ערב שבת

טיש בנושא: דבקות

שיחה 31.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריין: קטע מספר 1 מתוך רב"ש ב', "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

העבודה שלנו היא לראות בירידות האלו שזה לא ירידה אלא הבורא מפנה לנו מקום כדי שאנחנו נמלא אותו עם השפעה אליו. שדווקא את הירידה אנחנו נראה כהזדמנות לעשות בו מילוי חדש בתוך המקום הריק שאנחנו מרגישים בו חוסר מילוי, חוסר שמחה, חוסר התמצאות, שאנחנו נעלה אותו באמונה שלנו.

זאת אומרת, אני מעוניין דווקא במקומות האלה הפנויים, החשוכים, שאין לי בזה שום מצב רוח, שום התעלות, הרגשה יפה, אני דווקא מעוניין בהם, כי הם נותנים לי הזדמנות כדי שאני אתחיל למלאות אותם בהתרוממות שלי, בהתעוררות שלי. ולא חשוב אם אני לא מרגיש את הבורא, זה לא התנאי, ולא שאני יכול להשפיע לו בפועל משהו, גם זה לא התנאי, אלא היחס שלי, שדווקא איפה שאני לא מקבל מילוי מהבורא, שם במקומות האלה אני יכול לקבוע את היחס שלי אליו כלטוב ומיטיב. כי אני הייתי רוצה להשפיע לו דווקא דרך החלל הזה שהוא לא ממלא אותו, אני רוצה למלאות אותו חלל ביחס יפה אליו. וכך כל ירידה שלי שמתגלה חלל, מקום ריק, חשוך, בשבילי זה הופך להיות לעלייה הרוחנית שלי.

קריין: קטע מספר 2 מתוך רב"ש ב', "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה".

"האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות. כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה."

צריך להיות כך, שלא חשוב לי באיזה מצבים אני נמצא, מצב עלייה או מצב ירידה, אני יודע או לא מבין, אני מרגיש טוב או מרגיש רע, בהחלט אין שום הבדל. צריך להיות כך שאת כל המצבים האלה אני מקבל מלמעלה מהבורא, שאין עוד מלבדו, ולכן אני צריך לשמוח, צריך להיות מאושר בכל מצב ומצב שאני נמצא בו. זה נקרא שאני מתייחס לרע כביכול כמו הטוב, והבורא, מפני שהוא שולט בכל המצבים שלי, אני יכול לעשות לו נחת רוח מזה שלא משפיעה עליי הרגשה רעה או טובה שלי, אלא משפיעה לי רק הידיעה שלי שזה מגיע מהבורא. ועל ידי המאמצים האלו שאנחנו מתאמצים לקבל שהכול בא מהבורא, ולכן אני שמח, הבורא בסופו של דבר מתגלה בכל המצבים הללו ובהחלט אני זוכה לגילוי שלו.

"לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

קריין: קטע מספר 3 מרב"ש א', "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה".

"צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומטיב."

(רב"ש - א'. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)

יש לו שמחה מזה שהבורא נותן לו הזדמנות להיות מחובר אליו גם בחושך ולא רק באור, כי באור הוא כאילו קנוי על ידי ההשפעה יפה, טובה, נעימה, ובחושך הוא יכול להביע את היחס שלו לבורא, שרוצה להיות קשור אליו למרות שלא מרגיש בקבלת הטוב ממנו. ולכן הרגשת החושך זו הזדמנות לאדם להתקדם באמונה, בהשפעה בחזרה לבורא. מה שאין כן, המצבים היפים שמקבל מלמעלה, לא נותנים לו הזדמנות, הם כביכול כובלים אותו, קושרים אותו, שולטים עליו, ואז הוא ממילא מתוך ההרגשה היפה לא יכול להביע את עצמו.

קריין: קטע רביעי, רב"ש ב', "הנרות הללו קדש הם".

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

סך הכול מה שאנחנו צריכים לבקש, זה לא שהבורא יסלק מאיתנו את מצבי החושך, הניתוק, כל מיני בעיות, אלא שאנחנו בכל המצבים האלו, חושך ובעיות, יכולים להיות בשמחה, שמה שמקבלים ממנו, או שזה חסדים גלויים או זה חסדים נסתרים כאלה, אבל הכול חסדים. וזה מה שאנחנו מבקשים.

זאת אומרת, להיות בשמחה ולהיות במסירות במצבי החושך, כי הם דווקא מגיעים לנו אך ורק כדי שאנחנו נרצה לפנות לבורא ולבקש ממנו השלמה. כי במצבים האלו אנחנו לא מסוגלים לעשות לבד שום דבר, הרצון לקבל שלנו לא זז, אלא מביא אותנו לירידה, נפילה, דיכאון, וכאן אנחנו ממש במקום העלאת מ"ן, מקום התפילה, שאני רוצה למלאות את המצבים הללו כמו מצבי העלייה.

לכן צריכים להגיע למצב שאדם מברך על הרע כמו על הטוב.

קריין: קטע מספר 5, רב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו, החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג ע"י החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלמות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

כבר מדובר על ההשתתפות של כל אחד בעשירייה, שכל אחד צריך לראות חובתו לעלות מצב רוח של החברה כולה, עשירייה כולה, וכל חבר וחבר. ואנחנו צריכים לשמור על זה, שלא יהיה בחברה אף אחד שפתאום נופל, שמשהו קורה לו, זמני, שלא בא אז יבוא אחר כך. לא, אנחנו כל הזמן שומרים על עצמנו להיות לא רק שבא או לא בא, נוכח או לא נוכח, אלא שנמצא כל הזמן בהתרוממות רוח. והבדיקה היא פשוטה, החבר הוא פועל כך כדי לרומם את החברה או לא. אם לא, אנחנו צריכים כבר לעזור לו. אם [נמצא] בחולשה בהרמת החברה, סימן שנמצא בנפילה, ואז זה סימן בשבילנו להשפיע עליו, לרומם אותו.

שבת שלום.

(סוף הטיש)

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1n3m7xpd?language=he