שיעור צהריים 20.10.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שמיני עצרת ושמחת תורה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי",

עמ' 518 מאמר ה.

"לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

קריין: בעל הסולם, עמ' 518, "שמעתי", מאמר ה' "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?".

המאמר מעניין וחשוב מאוד, הוא אחד מהמאמרים המרכזיים שמדברים על איך להגיע ללשמה, שהיא בעצם כל המטרה שלנו בחיים. אין לנו יותר למה להגיע, רק להגיע לתכונה הזאת שנקראת "לשמה", כשאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שלנו, שהבורא ברא, והוא נקרא "בראתי יצר הרע" ועוברים לעל מנת להשפיע, ליצר הטוב.

ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?

שמעתי תש"ה

ברור שאנחנו מקבלים מלמעלה, מהבורא, את תכונת לשמה על מנת להשפיע והיא נמצאת למעלה מהתכונות שלנו, מהטבע שלנו, הפוכה מצורת ומתכונת ההשפעה, מתכונת הקבלה שאנחנו נולדים איתה ומתפתחים. לכן השאלה היא איך אנחנו נקבל מלמעלה, במקום תכונת הקבלה, את תכונת ההשפעה.

לכן כך כותב לנו הרב"ש.

"הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה." אי אפשר להבין זאת מראש, אי אפשר איכשהו לצייר אותה. "כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו," אחרת האדם לא תופס, לא מבין, לא חושב, לא מסוגל לתאר לעצמו, "כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו." אלא כל כולו מכוון אך ורק מצד הטבע, מצד הבורא, רק לתועלת עצמו, ורק לכיוון זה הוא יכול לחשוב לעשות חשבונות. "אלא" הלשמה היא "זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה," אם היא מגיעה לאדם, "הוא יכול לדעת ולהבין." מה זה נקרא לשמה. "ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'"." אם לא טעמנו אף פעם מה הוא "לשמה", ככל שנדמיין לעצמנו, אנחנו לא יכולים להבין, לדעת, לתאר לעצמנו.

"אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה."

הכול תלוי בבורא, הבורא נותן והאדם מקבל את התכונה הזאת, "לשמה", ואז האדם עולה מהעולם הזה, מכל החשבונות, הרצונות, המחשבות ומהתוכניות שיש לו, לדרגה אחרת, שכל זה יהיה מכוון לעל מנת להשפיע, למעלה מהטבע שלו. אם כך מה יעזור לנו לעשות מאמצים?

"והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה." זאת אומרת תפילה, בקשה שאנחנו נבקש איך להגיע איכשהו ללשמה. "כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו."

אנחנו צריכים להגיע למצב שיחסר לנו להיות משפיעים, נותנים, אוהבים, וכל מה שנמצא למעלה מהטבע שלנו, ורק אז, בצורה כזאת, אנחנו יכולים לתת בקשה, תפילה, ואם היא נכונה, אז מקבלים מהבורא תשובה. זאת אומרת שהוא נותן לנו את תכונת לשמה, תכונת השפעה, כמו שיש לו.

"(נמצא, זה שצריכים עבודת האדם) בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם לא יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים."

אנחנו יכולים לייצב בנו חיסרון, חיסרון גדול ללשמה, ואם אנחנו מגיעים לחיסרון הנכון גם לפי הכמות וגם לפי האיכות, הבורא נותן לנו מה שאנחנו מבקשים, ואז האדם "שהוא מקבל מלוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם לא יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים."

"אולם התפלה צריכה להיות" כדי לקבל את הלשמה, צריכה להיות "תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו."

אז הוא יודע שרק הבורא יכול לעזור ורק אליו צריכים לפנות, להתחנן, לבקש, לבכות, לא חשוב מה לעשות, העיקר לעורר בבורא את החיסרון שיעזור לאדם, שייתן לאדם את תכונת לשמה, תכונת ההשפעה.

"לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם," כל מה שהוא רק יכול לחשוב שצריך לתת, "בכדי לזכות לבחינת לשם שמים." רק לשם הבורא. ו"אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו."

אם אדם חושב שהוא מסכים ורוצה לקבל את בחינת לשמה, סימן שהוא לא מבקש מספיק, כי אם הוא מבקש באמת מהבורא, אז הוא מגלה עד כמה בכל זאת הוא לא רוצה.

"לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים." ללשמה, לשם הבורא. ו"אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו."

כנראה לא פשוט להגיע לדבר כזה, שהאדם יכול לשקר לעצמו, לשכנע את עצמו שהוא כן רוצה להגיע להשפעה, לאהוב את כולם ולהגיע ללשמה, שבאמת חסר לו, הוא כבר רוצה להיות ברוחניות. זה סימן שהוא לא מתאר לעצמו עד כמה הרוחניות הפוכה מהטבע שלו העכשווי.

"ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים." זאת אומרת, ברור לו שהוא לא יכול לרצות להיות בלשמה, אבל אין לו ברירה, "רק להתפלל לה' שהוא יעזור לו שהגוף יסכים לשעבד את עצמו לה' בלי שום תנאים". זאת אומרת, שלגמרי לא חשוב לי באיזה מצב אני אהיה, העיקר שאני אהיה תחת הבורא, בכל דבר שהוא ירצה, אני ארצה. "היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה'," הוא לא מסוגל לעשות זאת, "אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז" אז "נתקבל תפלתו."

יש כאן שני תנאים, אני מאוד רוצה להיות בלשמה, יחד עם זה אני מבין שאני לא מסוגל להגיע ללשמה, מאותה הנקודה של שתי ההבחנות האלה, אני רוצה מאוד, לא מסוגל ולא יכול, מהנקודה הזאת, שכוללת שתי ההבחנות, אני מתפרץ בתפילה, מה שנקרא "תפילה מעומק הלב". כי מצד אחד הלב שלנו כולו אגואיסטי, כך הבורא ברא, ומצד שני אני מבין שאני חייב להגיע ללשמה, לעלות למעלה מהטבע שלי.

"ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא" האדם "ממית את היצר הרע." האגו שלו. "כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו." כשכבר לא מסוגל לעשות שום דבר עם הרצון לקבל שלו. "היות כיון שהעבירו" אותו "מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו." זאת אומרת שהרצון לקבל ככה מתבטל.

"וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש", אז הוא יראה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית' מב' טעמים:"

הטעם הראשון "א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן?"

טעם שני "ב. מה שאין כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה."

משני הטעמים האלה האדם מכוון את עצמו לשמה.

"לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר", המגיד "שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה אצל המקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם. והסבלים לוקחים את החבילות ומביאים אותם למלון", שם נשארים אחר כך הסוחרים, "ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן היה הסוחר בעצמו לוקח ולא צריכים לזה סבל. לכן לקח חבילה גדולה. והסוחר רוצה לתת לו סכום קטן, כפי שהוא רגיל לשלם". עבור החבילה הקטנה הזאת. "והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעיפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה.

והנמשל הוא, בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה" הבורא אמר לו ""לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל".

זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה'," עבור הבורא "שהשם ישלם לו עבור עבודתו.

אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים, שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה זו שעבד בשבילה, שהיא יתן לו שכר, היינו תענוג וחיות." "ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם"."

זאת אומרת, צריכים לעבוד רק לשם מטרה אמיתית, רק אצל בעל בית אמיתי ונכון ואז אתה בטוח שתקבל שכר.

"אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייב אותו לקבל על עצמו את העול מלכות שמים." למה זה לא קורה, כן? "ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת, היינו שעושה זה בבחינת התגברות בכפיה שלא בטובתו.

אם כן, נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו," זאת אומרת שצריך להשקיע כוחות, "שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני יכול להתפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק בשביל לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?

והתשובה היא כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול. שלולי כך," אם זה היה אחרת, "היינו שאם היה מאיר אור וחיות תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו. אז בטח מדוע הוא מסכים, בטח שהוא מטעם שרוצה למלאות תאותו, היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו.

ואם היה כך, לא היה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה. כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיים. אם כן היה אדם מוכרח להשאר בשלא לשמה. וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה. ובמקום שיש סיפוק, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד". כי כולו מהרצון לקבל. "אם כן, אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה." שלא לשמה.

"וזה היה דומה כמו דאמרי אינשי (כמו שאומרים אנשים), בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק "תפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו."

כי הרצון לקבל עצמו חשב שהוא רץ לקראת לשמה.

"אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים," זאת אומרת שיהיה כולו לבורא, "ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת" עבודתו "עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דווקא".

בואו נראה מה יש לנו לשאול ואולי נוכל לענות על דברים האלה וכך בכל זאת להבין את המאמר. מאמר מאוד חשוב, מיוחד, ואנחנו נצטרך עוד להגיע אליו, אולי לקרוא עוד פעם.

שאלה: כשאנחנו משקיעים את הכוחות שלנו לחיבור בינינו, לפעמים אנחנו מתדרדרים לכל מיני דרישות כלפי החברים שהם יביעו את גדלות הבורא, וכאן מדובר שאני אביע את היחס שלי לראות אותם בגדלות, האם זו הכוונה.

כן.

שאלה: מה זה לעשות כל מה שביכולתנו כדי להגיע לשמה בעשירייה? הרי לא כל יוזמה של חברה מתקבלת.

איזו יוזמה יכולה לא להתקבל בעשירייה? זה לא ברור.

תלמידה: ישנן כל מיני הצעות להתאמות של עבודה בעשירייה, כל מיני רעיונות חדשים כלפי עבודה בעשירייה ולא תמיד העשירייה מסכימה לזה. לפעמים אומרים, לא.

אני לא מבין אתכן. כתוב במדויק מה צריך לעשות. מה אתן ממציאות שם, מה אתן מתחכמות? כתוב במדויק מה עלינו לעשות. אתן חכמות מדי. וכך תישארו, חכמות.

שאלה: שמעתי שאנחנו תמיד מדמיינים את לשמה בצורה לא נכונה. אז איך אנחנו יכולים להגיע לחיסרון האמיתי והנכון של לשמה?

תאר לעצמך שמה שיש לך - הכול לטובת עצמך. ותאר לעצמך עכשיו שכל מה שיש לך, יהיה לטובת הבורא. בורא, קשה לנו אולי לתאר, לטובת הקבוצה, לטובת העשירייה. לעצמי כלום, אני כאילו לא קיים. רק קיים כהמבצע. אני מבצע איזו פעולה לטובת העשירייה בלבד ואני בכלל לא שייך לשם, לא נמצא. רק בפעולה עצמה אני נמצא. כאלה פעולות, אם אנחנו נתאר לעצמנו, אז אפשר להגיד שאנחנו נמצאים בהשפעה, בלשמה.

שאלה: כתוב ש"לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות". מה זה אומר עבורנו?

כולו מעצמנו החוצה. אנחנו רוצים לגרום טוב רק דרך החברים לבורא, כך כל אחד ואחד מכוון את עצמו.

תלמיד: היה כתוב, עבודה נגד רצונו של הרצון לקבל שלו. איך מבדילים בין כל השכבות הפנימיות האלו? כי כאילו יש באדם כמה בני אדם, יש בו כמה בוסים.

צריכים לבקש מהבורא שיעזור לנו להבין מה זה נקרא מחוצה לנו, מה זה נקרא לטובת האחרים, מה זה נקרא לצאת מעצמי? כשאין לי כלום, כאילו שאני לא קיים, אלא עושה כל מה שאני מסוגל רק לטובת הזולת. איפה אני? אני לא קיים. אז מי עושה? כאילו לא "אני", לא האגו שלי, לא הרצון שלי.

שאלה: במאמר כתוב שיש שני תנאים לפני שנוכל להגיע לשמה. האחד, שאני רוצה להיות בלשמה, והשני, שאני צריך לגלות שאני לא מסוגל להגיע ללשמה בלי עזרתו של הבורא. מה התפילה הנכונה שאנחנו צריכים להתפלל עבור החברים כדי למלא אחר שני התנאים האלה יחד. ומה אני צריכה להתפלל עבור עצמי כדי שהתנאים האלה יתמלאו במהרה, ונגיע כולנו כמה שיותר מהר לשמה?

אני רוצה לבקש רק דבר אחד, להתפלל לבורא שיעזור לי לעשות פעולות מחוצה לי. שאני לא אקבל מזה שום דבר, רק לטובת הזולת. זה נקרא "לשמה". עוד קצת, ועוד קצת, כל פעם שאנחנו חושבים על זה, ואפילו כשאנו רואים כאילו זה לא אפשרי, אבל בכל זאת אנחנו מתרגלים שיש דבר כזה, שהוא קיים, רק לא בנו.

וכך לאט לאט אנחנו פשוט רושמים במוח ובלב שלנו שהתכונה הזאת שנקראת "לשמה", השפעה אמיתית, נקייה, קיימת במציאות, אבל לא קיימת בנו. ואנו מתחילים לחשוב עליה, להתפלל עליה, רוצים לממש אותה בקשר בינינו בעשירייה, וכך מתקדמים עד שמזמינים את הכוח העליון, והוא מייצב בנו את התכונה הזאת.

שאלה: תפסתי את עצמי במחשבה כזאת, כתוב שאם אנחנו מתגברות על עצמנו, אז אנחנו מגיעים דרך הרגל אבל יש בי מן גאווה, "אני התגברתי, הגוף שלי התגבר". אז איך בכל זאת לצאת מתחום הגאווה ש"הנה, אני התגברתי" לזה שאני עושה את זה למען הבורא? מה כאן צריך להתהפך?

גם הגאווה שלך תעבור תיקונים. אל תדאגי, היא גם תעבור תיקונים. אבל השאלה שלך נכונה.

שאלה: במאמר נאמר שצריך לתת את הכול, מה זה אומר לתת את הכול?

לתת את הכול, זה נקרא שלעצמי אני לא מבקש כלום, חוץ מיכולת להשפיע לכולם. אנחנו פשוט צריכים להיכנס לעולם של השפעה, לעולם של על מנת להשפיע, ואת הכוח הזה אנחנו מבקשים. כמו שיש לנו עכשיו רצון לקבל, ואנחנו חושבים רק על עצמנו, אנו צריכים לבקש שיהיה לנו כוח הפוך, רצון להשפיע. שהכוח הזה ישלוט בנו, וחוץ ממנו אנחנו לא רוצים שום דבר.

תלמיד: אני מרגיש שאין לי יכולת לתת את הכול, כמו שנאמר פה. מה אני יכול לעשות?

להתפלל, לשאת תפילה. זה מה שצריך לעשות

שאלה: במאמר כתוב שמי שעובד למען בעל הבית הנכון לא חווה שום ייסורים, רק עליות. אבל כדי להגיע לזה צריך לעשות כל הזמן מאמצים, והמאמץ הזה יותר גדול מאשר מאמץ בידיים וברגליים. אז מה הכוונה שעובד ה' לא מתייגע?

אם הוא מגיע למצב שהוא נעשה עובד ה', אין לו שום בעיה לעשות עבודות לטובת הבורא.

תלמידה: זה לא כל כך מובן, זה מצב סטטי?

אני צריך לעבוד על זה בכל רגע ורגע, כי אנחנו נמצאים במצב שכל הזמן הרצון לקבל שלנו מתחדש, ובכל רגע ורגע צריך לסדר אותו.

שאלה: איך הבורא מבין שהאדם כבר מוכן לטבע השני, ונותן לו את הלשמה?

איך הבורא מבין, אני לא יודע, תשאלי את הבורא אם בכלל יש את מי לשאול. אבל השאלה בעצמה מאוד מעניינת, איך הבורא מבין? מפני שהוא הכול, לכן הוא מבין, מרגיש וכולל את כולם.

שאלה: תכונת לשמה תמיד תהיה מחוצה לי, מחוצה לנו?

למה? אנחנו רוצים שהתכונה הזאת תתלבש בנו, ושנעבוד לפיה, שככה יהיה, ואנחנו מגיעים לזה.

תלמידה: הרי בכל זאת זו נקודה שיש למען עצמי, ומה שמגיע אלי זה כבר לא שלי, זה בא מהבורא, זה בא מתוך החיבור.

אבל זה מגיע אליך כדי להשפיע, כדי שתוכלי להשפיע בעזרת זה לאחרים. לכן זה לא נחשב שאת מקבלת את זה לעצמך.

שאלה: איך אפשר להגדיר ולוודא מה הדבר החשוב ביותר למען הקבוצה כרגע?

מה שאנחנו לומדים עכשיו, כרגע. זה הדבר הכי חשוב לקבוצה.

שאלה: אנחנו מודים לך על העצה שנתת לנו בשיעור הבוקר, שאנחנו צריכים לחבר את לבבות החברים, לקחת שני לבבות של חברים ולהפוך אותם לאחד. העשירייה שלנו אחרי שיעור הבוקר ניסתה לעשות את התרגיל הזה וזה היה פשוט ניסיון נפלא לחבר לבבות של שני חברים בכל פעם. העשירייה שלנו מודה לך.

אני שמח מאוד, תודה לכם. יפה, זה דוגמה יפה מאוד לכולנו. אני איתכם בלב ונפש.

שאלה: להשיג טבע שני זה צעד מחויב כדי להגיע ללשמה? כי זה משהו שרק הבורא יכול לתת.

טבע שני ולשמה זה אותו הדבר, זה היינו הך.

שאלה: אני לא מבין למה בתחילת המאמר אנחנו רוצים להמית את הרצון לקבל, ובסוף המאמר ברור שמה שצפוי לנו זו הנאה מהשפעה שכמובן היא הרבה יותר גבוהה. אני וכל החברים רוצים את ההנאה הזאת, אנחנו בכל זאת רוצים את זה לקבל. אז למה זה לא נחשב לקבלה?

מה אתה רוצה? אתה רוצה שיהיה לך רצון להשפיע. נכון? ושאתה תוכל לעבוד, עמו, עם הרצון להשפיע. למי? לכולם. כי אתה רוצה להשפיע.

יש בזה משהו אסור? לא, אתה פשוט מצטרף לבורא שגם נמצא ברצון להשפיע. זאת אומרת, אתה נכלל בבורא, נדבק, מחובר לבורא. זה מה שקורה.

שאלה: נראה שהחיים חולפים לנו וכל ניסיון להתחבר הוא הופך על מנת לקבל. האם

לשמה ולא לשמה עובדים אחרת? האם זה לא מתפוגג אחרי כל חיבור והשפעה?

כן, זה ההבדל, בלשמה כל דבר שאנחנו עושים, לתת ועוד לתת, כל הדברים האלה מתחברים ונאספים לחשבון גדול.

שאלה: כתוב במאמר שאדם צריך לתת את כל היגיעה שביכולתו, ואז זה מכשיר אותו לבקש מהבורא. מה הסימן שנתנו כבר את כל היגיעה ולא נשאר כלום לעשות מלבד להתפלל לבורא?

הסימן הוא שאדם מגיע לכך שהוא מיואש מכוחותיו עצמו. הוא כותב זאת גם במאמר אחר, שאין מצב יותר מאושר בחיי אדם אלא בשעה שהוא מיואש מכוחותיו עצמו ותרופה אין, כי אז הוא מבין שרק צעקה לבורא עוזרת לו¹.

שאלה: בלשמה אדם עובד ומקבל תענוג מהבורא. איזה סוג תענוג זה? האם זה כמו תענוג שמקבלים בתוך האגו, או שהוא שונה?

הוא שונה. אבל אני לא יכול להסביר לך במה הוא שונה. אפילו בתענוגים דעולם הזה, אם אני נהנה ממשהו ואת לא אז אני לא יכול להסביר לך למה אני נהנה, ואת לא יכולה להסביר לי למה את לא נהנית, מפני שמילוי או חוסר מילוי שייך כבר לרוחניות.

שאלה: מה צריך להיות העול בעשירייה כדי להיות מועיל לה?

לחבר את כולם ככול האפשר, בזה אתה לא מפריע לאף אחד ונמצא יחד עם תכנית הבריאה.

שאלה: הייאוש עליו דיברת קודם לעיתים מגיע ולעיתים נעלם, מהו מצב של ייאוש, האם הוא אמור להישאר כל הזמן או לבוא ולחלוף, איך עובדים איתו?

הייאוש מתהפך להתרוממות, לכוח עצום, לשמחה, להתפעלות, ברגע שמחברים זאת עם לשמה, עם הבורא.

שאלה: ראיתי מספר מקרים בהם חברים עזבו את הדרך. מדובר דווקא באנשים חזקים בעלי מוטיבציה גדולה ואגו גדול שקיבלו עליהם תפקיד קשה. במשך הזמן הם עשו פעולות שעליהן קיבלו מחיאות כפיים ועידוד מהחברים, ברור שהכוונה נסתרת מאיתנו, אבל הם עשו באמת עבודה גדולה וכנראה הגיעו לגבול בו האגו עצר הכול והכול נגמר. הם קיבלו קצת ביקורת מהחברים ופתאום הבינו שזו לא הדרך, התהפכו מבפנים. איך להגן במצבים כאלה על בני אדם? אולי לא לתת להשקיע יותר מדי?

אדם צריך להכניע את עצמו, לתקן את הגאווה שלו, להרגיש שאין אדם יותר נמוך, גרוע, בעולם ממנו, בצורה כזאת הוא ישמור על עצמו ויתקדם. על זה כתוב שהבורא גדול והשפל יראה אותו, כי רק אדם שעושה מעצמו שפל מגיע למצב שהוא מתקדם, מתקרב ומגלה את הבורא.

תלמיד: איך אפשר מהצד לנסות לעצור אדם לא לתת לו יותר מדי להשקיע.

לא, דווקא זה לא שייך, אבל כן להתפלל. האמת כמו שבעל הסולם אומר, יש הרבה שהולכים, נופלים, ועוד יפלו בדרך הזאת לשמה וימותו ללא חכמה. אין על זה תשובה, זה שייך למשפטי הנשמות.

שאלה: בקשר למאמר עם הסבל, יוצא שהסבל עשה נכון כשלקח את החבילה הגדולה?

ודאי, כי מי משאיר חבילה קטנה, בעל החבילה בעצמו יכול לקחת אותה.

תלמיד: ואז הוא בא בטענה לבעל הבית ואומר "תשלם לי, והוא אומר "לא, אתה לקחת מזוודה שהיא לא שלי". אתה יכול קצת לפתוח לגבי "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל"?

אם היית מגלה את המזוודה הנכונה אז היא לא הייתה נראית לך כבדה, כי היית עובד בהתרוממות רוח שלקחת את המזוודה שלי.

שאלה: בנוגע לאנשים המשקיעים מעל ומעבר ובסופו של דבר עוזבים את הדרך, האם מתאים פה הפסוק שצריך ללכת בדרך התורה לא פחות ולא יותר, כל מה שאנחנו עושים יותר זה כבר על ידי האגו שלנו?

גם בדרך התורה אנחנו בינתיים הולכים בזכות האגו שלנו, פשוט צריכים להשתדל להבין מה זו דרכה של תורה, העיקר זה להיות מחוברים יחד, אומנם בכל יום ויום אני מקבל דחייה מהחיבור ולא רוצה ונמאס לי וכולי, בכל זאת אני מחייב את עצמי לחדש את החיבור ולהתקדם, עוד צעד, ועוד צעד.

שאלה: כל כך קשה לנו להבין בעשירייה שכל אחת מאיתנו היא הגרועה מכולם, בכל זאת צריך גם ליהנות בעולם הזה, אולי יש איזו הקלה בתנאים האלה לנשים?

בחכמת הקבלה אין הבדל בין גברים לנשים, אם בעולם הזה לא היה מעורב בינינו העניין המיני, אז לא היה חשוב לנו מי נראה כגבר ומי נראית כאישה, כי זה ממש לא שייך לרוחניות, ברוחניות מי שנמצא בכוח השפעה נקרא "גבר", ומי שנמצא בכוח קבלה נקרא "אישה", עוד נדבר על זה ונברר. לכן אל תחשבו שמגיעות זכויות כלשהן לגברים ולנשים, אנחנו צריכים לעזור זה לזה ללא שום קשר למין, יש רצון לקבל ואיתו עלינו לעבוד. יש לנו תפקידים שונים בעולם הזה, ללדת ילדים, לטפל בהם, לעבוד, לעשות הכול, את זה צריך לבצע, מה לעשות? אחר כך נראה כמה זה מסודר בצורה אידיאלית, ממש מושלמת.

שאלה: אם תוך כדי התקדמות אנחנו רוצים יותר להתקרב להשפעה, איך באמת נגיע כשאנחנו לא מסוגלים לזה?

אנחנו שוכחים שלפי החיבור בינינו, לא לפי הצלחת החיבור, אלא לפי המאמץ לחיבור, הבורא עוזר לנו, לכן ככול שאנחנו לא מסוגלים להתחבר ויחד עם זה כן מבינים שצריך להתחבר, אנחנו פונים לבורא והוא עוזר לנו, כך מצליחים.

נסיים כאן, אני ממליץ מאוד לקרוא כמה פעמים שאפשר את המאמר הזה "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?".

(סוף השיעור)

---

1. אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)↩