שיעור 28.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/0bOm5QGE?activeTab=transcription&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 7

התפקיד של רוסיה בכל התהליך הזה שמתחיל עכשיו בעולם, למה זה דווקא ברוסיה? איך האינפורמציה הזאת עברה בעולם, ולאן נכנס המקור הזה של האינפורמציה? את כל העם הזה רדפו לפני אלפיים שנים לאותו כיוון ולשם זה הלך. למה? כיוון שיש ייעוד מסוים, חלוקה מסוימת בנשמות. עכשיו לא נלמד את זה, זאת מערכת מאוד מורכבת. בקצרה ובפשטות, ישנה קרבה מסוימת בין הגישה לחיים של העם הרוסי, לבין מה שמציעה התורה. כל החיפוש הזה שמתרחש אצלם בצורה תת הכרתית, כל אי ההבנה הזאת של משמעות החיים, כל החיפושים האלה, כל זה צריך עכשיו להתהוות. אני אצטרך מתישהו לכתוב מאמר מפורט על הנושא הזה, עוד נעשה.

הייתה שאלה בעניין ארגונים שקיימים אצלנו כאן, איך להתכלל בזה. אני לא מבין הרבה בדברים האלה, מי אצלנו מתעסק במה, רק בערך. נציגי מחלקות, ראשי מחלקות עוד יופיעו כאן ויסבירו לכם ממה אנחנו מורכבים, ובאיזה באופן אדם, בכל מקום שהוא נמצא, אם הוא ירצה הוא יוכל למלא איזו עבודה עבורנו, עבור אוסטרליה, עבור אמריקה, לא חשוב איפה, ובצורה כזאת הוא ישתתף בתהליך הכללי שלנו. היום בעזרת הקשר האלקטרוני אין שום בעיה מיוחדת.

כפי שנאמר כאן, קיימת כמות מאוד גדולה של הרצאות, לימוד ואודיו שלא מעובדת, ולכן לא משחררים אותם ולא מציגים אותם כיוון שצריך לנקות אותם. לנקות זה מאוד פשוט, בכל מחשב יש תוכנה שבכמה דקות אפשר איתה לנקות, או אפשר להוריד את זה מאיזו כתובת באינטרנט. אם ניקח חלק בניקוי של החומר מכל מיני דברים שלא צריך אותם, יתנו לכם רשימה לפני כן, כל מיני שאלות, דיונים, ייצא פחות או יותר משהו נקי, ואותו אנחנו ישר מעלים. יש הרבה מאוד אינפורמציה של שיחות לא רעות בכלל שמחכות לעיבוד הזה.

נחזור להמשך של המאמר הזה. אנחנו לומדים את השיטה של ההתעלות לדרגת הבורא. לבורא לא הייתה אפשרות אחרת אלא להסתתר מאיתנו, כיוון שבזה שהוא ברא אותנו, הוא מתהווה עבורנו כתענוג נטו. ואם הוא יתגלה לפנינו, אז אנחנו פשוט נהיה עבד לתענוג הזה ולא נוכל לעשות שום דבר, ובצורה אוטומטית פשוט נספוג את התחושות שלו. לכן כדי לעשות אותנו חופשיים, שווים לו, הבורא להפך, הוא מסתיר את עצמו.

אבל איך אנחנו יכולים להידמות אליו? בשביל זה הבורא יצר בנו נקודת התחלתית, נקודה שבלב, נקודת הבינה, שבעזרת האגואיזם שלנו אנחנו כבר יכולים לבנות את הבורא בתוכנו. האגואיזם שלנו, בכוח שלו, בעוצמה שלו, שווה ערך לבורא. בנצלנו את הנקודה הזאת שבלב, כדי שהוא ייפתח אותה, שהיא זאת שתשפיע עליו, שתפעל עליו, ותורה לו איך לפעול איתה, מתוך כל האגואיזם הזה אנחנו יוצרים בנו את דמותו של הבורא, כיוון שאנחנו מנצלים אותו כפי שהבורא ביחס אלינו. אנחנו באותה מידה משתמשים באגואיזם הזה, בנקודת הבינה רק בשביל להשפיע.

אבל אם הבורא נסתר, אז זאת הנקודה שבלב שמושכת אותנו ואנחנו לא יודעים לאן, זה נסתר, כי אחרת היינו נמשכים אל המטרה עם הרצון האגואיסטי שלנו. איך לעשות כך שמתוך החושך המוחלט, מההסתר המוחלט, לא נהיה תחת השפעתו של האגואיזם, אלא בעצמנו נוכל באופן חופשי לחפש את הדרך הזאת של הידמות רבה יותר לבורא, לצייר בתוכנו את דמותו, ולפי ההבנה שלנו, לפי ההיגיון שלנו לעשות את זה בעצמנו, כלומר להכין את עצמנו בדומה אליו? איך לעשות את זה? מאיפה לקחת דוגמה אם הוא צריך להיות נסתר?

בשביל זה הבורא שבר את הנשמה הכללית להרבה חלקיקים והראה לנו חוק פשוט מאוד. אם אתם רוצים להכין את עצמכם בדומה אליי, אז הנה לכם האגואיזם, הנה לכם שאר הנשמות, תתייחסו אליהן כמו שאני מתייחס אליהן. ועכשיו אנחנו צריכים, יש לנו הזדמנות לנצל את החומר שיש לנו, את הנקודה שבלב, את ישראל, את "ישר לבורא", את המשיכה לבורא.

האגואיזם נמצא אצל כולם במקומו הנכון, עוד לא במלואו, רק חלקיק ממנו, החלק הבהמי שלו איך שאומרים, ואחרי זה יתגלו בנו כל העולמות הלא נקיים האלה. יש לנו את פרעה שחייב להתגלות בנו בכל גודלו והדרו, בעומק, בכוח שווה לבורא, לפי המודל עם הסימן ההפוך. ואנחנו נצטרך להכניס אותו מתחת לנקודת הבינה, ובצורה הזאת את מלכות בעזרת הבינה להרים עד הכתר. זו בעצם השיטה שלנו.

כמו שכבר אמרנו, בשביל זה אנחנו חייבים לתאר לעצמנו איפה נמצאות כל הנשמות האלה. בשביל זה אנחנו צריכים ליצור קבוצה קטנה שמהווה בשבילנו מודל קטן של הנשמה הכללית הזאת שנקראת "אדם", ולהתייחס אליה באותה מידה שמתייחס הבורא לכל הנבראים. למה קבוצה קטנה? מאחר ושם נמצאים האנשים שמבינים את השאיפות שלי, ואני יחד איתם, עם התמיכה שלהם, עובד במשותף. הם מגדילים בי את המטרה הכללית שלנו, הם מחזקים אותי, עוזרים לי ומבינים את השאיפות שלי, אני לומד מהם, הם לומדים ממני, ואנחנו יחדיו עובדים באותו הכיוון.

ולנו יותר קל מזה, הרבה יותר נוח, הרבה יותר בטוח, הרבה יותר שמח. זאת אומרת, כל זה עוזר לנו מאוד עד כדי כך שאם ניקח עכשיו, נבחן עכשיו את כל ההזדמנויות שרק קיימות לפני האדם, ואנחנו נקרא את זה עוד היום במאמר "החרות", הקבוצה בעצם עוזרת לי, מנחה אותי, נותנת לי את המדרגה הבאה של החשיבות, היא זאת שהופכת בי, מקבלת בי את החשיבות עצמה שאותה אני צריך להשיג, אין יותר שום דבר חוץ מזה. הקבוצה היא זאת שמנחה, היא זאת שקובעת את המטרה, היא קובעת את דמותו של הבורא שאליו אני צריך להידמות בכל רגע שבו אני חלק מהקבוצה.

מאחר וללא רצונות אנחנו בנויים ככה, בגלל שכל חלקיק מהנשמה הכללית הזאת נמצאת תחת השפעתם של שאר חלקיקים אחרים, או תחת השפעה טובה או תחת השפעה רעה, זה לא משנה, החוק נשאר אותו חוק. זאת אומרת, האדם רוצה או לא רוצה הוא בכל זאת נמצא תחת השפעתה של הסביבה, ולכן הבחירה בסביבה, בחברה הסובבת מהווה בסופו של דבר את הבחירה החופשית היחידה שלי בעצם, והיא שקובעת את כל הדרך שלי.

הבעיה היא שהאדם הולך ושוכח את זה, הוא שוכח שהוא צריך רק לחקור את עצמו, ולחקור את עצמו הוא יכול רק על ידי אורו של הבורא. הוא שוכח שבכדי לתקן את עצמו הוא יכול לעשות את זה רק בעזרת האור הזה של הבורא.

הוא שוכח שכל הרצונות שלו בכל רגע נתון נקבעים לא על ידי עצמו, אלא על ידי הבורא, או על ידי האגואיזם האישי שלו שזה בעצם אותו הדבר, כל עוד הוא לא מתוקן. ההזדמנות היחידה לשנות את זה, זה לא על ידי חיפוש הכוח שלי בפנים, אלא על ידי החברה. מה שיוצא מזה שאין לי כוחות משלי, את הכוחות האלה אני צריך לבקש מלמעלה. אין לי שום אפשרות לראות משהו בעצמי, ואני צריך לבקש מלמעלה לראות משהו.

מה שאני מבקש לראות מלמעלה זה מה שאני אקבל כתוצאה מהיגיעה שלי. אין לי שום הזדמנות בעצמי להתחיל לחשוב נכון, אני צריך ליצור חברה שתהיה סביבי והיא זאת שתקבע בשבילי את הנושאים החשובים שלי, את גדלות המטרה, את גדלות הבורא. אם האדם רוצה להתקדם אלו הם התנאים. באדם אין שום דבר חוץ מנקודת הבינה ההתחלתית ואת כל השאר הוא צריך לחפש מאיפה לקבל מבחוץ, או מהחברה הסובבת או מהבורא.

ובעצם זה מצב אנטי אגואיסטי, מצב לא טבעי לנו כל כך, והוא שמהווה בנו את המכשול הכי גדול בדרכנו. אנחנו תמיד מנסים, ואנחנו תמיד מגיעים בסופו של דבר לחפש את הכול בעצמנו. אנחנו מנסים למצוא בעצמנו איזה שהם מקורות, איזה שהם כוחות, אבל למען האמת הדברים האלה לא נמצאים בתוכנו. אבל הפנייה הזאת למשהו חיצוני היא לגמרי מנוגדת לאגואיזם ולכן קשה לנו מאוד לזכור את זה, קשה לנו מאוד לשלוט בעצמנו.

אם אנחנו שוכחים את זה, אנחנו מתחילים לחשוב שאנחנו בעצמנו מקור הכוחות, מקור האפשרויות, מקור המחשבה, ומתחילים לחשוב למה אני לא כזה, למה אני לא ככה, אבל אני לא יכול להיות אחר, ולכן אני לא צריך לכעוס על עצמי. אני צריך לכעוס על עצמי בגלל שאני שוכח שיש מקור חיצון למחשבות הטובות שלי, יש מקורות חיצוניים לכוחות שלי שבעזרתם אני יכול להתקדם, לנצח את המחשבות האלה, ועל זה אני שוכח.

אבל מה אני יכול לעשות אם אני שוכח? שוב פעם, אני חוזר לאותו הדבר, לסביבה, לחברה, היא זו שצריכה להזכיר לי את זה. החברה, הסביבה היא זאת שבעצם מהווה לנו כאיזשהו מחסן, מצבור של השיטה שלנו, מחסן של כל המחשבות הטובות שלי, של כל הכיוונים הטובים שלי, כרזרבה אצלי, כזיכרון שלי, כמשהו שתמיד יכול לתמוך בי. כשאני מתעורר, הם צריכים ישר להזכיר לי באיזה כיוון אני נמצא, איפה אני נמצא, הם צריכים לעורר אותי, צריכים לתת לי כוחות.

הם צריכים לעשות הכול עימי, למה? כי מבעוד מועד כבר הכנסתי את הכול בהם, אמרתי חברים, אנחנו יודעים שיהיה לנו את יחסי הדדיות בינינו, ולכן כל אחד מאיתנו עכשיו חושב איך להחזיר לאחרים, ובסופו של דבר דרכם אליי שוב להחזיר את האינפורמציה החשובה ביותר הזאת, אחרת אנחנו נופלים בצורה מוחלטת מדרכנו הרוחנית.

להתחיל לקבל את החברה הסובבת אותנו שנוצרה על ידינו בצורה מלאכותית אולי, באופן ספציפי כמוח שלנו, כהיגיון שלנו, כשכל שלנו, הכיוון שלנו, המנחה, ההורה שלנו, המחנך שלנו, הרופא - כל אחד איך שהוא רוצה לתאר את זה. ההרגשה הזאת צריכה להופיע אצלנו כי אנחנו בצורה מלאה תלויים בחברה הקטנה הזאת שסובבת אותנו, הקבוצה שלי, או הקבוצה הגדולה הזאת שנמצאת עכשיו כבר למעשה ברמות כאלה.

האדם צריך להבין שחוץ מההשתוקקות הזאת שיש לו, וגם זה נעלם בסופו של דבר, היא לא נמצאת בי כל הזמן. כמה פעמים במשך היום אני מקבל איזושהי דחיפה פנימית ומתחיל להיזכר איפה אני, מה אני, למה אני נמצא פה? וגם אם אני נזכר, אחרי זה תיווכחו בזה, שבסופו של דבר בגלל שאתם בכל זאת מתייחסים לקבוצה, אתם בסופו של דבר נמצאים בתוכה.

תסתכלו על אנשים שעפים מהקבוצה, שבצורה מסוימת מנותקים ממנה, נעלמת מהם בכלל ההרגשה שהם נמצאים באיזשהו מצב של קשר, הם רחוקים ולא הולכים לכיוון המטרה והקבוצה לא מאפשרת להם הזדמנות אחרת. הם מגיעים לרשימו הבא לפי הספירלה, עוד אחד, עוד שתיים, עוד שלוש, ואז פתאום בום זה יכה באדם, הוא ירגיש את ההפרש בינו לבין הרשימו האלה, וזה מה שידחוף אותו שוב לחיפוש המטרה, כי רק אז הוא יבחין עד כמה הוא מרוחק מהקבוצה.

במודע או בלא מודע, כולנו ניזונים מהקבוצה. ולכן אם נחשוב שכל מה שאני צריך, כל מה שאני חייב, כל הדעת שלי, כל הכוחות שלי נמצאים בקבוצה ולא בי, מחוצה לי, זו למעשה ההסתכלות הנכונה על מה שיש בדרכנו. וזה עוזר מאוד להכין את עצמנו בצורה נכונה לקשר, ליחס של האדם לסביבה שלו, ובהתאם לזה היא גם מכניסה את האדם, היא גם שמה את האדם באיזושהי דרך התנהגות מסוימת כלפי הקבוצה.

מאחר שאם אני תלוי בה, ואני כולי, כל העתיד שלי נקבע על ידי הקבוצה, אז מיד הקבוצה הופכת בשבילי לדבר חשוב מאוד. אני מתחיל לדאוג לה כל כך, כמו בן אדם שדואג לאלו שהנפש שלו נמצאת בידיהם. זה לא שאני מתייחס בצורה מזלזלת לחברים שלי או משהו בסגנון, אני מתחיל לדאוג להתעלותם הרוחנית, למצביהם הרוחניים, למחשבותיהם, לתחושותיהם, לאיך שהם מצידם מתייחסים לקבוצה.

ואז מתחילה להיות בי כזו דאגה, שאני אפילו לא דואג באותה רמה לעצמי. מאחר שלי יש איזושהי הרגשה שאני עם עצמי, אני איכשהו שולט בעצמי, אני בעל הבית על עצמי, אבל אם בצורה מוחלטת כל העתיד שלי, אם כל החיים שלי, כל הכוחות שלי בעולם הזה, בעולם הבא, כל זה נמצא בידי אחרים, אז זה נהיה ממש מפחיד, למה הם לא חושבים על זה, למה הם לא דואגים לזה? אני מתחיל לדרוש את זה, אני מתחיל לפחד עבורם, מתחיל להתרגש.

ואז פה, מתוך הלא לשמה האגואיסטי ביותר, מתוך ההבחנה האגואיסטית ביותר, אני פתאום מגלה שאני נמצא בצורה מלאה בשליטתה של החברה שמקיפה אותי, כמו חולה אנוש שתלוי בצורה מוחלטת בסובבים אותו. אם אני באמת מרגיש חוסר אונים מוחלט, אז אין לי שום הזדמנות לגלות מה יקרה איתי, אלא הדבר הזה ייקבע רק לפי רצונם הטוב.

ולכן באמת פה מופיעה החובה לאסוף את החברים האלה, לעשות איזשהו מבנה, איכשהו לארגן את זה, תמיד לשאוף לשלמות, תמיד להחזיק אותם, כך שהשאיפות האלה, המחשבות המשותפות שלנו יהיו מכוונות ככל האפשר לכיוון המטרה. בשום פנים ואופן לא לשכוח אף אחד מאיתנו.

מזה יוצא שאין דאגה אחרת באדם מאשר עבור אלה שמחזיקים אותו, שמכוונים אותו. וזה כך מפני שתשע הספירות שלנו, חוץ מהנקודה שלנו שבעצם מכוונת, לא ברור לאן, לבורא, כל הספירות האלה, זה כל מה שמשתנה. כל הדברים האלה שהם לא בתוכי הם אלה שנקבעים על ידי הקבוצה, או על ידי שאר 599,999 אנשים שנמצאים חוץ ממני באותה המערכת שנקראת "אדם", בכלי המשותף הזה.

הם בעצם אלה שקובעים את כיוון התנועה שלי, הם בעצם אלה שקובעים את אותן התכונות שאני רוכש כתכונותיו של הבורא, כל זה נמצא בהם ולא בי. מאחר שהרצון שלי הוא למעשה רצון לא ברור. מה הכוונה מלכות? זהו רק רצון לקבל, הרצון ליהנות, זה רק רצון. ממה הוא נובע? האם מרצונות למין, אוכל, כבוד, כל מה שיש בעולמנו, או ממה שנמצא למעלה, מתשע הספירות הראשונות. ותשע הספירות הראשונות האלה הן שאר 599,999 הנשמות. הן אלה שקובעות את הווקטור שלי, אני רק קובע שאני רוצה לשאוף לאן שהוא. לאן? אין לי מושג, אני פשוט לא יכול לחזור לתוך הרצון הפנימי שלי, אני צריך לצאת מתוכו.

הכוונה היא שהקבוצה, באותה מידה שאני הכנתי את הקבוצה הזאת, שבניתי את הקבוצה הזאת, כל מה שיקרה בה, כל מה שיהיה בה, יהיה ההבנה של הקשר בינינו. ההבנה שלה, מהו הבורא, מה היא דמותו של הבורא, ההבנה שלה מהי השאיפה קדימה, מה נקרא אלטרואיזם, מה נקרא לצאת מעצמך, היא זאת שקובעת בשבילי את תשע ספירות הראשונות האלה, היא קובעת בעצם את אותה הדרגה הרוחנית שתהיה אצלי.

אני לא יכול להיות גדול יותר מהקבוצה שלי. זאת אומרת, הקבוצה נותנת לי לא רק את הווקטור, לא רק את הכיוון, אלא גם את המדרגה המקסימאלית שאותה אני יכול להשיג. אף אחד מאיתנו לא יכול להיות גדול יותר מהקבוצה כשלם. הוא יכול להיות פחות, הוא יכול לא לנצל את כל מה שהקבוצה נותנת. גם מתחיל, גם קטן יכולים להיות בקבוצה הזאת, ועם זה בקושי להבין עשירית ממה שנלמד שם, ומה הם בכלל מיישמים.

אבל אף פעם תפיסת האדם בנוגע לבורא, ההידמות שלו לבורא, התחושות שלו, ההשגות שלו, לא יכולות להיות יותר ממה שהקבוצה מאפשרת לו לחוש. תשע הספירות האלה הן בעצם אלה שנבנות על ידי הקבוצה, כלומר הכיוון יכול להיות נכון, אבל קטן בגובה, ואז זה פשוט לא ייתן לאף אחד משאר חברי הקבוצה לצאת, להתעלות מעל הרמה הזאת.

לכן אני אומר שבקבוצה הפנימית שלנו, "בני ברוך", וגם בכמה קבוצות חוץ, לא בארץ אלא בחו"ל, בקבוצות מוסקבה, אודסה, קירובוגרד, יש אנשים שלא יודעים כמה הכניסה לעולם הרוחני היא קלה, היא לא קשה. גם בעל הסולם כותב על זה, הדבר החשוב ביותר כאן זה לא הכוח, זה לא דחיפה, זה לא כמות השנים. החשוב פה זה הכיוון הנכון וקדימה.

יש כאן אנשים שכבר נמצאים בכאלה דרגות, שעוברות את רמת הקבוצה הזאת כבר מזמן, והם היו כבר מזמן עוברים את המחסום, יש עשרות כאלה בינינו. אני אומר לכם בשיא הרצינות, עשרות.

העניין הוא בזה שאלפי ומאות שנים לפנינו, נדרשה מהמקובל רק סביבה קטנה, כמה אנשים לידו, וזה היה מספיק בשבילו בכדי לתת לו את ההבנה, את תחושת הקבוצה, תחושת החברה, במקום הקבוצה העצומה של שאר הנשמות. חמישה, שישה אנשים סביב המקובל יכלו בעצם לרכז בתוכם את כל התחושות האלה, את כל התכונות האלה. היום דבר כזה כבר לא קיים. היום אנחנו צריכים קבוצה ענקית וקבוצה נכונה, כמו בכמות, כך גם באיכות.

לכן יש הרבה אנשים שמבחינה אינדיבידואלית נמצאים במקום מסוים למעלה, אבל הרמה הזו היא מעל רמתה של הקבוצה. פה זו רמת הקבוצה, והרמה ההיא נסתרת מהם, ולכן הם לא יכולים להגיע למחסום, שלא לדבר על המעבר שלו, מה שאומר שהקבוצה כולה צריכה להיות ברמה הזו. זה לא אומר שכולם צריכים להיות ברמה הזו, אבל היא צריכה להגיע לאיזו רמה קריטית שתאפשר לכל אחד מחבריה לקפוץ מעל המחסום. אני מדבר על זה שאדם לא יכול אף פעם להיות מעל רמתה של הקבוצה, אבל לא כל הקבוצה צריכה להיות ברמה של מעבר המחסום בכדי לאפשר את המעבר.

מדובר פה על שני דברים, הרמה הכללית של הקבוצה ועד כמה האדם מכניס בקבוצה. הרמה הכללית של הקבוצה יכולה להיות פחות, אבל האדם שמשקיע בה, הוא יוצר מעצמו, כי מעבר המחסום בסופו של דבר הוא אינדיבידואלי. את החלק האינדיבידואלי הקטן הזה כל אחד מוסיף כבר מעצמו, אבל החלק הקריטי הזה, הרמה הקריטית הזו צריכה להיות מהקבוצה. כלומר צריכה להיות איזו רמה קריטית בקבוצה, ואז כל הנכנס אליה ועשה את העבודה האינדיבידואלית האישית שלו, הוא קופץ, עובר את המחסום.

בכדי לעבור את המחסום, האדם צריך בתוך עצמו ליצור מחסום פוטנציאלי, ולקבוצה יש את המחסום הפוטנציאלי שלה. היא הרבה יותר מרוחה ביחס אליו, יחסית לאלה שיכולים לקפוץ מעל למחסום. זה כמו שלאחד צריך לשים איזו מדרגה שמתוכה הוא יוכל לקפוץ לרמה הבאה. אתה חייב לקפוץ לרמה הבאה בעזרת היגיעה האישית שלך, אבל בלי אותה מדרגה, לא תוכל לקפוץ למדרגה הזו, ואותה מדרגה היא הרמה הקריטית שצריכה לתת הקבוצה. וממילא, האינדיבידואלים כבר קופצים, וכל השאר בערך, הם בעצם נשארים ברמה הזו, אבל הקבוצה מאפשרת לכל אחד את הפריצה האישית שלו. מה שאומר שהקפיצה הזו היא בסופו של דבר אינדיבידואלית אצל כל אחד, אבל ביחס לאותה רמה שהקבוצה מאפשרת.

מהי הרמה של ההסכמה ההדדית בקבוצה? ההימצאות בקבוצה, ההימצאות ביחס ההדדי האגואיסטי, ההדדי הרוחני בינינו. אנחנו מוכנים לעבוד אחד עבור השני בכדי שכולנו בצורה אגואיסטית נוכל להגיע כל אחד למטרתו. וקפיצה אינדיבידואלית בעצם תקיים את זה שהאדם ירצה לברוח מכל האגואיזם שלו, ולדמות לעצמו את הרצון הזה, אומנם לא באמת, אבל הוא מוכן ורוצה את זה בצורה כזאת, וזו הצורה שהוא בעצם מכין את עצמו. זה כבר בהשפעתו של האור המקיף. יש אור מקיף כללי ויש אור מקיף אישי שבעצם עוזר לו לעשות את הניתור הנוסף הזה.

למה אני אומר את כל זה? כי יש בינינו עשרות אנשים שנמצאים במצב שבו הם יכולים לבצע את הקפיצה האינדיבידואלית הזו. אבל הרמה הכללית של הקבוצה לא מאפשרת להם את זה, מאחר וכל קבוצה שלנו בנפרד, איפה שהיא לא תהיה, היא לא מספיק חזקה בעוצמתה. לכן אנחנו חייבים לאחד את כל הקבוצות יחד ולהעלות את רמתן הכללית. אפילו לא להעלות, אלא העניין הוא יותר האיחוד ולא העלייה.

תלמיד: האם יש הזדמנות לקבוצה קטנה לעבור את המחסום בלי תלות בקבוצה הגדולה?

אין שום אפשרות לקבוצה קטנה לעבור את המחסום בלי להביא את אותה הקבוצה למסה קריטית מספקת. היא זו שקובעת בזמננו הכול, מאחר והגענו לכזה מצב שבו כל העולם צריך לעלות, כל הנשמות צריכות לעלות עד לרמתו של הבורא. אנחנו נמצאים במדרגה של התיקון הכללי ולא התיקון האישי שהתקיים במשך כל הדורות האחרונים.

המקובלים עבדו על עצמם והכינו בתוך עצמם על ידי התיקון האישי את עולמנו לכך שהם אלה שהפכו למובילים אותנו. לא משנה אם הם נמצאים פה עכשיו, או לא נמצאים, אבל הם אלה שמהווים את הנשמות שכאשר היו בעולמנו הגיעו לגמר התיקון האישי שלהם. ולכן הם לא סוגרים את המצב השלישי הזה, גמר התיקון, על המצב השני שלנו, ואז בעצם הם שולחים מספיק אור פנימי.

אנחנו, על ידי הלימוד שלנו, על ידי המעשים הקבוצתיים שלנו, מושכים על עצמנו אור מקיף. כל מה שהיה צריך להתבצע על ידי המקובלים, כלומר להביא למצבנו את האור הפנימי, הם כבר עשו, והאור הפנימי הזה כבר נמצא אצלנו, בעולמנו, בצורה מספקת. עכשיו הוא מתחיל מבפנים לעורר יותר מסות של אנשים עבור החיפוש הרוחני.

האור הפנימי הזה שמכניסים המקובלים לעולמנו, הוא זה שבסופו של דבר מעורר את כולנו לחיפוש הרוחני, את כל העולם. בהדרגה אנחנו רואים את כל העולם עולה. לא צריכים עוד מקובלים אישיים, הם כבר עברו ועשו את שלהם. יש כמות מסוימת של צינורות שדרכם יוצא לעולמנו האור הפנימי, והוא דוחף את כולנו מתוכנו, מבפנים. הוא זה שמושך, מעורר את אותו רשימו. ובאותה רמה גם על ידי הנשמות האלה נמשך האור המקיף, וזה המצב הכללי.

ולכן מתחילת סוף המאה העשרים, אין שום התחשבות עם כל אדם, אלא יש התחשבות במסה עולמית, או במסות גדולות של אנשים שהם באמת ישר א-ל. אם לא היה צריך את הדבר הזה, אז אצלנו ב"בני ברוך" לא הייתה צומחת שום דרישה מסוימת ליצור, להקים אילו קבוצות. היא הייתה מתקיימת מאיזו שאיפה כללית, מהפצה, אבל בצורה מאוד פסיבית. אבל כאן אנחנו חייבים את זה. בכדי להגיע לעולם העליון, אנחנו צריכים להכין אותה המסה הכמותית הקריטית. אין לנו לאן לברוח מזה. כל אחד, כל קבוצה בנפרד לא יכולה לעשות את זה. השליטה הכללית, יש לה חוקים משלה, לתיקון הכללי יש את החוקים שלו.

יכולה להיות לך קבוצה של מאה, של מאתיים אנשים. אני לא חושב שהיום זה יעזור בלי שהיא תהיה קשורה לקבוצות עם מנטאליות אחרת, עם הבנות אחרות, עם תנאים גיאוגרפיים וחברתיים אחרים. אני חושב שהקבוצה של היום צריכה לייצג בעצמה מיני אנושות.

אני פשוט מרגיש שאחרת לא ייתנו לנו לעבור בצורה נורמלית. לפחות זה מה שקורה עכשיו. לא פעם אני מדגיש שאני בסופו של דבר לא יודע שום עתיד בזה, כי בחיים לא הייתי שם, כי זה עוד לא קרה אף פעם. אבל לפחות כך נראה לי שצריך להיות. אני רואה בברור שיש אנשים שמגיע להם לעבור את המחסום.

אם הם היו חיים בדורות קודמים, אם הם היו חיים ביחד עם הרב שלי, תחשוב, זה היה רק לפני שלושים שנה, הם כבר היו עוברים. והיום כבר יש תנאים אחרים לגמרי לכולם. מסוף המאה עשרים, האדם החליף את כיוונו לחלוטין. בצורה קריטית, מתייחסים אליו מלמעלה כבריאה כללית. אין אינדיבידואלים.

ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות מכוונת יותר עבור הפצה כללית. זאת אומרת, ככל האפשר מסה, אבל עבור העלאת רמתנו האיכותית. ושוב אני אומר, עשרות אנשים יחסית להיום, מוכנים פנימית. זה בעצם לא איזה הישג שלי. הם כבר עברו מספיק דברים בגלגולים הקודמים שלהם, מספיק אספו בעצמם אותם הייסורים, אותו המידע, אותה המשיכה לבורא, ובעצם זה מה שקורה עכשיו, בכדי שכיוון קטן כזה, כיוון כללי כזה, יוציא אותם אל המחסום.

תלמיד: מה אני צריך לעשות כדי שקבוצה קטנה תתכלל בתוך קבוצה גדולה ותקבל מהקבוצה הגדולה מספיק בכדי שיהיה להם להתקדמות האישית שלהם?

הייתי אומר כך, היחס של הקבוצה הקטנה כלפי הקבוצה הגדולה זה בעצם יחסו של האדם כלפי הקבוצה, זאת אומרת קבלה מוחלטת של מה שקיים בקבוצה הגדולה, הבנה מוחלטת שכל התלות היא בקבוצה הגדולה, הבנה מוחלטת שהקבוצה הכללית היא זאת שקובעת את המחשבות שלי, את הרגשות שלי, את הזיכרון הפנימי שלי, וזה מה שמוציא אותי מהתת מודע, וזה מה שיוצר בי את הכרת הבורא.

וזה מה שהוא אומר, כמו שבן אדם יחסית לקבוצה, כך גם קבוצה קטנה יחסית לבורא, אין שום הבדל, זהו כלל ופרט שווים, זהו הכלל של הקבוצה, של הבריאה. הכול מורכב מעשר ספירות, מחולק לעוד עשר, לעוד עשר, לעוד עשר, וכל החוקים ביניהם - אין חוקים חדשים, יש רק חוק אחד, המשיכה, הנתינה, תכונת הבינה, תכונת המלכות, אין יותר שום דבר, בורא ונברא.

ולכן העבודה הזאת בינינו היא קלה מאוד למעשה, אין בה הסתעפויות, קשרים שקשה להבינם, אבל אם נבין אותם בצורה מוחלטת, בצורה ברורה, ונבצע אותם, לא נצטרך יותר שום דבר, הכול כבר יהיה מוכן, רק לשכנע את כולכם.

כל מכניזם, כל מערכת שאתה יוצר, הדבר החשוב ביותר זה בעצם לכוון אותה, וכשכבר שלחת אותה, נוצרים בה כבר כאלה קשרים שכבר מתקנים את עצמם, לא נותנים לך לצאת, זאת אומרת היא כבר מרפאה את עצמה. מישהו מנסה ללכת לאן שהוא, הופ ישר העבודה הכללית של הקבוצה מושכת אותו, מתקנת אותו חזרה לצורה מתוקנת יותר, וכדומה.

זאת אומרת אותו השיגור של השיטה הזאת בכדי שהוא יתקיים, זה הדבר החשוב ביותר בשבילנו כרגע, ואחרי זה השיטה הזאת כבר תלך, אתם יודעים כמו תינוק קטן שכבר מדדה, אבל בכל זאת היא כבר לא תהיה מפוזרת כמו היום, אלא אותה השיטה כבר תלכד את עצמה, ואז היא תמשוך אל עצמה אור מקיף שבעצם יתייחס אליה כאורגניזם יחיד, ואז האדם גם יחזיק בה.

אני מקווה שאנחנו בפגישה הזאת נשיג את זה, בינתיים אני מרוצה.

תלמיד: האם זה אומר שהשגחה פרטית מבוטלת?

בשום מצב ההשגחה הפרטית לא מבוטלת, אנחנו בהשגחה פרטית, בשליטה האישית. ישנה שליטה כללית ושליטה פרטית של הבורא, בעולמנו קיימת השליטה הכללית. בעולמנו השליטה הכללית של הבורא היא בעצם דרך האור המקיף, והיחס האישי של הבורא עבור כל נשמה נפרדת זהו אור פנימי, שאותו אנחנו לא מרגישים, לא חשים, אבל יש התייחסות אינדיבידואלית לכל אחד מאיתנו.

בעצם בשום מצב הגישה האישית של הבורא לכל אחד מאיתנו לא מתבטלת, אבל כשנאמר עכשיו שכל האנושות, כל העולם הזה צריך להתאחד עם האור המקיף שצריך להיות האור הפנימי שלנו, אז בעצם המכה לא מתבצעת על בן אדם אחד, לא על מישהו אינדיבידואליסט כמו בגלגולים קודמים, כמו בשנים קודמות. עכשיו כבר לא שואלים ולא מבקשים מהאדם הזה לדעת מה הוא עשה, אלא עכשיו שואלים באיזו צורה הוא נמצא בהשלמה עם העולם הזה, מאחר ואנחנו הגענו לרמה כזאת שזה לא תלוי בנו.

הגענו לרמה היסטורית כזו שבה כל העולם הזה צריך את האור המקיף הזה כדי להכניס אותו להיות כאור פנימי, ובגלל זה השליטה האינדיבידואלית היא לא הקובעת. אני רואה את זה, וגם אתם תראו את זה. אני רואה את זה בכל אחד מהאנשים שמשקיעים יגיעה עצומה, מוכנים לתת הכול, להקריב הכול, יש עשרות אנשים כאלה בקבוצה שלנו, גם בקבוצות החוץ, בחוץ לארץ, לא בכמויות ובכוחות כאלה אומנם, אבל יש. חסר רק הכלל הזה, האיחוד הזה, חסרה ההידמות שלנו לשליטה הכללית.

תלמידה: ומה לגבי העם היהודי ?

העם היהודי זה משהו אחר לגמרי. צריך להבין שזה נכלל באותה המערכת, זה מה שנאמר גם הלאה, בעצם רבי אלעזר דיבר על זה. יש שתי צורות שליטה, אור מקיף ואור פנימי, וכשאנחנו מסתכלים בצורה אינדיבידואלית על מישהו, אנחנו מדברים על האדם, או על מקובל, או על עם כקבוצת מקובלים שהייתה פעם והייתה צריכה להעביר את השיטה הזאת לאנושות, או ההשגחה הכללית שהכול מועבר לשליטה כללית. אנחנו מתנהלים הרבה יותר לפי רבי אלעזר, לא רבי שמעון, אלא רבי אלעזר שהיה בנו, למדרגה הבאה שלו, שתמיד הוא מדבר על התעלות האנושות ביחס לבורא.

זאת אומרת שבזמננו ההתחשבות עם העם היהודי נגמרה. את התפקיד ההיסטורי שלו הוא בעצם כבר סיים, אמנם לא באופן מלא, אבל בהתייחס לתקופתנו, ואפילו לא רק לימינו, השיטה הקבלית צריכה להתפתח, היא צריכה כבר להיות מוגשת לכל העולם, והיא הייתה מוגשת תמיד בכל העולם. אנחנו יכולים לראות את זה גם עם המקובלים בזמנים עתיקים, או עם מקובלים של ימי הבינים. באותם הזמנים כאשר היו מסעות הצלב, כשבאותו זמן היו רדיפות אחרי היהודים, הרמח"ל, והרב אבולעפיה, ארגנו קבוצות מקרב הגויים ולימדו אותם קבלה. אבולעפיה אפילו לימד את האפיפיור קבלה. תחשבו על כך שבמאה השש עשרה, ובמאה השבע עשרה, היו אצל הרמח"ל קבוצות של מקובלים מכל אירופה, שלא היו יהודים, ולזה יש תיעוד במקורות היסטוריים.

צריך להבחין בצורה ברורה שלעם היהודי שייכת התרבות שלו, המנהגים שלו, ובהם יש שורש עליון. מתוך המנהגים האלה אפשר לראות, מי שיכול לראות, מה לאמיתו של דבר האופן בו מתהווים המנהגים הפנימיים האלה, האדם עצמו לא מבין את זה לבד כמובן.

משה רבנו לימד מקובלים, הייתה לו קבוצת תלמידים, איך לומר, "זקנים", הוא לימד אותם את חכמת הקבלה, את מה שהוא קיבל, את מה שהעיר אותו, ולשאר העם הוא פשוט חשף אותה בצורה מקודדת כזאת שגם המקובלים וגם העם הרגיל הבין את זה. העם הרגיל הבין את רמת הביצוע, הוא חשב שככה צריך, ככה ניתן מלמעלה, אבל אצל אלה שהופיע רצון, הופיעה הבנה מה זה, הם ישר נמשכו לזה, הם יכלו להמשיך ללמוד.

בסופו של דבר כל זה נכנס למנהגים עממיים, והיום בעצם קורה אותו דבר, חוץ מזה שכבר אלפי שנים יש כמה דברים שכבר אין להם שום קשר לשורש רוחני. אמנם אי אפשר להגיד שאין להם שום קשר, אבל בכל הזמנים תמיד מנהיגים גדולים של העם היו מקובלים, עד תחילתה של המאה העשרים לא היה רב שלא היה מעבר למחסום.

עד השל"ה שחי במאה ה-18 אם אני לא טועה, לא היה אף יוצר, אף סופר, שכתב ספרים רוחניים שלא היה באיזושהי השגה של הכוח עליון, זה מה שנקרא בעצם חזה דיצירה. ואחר כך מתחילתה של המאה ה-20 התחילה תקופה שונה לגמרי של תיקון הנשמות, וכל העולם היה צריך להסתובב בצורה כזאת לעבר התיקון, לכן כל זה נגמר, נפסק, מה שאנחנו קוראים לו השליטה באור הפנימי נעלם מיידית.

הרב'ה שלי היה אומר שאפילו בתחילת המאה הזאת, המאה ה-20, אותה המאה שבה הוא חי, כשהוא הגיע לירושלים, הם הגיעו באמצע המאה ה-20, הוא אמר שבירושלים היו אנשים שנמצאו בתחושה של העולם העליון. ואז איפשהו בשנות ה-20 של המאה ה-20 הם התחילו להיעלם. הם מתו, נפטרו, ובמקומם הכול כבר התחיל לעלות. העולם כבר התחיל להתקדם לזה שהוא בעצמו צריך להתעלות.

אני כל הזמן קורא למורה שלי "אחרון המוהיקנים". הוא היה בעצם זה שנעל, סגר את המעגל הזה של אותה שרשרת בעלת אלפי השנים, שהייתה למעשה מאוד חזקה. ולמרות כל זה המקובלים תמיד שאפו לכך. כי הרבנים האלה, אותם מנהיגי הדורות הבינו שאסור לתת למקובלים לקפוץ. והלכו כך, כמו שהיה צריך ללכת, עם המסות. זאת אומרת, המקובלים בעצמם לא אפשרו לעצמם או אחד לשני או בצורה מסיבית יצאו נגד זה, או שהמסות יצאו נגדם, ולא נתנו למקובלים לזוז.

והמקובלים בעצמם הבינו שהזמן עוד לא הגיע כדי להוציא לאן שהוא ולפתח את הקבלה. בגלל זה ספר הזוהר היה מוחבא. בעצם ספרי הקבלה לא היה מוחבאים, מכרו אותם בכל המקומות ותמיד היה אפשר להשיג אותם. הם לא הסתירו אותם, גם היום אתם יכולים להיכנס לכל חנות ולקנות כל מה שאתם רוצים. אנחנו לא עושים פה משהו חדש בזה שאנחנו מוציאים את כל המידע הקבלי הזה, זה דבר שכבר היה קיים.

זה נבע בעצם מהספר שנקרא "שולחן ערוך". הוא מספר על איך לבצע בעולמנו את כל המנהגים היהודים. הספר הזה נכתב בשביל העם היהודי, כי אלה מנהגיו. והספרים הקבליים הם לכל העולם. במשך כל ההיסטוריה המקובלים בעצם משכו אליהם באופן שווה את כל העמים, ויש לנו על זה מסמכים היסטוריים

ככל שזה התאפשר באותו הזמן. תתארו לעצמכם את המאה ה-15, את המאה ה-16, איפשהו באירופה הישנונית שם, פתאום יש איזשהו חיבור בין יהודים ועמים נוספים. תמיד היה אנטגוניזם מסוים, יחס מורכב, ופתאום המקובלים התחילו ללמד מישהו. הכול היה קשור לבעיות מסוימות. ואנחנו רואים אפילו לפי אבולעפיה, שלימד את האפיפיור. אמנם אחר כך הרגו אותו, ואחר כך התחילו לספר סיפורים על המשיח, ההיסטוריה רצינית. אבל הוא היה מקובל ענק.

צריך להבדיל, להבחין באופן כללי, לפי מה שרבי אלעזר אמר הבעיה היא רק איך להתחיל להעביר את השיטה. אותה הקבוצה שבעצם יצר אברהם, קבוצת המקובלים הזאת, שנקראה בסופו של דבר "עם", בלי שום סיבה מיוחדת מוגדרת לכך. אין לזה סיבה ביולוגית, גם לא מבחינה לאומית, ולא מבחינה גזעית. אותה הקבוצה בעצם הייתה חייבת להעביר את המתודיקה, את השיטה הזאת לשאר העולם. עלייה לעזור להשיג אותה, ללמד אותה וסביב זה בעצם הכול נסגר. כמו שנאמר במדרש, שהבורא כאילו פנה לכל שאר העמים, ולא מצא אף עם שיקבל את התורה.

מה הכוונה, יקבל? לא באיזשהו רצון אגואיסטי אחד. בשום רצון אגואיסטי לא יכולה להופיע בפני עצמה הכנה של תיקון עצמי, איזו תכונה של תיקון עצמי, אלא אפשר רק להכניס את תכונת הבינה לתוך הרצון האגואיסטי הזה. אז אותו מורה הדרך בעולמנו, תכונת הבינה שאנחנו רואים או לא רואים בעינינו, זו אותה קבוצה קבלית שיצר אברהם. וכל השאר בסופו של ענין, כל הקבלה, כל התורה הזאת, היא בעצם בשביל כל העולם. והיהודים מהווים רק את מורי הדרך.

אז אנחנו צריכים, כמו שקראנו על זה, שהבורא פנה לכל שאר העמים, והם לא קיבלו אותה, ואז הוא כאילו בחר. מה הכוונה בחר? בחר זה כמו מורה דרך, ושום דבר חוץ מזה. התורה היא בשום פנים ואופן לא רק לעם היהודי בגלל שורשה. אבל העולם הזה באופן מוחלט לא זקוק לתורה הזאת, וזה מאוד פרדוקסלי.

השמדת יהדות אירופה וכל הבעיות שקיימות בכלל כל הזמן, זה מצוין הרי. כלומר, ציינו את זה, ולמה זה קורה? בגלל מימוש רשימות שלא בזמן כלפי שאר העולם. והחל מחורבן בית המקדש הראשון זה קורה באופן סיסטמתי. באותה מידה שאנחנו מאחרים במימוש הרשימות הקולקטיביות שלנו, מאחר וגם היחס אלינו תמיד היה קולקטיבי, בכל המאות, אז ככל שאנחנו מאחרים עם המימוש של הרשימות שאותן אנחנו צריכים לממש כלפי עצמנו, וכלפי העמים האחרים, אז מיד דרך אותם העמים שכלפיהם לא מימשנו את הרשימות האלה, משם אנחנו מקבלים מכה. וזה טבעי לגמרי, וצריך לומר צודק. זה מה שמחכה לנו בעתיד, אם אנחנו לא נעשה את מה שצריך. חוק הוא חוק.

תלמיד: ...

נדבר קצת יותר מאוחר על זה. זו שאלה יותר מדי קונקרטית.

תלמיד: ...

איזו הערכה כמותית או איכותית בעניין יחסי הגומלין בין קבוצות, איך ומה, את כל זה אנחנו מנסים לברר ולקבוע עכשיו בינינו, ובזמן הכי קרוב, אחרי שניסע אנחנו צריכים ליצור את כל המערכת הזאת, וגם לקשור אותה היטב, עם כל הקשרים הנוקשים והטובים האלה, כמו שהחברים כבר דיברו על זה, והם צודקים בהחלט, הם יודעים מה צריך לעשות. היא צריכה להיות בנויה היטב ובאופן ברור בדיוק לפי המערכת הרוחנית שלפיה אנחנו צריכים להיות בנויים. אני יודע שלכם יכולה להיות דעה אחרת, אבל הדעה שלכם לא תילקח בחשבון, אני מצטער כי אם אתם לא איתנו, אז אתם לא איתנו.

אנחנו מכירים את המערכת הזאת, אנחנו מבינים איך היא צריכה להיות, אנחנו משתדלים להסביר לכם אותה. בעיקרון לא נדרשת הבנה גדולה מהצד שלכם, אתם פשוט צריכים ללכת אחריה באופן עיוור ולשאול למה, ואני אסביר בהדרגה. ואנחנו בהדרגה נתחיל לראות שהמערכת הזאת נמצאת מותאמת בדיוק לציור, לתמונה של העולם העליון. אנחנו נראה את זה בהדרגה, כמתעלים למעלה ומותאמים לקשרים של העולם העליון.

אם הצורות והקשרים הם לא כאלה, כמו בעולם העליון, אז אנחנו נרגיש אי נוחות ואז נרגיש צורך לתקן בהתאם לזה. המסה הקריטית יכולה להיווצר תוך כמה חודשים ממש, זה תלוי רק בנו. זה תלוי עד כמה נתחיל לדאוג שהכלי המשותף שלנו ייתן לכל אחד מאיתנו אותו לחץ שיאפשר לו לעבור מחסום.

אני צריך להרגיש שאני נמצא בידיים של החברים שלי, שאני בעצמי לא יכול לעשות שום דבר ותלוי במאה אחוז בהם. אם ההרגשה הפנימית הזאת, הצורך הזה יהיה, אז יהיה הכול. ואני מרגיש את אותו הדבר בי, אני מרגיש עד כמה אני תלוי בכם. לא באותה מידה כמו שאתם, אבל זה ברור מאוד, מכיוון שגם לי נותנים אפשרויות וגם לי נותנים כוחות בהתאם למה שאני יכול לממש איתכם יחד.

ועל אף שלי יש את היחס האינדיבידואלי שלי, גם לפני שהיו כל הקבוצות האלה, אבל בכל זאת, גם אני תלוי בדרגות שלי, איך או למי אני יכול להעביר. אבל אני מבין את זה באופן ברור וזה מה שלוחץ עליי. האפשרות המשותפת לעשות את הדבר שבשבילו נבראה כל הבריאה, אנחנו נמצאים עכשיו במצב כזה שקשה לתאר את החשיבות שלו.

שאלה: האם הכלי מתרקם רק מעבר למחסום? ואם כן, אז איך אנחנו מרגישים את אי השלמות שלנו, את זה שאנחנו הרבה לפני המחסום?

לא, זה לא מורגש. אתם יודעים, היציאה ממצרים, כל הסיפורים האלה, הם הרי מספרים לנו על הדרך הרוחנית שלנו. אז מסופר שם איך שברחו ממצרים, יש פרעה שמכה, יש צורך לברוח. אנו נרדפים על ידי הצבא המצרי בלילה כשחסרה בכלל הבנה מה אתה עושה. האדם בורח מהמצב הקודם שלו בלי לדעת לאן.

המצב הפנימי שלנו מתואר על ידי סיפור כזה. האדם לא יודע לאן הוא רץ. הוא רץ עם כל הרגשות שלו למרות שלפניו לכאורה משה שמושך, וגם כל העם רץ אחרי משה, כי הוא כבר לא יכול להישאר במצב הקודם, ולא משנה לו לאן. וכשמולם מופיע הקיר הזה של הים, ים סוף הזה, אני חושב שברוסית זה הים האדום, אבל זה שם לא נכון, אז לא נשאר להם מה לעשות בכלל.

יש שם גיבור אחד, תכונה אחת שבנו שנקראת "נחשון". בתורה זה מתואר כאדם, נחשון שקופץ לתוך הים הזה, ומוכן לטבוע, רק לעזוב את הארץ הזאת, את התכונה האגואיסטית הזאת. ואז המים נפתחים, וכל התכונות של האדם עוברות דרך בינה, דרך בינה פרועה. בבינה יש שתי תכונות, גבורה וחסדים. גבורה זה דין קשה אבל צודק.

אז מיד התכונה הזו שבבינה שלא מעבירה את האדם, שלא רוצה לקבל אותו לתוך החסדים שלה, לתוך תכונות החסדים שלה, המחסום הזה מיד נעלם, הגבורה שבבינה, ואנשים נכנסים לתוך תכונות החסדים של בינה, ועוברים כבר תוך ים סוף הזה, כלומר איפה שנגמר האגואיזם, ונכנסים לתחילת התכונות האלטרואיסטיות.

ולפני שהם יוצאים ממצרים, כלומר לפני שמעבר המחסום מתחיל עם כמה מצבים אחרונים, כמה ימים האחרונים, האדם לא מרגיש כלום. וכשהם קורים, מתרחשים המצבים האלה, הוא גם לא מבין שלפניו נמצא המחסום, הוא לא מבין. בכלל כל המעבר של המחסום הוא כזה מבולבל, הוא פנימי, כזה סערורי. כמו כל המעשים, אתם מרגישים שכשהם עוברים דרככם, רק אחרי זה אתם מתחילים קצת להבין אותם.

ובכלל רק אחרי מחסום, כשכבר נאסף ומתרקם פרצוף שלם, אז בו מתחילים כבר להצטבר תחושות מסוימות. ואז מוחא וליבא מתחילים לעבוד, המערכת של הראש, של הפרצוף. ואז האדם מתחיל להבין מה קורה איתו, לעבד את האינפורמציה הזאת, להרגיש אותה נכון, להשוות אותה, את הנתונים עם הרגשות, ואז כבר לשלוט בה.

תלמיד: במה התפקיד של אדם יחיד באיחוד של כל הקבוצות, או שאין לו תפקיד בזה?

תפקידו של האדם הפרטי הוא להיכלל בעבודה הכללית, אין פה שום דבר פרטי. זה לא יאומן איך אדם פרטי יכול להישאר פרטי, להפך, הרי לא לשווא אנחנו אומרים "לחיים". כל מי ששומע ורואה את הסעודות שלנו, אנחנו צועקים "לחיים" על דברים שנעשו, כי אנחנו לא מסוגלים להקים את כל האנשים שעבדו על זה, אבל לא לשווא הכנסנו את הדבר הזה. זה כדי שנראה מה עושה כל אחד ואחד מאיתנו, איזו עבודה הוא עשה השבוע, מה הוא עשה בשביל הקבוצה. זה לא סתם כדי להרים את האדם הזה. אומנם גם להרים, כי בעל הסולם כותב בדור אחרון שכן צריך להרים אותם, אבל אנחנו רוצים להעלות את התכונות האלה, לא סתם להודות לו, אנחנו רוצים לקחת דוגמה וכולי.

תפקיד של אדם פרטי הוא רק במידת המיזוג שלו בתוך הקבוצה, מה הוא עושה בשבילה. מעבר לזה אין שום דבר. זה שאתה תלמד הרבה ותשלוט בחומר, זה לא ייתן לאף אחד שום דבר ואף אחד לא זקוק לזה. אף אחד לא רודף אחרי כמות ואיכות של קליטת החומר. אם אתה לא יכול להשתמש בחומר הזה לתנועות הפנימיות שלך, אז הוא לחלוטין חסר תועלת, הייתי אומר מזיק, זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו". בקבלה זה כמו זלזול כזה, צחוק, מעמסה כבדה כזאת, מתה. בסופו של דבר הוא לא מממש את עצמו, לא מתקן את עצמו. ומה קורה איתו? שום דבר.

יש אנשים שיודעים טוב טוב את המאמרים, את "תלמוד עשר הספירות", אבל אם הם לא מממשים את זה בעבודה בקבוצה, אז זה לא נותן כלום. האדם הזה יכול לדעת טוב טוב את החומר, אבל הוא כמו מחשב, הוא מת ולא לוקח איתו שום דבר. כל הזיכרון הבהמי הזה נעלם, ונשאר הדבר היחידי, כמו שאומרים, רק המעשים הטובים של האדם מובילים אותו לעולם הבא. כלומר, רק אותן התכונות המתוקנות, השאיפות שהוא אסף ומימש בקבוצה, רק זה נשאר איתו, וזה מה שקובע את הדרגה הרוחנית שלו שלא משתנה. וכל הזיכרון המכאני מת עם הגוף, ואין טעם להתעסק בזה.

אם אתם יוצאים מהשיעור, ואתם מרגישים שיש לכם עכשיו לחץ יותר גדול, אחריות יותר גדולה, להכריח את הקבוצה לפעול על עצמכם בשביל להדמות לבורא, בשביל לעלות אליו לפחות קצת - אסור לנו לשכוח את המטרה הזאת, וקבוצה היא לא המטרה עצמה - אם יש את זה בכם, אז השיעור באמת עבר טוב. ואם לא, אז פשוט הוא לא היה. אם קיבלתם עוד איזו אינפורמציה על פרצופים למיניהם, אז זה אומר שזה כלום.

תלמיד: אם אדם מרגיש שיש שתי קבוצות נפרדות בתוך קבוצה, איך מתחברים?

אתם לא מתחברים שתי קבוצות לקבוצה אחת, אלא אנחנו מתחברים כולנו יחד לקבוצה אחת גדולה, לארגון אחד גדול. במקביל, לא מדובר על איזה חיבור מכאני שעכשיו יש בינינו, מדובר על החיבור הפנימי שלנו, על האיחוד, והבנה שבלי התכללות אחד בשני לא יהיה לי.

כלומר, היום אני עד כדי כך אגואיסט שאני זקוק לקבוצה חזקה סביבי שתחזיק אותי כל הזמן בדרגה מינימאלית, וכל הזמן תעורר בי עלייה גדולה וגדולה יותר. אני לא יכול לעשות את זה. אם הייתי קם היום בבוקר במקום אחר, אז הייתי כבר עם מחשבות אחרות לגמרי, הייתי מעורבב עם העולם הזה, הייתי מתעניין בחדשות שקורות שם, יעני חדשות, ועוד אלפי אלפי בעיות שנוצרות, והייתי חושב עליהן כעל משהו חשוב מאוד שצריך לפתור באופן מידי ולעשות עם זה משהו. הייתי מכניס את עצמי תחת השפעה של העולם החיצון.

קבוצה צריכה להיות כזאת, שכל החיים, שכל שנייה ושנייה תחזיק אותי במקביל לעולם החיצון, בלי לברוח ממנו, במצב רוחני מורם. ובכזה מצב, שבמקביל אני אוכל להתקיים בשני העולמות כמו באחד, שאני אראה את העולם האחד דרך השני. אתם מבינים איזה כוח צריך בשביל זה, איזו גמישות בהשפעה שלנו על כל אחד ואחד מאיתנו.

אצלנו בבני ברוך יש בשביל זה הרבה אמצעים. אנחנו מתקשרים אחד לשני, שולחים הודעות בטלפונים. יש לנו קשר טלפוני חינם בין אחד לשני, אתה יכול לדבר אפילו 24 שעות ביממה עם החברים. 400 מספרי טלפון מחוברים לרשת אחת של קשר בחינם. בנוסף יש לימוד יומיומי, בבוקר, בערב.

אין דבר כזה כמעט שאדם ילך מהעבודה הביתה. בבוקר הוא בוודאי מתחיל משלוש בבוקר את היום שלו אצלנו במרכז. אחרי זה הוא הולך לעבודה, אחרי העבודה בדרך כלל יש לו התחייבויות אצלנו. במשך היום הוא מקבל הודעות, הוא מדבר עם החברים שלו, הוא מתייעץ איתם לגבי העשייה של כל מיני דברים, בערב הוא מגיע למרכז, או עוסק בזוהר וכולי.

כלומר, זמן העבודה זה הזמן היחיד שבו האדם איכשהו תלוש מאיתנו. והוא גם לא תלוש ממש, הוא באיזושהי מידה קשור וגם הכול כאן מסתובב סביב העניין. אנחנו משתדלים ליצור הרבה מאוד מערכות. אתם תשמעו את זה מאלה שעכשיו יופיעו, ובטח תהיה החלפת דעות בקבוצות, זה בתוכנית.

אז אל תחשבו שאנחנו פשוט רוצים להראות לכם מי אנחנו, או שגם אתם אותו דבר. אף אחד לא צריך את זה. בעצמנו אנחנו יצרנו בהתחלה את המחלקות האלה באופן די מלאכותי אחרי זה זה התחיל להפוך למחלקות שעובדות. והיום אם יש איזו עבודה אנחנו בכוונה לוקחים אותה על עצמנו בשביל שיהיה לנו כמה שיותר דברים משותפים כדי להשקיע את הכוחות שלנו ועל הדבר המשותף הזה להתקדם.

אם יש איזושהי קבוצה קטנה רחוקה והיא לא יכולה להיות קשורה היטב איתנו, או שלמרות שהיא קשורה איתנו היא בכל זאת לא מאוחדת עדיין מספיק, אז הם צריכים להמציא בשבילם פעולות משותפות. לא חשוב איזה, להדביק קופסאות ביחד, לא משנה מה לעשות, הם צריכים לחפש.

אנחנו היינו לוקחים כל מיני עבודות, אני אפילו לא יודע מהן, בחמש שעות עבודה היינו לוקחים עבודה לקפל קרטונים. זה היה במקום השיעור או אחרי השיעור אני כבר לא זוכר. נראה לי שאפילו במקום השיעור. היינו לוקחים ממפעל של קרטונים. הם היו נותנים לנו דף קרטון שהיינו מקפלים אותו לקופסה, והכל בשביל שביחד על שולחן אחד ענק בחדר אחד נעשה משהו ביחד. זה דבר הכרחי, זה הרבה יותר חשוב מלימוד. כמובן שאי אפשר רק את זה, או רק זה, אבל עשינו גם עבודות כאלה.

שילמו לנו פרוטות, איזה מאה שקל, וכמובן שאף אחד לא התחשבן עם זה. האמת אנחנו בכלל היינו צריכים לשלם להם. אותו הדבר היה גם אצל הרב, אם הייתה איזושהי עבודה לעשות יצרנו את זה בעבודה משותפת.

שאלה: מהו הקשר בין פעולות ארגוניות להתקדמות רוחנית?

אני מסביר לכם מה יש מעבר למחסום, אבל אני אסביר את זה לכולכם בלימוד, בשיעורים. אתם לא צריכים עוד איזשהו קשר. הרבה מכם ניגשו אליי ואמרו לי, "אני רוצה לדבר איתך על משהו, יש לי איזה שאלה". ואני מיד שואל, "זה אישי? כואבת לך הבטן? יש לך בעיה עם אשתך או עוד עם מישהו? אז בבקשה, אם אוכל, אני אתן לך עצה".

אם יש לך בעיות רוחניות, כל העזרה שלי היא זהה לכולם בלימוד או בעזרת מכתבים כאלה. מכיוון שכל שאלה רוחנית שיש לך, יש גם אותן שאלות לאחרים. באופן אינדיבידואלי אני לא עונה על זה לאף אחד. אתם בטח כבר ראיתם את זה. ואני גם לא עונה מכיוון שלכולנו גוף אחד משותף, לא יכולות להיות שאלות ותשובות אינדיבידואליות, אני לא יכול לסחוט מעצמי איזו תשובה אינדיבידואלית.

אני יכול להרגיע את האדם, להגיד שהכול בסדר, אל תדאג. לתת לו איזה תשובה קטנה אולי במצב ממש קריטי, אבל אין בזה שום צורך, אם אתם משתתפים בשיעורים הווירטואליים שלי, אם אתם במקביל כותבים שאלות כלליות, אז אני מקווה שנעשה בשירות האינטרנט שלנו מקום לשאלות, אני אקרא נכון את השאלות שלכם ואוכל לענות במשך השיעור. אולי נעשה שיעור אחד מתוך שלושת השיעורים בשבוע שיהיה קשור לעבודה בקבוצה ועל תשובות לשאלות, או חצי מזמן השיעור, יותר מזה אתם לא צריכים.

שום מגעים אישיים איתי לא יעזרו לכם, אני כבר מסביר את זה המון פעמים. היום הכול נקלט מלמעלה דרך הכלי המשותף שלנו. הבורא לא רואה אותנו אחד אחד, הוא רואה אותנו רק יחד. ולא רק אותנו יחד, הוא רואה אותנו באותו תפקיד שאותו אנחנו צריכים לבצע כלפי כל שאר האנושות, רק בצורה הזאת הוא יעזור לנו.

כלומר באותה צורה, באותה מידה שאנחנו נשתוקק להתרחבות של ידע הבורא, להפצת הידע על הבורא, הוא יעזור לנו. באופן אינדיבידואלי הוא גם מתייחס אלינו כאל גוף אחד ולא יעזור לגוף של אדם אחד מכיוון שהמטרה שלו שהאנושות תעלה אליו. במידה שאנחנו נבצע את התפקיד הזה, הוא יעלה אותנו. אנחנו איתכם נבחרים לתפקיד הזה, אנחנו נקראים איתכם ישראל המשתוקקים לבורא.

ומוכרחים לעשות את זה, זה מה שרבי אלעזר כותב. ולכן לא נברח מזה, אנחנו מוכרחים לעשות את זה, ובמידה הזאת דווקא בשביל זה הוא יעלה אותנו.

שאלה: האם האדם יכול להבין שעבר מחסום אם הרבה זמן הוא נמצא במצב של התקרבות או התרחקות ממנו?

אדם לא יכול להבין שום דבר, כל מה שהוא מבין זה עבר, עבר, לא, לא לפני כן. עוד פעם אומר לכם, המעבר כאשר הוא יקרה, אני אודיע לכם, אתם תדעו בעצמכם. מה זאת אומרת אני אודיע לכם? אני רוצה לומר בזה, שישנן אשליות למיניהן, שאני כבר שם, אני בעולם אין סוף וכולי. ובאופן טבעי אם אדם נמצא תחת האגואיזם שלו, אז נראה לו שהוא בעולם אין סוף, הוא הרי מבצע כל מה שצריך, מכיוון שהבורא מנהיג אותו דרך האגואיזם שלו.

הרגשת המחסום, מעבר המחסום, זה כאשר אתה מרגיש רק כוח אחד בלבד שמתלבש בכל העולם הזה, אתה נדבק בו, אתה מוכן לעשות הכול, כל מה שיש בו, והאני העצמי שלך נעלם, הוא נכלל בכוח העליון הזה. המצב הזה יכול להיות גם לפני המחסום, לסירוגין, לפני ואחרי כשלב מעבר, אבל את המעבר של המחסום ממש, אתם תראו את זה, תרגישו.

שאלה: איזה צורה טכנית מספיקה בשביל הקשר בין הקבוצות?

אתם יודעים, שבסוף שיעור הבוקר כשאנחנו מסיימים, אנחנו קוראים כל מיני הודעות. כמו, "אנחנו עושים את זה וזה וזה", אנשים "צריכים לזה ולזה ולזה", "מישהו נוסע לשם וחוזר", הודעות על פעולות משותפות שלנו, פרויקטים משותפים ולא רגילים שמתרחשים בשטח, או דברים חדשים שעושים.

אנחנו צריכים לעשות לוח מודעות, שבו יתפרסם מה שיש ונעשה באופן כללי, מה עכשיו אנחנו צריכים לבצע, ושכולם יראו את זה. אני מאוד שמח ששולחים לשם הודעות כמו, "החבר נסע לחבר אחר להפצה", "נתתי הרצאה לפנסיונרים", "בווילנה התאספו כמה אנשים", "באוסטרליה סוף סוף היה משהו", ועוד.

זה לא משנה אם אלו הישגים קטנים או גדולים. הרצאה של מאה, מאתיים איש, או אירגנו בליטווניה כמה עשרות. לא משנה איזה הישגים, קטנים או גדולים, אנחנו צריכים אותם. אנחנו הרי לא יודעים לשקול את זה ברוחניות. לפעמים אותו חבר שעושה הרצאה לשניים, שלושה, היא לפי המשמעות הרוחנית שלה יכולה להיות גדולה יותר מאשר שמישהו עושה הרצאה לכמה עשרות אנשים.

אנחנו לא יכולים לשקול את המצבים האלה, הם הרי נמדדים לא בכמות. והחוזק הוא בהכפלה של הכמות על האיכות של הנשמות. אז זה חשוב לנו מאוד, והדברים הקטנים ביותר הם לא קטנים באמת. לכן אנחנו צריכים להיות בקשר כזה בינינו. וגם יש הרבה מאוד שאלות שהמרכז שלנו בישראל לא יכול לפתור, ואתם יכולים לעזור ולפתור אחד לשני.

כלומר הקשרים צריכים להיות ממש ישירים. צריך להיות איזשהו חלק באינטרנט שיאפשר לנו ללמוד אחד מהשני, לראות אחד את השני. מין לוח כללי, משותף. גם לקבוצות, גם לאנשים פרטיים, מי שמחפש משהו, למי שיש שאלות טכניות, או בקשה לפתור בעיה, ובמקביל העצות שלנו יכולות להיות לעזר גם לאחרים. בקיצור, לא יכול להיות שום דבר באיזה קבוצה שלא עברו על קבוצה אחרת או לא יעברו בקבוצה אחרת.

שאלה: הרמה הקריטית של הקבוצה צריכה להיות כזאת, שכל אחד מהקבוצה יהיה מוכן לתת לכל אחר את האור המקיף שלו?

כן. ומה זה אומר? כלומר, אני לחלוטין באופן ברור מבין שההצלחה הרוחנית שלי, ההתקדמות, הדרגה, החיים, הגורל, נמצא בידיים של הקבוצה. ולכן מה זאת אומרת לתת להם? אם אני מרגיש שאני בידיים שלהם, זאת אומרת שאני נתתי את עצמי להם. אני באמת נמצא במצב הזה, אני רק צריך להגיע לזה, להבין שזה כך ובמקביל עם זה לפעול.

אין בזה שום דבר, אני לא יוצר פה תנאים. אני פשוט מגיע לדרגה כזאת שאני רואה שזה באמת כך, שאני בתוכם, שאני בידיים שלהם. ואז אני מגיע לדרגה כזאת שאני מסכים שכך זה יהיה.

אז אני צריך להגיע לדרגה כזאת, לרמה כזאת שגם אם לא היתה אחריות משותפת רוחנית, גם אם אני לא הייתי צריך להיות תלוי באחרים, הייתי רוצה שכך זה יהיה. זה אומר שאני מאשר את הפעולות של הבורא ורוצה להיות בזה, ודווקא בזה אני בוחר כדבר הנכון והטוב.

אם אני מסכים עם זה, אז אני באמת נחשב כמכיר את המדרגה הרוחנית הזאת ונמצא בה. כלומר, אם מכל המצבים האפשריים אני בוחר דווקא במה שקיים בה, אני בוחר שהקבוצה היא זאת שמנהלת אותי ואני רוצה שזה יהיה כך. אני מסכים באופן מלא כמו שזה נכתב, להיות בכלי שלהם, בידיים שלהם.

שאלה: האם תוכל לדבר על היחסים הקבליים במשפחה?

היום תהיה לי פגישה עם הנשים ונשוחח על נושא המשפחה הקבלית.

אני רוצה לומר, שמכיוון שעכשיו העלייה של העולם וההתעלות היא משותפת, המונית, אז בסופו בדבר גם גברים וגם נשים, ובכלל גם חיות צומח ודומם, בסופו של דבר צריכים לעלות ולהתמלאות באור של הבורא, אז אין הבדל בין גבר לאישה באופן כללי בכול המצבים האלה, וגם הנשים מבינות את זה. יש תכונות ספציפיות בפסיכולוגיה של נשים וגברים, אבל אלה סך הכול בעיות ארציות, כי ברמה הרוחנית אין בעיות כאלה.

איך זה מתבטא? האישה בצורה שהיא קיימת בעולם שלנו היא בסיסית בהתקדמות, בהתרבות, בחינוך, וכולי, והגבר הוא כעזר. ולהפך, בהשגת מזונות, בשיטה האקטיבית של ההפצה, שם תפקידו של הגבר הוא העיקרי ותפקיד האישה הוא התומך.

ואם נאזן נכון, נבסס את היחסים במשפחה כמו שהיא צריכה להיות, לא במשפחה מודרנית, כי משפחה מודרנית כיום, זה כבר פרי של היחסים הלא נכונים שלנו, למה שהבאנו את המושג "משפחה", אבל אם ניקח נכון את תפקיד האישה והגבר במשפחה, אז הם מסתדרים באופן רגיל. או החלק הנשי בקבוצה והגברי בקבוצה, או קבוצה נשית -קבוצה גברית, החלק הנשי צריך להיות בתפקידים תומכים, תפקידי עזר, לעומת הגבר.

כלומר, גם אצלנו, חוץ מהנשים שלנו, גם אותן נשים שהן לא נשותינו, עוזרות לנו באופן אקטיבי בהוצאת ספרים. זה בעיקר על נשים. הניקיונות של הפיילינג, של האודיו ווידאו, כל המדיה הזאת על הנשים. חינוך והוראה לילדים וקבוצות זה גם נשים. בקיצור ביצוע של מסה גדולה מאוד של עבודה. אני מאוד אוהב לעבוד עם נשים. זה ברור, הן מבצעות יותר, קפדניות, הרבה יותר נוח לי לעבוד איתן. כולם יודעים מה זה לעבוד עם גברים. איפה המחשבות שלהם רצות, ובכלל מי ומה.

לכן לא מן הסתם נבנו בנו תכונות כאלה והפונקציות במשפחה, ובחיים בכלל. בחברה אנחנו מסדרים את התפקידים האלה, ובדיוק כך צריך להיות גם בעבודה המשותפת שלנו. הקבוצה הנשית זה מקור של כוח עבודה, של יחס טוב להתקדמות שלנו. כמובן, בניית סוכה או לבשל לאלף איש, הנשים שלנו עושות את הכול. דואגות לילדים, לכל דבר. העבודה שהייתי אומר יותר קרובה לרוחניות, לבדוק את האינפורמציה, ניקיון של האינפורמציה הזאת, זה דווקא נשים עושות. כלומר נשים נמצאות בעבודה יותר אינטלקטואלית מהגברים, ומבצעות אותה גם הרבה יותר טוב.

תלמיד: האם חייבים לשים כיפה בקבוצות למרות הלאום?

לא, אבל פשוט בדרך כלל אם באים אלינו אנשים לבני ברוך הם יכולים לשים או לא לשים. אבל זה מנהג, כיפה זה בכלל מנהג. לכסות את הראש זה מנהג של כל עמי המזרח. זה כאילו מול הבורא, זה סימן של יראה, של צניעות. זה מנהג, אין בזה שום דבר. בדרך כלל כשאתה נכנס למקום אחר, אתה מתנהג לפי מנהגי המקום ההוא. אנחנו כמובן לא מכריחים, אבל הרבה אנשים שמים כיפה. יש כאלה כיפות עם תג של בני ברוך. אבל ביחס הזה אנחנו לויאליים לחלוטין. לי אישית, לא חשוב לי לחלוטין אם האדם ישב עם כיפה או בלי כיפה. זה ביטוי חיצוני. כל מה שהוא חוץ מהנשמה, הבשר והעצמות, ומה שעל הבשר, אין לזה חשיבות. רוצים, שימו. פשוט הכלל הוא שאנחנו עכשיו רוצים לעסוק רק בבעיות רוחניות ולא בגופניות, אז אל תסיחו את דעתנו. לכן כל הכללים האלה, ונראה לי שתיארנו את זה די ברור. אנחנו לא דורשים שום סממנים דתיים או לאומיים, הקבלה נמצאת מעבר לכל דברים האלה.

במאמר "הדור האחרון" בעל הסולם אומר, שכל עם יכול להישאר בדת שלו, אם הוא רוצה הוא יכול לעשות מה שבא לו. רוצה ללכת על הראש? שילך, עם איזה טורבן על הראש, גם כן, כאן מדובר על תיקון הלב. לכן השאלה הזאת צריכה להיות ברורה עד הסוף, ועל ידי כולם.

תלמיד: האם ההשגות הפנימיות של הקבוצה יכולות להזיז אותך, להפריע לך, בהשגות האישיות שלך, או שכולנו יחד עוברים?

אנחנו לא עוברים כולנו יחד, כל אחד עובר באופן אינדיבידואלי, אבל כשהוא עובר באופן אינדיבידואלי הוא חייב לסמוך, להיתמך, בדרגה הרוחנית. ולא יכולה להיות קפיצה של האינדיבידואל מעבר לדרגה של הקבוצה. יכול אבל רק במידה. ובאיזו מידה? במידה שאני משקיע בקבוצה, אז אני עובר מחסום. מחסום זו ההתמזגות שלי בבורא המלאה בקבוצה, בהשפעה מלאה. הדרגה של הקבוצה, של השפעה, נניח פה, ודרגת ההשפעה שלי היא קצת גבוהה לכן אני קופץ מחסום.

אני עובד באותו כיוון של הקבוצה, רק שאני משקיע יותר כוחות בקבוצה, ולכן אני עובר מחסום. הקפיצה האינדיווידואלית הזאת קורית בתוך הקבוצה, ואחרת, מה זה לעבור מחסום, אם לא לבטל את האני שלי?

תלמיד: האם כיפה זה סמל למסך?

סמל? כל דבר יכול להיות סמל. כל הכללים של היהדות, משה רשם אותם באופן מיוחד כזה ונתן לעם, שהעם יבצע אותם. מאיפה הוא היה יכול לקחת אותם? הוא לקח אותם מההשגה הרוחנית שלו. ולכן עם כל הכללים האלה, והם רבים מאוד, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם.

אתם יודעים מה זה "תלמוד"? ואיך שהכול מוסבר שם, במיוחד בצורה כזאת, שדרך כל מיני עבודות אדמה, חקלאות, קציר, גזיזת ענפים, כלומר, עבודה עם צומח, עם דומם. איך לזרוע, איך לקצור. כלומר, חיבור בין הדומם, לצומח, או חי. באיזה סוגים של אוכל להשתמש, איך להכין אותו לדרגת האדם.

כלומר, כל דרגה ודרגה, איזה תיקונים היא צריכה לעבור בשביל להגיע לדרגה העליונה, לשורש, זו עבודה בבית מקדש. איך אוספים את הכול ואת כל התיקונים, בשביל שהוא שם יעשה את התיקון האחרון שלו כלפי גמר התיקון. כל זה מתואר בהסברים מאוד קשים, ומסובכים, ואנחנו לחלוטין לא זקוקים לזה בעבודה הרוחנית שלנו.

כל זה תואר על ידי מקובלים בשביל שהאנשים במהלך אלפי שנים יעסקו דווקא בניתוח של הנסיבות האלה, של הדברים האלה על הדרגה הלא מודעת שלהם. לכן ספרי הקבלה היו בהסתר, ועכשיו הם דווקא מגולים. אצלנו בדיוק ההפך, ריחוק ודחייה של ביטוי החוקים העליונים בצורה של "התלמוד", והרצון והמשיכה של כולם, של אותו ביטוי, של אותם חוקים בשפת הקבלה. בעל הסולם כותב על ארבע השפות של ביטוי החוקים העליונים בעולם שלנו, וכבר דיברנו על זה.

תלמיד: איך בונים מסך על כל רשימו?

לפי החוק עיבור, יניקה, מוחין, עביות שורש, א', ב', ג', ד', וכך הלאה. שוב רשימו, שוב עביות שורש, א', ב', ג', ד'. את זה אנחנו לומדים. כלומר, אם כבר מדובר על מסך ועל רשימות, אז זה נלמד באופן ברור ב"תלמוד עשר הספירות".

תלמיד: אם הגברים כל הזמן עסוקים במשהו, בעבודה, בהפצה, מה זה אומר להשקיע בקבוצה?

לא רק גברים עסוקים. גם נשים אבל לנשים יש הרבה עבודה בבית, והעבודה הזאת שהיא עוסקת בבית עם הילדים, היא נחשבת בהתאם לכוונה שלה. לא משנה במה עוסק האדם, אם הוא עובד בעבודה הכרחית שלו והיא נחוצה, זה שווה ערך לכך שהוא נמצא בעבודה משותפת בקבוצה. שווה ערך לכך שהוא את העבודה הזאת כלפי האנושות.

אם החיים של האדם מוקדשים רק להתעלות הרוחנית שלו, והוא עובד שמונה שעות בעבודה שלו, ועוד שעתיים רץ לבנק, לדואר, טלפון, לחיים כדי להתקיים, מה שנחוץ לנו, אנחנו מוכרחים לרוץ בכל המקומות האלה, לא חשוב, ככה בנויים החיים שלנו, העיקר שלתוכם אנחנו נכניס את הכוונה שלנו, ואז הם נכללים בעולם הרוחני.

תראו ממה מורכב כל העולם שלנו, כל המצב הזה שלנו, שמונה שעות אנחנו ישנים, או שש, ארבע, חמש, כל אחד כמה שיכול, כמה שעות אנחנו עובדים, אוכלים, עוסקים בגוף שלנו, בילדים. אלה דברים הנחוצים לחלוטין, נכון? העולם הזה נברא בדיוק בהתאם לעולם הרוחני. כלומר, האוסף של העיסוקים האלה, ולכל אחד באופן אינדיווידואלי לפי הסטרוקטורה של הנשמה שלו, מזה הנשמה, כאלה נסיבות נופלות עליו, שאם הוא יוסיף עליהם רק כוונה, ישתוקק לבורא, ואת הזמן הפנוי שלו ישקיע בלעבוד בעבודה בקבוצה, בשביל להשתוקק לבורא, זה מספיק.

אם לאדם יש חצי שעה ביממה, אבל זה באמת כל מה שיש לו, זה באמת כל מה שהוא יכול לתת, והוא ממלא את זה באופן נכון בעבודה בקבוצה, זה מספיק. כל שאר השעות הוא יכול לעסוק בעניינים שלו באופן רגוע, רק השאלה, הלב שלו נמצא שם או שלא? זה מה ששואלים אותו.

וכל שאר העולם, העבודות החיצוניות שלנו, בניות בכזה מבנה, יש לכל אחד באופן אינדיווידואלי, ואתה יכול להישאר בעבודה שלך.

יש בינינו שעוסקים עשר שעות ביממה בעבודות שלהם, פונים אלי הרבה בעניין זה. לא צריך לעבור לעבודה אחרת או להתפטר מהעבודה. אם אתה רוצה להקדיש את עצמך לעבודה רוחנית, תקדיש. זה דבר פנימי. העולם שלנו נבנה כדי שדווקא בו, בצורה הפרימיטיבית הארצית נהיה בעמל הארצי הזה. כל העובדה היא בתוכנו.

(סוף השיעור)