שיעור בוקר 08.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.05.2001

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/Avvr9aV5?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", 

שיעור 8

ספר הזוהר מחובר מכמה חלקים. בהתחלה יש הקדמות, "הקדמה לספר הזהר", "מבוא לספר הזהר", "פתיחה לפירוש הסולם", ואחר כך "הקדמת ספר הזוהר" עצמה שכתב רבי שמעון בספר הזוהר. ההקדמה הזאת, אם לזוהר יש עשרה כרכים, היא תופסת חצי מהכרך הראשון. ובזוהר של עשרים ואחד כרכים, היא תופסת את כל הכרך הראשון. הקדמת ספר הזוהר בדף קכ"ה.

"הקדמת ספר הזוהר" היא כתר לכל ספר הזוהר. היא כוללת את כל האור שאחר כך מתפשט בכל פרשות השבוע מ"בראשית" עד הסוף. לכן את הקדמת ספר הזוהר כדאי לקרוא מההתחלה עד הסוף. אנחנו קוראים את זה עכשיו, פעמיים, שלוש בשבוע ולומדים את זה בבוקר. אתם יכולים לקחת קלטות. 

עכשיו אנחנו עוברים על מאמר "האותיות", זה מאמר מאוד יפה על כל אות ואות והמהות של כל עשרים ושתים האותיות, ואחר כך אנחנו עוברים על כל מאמר ומאמר, כך אנחנו עושים פעם בכמה שנים. אני מאוד ממליץ לכם לקרוא. אבל בחג שבועות קוראים את המאמר "לילה של כלה", כי הכלה, מלכות דעולם האצילות, עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד על עולם האצילות, כוללת את כל הנשמות יחד בתוכה ולכן היא נקראת כלה. 

חוץ מזה היא נקראת "שכינה" כי המטרה שלה היא שהאור, הבורא ישכון בתוכה, לכן היא נקראת שכינה. והלילה שלה נקרא "הכנה", במשך כל הששת אלפים שנה, ובמיוחד בזמן שלנו, מ-1990 עד 1995 והלאה מתחיל להיות זמן מיוחד, כך כתוב בכל ספרי הקבלה, זו התקופה האחרונה לפני התגלות האורות הגדולים, לפני ביאת המשיח מה שנקרא. וכל ימי הגלות נקראים "לילה של כלה", כי בחושך מתחילים לברר את כל הכלים ולסדר אותם, לתקן אותם. 

ואחר כך בא הבוקר, יום, זו כבר נקראת הגאולה השלמה, שאז מתגלה לעולם הזה כל האלוהות, כל הכוח העליון, המטרה, ההנהגה וההשגחה. אז איך להכין את עצמנו משך כל הימים עד ביאת האור, זה נקרא "לילה של כלה", ועל זה מדובר במאמר הזה "לילה דכלה", ולכן קוראים את זה בשבועות כי שבועות מסמל לנו שיצאנו ממצרים ואנחנו גומרים את כל התיקונים במשך ארבעים ותשעה ימים. יש שבע ספירות דזעיר אנפין דאצילות, כפול שבע בכל אחת, זה ארבעים ותשע ומגיעים לחמישים שזה מלכות, ואז יש התגלות האורות שזה נקרא "גמר התיקון". 

זה נושא ששייך לחג. למדנו קצת על עולם האצילות. 

תלמיד: נגענו.

נגענו, בסדר. אנחנו מציירים את כל העולמות גלגלתא, טבור, סיום, ראש, תוך, סוף. חזה (ראו שרטוט מס' 1). גלגלתא יוצא על ד/ד וע"ב יוצא על רשימות ד/ג. ס"ג מחזה לפה דע"ב זה הראש שלו, ומחזה עד טבור זה התוך שלו. ס"ג יוצא על רשימות ג/ב, ונקודות ס"ג מתחילים להזדכך, אז הם עוברים למטה ומתפשטים למטה מטבור עד הסיום. 

משום שהם מתערבבים עם נה"י דגלגלתא, אז אם אנחנו מחלקים את הנקודות האלה לכתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, אז באמצע תפארת נעשה צמצום ב'. מלכות עולה לתפארת ובזה היא מגבילה את הפרצוף וכל הפרצופים, שרק עד המקום שנקרא עכשיו פרסא, מותר שהאור העליון יבוא דרך כל הפרצופים. האור יכול להופיע מהאין סוף דרך כל הפרצופים, אבל עד הפרסא, לא יותר, וההגבלה הזו נקראת "צמצום ב'".

המטרה שלנו היא למלא את כל הכלי הזה באור ואז יהיה גמר התיקון. ובינתיים מה שאפשר זה למלא עד הטבור, גלגלתא ע"ב, ס"ג, ממלאים את מלכות דאין סוף מפה עד הטבור שלה, אבל למטה מטבור עד הסיום אי אפשר למלא אותה אלא באור דחסדים מותר קצת למלא, מטבור עד פרסא, אבל לא למטה מזה. 

אחרי זה בא עולם הנקודים. בגלל שהפרצוף הזה מזדכך והוא בא ודורש מס"ג זיווג בנקבי עיניים דראש דס"ג. מה זה נקבי עיניים דראש דס"ג? אם נחלק כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, אז איפה שנגמרים כלים דהשפעה שם זה נקרא "נקבי עיניים". 

יש לנו בדרך כלל כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות בכל פרצוף, בכל מקום, בכל נושא, כי חוץ מהבורא, חוץ מהאור, יש כלי שמחולק לחמישה חלקים, כתר להשפיע זה עביות שורש, חכמה זה עביות א', בינה זה עביות ב', זעיר אנפין עביות ג', ומלכות עביות ד'. ומה שקורה לנו שעד ג"ר דבינה כל הכלים רוצים רק לתת, שזה נקרא כלים דהשפעה, הם רוצים רק לתת. למה? אין להם עביות גדולה. ומז"ת דבינה ולמטה אלה כבר כלים דקבלה. הם בהחלט רוצים לקבל ואז הם עובדים בקבלה על מנת להשפיע או בלקבל על מנת לקבל לעצמם.

זאת אומרת, יש שני סוגי כלים בנברא, כלים דהשפעה וכלים דקבלה. למה בינה מתחלקת חצי חצי? כי בעצם בינה רוצה לתת, התכונה שלה עצמה היא חפץ חסד, וזה בעצם החלק העליון שבה, אני ארשום בקטן ח', חפץ חסד. 

החלק העליון שלה נקרא ג"ר, ג' ראשונות, אבל ז"ת, ז' תחתונות, החלק התחתון של בינה זה לא כך, שם היא רוצה לקבל על מנת לתת לזעיר אנפין ומלכות. זה מגיע לנו עוד מזמן שלמדנו ד' בחינות דאור ישר, אם אתם זוכרים. ומה היה בד' בחינות דאור ישר? יצא אור מהבורא ומילא את הכלי חכמה, רצון לקבל, וכשהכלי הזה התמלא הוא רוצה לתת בחזרה, כמו טבע האור שמילא אותו. רצון לקבל שמתמלא באור, רוצה להשפיע, רוצה לתת. זו בעצם הבעיה שלנו, אם היינו יכולים להתמלא באור, היינו גם רוצים לתת, ואז והיינו יוצאים מכל המוגבלות שלנו.

אז חכמה שמתמלאת עם האור הופכת להיות בינה, במקום לקבל היא רוצה לתת (ראו שרטוט מס' 1) אבל כשהיא רוצה לתת היא עושה חשבון מה היא יכולה לתת, אין לה מה לתת, לכן היא בונה לעצמה איזה מקום, שהיא אומרת כך, אין לי מה לתת אבל מפני שהבורא רוצה שאני אקבל ואיהנה, אם אני אקבל כדי להשפיע, כדי שיהיה לו טוב, זה נקרא מצידי השפעה. זה כמו שאם אני בטוח שאני יושב אצל מישהו, אצל בעל הבית, וכשאני אוכל אצלו זה יהיה בשבילו תענוג, אז אומנם אני אוכל אצלו אבל בזה אני עושה לו הנאה. לכן קבלה כזאת, אחרי שיש לנו תכונות של בינה, חפץ חסד, אם אני אחר כך הולך לקבל, זה לא נקרא קבלה, זה נקרא השפעה. בקיצור, איפה מתחלקים הכלים לכלים דהשפעה וכלים דקבלה? בבינה בין החלק העליון שבה שזו בינה, שלא רוצה לקבל כלום, ובין החלק התחתון שלה, שרוצה לקבל כדי להמשיך ולתת הלאה.

לכן צמצום ב' אומר לנו שאסור לנו לקבל שום אור, לכן בראש דס"ג שמגיע מסך עם רשימות, הוא נעמד בבינה, ואז יש כתר חכמה וג"ר דבינה, ולמטה יש ז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות. כאן עומד המסך, ואומר תעשה לי זיווג. על כמה? קודם היה ג/ב אז כאן זה ב/א. תעשה לי זיווג על רשימות ב/א, תן לי אור לפי הרשימות האלה אבל בתנאי שזה יהיה צמצום ב', שהאור יבוא רק בחלק מהרצונות שלי, איפה שאני מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. ואיפה שאני לא מסוגל, לשם לא יבוא התענוג. אם יבוא תענוג לכלים שאין לי עליהם מסך, אז אני אקבל אותם על מנת לקבל ואז כל האור יסתלק. 

מהזיווג הזה בראש דס"ג מגיע למטה אור וממלא את הכלי רק בחלק המותר (ראו שרטוט מס' 1). למה האור מגיע לכאן? מאיפה שעלו הרשימות משם מגיע אור. והוא מתפשט רק בחלק שמותר לו להתפשט, מטבור עד הפרסא, למטה מזה לא. למה? כי כתר, חכמה, בינה, זה גלגלתא, וחסד, גבורה, תפארת, זה עיניים. סך הכול זה נקרא "גלגלתא ועיניים", אלו כלים דהשפעה, כמו כתר, חכמה וחצי דבינה. 

וחסד ותפארת, זה כמו ז"ת דבינה, נצח, הוד, יסוד, מלכות, זה כלים דקבלה, הם נקראים ביחד "אח"פ". למה אח"פ? כי חצי מהתפארת נקרא "אוזן", ונצח, הוד, יסוד יחד נקראים "חוטם", ומלכות נקראת "פה". כל זה רשום אצלכם. אם לא כאן, אז בשרטוטים הקודמים, בספר "קבלה למתחיל" יש את הכול. 

הפרצוף שיוצא על רשימות ממה שנעשה כאן למטה מטבור נקרא "עולם הנקודים". הוא בנוי מכתר, אבא ואימא וזו"ן. כתר ואבא ואימא הם ראשים, וזו"ן זה גוף. הוא בנוי בצורה כזאת שלכתר יש גלגלתא עיניים בחוץ, אבל את האח"פ שלו הוא לא מפעיל, על האח"פ שלו מתלבשים אבא ואימא. שגלגלתא ועיניים שלהם נמצאים מבחוץ אבל אח"פ שלהם לא מופעלים, ועליהם מתלבשים זו"ן, שגלגלתא ועיניים שלהם בחוץ, אבל באח"פ לא משתמשים.

נצייר את זה כך, כתר גלגלתא עיניים, אבא ואימא וגלגלתא עיניים, זו"ן גלגלתא עיניים, את האח"פ שלהם הם לא מפעילים, אח"פ דכתר, אח"פ דאבא ואימא, ואח"פ דזו"ן (ראו שרטוט מס' 1). 

זאת אומרת משתמשים רק בכלים דהשפעה, בכתר ואבא ואימא, בזו"ן. בקיצור אנחנו מציירים את זה בצורה כזאת. למה? להראות שיש רק גלגלתא עיניים מכתר, גלגלתא עיניים מאבא ואימא, וגלגלתא עיניים מזו"ן. והחלקים שלא נמצאים, שלא מתגלים, סמויים, את החלקים האלה פשוט לא מציירים כי הם לא נמצאים עכשיו בפעולה. 

תלמיד: יש את המושג "פה" שחוזר פעמיים, פה שבראש דגלגלתא, ופה שבאח"פ.

פה זה תמיד מקום הזיווג. סך הכול על מה אנחנו מדברים, הבורא ברא רצון לקבל, רצון ליהנות, זה חיסרון לתענוג, למילוי. מה זה תענוג? התענוג בעצמו זה בורא. אם אני מרגיש אותו בפנים אז אני נהנה. אם אני מרגיש שחסר לי המילוי הזה אז אני סובל. לא יותר, אין חוץ מזה שום דבר. יש חיסרון להרגשת הבורא, והחיסרון הזה נקרא "נברא", אין עוד במציאות כלום. 

ליד החיסרון הזה יש גם מה שנקרא "מוח", מערכת שעוזרת לרצון הזה להשיג מה שהוא רוצה. אחרת היינו סתם סובלים ולא יודעים מאיפה, למה, איך אפשר למלא את עצמנו, איך אפשר להגיע לתענוג. הרצון לקבל בעצמו מפתח מערכות שכליות. אומרים על האדם שאם עוברים עליו ייסורים אז הוא יהיה חכם. זאת אומרת ייסורים ממרקים את הגוף. מי שיש לו הכול בחיים, שלא הפעיל את המוח, שלא הפעיל את השכל שלו איך להשיג משהו, אז הוא יישאר ממש בלי התפתחות ולא יתפתח. זאת אומרת ההתפתחות היא תוצאה מהרגשת החיסרון. 

לכן גם אותנו, כשרוצים לפתח כדי שנגיע למילויים גדולים מאוד, רוחניים, אז מפתחים אותנו על ידי הייסורים, אין ברירה. לכן כל דור ודור סובל יותר בעצם. על אף שיש לו הכול בגשמיות, הוא מרגיש יותר ויותר סבל, רק לא מוכר בו שזה סבל מרוחניות, שזה מחיסרון לרוחניות, אבל זה יתגלה, עלול להתגלות.

לעשות חשבון כמה לקבל וכמה לא מקבל, זה כבר לא דבר רגיל לנו. למה? הבורא ברא רצון לקבל אבל יחד עם הרצון לקבל שברא, הוא נתן לרצון לקבל הרגשת עצמיותו, נוכחותו. כמו במשל האורח ובעל הבית. אז הנברא, ברגע שהוא רוצה לקבל, להרגיש את הבורא, ליהנות, הוא מרגיש סבל, אי נעימות שנקראת "בושה". עד כדי כך הבושה הזאת גדולה, שהוא שמוכן להיפטר מכל הקבלה, רק לא להרגיש את הסבל. הקבלה הופכת להיות לסבל, ממש בלתי נסבלת. 

לכן נעשה צמצום א', תנאי שאני לא מקבל, כי הקבלה מביאה לי ייסורים. ואחרי זה הנברא מתחיל לעבוד עם הראש ולמצוא פתרון. אחרי שמלכות עשתה צמצום יש התפתחות של עשר ספירות, ואז היא מוצאת פתרון איך אני יכולה בכל זאת למלא את עצמי, ומגיעה להחלטה שאפשרי למלא את עצמה על ידי המסך. 

זאת אומרת, לקבל אבל רק כדי להשפיע לבעל הבית, זאת אומרת שהתענוג יהיה לא מזה שאני מקבל, אלא התענוג יהיה מזה שאני דומה לבעל הבית. מה כאן בעצם הרווח? הרווח הוא גדול מאוד, שחוץ מזה שאני ממלא בזה את עצמי עם הרגשת בעל הבית, אני גם מגיע לדרגת בעל הבית, להיות כמוהו. זאת אומרת נצחי, שלם, בלי שום חסרונות.

אז כל ההחלטות עכשיו, כדי להגיע למצב כזה שאני לגמרי דומה לבעל הבית, ומלא בכל האור שבא ממנו או מלא בו, לזה אני צריך עכשיו לעשות חשבונות כמה מותר לי לקבל אותו, אבל בכוונה שאני אהיה דומה לו, זה נקרא "כוונה בעל מנת להשפיע". הוא נותן לי תענוג בזה שמעביר לי תענוג, אני נותן לו תענוג בזה שאני מקבל תענוג כדי להעביר לו תענוג מזה. נגיד כמו ילד כלפי אימא, בזה שלוקח מאימא מה שהיא רוצה שהוא ייקח, הוא נותן לה תענוג, ילד טוב כך עושה. או כמו בדוגמת האורח ובעל הבית.

זאת אומרת, כדי סתם ליהנות הנברא לא צריך ראש, לא צריך שכל, לא צריך מוח. הוא צריך פשוט להשתמש רק בכלים דקבלה. לכן אנחנו אומרים שבמלכות דאין סוף, שהיא מקבלת על מנת לקבל בה כל מה שיש, במלכות דאין סוף אין לא ראש ולא סוף, אלא הכול תוך, כי היא מתמלאת בתענוגים וזהו. מה שאין כן, במלכויות אחרי הצמצום, שמלכות דאין סוף הולכת ומתחילה להתמלא כבר בכוונה על מנת להשפיע, שם יש לה ראש והיא עושה חשבון כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע.

אז לוקחים בחשבון כמה מסך יש ותענוג שבא מלמעלה, ועושים חשבון כמה מותר לי לטעום מהתענוג הזה כך שאני לא אאבד את הראש, שאני אחשוב על בעל הבית, כמה הוא נותן לי. הוא נותן לי, אני צריך להחזיר לו, אני מרגיש תענוג, באמת נהנה מהתענוג, אבל גם כדי להיות קשור אליו, שבהרגשת התענוג לא אתנתק ממנו ואחשוב רק על התענוג. את החשבונות האלה אני עושה בראש. המקום שבו אני עושה חשבון נקרא "פה". 

זאת אומרת מפה ולמעלה יש לי עשר ספירות דראש שבהן אני עושה חשבון, ואחרי שעשיתי חשבון, אני מקבל את התענוג הזה בפועל מפה ולמטה כבר בתוך הרצון, אני מכניס תענוג לתוך הרצון ונהנה. חלק מהרצון אני ממלא על מנת להשפיע, וחלק מהרצון נשאר ריק, אני מחליט שאני לא יכול למלא אותו, הרצון הזה יותר מדי חזק. אם אני איהנה בו, אז אני בהחלט עלול לשכוח מכל המבצע הזה שאני חושב לעשות, ואז אני אחשוב רק על התענוג ולא על כל הדרך שבחרתי.

 זה דומה למצב שאסרו עליי לאכול דברים מיוחדים, או שאני רוצה לרזות. אז לא שאני לא אוכל, אבל אני לוקח דברים לא כל כך טעימים שנראים לא כל כך טוב, שאני לא כל כך רגיל אליהם, הם לא לפי הטעמים שלי בדיוק, וזה עוזר לי להגביל את עצמי. 

זה קצת דומה לעבודה עם המסכים. אבל כמו שכאן אני מרוויח בריאות אם אני מגביל את עצמי במאכלים, כך גם ברוחניות, אם אני עושה את קבלת האור בהגבלה, אז האור לא נעלם. אומנם זה רק חלק מהאור, אבל לפחות חלק. כי אם הייתי מקבל את כולו בלי חשבון אז כולו היה נעלם, אז לפחות חלק אני מקבל, וחוץ מזה שאני מקבל חלק, אני מתאים את עצמי לבורא, אני נעשה דומה לו. כשאני נעשה דומה לו אז יש לי חוץ מתענוג מזה שאני קיבלתי על מנת להשפיע ואני נהנה, יש לי תענוג להיות כמוהו. 

ולהיות כמוהו זה כבר דבר שהוא למעלה ממקום ולמעלה מזמן ושייך לנצחיות ושלמות ופשוט אי אפשר להעביר במילים. זאת אומרת יש רווח גדול מאוד בשיטה הזאת לקבל על מנת להשפיע. חוץ מזה שבכלל אי אפשר לקבל תענוגים אם לא לפי המסך ולפי החשבון. יש רק אזור מיוחד מכל המלכות דאין סוף שנקרא "העולם הזה" ששם מותר לקבל קצת תענוגים כמונו בלי חשבון, לקבל וזהו, גם לגנוב, גם לרצוח, בכל מיני שיטות. 

העולם הזה נקרא "מצב ההכנה", שכאן מכינים את הנשמות לפני הכרת האלוהות, וכאן הנשמות מתגלגלות עד שהן באות למצב שבהחלט מגיע להן כבר להתחיל לעבוד עם האורות. אבל כדי שקצת יתבשלו, יתפתחו, אז יש להן תנאים מיוחדים שאפשר לקבל על מנת לקבל תענוגים מאוד קטנים לעומת תענוגים רוחניים, תענוגים ממש אפסיים שנקראים "נר דקיק". ואז כל אלפי השנים, הגלגולים, הנשמות כך חוזרות ומתבשלות עד שמגיעות למצב כמו שבימינו, שכבר מתחילה להיות תביעה מצד הנשמות לרצות להגיע לתענוג האמיתי. 

הניסיון במשך כל הגלגולים מביא ידיעה לאדם, על אף שהוא לא מרגיש את הגלגולים הקודמים, אבל הנשמה מתבשלת, מתפתחת, ומרגישה שבכל זאת אי אפשר לקבל מילוי מהתענוגים שיש כאן לפנינו בעולם הזה. אז ההבדל בין לקבל תענוגים ללא חשבון ועם חשבון זה להיות עם ראש בחשבון ובלי, והחשבון הזה נעשה בדיוק בפה. אז אם אנחנו מדברים על זיווג דהכאה, קשר בין הנברא והבורא או בין הכלי והאור, המפגש הזה הוא בדיוק בפה של הפרצוף.

תלמיד: מה זה הפה של האח"פ, מתחת למסך?

לא. תמיד איפה שיש מפגש בין אורות לכלים זה נקרא "פה". פה יכול להיות בכל מקום, זאת אומרת בכל רצון שלי ורצון שלי. נגיד יש לי אלף רצונות, אם אני אעבוד עם כל אלף הרצונות אז הפה שלי יעמוד למטה אחרי כל הרצונות שעל כולם אני עושה חשבון, ומכולם אני מקבל את האור. אם אני רואה שאני לא מסוגל לעבוד עם כל אלף הרצונות, אלא רק עם שלושה רצונות נניח, אז אני מעלה את הפה שלי, את המסך שלי, ומעמיד אותו רק אחרי שלושה רצונות, ורק איתם אני עובד. וכל יתר תשע מאוד תשעים ושבעה רצונות, אני כאילו מוציא אותם מהחשבון, אני בכלל לא עושה איתם שום חשבון, ואז הפה שלי עומד במקום איפה אני בוחר שאני צריך לעמוד.

תלמיד: יש רצון של כתר, רצון של או"א.

מה אני אומר בקטנות? שכל הרצונות שלי מתחלקים בכללות לרצונות של השפעה ורצונות דקבלה. אז אני אומר כך, עם הרצונות דקבלה אסור לי לעבוד, זה כבר ברור לי אחרי צמצום ב'. צמצום ב' אומר, עם הרצונות דלקבל אסור לך לעבוד. נשארו רק רצונות דלהשפיע, גלגלתא עיניים. אז אני מבקש מס"ג "תן לי בבקשה אורות שימלאו רק את החלק העליון שלי, רק כלים דהשפעה ולא כלים דקבלה. ואז אני מקבל מלמעלה מבנה מיוחד של הרצונות שלי שנקראים "גלגלתא ועיניים" בפעולה, ו"אח"פים" לא בפעולה. הם נמצאים ודאי בצורה סמויה כזאת, אני לא יכול לזרוק מעצמי רצונות, אבל אני כאילו סותם אותם, אני לא נותן להם עכשיו להתפתח. 

בוא נגיד כך, אני נמצא באיזו חברה ויש לפני כל מיני תענוגים, נגיד הגעתי אליך בתור אורח. אז אני עושה חשבון, אם אני אקח את זה ואם אני אקח את זה, זה לא נורא, לא יחשבו שאני רעב ולא תהיה לי בושה. אבל אם אני אקח את זה, זה כבר לא כל כך טוב. ואם אני אקח איזו כוס ויסקי ואיזו חתיכת בשר זה גם לא טוב. אני עושה חשבון במה מותר לי להשתמש ובמה לא. אחרי שאני עשיתי חשבון והגבלתי את הרצונות שלי הם נשארים אצלי, אני לא יכול לזרוק אותם. אז אני נותן להם איזה כיסוי, כוח להחזיק, אני מחזיק אותם בפנים ולא משתמש.

זה מה שעושה ס"ג. הוא לוקח את כל הרצונות הקודמים, לפי הבקשה שלהם עושה זיווג דהכאה בתנאי ששומר על צמצום ב'. ואז בונה כאן פרצוף של צמצום ב', ובפרצוף הזה אפשר להתקיים.

תלמיד: מתוך השרטוט אני מבין שבתוך לא נכנס בכלל אור.

באחפ"ים לא נכנס אור.

תלמיד: לא, בתוך אני מדבר מעל הטבור. מהפה עד הטבור, יש אור או אין אור?

למעלה?

תלמיד: כן.

כאן למעלה יש מלא אורות, אין שום הגבלות. אין שום הגבלות.

תלמיד: זה לא חלק מהפרצוף בכלל.

לא. מאין סוף ועד הטבור אין שום הגבלה, כמו שכאן ציירתי. ונקודות דס"ג שירדו למטה מטבור הם הכשירו את המקום הזה. נקודות דס"ג זה בינה למדנו. ואז כשהם ירדו למטה מטבור הם הביאו אורות של בינה להשפיע, ואז כביכול כל המקום הזה נעשה חסדים, שאפשר להשפיע. אבל בגלל שבינה התערבבה כמו שתיארתי, עם הרצון לקבל שיש כאן, ד' דעביות, אז ד' דעביות מיד צמצמה את כל הכלים האלה, חילקה אותם לשני חלקים. קודם זה לא היה מורגש שהם כוללים חלקים, ועכשיו זה כן מורגש. 

אם ד' דעביות לא הייתה משפיעה על נקודות דס"ג, אז נקודות דס"ג זה רק בינה. אבל אם אני מכניס עביות כל כך גדולה לבינה אז מיד מורגש שהיא כוללת שני חלקים. חלק עליון שלה שלא אכפת לה כלום, שזה חפץ חסד כמו שדיברנו, חלק עליון דבינה, וחלק תחתון של בינה שזה כלים דקבלה. ואם כך נעשתה אצלי חלוקה, שעד המקום שיש לי כלים דהשפעה, חפץ חסד, מותר לי לקבל אורות, ולמטה לא. 

אבל בכל זאת אפילו שיש צמצום ב' הרווחתי. למה? כי קודם היה מותר לאור להתפשט רק עד הטבור. ועכשיו על ידי זה שנקודות דס"ג ירדו למטה, מותר לאור במקצת למלא את כל המלכות הזאת עד כאן. כבר יש לי בכל זאת עוד רווח. ואם נמלא את כל המלכות הזאת דאין סוף, עד הסוף, עד הסיום דגלגלתא זה יהיה גמר התיקון, "ביאת המשיח" מה שנקרא.

תלמיד: כלים דהשפעה בס"ג מפסיקים בתפארת. קודם דיברנו על כך שכלים דהשפעה היו בתוך בינה.

זה לא חשוב. אתה צודק, אתה שואל יפה. דיברנו על זה שיש ראש ויש גוף. שאם אני סתם מקבל אור בלי שום חשבון אז אני לא צריך ראש, יאללה תבוא וזהו, אני מתמלא. אם אני צריך לעשות חשבון שאני מקבל באיזה תנאי מיוחד על מנת להשפיע, איזה עוד תנאי יכול להיות, לעשות חשבון עם בעל הבית שלא תהיה בושה, אז אני צריך ראש. הגבלה בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה בראש נקרא "נקבי עיניים", שזה באמצע בינה. הגבלה בגוף בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה נקראת "תפארת". תפארת זה נקרא "בינה דגופא", זה אותו דבר. לכן, כאן עשינו זיווג בנקבי עיניים, זאת אומרת באמצע בינה שבראש, ואז באו האורות על התפארת שזה אמצע הבינה בגוף. מאיפה זה תפארת בינה אתם זוכרים?

תלמיד: אמצע זעיר אנפין, מהבינה בזעיר אנפין.

מפני שיש לנו כתר חכמה בינה, אחר כך חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד מלכות. "כתר חכמה בינה" זה נקרא ג"ר, ג' ראשונות, זה כל מה שבא מהבורא, תכונות. אחר כך במידה קטנה יותר זה "חסד גבורה תפארת". חסד זה כמו חסד, גבורה זה כמו חכמה, ותפארת זה כמו בינה. זאת אומרת, אם כתר חכמה בינה, כל אחד מהם הוא 100%, אז חסד גבורה תפארת, כל אחד הוא נגיד 50% אחוז, 10%, לא חשוב כמה. זאת אומרת, אם אני רוצה להגיד בינה אבל קטנה, אז אני אומר תפארת. בגוף זו התכונה. אנחנו עוד נלמד את זה. 

ומה קורה לנו הלאה? אחרי שהיה לנו זיווג על ב/א מצומצמות, יש לנו זיווג גם על רשימות ד/ג, מה שהגיע מנה"י דגלגלתא, ואז קורה דבר מעניין, אם זיווג על ב/א מצומצמות היה בנקבי עיניים, זיווג על ד/ג נעשה כבר בפה, לא בנקבי עיניים, אלא על כל הקומה. ואז האור הגיע ומתפשט בכל הכלים האלו של כתר, חכמה וז"ת דבינה, בכולם, מהתחלה ועד הסוף (ראו שרטוט מס' 1). 

כשהוא התחיל להתפשט בראש עד פה דאו"א, עוד לא היה מורגש שקורה כאן משהו. למה? גלגלתא ועיניים של כתר, זה בסדר גמור, יכול להתפשט אפילו אור של ד' דעביות, זאת אומרת אור יחידה גדול מאוד, אור של גמר התיקון, ואפילו שכתר משתמש באח"פ שלו ובגלגלתא עיניים דאו"א, גם מותר, לא קורה להם כלום.

 אלא כשהתחיל אור דרך אח"פ דאו"א לעבור לגלגלתא עיניים דזו"ן, ואחר כך מגלגלתא עיניים דזו"ן התחיל לעבור את הפרסא לאח"פ דזו"ן, אז מתחילה להיות שבירה. זאת אומרת השבירה מתחילה להיות בעצם מזה שהאורות עוברים פרסא. עד הפרסא מותר שיהיו אורות, כשמתחילים לעבור את הפרסא מתחילה להיות שבירה. אבל מפני שזו"ן זה גם גלגלתא עיניים וגם אח"פ מחוברים יחד לעשר ספירות, לכן השבירה מתחילה מפה של או"א.

ואז יש לנו בכל העניין הזה התפשטות מאו"א, פעם אחת מלמעלה למטה, שזה נקרא "מלך דעת" ואחר כך הזדככות המסך בחזרה בשלושה שלבים שזה נקרא "מלך חסד", "מלך גבורה" ו"מלך תפארת", שליש עליון דתפארת. אלו ארבעה מלכים ראשונים. ואחר כך יש לנו עוד זיווג, לא על ד/ג כמו שיש לאו"א אלא זיווג על ג/ב, וגם שם יש לנו התפשטות ואחר כך הזדככות. התפשטות למטה נקראת מלך שליש תחתון דתפארת, מלך נצח והוד, הם יחד, יסוד ומלכות. עוד ארבעה מלכים השניים. כך עוברת השבירה (ראו שרטוט מס' 1).

יש לנו אם כך שמונה מלכים, לפי החשבונות האלה, כפול 32, כל החשבונות האלה כמו שעשינו. וכך הגענו למצב שיש לנו ש"ך כלים השבורים, 320 כלים שבורים, 32 כפול 10 שווה 320.

מ-320 פחות 32 שאי אפשר לתקן, כי זה ל"ב האבן, נשארו לנו 288, זה נקרא רפ"ח. 320 זה נקרא ש"ך. רפ"ח ניצוצים אפשר לתקן, ו-32 אי אפשר לתקן. זה מה שקורה לנו.

זאת אומרת, ממה הייתה השבירה? השבירה הייתה מכך שאור של גמר התיקון נכנס לכל הכלים האלו ורצה למלא את כל המלכות דאין סוף. מלכות דאין סוף זה מסיום רגלין ועד פה דגלגלתא. כל זה, זה מלכות דאין סוף. הכלים לא יכלו לקבל אותו בכוונה על מנת להשפיע, ונשברו.

אם ניקח עכשיו את הכלים השבורים ואחד אחד נתקן אותם, זאת אומרת בסך הכול עלינו לתקן 288 חלקים, רפ"ח חלקים, אם אנחנו נתקן כל חלק וחלק לחוד. מה כולל התיקון? לוקחים 320 חלקים, כל מה שיש לנו מהשבירה, צריכים להבדיל מהם 32 חלקים שאי אפשר לתקן, אין כוחות לתקן. 

נשארו 288 חלקים שבורים מבוררים שאותם ניתן לתקן, ואנחנו מתקנים כל חלק וחלק לחוד. אחר כך, כשיש לנו 288 חלקים מתוקנים, מתחילים לחבר אותם יחד. כשמחברים אותם יחד, מגיעים לכלי שהוא חוץ מ-32 הניצוצות האלה שאי אפשר לתקן. חוץ מל"ב האבן. אם אנחנו מגיעים עד כאן, זה נקרא שעשינו את כל מה שמוטל עלינו לעשות. 

 את העבודה הזאת אנחנו עושים בעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, שיבואו אחר כך. אחרי זה יש מערכת שעכשיו נבנית אחרי השבירה, שמתקנת לנו את השבירה ומביאה את כל המציאות לגמר התיקון.

שרטוט מס' 1

תלמיד: מה עם עולמות מ"ה ובו"ן?

אל תתבלבל עם מה שאתה לא יודע.

תלמיד: דיברנו בשיעור שעבר על המצוות, 620 תיקונים, ואילו פה מדובר על 288.

זה אחר כך. אנחנו עדיין לא רואים את המדרגות שאנחנו צריכים בהן לתקן את ה-288 ניצוצים האלה, החלקים האלה מהשבירה. אחר כך יבוא עולם האצילות, עולמות בי"ע, ובהם יהיו מדרגות של המצוות, פעולות רוחניות שאנחנו על ידן מתקנים את זה.