שיעור הקבלה היומי23 Tem 2022(בוקר)
שיעור בוקר 23.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: אנחנו לומדים במסמך המקורות, חורבן כהזדמנות לתיקון, הנושא הוא צער השכינה.
זה דבר גדול מאוד אם יכולים לגלות את צער השכינה. "צער השכינה" זה הרצון שלנו להתחבר שעדיין לא מסוגלים לממש. השכינה היא חיבור הרצונות שלנו שאליו רוצים להגיע, כי בחיבור הזה נגלה את המקום שבו הבורא יתגלה. צער השכינה זו אותה הרגשה שאנחנו כן משתדלים להתחבר אבל עדיין לא מגיעים למימוש, לא מקבלים את התוצאה, לא מתגלה בנו תוצאה שאנחנו מחוברים יחד בפנימיות הרצון שלנו כך שבתוך הרצון הזה מתגלה הבורא.
"הבורא" נקרא "שוכן", והוא נמצא וממלא את הרצון המשותף שלנו שנקרא "שכינה". כך אנחנו מקימים את המלכות, את הרצון. אחר כך בשינוי הרצונות האלה, בלהגדיל אותם ולכוון אותם עוד יותר לקבלת גילוי הבורא בתוך הרצון, אנחנו מתקדמים. כשהרצון שלנו גדל עד הגבול האפשרי שלו ב-125 צעדים קדימה, אז הוא מגלה בתוכו את מילוי הבורא ב-125 דרגות ההשגה, וכך אנחנו מגיעים לגמר התיקון. אנחנו נמצאים כבר בעבודה הרוחנית, בעבודת הבורא, רק צריכים להשתדל להתחבר בינינו כך שהבורא יתגלה לפחות במדרגה הראשונה, בעוצמתו הקטנה ביותר. אבל בכל זאת זהו חיבור בינינו, וזהו המצב שאליו אנחנו מאוד משתוקקים להגיע.
זה מצב לא פשוט. אנחנו שומעים ויודעים שבעולם שלנו, אומנם זה דבר טבעי, אבל להיכנס להריון, שיתחברו תא זכרי ותא נקבי יחד, זה לא פשוט, לפעמים זה לא הולך בקלות והרפואה מתקשה לעזור בזה. גם כאן אנחנו רואים שלא בקלות אפשר להכניס עטרה ליושנה, וכמו שכותבים על זה גם בעל הסולם וגם רב"ש, שלא בפעולה אחת, לא ברגע אחד אדם זוכה לזיווג הגבוה והמאוד נעלה הזה, אלא "אך, טוב וחסד ירדפוני"1, זאת אומרת הוא משתדל עוד ועוד, ובמה? הוא משתדל להגיע להתקשרות עם החסרונות של החברים, כדי שהחיסרון שלו ושל החברים כשהם מתקשרים ביניהם, יגיע לצורה ולעוצמה כזאת שהבורא יוכל להתגלות שם במדרגה הראשונה.
אנחנו נותנים את החיסרון המשותף שלנו, והבורא נותן רצון משלו, ואז נעשה מה שנקרא "איחוד" בין "קודשה בריך הוא" שזה הבורא, ו"שכינתא", השכינה שהיא אנחנו, הרצון המשותף שלנו, ואז "ויהיה זרעו לברכה"2, הזרע של הבורא יהיה לברכה. הוא יכול להתפתח, לגדול, להתגלות בתוך הרצון המשותף שלנו, כשאנחנו עוד ועוד מרכיבים ומגדילים אותו, והבורא מתגלה ושמח להתגלות ברצון הזה. כך אנחנו הולכים וגדלים עם הבורא יחד, וכך נמצאים כבר בדרך לתיקונים.
לכן אני מאוד שמח שאנחנו מגיעים לכאלו חיבורים, לכאלו כנסים, שאתם מתחברים ביניכם ומשתדלים להגיע לכאלו צורות פנימיות, לא פיסיות, שיהיו מתאימות לבורא שהוא נקרא הכולל. לכן אם אנחנו מתחברים כך שכל אחד רוצה להתכלל באחרים, אז בזה אנחנו מרכיבים את השכינה, מקום לגילוי הבורא. וההזדמנות הזאת שיש לנו היום בבלטיה, באמת אנחנו סביבה בכל העולם, וכל כדור הארץ נכלל שם. ואנחנו מאוד שמחים שהפעולה הזאת של חיבור החסרונות הפרטיים לחיסרון אחד, יכולה להגיע למצב שהחיסרון האחד הזה יקבל את חיסרון הבורא, "חד יקבל חד".
נתחיל את הפגישה המיוחדת שלנו.
קריין: התייחסת קודם לאגרת י"ט, "להחזיר עטרה ליושנה", ו"לא פעם אחת עד שמגיע לזיווג הגבוה".
נכון, שלא בפעם אחת אדם זוכה לזיווג הגבוה הזה, אלא אף טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ואז הוא רודף אחרי החיבור עם השכינה בזיעה ומגיע למצב שבסופו של דבר מגלה את הרצון שבו הבורא יכול, מוכן ומתלבש, ואז אדם מגיע לאיחוד בין קודשה בריך הוא ושכינתא.
קריין: נקרא קטע מתוך אגרת י"ט.
"בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים], אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו."
אלו מילים כאלו שאי אפשר למצוא משהו אחר.
נבין שדווקא בצורות כאלה, בצער כזה, בתשוקה כזאת, ברדיפה אחרי נקודת החיבור הראשונה בינינו, כשאנחנו צריכים לחפש איזו צורת חיבור, איזו עוצמת חיבור צריכה להיות בינינו שבה נוכל לגלות את הבורא, לזה אנחנו צריכים להשתוקק. וכשמגיעים, אז רואים שהכול היה תלוי רק בנו, בחיסרון שלנו, והבורא חיכה וציפה, והמצב שבו הבורא היה הוא "צער השכינה". הוא חיכה שנוכל להתחבר בינינו, ורק זה היה חסר כדי לגלות אותו.
שאלה: הזיווג הראשון עם הבורא הוא זיווג בין מה לְמה?
הזיווג הוא בין החיסרון שלנו להתחבר לבין המילוי לחיסרון שלנו שהוא הבורא, שזה החיבור מצדו. אנחנו רוצים לגלות חיסרון לבורא כתוצאה מהחיבור בינינו, כשאנחנו מתחברים, ובצורה כזאת אנחנו מעלים מהכלי את החיסרון שלנו אליו. ואז הוא מתגלה מצדו בתוך החיסרון הזה כטיפת זרע, כטיפת אור בתוך החיסרון, ואנחנו מגיעים לגילוי הבורא בנברא, ששנינו מחזיקים זה את זה
שאלה: מה זה אומר למסור את החיסרון שלנו לחברים, במה זה מתבטא?
רק לעורר את החיסרון ככל האפשר בכל החברים, אבל לא שאני מוסר את החיסרון שלי. אני רק מחפש איך לחבר את כל החסרונות יחד, אבל למסור חיסרון מאחד לאחר אנחנו לא מסוגלים.
תלמיד: אנחנו רואים עכשיו את ההתכנסות הפיסית הגדולה של החברים בבלטיה, במוסקבה, ונראה שאין תחליף לחיסרון שמתפתח דווקא מחיבור פיסי. למרות כל מה שאנחנו עושים, נראה שהרבה פעמים זה הדבר הכי חזק שיכול להיות.
בינתיים כן, כי לא סתם אנחנו נמצאים בעולם הזה ומתחברים בינינו בדרגה כזאת שנקראת מחוץ לרוחניות, כי כך אנחנו מכינים את עצמנו לדרגת החיבור הרוחני. לכן אין בינתיים בשבילנו דבר גדול יותר וחשוב מישיבת חברים, מחיבור בין חברים, מקבוצה, מעשירייה וכן הלאה. אבל בדורנו הבורא המציא לנו חיבור וירטואלי, לא כמו שהיה בכל הדורות הקודמים, שבעזרתו אנחנו יכולים להיות מקושרים בחושים שלנו וכך לפתח את החיסרון הרוחני הפנימי מתוך החיסרון הווירטואלי.
קריין: מתוך מסמך המקורות "חורבן כהזדמנות לתיקון", קטעים נבחרים, הנושא הוא "צער השכינה". קטע מספר 30.
צער השכינה, כלומר כדי שנתחבר עלינו לגלות עד כמה אנחנו נמצאים בחיסרון לחיבור, כי לא יכול להיות חיבור אלא לפי מידת החיסרון שמתגלה.
קריין: אומר בעל הסולם ב"שמעתי" ב'.
"כל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.
ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות."
(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")
יש לנו שני מצבים, שכינה בגלות והמצב המתוקן שהוא גמר התיקון - חיבור של חלקי השכינה שהאור מאיר בה, הבורא מתגלה בה, והיא מחוברת ומתוקנת.
קריין: שוב, קטע מספר 30.
"כל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.
ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות."
(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")
שכינה נמצאת בגלות פירושו לא במצב המתוקן, כלומר כל החלקים שלה שבורים מלכתחילה. אחר כך הם מתחברים ומגיעים בהדרגה למצב שכולם מתחברים, זה נקרא גמר התיקון, והאור מאיר בהם בשלמות.
שאלה: מה ההבדל בין שכינתא בגלותא לשכינתא בעפר?
אין הבדל, אלא שכינתא בגלותא זה מצב, ושכינה בעפר זו מדרגה.
שאלה: איך עלינו להתחבר בצורה כזאת שהרצון המשותף שלנו יהפוך להיות לשכינה? מה חסר לנו בשביל זה?
חסר רק חיבור בינינו. אנחנו צריכים להבין שהחיבור הוא המטרה, חיבור הוא ההצלה, חיבור הוא המצב המתוקן הנכון שאליו אנחנו צריכים להגיע. במצב של השכינה, כמו שבעל הסולם מסביר לנו כאן בצורה מאוד יפה וקלה, שעד שאנחנו לא מתחברים, החלקים השבורים מלכתחילה נמצאים בניתוק אחד מהאחר ולכן במצב הזה הם נמצאים בגלות, חוץ מהמצב שהבורא יכול להתגלות בהם, האור העליון יכול להתגלות בהם. ולהחזיר את עצמם למצב של החיבור זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור.
לכן אנחנו צריכים להחזיר את עצמנו לזה, ואנחנו רואים עד כמה בעולם היום המצב הזה הוא מתחיל להיות יותר ויותר אקטיבי, פעיל, אקטואלי, ובאמת מיום ליום אנחנו מתקרבים עוד ועוד לצורה יותר ברורה של שכינה בגלות. הבורא נמצא בגלות ואנחנו לא יכולים להתחבר בינינו, אבל מטרתנו צריכה להיות להתחבר ולגלות את הבורא. לא חסר לעולם שלנו ואין לפני האנושות שום עבודה אחרת. לכן ככל שנרצה להגיע לזה בכל מיני צורות, מאמצים, אז בזה נהיה בעבודת הבורא, בעבודת ה', ובזה נקים את עצמנו כעובדי ה'.
תלמיד: יש לנו כל כך הרבה חברים שהתאספו, וכל יום יש לנו זומים ושיעורים. מהצד זה יכול להיראות כאילו אנחנו באמת נמצאים בעבודה מתמדת על החיבור בינינו, אבל כאן כנראה מדובר לא רק על זה אלא על מיקוד נוסף פנימי. החברים התאספו עכשיו, איזה מאמץ חסר בחיבור, האם במחשבה, ברצון, בהתמדה?
כל מה שאמרת נכון, אבל בכל זאת חסרה עוד הרגשה, נטייה, חיסרון פנימי בלב של כל אחד שמוכן לוותר על הכול רק כדי להגיע לחיבור. שהחיסרון לחיבור יהיה אצלו הדבר העיקרי, הכי הכי פנימי שבלב, וסביב החיסרון הזה הוא צריך לראות את החיים שלו, את חיי החברה שלו, את חיי העולם, כשכל זה מסתובב סביב נקודה אחת - חיסרון לחיבור עם החברים. וכמו שרב"ש כותב, אז מתגלה לו שאין דבר יקר יותר בכל המציאות אלא רק החברים.
תלמיד: בדיוק לגבי מה שאמרת עכשיו, זה משהו חדש שאנחנו צולחים. איך לשים את הדגש על זה, לממש בצורה מיוחדת את המילים שלך?
אני לא כל כך אוהב לדבר על זה, כי המילים האלה יכולות להרחיק, להבריח את החברים החדשים כי הם יחשבו "על מה הם חושבים? למה הם רוצים להגיע? אני לא רוצה את זה, אני לא מוכן לזה". אנחנו צריכים בעדינות להשתמש בכאלו מילים שחוץ מדביקות בחברים ובבורא אני לא רוצה שום דבר בחיים.
לכן העבודה הזאת צריכה להיות בצניעות בינינו. כמו שרב"ש היה אומר, שאדם רוצה לנסוע לכנס בלטיה ואומר לאשתו, "אני נוסע לשם, זה הכי חשוב לי, אני אולי אפספס כמה ימי עבודה, אבל לא נורא אנחנו איכשהו נסתדר". והיא אומרת לו, "בשביל מה אתה נוסע?" אז הוא אומר, "אני נוסע כדי לאהוב יותר את החברים, כדי לחשוב פחות עלייך, על הבית ועל העבודה החומרית שלי, על החיים האלו ועל העולם הזה. אני רוצה רוחניות, רק רוחניות". אז ודאי שהיא לא נותנת לא לנסוע, מחזיקה אותו ומפעילה עליו לחץ. אישה הכוונה לרצון לקבל שבאדם. לכן אנחנו צריכים להיזהר איך אנחנו מדברים אפילו עם עצמנו, וגם לנו הבורא מגלה את הרצון הנכון בצורה עדינה והדרגתית.
שאלה: מהי העבודה והמאמץ לייחד את כל רגשותינו במרכז העשירייה? האם זו עבודה שאדם עושה בעצמו או שאנחנו משיגים דרך תפילה משותפת? איך המאמץ הזה נעשה בתוך העשירייה?
חוץ מהמאמץ שאנחנו צריכים לגלות, כל היתר מסדר הבורא. הוא מגלה לנו את אופני החיסרון שלנו, את אופני הרצון שלנו בכל רגע ורגע בצורה אחרת. גם מבפנים, כשאנחנו לא מבינים שזה השכל שלנו שעובד, וגם מבחוץ, כשאנחנו רואים שישנם חברים ואני צריך ללמוד מהם ולהתחבר, לשמוע מהם משהו. זאת אומרת, הדברים האלה מתפתחים בכל מיני צורות גם גשמיות, גם פנימיות, שכליות, רגשיות ואפילו רוחניות. זאת צורת ההתפתחות, זה זורם כך, אנחנו רק צריכים לשים לב כמה אנחנו נמשכים לזה ואת כל היתר הבורא יסדר. תמיד אנחנו נמצאים במצב ש"ה' יגמור בעדי".
קריין: קטע 31.
"למטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".
זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'."
(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")
נתאר לעצמנו שיש בידינו מטאטא, ואנחנו נכנסים לתוך הלב שלנו, כל אחד לתוך ליבו, ועם המטאטא מתחילים לנקות את כל הפינות שבלב שיש בהן הרבה זבל, כל מיני מחשבות, רצונות ותוכניות, שלא יישאר שם שום דבר חוץ מהרצון להתחבר בינינו ועם הבורא, רצונות כאלה אנחנו משאירים, חוץ מזה מנקים את הכול, מוציאים הכול מן הלב.
תספרו איך אתם לוקחים מטאטא ביד ומתחילים לנקות את הלב שלכם, ומשאירים שם רק את הרצונות והמחשבות המועילים לחיבור, עד שיהיה מקום פנוי לגילוי השכינה מה שנקרא, לגילוי הבורא, עד שממש מרגישים שהלב נעשה נקי. אנחנו מנקים את כל הצדדים, את כל הפינות, את כל מה שיש בו, ומשתדלים לראות בכל מקום שבו הייתה עוד איזו מחשבה זרה, רצון מקולקל, כל מיני דברים, שלא נשאר שום דבר, הכול ריק, חוץ מחיבור עם החברים כדי שנהיה מוכנים לגילוי הבורא בנו.
כל אחד כך מנקה את הלב שלו ומשאיר מקום ממש נקי, סטרילי, ששם הבורא יכול להתגלות בתוך הרצונות שלנו, בתוך כל רצון ורצון, והרצון כל כך נקי, עד שהבורא יכול להיכנס לתוך הרצון ולמלא אותו.
אני רואה שאתה מאוד בוער. ספר לנו מה מצאת אצלך בתוך פינות הלב.
תלמיד: למעשה אני מוטרד, הרגע הבנתי עד כמה אני קטן, איזה דברים קטנים, מגוחכים, שאין בהם שום צורך נמצאים אצלי בלב. למה אני מנסה להחליף את ההשתוקקות לבורא בדברים כאלה קטנים, פעוטים, חסרי ערך? הדבר היחיד שצריך זה את הבורא, את ההשפעה, ולא יותר מזה, אני לא צריך שום דבר אחר. יש לי אותך, המורה שלי, את העשירייה שלי, ואת הכלי העולמי. ברוך ה'.
איך אתה מדבר על כל הדברים שנמצאים בלב שלך? הרי גם אותם הבורא ברא? גם אותם בורא ברא, איך אתה מדבר עליהם בכזה זלזול?
תלמיד: אולי אני צריך להבין את הסיבה שלשמה הבורא ברא את זה ככה. למה הוא ברא כזה בלבול? בבקשה תספר לנו.
אני חושב שהדברים האלה מאוד מאוד חשובים, כי דווקא על ידם אני אהיה מוכן לגילוי הבורא. כל הפרעה, כל רצון אגואיסטי נותן לי אפשרות להביא במקומו את הבורא בצורה הפוכה. לכן הבורא נקרא "בוא וראה", כי אותה צורה שהייתה קודם אגואיסטית, נשארת, אבל מגיעה לשם גם כוונה על מנת להשפיע.
זאת אומרת, אנחנו לא משנים שום דבר, הרצון לקבל הוא כמו הרצון להשפיע, וההבדל ביניהם הוא בכוונה בלבד, לשם מה אני משתמש ברצון? הרצון עצמו נשאר. יוצא שהבורא לא ברא שום דבר מיותר. לכן הכול בסדר, אנחנו קרובים לזה, הבורא ישנה את הכוונה, ואנחנו נתקדם.
שאלה: מה זה נקרא שאנחנו מנקים? מה זה נקרא לנקות, אם את הכוונה נותן הבורא?
מנקים מעל מנת לקבל. אני לא רוצה לשייך לעצמי שימוש ברצון, אז הרצון בעצמו נשאר, אבל הכוונה שלו, היא לא לעצמי אלא לזולת, ואז הכול יתסדר ויהיה בסדר.
תלמיד: איך אפשר לעשות את התהליך הזה כך שברצון לא יהיו הדברים השטותיים שנקראים לעצמו, מה זה נקרא לעשות את המהלך הזה כדי שהבורא יוכל להתגלות?
רק על ידי חיבור בין החברים. כשאנחנו נתפעל כמה כולם מחפשים ומוצאים קצת, משהו. איך אנחנו מגיעים לרצון כזה שאנחנו מחייבים את הבורא לעזור לנו לנקות את המקום, ולמלא אותו בעל מנת להשפיע? זה מה שאנחנו מחפשים, אז אנחנו מחברים את החסרונות שלנו, והחיפוש הזה הוא העיקר, וזה החיסרון שעליו הבורא גומר בעדנו.
תלמיד: החיפוש קורה תוך כדי שהרצון מלא בכל הלכלוך והזבל?
כן, ודאי. אני לא מתבייש בכל הדברים האלה. אני לא נכנס לזה, ולא מברר את הרצונות הלקויים האלו, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אז אני לא הולך לשם, רגע אחד אני לא מרשה לעצמי להיות בתוך הרצון המקולקל, אני רוצה מיד לעלות למעלה ממנו, לרצון המתוקן.
שאלה: אמרת שבתהליך הזה מצד אחד שאנחנו צריכים להוציא מהלב שלנו את הכול כדי שהוא יישאר נקי. מצד שני, אנחנו צריכים להשאיר את כל מה שקושר אותנו לחיבור, כל מה שמועיל לחיבור. איך למצוא את האמת כאן?
אנחנו צריכים לנקות את הלב שלנו רק מכל הכוונות לעצמנו, את הרצון אנחנו לא יכולים לשנות, וגם לא להפטר ממנו. אנחנו יכולים לתקן רק את הכוונות, ללמוד איך להשתמש ברצון שלנו. זה הכול.
שאלה: הפעולה של הניקוי בעצם מתבצעת על ידי תפילה?
כן. הכול על ידי תפילה, אין לך קשר אחר עם הבורא, סך הכול אתה או מבקש, או מודה. יש לך רק חוט אחד כלפי הבורא, ואתה צריך להבין שאתה תלוי בו בלבד.
שאלה: המטאטא זה העשירייה, או שהמטאטא זה הבורא?
המטאטא זה האמצעי שעל ידו אני מתייחס לבורא, לחברים, לעצמי, ולכולם. המטאטא הוא כלי בידיים שלי.
תלמיד: ומי מפעיל את המטאטא?
אני לא רוצה להיכנס יותר עמוק, תחשוב בעצמך את מי לשאול.
שאלה: איך לחייב את הבורא לנקות את הלב?
על ידי זה שאנחנו נגלה את הלכלוך, אז תהיה לנו סיבה להתלונן, סיבה להתפלל, סיבה לבקש. אנחנו צריכים לגלות את הלכלוך, ואת הלכלוך אנחנו מגלים כשאנחנו מתחילים להתחבר עם החברים ורואים שאנו לא מסוגלים, לא רוצים. שאני מוכן לכל דבר רק לא לזה, ואז כבר יש סיבה לפנות לבורא, שיעזור לי.
תלמיד: אז זאת לא פעולה כמו שציירת, שאני משפשף, מנקה?
לא, אני עושה את זה לפי פקודת המקובלים, מזה אני מתחיל. עדיין אין לי שום רצון לתיקון שלי, שום דבר, אבל המקובלים אומרים, אתה נמצא במצב שאחרי השבירה יש לך רק רצונות ומחשבות על מנת לקבל, שיהיה לך טוב, ולאחרים לא יהיה כלום, אתה לא מתייחס אליהם, אלא כמו לאמצעי, לשיפור המצב העצמי שלך.
אז מה אני עושה? בהתחלה אני צריך להשתדל להתקרב לחברים בכל מיני צורות מלאכותיות, בלי שום רגש. מה אני עושה? בשביל מה? למה? באיזו צורה אני מתייחס אליהם? הרי אני לא רוצה, אבל אני גם לא רוצה להישאר בהמה, אז אני לא יכול לעזוב את המצב ולא לטפל בו.
אם אני רוצה לעלות לדרגת האדם, הדומה לבורא, אני צריך להתיישב בכולם, זאת אומרת להתחבר לכולם, להיכנס לתוך כולם, ואז אני אדע את כל הבריאה, כי הדרגה העליונה של הבריאה זה המדבר. בתוך המדבר יש עוד דרגות, והחברה שלי היא בדרגה הכי גבוהה כי היא לא מתעסקת בשום דבר גשמי, היא רוצה לחיות בצורה רוחנית, וברוחניות הצורה הגבוהה ביותר זה חיבור בין אנשים שמשתוקקים לרוחניות.
אלה לא פילוסופים, ולא פסיכולוגים אלא רק אלה שרוצים לגלות את הרצון החדש שלא נמצא בעולם שלנו, את הרצון להשפיע. אמנם הרצון להשפיע שייך לבורא, אבל אני רוצה שגם בנו הוא יתלבש, שיתגלה בנו רצון כזה, זה נקרא "חלק אלוה ממעל" ולשם זה אנחנו עובדים.
תלמיד: איך לנצל את כל ההתאספויות שיש עכשיו בכל הכלי העולמי, את כל הכנסים הקטנים והגדולים שקורים כרגע, כדי להגדיל ממש עכשיו את החיסרון לחיבור פנימי עם החברים?
אני חושב שאתם רואים, כמה אני היום מדבר ומדבר ולא יכול לעצור, כי אני מתפעל מהחיסרון שלכם. אתם מפעילים אותי ולא נותנים לי להפסיק. אני מאוד מתפעל היום מהחיבור שקורה בבלטיה, במוסקבה, ובקייב. אנחנו רואים לפנינו קבוצות גדולות שמתחברות, ובהחלט אני כל כך שמח. שאנחנו קבוצה מכל העולם שמסוגלת להתחבר מעל הגבולות, כי יש לנו כוח עליון אחד שמחזיק אותנו. כך נתגלה בחיבור בינינו, נתחבר אליו, ונגלה אותו בתוכנו.
שאלה: נראה שכאילו לחיבור פיזי בכל זאת אין תחליף, רואים שזה מעורר משהו, מוציא איזה כוח חדש?
במשך השנים האלו מתקופת הפנדמיה, שזה כבר קרוב ל- 3 שנים, אמרתי מיד אם אתם זוכרים, אתם יכולים אפילו לשמוע בארכיון, אני אמרתי מיד שזה לכמה שנים, אף אחד לא חשב כך, חשבו שבועיים שלושה, כמו כל דבר אחר, כמו איזה וירוס קטן, אמרתי שזה לכמה שנים אבל באמת לא הייתה לי הרגשה שזה יהיה כל כך הרבה זמן.
אני חשבתי שזה יהיה עד שנתיים, ועכשיו אני רואה שזה נסחב וסוחב אחריו עוד וירוסים למיניהם שהם יוצאים מכל מיני חורים של הרצון לקבל השבור ומשתלטים עלינו, אבל במשך השנים האלו לא פעם אמרו לי, בואו נמכור את הבניין שלנו, יש לנו בניין שבמשך השנים השקענו בו והוא בניין גדול ומיוחד, ואמרתי לא, אנחנו לא מוכרים את זה. אנחנו עוד נעשה בו חיבורים ופגישות ומפגשים מכל העולם, וכולם יבואו וכולם יתיישבו ואנחנו נמלא את כול הבניין הזה בשמחה.
אני מאוד מקווה שאנחנו מתקרבים לדבר הזה, והאמת שהכול תלוי בנו וזה לא תלוי באיזו תרופה חדשה נגד הווירוס שימצאו איזה חכמים, אלא הכול תלוי עד כמה אנחנו בחיבור שלנו נחליף את הווירוס הזה ששורה בכל העולם, בחיבור. זה פועל ממש אחד כנגד אחד.
נקווה שאנחנו נעשה כאלה כנסים, רק אני בכל זאת מפחד שזה עדיין יכול לגרום להתפרצות המחלה בינינו. אבל שוב, במידה ואנחנו מתחברים בכוונה נכונה, בחיסרון נכון, אין שום מקום לווירוס, תראו את זה בעצמכם, אנחנו נגלה את זה עוד מעט.
שאלה: בקשר לפעולת הניקיון, מה עושים עם כל מיני רצונות זרים שעולים, שלא קשורים לחיבור בעשירייה, שלא ברור איך מלבישים עליהם כוונה לטובת החברים?
אנחנו צריכים להשתדל שוב ושוב להיכנס לחיבור בינינו, ודאי ש"ברוב עם הדרת מלך", אז ככל שהחיבור יותר גדול, שם יותר קל להתכלל ולגלות את הבורא, וכך אנחנו צריכים להשתדל לעשות תרגילים כאלה יותר ויותר. אני מאוד שמח שעוד מעט יהיה לנו עוד כנס אחד באירופה בסוף הקיץ, בגרמניה ואולי עוד כאלה כנסים, ולמרות שהיום זה לא פשוט וזה יקר ולא לכל מקום אפשר להגיע, נשתדל לעשות זאת, התועלת מזה היא עדיין גדולה.
אבל נקווה שעוד מעט אנחנו נהיה יותר מקושרים בממד הרוחני ואז נרגיש את עצמנו שבאמת קיימים בממד הרוחני. ועם זאת העולם הגשמי לא נעלם עד הרגע האחרון של התיקון, כי בלעדיו אי אפשר לסיים את התיקון. התיקון חייב להופיע בסופו של דבר בגמר התיקון מהדרגה התחתונה ביותר עד לדרגה הגבוהה ביותר, בכל המדרגות, בכל העולמות, בכל הנרנח"י.
שאלה: אתמול ישיבת החברים באמת עשתה את התחושה הזאת שלחלוטין ניקתה את הלב, ונתנה הרגשה מלאה של נוכחות חיבור בינינו, בניגוד לשיעור. למה דווקא ישיבת החברים היא זאת שמזככת ולא השיעור?
כן, זה ברור שבישיבת חברים יש לך רק חברים ואתה מרגיש אותם בצורה פחות או יותר שווה אליך והעיקר זה שוויון, כי חיבור לא יכול להיות אלא רק בין שווים, לכן הם נקראים חברים, ולכן טוב מאוד שאתם מתחברים, זה הכי חשוב.
שאלה: אולי יש לנו הזדמנות עכשיו, לאור כל הכינוסים הפיזיים, לעשות את שיעור הצהריים היום גם ביחד. אנחנו כמה מאות אנשים, חמש דקות מהמרכז, אפשר לשבת ולתמוך בהם יחד?
אתה בעד שאנחנו נתאסף לשיעור בצהריים יחד? אני צריך לשאול את ההנהלה, את הרופאים ואז אנחנו נעשה. אני פועל לפי החוק ומשתדל גם את החוק לבדוק מאיפה הוא נובע, אם מעניינים פוליטיים בממשלה או באיזה מקומות וכן הלאה, אז נבדוק את זה ונעשה.
תלמיד: מבחינת החוק אין חוק שאוסר.
אני מכיר אותך, מה שאתה יכול להגיד אני מבין ומכיר ואולי מסכים, אבל חוץ מזה יש גם עוד דברים, מה קורה לנו אחרי שאנחנו מתאספים? האם בזה אנחנו מגלים יותר מחלה, מביאים את הווירוסים האלה הביתה ולחברים אחרים וכן הלאה. אני לא יודע. אתה פועל כמו שלא נוגע לך שום דבר. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, לכן יש כאן בעיה, אתה לא יכול כל הזמן ללחוץ עם הדעות שלך. אתה לא מספיק אחראי, מה לעשות, אתה מסתכל על עצמך וחושב שכך אפשר לעשות עם כל הציבור, וזו גישה לא נכונה.
שאלה: אני רוצה להגיד תודה לכל החברים שהתאספו בכנסים ומורגש שכולנו פה מוכנים לפתוח את הלב ולנקות את הלב. אני מרגיש שהלכלוך זה אני, איך אנחנו מנקים את האני הזה מהלב?
זה בדיוק לנקות את האני מכל אחד ואחד. מצאת את הלכלוך. אז כל אחד שייכנס לתוך עצמו וינקה את האני שלו. שיהפוך את ה"אני" ל"אין", זה נקרא שהוא עושה ניקיון בתוך הנשמה שלו.
קריין: קטע מספר 32, כותב רב"ש.
"בזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.
לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן."
(הרב"ש. מאמר 14 "מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה" 1991)
לבורא יש צער והוא מרגיש אותו הרבה יותר ממה שאנחנו מרגישים. קודם כל אנחנו מרגישים צער אגואיסטי, כל אחד לפי המצב שלו, הדרגה שלו, וכל אחד פרטי, אינדיבידואלי. מה שאין כן הבורא מרגיש צער שהוא לא יכול לגדל ולמלא את החיסרון הזה שברא, לתקן אותו ולהגדיל אותו עד לדרגה שלו.
את זה הוא רואה שלא יכול עדיין לעשות ולכן הסבל שלו הוא יותר גדול מהסבל שלנו פי כמה וכמה. ואנחנו צריכים להבין את הסבל הזה, כמה שיותר בצורה אמיתית לתאר אותו לעצמנו, להתכלל בו ולחיות בסבל הזה. נניח שאנחנו נמצאים כביכול ליד הקרוב שלנו החולה ובכל כוחנו רוצים לעזור לו להבריא ורואים בזה את מטרת כל החיים שלנו. אז בטיפול שאנחנו נותנים לעצמנו כדי לתת לבורא יכולת לתקן אותנו, להתלבש בנו, כך אנחנו צריכים כל הזמן להיות ביחס אליו. זה נקרא להתכלל בצער השכינה.
שאלה: פה כתוב שאם אנחנו לא נמצאים בהשתוות הצורה, השכינה לא יכולה לקבל את האור ויש הרגשה שאם אתה משיג משהו, אז משהו אחר נעלם. למה להשתוקק בעצם?
אנחנו צריכים להשתוקק לכוונה שלנו שזה יהיה בעל מנת להשפיע, לחברים ולבורא. לחברים, שאנחנו תומכים בהם, עוזרים להם, נותנים דוגמה, מושכים אותם קדימה לחיבור, ולבורא שאנחנו מתייחסים כולם, כל אחד ככל שהוא מתוקן, ככל שיכול לפנות לבורא, להגיש לו מקום לגילוי, כך אנחנו פונים. אבל בינתיים יותר ויותר אנחנו מבינים מה עלינו לעשות.
תשאלו עוד ונברר, אבל הפעם בכנס הזה אני רואה שיותר מתמיד משיגים את החיבור, את החיסרון למילוי הבורא. החיבור בעצמו יכול להיות בכל מיני צורות אבל העיקר זה חיסרון למילוי הבורא.
שאלה: מתי חוסר הצלחה בחיבור הופך לצער?
כשאתה מכיר בו, זה תלוי בך, הכול תלוי בעבודה שלך בקבוצה. אני בטוח שאם תהיה מחובר עם העשירייה שלך בצורה נכונה, בצורה שווה, אז תגלה מה עוד חסר לך כדי שהחיסרון שלך יהיה נכון.
שאלה: מה זה חוסר שלמות אם יש שלמות בשכינה, מה כאן החיסרון של הבורא?
בשכינה יש שלמות לקראת זה שהיא משתוקקת למלא אותנו בכול, עד הסוף במאה אחוז. זה דומה לאם שרוצה להאכיל את התינוק במאה אחוז, בכל טוב, אבל התינוק לא מסוגל לקבל ממנה, הוא בוכה ורע לו, הוא לא מסוגל למצוץ את החלב, והיא נותנת ונותנת אבל הוא לא מסוגל. לכן היא סובלת מאוד, זה נקרא צער השכינה, והתינוק גם בוכה ולא יודע איך הוא יכול להיות קשור עם האם כדי להתמלא ממנה כך ששניהם ייהנו אחד מהאחר. כך זה קורה עד היום הזה.
אנחנו נמצאים בהתאמה בין הפטמה לבין הפה של התינוק, אנחנו כן יכולים להתאים את הדברים האלה ביניהם כך שהתינוק יוכל למצוץ והאימא בשמחה תמלא אותו. זאת העבודה שלנו.
שאלה: איך הנברא יכול לעזור לאם להזין אותו חזרה, בצורה רוחנית כמובן?
הוא צריך קודם כל להבין שהחיסרון הוא לא באם אלא בתינוק. היא מסוגלת, נותנת ומוכנה לכל דבר רק שזה יהיה למען התינוק. והתינוק לא מסוגל, הוא נולד פג, אין לו אפשרות, צריכים לעשות כל מיני צורות התאמה בינו לבין האם.
אנחנו אלה צריכים להתאים את הבורא לנבראים, אנחנו נמצאים באמצע. הקבוצה של בני ברוך היא בדיוק אותו המחבר בין הבורא לבין כל האנושות. לכן אנחנו חייבים גם להתעסק בנו, לסדר את עצמנו, להיות מותאמים לפיטמה של הבורא מצד אחד. ומצד אחר, אנחנו צריכים להיות קרובים ככול האפשר לכל האנושות ולהשתדל להיות בנתינה נכונה כלפיהם, להעביר להם את כל השפע מלמעלה, הבנה, הרגשה, ולקרב אליהם את ההשגחה העליונה. בזה נעבוד.
תלמיד: האם החברים בעשיריה יכולים דרך הערבות לדמות את אהבת האם הזאת, או איך מגיעים לכך?
רק דרך חיבור בינינו. במידה שנתחבר, נמשיך להתחבר עוד ועוד, בסופו של דבר נתחיל מתוך המאמצים שלנו לגלות את הקשר שלנו עם הבורא, את הקשר שלנו עם כל הנבראים שזו השכינה, ואנחנו נמצאים שם באמצע כאיזו פיטמה של הבורא והפה של הנברא. אנחנו בדיוק אותו המעבר בין הבורא לבין הנבראים. כך אנחנו נגלה את עצמנו.
שאלה: החברים הגדולים שלי כל הזמן נמצאים ביראה בפני הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. עד כמה הם הצליחו לעשות נחת רוח בכנס?
אני לא יודע, את זה אתם תגלו בעצמכם.
שאלה: עם האֵם הכול מובן, הכול תלוי עד כמה הילד שלה מתקדם. אבל הבורא הוא כביכול אידיאל, הוא שלם, מושלם. אחרי הקטע הזה מתעוררת הרגשה כאילו הבורא הוא בלתי שלם, כלומר, הוא לא יכול לתת לנו משהו בצורה ישירה.
נכון, הוא לא יכול לתת לנו חיסרון לחיבור אליו, את החיסרון הזה אנחנו צריכים לפתח בעצמנו. זה מה שחסר כדי שהבורא והנבראים יהיו בחיבור, כדי שהתינוק יתפוס את הפיטמה של האם.
שאלה: כיצד עלי לעשות בירור כך שכל החסרונות והמכאובים יהיו בשבילי כהזדמנות?
פשוט להמשיך ולהמשיך, וגם לא לשכוח את ההפצה. כי אחרת בשביל מה אנחנו? אם אנחנו רוצים להתחבר לבורא רק בקבוצה, ואין לנו שום חיבור לקהל רחב יותר, אז זה על מנת לקבל. לכן אנחנו בינתיים נמצאים בהמתנה.
שאלה: איך אנחנו יכולים לחדד את הכוונה שלנו?
הכוונה שלנו היא דבר פשוט, היא מה שאני רוצה בסך הכול. אני רוצה להיות מחובר לחברים יחד, שתהיה לנו מחשבה אחת, חיבור לבורא שהוא האחד המשותף איתנו, לקבל כוח השפעה, עד שבאמת נהיה כחיסרון כלפי הבורא ונוכל לקבל הכול ממנו כדי להנות אותו. זה גמר התיקון, לא צריכים יותר. אם אנחנו רוצים להגדיל את הרצון שלנו כדי שהבורא ימלא אותו ויהנה ממנו, זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. יותר אין כלום. אין לנו כאן הרבה פעולות בדרך, אפשר לחלק אותן לכל מיני חלקים, תתי מדרגות, אבל בעצם זה מה שיש לפנינו.
שאלה: האם יש סיכוי שנהיה ממש בכוונה אחת? כי עכשיו אף על פי שיש לנו אותה מטרה, אנחנו עדיין לא פועלים בנקודה אחת, זה כמו עיגול של שני מטר, ואנחנו רוצים להגיע לריכוז ממש בנקודה אחת.
עד שנגלה שאנחנו נמצאים ברצון אחד, בכוונה אחת, זה ייקח זמן, כי אנחנו צריכים עוד להתחבר, עוד לחשוב על המקום שבו הבורא יכול להתגלות, וזה יכול להיות אך ורק כשנעבוד עוד יותר יחד. אנחנו צריכים גם במשך היום מידי פעם לחזור לאותה הכוונה של חיבור, וזה יתגלה בקרוב.
תלמיד: אבל בכל זאת אנחנו צריכים להגיע לנקודה אחת.
כך זה נקרא, אבל כשנתקרב, אז נראה מה זה נקרא "נקודה אחת".
שאלה: מניסיון ראינו שגילוי השפלות, הצער שגורמים למערכת, לפעמים מבהיל וכביכול מרחיק את האדם. בסיטואציות אינטנסיביות כמו ההתכנסויות שיש עכשיו, האדם עובר מצבים של גילוי השפלות בצורה מהירה מאוד. עם איזו הכנה הוא צריך להגיע כדי לגלות את השפלות ושהיא תיתן לו מנוע ולא תרחיק אותו?
במידה שהוא מרכין את הראש שלו לפני הקבוצה, במידה הזאת הוא מקבל מהם את הכלים הנכונים להתקדמות הרוחנית.
שאלה: מה זה אומר לאסוף, או לחבר את חסרונות החברים?
כל אחד נכלל באותה נקודה של חיבור שאותה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, עד שדרך הנקודה הזאת, שהיא כביכול רוחנית ולא כל כך מורגשת, כל אחד מתחיל להרגיש את האחרים.
שאלה: אני לא מצליחה לנקות את הלב מכל החסרונות והכוונות השטותיות. איך עושים את זה בפועל?
רק על ידי חיבור שאנחנו איכשהו בונים בינינו. החיבור הזה בינינו נקרא "מקווה", מקום שמנקה אותנו, ומתגלה שם אור, מים שמנקים אותנו, וכך אנחנו מוכנים יותר להתקדמות לזיווג.
שאלה: האם הנטייה לנקות את הכוונה שלנו זה אומר לכוון את זה כלפי החברים ולהתפלל עבורם?
כן, אבל לא רק זה. אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי להתחבר לבורא. יש כאן שתי נקודות חוץ מהאדם - ישראל וקודשא בריך הוא. אני הוא ישראל, מכוון ישר א-ל, ואורייתא היא האמצעי, האור שמחזיר אותי ומקרב לבורא, ואני צריך להתחבר עם הבורא על ידי אמצעי שנקרא "תורה", "אור עליון". איך אני מזמין את האור העליון שיפעל עלי? רק על ידי זה שאנחנו מחוברים יותר. צריכים לעשות חשבון בכל יום, עד כמה אני מחובר היום יותר לכל הכלי של בני ברוך, כמה אני מתקרב אליהם, תומך בהם, עוזר להם והם עוזרים לי. יום יום אני צריך לעשות חשבון כזה. וכך נתקדם.
שאלה: האם ניקוי הכוונה בעשירייה הוא משהו שקורה בצורה נסתרת, או שאפשר לגלות את הניסיונות האלה לכולם?
אפשר לגלות אותם בצורה הדרגתית.
שאלה: בקטע 31 כתוב, "במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה' הוא נעשה מקום לפסולת וטינופת". מהי אותה פסולת וטינופת?
כל מיני מחשבות, רצונות, כוונות, שהם לא לצורך התיקון הכללי ולא בדרך אליו. כלומר אני לא צריך אותם בהכרח כדי להתקיים ולהתקרב למטרת הבריאה.
שאלה: איך להגיע למצב שאנחנו רוצים רק את הבורא?
איך להתקרב לזה? אני צריך להתקרב לחברים ודרכם אני אקבל מחשבות וכוונות כאלה. אני לא יכול לקבל אותן ישירות מהבורא, אלא במידה שאני משקיע בחיבור עם החברים, אז אני מקבל את המחשבות והרצונות הנכונים מהבורא. עובדים כאן שלושה, אני, חברה, בורא, לכן ככל שאני רוצה להתכלל בחברה, כך אני מקבל מחשבות נכונות כלפי החיבור מהבורא.
שאלה: מה זאת פיטמה?
פיטמה היא מקום החיבור בין הבורא לנבראים שזו מלכות דבינה. מלכות שעולה לבינה היא עושה בבינה חיסרון ובזה היא גם מגלה שהיא מוכנה לקבל מבינה, והמקום הזה נקרא "פיטמה".
תלמיד: מה זה עבורנו מקום הפטמה, האם זו עשירייה, זה לינוק מהחברים?
זה החיסרון הכללי שלנו, אפילו לא של כל העשירייה אלא של כמה אנשים מהעשירייה, וכשהם מתחברים, הם בזה נעשים ראויים להתחבר למידת ההשפעה של הבורא, כי בחיבור ביניהם הם גם משיגים השפעה הדדית. ואז ההשפעה ההדדית שלהם מגיעה לצורת ההשפעה של הבורא, זה נקרא שמלכות עולה לבינה, וכך היא יכולה לקבל מבינה.
תלמיד: מה מקבלים מאותה פיטמה?
אור חסדים לתיקון הכלים, ואחר כך במדרגה יותר עליונה את אור החכמה.
תלמיד: האם אנחנו פיטמה עבור האנושות?
אנחנו לא פיטמה, האנושות לא מקבלת דרך הפטמה, עוד נעבוד על זה. אבל אנחנו מקבלים אחר כך עבור האנושות.
שאלה: למה עלינו לחשוף בפני החברים את הפחדים שיש לנו? עד כמה הפחדים האלה יכולים לעזור לנו בעבודה שלנו?
אנחנו צריכים לגלות לחברים רק מה שטוב להם להתקדמות. זה כמו הטיפול בתינוק, אנחנו נותנים לתינוק רק דברים טובים, מתוקים, לא מפחידים אותו, לא נותנים לו משהו חריף ולא משהו קשה, אלא רק משהו קרוב לעיכול, לשמחה ולטוב בכל מיני אופנים. כך בינתיים אנחנו צריכים להחזיק את המצב עם החברים במצבים הראשונים שלנו בתיקון.
תלמיד: האם זה אומר שרק בעבודה פנימית עלינו לעבוד עם הפחדים?
הכי טוב לא לשים לב אליהם, לכל המאזמות, לכל הקלקולים שמתגלים, אלא להעמיד אותם בצד ולעבוד אם אפשר רק עם הדברים הטובים, ותראה עד כמה לאט לאט הדברים הרעים מיתקנים. עד שאנחנו מגלים שבכלל אין שום דבר רע במציאות אלא כך היה נראה לנו, כי כל הרע מתגלה כחיסרון מהיחס שלנו.
שאלה: בעולם הגשמי שלנו כמו שאנחנו מכירים, האדם יוצר מגע עם האישה פעמים רבות כדי להכניס את הזרע אל תוך הביצית, האם גם האור נכנס לתוך הכלי הרבה פעמים כדי ליצור את הזיווג בין הזרע לביצית?
כן, כך כתוב, שלא בפעם אחת אדם מגיע לזיווג הגבוה הזה אלא "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", עד שמגיע למצב שזרעו יהיה לברכה, שהזרע יגיע בדיוק לרחם ומזה תגדל אחר כך נשמה חדשה.
תלמיד: האם אפשר להגיד שאנחנו מממשים את הלידה אחרי שהלידה קורית?
אנחנו נגיע לכל הדברים האלה גם בצורה ממשית, ואתה תראה איך ובכמה תואמות כל הפעולות הרוחניות לפעולות הגשמיות. אבל עדיין זה לא ייתן לנו שום דבר, תחשוב רק על הרוחניות.
קריין: קטע מספר 33.
"צער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם. כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות. נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה.
לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שתהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע. ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". אלא הכל תלוי בהמקבלים."
(הרב"ש. מאמר 19 "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה" 1988)
השאלה היא כזאת. איך אנחנו מעבירים את כול הצרות, הבעיות, השאלות שלנו, הפניות שלנו כשאנחנו רוצים לפנות דווקא עם כל מיני טענות לבורא, לזה שאנחנו מתחילים מתוך זה להבין את צער השכינה?
תתארו לעצמכם שיש תינוק וישנה אימא שמוכנה לתת לו את הכול, אבל כמו שכותב בעל הסולם, הוא נולד ולא יכול לקבל כלום, ככל שהיא משתדלת לתת לו הוא לא יכול, או אסור לו בכלל, זה מעורר בתינוק רק בכי, צרחות, ואימא כבר לא יודעת מה לעשות, היא מוכנה לכל דבר אבל אין מה לעשות. התינוק לא רוצה לקבל ממנה שום דבר כי הוא לא מוכן לקבל בעל מנת להשפיע והיא יכולה לתת לו רק בעל מנת להשפיע, לכן אין מגע ביניהם, הוא לא פותח את הפה למה שהיא יכולה לתת. כך אנחנו רואים את המצב שלנו.
לכן כל העבודה שלנו היא להגיע למצב שבינינו, בחיבור בינינו, יתגלה רצון שהוא יהיה מוכן לקבל משהו מהבורא לפי השתוות הצורה, כמו שהבורא רוצה לתת לנו כך נהיה מוכנים לקבל. זה נקרא שהוא נותן "טיפת חלב" ואנחנו מוכנים לקבל "טיפת חלב" ולא משהו אחר, ואז הוא נותן. זו כל התוצאה מהחיבור שלנו.
סדנה
איך אנחנו מגיעים לאותו מצב של תינוק בריא שיכול לקבל מאימא מה שהיא נותנת לו? היא יודעת בדיוק מה היא צריכה לתת, ולא יכולה לתת לו משהו שהוא נגד הטבע, נגד הבריאות, שיהיה לא לטובתו.
איך אנחנו מביאים את עצמנו למצב של תינוק בריא שמוכן לקבל מאימא מה שהיא הכינה ומוכנה לתת לו? איך אנחנו מגיעים להיות התינוק הבריא?
*
(סוף השיעור)