרת שכולי כולי דבוק בבורא רק לא בכלים דקבלה, אלא בכלים דהשפעה. מה זה כלים דהשפעה? אין דבר כזה בכלל במציאות כלים דהשפעה, השפעה זה הבורא. הרצון לקבל שמעדיף לא להיות בעל מנת לקבל, זה נקרא "רצון לקבל המצומצם". הרצון לקבל מעל הצמצום שאומר, אני מאוד מעריך את הבורא, אני מאוד מאוד רוצה להיות בו כמה שרק ניתן בצורה פסיבית, אני מעריך אותו אבל לא יותר מזה. זה נקרא "סוף הפרצוף", בוא נגיד.
תלמיד: בראש אין שם שום קבלה, כן? זה הכול חשבונות.
זה רק חשבונות.
תלמיד: אז מה זה האורות שבפנים? אורות זה לא מילויים?
איך אתה תעשה חשבון? אורות זה לא מילוי. בראש אין רצון, בראש אין רצון לקבל בפועל, זה רק רצון לקבל בכוח. זה שאני הולך לבדוק כמה בורא לי וכמה אני לו, ואיך המטרה ומה לעשות, זה הכול ראש. אתה יכול להגיד כך, יש לי צמצום בראש? אין. אני בראש יכול להרגיש כל מה שמגיע מהבורא. למה? כי אני לא הולך לקבל, אני הולך רק לשקול.
תתאר לעצמך שבצורה כזאת שאתה הכנת את עצמך נכנס עכשיו למסעדה, אתה הולך רק לבדוק את עצמך מה אתה צריך כאן ומה לא. או שבאת לבעל הבית, ואתה יושב ליד השולחן ואתה מפעיל את עצמך רק כראש. אני לא רוצה שום דבר, רק לבדוק מה הוא אלי רוצה, ומה אני רוצה אליו, וכמה אנחנו יכולים להתקשר, להשפיע זה לזה, להתחבר, אולי להידבק, אולי להביע אהבה, הזדהות, כל מיני כאלה חשבונות יש לו לקראת השפעה לבעל הבית בלבד. בשביל זה הוא מגיע מלכתחילה, זאת אומרת עם הצמצום. אחרי צמצום א' מגיע חשבון בראש, שבראש יש צמצום. אבל צמצום על מה שלא יקבל על מנת לקבל, ועל כל היתר אין לו צמצום, הוא הולך לבדוק.
תלמיד: בראש אין עדיין, אין עדיין שם 20% כאילו ה20% הוא בתוך?
כן, רק החלטה.
תלמיד: אז זה רק החלטה על 20%.
כן. ראש זאת החלטה. אין דבר כזה בכלל. הבורא לא ברא ראש, אלא הנברא שרוצה להשפיע הוא עושה מעצמו חשבון הקודם לקבלה, שנקרא "ראש".
תלמיד: ומה נותן האור חוזר בהחלטות?
עוצמת ההשפעה מצד הנברא כלפי הבורא.
תלמיד: זו רמת ההחלטה שלו? זאת אומרת, זה נקרא החלטתי 20%?
כן. כמה שאני מסוגל. אחרי שאני מרגיש אהבתו אלי ואני מצמצם את עצמי, ואני עושה מעצמי כל מיני פעולות, אני מחליט שלצערי רק 20% אני יכול לקבל על מנת להשפיע. זאת צורת השפעה שלי.
תלמיד: ואם כבר יש החלטה על 20% למה צריך להמשיך להפציר על הסוף לקבל עוד 80%? למה יש אור מקיף?
כוונת הבורא למלאות את הנברא בכל ה100%, אבל למלאות אותו בכל ה100% בעל מנת להשפיע. המילוי שהבורא רוצה שיהיה בתוך הנברא, זה שנברא יתמלא בעל מנת להשפיע, כי אחרת זה לא יהיה תענוג האמיתי. תענוג האמיתי זה להיות כמו בורא, זאת אומרת ליהנות מהשפעה.
תלמיד: אז מבורא מגיע כל הזמן 100%, כל הזמן הוא מאיר 100%?
מבורא מגיע כל הזמן 100%, זה נקרא "מלכות דאין סוף". עד כמה שנברא מסדר את עצמו להיות עם הבורא, אז נקרא שהוא נמצא אחרי מלכות דאין סוף בכל מיני הדרגות.
תלמיד: הסיבה שאני שואל, כי מקודם שמעתי שאמרת שמצד הבורא אין אונס על הכלי.
אין כפיה ברוחניות.
שאלה: אין כפיה. אבל פה זה כפיה. זה שהוא מפציר עליו על 80%, זה לא כפיה?
זה לא כפיה.
שאלה: למה לא?
הוא לא מכניס לו את זה בכוח.
שאלה: אז מה הוא עושה? זה שהוא אומר לו תקבל, תקבל זה לא נקרא "בכוח"?
לא, הוא רק מגיש לו את זה כמו בעל הבית. בעל הבית מכניס לך את זה לפה? לא. הוא משאיר לך להיות בהחלטה. והוא גם מסכים עם זה שאתה אומר, עד כאן ולא יותר. אחרי גלגלתא מגיע ע"ב, הגלגלתא נעשה כאן כמסננת. לא.
תלמיד: אז הוא פותח בפניו את האפשרות?
הבורא פועל מכל הכיוונים, כדי להביא את האדם ללקבל בעל מנת להשפיע בצורה האופטימלית, ואין כפיה.
שאלה: בכדי שנפתח באמת ערוצים חדשים של רגשות. קודם כל אני רוצה לשאול, כל מה שאנחנו לומדים וכל מה שכתוב, בסופו של דבר, מדובר ביחס בין הנברא לבורא?
בלבד. אפילו חברים אין, זה הכול בורא.
תלמיד: אז אנחנו צריכים להגיע בסופו של דבר לאהבה חלוטה ביחסים בינינו?
כן. לפי האהבה בינינו אנחנו יכולים להגיד שאותה אהבה יש לנו לבורא או לפי היחס בינינו, בטוח שיש לך אותו יחס לבורא, אחד לאחד.
תלמיד: יש לנו תיאור מאוד יבש, תכונה של השפעה, הערכה לבורא, אבל איך אפשר יותר להרטיב את זה? יותר להכניס איזשהו רגש? מה אנחנו צריכים לחפש בתוכנו כלפי הבורא, לאמץ לנו שבאמת שכשנעבוד ונלמד יותר נכניס רגש?
להשתדל לעשות עבודה בחברה, בעשירייה. מה אתה שואל אני לא כל כך מבין. אין לנו עוד מה לעשות.
תלמיד: עד שנגלה, אין לנו כרגע מה לעשות?
מה אתה רוצה לגלות?
תלמיד: כי אמרת לנו לנסות להכניס יותר רגש.
איפה אתה יכול לפתח רגש?
תלמיד: רק בעשירייה.
איפה עוד? אתה יכול להתפעל מקריאת מאמרים והכול, אבל תכלס למעשה רק בעשירייה.
תלמיד: זאת אומרת, כרגע יש לנו הערכה כלפי הבורא שהוא גדול לא יותר מזה, תכונת ההשפעה?
מה זה גדול? אם זאת הייתה הערכה שהוא גדול הייתי כל הזמן חושב עליו. כשאני כל הזמן שוכח ממנו אז הוא לא כל כך גדול, יש לפני דברים יותר גדולים ממנו. בקיצור עשירייה, כמה שיותר להיכנס לזה.
שאלה: ראש בונה חסדים או חסדים בונה את הראש?
שום דבר לא, לא זה ולא זה. ראש זה חשבון, פשוט חשבון, כמה אני מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע לבעל הבית. כמו שכאן, אני לוקח כאן את הרצון לקבל שלי, כמה שלפי הרצון לקבל הזה מופיע תענוג שהוא רוצה למלא את כל הרצון לקבל שלי, איך אני עושה צמצום עליו כדי להתרחק ממנו, להרחיק את עצמי ממנו מהתענוג שלא ישפיע עלי, שלא יכבוש אותי, ובזה בעצם אני רק משיג את הצמצום א', וזה הכול תלוי בחשיבות הבורא בעיני.
אם חשיבות הבורא בעיני זה כדי שאני אשמור על צמצום א', עכשיו אני צריך לדאוג עד כמה שחשיבות הבורא בעיני יכולה להיות מקסימום כמה שאפשר, ואז אני בודק לפי זה כמה שאני יכול לקבל בעל מנת להשפיע. כל הזמן אנחנו עובדים עם חשיבות הבורא בעינינו, זה קובע את כל פעולות דהשפעה שלי. שאני אז רוצה להשפיע. ואם רוצה, מסוגל, לא מסוגל יש תפילה, העלאת מ"ן שאני אקבל כוחות, משתמש עם החברה, אבל הכול הוא יחס, מה יותר גדול ובכמה, הבורא בעיני או האגו, הרצון לקבל שלי, מי ישלוט.
תלמיד: אני אשאל אחרת אולי. אותו חץ למטה, מלמטה למעלה בחסדים בסוף שאנחנו אומרים החץ לכיוון הטבור ואותו אור מקיף שמגיע מהיתרה, נניח 80% שאמרנו מהאור ישר, שניהם לוחצים עליך
אתם רואים איך הוא מדבר. ממטה למעלה לוחץ לטבור 80% יתרה, יפה. אתה מוסיקאי דבר בצורה רגשית.
תלמיד: יש את הלחץ שהוא רוצה לראות הכול במצב של חסדים שהוא לא רוצה כלום, אבל יש את ההתגברות.
אני אגלה לך סוד, אין שום התגברות בסוף, בתוך ובכלום, רק הראש עושה את החשבון, ואחר כך הכול מתבצע לפי הראש. בתוך ובסוף שברצון לקבל אין שום החלטות, התגברויות. כל החשבונות, כל ההשוואות, זה הכול רק בראש הפרצוף, הראש קובע.
תלמיד: איך הראש יודע כמה הוא מקבל, מה זו אותה מנה?
בראש יש לך את כל הנתונים. תוך וסוף הם רק תוצאה מהראש בלבד. אם קורה משהו בהם שהראש לא קבע זה נקרא "שבירה".
תלמיד: זאת אומרת, הוא מקבל איזשהו מידע מלמעלה והוא מתוך המידע הזה הוא יודע להבין כמה הוא יכול לקבל?
ודאי, זה הכול נמצא רק בראש.
תלמיד: ובשלב הזה שכבר יש לו ראש, אין בחירה חופשית?
היא גם כן נמצאת רק בראש, לפי שכלו יוערך האיש.
שאלה: אם כמו שאמרת כרגע, כל החשבון נעשה בראש, מה הסיבה שהאור מקיף לוחץ על הטבור ולא על הפה עוד הפעם?
כי שם זו הגבלה.
תלמיד: כן אבל זה לפי החישוב שנעשה בפה בראש.
נכון. הראש מרגיש את זה, טבור אנחנו רק אומרים איפה מכנית זה קורה.
תלמיד: אז זו השאלה. מה הסיבה שהאור המקיף לא חוזר כאילו להיות אור ישר שלוחץ
האור פועל על הרצון שנמצא בטבור. מי מרגיש את הרצון הזה ומחליט שהוא צריך להזדכך? הראש. יש עניין של איפה נמצאים האורות והכלים ואיפה מרגישים אותם. הבטן שלך מתמלאת ומתמלאת, פתאום אתה מרגיש שזהו, יותר אני לא יכול לאכול. מי אומר לך את זה, הבטן או ראש? אתה לא יודע כי אתה חושב בבטן, נו מה לעשות.
תלמיד: לא, כי כשהקיבה מתמלאת אז הראש מקבל את הפקודה שלה.
את זה בדיוק אני אומר לך, בלי ראש אנחנו לא בני אדם, בלי ראש אנחנו לגמרי בהמה שעושה לפי אינסטינקטים, לא לפי החלטות, לפי האינסטינקט הוא מחליט.
תלמיד: על פי הלחץ שיש על הטבור, זה משפיע על ההחלטות של הראש?
הראש הוא המחליט שאני צריך עכשיו לתת פקודה להזדכך, עושה חשבון ונותן הוראה להזדכך, כן, ודאי, הכול נעשה רק מהראש. גם אתם תשתדלו לעבוד עם הראש ולא עם הבטן. רוחניות זה שהראש קובע הכול, כל הזמן רק ראש ראש ראש.
שאלה: הראש עושה את החישוב ואומר לגוף כמה להזדכך. האם ההרגשה שלנו היא פרי של ההזדככות, במידה של ההזדככות, הרגשה יותר טובה או פחות טובה?
כן. אבל הכול בראש, שוב אני אומר. אם תנתק את הראש, [נגמר].
תלמיד: בכוונה אני רוצה לקחת את זה למקום רגשי, אז כל קשת הרגשות למעשה תלויה בקשת ההזדככות שם, שהראש מקנה?
כן. כי הראש קשור לבורא, שם זה הקשר בין הנברא לבורא. זה מה שאנחנו כאילו חושבים שבראש אנחנו נמצא משהו, בראש של בן אדם, שום דבר לא נמצא, זה רק שמתקשר לדרגה יותר עליונה. לכן יש לך מלא מדענים שהם לא יודעים מה יש ומה אין ואיפה בראש, כלום. רק המנגנון שמקשר אותנו לדרגה יותר עליונה. גם אצלנו, גם בעולם שלנו, לכן אנחנו לא מבינים שום דבר במוח.
שאלה: עד כמה הכוונה בזמן השיעור עוזרת להיכנס להרגשה?
כוונה זה נקרא, מה אני רוצה? שלפי זה אתה מכוון את הרצונות שלך, את היכולות המוחיות שלך. כוונה קובעת הכול, וכוונה צריכים להתחיל עוד לפני השיעור.
שאלה: אחרי הצמצום, מאיפה יש לנברא את הכוח לעמוד מול הבורא ולקבוע עכשיו תנאים, אני מקבל, אני לא מקבל, אני מסכים לקבל ככה, לא מסכים לקבל ככה?
למה קרה צמצום? הצמצום קרה כתוצאה משני כוחות, שניים יש כבר בנברא. יש כוח הרצון לקבל שלו, שקיבל ונהנה במלכות דאין סוף, שהבורא מהנה לו לגמרי, ובאותה מידה יש כוח אחר, הבושה, עד כדי כך שמבטל את כל ההנאה ומעמיד אותו בצורה שמוחק לו את כל הרגשת התענוג ומבטל אותו, מבטל אותו כנגד הרצון לקבל.
זאת אומרת, כנגד התענוג שברצון לקבל וכנגד הרצון לקבל הבושה פועלת, וממש עושה ממנו אפס, כזה אפס שזה מינוס אין סוף ממש. ואז הוא מחליט, יש לו שני כוחות מנוגדים.
תלמיד: אבל גדלות הבורא מכסה בעצם על הכול.
אחרי שהוא עשה צמצום, לא יכול להיות שיבוא משהוא לנברא ללא החלטתו.
תלמיד: מה זאת אומרת הכול?
רק לפי כמה שהוא מחליט ומה שהוא מחליט. הוא רוצה לקבל על מנת להשפיע בבקשה, רוצה כך ורוצה כך, בבקשה, כל דבר, אבל לפי החלטה. אחרי שהוא קיבל כזאת מכה ברצון לקבל שלו שהוא לא מרגיש שקיבל בכלל איזה מילוי, אתה חושב שאור אין סוף מסתלק, מה זה מסתלק? ברגש מסתלק. אני יכול לסלק את הכול? שום דבר אני לא יכול. אלא ההרגשה שלי עכשיו שאני מרגיש שאני קיבלתי וזה הפוך מבעל הבית, ההרגשה שאני קיבלתי נעלמת. יותר טוב שלא הייתי בכלל בזה נמצא. ואני מרגיש את עצמי שאני במינוס גדול, שהטבע שלי הפוך ממנו, ואז הוא מתחיל להחליט, זה מביא אותו לצמצום שאני רוצה להתנתק ממנו, הוא לא קיים בשבילי בצורה כזאת. תראה מה הבורא עשה בו.
תלמיד: מה זה שלא קיים בי?
הנברא, מלכות דאין סוף מגלה על ידי הבושה שהיא קודם כל לא קיבלה שום דבר מהבורא. זה לא נקרא שאני מקבל, זאת אומרת שאני נהנה. זה לא נקרא שהוא מביא לי תענוג, הוא מביא לי אכזבה, בושה, ממש ריחוק מכל טוב. מה אני עכשיו עושה? מצד אחד. מצד שני אני מרגישה עד כמה הוא כן רוצה לתת לי. אז מצידי אני מרגישה עד כמה אני סובלת, מצידו אני מרגישה כמה הוא רוצה לתת לי וליהנות לי. איך אני משווה את שתי הצורות האלו?
שאלה: אלה שתי הרגשות, איך מתוך זה עכשיו נולד חשבון?
קודם כל צמצום. אני צורה כזאת לא יכולה לסבול, מלכות דאין סוף אומרת. אחרי הצמצום, מה זה צמצום? שהיא מרוקנת את עצמה, כביכול מרוקנת, היא לא רוצה בכלל לחיות במצב כזה, לא מסוגלת. הצמצום נעשה מתוך שהרצון לקבל סובל, זאת אומרת בצורה אגואיסטית. מתוך זה היא מתחילה להרגיש שכל החשבונות האלה לא נכונים.
אז מה אני עושה? אני עושה את זה מפני שטוב לי, יהיה ככה, באמת יותר טוב להיות ריקנית מהמילוי שהיה מקודם. אבל זה לטובתי, ולטובת בעל הבית זה בזיון, איך אני עושה הפוך? ואז היא מפתחת את החשבון החדש.
תלמיד: יש הרגשה שאפילו הצמצום הוא שלמלכות כל כך רע מתוך המצב הזה ולעומת זאת הבורא כל כך רוצה לתת לה?
כן, היא מתחילה להשוות בין שני הדברים האלה, אני והוא. מתחילים להיות במלכות שני כוחות, הרגשת הבורא, היחס שלו, האהבה שלו וכן הלאה, והרגשה עצמית שאני סובלת שאני שונאת, שאני מסוגלת. על מי אני חושבת? על עצמי, עליו וכן הלאה.
תלמיד: פה היא מקבלת החלטה שעכשיו אני חושבת רק עליו, יותר לא על עצמי, רק עליו. איפה מתחיל החשבון שנקרא השתוות הצורה?
כאן, באותו מקום. רק באותו מקום. צמצום זה לא סתם הסתלקות האור, זו החלטה שאני לא יכולה להיות באותה צורת התקשרות כמו קודם. לא בגלל שרע לי, אלא בגלל שאני לא יכולה גם להנות לו.
תלמיד: זה נשמע מוחלט. צמצום זה טוטאלי, לגמרי.
כן.
תלמיד: וכשאנחנו אומרים ראש, זה כבר חשבונות, זה כבר על כל מיני הבחנות.
זה כבר לקבל על מנת להשפיע, ודאי, היא כבר מושכת רצון לקבל משלה, יחס הבורא שרוצה להנות לה. זה לא משתנה. והיחס שלה אחרי צמצום, מסך, אור חוזר, השתוות הצורה, היא מחפשת איך היא יכולה להיות עימו בהתקשרות, איך היא יכול להחזיר לו, להשפיע לו, להביע את האהבה.
תלמיד: ואז מה מתגלה לה?
מתגלה שהיא יכולה רק בקו דק.
(סוף השיעור)