שיעור בוקר 04.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: חיסרון לגדלות הבורא

קריין: שלום. אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "החיסרון לגדלות הבורא".

לא נשכח שאנחנו רוצים בזה לעזור גם לחברים שלנו שממש זקוקים לרפואה שלימה.

קריין: אז אנחנו נמשיך בציטוט מספר 12, מתוך "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה".

"בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה. נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בע"מ להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית. אלא שהם מלאים במצות. אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות."

(רב"ש - ב'. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה" 1991)

סדנה

מה זה נקרא "מצוה", ש"הם מלאים מצוות כרימון"? מה זה אז נקרא "מצוה"?

*

קריין: קטע מספר 13, מתוך מאמר "מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל בעבודה" של רב"ש.

"כתוב (סנהדרין מ"ד ע"ב) "אמר רבי אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה", שיש לפרש, שאין האדם נכנס לעבודת השמאל מטרם שעבד מקודם בבחינת ימין, הנבחנת לבחינת שלימות. זאת אומרת, שלא חסר לו כלום, אלא הוא מודה ומשבח לה' בזה שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', ואח"כ הוא נכנס לעבודת השמאל. אז הוא רואה, שהוא נמצא בצרה, היינו שאין לו לא תורה ולא עבודה כמו שמתאים לעובד ה'. והוא מרגיש אז איך שהוא מרוחק מאהבת ה', דהיינו לעבוד בשבילו, היינו לעבוד רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. והוא רואה אז איך הגוף מתנגד לזה. והוא לא רואה, שתהיה פעם, שכן יוכל לעשות משהו רק להשפיע. נמצא, שבזמן שהוא נכנס בדרך השמאל, זאת נקראת בחינת "צרה", ואין לו עצה אלא לתת תפלה לה', שה' יעזור לו, שיתן לו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני", שאז היא התפלה מעומק הלב, וה' שומע תפלתו."

(רב"ש - ב'. מאמר 39 "מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה".)

מה אנחנו מרוויחים מהעליות, ומה אנחנו מרוויחים מהירידות?

למה הן צריכות לבוא בזה אחר זה, ומה מכל דבר, מכל מצב אנחנו מרוויחים?

ממה זה מתחיל מירידה או מעליה? ונגיד ירידה ועליה או עליה וירידה, מכל הטקט הזה מה אנחנו מרוויחים.

*

איך אנחנו על ידי קשר בעשירייה מחברים עליות וירידות לעליה, ומה אז זאת העלייה? לאיזה סוג עליה אנחנו עוברים, אם מחברים עליות וירידות פרטיות יחד בינינו?

*

קריין: קטע מספר 14, מתוך מאמר "על משכבי בלילות" של רב"ש.

"כתוב "אביו נותן את הלובן", ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום ליכלוך, והרווח בזה הוא בשתים:

א. שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש.

ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה. ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד."

(רב"ש - א'. מאמר 23 "על משכבי בלילות")

"כתוב "אביו נותן את הלובן", ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום ליכלוך, והרווח בזה הוא בשתים:

1. שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש."

תלמידים: כן.

זאת אומרת, מהרגשת השלימות שמגיעה מהבורא שנקרא "לבן", מקבלים כוח שאחר כך עוזר. איך להשתמש בו? נראה. על זה המצב הלבן, "אביו נותן לובן."

"ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה."

זאת אומרת, הוא לא אוכל את עצמו למה הוא נמצא בירידה, למה אין לו כוח, למה הוא לא עושה כלום? הוא מברר עד כמה הגדלות שהשיג בעליה, עכשיו עוזרת לו לראות את המצב האמיתי בירידה.

קריין: שוב ב'.

"ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה. ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד."

(רב"ש - א'. מאמר 23 "על משכבי בלילות")

כמה שהבנתם, דברו ביניכם. אפשר יחד לדבר. כמה שהבנתם, לא חשוב. מצב עליה, מצב ירידה, מה מקשר ביניהם, ואיך עוזר המצב האחד למצב השני?

*

כתוב "עובר במעי אימו רואה מסוף העולם עד סופו", "נר דולק על ראשו." מלמדים אותו את כל התורה כולה, וממש רואה את הכול, ומרגיש את הכול. ואחר כך כשבא זמן הלידה, אז מקבל איזה מצב של מכה, ומתהפך. הוא היה עם הראש למעלה, ומתהפך עם הראש למטה, ואז יוצא לאוויר העולם.

מה קורה במצב כזה בנו של התהפכות, של לידה? מה קורה עם הרצונות, עם המחשבות, עם תפיסת המציאות? דברו על מה שאתם חושבים, מה יכול להיות? מה קורה?

*

למה עובר גדל דווקא עם ראשו למעלה, ונולד דווקא עם ראשו למטה?

*

קריין: "מהו הברכה שעשה לי נס במקום הזה בעבודה" של רב"ש.

"האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העליה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה היתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עליה, כי אי אפשר להיות עליה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה".

(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו הברכה שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

איך אנחנו מגדירים ירידה ועליה? על מה אנחנו מברכים בדיוק בזמן העלייה?

*

קריין: קטע מספר 16, מתוך מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה" של רב"ש.

"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך."

(רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)

במה אנחנו בדיוק עושים לו נחת רוח? במה אנחנו עושים נחת רוח לבורא?

*

ישנה תשובה במה עושים נחת רוח? לא, לא יודעים? מי שמרים יד הוא לא יודע, את זה אני אומר מראש.

תלמיד: נחת רוח בזה שנותנים לו מקום לחבר בינינו.

לחבר בינינו? זה יפה. נכון. תשובה פשוטה ומעשית.

תלמיד: אני מוסיף לזה שהפצה גם נותנת נחת רוח.

בסדר. גם נכון. טוב, אתם כבר שמעתם.

(סוף השיעור)