heb_o_rav_mosonim-rome_2011-06-02_lecture

רומא - הרצאת רב

עם ארגון הבונים החופשיים

הרצאת רב 02.06.11 – אחרי עריכה

חכמת הקבלה מסבירה שכל המציאות בנויה מרצון, שכל הזמן מתפתח. רצון של דומם, ממנו נוצר הצומח, אחריו נוצר החי ואז המדבר. ובמין המדבר שבאדם, כשהרצון הזה מתפתח, הוא מתפתח כל הזמן, ולכן כל דור לא דומה לדור הקודם, וגם האדם במשך החיים משנה כל הזמן את הרצון שלו, את האגו שלו, וכל הזמן מתפתח. יוצא שאנחנו מתפתחים מעל החי בכך שאנחנו בונים חברה, תעשיה, טכנולוגיה, מדע ועוד ועוד.

ויש בהתפתחות הזאת איזו רוויה. והפעם הראשונה שבה התגלתה הרוויה הזאת היא בבבל העתיקה, כשהתגלה בבת אחת מצב מאוד מיוחד. מצד אחד אנשים הגיעו לאגו גדול ורצו לבנות מגדל עד השמיים, ומצד שני הם התחילו לשנוא זה את זה, וכך הפסיקו להבין זה את זה. ושני הכוחות המנוגדים האלה הביאו אותם למצב בלתי נסבל. זה כמו במשפחה לפני גירושין, שמצד אחד קשורים זה לזה, יש ילדים, בית משותף, הכול יחד, ומצד שני יש שנאה גדולה ולא יכולים לראות זה את זה.

ואז התגלתה חכמת הקבלה שמלמדת את האדם איך להתעלות מעל האגו ולהיות קשורים זה לזה בהרמוניה אחת, בקשר אחד, בחברה אינטגראלית, ובזה נעשים דומים לטבע. כי הטבע כולו הוא כמו כדור, אינטגראלי, גלובאלי, והכול קשור יחד. ואם היינו מתקשרים בצורה כזאת לטבע, היינו מגיעים לאיזון, והיינו גם מגלים את כל הכוחות שנמצאים בטבע ומנהלים אותו, כי היינו מזדהים עם אותו הכוח הכללי שמנהל את הכול.

אבל האנושות אז העדיפה לא ללכת בדרך של התיקון והתפזרה על פני כל כדור הארץ, כמו שקורה במשפחה במצב כזה, שמתגרשים. ואז נכתב בחכמת הקבלה שאחרי 3,700 שנה אנחנו שוב נגיע למצב כזה, רק שלא יהיה לנו לאן לברוח אחד מהשני. אנחנו נחייה כולנו סביב כדור הארץ, קשורים זה לזה, שונאים זה את זה ולא יכולים לחיות זה עם זה, כי האגו שלנו גדַל וגדל עד המצב שאנחנו מגיעים כבר למשבר גדול מאוד וזה קורה בסוף המאה העשרים.

כשאני התחלתי ללמוד את חכמת הקבלה ב-1975 לא האמנתי שכך יקרה, למרות שסיפרו לי על כך. כי זה היה מאוד מאוד רחוק ולגמרי לא מציאותי שהעולם יגיע למשבר בחינוך, בתרבות, במשפחה, בטכנולוגיה, במדע, שאנשים יברחו לסמים, תהיה התגברות של הטרור, ואנשים ירגישו שהם קשורים זה לזה סביב כל כדור הארץ. דבר כזה בכלל לא היה מורגש. ובכל זאת תוך כמה שנים זה קרה.

והיום אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב כמו שמתואר לנו מבבל, ולכן חכמת הקבלה מתגלה, פעם ראשונה מאז. היא מתגלה כך שהיא מזמינה את כולם להכיר בחוקים הכלליים של המציאות, כדי שנוכל לעלות מעל האגו שלנו ולהתחיל להיות קשורים זה לזה כמשפחה אחת. כי הכוח הגלובאלי הזה של הטבע סוגר אותנו יותר ויותר בלחץ כזה, שהשנאה לוחצת מבפנים וכוח הטבע לוחץ מבחוץ וזה יכול להוביל להשמדה של כל האנושות. ולכן החכמה הזאת מתגלה. בעצם היא שיטת תיקון של טבע האדם, שמסבירה איך אנחנו נוכל להתעלות מעל האגו שלנו.

ולכן במסגרת הלימוד של חכמת הקבלה, אנחנו דווקא מפרסמים אותה מאוד, ויש לנו כשני מיליון תלמידים בכל העולם, שלומדים ב-26 שפות. אנחנו רואים עד כמה שאנשים מכל הזנים והלאומים השונים מגלים את החיסרון לחכמת הקבלה, ומתחילים להבין שבלי זה אין לעולם קיום. יש לנו גם חינוך לילדים, ואנחנו רואים עד כמה החינוך הזה שונה מהחינוך שהם מקבלים בבית הספר, ועד כמה שהם נפתחים. וכך אנחנו פועלים, מדפיסים ספרים, יש לנו ערוצי טלוויזיה ואינטרנט, ואנחנו בעד ההתפתחות.

כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה, אנחנו לומדים אותה בקבוצות. זו לא התפתחות אישית באדם, אלא הוא מתפתח אישית בזה שנמצא בסביבה, בקבוצה, ועל ידי הדינאמיקה המשותפת בינו לבין הקבוצה הוא כל הזמן משנה את עצמו. הוא בעצם מתאים את עצמו לסביבה. הסביבה צריכה להציג לו כל פעם עד כמה הוא צריך להתעלות יותר מעל האגו, עד כמה הוא צריך לצאת מעצמו לאהבת הזולת, והוא מתאמן על הקבוצה.

כשהוא מתחיל להתקשר עם הסביבה, הוא מתחיל להרגיש את החיסרון שיש בקבוצה, בסביבה, ולהתאחד איתם. ואז מתגלה רשת קשר בין כולם, מעל האגו הפרטי של כל אחד. ואז כל אחד מתחיל להרגיש את הקשר המשותף, את הכוח המשותף ששורה בין כולם. ואז כל אחד כאילו יוצא מעצמו ומתחיל להתחבר לכוח המשותף הזה.

אז מתגלה לנו, שמעל מה שאנחנו רואים כאן בתפיסת המציאות האישית שלנו, יש מציאות למעלה ממנה. אם אנחנו מקבלים את המציאות שלנו בתוכנו, בתוך הכלי שלנו, אנחנו מוגבלים. בנוסף לכך אנחנו רוצים לקבל תענוגים, והתענוג שרוצים לקבל יחד עם הרצון לקבל מנטרלים זה את זה, כי הם שונים, הם מנוגדים. ולכן כל פעם אנחנו מגיעים למשהו, נהנים רגע אחד והתענוג מיד נעלם. רצים לתענוג אחר, נוגעים בו, וגם הוא מיד נעלם. כי לפני שהתענוג אפילו נכנס לתוך הרצון, הוא מנטרל אותו, נוצר קצר ביניהם, כמו קצר בין פלוס למינוס.

לכן בכך שאדם יוצא מעצמו ומתחיל להתחבר מעל האגו שלו עם הקבוצה, עם האחרים, הוא בעצם יוצר כלי מעליו, רצון שמחוץ לו, ומתחיל להרגיש גם את הרצון וגם את התענוג מחוץ לו, וזה לא נעלם. הוא מרגיש את המציאות שלו כזרימת החיים הנצחיים, מעל הזמן. כי בעצם הזמן אצלנו נוצר על ידי כניסת התענוג והעלמותו, זה נקרא כניסה והעלמה. ואם התענוג לא נעלם, ואנחנו מרגישים אותו בצורה שהוא מוסיף וזורם, אז אנחנו מתעלים מעל הרגשת הזמן ומתחילים להרגיש את הכוח הכללי של הטבע שמקיף אותנו ומסדר את כולנו יחד. ומתחילים להרגיש גם את כל הקשרים בין כל חלקי המציאות.

בדומה לתמונת רקמה, שאם אנחנו מסתכלים עליה אנחנו רואים רק תמונה, כמו העולם הזה, אבל אם אנחנו מסתכלים מאחור, אנחנו רואים גם את החוטים שקושרים את חלקי התמונה. וזה מה שאנחנו מגלים, את הקשרים בינינו, ועד כמה אנחנו משפיעים זה על זה. וכך האדם משתנה. זה מאוד משפיע עליו. הוא פשוט רואה שאחרת אי אפשר, שאם אני עושה כך או כך, אם אני פוגע במישהו, רואים את התוצאות.

לכן אנחנו לא צריכים כאן אמונה, אלא השגה. בזה אדם נעשה חופשי, כי הוא מתחיל לראות את העולם בצורה ברורה ואז קובע לעצמו, לפי הדרגה שלו, איך נכון לפעול. יש בזה עוד גילוי מיוחד מאוד, שאנחנו מתחילים לגלות שבעצם כל העולם נמצא בתוכנו ולא מחוץ לנו. וזה באמת הגיוני, כי אני לא יודע מה נמצא בחוץ, אלא אני יודע מה נכנס לאוזניים שלי, לעיניים שלי, לריח, לטעם, לחוש המישוש. רק את מה שמגיע לי דרך קצות העצבים למוח. והמוח מעבד את התמונה, ולפי זה אני מרגיש את העולם. אם נחתוך עצב, אנחנו לא נרגיש שמשהו נמצא במציאות.

לכן האדם מתחיל לראות עד כמה מה שהוא רואה ומרגיש, בעצם לא נמצא מחוץ לו. מה שנמצא מחוץ לו, הוא בכלל לא יודע אף פעם. אלא הכול תלוי בחושים שלו, ברצון, במחשבה, בלב ובמוח. לכן אם אנחנו יודעים איך לשנות זאת, אנחנו יכולים להרחיב את הקליטה שלנו, להיות למעלה מההגבלות שלנו של חושי הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש.

לכן חכמת הקבלה נקראת חכמת ה"קבלה". ואדם כבר מתחיל לצאת מהחושים הגשמיים שלו, של הגוף הגשמי, הבהמי, ולהרחיב את החושים עד המצב האינסופי. כך אפשר להתקדם עם החיים הריאליים האלו עד שמתעלים לרמה כזאת שהאדם לא מזדהה כל כך עם הגוף הגשמי, כי הוא רואה את המציאות מעל הגוף הגשמי, הרבה יותר גדולה.

יוצא שהאדם לא תולה את החיים שלו, את החיות שלו, בחמישה חושים, בתפיסה הזאת של החיים האלו, ובעצם אפילו כשהגוף נפטר, האדם נשאר במציאות שקנה מחוץ לגוף, והוא לא מרגיש שנעלם. והוא חש את תפיסת המציאות הזאת, את החיים האלו, עוד לפני שהגוף נפטר. זאת אומרת, הוא חי כביכול בשתי רמות, ברמה גשמית, נורמאלית, ריאלית כמו כולנו, ובעוד רמה, חוץ גופית. זו בעצם תפיסת המציאות בכללות.

וכשאדם מתחיל להתאמן בקבוצה בכל הדברים האלו, איך לצאת מעצמו, ונכלל עם הרצונות הזרים בהשפעה, באהבה, למעלה מהאגו שלו, ומתחיל לגלות את המרחק בינו לבין האחרים, את מידת השנאה, מידת הדחיה, מידת האגו שלו, אז לאט לאט המרחק הזה נראה לו יותר אמיתי, כאין סופי. עד כדי כך הוא רחוק מהזולת. וכשהוא עובד על עצמו ורוכש התקרבות מסויימת, הוא מתחיל לגלות שיש כאן העלמה של האור העליון, של הכוח העליון במרחקים האלו.

המרחק בינו לבין הזולת מתחלק למאה עשרים וחמישה שלבים, צעדים, שמתחלקים לחמישה עולמות, כל עולם מתחלק לחמישה פרצופים, וכל פרצוף מתחלק לחמש ספירות או עשר ספירות, אפשר לספור אותן כחמש ואפשר כעשר. והאדם כל פעם מתאים את עצמו יותר ויותר במדויק לצורה הזאת שנקראת "פרצוף", הכולל עשר ספירות.

וכל ההתקדמות שלנו היא כשאנחנו מתלבשים על הספירות האלו, ואז אנחנו מוצאים אותן בתוכנו, אנחנו בונים את עצמנו מאותה טקסטורה, מאותו מבנה, כמו הספירות האלו. לאט לאט מתקרבים לצורה האידיאלית שלהן, עד שכל המבנה של עץ החיים מתלבש על האדם, לכן כתוב "שאדם הוא עץ החיים".

וכמו שאמרתי בתחילת ההרצאה, הגענו עכשיו בהתפתחות האנושית למצב שהאגו שלנו הגיע לרוויה, הוא לא יתפתח יותר, לכן אנחנו מרגישים דיכאון, ריקנות, פונים לסמים, לטרור. לא מרגישים סיפוק בחיים שלנו. האגו שלנו הגיע לרוויה, ולכן אנחנו בעצם בזה מקבלים דחף לצאת למציאות הזאת, היותר עליונה, להוסיף לעצמנו את האהבה, כי אין ברירה. אנחנו חושבים שאין ברירה בגלל שהעולם שלנו סגור, אינטגראלי. אבל זה לא בגלל זה, אלא פשוט הגיע הזמן לאנושות לעלות לרמה אחרת של קיום, למימד יותר עליון, ולכן אנחנו מרגישים את כל העולם הולך ומשתנה כל כך מהר.

נקווה שנוכל על ידי הלימוד, על ידי כך שנלמד את האנשים איך להגיע לאהבה ולחיבור, להגיע למימד הזה בדרך קצרה, טובה וקלה, ולא בדרך דרמטית. לכן אנחנו פועלים כאן ובכל העולם, ומספרים לכולם על מה שאנחנו והתלמידים שלנו חווים.

שאלה: הדרך של חוכמת הקבלה ממש זהה לדרך של הבונים החופשיים. ההבנות שאנחנו מתאחדים ושהצמיחה היא אף פעם לא של היחיד, אלא תמיד של הקבוצה, הן אותן הבנות. אמנם הדרך שונה, אבל עדיין אנחנו זהים.

יש דרך כללית ודרך פרטית. אנחנו מתעסקים בהפצה, אנחנו רוצים ללמד את כולם. לפי התפיסה שלנו אנחנו חייבים להסביר לאנשים, מהר ככל האפשר, שהעולם נכנס למצב חדש, שהטבע כולו גלובאלי, ואנחנו נמצאים בתוך בועה של הטבע, ופועל שָם כוח אחד. ואם אנחנו לא נתאים את עצמנו לאותו כוח אחד של הטבע, אנחנו מגיעים לצרות גדולות. איך להתאים את עצמנו, להיות בהרמוניה עם אותו כוח? אם נהיה מקושרים בינינו כמו הצורה האינסטינקטיבית שבה מקושרים דומם, צומח וחי. כל האקולוגיה נמצאת בקֶשר אינטגראלי, חוץ מהאדם, שעל ידי האגו שלו הורס את כל ההרמוניה הזאת.

לכן אם אנחנו לא נפעל להיכנס להדדיות עם הטבע, אז לא תהיה לנו אפשרות להמשיך לחיות כאן. לכן אנחנו פועלים להפצה, ללמד את האנושות שחייבים לגשת לחיבור, להתעלות מעל האגו, וכמה שאפשר לעשות את עצמנו מתאימים לטבע, אחרת אנחנו נמצאים בתוך הטבע כמו סרטן, שאוכל את הסביבה שלו ואחר כך מת בעצמו.

זה מה שאנחנו חושבים, לכן ודאי שיש הבדל בין זה שאתם עוסקים בהתקדמות פנימית, אישית, אינדיבידואלית, פנימית, לבין זה שאנחנו פותחים את החוכמה הזו לכל העולם. ודאי שזה בא על חשבון האיכות, אבל לקחנו על עצמנו משימה כזאת, כי אנחנו חושבים שהגיע הזמן לדאוג לעולם. ולכן חכמת הקבלה שאנחנו עוסקים בה היא לצורך זה.

שאלה: הבנתי שנצטרך לפתח חוש שישי, שיוכל לאפשר לנו להבין את האיחוד הזה בין כל החלקים. אבל האם האפשרות הזאת קיימת בכולם, האם כל אחד מאיתנו יכול?

יש אנשים שמקבלים דחף לזה, ששואלים מה מטרת החיים, מה הטעם בחיים, מה מקור החיים, איך מסתובב הכל, מה קורה עם כל זה, בשביל מה אני חי. ולא יכולים להירגע בלי לקבל תשובה לזה. הם מגיעים ללימוד חכמת הקבלה כי הם מרגישים חייבים, בלי זה לא כדאי להם לחיות, ולחיות כמו בהמה הם לא מסוגלים. אין הרבה אנשים כאלו בעולם.

הרצון של האדם מחולק לשישה חלקים. שלושה חלקים שייכים לגוף שלנו, והם אוכל, מין ומשפחה, ושלושה חלקים שייכים לאנושות, לחלק האנושי שבנו, והם כסף, כבוד ומושכלות. שישה רצונות בסיסיים. אם אדם יכול למצוא בהם את עצמו, אז הוא מוצא וחי.

השאלה היא על רצון יותר גבוה, להכיר את מקור החיים. וזה מגיע רק לאנשים בודדים בעולם, ובזמן האחרון ליותר. כשאני התחלתי לעסוק בחכמת הקבלה, לפני כארבעים שנה, הייתי מדען צעיר, לא היו הרבה כאלה, היו בודדים. וכמו שכתוב בספר ה"זוהר" מסוף המאה העשרים והלאה פתאום גדלה מאוד כמות האנשים שהתחילו לשאול על מהות החיים, בשביל מה הם חיים, מה הטעם בחיים, ולהגיע ללמוד. ואכן תוך חמש עשרה שנה, גדלנו עד לשני מיליון אנשים. אני חושב שיש הרבה יותר, רק אנחנו לא רושמים אף אחד, זה מה שאנחנו יודעים פחות או יותר.

ובכל זאת לא יהיו הרבה אנשים בעולם שבאמת ישאלו על מהות החיים, אבל גם כל היתר יצטרכו לעלות מעל האגו שלהם, רק כדי להינצל מהצרות. לא שהם נמשכים קדימה למקור החיים, לדעת בשביל מה לחיות, אלא בגלל שהצרות דוחפות אותם מאחור, הם יצטרפו אלינו מחוסר ברירה. וכך, אני מקווה, נגיע כולנו לחיים טובים. הטבע יחייב אותנו להגיע לחברה אינטגראלית.

שאלה: אתם מדברים על הטבע ועולה במחשבה שלי העניין שהאדם חושב שהארץ בשליטתו, ובכל האוצרות שיש הוא משתמש, והנטייה שלו היא להרוס אותם. הוא לא מבין שהאדמה ניתנה לו לשימוש וזה לא הרכוש שלו. זה מביא את האנשים להילחם אחד עם השני על טריטוריה, על רכוש, על דבר שהוא לא בבעלותם.

איך הלימוד או מחקר הקבלה יכול להוביל להרמוניה בין כל הפוזיציות השונות, לעשות כך שלאדם תהיה מודעות, איך כל פעולה שהוא עושה, כל מה שהוא עושה כלפי האדמה, זה לא למטרות כלליות אלא למטרות אישיות.

רק לראות את כל התמונה מאחור. אם אנחנו לא נראה את העולם הזה שקוף, את הכוחות שפועלים, אנחנו לא נשתנה. האגו שלנו נשבר, רק אם הוא רואה שאם נעשה כך וכך יהיה רע, לנו יהיה רע. אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו מגלים את הטבע האינטגראלי, שאז אנחנו פשוט לא מסוגלים לעשות רע, כי אנו רואים שבזה אנחנו מזיקים לעצמנו. רק בצורה כזאת, אין אפשרות אחרת.

בני האדם לא יכולים אחרת להתחנך, אבל מגלים את הקשר הזה ביניהם על ידי זה שנמצאים בסביבה. ואז בהתקשרות אחד לשני משתדלים ללכת למעלה מהאגו. זה קשה, אנחנו מתחילים ללמוד את עצמנו, את הטבע שלנו עם כל היוצרות שבנו, ועד כמה שאנחנו כן מסוגלים או לא מסוגלים להעלות את האחרים בעינינו, להתחבר איתם למרות שאנחנו לא רוצים. יש כאן הרבה פסיכולוגיה פנימית, עד שמתחילים לגלות את הכוחות הפנימיים. ואז רואים שזה קורה בעיקר על ידי זה שמגלים את הכוח הכללי, את כוח האיחוד שהוא בעצם מתקן כל אחד מאיתנו.

אבל אין לנו ברירה, אנחנו נמצאים עכשיו במצב מאוד מסוכן באנושות. אנחנו רואים שעוד עשר, חמש עשרה שנה אנחנו גומרים עם כל האנרגיה. אנחנו כבר נמצאים בירידה גדולה מאוד בכל מה שיכולים לשאוב, נפט, גז, פחם, מים, הכל מגיע לסוף.

שאלה: השאלות של מי אנחנו, מאיפה אנחנו מגיעים ולאן אנחנו הולכים, אלו השאלות הקלאסיות שהאדם הראשון שהופיע על האדמה, הביט מסביב ושאל את עצמו. האם יכולה להיות תשובה אחידה לכולם? או שכל אחד ימצא את התשובה שלו בשביל להשיג את עצמו בצורה הרמונית עם שאר האנושות?

כל אחד צריך למצוא את התשובה, אבל הוא מוצא את התשובה במידה והוא מתחבר עם האחרים, ומרגיש את כל רשת הקשר בינינו. וכל רשת הקשר הכללית בינינו, היא נקראת "אדם הראשון", כי מהרשת הזאת אנחנו נפלנו לניתוק בינינו. לכן כל אחד צריך להגיע ולמצוא אותו מקום היכן שהוא נמצא בתוך התמונה הכללית, כמו בפאזל. וכל עוד הוא לא נמצא במקום שלו, הוא צריך להתגלגל עד שמגיע לאותו המקום.

שאלה: אתה מכיר את המקובל בשם יצחק העיוור?

לא. אנחנו לומדים שלושה מקורות עיקריים בחכמת הקבלה, זה ספר "הזוהר", ספרי האר"י, בעיקר את הספר שלו "עץ חיים", וספרי בעל הסולם, שהוא כבר מקובל מהמאה ה- 20, שמביא לנו את כל חכמת הקבלה, שאותה אפשר לפרסם ולהוציא לכולם. את שלושת המקורות האלה אנחנו לומדים.

בין המקובלים מבבל העתיקה ועד היום, היו עוד הרבה מאוד בכל דור. אבל חלק מהם היו נסתרים, וחלק כתבו קצת. כי עד לפני שלושים שנה, כדי לגלות משהו בחכמת הקבלה היה צריך ממש לקבל אישור מהשמים, ולכן מקובלים כתבו מעט מאוד, וגם מה שהם כתבו הם כתבו בכל מיני כתבים נסתרים. ורק בעל הסולם במאה ה-20, כשכבר הגיע הזמן לפתוח את חכמת הקבלה לקהל הרחב, כדי לתקן את האגו הכללי, הוא כתב מה שאפשר לפרסם, ואותו חלק אנחנו לומדים. אנחנו לומדים גם יותר מזה, אבל רק אותו חלק אנחנו מפרסמים.

שאלה: האם הקבלה רוצה לשתף פעולה עם עוד כל מיני שיטות, בהתייחס לכוח הטבע, ובהתייחס לצמיחה של האדם?

ההבדל העיקרי בין חכמת הקבלה לבין כל יתר השיטות הוא איך לעבוד עם האגו. כשכל השיטות, הדתות, האמונות, לא חשוב אם המזרחיות או המערביות, הן כולן מלמדות את האדם איך להקטין את האגו שלו. במיוחד שיטות המזרח, הן אומרות פחות לאכול, פחות לשתות, פחות לנוע. "שב, אל תעשה כלום, תחשוב מחשבה אחת, תעשה מדיטציה, תקטין את הרצון שלך עד לדרגת הצומח, אפילו עד דרגת הדומם". לכן אפשר אפילו לקבור בן אדם, ואחרי שבוע ימים להוציא אותו מהאדמה והוא שוב חי. אפשר לעבוד כך עם האגו שלנו, עם הרצון לקבל, להקטין אותו מאוד מאוד, עד כדי כך שהאדם כמעט ולא זקוק לכלום.

גם הדתות אומרות לאדם, "תהיה אדם פשוט, רגוע, תוותר, תהיה רחמן לאחרים, ועל זה תקבל עולם הבא". עד כמה שזה עובד, זה עובד, אבל אנחנו רואים שאנחנו מגיעים לאגו כל כך גדול שהוא כבר מתפרץ לכל הכיוונים ולא יכול לשמור על זה.

חכמת הקבלה אומרת, שאנחנו עם האגו שלנו לא יכולים להתמודד, אנחנו צריכים לעבוד איתו יחד. דווקא כשאני מתעלה מעל האגו, והוא גדל ואני עוד מתעלה, והוא גדל ואני עוד מתעלה, על פני האגו הזה אני עולה בסולם המדרגות. ודווקא בגלל זה אני נכנס להרגשה ולהשגה עליונה, זה השוני. אפשר לומר על זה הרבה דברים, אבל כך זה במספר מילים.

שאלה: האם לצאת החוצה מהאגו שלנו ולהתעלות, זה אומר להגיע לרוחניות גדולה יותר, האם זה הופך את הנשמה שלנו לאלמותית?

חכמת הקבלה אומרת, שלאף אחד מאיתנו אין מלכתחילה נשמה. יש רק נקודה, התחלה, כמו טיפת זרע שקודמת לאדם. ואם אני רוצה לקבל נשמה, אני צריך להתחבר עם הזולת, אני צריך לקנות רצונות של האחרים, שהם יהיו כל כך קרובים אלי כמו הרצונות שלי. אותם הרצונות שאני מתחבר אליהם, מספח אלי, הם הופכים להיות הכלי של הנשמה שלי, שבהם אני מרגיש, אני מגלה את העולם העליון והאור העליון, שזה מחוץ לי. אצלי נמצאת רק הנקודה הזאת, חוץ מהגוף הגשמי שחי ומת לפי גלגולים משלו.

לכן אפשר להגיד, שכל הנושא של חכמת הקבלה, הוא איך לבנות נשמה ובה להרגיש מציאות אינסופית ולהמשיך כך להתקיים. וזו מטרת האדם כל עוד הוא נמצא בחיים הגשמיים האלו, להגיע לחיים הנצחיים. לכן יש בתורה תנאי כל כך חמור של אהבת הזולת.

שאלה: אתם מדברים על האגו של האדם ועל החיבור עם כולם, שאנחנו נמצאים באיזו בועה כזאת ואנחנו צריכים להיות בשלמות עם הטבע. איזה קשר יש בין חכמת הקבלה לאלוהים?

אנחנו מדברים בחכמת הקבלה על הטבע. הטבע בגימטריה א-לוהים, שזה אותו דבר. לדבר על כוח עליון ולהגיד עליו שהוא א-לוהים, או הטבע, אין הבדל.

יש כוח עליון, שהוא באמת עליון ששולט עלינו, ואנחנו רוצים לגלות אותו, אנחנו רוצים לדעת איך להתחבר אליו, איך להבין אותו. ולכן זה שאני יוצא מעצמי ומתחיל לגלות את המציאות שמחוץ לי, מעל האגו שלי, זה נקרא "הכרת הא-לוהים".

לכן לפי כל הספירות האלו אנחנו לאט לאט לפי זה מסדרים את הרצון שלנו, את המבנה שלנו, את התכונות שלנו, לפי כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כשאנחנו מסדרים את עץ החיים הזה בנו, אנחנו בזה מתחילים להכיר את המערכת ביניהם, את שלושת הקווים, ג' ספירות ראשונות, אמצעיות, תחתונות, ועוד כל מיני חוקים, ובזה אנחנו מבינים את הא‑לוהים. ה"א-לוהים" נקרא גם בורא. בורא זה מהמילים "בוא וראה", שאנחנו צריכים לראות אותו, להגיע למצב שאנחנו מבינים אותו, כמו ראייה.

שאלה: למעשה הקבלה אומרת שהמוות הגשמי לא קיים. אם האדם מצליח לשים בצד את כל האינטרסים החומריים שלו, ולהתעלוֹת ולהבין שהטבע שווה לא-לוהים, אז למוות הגשמי אין משמעות.

נכון. כששאלתי את המורה שלי על כך בתחילת דרכי, הוא אמר שאדם שלומד קבלה צריך להגיע למצב, שהוא מתייחס לחיים האלו כמו אל חולצה, שבסוף היום הוא מוריד אותה וזורק לכביסה, ולמחרת הוא לובש חולצה חדשה, כך עם הגוף. זה דבר מאוד ריאלי, שמגיע מתוך לימוד עצמי. שאני יוצא מלהרגיש את החיים בתוך הכלי, בתוך הרצונות הגופניים שלי, שאז אני חי בשביל הגוף, אם אני יוצא ומִתקשר מעל הגוף, מייד אני מתחיל להרגיש שהזרימה היא נצחית.

שאלה: שאלה ראשונה, מאיפה המורים הראשונים של חכמת הקבלה את הידיעה הזאת, מה המקור של כל הידיעות שלהם? ושאלה שנייה, בעַם שלנו הקבלה נחשבת שיטה שקרובה למאגיה. מה זה אומר לך?

המקובל הראשון לפני 5772 שנה היה אדם, שגילה פעם ראשונה מכל האנושות שיש מערכת אינטגרלית, ואפשר לגלות את המערכת. גם לפניו היו הרבה אנשים, אבל אצלו פעם ראשונה בהיסטוריה התגלתה השאלה, "בשביל מה אני חי, מה סוד החיים, מה מקור החיים?" והוא כתב על זה ספר. ומאז יש לנו אותו ספר שנקרא "רזיאל המלאך". זאת אומרת, באיטלקית רזיאל נקרא "אנג'לו", שזה הכוח, הכוח הנסתר.

הספר הבא כבר נכתב על ידי אברהם, והוא נקרא "ספר היצירה". שָם מוסבר בפעם הראשונה בצורה שיטתית על הספירות, על 32 כוחות שיורדים, ואיך הם מִתקשרים ביניהם. זה היה בערך לפני 3700 שנה. באותם הזמנים נכתב עוד ספר על ידי כמה מקובלים שנקרא "מדרש הגדול". אחר כך נכתבו עוד הרבה ספרים עד הספר העיקרי בחכמת הקבלה, שזה ספר "הזוהר", שנכתב לפני 2000 שנה. אחריו נכתבו עוד הרבה ספרים עד האר"י במאה ה- 16, שכתב את "עץ חיים", שזה הספר העיקרי שלו, כולו מדבר על הספירות והעולמות, עם הרבה ציורים ושרטוטים. אבל העיקר בשבילנו אלה ספרי בעל הסולם במאה ה- 20.

כל הספרים האלו לא היו ידועים לקהל. פה ושם דיברו עליהם במין הדלפה. ולכן סביב הקבלה התפתחה מין דעה שיש שם כל מיני מיסטיקות וכוחות ויכולים לעשות כישופים, קלפי טארוט וכדומה. אני כתבתי על זה דוקטורט, וכל זה ממש לא שייך. ודאי שיש סימנים, שרטוטים, גרפים, ציורים, גימטריות, ודאי שלומדים את מבנה הנשמה ואיך היא גדלה, אבל זה לא שייך למיסטיקה. אני הייתי אומר שזו פשוט פיזיקה של המימד היותר עליון. ולכן היא לא קשורה לדת ולשום שיטות, אלא פשוט אדם שרוצה לדעת, הוא צריך לעבוד על עצמו, הוא צריך לתקן את עצמו.

זה כמו מקלט רדיו, שמבחוץ יש הרבה מאוד גלים, גלי רדיו, תדרים. אם אני מייצר בתוך מקלט הרדיו גל שהוא תואם לגל שבחוץ, אני תופס את הגל מבחוץ ואז אני שומע. חכמת הקבלה עוזרת לנו לייצר בתוכנו גלים כאלו שאנחנו מתחילים להרגיש את הכוח שנמצא מחוץ לנו, לתפוס אותו וללמוד אותו, גם בשמיעה פנימית וגם בראייה פנימית. "שמיעה פנימית" נקראת דרגת הבּינה, זו ספירת בינה, ו"ראייה" היא נקראת כבר דרגת ספירת החכמה.

שאלה: חלק גדול מאיתנו יודעים ממש מעט על הקבלה, ורציתי לשאול לגבי הקשר בין אדם, נשמה וא-לוהים. אמרת שלאדם אין נשמה אם הוא לא עושה את הדרך הזאת שמפָתח בו את אותה נשמה. אולי לאדם יש נשמה פשוטה שרק צריכה לגדול, שצריך לגדל אותה שהיא תצמח, והיא תצמח עד לַמידה שבה האדם יוכל ממש לעשות את העבודה. הצמיחה הזאת של הנשמה, האור העליון שנכנס לאדם, עוזב בשעת המוות את הגוף, ואז הנשמה חוזרת לאור המקורי. האם ההפשטה הזאת, הסיכום הזה הוא נכון?

לכל אחד יש נקודה. זאת אומרת, נשמה אבל היא כנקודה, כטיפת זרע. כדי לפתח אותה אנחנו צריכים כוח, כמו טיפת זרע שנדבקת ברחם ומקבלת הזנה מהאמא ומתחילה לגדול. כך אנחנו צריכים להתחבר לחברה הכללית ולבטל את עצמנו כלפי הסביבה הזאת, הקבוצה המתאימה שהיא כמו רחם. אם אני מבטל את עצמי אז אני לא מהווה גוף זר, כמו שטיפה בתוך הרחם היא לא גוף זר, ולכן הגוף לא דוחה אותה והיא יכולה לגדול. כך אני מבטל את עצמי בתוך הקבוצה ומקבל מהם כוחות, ואז הנקודה הזאת שלי, תחילת הנשמה מתחילה לגדול, והיא מתחילה לגדול בדיוק באותם השלבים כמו עובּר בתוך האמא. אנחנו לומדים את זה על פני אלפי דפים בספרי הקבלה. זה נקרא, "עיבור", "יניקה", "מוחין" של הנשמה.

אם האדם לא התחיל בזה, זאת אומרת עוד לא גילה אפילו במקצת את המימד העליון שמחוץ לו, שמחוץ לאגו שלו, בחיבור עם האחרים, אז הגוף שלו מת והנקודה הזאת נשארת נקודה, ושוב מתלבשת בגוף ומלָווה אותו ונותנת הזדמנות לגדול. אבל אם האדם הגיע אפילו לדרגה הקטנה הראשונה, כבר הוא מרגיש שהוא שייך לעוד מימד רוחני נצחי, נצחי מפני שהוא מעל האגו הגשמי, הבהמי שלו ששייך לגוף שלנו, ואז הגוף יכול להירקב, והאדם כבר מזדהה עם אותו מצב שהשיג. לזה אנחנו צריכים להגיע, לפחות לדרגה הראשונה. אחר כך הרבה יותר קל כי האדם כבר מתחיל לראות את השלבים, מה לעשות הלאה.

שאלה: אמרת שהתפתחות זה אומר להתעלוֹת מעל האגו של עצמו. נובע מזה שֶמה שמחזק את האגו שלנו, מקשה על היכולת להתעלוֹת מעליו. אני הגעתי לאיזו מסקנה, ואני רוצה לדעת מה דעתך. העניין הוא שבחברה הנוכחית שלנו, אנו מסתכלים על התרבות של השני, זה השלב האינטלקטואלי של האדם. אז הצמיחה הזאת של התרבות יכולה באופן פרדוכסאלי להרוס לאדם את האפשרות להתפתח מעל האגו.

נכון. זאת אומרת, לָמה אנחנו מתפתחים בצורה כזאת אגואיסטית ועוד בעקומה כזאת אקספוננציאלית? כדי להכיר מתוך האגו שלנו עד כמה הוא הורס אותנו בסופו של דבר, ולמרות זאת להתגבר עליו. אין לנו חומר אחר חוץ מהרצון שלנו. לכן החכמה הזאת נקראת "חכמת הקבלה", חכמה איך להשתמש ברצון, לא להרוס אותו. אנחנו כל הזמן בונים מהאגו שלנו צורת האדם, הדומה לא-לוהים. לכן האגו צריך לגדול עד למצב שנתייאש מהצורה שלו שבנו, צורה אגואיסטית, שכּל הזמן אני רוצה רק לעצמי. ואז אני מתחיל להשתמש בו בצורה הפוכה, ופעם אחר פעם הופך אותו להשפעה. במידה שאני מצליח לעשות זאת, אלו כוחות הנשמה שלי.

לכן הגענו עכשיו לרוויה כזאת, לאגו המקסימאלי בלקבל לעצמנו, עד מצב שאנחנו אוכלים את הפירות האחרונים של כדור הארץ. זה הביא אותנו להכרת הרע, ונצטרך או בטוב או ברע להכיר שאנחנו חייבים לעשות ההפך, להשתמש באגו להשפעה.

שאלה: האם קיים בקבלה המושג "החטא הקדמון", ומה זה הנפילה של אדם?

לא, חכמת הקבלה מסבירה שכל הסיפור על אדם וחוה מובא בצורה אלגורית על הספירות העליונות, לפני שנוצרה המציאות הזאת של היקום ואנחנו כאן. ולכן אין כאן שום חטא. "חטא" נקרא שאנחנו נופלים מִהדרגה הרוחנית שבה היינו בתחילה, מעולם אין סוף, עד הדרגה שלנו, עד העולם הזה במשך כל ה- 125 מדרגות. זה החטא. אבל לא אנחנו עשינו זאת, אלא זה בשורש שלנו. וגם במישור העולם הזה אנחנו מתפתחים במשך אלפי שנים, וזה גם לא אנחנו. כך התפתחנו, לא ידענו אפילו איך ומה, האגו היה דוחף אותנו.

עכשיו זו פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו יוצאים בבחירה חופשית, או שנתפתח הלאה על ידי הכרת המציאות ולתקן את עצמנו מתוך שרואים ומרגישים שכדאי, או שהייסורים יבואו ויחייבו אותנו על ידי צרות גדולות לעשות זאת. בעצם מעתה והלאה יש לנו שתי דרכים, או דרך ייסורים או דרך הכרת כל המציאות. ודאי שיש הבדל גדול בין שתי הדרכים הללו, אבל בכל זאת עד סוף 6000 שנה מהאדם הראשון, זאת אומרת עוד 230 שנה בערך, אנחנו חייבים להגיע לעולם המתוקן לגמרי. מה זאת אומרת, עולם מתוקן? שאנחנו גומרים את התיקון, רוכשים כולנו נשמה, כל אחד נשמה שלו, והנשמות האלה מתחברות יחד לנשמה אחת ועולות לדרגה הבאה.

אם אנחנו נלך בדרך ההכרה שלנו, בלהכיר את המציאות, לעשות זאת בעצמנו, אנחנו יכולים לעשות זאת תוך כמה שנים, כאן ועכשיו. ואם לא, אז בכל זאת בדרך הרעה, אבל לא יותר מ- 230 שנה. כי כך זה לפי שש הספירות העליונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, אנחנו חייבים תוך 6000 שנה להגיע לתיקון.

שאלה: המדען האיטלקי מרקוני שיפר רעיונות של מדענים אחרים ויצר את מושג השקט, הוא הגביר את הרגישות ופיתח את האנטנות. בשביל לפתח קשר עם האחרים צריך קודם כל לעשות שקט בנפש ולהגביר את הרגישות ולפתח שיטות, זאת אומרת אנטנות בשביל לתקשר עם האחרים.

השאלה האם ברגע שנהיה בקשר, האם אתה לא חושב שהאנטנה שבה נוכל לשים את עצמנו בקשר עם הבורא היא דווקא האמונה או שיטות אחרות?

מרקוני היה מדען מיוחד מאוד, והיו לו גם הרבה סודות. הוא גילה לנו רק מעט ממה שבאמת גילה. הוא גילה עוד גלים, שעד היום אנחנו לא יודעים עליהם, שמקיפים את כדור הארץ בקלות ואפילו עוברים דרך כדור הארץ. אני לא רוצה לדבר על זה, כי אף אחד לא יודע ואין לנו היום כבר זמן להשתמש בזה.

כשאנחנו מתחילים לצאת מעצמנו, אנחנו מתחילים להרגיש את השדה הכללי שממלא את המקום בינינו. השדה הזה הוא בעצם א-לוהים. זה בעצם להכיר את הא-לוהים. זה הכוח הכללי שקושר בין כל הנשמות. ואז יוצא שאנחנו כולנו וההוא, הכוח הזה, המחשבה הזאת, שנקראת "מחשבת הבריאה", נעשים כאחד.

לכן אמרנו ש"אדם" נקרא דומה לא-לוהים. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו פשוט נכללים בו, בהכרה, בהבנה, נמצאים בו. הכוח הזה שאנחנו נמצאים בו נקרא "כוח האמונה", אבל אמונה זו ספירת הבּינה, ו"בינה" היא מהמילה הבנה. זאת אומרת, לא שאני עוצם עיניים והולך כמו עיוור בגלל שמישהו אמר לי משהו. אלא מפני שאני מייצר כוח השפעה, שאני יודע לשנות אצלי בפְנים את המקלט, אני נכלל באותו גל, ואז המידה שלי, שאני תופס את הגל הזה, היא נקראת אמונה.

(סוף ההרצאה)