שיעור בוקר 17.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.12.2011

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/bMRngnqQ?activeTab=downloads&mediaType=video

כתבי רב"ש כרך א' "סדר ישיבת התועדות "

ע' 268. ט"א. שורה: בהשתוות. ד"ה: אמרו חז"ל

heb_o_rav_kitvey-rb-1986-17-seder-yeshivat-itvaadut_2011-12-03_lesson_sh

תלמיד: ברור לנו כבר שאנחנו בכנס. ההרגשה הזאת ממש קיימת. בכנסים האחרים לא היה דבר כזה. בגלל זה אנחנו רוצים להתחיל עכשיו שיעור עם בקשה ממש, מלב ללב.

אנחנו מבקשים מכם, תחשבו עכשיו על התפילה שלכם לפני השיעור הזה, מה אתם רוצים מהשיעור הזה, ותחזיקו את זה בשיניים כל השיעור. בואו ננסה לעשות את זה. אילו היו פנקסים היינו כותבים את זה, אבל תכתבו את זה על הלב, מה אני מבקש מהשיעור הזה, מהי התפילה שלי. ובזה נתחיל. אני רואה פה ממש כוונה. יש מאמר בזוהר שנקרא "כוונת התפילה".

על מה אני חושב עכשיו? מה אני רוצה לקבל כתוצאה מהשיעור. אני צריך לצייר לעצמי את הצורה הזאת, את המצב שאני אהיה בסוף השיעור, כשכל הזמן אני נמשך ומגיע אליו.

תלמיד: שארגיש שזה בורח, אבל אני תופס ומחזיק. זה שיעור גורלי. לא לפספס שום מילה. אנחנו מאוד מבקשים מכם לעזור אחד לשני. בואו נתחיל.

המילים האלה יצרו מסגרת לכיתה.

קריין: ספר "כתבי רב"ש" עמוד 268 "סדר ישיבת התועדות", עמוד 268 טור א', דבר המתחיל "אמרו חז"ל".

"אמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).

אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.

ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.

וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.

ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".

כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.

אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.

ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.

היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.

וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".

ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.

עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה.

אנחנו צריכים לקרוא במהירות הכתיבה. כי האדם שכותב מרגיש מה שנמצא בו, ואז מעביר את זה אל הנייר. ואני צריך לקחת את מה שהוא כותב ובאותה המהירות להעביר את זה דרך ההרגשה שלי. לא במוח, אלא אני צריך להשתדל להיכנס לאותה התמונה שנמצאת בכותב, להשתדל להיות באותה התמונה, להרגיש את מה שהוא הרגיש בעת שכתב, ואז להידבק בו, בכותב, ודרכו במה שהוא מרגיש, זאת אומרת, בגילוי הבורא אליו. זה נקרא ללמוד מספרים וסופרים.

מהספר שאני קורא, אני דבוק בסופר, ומהסופר אני דבוק במי שמעביר לסופר את ההרגשה, לבורא. ואם כך, אז ודאי שצריך אני שהסופר יהיה גדול, מיוחד, שיהיה לו מגע עם הבורא, ושהוא ידע להעביר לי את ההתפעלות הזאת. זה לא חשוב איך הוא כותב. יכול להיות שהוא לא יודע כתיבה יפה, אלא אם אני רוצה להיות דבוק לסופר, כך כשאני משתדל להיות תלוי בו, זה מספיק כדי להתחיל לקבל ממנו, כמו תינוק כלפי אימא.

יש בחכמת הקבלה מילים מבלבלות שמגיעות מדתות, מפילוסופיות, מאמונות, מכל מיני חכמות חיצוניות מה שנקרא. למשל כשכתוב "כוונת התפילה", תפילה זו בקשה, בקשה שאני מרגיש בלב. למה היא נקראת תפילה במקום בקשה? מפני שאת הבקשה הזאת אני מעצב בצורה מלאכותית. אין לי רצון לרוחניות, אני לא רוצה שום דבר ברוחניות, אני רוצה ליהנות, לזה תמיד יש לי כוח, מרץ, אני מוכן לכל דבר. אבל אם אני מפרש נכון רוחניות, אין לי רצון למצב כזה. זה מצב שהוא הפוך ממני.

השפעה, זה נקרא רוחניות. אמונה או השפעה זה אותו דבר. אהבה זה נקרא שאני אוהב את הרצון של השני ורוצה למלא אותו, כמו שזה התינוק שלי. אין לי שום נטייה לכך, אני לא בנוי בצורה כזאת, אני לא מסוגל לחשוב כך על אחרים. קשה לי מאוד להתנתק מהגופים שלהם, כשאני מסתכל על הפרצופים האלה, מה יש לי מזה? אף אחד לא מושך. אני צריך להתנתק מהצורה החיצונית, לא לראות את הפרצופים האלה, הם רק מסתירים לי את הרצון הפנימי שבתוך האדם. זה לא פשוט, אנחנו רואים עד כמה אנחנו לא בנויים כך.

איך אני מגיע למצב שבמקום הגופים אני רואה ניצוצות שבלב של כל אחד ואחד? "לב" נקרא קודם כל רצון. אני לא רואה את הלב שפועם, את חתיכת הבשר, אלא אני רואה רצון של האדם, שהוא כולו אגואיסטי, אבל אדם מתעלה מעל זה, הוא לא שייך לאגו שלו, הוא ממש נמצא רוכב למעלה באוויר, מעל הלב שלו, וכל המהות שלו היא בתוך הניצוץ. הוא נמצא מעל הלב שלו, בתוך הניצוץ, והניצוץ הזה הוא העיקר בשבילו, בו הוא נמצא.

איך אני מגיע לצורה כזאת של יחס לחברים? איך אני מגיע למצב שבו כולנו מתחברים בניצוצות האלה, ואז כל אחד מקבל ניצוצות של כולם, ורק אז, כשהוא מקבל ניצוצות של כולם, יש לו כוח להתעלות למעלה מהאגו שלו, רק אז הוא מסוגל לצאת מהרצון לקבל שלו, ממצרַים שלו? איך זה אפשרי? התנאים הם כמו תנאים בפיזיקה. מה שאנחנו לומדים במדעי הטבע בעולם הזה, אלה גם אותם הכוחות, אותם היחסים בין האור לכלי, רק שברוחניות אנחנו ממשיכים. זאת אומרת, אנחנו צריכים להתייחס לזה ממש כמו שבעל הסולם אומר, מצוות ה' או חוקי הטבע זה אותו דבר. ולקיים מצוות או לקיים חוקים שבטבע זה אותו דבר במילים אחרות. לכן אנחנו צריכים לסדר את המילים כך שלא יבלבלו אותנו.

אז אני צריך לצייר לעצמי מצב שאני מתאחד ממש בלב ובנפש, בכול, עם הניצוצות של החברים. אני צריך אותם כדי להתעלות מעל העולם הזה. אם אני בולע אותם, סופג אותם, ממש רוכש אותם, זה הכוח, כמו בלון שמעלה אותי מעל הגשמיות, אז יש לי אפשרות להיות באוויר, זאת אומרת, ניטראלי, לא נמצא באגו שלי, שאז אני חושב ורוצה ומחשב כל דבר בצורה אגואיסטית נטו, ואין לי שום ברירה, ודרך המטריצה הזאת אני מסתכל על העולם ועל עצמי.

אם אני מתעלה, כשאני נכלל בניצוצות שלהם, אני מסתכל דרך מטריצה של ניצוצות, אני רואה עולם הבא, עולם העליון, עולם של השפעה. וזה תלוי דרך איזו זכוכית מגדלת, זכוכית אופטית, אני מסתכל. או כזו שמכוונת עם הפוקוס אליי, או שמכוונת עם הפוקוס החוצה. אנחנו יודעים שבאופטיקה יש שני סוגי עדשות. וכך גם אצל אנשים, יש כאלה שיש להם בעיה לראות רחוק מדי ויש כאלה שיש להם בעיה לראות קרוב מדי. אז אני צריך עדשה כזאת שתכוון אותי החוצה, ואת זה אני רוכש מתוך כך שאני אוסף את הניצוצות שבחברים.

לכן כשאנחנו נמצאים בישיבה, בהתוועדות, בשיעור, עובדים יחד, אוכלים יחד, לא חשוב בעצם מה, אלה תנאים חיצוניים לחיבור בינינו. אין יותר. לימוד, שעל ידי זה אנחנו מושכים קצת יותר מאור ומתפעלים מהלימוד כדי להתחבר. בישיבה, ודאי שאנחנו מדברים על חיבור, וגם בעבודה משותפת, אנחנו לא צריכים את העבודה הזאת כמו שכל העולם צריך את כל הדברים. אלא הכול מסודר אך ורק כדי שתהיה לנו הזדמנות להתחבר, כי בחיבור אנחנו יוצרים אותה העדשה שדרכה מתחילים לראות את העולם העליון.

ומאוד חשוב שיהיה מילון נכון של מילים וערכים והגדרות שבחכמת הקבלה ובספרי הקודש, אולי סוף סוף נעשה זאת. כך שלא יבלבלו אותנו. שבאמת נוכל לפרש נכון את כל המילים שאנחנו קוראים, שזה לא ימשוך אותנו לאיזו אמונה, שאני לא יודע מה זה, או כבוד ה', או עוד מילים שאנחנו קוראים ולא כל כך מבינים אותן, או עוד יותר גרוע, מבינים אותן לא נכון.

שאלה: מה פירוש לאחד את הניצוצות של כולם? עכשיו יהיה כנס עם 10.000 איש, וברור שאי אפשר לדמיין זאת.

ברוחניות אין מספרים אלא איכויות. אני לא צריך לספור כמה ניצוצות אני מחבר לעצמי. אם אני משתדל להתעלות מעל האגו שלי ולהיכנס לתוך המחשבה הכוללת הזאת, שכּל החברים שלי נמצאים בנטייה להשפעה הדדית, ליצור כלי הדדי, להרגיש בו את העליון המשפיע, השלם, אז אני נכלל איתם. ובמידה שאני רוצה להיות איתם יחד כך שיתבטל הכול, חוץ מהניצוץ הזה, ובתוך הניצוצים האלו אני חי, במידה הזאת אני כבר מתקרב לצורת העליון מאיתנו, לצורת האור, הבורא.

העיקר זה לא הניצוץ שנמצא בי. הניצוץ שנמצא בי הוא שבור, הוא בא משבירת הכלים, משבירת האדם הראשון, ולכן הוא נמצא בצורה הפוכה ממה שצריך להיות. כשאני מתחיל להשתוקק לרוחניות, אני משתוקק לִרְכּושׁ, "אני רוצה את העולם הרוחני, העולם העליון, אנחנו נרכוש אותו, אנחנו הולכים לכבוש את הכול כמו קומנדו " ועוד ועוד.

זאת אומרת, הניצוץ הזה פועל בתוך האגו, כדי להביא לאגו שלנו מילויים. ואנחנו נמצאים בכיוון הלא נכון הרבה מאוד שנים, בשימוש ברצון הראשון, ההתחלתי שקיבלנו. כך כולם. מזה מתחילים, בצורה המקולקלת. עד שאנחנו מגיעים למצב שאני מרגיש שהניצוץ הזה עושה ממני אדם עוד יותר גרוע. אם קודם רק רציתי לרכוש את כל מה שיש לי בעולם הזה, מרגע שהרגשתי את הניצוץ הזה והתחלתי להשתוקק לרוחניות, אני מתחיל לרכוש גם את העולם הבא. זה נקרא, כלב שנובח פעמיים,"הב הב", גם העולם הזה וגם העולם הבא.

צריכים להגיע לזה, זה לא פשוט. אבל אני משתוקק ומשקיע המון, בלימוד, בהפצה, בכל מה שצריך, רק כדי שיהיה לי, "איפה זה? מגיע לי". אחרי הרבה שנים אני מתחיל לגלות שְמה שאני בעצם רוצה, אני רוצה לקבל באותו הכלי האגואיסטי עוד תוספת מילוי. אז בזה לא השתנה כלום. "נצחיות? תביא לי, לאותו שק שלי. הבורא? גם תכניס אותו בפנים. העולמות העליונים? גם תכניס אותם בפנים. אני מוכן לקבל הכל, יש לי שק גדול למלא אותו".

אז אני עושה חשבון לעצמי, שבסך הכל לא השתניתי. אני עכשיו נמצא באותה הנטייה, כמו קודם. החברים? אני משתמש בהם, מנצל אותם, את הקבוצה, את המורה, את הספרים, את הכל, אני כל הזמן שם בפנים, "תביא". בזה כלום לא השתנה, לא המגמה שלי ולא אני. כרגיל, כמו בעולם הזה, ראיתי עוד כמה מקורות תענוג, אני רץ אליהם ובולע במה שרק אפשר.

ואז זה נקרא "בראתי יצר הרע", שאני מגלה שהיחס שלי לרוחניות, לבורא, לקבוצה, זה היצר הרע. זה האדם השבור שבי, האדם הראשון השבור. כי לפני זה, כשהייתי סתם משתוקק בעולם הזה ליהנות מכל מיני דברים, הייתי בהמה, לא חלק באדם בכלל. כשהתחלתי להשתמש בניצוץ הזה, שהוא מהאדם, לנצל אותו כדי למלא את עצמי, מזה התחלתי להיות פרא אדם, מזה התחלתי לפתח בי את האדם השבור.

כשהגעתי לאדם השבור, להבנה, להרגשה, מה אני עושה סך הכול? אני הולך לכיוון ההפוך לגמרי מרוחניות. היא שם, ההשפעה, ואני כאן, הקבלה. אני משתמש כאילו באותם יוצרות, במקורות הקבלה, במורה, בחברה, אבל בעצם אני הולך לכיוון ההפוך, עם האמצעים הנכונים. אז אני מרגיש את השבירה, את כוח השבירה שבי, אז אני מתחיל לעכל שאני הולך לכיוון הפוך. זו השגת היצר הרע.

וברגע שאני משיג את זה באמת, מה אני מחפש? גיליתי רצונות גדולים, השקעתי כוחות גדולים להשגת הרוחניות על מנת לקבל, על מנת למלא את עצמי. "איפה זה נמצא? אני רוצה, מגיע לי". עכשיו אני מחפש איך אני מסוגל לשנות את המגמה שלי. זה קורה אחרי כמה שנים טובות, לא מייד. אין לכם סבלנות? אתם יכולים לצאת לחופש, אף אחד לא אומר כלום. את יכולים בכלל לצאת לפנסיה, אף אחד לא מחזיק אף אחד. הכניסה חופשית, והיציאה חופשית. אין כפייה ברוחניות. אבל כל עוד האדם לא מגיע למצב שהוא באמת נשבר, ונשבר מזה שהוא נשאר כל הזמן באגו, ולא מסוגל לצאת ממנו, לא קורה לו ההיפוך.

ההיפוך בזה שהוא לא בורח מהסביבה, כמו שאני רואה כאן, לא חושב על עצמו שהוא חכם מכולם, ומבין יותר מכולם, ומגיע לו יותר מכולם. ההיפך, הוא מתחיל להבין שהוא הכי גרוע מכולם, היצר הרע הזה מתחיל להראות לו מיהו. ואז כל אחד בחברה נראה לו כגדול הדור. ואז הוא מוכן להתכופף ולהיות קשור ולשרת את כולם, רק כדי לשנות את המגמה שלו, ללימוד, לישיבת חברים, לכל דבר, רק לקבל, לקבל קצת ממה שיש בהם. זה לא נעשה בבת אחת, זה לא פשוט, אלא לאט לאט משתנה בו היחס הזה, בעליות וירידות לפעמים.

וכך הוא קולט מהסביבה את תכונות ההשפעה. הוא גם לא קולט אותן משם, אלא מתרשם ממה שנמצא בהם ומתקדם. מתקדם לא לכך שהוא נעשה טוב, הוא מתקדם רק לבירור שהוא לא נמצא בהשפעה. זה עדיין בירור. הוא צריך עוד להגיע למצב של מרירות ממש שזה חסר לו, שהוא רוצה להתעלות מעל הקבלה ולהגיע לתכונת ההשפעה. ולא בגלל שיש לו מזה רווח ומין טובת הנאה פרטית, אלא פשוט תכונת ההשפעה נעשתה חשובה בעיניו.

וכך הוא מתקדם. עד שהיא נעשית כל כך חשובה לעומת תכונת הקבלה, שהוא לא סובל את עצמו אם נמצא בתכונת הקבלה, ורק כשלפעמים מתעלה לתכונת ההשפעה אז מרגיש את עצמו טוב. הוא עדיין לא רכש אותה, אלא מעריך אותה. כי לפעמים נופל ומעריך את הקבלה, ויחד עם זה שונא את עצמו, מרגיש רע מזה.

עד שמגיע למצב שמבין שחייב להיות כאן פיתרון, אי אפשר כך. ואז הוא מגלה את הנחיצות בכוח העליון, שאנחנו תמיד שוכחים אותו. לא צריכים אותו, אז איך אני אזכור משהו שאני לא צריך? כמו שבזמן האוכל, פתאום חסר לי מלח, אז אני נזכר בו. אחרת אני לא חושב עליו. רק בזמן שאני מרגיש שחסר, אז אני מוסיף.

אותו דבר ברוחניות. ברגע שאני באמת מרגיש, שבלי זה אני לא מצליח, בצורה הכרחית, אז אני נעשה תלוי בזה. ותראו בכמה שלבים אגואיסטיים זה עדיין נמשך, אני צריך את הבורא, כדי שיסדר לי את תכונת ההשפעה. בתוך החברה, בתוך החיים שלי אני רוצה להיות המשפיע, למעלה מכל הצרות, מכל הבעיות. עדיין החשבונות הם אגואיסטיים, אני עוד לא עברתי מחסום.

ואז אני מתקדם לזה שכל הזמן אני חושב על הכוח העליון שישרת אותי, שייתן לי את מה שאני רוצה, את תכונת ההשפעה שיביא לי, חיבור עם החברים שיביא לי, שאני צריך כך להשתמש בו, אני מתחיל להתקדם ולראות שבאמת בהשתוקקות שלי להיות יחד עם הקבוצה למעלה מהאגו, למעלה מהכל, בשביל מה אני צריך את זה? אני צריך את זה דווקא כדי להשיג את הכוח העליון שישרה בנו.

זאת אומרת, אנחנו עולים למרכיב נוסף, לעוד הבנה, הכרה, אבחון נוסף ביחס לבורא, למשפיע העליון, השלם, שהוא בעצם מסובב ומסדר לי הכל, כדי שאנחנו דווקא לא נרגיש את המבנה של הקבוצה כחשוב, אלא המבנה עצמו חשוב מפני שבו אנחנו נידבק אליו. אבל זה עוד יבוא.

אנחנו רואים כאן שבמחשבה הכול מתברר. אנחנו צריכים כל הזמן להיות בבירורים הפנימיים האלה, והבירורים האלה יכולים לבוא במהירות האור. פעם אנשים עשו חשבונות בדרך אחרת, אדם היה לוקח עצם אחת מחיה שאכל, שם לידה עצם שניה, ואז עשה חשבון וספר, אחת, שתיים, שלוש. או תפס איזה דוב, שם את השן שלו על שרשרת, תפס עוד דוב, שם עוד שן, וכך היה סופר. אחר כך עשו כל מיני חשבונות עם מכשירים מכאניים. היום אנחנו נמצאים בעידן המחשבים. גם קודם היו מחשבונים למיניהם.

סך הכל זה עניין החשבון. איך התקדם כל התהליך הזה באנושות? על ידי עוד ועוד חיבורים, יצרנו מכשירים יותר ויותר מהירים. הכל זה אחד ואפס, אין יותר בכל החשבונות האלה. גם בדבר הטוב ביותר, הגדול, החכם, המורכב ביותר, אין יותר מפלוס ומינוס. זה ידוע לנו, אין יותר משני כוחות בעולם, ומזה הכל מורכב.

אז עד כמה שרק נתחבר יחד, נצטבר יחד, נתחזק יחד, בזה אנחנו מגדילים את החשבון. ואין בכל התהליך שלנו יותר מחשבונות, חשבונות וסיכומים. וכל פעם סיכום, ואחר כך חשבון חדש, סיכום וחשבון חדש. אם נהיה יותר מרוכזים, אנחנו נגיע לכזאת מהירות בחשבון שלנו יחד, שכּל מה שדיברתי עכשיו על התהליך שאדם צריך לעבור, יהיה עניין של שניות, ממש כך.

תראו מה שאומרים המקובלים, שמששת אלפים שנה של התפתחות הניצוץ בתוך האנושות, מה נשאר? מאתיים שנה? הם אומרים, אתם יכולים לקצר את זה, ובכלל להגיע תוך זמן קצר. כמו שבעל הסולם חושב, שזהו, מספיק, נעשה מאמץ ונגמור. אז הכל תלוי בחיבור, בעוצמת החיבור בינינו. ועל זה צריכה להיות כוונת התפילה.

שאלה: איך אפשר לזרוק את כל ההרגלים הקודמים ואת כל מה שאתה קורא לו העולם הזה, שאתה אומר שצריך לזרוק ולהיות כמו רוח בעולם. איך אפשר לזרוק את זה עכשיו כשאנחנו ביחד?

איך אפשר לזרוק מה שיש לאדם, ולהיפטר מכל מה שקושר אותו ברגליים לעולם, ולזרום יחד עם כולם, עם הקבוצה, למעלה מהעולם הזה.

אנחנו צריכים לעשות כמה דברים. קודם כל להתנתק פיזית מהעולם הזה לכמה ימים. זה תרגיל שאנחנו עושים עכשיו. למה נסענו למדבר? כי זה נותן לנו מין הכנה, הרגשה, שאנחנו מנותקים מהעולם, אין כלום. היו שם הרים, אוהלים ואנטילופות, זה הכול. וזה מה שנתן לנו יכולת להיות מנותקים מהעולם. עכשיו אנחנו צריכים לעשות תרגיל יותר קשה. בתוך העיר האגואיסטית ביותר בישראל, לעשות אסיפה של אלפי חברים שלנו, וכאלה שהם לא כל כך חברים, אנשים שונים, אבל אנחנו כבר עושים תרגיל של "מיני עולם", שיש שם כל מיני אנשים, שמבינים ולא מבינים למה הם נמצאים שם, ויש להם כל מיני מטרות תקוות, וכוונות.

אנחנו צריכים להכין את עצמנו להיות המרכז בתוך האסיפה הגדולה הזאת. אפילו שיהיו שם 10,000 איש, אנחנו הגרעין. ואנחנו בעצם מעלים את עצמנו ומעלים את כולם. אנחנו שולטים על כולם. איך אנחנו יכולים לשלוט? אם נתחבר בינינו, כך שכל אחד מבטל את עצמו כלפי האחרים, ונייצר בינינו ערבות הדדית, כך שבינינו כבר מתחיל להתגלות רצון משותף ומחשבה משותפת, אז בטוח, בהכרח, בעל כורחו זה ישוטט בין כולם, בין האחרים, בין כל החלק החיצון שיבוא אלינו לכנס.

ומפני שהם קשורים וקרובים לכל העולם, לכל מיני אנשים, כמו שאנחנו יודעים היום שלפי המחקר החדש, כל אחד מכיר כל אדם שבעולם בארבע דרגות, ולא בשש כמו שהיה קודם, זה מה שמגלים, אנחנו מגלים שזו בכלל רשת שכך קשורה ופועלת וכך מתנהלת, אז דרכם אנחנו ממלאים את כל העולם, את כל האנושות, בידיעה שלנו.

וזה מתפזר בהם ככוח איכותי שונה ממה שיש להם, וגבוה ממה שיש להם, חזק יותר ממה שיש להם, אינטגרלי, שלגמרי לגמרי אין כזה בעולם. ואז כל אחד מהם מתחיל פתאום להרגיש קוצים, שמשהו לא טוב, משהו לא נוח, משהו לא בסדר בחשיבה שלי, ברצון שלי, במחשבה שלי, באיך שאני מסתדר עם האחרים, ואיך אני חושב שהעולם צריך להיות מסודר.

הם מתחילים להרגיש שהם לא בכיוון. שיש כיוון אחר, יותר חשוב, יותר חזק, ואז הם מתחילים להרגיש בלבול. שבאמת העולם אינטגרלי, באמת כולם מחוברים, באמת אנחנו לא שייכים לזה. כל העולם וכל הטבע, ואפילו החברה אנושית מתקרבת לזה ואנחנו לא, זה נקרא הפצה. לא שאנחנו מחלקים כל מיני ניירות בפינת רחוב, אלא זאת ההפצה.

נקווה שבזה אנחנו נשלוט, במחשבה, בכוונה שלנו, גם בכנס וגם בעולם. אבל הכל מתחיל מהנקודה הפנימית שלנו, איך אנחנו משתדלים בינינו להיות מחוברים כדי לייצר את כוח ההשפעה המיוחד.

תלמיד: באתי לכנס הזה עכשיו בלי רצון. את הטלפון השארתי בבית ובאתי לכאן פשוט עם תיק.

למה עם התיק, מה יש לך בתיק?

תלמיד: איזה בגד, שתי חולצות.

שתי חולצות לשלושה ימים, או לחמישה.

תלמיד: את ההרגלים שלי, משהו בפנים אני לא מצליח לזרוק. וכל החברים אומרים לי לזרוק ואני לא מצליח. ואני שואל אותך, איך באמת אפשר להיות חופשי פה בחברה?

זה נקרא להיות עבד. מה שעושים אני עושה, בלי מחשבה. מה שאומרים אני מבצע, בלי רצון. ואז על ידי זה שאני נשלט על ידם, אני מקבל מהם רצון ומחשבה. אתה יכול להגיד, "מה אני? איך אני מקבל מהם, איפה "האני" שלי? כל הזמן, כל החיים דאגתי וגדלתי".

אתה מקבל מהם איכות אחרת. זו הבעיה, שאתה לא רוצה להיפטר ממה שיש לך, אין לך מקום למלא את עצמך במה שיש להם. יש להם איכות אינטגרלית, יחד, אחד, ערבות הדדית. זה מה שאין לך. ולכן אין לך אותה עדשה שהופכת לך את הראייה מבפנים החוצה. ואתה, אם אתה לא מחליף, אז אתה נשאר כמו שאתה.

לכן, למרות שבכל אחד ואחד יש כוחות שמפריעים לו מאוד, אבל "איש את רעהו יעזורו". אנחנו צריכים לחשוב ולחזק כל אחד ואחד כך, שיהיה לו קל יותר להתחבר. הכל נמצא בכם, אתם כבר יודעים הכול, אני פשוט חוזר וחוזר כמו תקליט על כל התנאים.

שאלה: מה הקשר בין הכוונה למחשבה?

מחשבה זה חשבון, זה בירור, זו תוכנה. איך אני מברר את הדברים, איך אני מתייחס אליהם, ואיך אני ממיין אותם. אחרי שמיינתי אותם, עשיתי חשבונות והכול, יש לי בדיוק את המטרה ואני לפניה. ואז יש לי כוונה, איך אני מכוון את עצמי, את כל האמצעים שלי, את כל הכוחות, את כל המחשבות, את כל הרצונות, את כל העולם הפיסי שאני נמצא בו, כדי להגיע לזה.

זאת אומרת, הכוונה היא כבר תוכנת ההפעלה. שעכשיו, כל מה שנמצא ברשותי אני מפעיל לפי זה. מחשבה זה בירור, אחרי הבירור באה כוונה וביצוע.

שאלה: אני מרגיש שהפתרון לא יגיע ממך, הוא יגיע מאיתנו. אנחנו כביכול ממשיכים להסתכל עליך, כאילו ממך יבוא הפתרון. גם בזמן שאני שומע את השיעורים של שנים עברו, אני רואה שאלה בדיוק אותם דברים כמו שקורים עכשיו. אז מה הקבוצה צריכה לעשות כדי להגיע למסקנה הזאת, שרק בינינו אפשר להגיע לפתרון? האם צריך שתשלח אותנו למדבר, ואולי רק בינינו נצטרך להגיע לזה?

קח את החומר מלפני כמה שנים, ותראה מה דיברתי שם. אמרת שכבר אמרתי את זה מראש, אז נתתי גם את התשובה על השאלה שלך.

תלמיד: אני שומע הרבה את השיעורים של שנים קודמות.

אתה צודק. כל הזמן דיברתי על אותו דבר. אני לא אומר שום דבר חדש, אתם כל פעם שומעים קצת יותר חדש, כי אתם משתנים. אני אומר אותו דבר.

תלמיד: אם כך למה אנחנו ממשיכים להסתכל עליך?

אתם מסתכלים עלי כי במילים שלי יש כוח. במילים שלי יש כוח פנימי, ולכן מסתכלים. אבל בקבוצה יש כוח הרבה יותר, פי מיליארד יותר גדול מזה שבי. איך רבי יוסי בן קסמא עלה ממדרגה למדרגה? על ידי התלמידים הקטנים שלו, שבהם יש יותר כוח מזה שאצלו. אצלו זה כוח אישי. אמנם בהשפעה הוא נמצא כבר בדרגה גבוהה, אבל בכוח אישי. כדי לעלות לדרגה יותר עליונה, כדי עוד להוסיף, הוא צריך לקבל את זה מהם, כי בהם הכוח הכללי. הוא צריך לקבל את כוח הסיכום הזה כדי לעלות.

עלייה מדרגה לדרגה היא רק בחיבור יתר. אין את העליות האלו. פשוט מצטמקים, מתחברים, נמצאים בקומפרסיה יותר ויותר חזקה. ואז האור הופך להיות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. רק מתוך חיבור בינינו. ולכן אתם יכולים להתקדם במעשה רק בתוך הקבוצה. אני נותן לכם קצת רוח, קצת מחייה אתכם בצורה אישית. רוחניות אתם משיגים רק בקבוצה. זו העבודה שלכם.

לכן באים אלי בטענות, "איפה מה שמגיע לי, תביא!". זה לא נמצא, ממני לא תוכל לקבל את זה, רק בקשר עם האחרים. אני רק מלמד אתכם מה לעשות. רוצים תעשו, לא רוצים אל תעשו. התפקיד שלי ללמד. לכן אני קורא לעצמי מורה, מדריך. ואתה צודק שאין מה להסתכל עלי, רק לקבל הדרכה, ואחר כך לבצע בתוך הקבוצה. תראו מה שכותב רב"ש על הקבוצה. אתם יודעים את כל המקורות האלו.

אתמול בא אלי מישהו ושאל, "נניח ואתה מת, היום, מחר", כן זה יכול להיות, לי אין בעיה עם זה, "מה יהיה?", זאת אומרת, "מה יהיה איתנו?", אמרתי לו שאני לא יודע, מה שתעשו זה מה שיהיה. "אבל לא יכול להיות בלי מנהיג, בלי מנהל, בלי מישהו ראשי, הקובע, לא יכול להיות, שום דבר לא יתקדם?" ברוחניות אין דבר כזה. אחרי שקיבלתם דרך, אחרי שקיבלתם את כל ההדרכה, כל היתר מתקיים רק בפנים, רק בקשר בין כולם.

בשביל מה צריך מדריך, כדי לחזור כל יום על אותו דבר, כל פעם להאכיל אתכם בכפית, כמו תינוקות? לא. אתם יודעים מספיק את כל המקורות, זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו"¹. צריכים לבצע, זהו. באים אלי בבוקר ומבקשים, "אולי תעשה עוד שעת לימוד בערב של הזוהר?", אני לא מרגיש צורך. אני מרגיש צורך בביצוע הקשר הפנימי. אז יתגלה עוד הרצון המשותף שאפשר לעבוד איתו, ואז נעשה עוד שיעורים, עוד משהו. אבל צריכים קודם כל לעבוד ביצירת הרצון המשותף.

לכן אני עושה מה שאני יכול. נתנו לי תפקיד, אמרו לי תעשה, אני עושה. אני מרגיש קשר עם הרב"ש, עם בעל הסולם, אני מרגיש שאני חייב לבצע את זה ואני משתדל כמה שאני מסוגל להשתדל ולעשות. אבל אני אומר ברצינות, לי אין שום אפשרות למשוך אתכם. אם אתם תולים בזה תקווה, תעזבו אותי עכשיו שלא תבואו בטענה. אמרתי את זה גם לפני שנים, בי לא תלוי כלום, אל תדבקו אלי. ואני גם מתנהג בצורה כזאת שתזלזלו בי, ותעזבו אותי. אני לגמרי לא יכול לעזור.

אתם צריכים לכבד אותי כדי לכבד את הדברים שאני אומר, רק במידה כזאת. ולא אותי. כל ההבדל בין הקבלה לחסידות, לדת, ששם באים ומנשקים את היד, מביאים כל מיני מתנות, מאוד אוהבים שם את הרב, את המורה. אצלנו זה לא צריך להיות כך, אתם צריכים לקחת ממני הדרכה ולבצע, זה הכול. אתם צריכים לכבד אותי, להעריך אותי, אחרת לא תשמעו את המילים, אבל רק בגלל המילים. הקבוצה היא שצריכה לנהל אתכם. הקבוצה, ולא אני. וכך אני נראה כשומר שעומד בצד, כמו איזה שוטר, וכל הזמן שומר שלא יתחילו להתקוטט ולהרביץ זה לזה ועוד ועוד.

אתם צריכים לייצר כוח האיחוד, הערבות, אולי בקבוצה קטנה, כמו דירקטוריון רוחני. אפשר להכניס בו שינויים, אבל הוא בעצם צריך להיות במקומי. אני יכול לתת עצות, אבל בעצם אתם צריכים להתנהל על ידי הדירקטוריון האידיאולוגי. זה אוסף של עשרה אנשים שהם מחליטים על הכול, על החיּות של הקבוצה, של הקהילה.

שם צריכים להיות אנשים שהם כבר יודעים את האידיאולוגיה שלנו, והם כמה שיותר מנותקים מהרווח הפרטי. בשבילם מאוד חשוב שהמפעל הזה, זאת אומרת, המפעל הרוחני שלנו, לא איפה שאנחנו מייצרים חומר הסברה, אלא המפעל הרוחני שלנו יצליח. בשבילם זה מאוד חשוב. אמנם הם לא מעל המחסום, אבל הם יודעים לראות את הדברים בצורה כמה שיותר מנותקת מהרווח העצמי. זאת אומרת, הם כמוכם, רק אולי יכולים קצת יותר להתגבש ביניהם, יכולים לדון, לא לשנוא זה את זה, ולכן לקבל החלטות מתוך החיבור. לכן בחרתי בהם.

אבל אני? אני בעצמי בעצם אין. את כל השלבים ברוחניות, ואני מדבר על גברים במיוחד, נשים זה משהו אחר, אבל גברים במיוחד, אתם יכולים להשיג רק מתוך החיבור ביניכם. ואתם מתנהגים באמת כמו נשים. אני מבין אישה שבאה אלי, ומתחילה לשפוך את הלב "אני רוצה להתקדם, איך אני עושה זאת?", היא בוכה. אני נותן לה איזה כדור הרגעה, כך אפשר להרגיע אותה. זו צורת האישה שמתקדמת, ובאמת היא תלויה. אבל אתם גברים, אתם לא מסוגלים להתקדם אחרת, זה לא תלוי בי. לכן חיבור פנימי.

אפילו רשמתי את השאלה שהוא שאל, "איך אתם תתקדמו אחרי שאני אסתלק?", תתקדמו. כמו שהרב"ש הסתלק, האם אני הפסקתי אז, גם הלכתי אחריו? אני הלכתי אחריו ברוחניות. איך אפשר? קודם כל יש תוכנית עליונה ויש כוח עליון, הוא הקובע בהתאם להשתוות הצורה מצידנו.

(סוף השיעור)

---

1. "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (מסכת אבות, ג', משנה י"ב)↩