שיעור בוקר 09.12.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 1891, מאמר "עניין אור חוזר" 

קריין: כתבי רב"ש כרך ג', עמ' 1891, מאמר "ענין אור חוזר".

ענין אור חוזר

"בתלמוד עשר ספירות (דף ל"ט אות ג' ובאור פנימי אות כ') כתוב, שהאור חוזר העולה מהמסך ולמעלה נקרא בשם התקשרות, משום שהוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול, באופן שבמקום שהאור חוזר אינו מלביש את האור עליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה, שנקרא אור חוזר, עד כאן לשונו.

ובזה יש להבין, מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, "את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ויחד עם זה לא מרגישים שום הדבר.

והתירוץ הוא כנ"ל, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו.

היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא.

שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון.

מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו."

איך להבין ענין אח"פ דעליון, שנפלו לגו"ע דתחתון לטובת התחתון."

את זה רב"ש כתב לעצמו ולכן על פיסת נייר אחת שם כמה כאלו קטעים שכתב. אז מה שקראנו זה כביכול מאמר אחד וההמשך זה במאמר השני.

שאלה: למה הוא מתכוון, שהאור חוזר אינו מלביש את העליון?

לא מתאים לשום תכונה של העליון, לכן לא מלביש ואז לא מגלה את העליון.

שאלה: אור חוזר זה לא פעולה שהתחתון עושה?

כן. עד כמה שהתחתון רוצה להידמות לעליון, עד כמה שהוא משתדל למצוא במה הוא יכול להידמות לעליון, עד כמה שהוא עושה ומבין את זה איך שהוא עושה את זה, דרך "מאהבת הבריות לאהבת ה'" מה שנקרא, שמפתח את התכונה הזאת בקבוצה, הוא מגיע למצב שהוא מעלה את מידת ההשפעה שלו לעליון.

ואם מידת ההשפעה שלו היא במשהו דומה למידת ההשפעה של העליון, והעליון מגדיר את עצמו ב-125 מידות ועוד ועוד תת מידות, אם התחתון יכול להידמות לפחות לאיזו מידה של העליון, להשפעה של העליון, אז השפעת התחתון מתלבשת על ההשפעה של העליון לפי "השתוות הצורה" מה שנקרא, ואז התחתון מגלה את העליון.

זאת אומרת, בעצם הוא מגלה את מידת ההשתוות שלו עם העליון, ולכן זה נקרא בורא, "בוא וראה".

תלמיד: אני לא מבין למה זה נקרא אור חוזר?

אור חוזר, שהתחתון רוצה להחזיר לעליון מידת ההשפעה, מידת האהבה לעליון כמו שהעליון מתייחס אליו.

שאלה: רב"ש אומר שהאור חוזר "מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול".

כן, כי עיגול זה כל היחס הבלתי מוגבל של הבורא אלינו, ואנחנו על ידי הקו, מסוגלים רק בצורה מצומצמת לדמות את עצמנו להשפעת הבורא, כך פונים. ואז מתוך העיגול אנחנו חותכים כביכול את הקו ובו אנחנו מתקיימים. אבל בסופו של דבר אם כולנו מגיעים לעבודה השלמה, המשותפת, אנחנו מגלים השפעתנו לבורא גם כעיגול והעיגול של האור חוזר מתלבש על העיגול של האור ישר וזה גמר התיקון.

תלמיד: מה זה "מחזיק"?

מחזיק, מתפיס, מתלבש, זה יחס של האור החוזר כלפי האור הישר.

שאלה: הוא כותב שאדם יעסוק "את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים". אז קודם זה נשמע שכל הדרישה פה מאוד מציאותית, שעות הפנאי ולא כל היממה או אחרי כל פעולה.

מה שאתה יכול להגיד, שזה השעה שלי. זהו. תבחר.

תלמיד: אתה יכול להסביר את מה שאמרת?

לא, זה בחירה חופשית שלך. הוא כותב שם בכמה מקומות, שאחד מקדיש לזה חצי שעה ביום והשני חמש שעות ביום והשלישי לא יכול להיפרד דקה אחת מעבודת ה'.

תלמיד: אבל מה זה פנאי?

"פנאי" זה כשאתה חושב שאתה פנוי מעבודת ה'. זהו. אתה יכול להיות עם כל עבודה בעולם הזה יחד עם זה שאתה עושה את זה למען, כדי להתקרב בכל זאת להשפעת הבורא. הכול תלוי באדם. כוונה לא מפריעה לך בשום דבר.

שאלה: אם עד שהוא מתפיס אותו הוא נחשב כאילו אינו, אז במה הוא עסוק? רק בצמצום?

במה שנמצא נמצא. במה שעסוק אני לא יודע. אם לא יודע להתפיס את האור ישר בתוך אור חוזר, להחזיק אותו, סימן שאין לו קשר. עדיין לא הגיע לקשר.

תלמיד: אז כלפי מה הוא עובד?

הוא עובד כלפי הבורא אבל לא יכול עדיין לעבוד בצורה כזאת שיש לו משהו דומה לבורא. מידת ההשפעה שלו איננה דומה לבורא ולכן לא יכול להתפיס, לא יכולים להרגיש עדיין, לא משתווים. זה נקרא שהוא לא מגלה את הכוח העליון.

תלמיד: אז מה הוא יכול לעשות כדי שכן יהיה?

תלמיד זה אלף ואחד דברים. כאן מדובר על האם אתה מגיע למידת ההשפעה, דומה לבורא אז אתה מתפיס אותו, על זה כתוב "עשיתם אותי", כאילו אתם מגלים אותי, בונים אותי. כן. אבל אם לא, לא.

תלמיד: נשמע שכל עוד לא תגיע לשם איך תדע מה זה בכלל ואיך תדע לעשות את זה.

נכון. אין כאן שאלה בכלל. הוא כותב, "מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, "את השמים ואת הארץ אני מלא", אלא העניין הוא של אור חוזר. שאין לך שום תכונה שהיא דומה לצורת השפעת הבורא ולכן זה ככה.

שאלה: אם אין אור חוזר אז אור פנימי שווה לאור מקיף?

אני לא יודע, תעזוב את השטויות האלה, החכמות האלה. אין אור חוזר, זאת אומרת אין מידת ההשפעה ממני. אני לא רוצה לברוח לכל מיני "אור חוזר, אור מקיף", אני רוצה להיות בעבודה שלי, אם אני לא מגיע למידת ההשפעה שהיא דומה במשהו לבורא, אני לא מגלה אותו. את זה אני רוצה לשמוע. זהו. "מקיף, פנימי, איפה הוא", כבר מזמן אני יוצא מעבודה שלי, זה אי שם מקיף.

תלמיד: אבל יש משהו, הרגשה שיש משהו.

אנחנו מדברים על גילוי הבורא כלפי הנברא. זה קורה אך ורק במידה שההשפעה של הנברא דומה להשפעה של הבורא. ואת מידות ההשפעה, אתה לא יכול [למדוד] בכל פרט, אתה צריך להגיע כל פעם לסאה, סאה, סאה, כל פעם למידה מיוחדת. לא מדברים על מילימטרים אלא מדברים נגיד על מטרים, על קילומטרים, על משהו שזה קופץ ממידה למידה. יש בתוך עביות דשורש גם דרגות אבל לפי זה אנחנו לא יכולים להבדיל ולגלות את הבורא, אלא מתי שמעביות שורש מגיעים לעביות א', אנחנו מרגישים שנעשה שינוי.

מעביות א' יש הרבה דרגות עד עביות ב' כשמממשים אותה, אבל כשמממשים עביות ב' אז מרגישים. זה עניין דיסקרטי, בדידי, עניין של מדרגות.

המאמר הוא יפה. זאת אומרת, מסביר שמידת הגילוי תלויה במידת ההשפעה מצד האדם.

שאלה: ביחס לעבודה בעשירייה, מה זה אור ישר, מה זה אור חוזר ואיך מתרחשת ההתלבשות של אור הבורא?

אין אור ישר בלי אור חוזר. במידה שהתחתון יכול לארגן את עצמו בהשפעה דרך העשירייה לבורא, אחרת זה לא יקרה, דרך העשירייה לבורא, במידה הזאת הוא מתחיל להרגיש שבא משהו מהבורא ומתלבש ביחס שלו. היחסים האלו של הבורא אלי נקראים אור ישר, ויחסים שלי כלפי הבורא דרך העשירייה נקראים אור חוזר. אין אור אלא זה שמיוצב על ידי המאמץ של עשרה חלקים מסודרים נכון.

אנחנו צריכים להתחבר בינינו ובצורה כזאת להגיע להשפעה לבורא. ומידת הקשר בינינו יכולה להתרחש במאה עשרים וחמש מדרגות, ועוד ועוד תת ותת מדרגות. וכך אנחנו מגיעים למידה השלמה, לגמר התיקון. ותמיד זה לפי אותו עיקרון, מידת הבורא צריכה להתלבש במידת ההשפעה של הנברא.

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא: התנאים להגיה את עצמו מעל העיגול שלו.

קטע מס' 26 מתוך רב"ש ג', מאמר: "לשמשני".

"אמר בן זומא, "כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני". לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו."

(רב"ש - ג'. מאמר 124 "לשמשני")

סדנה

בואו נדבר, עד כמה אני מזהה לפי היחס שלי לחברים מה אני עוד צריך לתקן כלפי היחס שלי לבורא? איך אני מגלה ביחס שלי לחברים מה עלי לתקן ביחס שלי לבורא?

*

איך אנחנו יכולים, לפי היחס שאני מרגיש מחברים אלי ומהיחס שלי לחברים, לראות את העביות שלי, ואיפה אני נמצא עדיין במרחק מתחילת השגת הבורא? איך לפי היחסים בין החברים אלי ושלי לחברים אני יכול איכשהו למדוד עד כמה יש לי עוד מרחק לגילוי הבורא? זו עבודה פרקטית.

*

איך אני מתאר לעצמי שכל הזמן אני נמצא בתוך החברה, בהשפעה לחברה, בדאגה לחברה ודרכה לבורא. שאחרי החברים נמצא הבורא, זאת אומרת שאם אני מכוון את עצמי בצורה כזאת, בטוח שמכוון את עצמי אליו, כי הבורא זה הכולל של החברה. איך אני שקוע בזה כל הזמן? "איש את רעהו יעזורו" יש כאן הכול, אבל איך מגיעים לזה?

*

איך אני מתאר בהשתוקקות שלי לגלות אהבה לחברים, וכתוב שאני צריך ממש לגלות את זה, איך אני משתדל לגלות בזה את יחס האהבה שלי לבורא, איך מתלבש זה בתוך זה? איך בתוך אהבת החברים מתלבשת האהבה שלי לבורא?

*

איך אני בכל זאת בודק מה חסר לי עוד, כדי שהיחס שלי לחברים יהפוך להיות ליחס שלי לבורא, לאור חוזר שיתגלה בו הבורא כלפי, שבזה אני עושה לו נחת רוח, שמגלה אותו כטוב ומיטיב?

*

מה הקשר בין אור אין סוף, אור ישר ואור חוזר? האור ישר נמצא לפני שישנו אור חוזר? באיזו מידה אנחנו קובעים, מייצבים את האור הישר מהבורא, זה נקרא "אתם עשיתם אותי" כי אור אין סוף זה "כבודו מלא עולם" מה שנקרא ואנחנו על ידי האור חוזר מייצבים את האור הישר ומתחילים לגלות אותו, זה נקרא יחס הבורא אלי, זה נקרא בורא, בוא וראה. דברו על זה בבקשה, זה נקרא שאין בורא ללא נברא.

*

אז איך אנחנו מסדרים את עצמנו עכשיו להיום? איך אנחנו מסדרים את עצמנו להיום בכוונה, במחשבה שנאמץ את כל שעות היום להתקדמות שלנו לטובה?

*

שאלה: מה נחשב לפעול בעשירייה לאור החוזר?

כל דבר שאני מייחס לבורא, סוף מעשה במחשבה תחילה, במה אני רוצה להראות לי את היחס אליו, להחזיר לו, אני צריך לעשות את זה בעשירייה, המימוש הוא אך ורק בעשירייה.

תלמיד: ומה זה בדיוק כשאני פועל כלפי החברים באור חוזר?

לחיבור, מה הם רוצים? הם רוצים חיבור, הם רוצים איחוד, הם רוצים באיחוד הזה לגלות את הבורא, אני פועל בכל מה שאני רק מסוגל, כדי להביא את החברה למצב הזה.

תלמיד: ומה זה אור ישר שמתלבש?

אור ישר אני מגלה לפי היחסים שלי הנכונים לעשירייה, ואם אני מכוון דרך העשירייה לבורא.

שאלה: האם הצמצום והמסך מתגלים על ידי העבודה שלנו באור חוזר?

אך ורק, אין אור חוזר עד שאני לא מסוגל לעשות צמצום על המטרות שלי, הרצונות שלי, להעדיף את החברה מעל עצמי ולהשתדל להשפיע להם לפי מה שהם רוצים, ובעיני מה שהם רוצים זה הבורא מציג לי כמה שאני צריך לכוון את עצמי אליו, כך עובדים, ואז אני רואה בכל היחסים שיש לי בעשירייה, את ההכוונה הנכונה שלי לבורא, זה שאחרי כל חבר עומד הבורא, הכוונה היא שאני צריך לראות בכל חבר וחבר איזה מכשיר שמכוון אותי בסך הכול לבורא.

שאלה: לגבי המוכנות למשך היום, האם זה אומר אינטנסיביות גדולה מאוד של הקשר בינינו בעשירייה? האם תוכל לומר שכל מי שנמצא כאן בשיעור מוכן לזה, לממש את זה היום בפועל?

כל מי שנמצא בכלי שלנו העולמי חייב להשתדל יחד עם האחרים, כמה שהוא מבין, כמה שהוא מרגיש, כמה שהוא מסוגל, הוא חייב להצטרף למאמץ המשותף של כולנו בזה, ואז אנחנו נרגיש עד כמה שזה עובד, דווקא שכל אחד במשהו מוסיף איזה גרם אחד של יגיעה, וזה עובד.

בסך הכול, יש לנו כוח היום גדול מאוד, וזה שאנחנו רחוקים מזה ורחוקים זה מזה, ולא כל כך מבינים, כל המאמצים שלנו דווקא על פני המצבים האלו הם מאוד מועילים. ולא להתייאש, ולא לחשוב איפה אנחנו, כמה שאנחנו, דווקא אנחנו כן מסוגלים ומיועדים לזה מכל האנושות. להרגיש את האחריות כלפי כל העולם, להרגיש את ההזדמנות שהבורא נותן, ולהשתדל דרך החברה להעביר את היחס שלי לבורא, שהוא יהיה במשהו מתאים ליחס של הבורא אלי.

שאלה: איך האור מקיף הופך לאור ישר בעבודה שלנו?

על ידי האור החוזר, כשאני רוצה להחזיר לבורא את כל הטוב שאני מקבל ממנו, מה שהוא סידר לי, כשאני מסדר מעצמי את אותה מערכת כמו שאני מרגיש, לומד, שהוא סידר לי מלמעלה, אני מסדר כזאת מערכת, כזה יחס מלמטה, אז יוצא שהאור החוזר שלי, היחס שלי אליו, בסך הכול מהיחס שלו האין סופי אלי, תופס משם רק חלק אחד, על כל היתר אני עושה צמצום, ועד כמה שאני יכול להדפיס באור חוזר, על זה אני לא עושה צמצום, אלא על זה אני רוצה להיות בהשתוות הצורה.

כך יוצא שמתגלה אור גדול מאוד. אני מצמצם אותו, אני בודק בדיוק אחרי צמצום, מסך, יש לי אור חוזר, שאני בודק כמה אני יכול לקבל ממנו בהשתוות הצורה. זה נקרא "בעל מנת להשפיע", ואז האור הישר מהאין סוף, ביחס הבורא אלי האין סופי, שאני לא מסוגל לעכל אותו ולגלות אותו במידות שלי עדיין לפי השתוות הצורה, אז אור האין סוף הזה מתלבש באור חוזר שלי, והוא נעשה אור קטן לפי מידת האור החוזר שלי, לו אנחנו קוראים "אור ישר", וכך אור ישר מלובש באור חוזר, אך ורק בצורה כזאת אני מרשה לעצמי ליהנות ממנו. זאת אומרת, אני נהנה מהאהבה שלנו, "אני לדודי ודודי לי, אור ישר שמלובש בתוך אור חזור, והכול מלובש בתוך הנברא, בתוך הרצון של הנברא. בזה בעצם הוא הופך להיות אור של הנשמה.

שאלה: האור החוזר והאור הישר, אלה פעולות של כל חבר כלפי תשעת החברים שלו בעשירייה או זה כל העשירייה כלפי הבורא?

תנסו ותראו. אם אני אענה זה לא יישאר לך. חייבים על כל ההבחנות האלה לתת מאמץ, לחפש.

שאלה: מה לעשות כשנגיד במהלך הסדנה, מרגיש שהמנוע לא שורף את הדלק שיש בתוכו

תשתדל.

תלמיד: זו העשירייה, אני עוד רגע רוצה לצעוק על כולם.

והם לא.

תלמיד: לא.

למה ככה הם נראים לך בעיניך?

תלמיד: כדי שאני אבקש מהבורא. אבל אני לא יודע מה לבקש אפילו.

עבורם, שייתן להם עוד יותר, עוד יותר התעוררות. אבל תבין שאתה רואה את זה ככה, אתה לא מבין אותם, לא מרגיש אותם באמת, אלא הבורא רוצה להראות לך את זה. זאת אומרת, יש לך בעיה עם הבורא לא עם החברים.

תלמיד: זה ברור. אבל אז מה אני מבקש ממנו, רק שיתעוררו? אני רוצה להביא לו את החסרונות שלהם, אני לא מרגיש את החסרונות שלהם.

שייתן לך יותר רגישות אליהם. ואז אתה תבין עד כמה שהם בפנים בוערים, ושאתה רואה אותם מבחוץ לפי התכונות שלך.

תלמיד: אבל בינתיים זה נקרא שאני לא נמצא בקשר אתו, כי אני רק מבקש.

יש לך אפשרות לבקש, זהו. כל היתר זאת העבודה שלך.

תלמיד: לבקש רק רגישות יתר? אבל זה בשבילי.

אני לא יודע מה שתבקש ממנו, אבל תבקש. רגישות לחברים, רגישות לבורא, לא להיות בצורה כזאת שאתה לא מרגיש אותו, לא מרגיש אותם, אטום במשהו. נראה לך שהם נרדמים, אולי פשוט אתה לא רואה אותם.

תביא עכשיו מישהו מבחוץ, תושיב אותו בינינו והוא יגיד, "מה יש לכם? במקום ללמוד, במקום שהכול יהיה בוער, תראה אותם, כולם יושבים, רובם סוגרים את העיניים, לא רואים כלום, מה זה, הם כבר נרדמים או מה קרה"? צריכים יותר רגישות לחברים. זה הכול תלוי איך שאני מקבל אותם, מצד אחד. מצד שני, אני צריך לעורר אותם, לפי ההתפעלות שלי מהם.

שאלה: מצד אחד צריך להצדיק את החברים, ומצד שני לחייב. זאת אומרת, יש התחייבויות כלפי העשירייה על ידי כוח הערבות. איך אני מבדיל בין זה לזה, איך אני מוצא את הקו העדין הזה ומחייב את החבר, כי יש לו התחייבויות כלפי העשירייה?

אם זה בצורה חומרית אתה חייב, אתה חייב לסדר את זה. לכן יש לנו שני תפקידים, גבאי וש"ץ. גבאי זה [תפקיד] אדמיניסטרטיבי, אתה לוקח מקל ואתה מסדר אותם.

תלמיד: פעם כשאני שאלתי אותך איך להצדיק את החבר, נתת לי תשובה, "כמו שאתה מתייחס לילד שלך ככה תתייחס אליו ואז יהיה לך כוח להצדיק".

זה בצורה הרוחנית. אבל בצורה הגשמית, סדר, להחזיק את הקבוצה וכל יתר הדברים, אתה חייב לדרוש מהם כמו שוטר.

תלמיד: אז אין פה מקום להצדקה? אם לחבר יש התחייבות כלפי העשירייה, נגיד להגיע כל יום לשיעור והוא לא מגיע, גם לא מודיע אפילו, איך אני אצדיק אותו? אני לא יכול להצדיק אותו.

לא יכול, נכון, אל תצדיק, כי הוא ממש לא מתחשב בכם. הוא לא מתחשב בכל העבודה שלכם.

תלמיד: מה להגיד לו?

אם כמה פעמים זה יקרה, אתם יכולים לזרוק אותו מהחברה. הוא לא משלים עשירייה, אז אין לו מקום בעשירייה. ככה זה, תעשו ממנו "ספייר", משהו בצד. שהוא ידע שהוא לא הולך, אלא ככה בינתיים מתלמד. אנחנו צריכים להיות יותר ויותר נוקשים. אין דבר כזה שאדם לא בא.

שאלה: הייתה שאלה בסדנה, איך לפי היחס של החברים אלי והיחס שלי לחברים אני יכול למדוד עד כמה יש לי מרחק מהבורא?

ודאי, אלא לפי מה אתה מודד? לפי מה אתה קובע "אני נמצא במדרגה מספר שבעים וחמש"? לא רע, אבל איך אני מודד? קודם כל, אם זה שבעים וחמש, אז אני צריך לראות את כל המדרגות, ומהן אני רואה שנגיד שלושת רבעי ממאה עשרים וחמש, זה פחות, ש[שם] אני נמצא, אז אני צריך לדעת מכאן ועד גמר התיקון, וכלפי זה למדוד מדרגות?

תלמיד: אז איך מודדים?

זאת שאלה. אבל לעת עתה לפחות, אני יכול למדוד ולהגיד שאני נמצא במשהו או לא?

תלמיד: גם זאת בעיה.

למה?

תלמיד: בגלל שהיחס משתנה כל הזמן, הוא נורא סובייקטיבי. לפעמים החברים יותר קרובים אלי, לפעמים יותר רחוקים.

הכול סובייקטיבי, הכול כלפי האדם המשיג.

תלמיד: אז מה זה נקרא "למדוד"? למדוד זה משהו קבוע, זה אמפירי, "אני עכשיו מודד". אבל היחס משתנה, עוד רגע אני אשנא את החברים, אחר כך אני אוהב אותם. אז מה אני מודד?

אתה מודד את המצב שלך, את המקום שלך.

תלמיד: אז אני יכול למדוד את ההשתנות של המצבים שלי, אבל לא יחס, כמה מרחק יש ביני לבין הבורא.

אלא מה? ואתה חושב שגמר התיקון זה אבסולוטי לכולם, או יחסי כלפיך?

תלמיד: אני מניח שיחסי.

אז גם זה יחסי.

תלמיד: אבל כלפי המרחק ביני לבין הבורא מצד אחד אומרים, "תמדוד את דאגת הלב, לפי דאגת הלב שמתפתחת אתה מרגיש שאתה יותר קרוב", מצד שני, ככל שאתה מרגיש יותר שפל ורחוק, אתה גם כן יותר קרוב. אז מה האדם מודד?

כמו שאתה נמצא בעריסה כתינוק ואתה מודד את העולם שלך כלפי גבול העריסה. או כבר בחדר, או כבר בדירה, או לפי החצר, או לפי המדבר, או לפי היקום. הכול לפי האדם המשיג.

תלמיד: לנסות להתאמץ בזה, לתרגל את זה? כי זה כאילו חסר טעם.

לא, זה לא חסר טעם. אם אני מרגיש את יחס הבורא אלי ללא גבול, ללא גבול זאת מדידה כזאת, ללא גבול. שאני מרגיש את זה בכל זאת בתוך הרצון שלי, למרות שאני קורא לזה "אין סוף", "אין גבול".

שאלה: למה המקובלים הם בעלי הבושה הגדולה ביותר?

כי דווקא יש להם ממה להתבייש, להם יש ממה להתבייש, למקובלים. כי הם מרגישים עד כמה שכל העולם נמצא מתוקן, הבורא נמצא כלפי העולם ביחס מתוקן, רק הם רואים את העולם כ"כל הפוסל במומו פוסל"¹, ולכן הם מתמלאים בבושה. בזה שהם מאשימים את כל העולם ובזה מאשימים את הבורא. אבל את זה צריכים לפרש, זה לא להיום.

שאלה: לגבי המכאניקה שעכשיו דיברנו עליה, כלומר זה שבכל רגע נתון מתגלה רשימו חדש, אפשר להגיד שזה האור ישר שעליו אני צריך לבנות את היחס החוזר דרך אהבת החברים לבורא?

דרך אור חוזר אנחנו בונים את היחס שלנו לבורא וביחס הזה, אם הוא נכון, מתלבש אותו יחס הבורא אלינו באור ישר. ויחד אור ישר בתוך האור חוזר שמתלבש זה נקרא האור הפנימי של הנשמה שזה אור שממלא את תוך הפרצוף.

תלמיד: איך להבדיל, להפריד בין האור פנימי והאור ישר? נאמר אני מתחבר עם החברים, מרגיש את האהבה שמתגלה בינינו, כבר מתגלה היחס של הבורא כלפי או בכל זאת היחס שלי כלפיו?

אור ישר זה אור שמתגלה כלפי כל הרצון שלי, אור ישר. אור חוזר זה היחס שלי לבורא שאני עושה צמצום על הרצון לקבל שלי ואז מגלה את האור ישר שנמצא לפני ומודד עד כמה אני יכול להשוות את עצמי ליחס הבורא אלי, שהאור חוזר שלי ילביש בתוכו את יחס הבורא אלי, את האור הישר, ואור ישר ואור חוזר זה בזה הופכים להיות לאור פנימי.

אני מרשה לעצמי, על ידי זיווג דהכאה שיכנס המילוי הזה בתוך הרצון שלי ואני כבר עם הרצון שלי גם דומה לבורא, להשפעה. בזה שאני מקבל ממנו בעל מנת להשפיע זו בעצם הפעולה שלי דלהשפיע.

תלמיד: יש כאן את היחס שלי כלפי החברים שאני מגלה כלפיהם אהבה ויש עוד את היחס שלנו לבורא. כמו איזה שני אורות חוזרים שונים. זה שני סוגים שונים של יחס או שזה אותו הדבר?

היחס שלי לבורא זה סך כול היחס שלי לעשירייה. אם אני יכול להתייחס לעשירייה ובסך הכול לאסוף את כול היחס שלי אליהם אז יהיה מובן לי איך אני מתייחס לבורא, איך אני משפיע לבורא. תשתדלו לעשות זאת ותראו שדווקא בצורה כזאת אתם יכולים לייצב את מושג "הבורא" נכון.

אנחנו נפגשים עם הבורא בתוך העשירייה. אנחנו לא יוצאים מתוך העשירייה לכן דיברנו על מרכז העשירייה, שהסך הכול הכולל מהיחס שלי לעשירייה מביא לי את דמות הבורא, צורת הבורא.

תלמיד: אתמול בשיעור הערב אמרת שאנחנו עכשיו עם סטופר נבדוק במהלך היום, עד הכנס, נעשה תרגילים. מה היית מייעץ לנו לעשות במהלך היום כדי לממש את כל זה בינינו, איזו תפילה, איזו פעולה כל פעם?

מה שדיברנו היום בתחילת השיעור. על מה דיברנו? איך אדם מפתח את האור חוזר, היחס שלו דרך החברים להגיע לבורא כך שבאור חוזר הוא מדפיס את האור הישר ושניהם, אור ישר שמתלבש באור חוזר, נקרא אור פנימי של הנשמה. על זה דיברנו לפי המאמר "ענין אור חוזר" של רב"ש.

שאלה: דיברנו על הסובייקטיביות, אז מה זה אובייקטיביות?

אין אובייקטיבי שום דבר בבריאה כי אנחנו רצון לקבל ואת הכול מגלים בתוך הרצון לקבל שלנו. ואפילו שאומרים שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל, שאנחנו נמשכים לפי הרצון לקבל של הזולת, ממלאים את הרצון לקבל של הזולת, ממלאים את הרצון להשפיע של הבורא, בכול זאת כול מה שקורה קורה בתוך הרצון לקבל שלנו שעובר כל מיני שינויים, תיקונים, אבל זה הכול בתוכנו.

האדם לא יכול לצאת מתוך המבנה שלו. לא יכול. וכשמגיעים לגמר התיקון שאז כל הרצון לקבל יהיה מתוקן, אומרים שיש שם עלייה לדרגה מעבר לזה שזה כבר לא שייך למציאות שלנו, לתיקונים שלנו, שאנחנו אז זוכים לאיזו התעלות מיוחדת. יש בזה אלף שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי ומי יודע מה עוד?

אבל זה כבר בתיקונים שהם לא במשך ששת אלפים שנה מה שנקרא, שאנחנו חוזרים דרך השבירה, דרך תיקון השבירה למצב המתוקן. זה מעבר לזה. אני לא יכול לדבר על זה. גם לא מבין בזה הרבה. יש לי קצת הבנה אבל זה לא חשוב עכשיו. התשובה פשוטה, אדם לא יוצא מתוך הרצון לקבל שלו. כמה שיתקן אותו, יראה בתוך רצון לקבל שלו את מידת השתוות שלו עם הבורא וזה יקרא כוח עליון, האור העליון, עולם העליון, הבורא. זה מה שקורה.

אבל בתוך מה? בתוך הרצון לקבל שלו. מה שמחוצה לנו, לא יודעים. כמו שאנחנו לומדים פרצוף, עשר ספירות, אתה נמצא בהם, עד כמה שיכול להתאים אותם לאור העליון אז אתה תרגיש את התופעות האלה בתוך הרצון לקבל המתוקן בהתאמה לאור העליון.

שאלה: תנאי מקדים לאור חוזר זה מסך, אז איך משיגים את זה?

מסך משיגים מבקשה מהבורא שייתן לנו אפשרות להתעלות מעל האגו שלנו. מה זה מסך? זה הגבול שמבדיל בין האני לאגו שלי. אני רוצה להתנתק ממנו, לקלף את עצמי ממנו, לעלות מעליו, אז נעשה בין האני לאגו שלי חתך. ברוחניות זה נקרא חתך. ואז אני נמצא למעלה והאגו שלי למטה לפי הערכה שלי וזה מה שאני בונה.

תלמיד: איך משיגים את זה בפועל?

בפועל משיגים את זה על ידי, א', שאני מיחס הכול לבורא, ב', שאני רוצה לעלות למעלה מהרצון לקבל שלי ולא להתחשב עמו אלא רק למעלה ממנו. בלי להתחשב עמו אני לא יכול. אני כולי בנוי ובונה הכול על פניו. זאת אומרת, להתעלות מעליו ולעשות פעולות הפוכות. זאת אומרת, כמו שעכשיו אני מבטל את כול החברים, אני צריך ההיפך, לבטל את עצמי ולכבד אותם ואז אני לא עושה עליהם ביקורת שהם כאלו וכאלו וכאלו, ותראה מה קורה.

אני מבין שהבורא מצייר בי שאני כך אראה אותם, "עיניים להם ולא יראו"². זאת אומרת, שאני לא צריך להאמין לעיניים שלי אלא ההיפך, להפוך את זה, לא מאמין לעצמי, אלא לקבל אותם כגדולים. ממש מתוקנים, ממש נמצאים בצורה הטובה ביותר, האמיתית, הנכונה, ודווקא אם אני רואה פגם אז אני מיחס את הפגם אלי שאת זה אני צריך לתקן ואז אני מיד מבקש מהברוא. ואז אני כל הזמן נמצא אליו בתפילה, תתקן את היחס שלי לחברים. לפי זה אני בודק את עצמי איך אני מתקדם.

תלמיד: אז פשוט לבקש תיקון על היחס?

כול עוד אני לא אוהב אותם בלב ונפש ממש. זה נקרא שאני כבר מגיע לתיקון היחס שלי עם הבורא ואז בתוך אהבת חברים מתלבשת אהבת הבורא וכך נעשה גילוי. זאת אומרת, אהבת חברים הופכת להיות לכלי לגילוי הבורא שזה האור.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא/(↩

2. "פה-להם, ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו." (תהילים, קט"ו, ה').↩