שיעור בוקר 03.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1525,

אגרת ס"א

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1525, אגרת ס"א.

אגרת ס"א

ב"ה, ט' סיון פה אנטוורפן יע"א

"לכבוד ידידי...

איחרתי לענות לך על המכתבים שקבלתי מאת החברה שיחיו, היות שהדאר מה שאני מקבל אינו כל כך בסדר, היות שאני עובר ממקום למקום. לכן כשהמכתבים באים אלי, אני כבר נמצא במקום אחר היינו במדינה אחרת. והמכתב שלך קבלתי רק בשבוע שעבר, והיות שהיה לפני חג השבועות לא היה לי פנאי לענות לך. כמו כן קבלתי מכתב מ... בשבוע שעבר והשבתי לו בקיצור נמרץ.

ובקשר שאתה שואל פירוש במאמר "כל שדעתו נוחה מפני חכמתו, סימן יפה הוא לו" וכו'.

צריך להבין מה ענין הסימנים. ידוע, שהאדם צריך תמיד לדעת ולבדוק את עצמו, אם הוא הולך בדרך האמת, שהוא דרך ישרה להמטרה שבשבילה נברא האדם. לכן, נתנו לנו סימנים בכדי שנוכל לעמוד על האמת.

וענין דעת על דרך הסוד, זהו קו אמצעי, ואין ברצוני עכשיו לפרש את זה. ועל דרך המוסר נקרא דעת בחינת אמונה בה'. כי דעת נקרא בכל הספרים בחינת דבקות בה', ודבקות הוא דווקא על ידי אמונה.

וזה פירוש "כל שדעתו נוחה מפני חכמתו", היינו שעל ידי חכמה שהשיג אינו ממעט את האמונה, זה נקרא שדעתו נוחה. מה שאם כן אם החכמה שהשיג מבטל את האמונה היינו הדעת, אז אין דעתו נוחה מפני חכמתו, מסיבה שה"חכמתו" רוצה לבטל את "דעתו". וזהו סימן יפה, שהוא הולך בדרך האמת.

וכן יש להבין מה שאמרו חז"ל, המתיישב ביינו יש בו מדעת קונו וכו', נכנס יין יצא סוד.

הזהר הקדוש מפרש את הפסוק "אכלו רעים ושתו ושכרו דודים", ומפרש שהענין "שתיה" הכוונה על בחינת חכמה. ולפי זה יש לומר, המתיישב ביינו, היינו על ידי החכמה שהשיג הוא נשאר מיושב עם בחינת האמונה, יש בו מדעת קונו. היינו שזה מראה שיש לו דבקות בה' כנ"ל, שנקרא יש בו מדעת קונו.

ועל דרך זה יש לבאר "כל שדעתו נוחה מפני יצרו סימן יפה לו, ושאין דעתו נוחה מפני יצרו, סימן רע לו". כי מדרך היצר להפריע. לכן אין האדם שבע רצון מהיצר. אלא דווקא בזמן שתשש כחו של היצר, אז הוא שבע רצון. נמצא, שהוא יכול ללכת בעבודת ה', דווקא בזמן שאינו מרגיש כל כך תענוג גדול בדברים גשמיים.

זאת אומרת, שהאדם יכול לעסוק בתורה ומצוות, דווקא במקום שאין לו להרויח תענוגים גדולים, אז הוא מוכן לתת את זמנו ויגיעתו עבור צרכי גבוה. מה שאם כן, בו בזמן שהיצר נותן לו להבין שיקבל תענוגים גדולים בגשמיות, אין האדם מסוגל להכניע את יצרו, היות שהאדם מסוגל לעבוד במקום שיש רווחים גדולים, ורווח קטן נדחה מפני רווח הגדול. נמצא שדרך העבודה הוא כמו מסחר.

וכל זה נאמר, אם האדם לקח על עצמו את העבודה בשכר, אז יש מקום ליצר לטעון שהוא יכול להרויח בגשמיות רווחים יותר גדולים. נמצא שאין דעתו נוחה, היות שיש לו שליטת היצר, זהו סימן רע לו. היינו שזהו סימן, שאין הוא הולך בדרך האמת.

מה שאם כן, אם הסיבה של ההתעסקותו בתורה ומצוות הוא מטעם "כשור לעול וכחמור למשא", היינו של יסוד של אמונה למעלה מהדעת. אלא מטעם "אמר ונעשה רצונו" (אני לא מאריך בזה כי כבר דיברתי בענין זה הרבה פעמים) אז אין להיצר מה לטעון נגדו שיפסיק מעבודתו.

כי כל מה שטען היצר, הוא עונה לו - עכשיו נתת לי מקום לעבוד למעלה מהשכל והדעת. זאת אומרת, אם היצר לא היה טוען נגדו עם טענות שכליות, אז לא היה לו במה ללכת נגד השׂכל. נמצא, שדעתו נוחה מפני יצרו, וזהו סימן יפה לו, היינו שזהו סימן שהולך בדרך האמת.

וה' יעזור לנו שנלך בדרך האמת.

ברוך שלום הלוי

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה"

ברור מה הוא רוצה להגיד.

שאלה: זה דווקא לא ברור. רב"ש כותב פה שאדם יכול ללכת בעבודת ה' דווקא בזמן שאינו מרגיש תענוג בדברים גשמיים, ומצד שני אנחנו אומרים, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, כלומר יש פה איזה שכר כעניין עקרוני שלפיו צריך לעבוד.

אני לא מבין את שאלתך.

תלמיד: האם העבודה בלא לשמה לא נקראת תענוגים גשמיים?

לא. האדם שרוצה להגיע ללשמה, אבל בינתיים לא יכול לעלות למעלה מהרצון שלו נמצא בעבודה שלא לשמה. מה שאין כן אתה רוצה להגיד שלא לשמה זה שהוא עדיין לא יכול לכוון לשם ה'.

תלמיד: כי יש פה שכר, הוא עובד בשביל השכר.

איך מגיעים ללשמה?

תלמיד: מלא לשמה, זה מה שלמדנו.

כן.

תלמיד: אבל מצד שני הוא כותב שאם הוא עובד לפי השכר, אז דעתו אינה נוחה, זאת אומרת זה סימן לא טוב. זה לא מסתדר לי.

זו קליפה. אני לא מבין אותך אולי.

תלמיד: מה שאני מבין פה מרב"ש זה שאם הוא יכול לעבוד לא על מנת לקבל פרס או לא עבור שכר, או כמו שהוא אומר בסוף "כשור לעול וכחמור למשא" ואמר ונעשה רצונו, אז נקרא שעובד בצורה נכונה. אבל מנגד יש מצב שהוא עובד לא לשמה מטעם השכר דווקא.

כן.

תלמיד: אז מתי נקרא שהוא בכלל עושה עבודה נכונה?

מתי שהוא בוחר בלשמה.

תלמיד: "לשמה" זה עניין של בחירה?

אלא איך מגיעים ללשמה? מתי הוא נותן יגיעה?

תלמיד: זה עניין של יגיעה ותפילה ומענה מלמעלה. אז איפה פה העניין של בחירה? אין דרך בכלל לצאת מהמנגנון הזה, כי הוא לא הולך מלכתחילה על דרך האמת. האדם חייב לעבוד בלא לשמה כדי שאחרי זה הוא יגיע ללשמה, אבל רב"ש כותב שזה סימן לא יפה, שהוא לא נמצא על דרך האמת. אז מתי הוא נכנס למסלול של דרך האמת, מה מאפשר את זה?

מתי שהוא מקבל מלמעלה עזרה ועולה ללשמה.

שאלה: כתוב שעל ידי החכמה שמשיג שהיא לא ממעטת את האמונה, אז זה סימן טוב. מה זו החכמה הזאת? כי נראה שאם יש לי חכמה, אם יש לי השגה אז אני לא צריך אמונה, יש לי השגה של הבורא והיא כביכול מבטלת את האמונה. איזו חכמה זאת שלא ממעטת את האמונה?

זה כל העניין, שמה שמשיג בלשמה, זה לא מבטל את האמונה. אחרת הוא מאבד את ה-למעלה מהדעת.

תלמיד: אז מהי החכמה הזאת? איזה גילוי בורא זה שאני עדיין לא מגלה אותו, זה בשביל להישאר באמונה?

אמונה לא מבטלת את הידיעה.

שאלה: רב"ש אומר, אם הוא לא מסוגל להכניע את יצרו במקומות שיש תענוגים גדולים בגשמיות, אז הוא לא הולך בדרך האמת. ואם הוא מתמודד עם טענות שכליות של היצר אז הוא הולך בדרך האמת.

כן.

תלמיד: השאלה למה? כי עם השכל יותר קל להתמודד מאשר עם הגוף.

זה נכון.

תלמיד: אז למה הוא אומר שמי שלא נופל בתענוגים הוא לא הולך בדרך האמת? זה בלתי אפשרי לפעמים להתמודד עם התענוגים של הגוף.

כן.

תלמיד: הוא רוצה והוא לא מסוגל, למה זה נקרא שהוא לא הולך בדרך האמת?

אבל אם הוא לא מסוגל אז הוא לא הולך בדרך האמת.

תלמיד: מה זה ללכת בדרך האמת?

דרך האמת זו אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: רב"ש נתן פה הצעה, "דעתו נוחה מפני היצר זה סימן יפה לו". מה זה אומר?

שהוא לא צריך להוריד את עצמו למטה מדעתו.

תלמיד: לא הבנתי.

מה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו"?

תלמיד: שהוא מחפש יותר תענוגים מאשר יגיעה. זאת אומרת, הכוונה הפנימית שלו היא יותר כלפי התענוג, ופחות כלפי היגיעה.

כן. כולם מסכימים?

תלמיד: אנחנו אומרים שצריך להגיע לאמונה למעלה מהדעת, והבנתי מדבריך שלא צריך לרדת לאמונה מתחת לדעת. זאת אומרת, אם האדם רואה שכשהוא מקבל חכמה שזה מילוי אז הוא מאבד את האמונה, והדרך היחידה שלו להחזיק באמונה היא לרדת מתחת לדעת, אז זה לא טוב. ואם הוא מסוגל לקבל את המילוי הזה של החכמה ועדיין לעלות מעליו ולהיות באמונה מעל הדעת, זה המצב הנכון.

כן, יפה.

שאלה: נראה שאמונה למעלה מהדעת ממש הופכת את הדרך שהאדם עובד בה. לפני שאתה באמונה למעלה מהדעת נראה שהיית רוצה שהבורא ייקח ממך את היצר הרע ושלא תצטרך להתמודד איתו, ועל זה הוא אומר שזה סימן רע. ובאמונה למעלה מהדעת זה ההיפך, אתה משתמש ביצר שמתגלה בשביל לעלות עוד יותר גבוה למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: זה נכון להסתכל כך?

זה הסולם.

תלמיד: אז בעצם העניין הוא ה"למעלה מהדעת" הזה, איך כל הזמן להיות שם. זו בחירה שלי להיות למעלה מהדעת?

כן. אתה רוצה כל פעם לעלות למדרגה שהיא למעלה ממה שאתה.

תלמיד: אני חוזר לדוגמה של המעטפה עם האלף דולר. כשאדם מקבל מעטפה שיש בה פחות מאלף דולר הוא מבקש מהבורא, תן לי לראות שיש אלף דולר, זאת אומרת לראות מעל הדעת שמה שקיבלתי זה אלף דולר. זה לא שחסר בה משהו.

כן.

תלמיד: האם זאת הפעולה של למעלה מהדעת, או להיות במקום הזה שאני כל הזמן מנסה להצדיק את הבורא ולראות שמה שקיבלתי זה מה שצריך להיות, זה נקרא למעלה מהדעת?

למה אני צריך לבדוק?

תלמיד: כי רב"ש מסביר שלמעלה מהדעת הוא בודק שלוש פעמים, ראה שחסר ועדיין אומר, יש שם אלף דולר.

כן.

תלמיד: רב"ש אמר שצריך לבדוק, אני לא יודע למה צריך לבדוק. כי אחרת אין למעלה מהדעת, כי אם לא בדקתי זה מתחת לדעת. זה השלב הראשון שהוא מתאר במשל, שאדם מקבל ואומר, החבר שלי הוא בן אדם טוב, הוא בסדר, אין לי מה לבדוק, בטוח יש שם אלף דולר. אבל זה נקרא מתחת לדעת.

מתחת לדעת.

תלמיד: אבל אנחנו רוצים לעלות למעלה מהדעת, אז אנחנו חייבים לבדוק.

חייבים לבדוק.

תלמיד: ואז מגלים את הפער הזה, זה היצר, זה הרע שהוא מדבר עליו פה.

כן.

תלמיד: ואז, בכל זאת.

האם בכל זאת אתה מסכים שיש שם אלף דולר?

תלמיד: האמת שזה לא להסכים, אלא לראות שחסר ולהגיד לבורא, "תן לי עכשיו לראות שזה אלף דולר". כי אני לא רואה שיש אלף דולר, אולי אני רואה שהמעטפה בכלל ריקה, אבל איכשהו אני צריך להגיע להצדיק את הבורא. האם התפילה נקראת למעלה מהדעת? זה מה שאני מחפש, מה זה למעלה מהדעת.

למעלה מהדעת זה כשאתה מסתכל על הכסף ואומר שזה אלף דולר.

תלמיד: ספרתי, אין שם כלום. פתחתי את המעטפה, היא ריקה.

ריקה. זה יפה. ומה אז?

תלמיד: עכשיו אני צריך להגיד שיש בה אלף דולר.

כן.

תלמיד: אבל אין בה אלף דולר.

למה?

תלמיד: כי בדקתי וראיתי שהיא ריקה.

כי עיניים להם ולא יראו.

תלמיד: זה מה שאני מחפש. כי ברור שצריך לעשות שם איזו פעולה.

הפעולה היא מצדך, אתה מחליף את הכלים מדעת ללמעלה מהדעת.

תלמיד: אני מקבל אפס, אבל אני אומר "זה אלף דולר, כי זה מה שהבורא רצה שיהיה".

כן.

תלמיד: האם זה לא קצת לברוח מהעניין?

לא.

תלמיד: להגיד "קיבלתי כלום, אבל זה מה שהבורא רוצה", זה בסדר?

לא שהבורא רוצה. למה אתה מצדיק אותו בצורה כזאת, בסיבוב כזה?

תלמיד: אלא איך להצדיק אותו?

אלא זה אלף דולר. נגיד שנפלת על הירח, ואז אתה מקבל מה שנהוג שם, והבורא אומר לך, "זה אלף דולר".

תלמיד: קיבלתי מעטפה, אני אומר שזה אלף דולר, למרות שבעיניים המקולקלות, "עיניים להם ולא יראו", יש שם אפס. מה הצעד הבא?

שום דבר. אתה מקבל את זה כאלף דולר.

תלמיד: ואז אני חי בעולם שכולו טוב, בעולם שקיבלתי אלף דולר?

אתה חי כמו שקיבלת אלף דולר, כן. אבל זה כלפיך, לא כלפי אחרים.

תלמיד: כן, ברור שזו עבודה פנימית של האדם.

זאת אומרת, אתה רואה בזה אלף דולר.

תלמיד: זו מלחמה גדולה בשכל של האדם לראות את מה שאמרת עכשיו. לא קיבלתי את מה שרציתי, זה מה שהשכל שלי אומר.

לא, אתה מתייחס לכך כאלף דולר. אין בך שום הבדל בין שקיבלת אלף דולר בניירות או קיבלת לפי השכל.

תלמיד: זאת אומרת האדם מפתח שכל חדש.

כן. יפה.

תלמיד: איך אני מקבל את השכל החדש הזה? אני רוצה את השכל הזה.

תקבל.

תלמיד: איך?

על ידי זה שאתה אומר שזה אלף דולר.

תלמיד: איך אני לא עובר פה אל מתחת לדעת, שהכול בסדר, כל מה שקיבלתי זה בסדר? יש אנשים בחוץ שלא משנה מה קורה הם אומרים "ברוך ה'".

קל להם כך.

תלמיד: איך שזה לא יהיה "ברוך ה', הכול בסדר"?

כי אתה צריך להתייחס לזה כמו שבאמת קיבלת אלף דולר.

תלמיד: זה לא להצדיק את זה שהבורא נתן לי אפס למרות שרציתי אלף, אלא לראות שזה באמת אלף.

כן, זה אלף.

שאלה: האם עם האלף האלה הוא יכול ללכת למכולת ולקנות משהו?

מה שהוא רוצה.

תלמיד: מה עם בעל המכולת?

לבעל המכולת גם יש בעיה. אם הוא בא לבעל המכולת ואומר, "אין לי כסף מזומן קטן, יש לי רק שטר של אלף דולר", אז הוא נותן אותו לבעל המכולת, ובעל המכולת מקבל את זה ובשבילו זה אלף דולר.

שאלה: מה זה אלף דולר, האם זו הרגשת הבורא?

זה אלף דולר, כמו שכולם מבינים מה זה אלף דולר, שטר.

שאלה: הוא כותב שדעתו של אדם צריכה להיות נוחה, ואז הוא עובד ברמה של אמונה. שמעתי הרבה פעמים שעיקר העבודה שלנו מול היצר היא במאבק. האם הוא מדבר על דרגה הרבה יותר גבוהה שם מתבטל המאבק? כי היצר רק מתגבר כל הזמן, בכל שלב ושלב יש מאבק יותר חזק שמביא את האדם לתפילה.

כן.

תלמיד: לכן הסימן הזה שדעתו נוחה לא לגמרי ברור. כי אז היצר מותש, לא צריך להיאבק בו, ואז זה מצב נפלא.

צריכים עוד לראות את הדברים.

תלמיד: איך רואים אותם?

נדבר עוד קצת, נקרא, עוד יבוא זמן.

תלמיד: לגבי העניין של "חכמתו מרובה ממעשיו". הכוונה היא שהחכמה היא יותר ממעשה השפעה. החכמה היא דבר נהדר, היא נותנת לך ביטחון, אתה יודע איפה להשקיע בבורסה, הרבה דברים היא נותנת לך. אבל אם אתה משתמש בזה לעצמך, אז זו עבירה. זו הכוונה בחכמה מרובה ממעשיו, מעשיו כלפי הזולת זו עבירה.

שאלה: קיבלתי מעטפה, הסתכלתי, אין שם כלום, עכשיו אני אומר יש שם אלף דולר, בעצם אסור לי לוותר. יש פה שתי תפיסות מציאות, תפיסת מציאות ישנה וחדשה. אבל אסור לי לזרוק את תפיסת המציאות הישנה, הראשונה חייבת לרכב על השנייה.

כן.

שאלה: איך אני בודק שאני רואה את זה כאלף דולר, שאני באמת רואה? מה המדידה שלי?

המדידה שלך בזה שאתה רואה, זה אלף דולר.

תלמיד: באיזה חוש?

בכל חושים שלך.

תלמיד: זה תלוי ביחס שלי לחבר?

לא.

תלמיד: אם נגיד החבר שם דולר אחד במעטפה, אז היחס שלי אליו יהיה לפי דולר או יהיה לפי אלף דולר.

אלף דולר.

תלמיד: זאת אומרת היחס שלי השתנה אליו.

לפי מה שהוא אומר.

תלמיד: לפי מה שהוא אומר או לפי מה שאני עכשיו רואה?

לא, לפי מה שהוא אומר.

תלמיד: אז יש את מה שאני ראיתי כשספרתי, יש מה שהוא אומר ואני משנה את הדעה שלי למה שהוא אומר, בכלל לא משנה.

כן.

תלמיד: ואם ספרתי נגיד אלף דולר והוא אומר שהביא דולר אחד, אז אני גם צריך לשנות את זה שם?

כן.

תלמיד: לקחת את דעת החבר זה העניין החשוב.

בדיוק.

שאלה: אומר פה, "צריך להבין מה ענין הסימנים. ידוע, שהאדם צריך תמיד לדעת ולבדוק את עצמו, אם הוא הולך בדרך האמת, שהוא דרך ישרה להמטרה שבשבילה נברא האדם. לכן, נתנו לנו סימנים בכדי שנוכל לעמוד על האמת." אז אפשר להבין מה באמת הסימנים או שהסימן הוא כשאדם יכול לבדוק את עצמו בהמשך היום? כי מה שאני מבין פה זזה שהוא נותן סימן אחד, שכל שדעתו נוחה מפני יצרו. זה בגדול אומר מה בפשטות. למשל כתוב "כל הגרגרן כועס", אז זה כביכול המצב ההפוך, שאדם מרוצה במשך היום. אז מה הסימן, שכל פעם שהיצר קופץ הוא לא מפיל אותי לכעס אלא אני ידוע להשתמש בו בצורה נכונה, זה העניין?

כן.

תלמיד: יש סימנים אחרים? כי אנחנו בכל זאת חיים בחברה, בעשירייה, יש משהו שאפשר לעשות יותר בכיוון הזה?

לא, זה הכול לפי חוקי הטבע.

תלמיד: מה זה אומר?

שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו לפי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

תלמיד: ומה זה סימן טוב?

סימן טוב? זה שאנחנו יכולים לעלות לעל מנת להשפיע.

תלמיד: בהרגשה, במשך היום, מה זה סימן טוב?

שאני כל הזמן הולך בדבקות עם הבורא.

שאלה: נחזור רגע למעטפה. אנחנו צריכים למצוא חיסרון לבורא, לא אלף דולר.

כן.

תלמיד: מה יותר טוב? שאדם מסתכל במעטפה ורואה "איזה יופי, קיבלתי הזדמנות עכשיו לפנות לבורא, לאמונה בגובה אלף דולר", או שהוא רואה שם אלף דולר למרות שאין?

לא, הוא צריך לשמוע שאלף דולר נמצאים במעטפה, לקבל את המעטפה, לפתוח אותה, לראות אפס ולהגיד כן, תודה שקיבלתי.

תלמיד: אבל להגיד כן, תודה שקיבלתי כי מה קיבלתי? קיבלתי עכשיו את מה שאדם לא מקבל אף פעם, הוא רק רוצה לקבל והוא משתוקק כל חייו לקבל חיסרון באמונה בגובה אלף דולר.

כן. אז הוא קיבל.

תלמיד: אז זה מה שהוא רצה.

כן.

תלמיד: וזה הבדל ענק, כי אם באמת היו שם אלף דולר לא היה על מה לעבוד, פה זה הרבה יותר מאלף דולר.

נגיד. כן.

תלמיד: למה אני שואל את זה, כי כל המאמר הוא מדבר על סימן יפה וסימן לא יפה. אבל בעצם זה לא משנה אם זה סימן יפה או לא יפה, כי שניהם סימנים. מה אנחנו מחפשים? אנחנו מחפשים כיוון, שנדע שאנחנו בדרך האמת.

כן.

תלמיד: אז אם הסימן הוא לא יפה, נאמר נכשלת, ראית שהתענוג הפיל אותך, או שעכשיו יש תענוג ואתה מצליח להתעלות מעליו לאמונה, גם זה וגם זה נותנים כיוון. אז איך מחזיקים עוגן מספיק חזק שנדע להעריך גם את הכישלון וגם את ההצלחה באותה מידה?

אני לא יודע מה אתה אומר.

תלמיד: הוא אומר כך, יש סימן יפה שאדם מגלה שלמרות שהוא מקבל תענוג, לא משנה, מקבל את החכמה וכן הלאה, למרות זה הוא מצליח להתעלות והאמונה יותר חשובה לו. מה זה סימן לא יפה – שהוא רואה שהתענוג מפיל אותו, הוא לא מצליח. עכשיו, מכיוון שאנחנו בדרך אנחנו זקוקים לאילו סימנים אז גם זה סימן וגם זה סימן. איזה עוגן אנחנו צריכים כדי להעריך גם את הכישלון וגם את ההצלחה כי שניהם סימנים בעצם.

מי יכול לענות לו?

תלמיד: הדעת לא עובדת רק ברמה אחת, לא בווקטור אחד, היא עובדת על הקו האמצעי ששם הוא לא פותח, אבל הקו האמצעי עובד על הבן אדם בשני הכיוונים והדעת עובדת על דרך המוסר, ששם העבודה שלו, המאמץ שלנו.

מישהו מבין אותו?

שאלה: מה שרב"ש כתב, שהזוהר מסביר שהדעת זאת אמונה, מזה אפשר להגיד שיש שתי דעות, דעת פעולות הבורא ודעת המקבל הגשמי, דעת המצבים ודעת מילוי המצבים.

נגיד.

שאלה: כלפי החבר, הוא מתייחס למה שכתוב פה "צריך להבין מה ענין הסימנים." ואחר כך הוא אומר "וענין דעת על דרך הסוד, זהו קו אמצעי ואין ברצוני עכשיו לפרש את זה." הוא מוסיף, יש דבר כזה שנקרא קו אמצעי שזה דעת, ואת זה אני לא רוצה לפרש כרגע, "ודרך המוסר נקרא דעת בחינת אמונה בה'. כי דעת נקרא בכל הספרים בחינת דבקות בה', ודבקות הוא דווקא על ידי אמונה." אז החבר התייחס לשאלה על הפסוקים האלה, שרב"ש אומר שיש דעת שזה קו אמצעי והוא הולך פה להסביר על דעת שזה דרך המוסר, מה שהוא אחר כך ממשיך להסביר.

טוב, בסדר.

(סוף השיעור)