סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך ו'. חלק ט"ז, לוח השאלות לפירוש המלות
שיעור 52|24 דצמ׳ 2018
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך ו'. חלק ט"ז
שיעור בוקר 24.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ז, דף ב' ס"ט, עמ' 2069,
"ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה", "לוח התשובות לפירוש המלות", אותיות קצ"ז – ר"א
..פסוקים כאלה שכדאי לנו לקרוא. מתהילים, ממשהו אבל קצת, קצר, שייראה כתפילה, שבאמת כולנו נתרכז בה.
תלמיד: אולי תחזור שוב, כדי שכולם ישמעו את תפקיד הגבאי.
לא, זה תפקיד הש"ץ. תפקיד הש"ץ לעורר את העשירייה שלו כמה פעמים ביום לקרוא איזה משפט קצר, אולי מתהילים, אולי מרב"ש או מבעל הסולם. אבל דברים קצרים, שמתאימים לנו, שמעוררים אותנו לריכוז, להיות יחד וברצון המכוון לבורא. "ישראל, אורייתא, קוב"ה"1 זה מה שאנחנו צריכים, על ידי הפסוק הזה כך להיות מכוונים. תמצא לנו כל מיני פסוקים כאלה. זה העניין של הש"ץ.
הגבאי צריך לארגן את הקבוצה. אם יש לכם שלוש פעמים ביום [שיחה] או משהו, הוא צריך לדאוג לזה. שזה לא יראה בצורה סתמית מישהו ככה ומישהו ככה, אין מקרים, אלא יש אחראי והוא צריך לעשות. אם הם לא עושים אתם צריכים לדרוש את זה מהם, ולא להחליף זה עם זה. אלא אם כן חס ושלום קורה משהו לאדם והוא לא מסוגל לתפקד, לא מסוגל, יש לו איזו בעיה. אבל באמת כל אחד חייב להיות גם בזה וגם בזה. אז כמה זה צריך להיות? שבוע אחד אני גבאי, שבוע אחד אני ש"ץ וכך כל אחד מהעשירייה.
תלמיד: נתת תרגיל לכתוב סיכום יום של העשירייה על מצב העשירייה בקצרה.
כן, גם זה.
תלמיד: זה נראה לי תרגיל חזק מאוד אבל יש לי שאלה. בינתיים אנחנו עושים כך שכל אחד כותב משהו שהוא חושב ומזה אנחנו כאילו בונים את מצב העשירייה. האם זה נכון? כי כל אחד כותב על המצב שלו, האם זה באמת המצב של עשירייה?
אתם אחר כך קוראים את זה, זה לזה?
תלמיד: כאילו ממלאים את הטופס.
אני נתתי את זה פשוט לכל אחד בצורה אישית שאם הוא כותב את זה הוא עובר, הוא מבקר את עצמו. לא צריכים דווקא לקרוא את זה לאחרים. פשוט שאדם יבדוק את עצמו.
שאלה: האם זה אישית או מצב של העשירייה כאחד?
לא, אני התכוונתי שכל אחד אישית יעשה את זה. המילה "להתפלל" היא לבדוק את עצמו קודם כל. אחר כך דיברנו על כך שכל העשירייה תעשה את זה, זה משהו אחר, על זה חשבתי שאולי זה פעם בשבוע או משהו, מתי שאתם מתכנסים יחד. אני לא יודע, מצד אחד זה יותר מידי עליכם כל הזמן, מצד שני אני רוצה מאוד שכמה שיותר פעמים ביום אתם תחזרו למסלול. אז שלא ייצא שכרו בהפסדו.
תלמיד: אני יכול להגיד שאצלנו התחלנו לעשות את סיכום היום של העשירייה בסוף היום. יש לנו גם כך שיחה, אז את השיחה הזאת אנחנו מקדישים לסיכום. ואז עשינו תורנות על בסיס יומי, שכל יום יש חבר אחר שהוא אחראי לספוג את ההתרשמות שלו מכל חברי העשירייה ואז הוא הולך ושופך את סיכום העשירייה מההתרשמות הכללית. ככה אנחנו עושים.
אין חכם כבעל ניסיון, מה שטוב לכם. יכול להיות שלעשירייה אחרת זה יהיה משהו אחר, אני לא יודע.
קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ז, דף ב' ס"ט, עמוד 2069, "ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה". אנחנו בלוח התשובות לפירוש המילות, שאלה קצ"ז.
"מהו עולים מאליהם. קצז) הנה בכלל יש ב' עיבורים: עיבור א', הוא נעשה ע"י העליון, שהוא בעת שהתחתון נמצא עוד בקליפה ואין לו שום מציאות בקדושה, ואז מתתקן עם אח"פ דעליון, דהיינו בעת שהעליון מעלה ומתקן את אח"פ שלו, נמשכים אחריהם גם גו"ע דתחתון, ומתתקנים עמהם, מטעם היותם תמיד דבוקים זה בזה. כנודע. וזה היה בע"ש בבחינה הראשונה מטרם שנברא אדם הראשון, כי אז היו העולמות עולים מאליהם, שכל אחד ואחד היה נברר ע"י העליון שלו, והתחתון עצמו לא היה יכול לסייע את עצמו, כי עוד לא היה לו מציאות כלל. וע"כ נבחנים אז שהיו עולים מאליהם, כלומר שלא ע"י עצמם.
ועיבור ב' הוא, לאחר שנולד התחתון ונגמרו המוחין דקטנות שלו, ואז הוא עולה מעצמו לעיבור ב', כי מכיון שיש לו מציאות של קטנות, כבר הוא יכול לעלות לעליון מכח עצמו. וזה היה העליות של העולמות, ונשמת אדם הראשון, לצורך המוחין דבחינה השניה דע"ש, כי כל אחד היה עולה לעליון שלו ע"י עצמו. וה"ס שאדה"ר אחר שנולד היה מסקל ועזק וגדר את הכרם והחזיר לזו"ן פב"פ. שפירושו הוא לצורך העליות דבחינה השניה דע"ש קודם החטא. (אות צ"ט)."
שוב בבקשה.
קריין: שוב שאלה קצ"ז.
"מהו עולים מאליהם. קצז) הנה בכלל יש ב' עיבורים: עיבור א', הוא נעשה ע"י העליון, שהוא בעת שהתחתון נמצא עוד בקליפה ואין לו שום מציאות בקדושה, ואז מתתקן עם אח"פ דעליון, דהיינו בעת שהעליון מעלה ומתקן את אח"פ שלו, נמשכים אחריהם גם גו"ע דתחתון, ומתתקנים עמהם," אבל לא לחשוב שהתחתון לא צריך לעשות כאן משהו. הוא צריך לעשות כל מה שאפשר אבל בגשמיות. כי אין לו מציאות עדיין ברוחניות, אבל בגשמיות אנחנו נמצאים בעשירייה, בקבוצה, בלימוד, בכל מיני דברים. זאת אומרת שום דבר לא נעשה סתם על ידי העליון. הוא מעורר, הוא עושה משהו, הוא לפחות מעביר מכות על התחתון. זאת אומרת, התחתון חייב לעבור משהו ולסייע לעליון. בלא מודע, או קצת במודע, תלוי על איזה הבחנות אנחנו מדברים. אבל לא לחשוב שרק העליון עושה כאן והתחתון לגמרי לא. התחתון לא מסוגל לעשות פעולות רוחניות אבל בגשמיות, זאת אומרת ברצון לקבל שלו, הוא בכל זאת חייב לבצע משהו. "מטעם היותם תמיד דבוקים זה בזה. כנודע. וזה היה בע"ש בבחינה הראשונה מטרם שנברא אדם הראשון, כי אז היו העולמות עולים מאליהם, שכל אחד ואחד היה נברר ע"י העליון שלו, והתחתון עצמו לא היה יכול לסייע את עצמו, כי עוד לא היה לו מציאות כלל. וע"כ נבחנים אז שהיו עולים מאליהם, כלומר שלא ע"י עצמם." ללא הקדם של העלאת מ"ן.
"ועיבור ב' הוא, לאחר שנולד התחתון ונגמרו המוחין דקטנות שלו, ואז הוא עולה מעצמו לעיבור ב', כי מכיון שיש לו מציאות של קטנות, כבר הוא יכול לעלות לעליון מכח עצמו. וזה היה העליות של העולמות, ונשמת אדם הראשון, לצורך המוחין דבחינה השניה דע"ש, כי כל אחד היה עולה לעליון שלו ע"י עצמו. וה"ס שאדה"ר אחר שנולד היה מסקל ועזק וגדר את הכרם והחזיר לזו"ן פב"פ. שפירושו הוא לצורך העליות דבחינה השניה דע"ש קודם החטא. (אות צ"ט)."
שאלה: למה תמיד גלגלתא עיניים דתחתון דבוק באח"פ דעליון? למה הם בדבקות?
זה תלוי איזו מן דבקות, אבל זה מתוך צמצום ב'.
תלמיד: הם כאילו בחינות מנוגדות ובכל זאת הם בדבקות.
כן, אבל מתבטל אח"פ דעליון, תלוי מאיזו סיבה, כדי לרדת נניח לגלגלתא עיניים דתחתון. גלגלתא עיניים דתחתון זה כלים דהשפעה דתחתון, אח"פ דעליון מבטל את עצמו ונעשה גם כמו כלים דהשפעה דתחתון ואז הם נמצאים בהשתוות, לכן נמצאים יחד.
תלמיד: ומה נקודת הדבקות של שתי בחינות שכביכול יש ביניהן פער בין עליון ותחתון?
אין פער ביניהן. עכשיו בצורה חיצונה כלפי המצב הכללי, אין ביניהן שום פער, הם נמצאים בדבקות, נמצאים יחד באותו מצב. אבל כל אחד, כדי להגיע לאותו מצב, הוא עשה עבודה שונה. גלגלתא עיניים דתחתון עושים פעולה דהשפעה. אח"פ דעליון הם רק מצמצמים את עצמם. אבל כלפי המצב המשותף שלהם הם נראים כדומים זה לזה.
שאלה: עדיין לא ברור מה זה עושה מעצמו בעיבור ב'?
מעצמו זה שהוא מעורר בעצמו את החיסרון. עיבור א' לא, עיבור ב' כן. מבקש, כבר יכול לברר חסרונות. מה שאין כן, עיבור א' רק מתבטל. זה כמו עובר, עובר גדל על ידי זה שהוא מבטל את עצמו. כל התשעה חודשים, מה שנותנים לו, הוא רק מתבטל ומתוך זה מקבל. אם לא היה מתבטל ברחם אמו, היה מיד מתחיל להרעיל את עצמו ואת האמא.
תלמיד: אז מעצמו הוא מבטל את עצמו?
הוא מבטל את עצמו. תשעה ירחי לידה זה ביטול לגמרי. לכן כתוב שהוא רואה את העולם מסוף העולם ועד סופו.
תלמיד: בביטול שלו הוא עולה?
הוא מתפתח, כן. אלה דרגות כאלה שכל הזמן מיתוסף לו רצון לקבל והוא מתבטל, מתבטל, מתבטל, וכך תשעה חודשים, כל הזמן בביטול.
שאלה: יש פה משהו קצת מסובך, הוא אומר "וה"ס שאדה"ר אחר שנולד היה מסקל ועזק וגדר את הכרם והחזיר לזו"ן פב"פ."
כן, על ידי העלאת מ"ן. אדם הראשון הוא תוצאה מזו"ן דאצילות, אז העבודה שלו משפיעה על הזו"ן דאצילות. אז הוא על ידי המאמצים שלו, חייב את הזו"ן דאצילות להיות עד הפב"פ.
תלמיד: יש פה שני מצבים. יש פה עיבור א' ועיבור ב'. מה המצב האידיאלי של העבודה כלפי האדם?
המצב האידיאלי זה גמר התיקון.
תלמיד: זה נהדר, אבל מה הם שני המצבים פה?
בכל רגע ורגע לבנות זיווג דזו"ן.
תלמיד: מה זה אומר ש"נגמרו המוחין דקטנות שלו"?
שקיבל עד כמה שיכול על מנת להשפיע, אפשר להגיד כך על קטנות, כי זה סך הכול המוחין דחסדים, מקבל את זה ונגמר. עכשיו זה לפי השלבים, עכשיו זו תהיה גדלות.
קריין: שאלה קצ"ח.
"מהי עונה. קצח) בעולם הבריאה, יש ג' בחינות: שאר, כסות, ועונה, אבל ביצירה אין בחינת עונה, כי עונה פירושו זווג להוליד תולדות, ולכן בבריאה שיש שם מוחין דג"ר דאמא, יש זווג להוליד נשמות למלאכים דיצירה. אבל ביצירה עצמה שאין שם ג"ר. אין שם עונה, אלא רק שאר כסות לבד. דהיינו רק זווג להחיות העולמות, ולא להוליד נשמות. שזה נקרא שאר. וזווג זה דלהחיות העולמות נוהג ג"כ בעולם עשיה. רק בחינת כסות שהוא בחינת מכסה בפני החיצונים, אינו נוהג שם כלפי עצמה, כי היא עצמה כולה היא בחינת כסות על עולם היצירה. (אות קל"ב עד קל"ח)."
זאת אומרת, כל מצב ומצב שיש לו, גם כלפי עצמו וגם כלפי התחתונים הוא צריך לתפקד.
קריין: שאלה ר'.
"מהו עיקר האור ושרשו. ר) כל תחתון נולד ויוצא בפה דראש דעליון שלו, ויורד משם ומלביש להעליון מבחוץ. ונבחן שעיקר האור של התחתון נשאר בעליון, ולהתחתון מגיע רק בחינת ענף ממנו. (אות ו')."
אבל בסופו של דבר, כל האור שיש לעליון למסור לתחתון הוא ימסור לו, רק בהדרגה.
שאלה: התחתון משיג רק את החיצוניות של העליון, הוא לא משיג את הפנימיות שלו?
פנימיות לא, אף פעם. אין לו לזה גם חיסרון. אין חיסרון, אז איך הוא יכול להשיג? כל אחד מקבל מנת חיסרון שהוא צריך לבצע, ולכן "במופלא ממך אל תדרוש"2, כי אתה לא יכול. אתה יכול להגיד "אני רוצה", אבל אתה לא רוצה. כי רצון זה נקרא שיש לך דחף כזה שאתה הולך ומשיג כוח, אם זה צורך התיקון. תמיד אדם פועל רק מתוך המצב, מתוך המדרגה שלו. אלא אם כן, אתה נמצא בחברה שיכולה לעורר לך חסרונות כאלו שאפילו אין לך, אמנם היא יכולה, אבל צריכה להיות חברה ויחס כלפיה ממך.
תלמיד: גם עיבור התחתון זה בחיצוניות העליון?
זו דבקות, זו דבקות בעליון אבל בצורה כזאת שכשהעובר נמצא בעליון, הוא נמצא ממש בעליון? לא. העליון עושה כלפיו זיווג דהכאה חיצון, ואז התחתון נדבק לזיווג דהכאה הזה ומקבל ממנו.
תלמיד: מה זה חיצוניות?
נגיד שגלגלתא עושה זיווג לא על ד'/ד', אלא על ד'/ג' כלפי ע"ב. אז ע"ב כביכול נמצא בזה בעיבור בגלגלתא.
תלמיד: אז מה זה חיצוניות של העליון?
שהוא עושה זיווג דהכאה על רשימו חיצון ממנו.
תלמיד: אבל במה זה בא לידי ביטוי כלפי התחתון?
שהוא כך נותן לתחתון. אמא לא צריכה חלב, לא צריכה רחם, לא צריכה שום דבר לעצמה, אלא כל המערכות האלה הן קיימות רק כלפי התחתון.
תלמיד: החיצוניות של העליון זה כלי עבור התחתון?
חיצוניות של העליון זה כלי עבור התחתון, ודאי.
תלמיד: חיצוניות ואח"פ זה אותו דבר, אח"פ דעליון וחיצוניות דעליון?
לא, אח"פ אצלו יכול להיות גם משלו. אלא העבודה המיוחדת של העליון שהוא עושה זיווג דהכאה, זיווגים וכל מיני הבחנות כלפי התחתון, זו העבודה שלו, בזה הוא העליון.
תלמיד: קודם כשקראנו על העיבור הראשון, הוא אומר שזה בכלל לא תלוי בתחתון, אלא עושים את זה עליו.
יש כאלה שפטורים ולא תלויים. התינוק העתידי קובע שעכשיו אבא ואמא יזדווגו? אז ישנן המון פעולות שהוא לא שייך להן כביכול, אמנם הן עבורו.
תלמיד: אבל בעליה ממטה למעלה זה לא תלוי בעבודה של האדם?
כן, אבל לא כולו. אנחנו מקבלים כבר את העבודה מוכנה שצריכים לבצע. כמו שאתה בא למפעל, יש מנהל עבודה והוא אומר לך "אתה תעשה את זה, אחר כך את זה ואחר כך את זה". אז המפעל מוכן, כל כלי העבודה מוכנים, כל החומר מוכן, תכנית העבודה מוכנה, מישהו עוד מחכה שאתה תגמור והוא ייקח את זה ממך, הכול מוכן, אתה צריך לעשות איזשהו שטח שלך.
תלמיד: אז למה זה נקרא שאני נכנס לעיבור? במה התחתון נכנס לעיבור? כאילו הכול מוכן עבורו.
כן, אבל הוא חייב לתת לזה חיסרון, "אני רוצה להיכנס לעיבור, אני רוצה". להתבטל כלפי העליון בצורה שאני רק מבטל את עצמי, ללא הבחנות בכלים שלי, מבטל, זה העיבור. אחר כך בעיבור יש שלושה מדורים, נה"י, חג"ת וחב"ד, שאני מבטל את עצמי בכל עשר הספירות בכלים שלי, וזו עבודה שונה לגמרי, לכן זה תשעה חודשים.
תלמיד: בעיבור הראשון, מה בכל זאת מצפים מהתחתון לעשות? כי פה הוא אומר שלא מצפים ממנו כלום.
כל מה שמתגלה, לבטל. מתגלים כלים דנה"י, תבטל אותם, כלים דחב"ד תבטל, דחג"ת תבטל. אבל הביטול תמיד שונה, מיום ליום שונה לגמרי.
תלמיד: מה זה לבטל כלים?
להיות דבוק בעליון, מה שהוא עושה אני מקבל.
תלמיד: מה הכלי שלו, אם הוא מבטל כל הזמן כלים, ממה הוא חי?
זה שמבטל זה הכלי שלו. ובכלים שמבטל שם הוא מרגיש את קיומו, שם הוא מרגיש את עצמו. הוא נכלל בעליון על ידי זה שמבטל את עצמו כלפי העליון, זו הדרגה אולי לא הכי גבוהה, אלא זאת שלמות. אני לגמרי מבטל את עצמי. מה זה נקרא "לראות מסוף העולם ועד סופו", "נר דולק על ראשו", מלמדים אותו את כל התורה כולה. אין דבקות יותר גדולה מלהיות עובר, אבל לא בהכרה. כי זה שממלא אותו כל האור אין סוף, הוא לא מרגיש את זה שזה אור אין סוף, הוא לא מסוגל לעכל את זה, אבל האורות הם אין סוף, מסוף העולם ועד סופו, כל הכלים.
ואחר כך? אחר כך לא. אחר כך נותנים לו מקום על האורחא ושוכח את הכול ונולד. ואז הוא מתחיל להשתתף. קודם הוא לא השתתף, רק ביטל. עכשיו, אחרי הלידה, הוא מתחיל להשתתף בתיקונים שלו, ואז זה תהליך אחר. זאת אומרת, להיות בתוך האימא זה הדבר הכי טוב, המקום הכי בטוח.
תלמיד: אז למה צריך גם עיבור שני? למה לא מספיק רק עיבור אחד?
זה ככה נקרא. עיבור שני זה בקטנות. אתה יכול להגיד שגם גדלות. אבל אתה עושה את זה בנוכחות, בכלים, בהבחנות, ברצונות, בתפילות שלך. ואז הביטול שלך הוא ביטול מעשי. הוא ביטול מעשי. אתה מתבטל כלפי הבורא כל הזמן, עד גמר התיקון. אבל הביטול הוא כל הזמן בהבנה, בהכרה, בניגוד עם היצר הרע שאתה עובד.
מה זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע"? אתה עובד עם הרצון לקבל שלך. אתה הפכת אותו, בזה שאתה מתבטל. זאת אומרת, כל העבודה שלנו עד גמר התיקון זה ביטול כלפי העליון, אבל ביטול אקטיבי. שאני מזדהה עימו, שאני דומה לו, זה גם ביטול.
תלמיד: אבל עיבור א' זה לא גם ביטול? זה לא משהו ממשי? אתה גם מבטל. אז מה התוספת בעיבור ב'?
תלוי איך אתה מבטל את עצמך. עם השכל, עם הרגש, עם כל הרצונות שהבורא ברא. עם היצר הרע ממש. שאתה לוקח אותו ועובד איתו בצורה יצירתית. אתה בונה מעצמך את דמות הבורא, אתה מפסל, אתה לומד איך לעשות זאת. זה בבורא ככה, אני עושה ככה. זה בבורא ככה, אני אעשה ככה. לא, אני לא יכול לעשות, אז אני אבקש ממנו. אז אני גם לומד כאן איך הוא עושה, ואיך אני מבטל את עצמי כדי להשתתף במה שהוא עושה. זו ממש אמנות.
תלמיד: אפשר להגיד שעיבור א' זה ביטול ללא תנאים ובב' אתה כבר הולך בצורה הכרתית בביטול שלך.
ביטול כל הזמן, רק בצורה יותר הכרתית, יותר יצירתית.
קריין: אנחנו בדף בס"ט, טור ב' למטה. שאלה ר"א. "מהי עיר".
"מהי עיר. רא) בשבת כשהעולמות עולים לאצילות, נבחן עולם דאצילות בשם עיר, כי שם כל הישוב, ועליה נאמר אל יצא איש ממקומו ביום השבת. ועד החזה דבריאה, ה"ס ע' אמה ושירים, שמוסיפים על העיר בסוד עיבורה של עיר. ומשם עד החזה דיצירה, ה"ס אלפים אמה תחום שבת. ומחזה דיצירה ולמטה הוא מדור קבוע של הקליפות, ושם הוא מחוץ לתחום שבת, שאסור לצאת שם, בסו"ה אל יצא איש ממקומו ביום השבת (אות פ"ד)."
שאלה: כל העולמות עולים בשבת?
לפעמים לא.
תלמיד: כי כתוב פה שכל העולמות עולים ובגלל זה, זה נקרא "עיר".
כן. שהכול נכנס לשם.
תלמיד: אבל אחרי זה הוא כותב שמחזה ויצירה ומטה זה מדור.
לא עולה.
תלמיד: לא עולה.
שם מדור הקליפות.
תלמיד: אז עולה או לא עולה?
לא. מדור הקליפות לא יכול לעלות. העולמות עולים בגלל שהאור מלמעלה, מעולם האצילות מאיר עליהם. הם מקבלים תוספת קדושה, וזה נקרא "עליה". כי אין עליה גשמית, אלא עליה בכוח ההשפעה שנעשה בהם. אז הם כולם נמצאים, חלקם נמצאים בעולם האצילות. ומדור הקבע של הקליפות מחזה דיצירה ומטה הוא לא עולה, אלא ההיפך. כשהקדושה עולה לאצילות אז הקליפה יותר יורדת למטה כלפי הסיום.
שאלה: אז המילה עיר בעצם מתארת גם אזור וגם מצב של האזור. בגלל זה יש צורך להוסיף עוד הגדרה?
"עיר" זה נקרא מקום מוגדר שהוא סגור. נגיד, פתח תקווה לא נקראת "עיר". ירושלים, טבריה, עכו, יפו, כן. "עיר" זה נקרא שיש חומה. דווקא החומה זה הסימן של העיר.
תלמיד: כי כתוב שעיר זה עולם האצילות. אז הוא לא רק עולם האצילות, זה עולם האצילות שכל העולמות בתוכו. אז זה נקרא "עיר"?
כשהעולמות נכנסים לעולם האצילות אז אצילות נקרא "עיר".
תלמיד: זה מה שרציתי לדעת.
אבל לא כולם, אפילו חלקם. בוא נגיד כך, חוץ משבת שאין עליית העולמות לאצילות. האצילות בעצמו לא נקרא "עיר", כי לא מתכנסים שם כולם. ככה זה. אבל שוב, זה תלוי איך מדברים. מובן שאפשר לשחק עם ההבחנה הזאת.
שאלה: אמרת שהמצב המושלם שלנו זה כל שנייה לבנות זיווג זו"ן. תוכל להרחיב על כך?
בלי זו"ן. אני לא יודע מה זה זו"ן, זיווג זו"ן, איך אני עושה כל שנייה זיווג זו"ן. לא יודע. גם לא לערבב שניות עם הזו"ן. העבודה שלנו כל רגע ורגע להשתדל להיות במגע עם הבורא. לייחס את עצמי אליו. לראות שאנחנו כולנו בעשירייה נמשכים אליו. כדי להגיע אליו אנחנו כולנו מתחברים. כולנו מתבטלים זה לזה כדי להתבטל לבורא. כמה שנצטמצם, נתחבק, נתחבר בינינו, באותה מידה יכולים להתחבר אליו. זה מה שאנחנו צריכים בכל רגע להשתדל לעשות.
כל יתר העבודות הן בעצם אותו דבר, רק על פני כלים חדשים, יותר גדולים. אבל בעצם, זה הכול. לבטל את עצמו כלפי החברים, להתקבץ יחד וביחד לבורא. לכן, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
שאלה: איך לשתף יותר חברים בתע"ס כי נראה שאיך שמתחילים תע"ס רק כמה חברים משתתפים והרבה נרדמים או בכלל עסוקים דברים אחרים?
אנחנו לומדים את החלק הכי מעניין בתע"ס, הכי מעניין. וגם מאותו חלק גם הדברים הקצרים ביותר. זאת אומרת, אני לא אמצא לכם ב"תלמוד עשר הספירות" משהו יותר מושך. אולי בחלק ג' יש קצת, מה שלמדנו שם. אבל אין יותר, אני לא יודע מה לעשות.
צריכים בכל זאת לדעת את הדברים האלה. קצת לשמוע, הם מאירים לנו. חלק ט"ז הוא חלק שמאוד מאוד מאיר עלינו מגמר התיקון, מהתיקונים. והוא לא דורש מהאדם ממש לדעת כל כך הרבה פרטים. אם תלך לחלקים הקודמים, שם יש מלא פרטים וכל קטע שתקרא ידרוש ממך ללמוד הכנה אליו, אולי, במשך שנה.
(סוף השיעור)