שיעור צהרים 19.08.16- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מהמקורות לציון ט"ו באב

קריין: שלום, אנחנו בשיעור מיוחד לציון ט"ו באב. אנחנו נתחיל עם קטעים נבחרים מהמקורות לציון ט"ו באב, קטע מספר 1.

"אמרו בגמרא (תענית ד, ח) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב... בהגיע יום חמשה עשר נתעורר הרחמים הגדולים עלינו... ומתחילים ימי הרצון, לכן לא היו ימים טובים כאלו מקודם. כן יהפוך הכול לטובה ולישועה ונחמה."

(ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים)

מה זה נקרא "ימים טובים לישראל"? זה כנגד תשעה באב, שאז מתגלים דינים גדולים, וט"ו באב זה הכיסוי שלהם, הרחמים. אבל במה הם יכולים להיות הרחמים? בזה שאנחנו רואים עד כמה שהדינים האלו הם באמת התכונות הפנימיות שלנו, ושאנחנו צריכים להתעלות מעליהן, ושאנחנו צריכים להתגבר עליהם, על הדינים האלה. יש לנו הכרת הרע, זה כבר רחמים גדולים, זה כבר נקרא "ישועה", שאנחנו מבינים באיזה מצב אנחנו נמצאים.

ולכן אם ה"עמך" חושב רק לפי הרצון לקבל שלו, מתי שטוב לו, מתי שרע לו, אז עובדי השם, המקובלים, חושבים רק לפי מטרת הבריאה. שה"רע" הזה הוא שאני לא יכול לגלות את הרע שבי, וה"טוב" זה שאני מגלה את הרע שבי, ובמידה כזאת שאני לא יכול לסבול אותו, ואני צועק ומבקש בכל מה שרק אפשר לבורא, שיציל אותי מהרע הזה, שייתן לי אפשרות להגיע במוח לאמונה למעלה מהדעת, ובלב לחסדים, שאני אוכל לכסות את כל הרע שבמוחא וליבא. ואז אוכל להיות עבד השם, זה בחפץ חסד, שאני נמצא בדבקות אליו בצורת ההשפעה המוחלטת, ואחר כך אפילו כבן, שזה לקבל על מנת להשפיע.

זו בעצם צריכה להיות המטרה שלי. ולכן, יש כאן ענין של ט"ו באב, שהעולם מדבר על האהבה, מה שטוב לבטן שלו, דהיינו לכל מיני הרצונות, ואנחנו מדברים על מה שטוב להתקדמות הרוחנית שלנו. לכן, גילוי הרע, היכולת לתקן אותו בזה שאנחנו מכניעים את עצמנו, וזקוקים לעזרת השם, זה בעצם היום הטוב. וכך אנחנו צריכים להתקדם בדרכנו.

לכן, זה שזה יום של אהבה שמתעורר באדם הרצון לאהוב את הבורא, זו כבר ישועה גדולה, שהיא נמדדת בכמה הוא יכול לוותר על עצמו, על האגו שלו, על הכול כדי שתהיה לו אפשרות להשפיע נחת רוח לבורא. לכן, "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, בהגיע יום חמשה עשר נתעורר הרחמים הגדולים עלינו", הרחמים הגדולים האלו, שהם מתחילים את ימי הרצון. שגם רצון הנברא הוא להתחיל להזדהות עם רצון הבורא. ושהרצונות האלה שאפילו עדיין לא הגיעו להשלמה, כמו במקרה שלנו, אבל זה כבר נקרא ש"באים לקראת האהבה". "תעשה רצונך כרצונו", שכל אחד עובד עם הרצון של הזולת. אז שאנחנו כך נמצאים בחיבור כזה בינינו, שכל אחד רוצה לרצות את רצונות החברים, בזה בסך הכול אנחנו בונים רצון כזה שנוכל לעשות נחת רוח לבורא. וכל זה מתוך גילוי הרע שבנו, עד כמה שאנחנו דוחים, שונאים, רחוקים זה מזה, ועל פני זה מגלים את הטוב.

קריין: קטע מספר שתיים.

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב... כי ט"ו באב הוא בחינת התיקון וההמתקה של תשעה באב, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שבתשעה באב הייתה הגזרה של מֵתֵי מִדְבָּר, שאז היו מתים בכל שנה במדבר, ובט"ו באב פסקו מתי מדבר. נמצא, שט"ו באב הוא בחינת התיקון וההמתקה של תשעה באב."

(ספר ליקוטי הלכות - הלכות גטין הלכה ג)

כל הצרות, כל הבעיות, באים לנו עוד מחטא העגל. וכל הדברים שאחר כך קרו במדבר, וחורבן בית המקדש הראשון, השני, כל הגירושים בזמן הגלות, והשואה, כל הדברים האלה הם כולם סבל, שהסמל שלהם זה תשעה באב. והט"ו, חמישה עשר באב, זה המתקה.

מה זה המתקה? סתם מיתוק למה שהיה מר? "המתקה" זה נקרא שאנחנו מתחילים להשיג ולהבין את העומק והגודל של הרצון לקבל שלנו, שגרם לנו את כל הייסורים האלו בעבר. ואנחנו על ידי המאור המחזיר למוטב, במה הוא נקרא "שמחזיר למוטב"? בזה שאנחנו מתחילים להבין שכל הרצון הזה בא לא לשום צורה אחרת ומטרה, אלא אך ורק כדי שאנחנו נתחיל להעריך אותו בצורה אחרת, את תשעה באב. שזה גילוי של כל הבעיות שיש ברצון לקבל, כי אחרת אנחנו לא נגיע לרצון להשפיע, לדבקות בבורא, להגיע לדרגתו, לממש את מטרת הבריאה. ולכן, כשאנחנו מתחילים להצדיק קודם כל אותם הייסורים הגדולים שמתגלים, ומתחילים להתעלות מעליהם, ולהבין שהם מתגלים כדי שאנחנו מעליהם נוכל להידבק בבורא, אז זו כבר ישועה גדולה, וזה מה שמסמל לנו חמש עשרה באב, שהוא המתקת הדינים שהתגלו בתשעה באב.

לכן, זה לא היום שהוא כגמר התיקון, שלם, מלא, וגילוי והכל, אבל קודם כל זה יום של תשובה. "תשובה" זה תשוב ה' לגבי ו', זאת אומרת, שהמלכות מתחילה בלהתכלל בבינה, להבין מה היא בעצמה, ומה הדבקות שלה בבינה מקנה לה. שאז היא קונה בזה כוונה בעל מנת להשפיע על פני הרצון לקבל, ובכוונה היא דבוקה בבורא, למרות שהרצון שלה בוער, ועוד מתרחב, ומגלה את ההופכיות שלו מהבורא.

ולכן כל העבודה שלנו היא עבודה למעלה מהרצון. באותו רגע שהרצון מאוד סובל, האדם צריך למצוא כוחות עליונים מלמעלה, לא שהם נמצאים בו, אלא הוא מגלה שהוא, כמו שהרב"ש היה אומר, "סמרטוט". אלא בכוח השם, בכוח העליון הוא יוכל לעלות למעלה מהאגו שלו, ולמרות שמצד אחד ממש מרגיש את כל הייסורים על בשרו, מהצד השני ברוח שלו הוא דבוק בבורא. וכך הוא מתנתק מהרצון לקבל שלו בכוונה בעל מנת להשפיע, וכך חי באמונה למעלה מהדעת, בקומה השנייה כמו שאנחנו אומרים, למעלה מהקומה הראשונה, באמונה למעלה מהדעת. ש"על כל פשעים תכסה אהבה". חי במישור של למעלה מהדעת או אהבה. וזה מה שנותן לנו הסמל הזה של חמישה עשר באב, בהמתקת הדינים שלו של תשעה באב.

שאלה: הרצון להיות באמונה למעלה מהדעת מחייב שתהיה תמיד איזה סוג של דעת.

הדעת זה מה שאתה מרגיש בתוך השכל והרגש שלך, הנוכחיים. זה נקרא "דעת". אלא מה אתה אומר? אתה רוצה לקבל משהו מלמעלה, דעת עליון והרגשה עליונה, גילוי העליון, אם אין לך מקודם צמצום, מסך ואור חוזר, וההתעלות מעל הדעת שלך?

שאלה: פעם אמרת שמערכת הבירור הפנימית שלנו היא בסופו של דבר מערכת הבירור של העליון. מה זו הדעת הזאת?

מה זה אומר מערכת בירור של העליון? אני לא יודע. חוץ מזה, אם אני אמרתי משהו אז אמרתי לאותו המצב שדיברנו. אתה לא יכול להוציא את הדברים מהקשרם, כמו שבא לך ולהדביק זה אל זה. הבריאה כולה מתחילתה ועד סופה היא משהו שאפשר לעשות ממנה, אתה רואה איך העולם משתדל לעשות מה שבא לו.

שאלה: אני מתכוון לגבול הזה של הבירור בתוך הדעת, ואז באיזה שלב להגיד או קיי, אני רואה את מה שאני רואה, אני לא מסכים, אני מתנגד, ועכשיו אני עושה את הדבר הזה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת".

הדבר הזה של הבירור בתוך הדעת, הוא בעצם בירור במין בחישה פנימית כזאת, כך אני מבין אותה. אבל אנחנו אומרים שאנחנו לא עושים את זה, אלא אנחנו הולכים רק לחיבור. אז השאלה היא לאיזה כיוון ללכת בדבר הזה שנקרא "בתוך הדעת"?

להצדיק את הבורא בכל דבר שהוא עושה בך, במיוחד בדברים בלתי נעימים ולא מובנים. בלתי טובים בלב ולא מובנים במוח. להצדיק את הבורא שאתה מקבל את זה ממנו, ולהידבק בו שהוא שולח לך את זה. קודם מזה מתחילים.

תלמיד: האם ההצדקה היא לא כבר סימן של למעלה מהדעת?

לא. תנסה ונראה. צריכים להשתדל להתעלות למעלה מההרגשה והמחשבה שבאות לאדם, לא במצבים שנוח לו וטוב לו, אלא דווקא במצבם שבאים לו כייסורים, כבעיות. להרגיש שהם ממש ממררים לך את החיים, שקמים עליך כל מיני שונאים, שאתה לא מסכים עם הבלבולים האלו ועם חוסר הנוחיות ושהחיים הם כאלו. הכול לקבל שזה בא מהבורא, ואז להחליט מה אני עושה עם זה במעשה, במחשבה, ברצון.

ואז כשאתה מגיב נכון, יכול להיות שאתה מגיע למצב שאתה אבוד. כי הבורא אולי ילך לקראתך ויעשה את החיים שלך בלתי נסבלים, ואז אתה תצטרך לצעוק אליו, כי אחרת אתה לא תצעק. וכשתצעק אליו ברצינות, אז הוא יעזור לך להתעלות באמונה למעלה מהדעת. הוא לא יעשה לך חיים אחרים, הוא ייתן לך אפשרות רק להיות באמונה דבוק אליו. וכך אנחנו מתקדמים. "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ורשעים יפלו בם"¹.

זה לא פשוט, אבל בצורה כזאת יכולים להתקדם, אם רוצים להתקדם לאמת. שהיא כולה נבנית למעלה מהחיים הנוחים כשמקבלים ייסורים, ועל פניהם זקוקים לבורא, לא כדי שיבטל את הייסורים אלא כדי שנצדיק אותו.

שאלה: מה זה נקרא לצעוק אליו?

לצעוק זה נקרא שאני צועק אליו "הצילו", לא שתביא לי חיים יותר נוחים, אלא "הצילו" להצדיק אותך ולהיות דבוק אליך. אפילו כמו שכתוב, "חרב חדה מונחת על צווארו".²

שאלה: צמצום צריך לעשות על תענוג?

צמצום צריך לעשות על כל דבר. בינתיים אין לנו תענוג, אנחנו עוד לא מגיעים למצב שיש לפנינו תענוגים ועליהם אנחנו מקבלים צמצום, ועל צמצום אנחנו מעל התענוגים הולכים להיות דבוקים בבורא. זה הפוך על הפוך. זו עבודה מאוד קשה, עליה אנחנו עוד לא יכולים אפילו לחשוב נכון.

תלמיד: אני לא מצליח להבין מה זה צמצום על ייסורים.

אני לא מצמצם את הייסורים. אני רוצה בזמן הייסורים לחשוב על הבורא שהוא טוב ומיטיב ונותן לי את הייסורים האלה כדי שאני אזדקק לו, כדי להיות דבוק בו. שהייסורים האלה נגרמים לא ממנו בצורה ישירה, אלא הם נגרמים מזה שאני מתקרב לאור. והאור הפוך מהרצון לקבל שלי, ולכן אני ברצון לקבל שלי מרגיש את הייסורים בכל מיני אופנים, בבריאות, בבעיות במשפחה, בעבודה, בכל מיני דברים, בכל מה שלא יהיה. זה הכול נגרם לי על ידי זה שאני דווקא [מתקרב לאור], אני מדבר על אנשים שנמצאים בחכמת הקבלה, שהכול מתברר מפני שאני מתקרב לאור.

תלמיד: אז העניין הוא כאילו להחליף את החשיבות של עצמי שסובל מהייסורים לחשיבות של הבורא?

אני לא רוצה להזדהות עם העצמי הזה שסובל מייסורים, כי זה לא אני, זה האגו שלי, והוא סובל מזה שאנחנו מתקרבים למשפיע, לבורא, ולכן האגו שלי סובל. ורק בתנאי שאני מפעיל את הבקשה "תן לי לא לקלל אותך אלא להצדיק אותך, כי כל מה שאני מקבל זה ממך, ולא יכול להיות עוד מלבדו וגם טוב ומיטיב בלבד, אז אני רוצה כך להרגיש את עצמי בכל רגע. למה? כדי להודות לך ולעשות לך נחת רוח, לא חשוב איך אני מרגיש. ואם אני ממשיך להרגיש רע, די לי, רק כדי לברך אותך, לברך על הרע כמו על הטוב". וכשאדם עושה את המאמץ הזה הוא מפסיק להרגיש רע האמת, כי הוא דבוק כבר בבורא. אבל לא לשם זה הוא עכשיו עשה את הפעולה הזאת.

יש כאן עוד דברים שלא כדאי מדי לפתוח את זה. "אין חכם כבעל ניסיון".

שאלה: אנחנו אומרים שהבורא זה חוק ההשפעה. למה צריך לברך אותו, להודות לו, להשפיע לו נחת רוח, מה הן המילים האלה בכלל? פעם נתת דוגמא ברמזור, הנה אדום, עכשיו ירוק, מברכים, מודים, מבטלים את דעתי, מה הן המילים האלה?

זה כדי שאתה תשנה את עצמך.

תלמיד: ביחס למה?

ביחס לאותו אבסולוט.

תלמיד: האבסולוט אבל נסתר.

נסתר. כדי שהוא יהיה נגלה אתה צריך לשייך לו רצון ומחשבה. כמו שיש לך מוחא וליבא אתה צריך גם כן לשייך לו מוחא וליבא. כי בחוק הזה אתה תלוי, ולכן כדי להבין את החוק הזה, אתה צריך לשייך לו כל אותן התופעות שאתה מרגיש בך ממנו.

תלמיד: יש בי את הדבר הזה שיכול לעשות את כל מה שאמרת עכשיו?

ודאי. אני אומר לך שרק כך עושים. למה? כי אחרת אתה לא יכול. אתה אפילו מתרגז על המחשב שלך שלא עושה מה שאתה רוצה. תמיד, עם מה שאנחנו עובדים, אנחנו משייכים לזה את התכונות שלנו, לעץ, לקיר, לשמש, למים, למה שאתה רוצה. אנחנו תמיד מדברים בלשון בני אדם, מכל שכן לבורא, אחרת לא תהיה לנו אף מילה אליו. זה סתם הכוח הכללי של הטבע, שהוא לא טוב ולא רע ולא כלום. אנחנו אומרים "הוא טוב ומיטיב, הכול הוא" וכן הלאה. אנחנו אחרת לא יכולים לדבר.

תלמיד: אם אני מדבר אל הקיר או לעץ או למחשב זה משנה אותי? זה עושה בי שינוי?

האם זה עושה לך שינוי? אני לא יודע, אבל כלפי הבורא כן. כי כשאתה מתייחס אליו מתוך הרגשות והשכל שלך, אז אתה כביכול דורש את השינויים שבך. במידה שאתה משנה את הרצון שלך, אותו האבסולוט הוא מתייחס אליך בהתאם לבקשות שלך. הוא לא משתנה, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אבל אתה משתנה בבקשה אליו. אתה צועק, אתה בוכה, אתה דורש, אתה מבקש, מתחנן. אתה משתנה כלפיו ולכן אתה מקבל ממנו תגובה אחרת. לפי השינויים שבך אתה מקבל ממנו יחס אחר.

לכן אנחנו אומרים הבורא עכשיו הוא טוב, עכשיו הוא דין, רחמים, וכול'. למה אנחנו כך אומרים? כי אנחנו אומרים מתוך הרצון שלנו. האור הוא נמצא במנוחה מוחלטת, הוא לא משתנה בעצמו. גם כשאנחנו אומרים "אבל יש עוד "אתערותא דלעילא" היא תתחיל להקשות עלי". אז אני אגיד לך, שגם אתערותא דלעילא היא באה מאיתנו, שבנו יש כל מיני כאלו תוכנות פנימיות, גם כלליות וגם פרטיות שבכל אחד, וגם בכללות כל האנושות, כל הנשמה הכללית, ופועלות שם כל מיני תוכנות פרטיות, אבל האור העליון הוא ממש לא משתנה לעולם. מלכות דאין סוף, עולם אין סוף, אין שום תנועה. גם התחלת הבריאה וסוף הבריאה ומה שאתה רוצה, הכול נמצא במנוחה מוחלטת.

תלמיד: יש מקובלים שמתארים תהליך כאילו מגיע אור מקיף ועושה בך שינוי. אפילו כשמדברים על זה בפרצוף רוחני יש ביטוש פנים ומקיף. מאיפה בא הדבר הזה, זה הכול בתוך הרצון מתקיים, מבחוץ כאילו לא מגיע שום דבר.

חס ושלום, ודאי שלא.

תלמיד: מאיפה ברצון יש את היכולת להשתנות, להמציא כאילו דבר כזה, כאילו משהו בא מבחוץ ועכשיו עושה בי שינוי?

כי הרצון הוא מורכב מארבע בחינות, מעשר ספירות, מפנים ומקיף, מעשר ספירות פנימיות שיש בהן גם תוך וסוף וכן הלאה, הכול בתוך האדם. שום דבר לא מחוץ לאדם. אנחנו לומדים עוד יותר, שכל האנושות, כל העולם, כל הגלקסיות האלה, הכול זה בתוך האדם.

תלמיד: יוצא שכל הצרות וכל המצבים וכל המקרים באים ללמד את האדם לגלות מה שיש בו?

כן. וגם בורא זה בו, "בוא וראה".

תלמיד: מה יוצא מזה בסוף?

מה יוצא מזה? אומרים שטוב.

שאלה: בעצם זה ברור שיש מצבים. יש מצב של ייסורים ואז האדם צועק, ויש הודיה ויש תפילה שאולי זה לא יחזור שוב. איך מרגיש חלק מהבורא? לא מרגיש ובכל פעם מצדיק, מתפלל. אפילו לא שותף, כי שותף זה תמיד אני לוקח, אני מחזיר.

איך מרגיש חלק מהבורא?

חלק מהבורא. אם הוא חלק מהבורא, הוא מרגיש כחלק מהבורא. נקודה. אני לא יכול לענות אחרת. כי הוא מרגיש שהוא חלק מהבורא, זאת התשובה. זה חלק אלוקה ממעל.

"אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו השבטים לבא זה בזה (תענית ל ע"ב). רומז לנשמת ישראל שהם שבטים וענפים מהבורא, כי עד הנה הן ימי תמוז ואב. שאז הקליפה והסט"א מתגברות בעולם ונשמות ישראל אסורות ומיוחדות כל אחד בפני עצמו ואין להם פנאי להתוועד זה עם זה, בעבור שיש לכל אחד מלחמה בפני עצמו, הוא מלחמת היצר. המתגברת על האדם בעולם בעבור שאלו הימים יוצאים ממתכונתם וגבולם שהם גדולים ביותר.... אבל בט"ו באב, אז תשש כח החמה והסט"א, והבורא שופע הארתו על ישראל ושקטה הארץ קצת ממלחמות היצר, ואז "הותרו שבטים", הותר"ו, לשון התרת קשר, שאז הותרו הנשמות ישראל להתוועד ולהתקשר לבא זה בזה, והיינו שבו "היו בנות ירושלים", הם נשמות ישראל היראים ושלמים, יוצאות "בכלי לבן", רומז אף לאותן שאין יודעין שום עניין ומדה מעבודת הבורא... שזה שרומז ללבן בלא גוון כלל..." חסדים בלבד "ואף עליהם היה האור והבהירות שופע מהבורא... להשיג מעבודת הבורא... כפי כוחם. וזהו "כלי לבן שאולים"."

(ספר עבודת ישראל - לט"ו באב)

זה המשך של אותם הרעיונות, מה זה 15 באב, שהבורא בזה הוא ההנהגה העליונה. בכל זאת אנחנו רואים שהכול מסודר כאור לעומת הכלי, ואז קורה שיש התנגדות, והתנגשות, ושבירה, וצמצומים, ומסכים, וכל מיני חשבונות, כמו בשני חלקי הבריאה שמנוגדים לגמרי זה מזה. זה יש מיש וזה יש מאין. ואז יוצא שעד שהם, בכל מיני צורות התקשרות והתנגשות ושנאה וחיבור, מוצאים מתוך ההתנגשות ביניהם כל מיני צורות בעד ונגד, כך שכל אלו שהם בעד ונגד מתרשמים מאותה הנשמה הכללית, מתוך איסוף של כל הנשמות הפרטיות במוח ובלב. ואז בסופו של דבר אנחנו מגיעים לגילוי מה זה רע מטוב, ומה זה טוב מרע, ורואים שלא יכול להיות בורא ללא נברא ונברא ללא בורא.

וההתחלה לבירורים האלה היא ב- 15 באב, כי אז מתחיל האור הלבן להתגלות. זה נקרא שהותרה הגזירה ומתחיל האור הלבן, אור החסדים להתגלות. ואז הכלים השבורים מתחילים להתקרב ולראות איך שהם יכולים בחיבור ביניהם לעשות נחת רוח לבורא. בזה שמהשנאה ההדדית הנוראית שהתגלתה ביניהם בט' באב, הם יכולים להגיע בט"ו באב לתחילת החיבור. זה הכול אך ורק אם לא יהיה להם משהו מזה, חוץ מעשיית נחת רוח לכוח העליון, ואת זה וודאי אפשר לעשות אך ורק על ידי זה שכל אחד מתחיל להשפיע לשני.

שאלה:אמרת שהדרך הנכונה להתייחס לייסורים היא שבעצם מי שמקבל את הייסורים זה האגו שלי ולא אני.

נכון. אם אדם רוצה ללכת בדרך ה', הנקודה בתחילת הדרך היא שהוא מתנתק מהאני שלו קודם, מהבהמה, ומתחיל להדביק את נקודת האני שלו החדשה בבורא. שהוא מבדיל בין הגוף שלו, הבהמה שלו, החיים האלו וכל מה שיש לו, והוא בזה רואה את עצמו כבעל הבית, לבין שמדביק את עצמו לבורא. זה נקרא "ישר א-ל". מאותה הנקודה שמדביק את עצמו בבורא, ש"מה שלא יהיה אני דבוק בזה", זו תחילת הדרך שלו. כל היתר זה לחזק, להגדיל את הנקודה הזאת עד שהיא תהיה ככל העולם.

תלמיד: אז אני יכול לא להרגיש כאב בכלל?

אין דבר כזה. איך זה? איך זה יכול להיות שאתה לא תרגיש כאב? על סמך מה אתה תדע שאתה מתנתק מהאגו שלך שכל כך טוב לך להיות בו, בטוח, חם, שבע והכול, לעומת זה שאתה צריך לעזוב את כל הדברים האלה למען דבקות בבורא? איך אתה יכול אחרת לעשות? אבל שוב, אל תחשוב שאתה צריך בכוחות שלך לעשות את המאמץ הזה כי זה בלתי אפשרי, אלא אתה צריך לבקש מהבורא שהוא יסדר לך את זה. וזה הכול דרך קבוצה, ספרים, לימוד, התמדה גדולה. "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה"³.

תלמיד: אם אני חיצונית לא מרגיש בכלל סבל, אז אני בכלל לא מתקדם?

לא. אתה מתקדם, אבל יש זמן דגירה. התפתחות כזאת סמויה, שאדם לא מרגיש שהוא מתפתח, אלא הוא צריך לאסוף בתוכו כל מיני התרשמויות, ידע, חברים, מאמצים, יגיעה בכל מיני צורות. עד כמה שהוא עושה יותר את הפעולות האלה, הוא מתקדם עד שהוא מגיע למצב שמתחילים לסחוט אותו מהשמיים. ואז הוא נקרא "מוצלח". במה? בזה שרואה שהוא אבוד. ומזה שהוא אבוד, ולא יודע לאן לברוח, הוא בדרך כלל בורח מחכמת הקבלה ומהדרך, אבל מי שנשאר, מתחיל להבין ש"האבוד" הזה, ההרגשה הזאת, באה כדי שיפנה לבורא, כי אחרת הוא לא יכול להתנתק מהבהמה שלו ולפנות לבורא. רק בזה שהוא רואה שזהו, "הגיעו מים עד נפש"⁴.

תלמיד: נניח שאני סובל, לא ממשהו פיסי, אלא מזה שהזמן עובר ואין לי עדיין חיסרון.

זה לא חשוב ממה אתה סובל ובאיזו צורה, זה בכל פעם מתגלה בצורה אחרת. בדרך כלל זה מתגלה בכל מיני בעיות דווקא אנושיות, בחברה, במשפחה, בעבודה, בכל מיני צרות עם הרשויות, עם השונאים שקמים על המקובלים, כמו שכותב לנו בעל הסולם, ש"כל אשר אוהב ה' יוכיח"⁵. וקמים עליהם כל מיני שונאים, בעיות, "כלבין דחצפין", לא חסר. במיוחד ודאי כשהבורא שולח, ומעורר דברים כאלה כדי שדווקא בעזרת השונאים, הבעיות האלה, זה נקרא "עזר כנגדו", שהאדם לא יודע לאן לברוח, אז זה מכוון אותו לבורא. רק אז, אחרת הוא לא יכול. אם הוא לא רואה שהוא אבוד, הוא לא יכול לפנות לבורא. זו "ישועת ה'".

קריין: קטע מספר 4 מתוך ספר "תפארת שלמה על התורה".

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב. יום שהותרו השבטים לבא זה בזה (תענית ל, ב)... כי הימים האלו נקראים ימי הרצון, כי זהו דרך הישר לפני האיש הולך תמים, שיהיה חפצו ורצונו לראות בטובת חבירו ולשמוח בישועתו בהשפעות טובות... כי עיקר שמחתו בטובת הכלל. לכן אם חנן ה' אותו בעושר וכבוד יהיה עומד ומצפה לראות זאת ג"כ אצל חבירו. וגם בעניני עבדות הבורא ובתורה וכל הענינים יהיה לבבו שלם כן עם רעהו. לראות בטובת חבירו כמו בעצמו. וזה פירוש "רצון יראיו יעשה". פירוש כאשר הקב"ה רואה הרצון טוב אשר ליריאיו לראות בטובת חבירו. אזי הקב"ה כל יכול וכוללם יחד למלאות משאלות לבבם שלא יחסר מהם כל טוב. לכן גם ביום ט"ו באב, שמתחיל להתנוצץ ימי הרצון, להיות הכנה על רצון ה' הבא עלינו לטובה, צריך להיות ג"כ רצון כל איש כלול בחבירו, להיות עומד ומצפה לראות טובתו. וזה הרמז בגמ' יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. פירוש, שכל אחד מבני ישראל ישפיע מברכתו וטובתו גם על חבירו."

(ספר תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים)

אין לנו שום אפשרות להתקדם לבורא אם אנחנו לא נגיע לאהבת הבריות. לא לאהבה, כי אהבה זו מדרגה גדולה מאוד, אלא למצב שמאוד מאוד איכפת לנו מה קורה עם החברה. עם כל אחד ואחד. כאב לבנים שדואג על כל דבר, מהבניין עצמו איפה שהם נמצאים, ועד כל אחד ואחד ועל כל הפרטים שיהיו, עד כמה שאפשר. אם לא תהיה הרגשה כזאת בלב, לפי זה אנחנו יכולים לבדוק מה זה היחס שלנו לבורא, אז זה היינו הך, זה כתוב בכל מקום.

לכן אי אפשר לברוח מזה. אלא אדם שמתקדם לרוחניות יכול לבדוק, יש לו מדד מאוד מאוד מדויק ישר לעינינו, קיים לפנינו, ובבקשה, ניתן לכל אחד. לפי זה אנחנו יכולים לראות, כמה רחוקה מאיתנו הרוחניות, אבל יחד עם זה יכולים לראות שהכול ניתן לנו לעשות כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב. לא שאנחנו נעשה את כל הפעולות, אבל בתקווה למשוך את המאור המחזיר למוטב. ואז נגיע קודם להתקרבות לחברים, ומתוך ההתקרבות אליהם, שאנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו נמצאים במערכת אחת, במצב אחד, מתוך זה נתחיל להרגיש את הבורא שנמצא בתוכם ממש, לא באף מקום אחר ולא בכיוון הפוך או אחר. אלא רק מתוך היחס שלי לחברים, מתגבש היחס שלי לבורא. וההרגשה הזאת שאני מגלה, גם את מערכת הקשר בינינו בחברה, וגם את הקשר שלי עם הבורא, שהוא הסך הכול של החברה, הוא הבורא, שזה האור הכולל, הוא נקרא "הבורא", צריכה להיות מורגשת הנקודה הזאת בתחילת דרכי הרוחנית, מזה אני מתחיל.

שאלה: מורגש לי שבעצם עכשיו אני עובד על עבודה שעשיתי עם החברה בעבר. זו הרגשה נכונה, האם המאמצים שעשיתי בשביל החברה לפני חמש שנים, זה חומר דלק להיום?

יכול להיות, כן. זה עוד מילא, אתה תרגיש גם איך לפני שלושים שנה הבורא שיחק איתך. ודאי. אולי יבוא הזמן שאתה תגלה גם מה שכבר קרה לך מזמן של אותה הנשמה הכללית שהייתה עוד לפני השבירה.

תלמיד: השנים מגדלות את הבן אדם והוא נהיה קצת יותר קהה כלפי החברים. ואז עולה לי שאלה, האם אני עכשיו צריך לחשוב מה אני עושה בחברה כדי שיהיה לי חומר דלק עתידי? אני עכשיו צריך למצוא את עצמי איפה אני הדבר הכי מועיל בחברה? כי אני מרגיש שיעברו עוד חמש שנים ואז בכלל לא יהיה לי חומר דלק לזוז.

את זה אנחנו לא יודעים, אבל ודאי שכל הפעולות שאנחנו עושים יש להן ממש מציאות הלוך והפוך בצורות שבכלל אי אפשר לתאר. "סוף מעשה במחשבה תחילה"⁶. לכן כל הזמנים הם קשורים יחד. זה לא ליניארי, זה עגול. ועגול דרך כל הנשמות, שחוזרות בכל מיני צורות דרך כולם לכולם. לכן אנחנו לא עושים חשבונות כאלה אף פעם, לא למחר ולא לאתמול. האדם צריך להיות דבוק להיום, מה עכשיו אני עושה כדי להגביר את הדבקות שלי בבורא בכל רגע. ומהנקודות האלו אני בונה את השביל שלי, את הדרך.

תלמיד: אם אני מסתכל על כל השבוע האחרון, בכל השיעורים הראשונים שהיו לנו בשיעורי בוקר כולל היום, יש איזה תדר אחר. אם הייתי רוצה נגיד לקטלג את השיעורים האלה בתוך הארכיון, שעוד חמישים שנה מישהו יבוא, ויסתכל על השיעורים האלה.

חס ושלום, נקווה שכבר לא.

תלמיד: חמש שנים. איך אפשר להגדיר את הזמן הזה, את כל השבוע האחרון?

זה אתה מבדיל את זה כמשהו מיוחד.

תלמיד: זה לא רק אני, זה גם החברים. משהו אחר קורה. אפשר לקטלג את הדבר הזה כאיזה נושא, תחום?

אנחנו עולים לרמה אחרת. מי שיעלה יעלה. מי שלא לא. אני מזהיר אתכם. זאת אומרת לא מזהיר, אלא מזמין. לי אין ברירה, אני חייב ללכת בקצב שלא אני קובע. תאמינו לי, לא אני קובע. ואנחנו חייבים להתקדם בעצמנו להשיג את הרוחניות, וגם מתוכנו להאיר קצת יותר את האור לעם ישראל ולעולם. אני אומר את זה בלי מילים יפות, כאילו שזה נשמע אולי ככה שאני מתגאה, אני פשוט רואה שאין ברירה ולכן כך מחייבים אותנו. ואני מחויב בזה קצת יותר לפתוח. אבל הפתיחה הזאת היא לא תמיד אולי נוחה וטובה. הפתיחה הזאת היא גם מחייבת וגם מזהירה, ומי שמתקרב, כן, מי שרוצה לברוח, בבקשה. אני לא מושך אף אחד, אני יכול להישאר אפילו לבד.

אני אומר בשיא הרצינות, דרכנו היא דרך קשה אם אנשים לא מבינים איך להתקדם, אבל אם מבינים ומחזיקים זה את זה, זה קל מאוד. אבל עדיין, לצערי, אנשים לא מרגישים שהם נזקקים לחברים. לא מרגישים. שאם אתה לא מחזיק בהם אתה אבוד. הבורא, אני לא יכול לפנות לבורא. אם אני מחזיק אותם, אני יכול להרגיש שאני מפחד מהאגו שלי, אבל גם יש לי אפשרות לצעוק לבורא בצורה נכונה. אבל אם אני לא מחזיק בחברים, אז אני רק יושב ואוכל את בשרי. זה ההבדל.

אז יש כאן נקודה מאוד חשובה, זה הקשר עם החברים. וזה מגיע לנו, נניח שבאות אלייך כל מיני הפרעות, פחדים, חרדות, כל מיני ספקות, כל מיני דברים, ואתה לא יודע מה לעשות ואתה אוכל את עצמך ולא יכול להירגע, "להירגע" זה כאילו לפרגן לרצון לקבל שלך, אבל אתה גם לא יכול לפנות לבורא, זה לא מספיק, אין לך דחף עד כדי כך, אתה נמצא ככה. וכאן, אם באים אליך איומים גדולים, מאפס, זה לא חשוב מאיפה, צללים שבאים, ואתה מבין שאם אתה לא אוחז בחברים אתה אבוד, ואז אתה מחזיק בחברים. ומתוך זה שאתה מחזיק בחברים, וזה מה שמעניין, אתה לא מאבד את החיסרון לפנות לבורא. כי בדרך כלל אתה צריך כאילו ביטחון, ואז חברים נותנים לך. לא, החברה לא נותנת לך ביטחון, החברה נותנת לך ביטחון בבורא. זה מה שמיוחד בחברת מקובלים. בדרך כלל האדם ברחוב שלא טוב לא, אז הוא רץ לחברה, לכל מיני מקומות, רץ לבית כנסת, לתת צדקה, להתפלל, מתערב עם הקהל, ושוכח מהבעיות שלו, מכל מיני דברים. כאן לא, כאן התערבות עם הקהל שלנו היא לא מנתקת אותך מהצרות שיש בחברה הרגילה, לא מנתקת, אפילו מגבירה את הצרות, אבל גם מפנה אותך לבורא, ואתה נמצא בין שתי הנקודות הללו. ככה זה. זה נלמד מהחיים. אבל מה שאני רוצה להגיד שאנחנו נמצאים בנקודה מאוד חשובה, ובבקשה להיות רציניים.

קריין: קטע מס' 5 מתוך "ליקוטי הלכות".

"עיקר החיות על - ידי אחדות, על - ידי שנכללים כל השנויים במקור האחדות. והעיקר תלוי בהאדם שהוא עיקר הבריאה ובו תלוי הכל כידוע. ועל - כן ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלל באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות והקיום והתקון של כל הבריאה, על - ידי שבני אדם שמשנים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום"."

(ליקוטי הלכות - ברכות הראיה וברכות פרטיות הלכה ד)

אתם רואים מה זה "ליקוטי הלכות". הלכה זה "הליכה". ומי שיודע נכון לקרוא "שולחן ערוך", את כל הספרים האלה, הוא רואה שהם כתובים בשפת הענפים, אבל כתובה שם כל עבודת ה'.

שאלה: אמרת מקודם להצדיק את הבורא על כל דבר שהוא עושה, בעיקר על דברים בלתי נעימים ובלתי מובנים.

האמת, אני לא הולך כל כך לברר את הדברים האלו. למרות שאלה הפרעות שאני צריך לסדר אותן בעולם הזה, אבל בתשעים אחוז ההפרעות האלה הן דמיון. זה כמו שאמרתי, מצללים אנחנו מפחדים. ולכן על זה כתוב "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בהם, רשעים יפלו בהם". שהכול תלוי איך אני ניגש לזה בקשר עם הבורא, או שאני נופל ומיד כמה שיותר מהר, לסדר את הדברים בצורה גשמית. אני לא מפענח אותם, לא פותח אותם כשבאים מ"אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב", שאני אפנה אליו, שאני לא אמתיק את הצער והבעיות וחוסר הביטחון, לא אמתיק אותם, אלא שאני אתעלה מעליהם בדבקות בבורא. וכמה שיותר יהיו לי שם כלבים, נחשים ועקרבים שכך יקפצו עלי, אני צריך להיות יותר למעלה באוויר, יותר קרוב אליו.

תלמיד: השאלה על העניין הזה של להצדיק. כמובן שבן אדם שסובל מהלב הוא לא יכול להצדיק. אפשר להגיד במילים, בשכל, לחזור על איזה משפט. עכשיו אם רע לי ברצון לקבל.

ברצון לקבל רע.

תלמיד: נכון. אז להצדיק זה להגיד משפטים ריקים מתוכן, כי אני לא מצדיק.

לא, לא נכון.

תלמיד: להצדיק זה לא אמור להיות פעולה לבבית?

לא. יש דברים שאני מרגיש אותם בתוך הרצון שלי, זה פחד, אִיום, רע מכל מיני דברים מצד אחד. ויחד עם זה, זה העניין של הרוחניות, אני פותח לעצמי עוד ערוץ נוסף, עליון, שבו שאני מרגיש את עצמי שייך לבורא ונמצא בקשר עימו. ורק בצורה כזאת אני רוצה להתקיים, בזה שאני דבוק לתקרה, דבוק אליו, ומה שלמטה נעשה, זה נעשה, אבל זה לא בי. הרב"ש היה אומר "שיסבול", כך היה אומר על הגוף שלו, "שיסבול". כצד שלישי כאילו, "ההוא, שיסבול".

תלמיד: כל פעם המצבים הם מאוד שונים ומגוונים, כשמתגלה הרע, הרצון לקבל. זה יכול להיות בסיטואציות שהאדם בתוך זה מנסה להצדיק ולראות את זה כבא מטוב ומטיב, אבל הסיטואציה מאוד מתעתעת. אולי אפשר להכין משפטים קבועים שאומרים במצבים כאלו איזה משהו שאפשר להיאחז בו. פשוט להגיד לעצמי עשר פעמים את המשפט הזה.

כן.

תלמיד: זה יעזור?

תנסה. שום דבר לא יעזור. כלום.

תלמיד: במה להיאחז?

באוויר. בתוך החברים תמצא את הבורא. זה הכל.

תלמיד: אבל כשיש איזה מצב וסיטואציה שלילית גם להיזכר בחברים ובאוויר זה כאילו אין.

זה תלוי איך אתה רואה אותם. מה זה שלילית? מה אתה מבין במה שקורה סביבך? "כל הפוסל במומו פוסל". מה איתך?

תלמיד: לא שלילי כלפי המר ומתוק, כלפי הרגשה לא נעימה.

אז נגיד שההרגשה לא נעימה, אז היה מגיע לי כך להרגיש כדי להתקדם הלאה. מה זה שייך? למה אני משייך משהו למישהו חוץ מהבורא?

תלמיד: אבל איך אני אזכור את המשפט שאמרת עכשיו, שרע לי? איך אני אזכור את זה? כשרע לי אני לא זוכר.

בעזרת ה', בעוד כמה שנים, אם אני אהיה חי, אני אזכיר לך אותו, ואתה תראה שכבר אתה תחשוב אחרת.

שאלה: כשהיית דקה לפני הניתוח אתה הלכת ואמרת "תעשו עליי את הניתוח".

כי זו בהמה שהיא רצתה להפטר מבעיות.

תלמיד: והרב"ש אמר "שתסבול. שתסבול הבהמה הזאת". מאיפה הבן אדם לוקח את הכוח באותו רגע לעבוד נכון ולא לקפוץ על שולחן הניתוחים ולהפסיק את הכאב הזה?

חס ושלום. איזה שטות ואיזה בלבול. אני מקווה שאחרים לא שמעו. מה פתאום אני צריך ללכת בכאבים שנותנים לי מן הסתם כך בגופניות ש"ניתן לרופא רשות לרפאות"? אז לא נלך לאף רופא. אז לא נלך לשום דבר. אז למה אנחנו יושבים עם המזגן? בוא נשב על השמש עד שנמות, נתייבש. מה אתה אומר? מה זאת אומרת שאני לא צריך לסלק את הייסורים הגופניים, לָמה לא? כשאני רעב, למה שאני לא אוכל? עד שהבורא לא ימלא לי רצון בצורה כזאת ישרה, לא על ידי המזון. איך זה? לא. מה זאת אומרת לא ללכת לניתוח אם אני חולה?

זאת אומרת, אתה לא מבדיל בין הייסורים שאני מרגיש שהם באים. תשמע, יכול להיות שאתה צודק, אני לא דייקתי על זה. הייסורים שאני מרגיש כלפי הבורא, זה שאין עוד מלבדו וטוב ומטיב, שהם לא באים ממנו. או שבאים ממנו, אבל זה לא שהוא טוב ומטיב. או שאולי טוב ומטיב, אבל אני דבוק בייסורים האלה ולא יכול להתנתק מהם, אני לא יכול לקלף את עצמי מהם ולהדביק את עצמי אליו כמו חתיכת ניר דבק, לקלף את עצמי מהייסורים ולהדביק את עצמי בבורא. זה מה שאני לא מסוגל, זאת הבעיה. אבל שנתנו לי איזה מין ייסורים, בעיות, אני חייב להתנהג כמו כל העולם. ההיפך, חייב.

מה זה, לא היה שבוע שלא היינו עם רב"ש אצל איזה רופא. הייתי איתו שלוש פעמים או ארבע פעמים בבתי חולים. פעם ראשונה חודש הייתי איתו יחד, במחלקה. נסעתי לכמה שעות הביתה ושוב חזרתי. הוא היה עם דלקת באוזן כל כך חריפה. ואחר כך ניתוח פרוסטטה. ואחר כך כששרף את עצמו עם פתילייה כזאת. ואחר כך בסופו של דבר נפטר. ארבע פעמים. מה זאת אומרת? ובין כל הדברים האלה היינו לפחות פעם בחודש זה בטוח אצל רופאים.

פעם בחודש גם בטוח שנסענו לאיזה מקום איפה שהיו בודקים את ספירת הדם, ובעיקר את הסוכר, כי אז לא היו מכשירים כמו היום לכל אחד. כל הזמן הוא היה דואג לבריאות, איך לאכול ואיך להרגיש טוב. הייתי מחליף לו מזרן כל שנה. צדיק, שישן על הרצפה, מה זה? הייסורים הם כשאני מנותק מהבורא, כשאני לא משייך לו את כל מה שקורה לי, וגם שאני מסופק בטוב ומטיב שזה בא.

קריין: קטע 6, מתוך "שפת אמת ספר בראשית".

"באמת כח האחדות גדול מאוד לעורר כח השורש מן השמים... רק לבנ"י... ניתן כח האחדות... ובבני ישראל נתקיים אח"כ בבנין המקדש. כי ביהמ"ק לא היה בנין עצים ואבנים בלבד. רק שע"י התחברות בנ"י שכל איש ישראל יש בו איזה חלק... וכתוב "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" ונעשה בנין למטה ע"י נפשות בני ישראל... וע"י בנין המקדש נתעלו להיות דבקות לנפשות בנ"י בעולם העליון."

(שפת אמת ספר בראשית - פרשת נח)

אולי פעם אנחנו נוכל לעשות איזה מילון של שפת הענפים. שמצד אחד זה יהיה שם כינו מהעולם הזה, ומצד שני מה זה בעולם העליון. ויותר נכון, המצוות שהן בעולם הזה כך מובנות לנו ואיך שהן הפעולות בעולם העליון. אלה הם דברים מאוד חשובים, אולי במיוחד למתחילים. כשאני קורא "בית המקדש", ויש לי ציור מה שמתארים כולם, על הר הבית שם, איזה בניין, אבנים והכל.

דרך אגב, לא היה שם שום דבר מיוחד, זה לא כמו שהיוונים בנו, מצד אחד. ומצד שני, מה זה "בית המקדש", זה אוסף של הרצונות שעל מנת להשפיע, רק על מנת להשפיע. אוסף של כוונות, שעל פני הרצונות האגואיסטיים, על מנת להשפיע. מה זה "רצונות", מה זה "כוונות", "על מנת לקבל", "על מנת להשפיע", כל הדברים האלה.

כל כלי שבבית המקדש, כל מושג שבעולם הזה, זה העתקה מהעולם העליון ובמיוחד המצוות. זה מאוד מעניין שאדם יראה, אומנם לא אכפת לאנשים, ורוב האנשים לא יודעים את כל המצוות האלה, אבל בכל זאת.

אנחנו לומדים את זה גם כן במאמרי רב"ש, "חלה", "חנוכה", "מצה", "מצרים", "גלות", "גאולה". אנחנו לומדים, אבל לסדר את זה כך, כדי שאדם ישתדל לנקות את עצמו דווקא מהדמויות הגשמיות וידביק את עצמו להבחנות פנימיות. שאם הוא שומע מילים, אז כבר באופן אוטומטי, מתוך הרגש שלו, יעלה לו ההבחן הרוחני במקום הצורה הגשמית. נקווה שנגיע לזה.

שאלה: אם כבר הזכרת, אני התחלתי לעבור על כרך א' רב"ש, ונמצא באמצע על הדבר הזה.

בסדר, זה טוב.

קריין: קטע שבע מתוך הראי"ה קוק, "אורות הקודש".

"עומק הרע ורוממות שורשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם."

(הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', עמ' שכ"ד)

וכך זה בדרך, שכמה שאנחנו מתקדמים, הקצוות שבין היצר הרע והיצר הטוב הם מתרחבים. ולכן כמה שמתקדמים, "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" ואנחנו מרגישים את העבודה יותר ויותר מורכבת ומיוחדת, וההבחנות יותר מורכבות וגדולות ועמוקות. ואז כך אנחנו מכירים בין שני הקצוות האלה את הבריאה.

שאלה: אתה יכול להסביר את פעולת הדבקות בשפת הספירות?

זה רצון לקבל שעליו נעשה צמצום שלא לקבל על מנת לקבל, שהסוף נעשה מסך שרוצה להידמות לבורא. היה יכול להישאר בצמצום, למה הוא ממשיך ובצורה הפוכה מעצמו? כדי לעשות נחת רוח לבורא. ואז הוא עושה פעולה, איזה? דבקות בבורא, שזה לפחות במצבו זה נקרא, שהולך להשפיע על מנת להשפיע באור החסדים, בעביות הקלושה, בינתיים שורש אחר כך, א' אחר כך, ב'. זה כל דרגות העביות, שורש, א', ב' זה נקרא, להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך לקבל על מנת להשפיע אפילו. זה מה שאנחנו לומדים בפרצופים, ויש בזה הרבה אופנים שונים בעבודה שלנו, אבל זה אנחנו לומדים. כל "תלמוד עשר הספירות", הוא איך הרצון לקבל נמצא בכל מיני צורות קשר עם הבורא.

תלמיד: בתרגילים שלנו על פני הפרעות שיש בעולם הגשמי, כל מיני דברים רעים, הפעולה הראשונה לפי מה שלמדנו השבוע, זה קודם כל לזהות שזה בא ממקור אחד, ולנסות להידבק בבורא ואז לטפל בהפרעה. אז בתרגול הזה, מה זה מבחינתנו להידבק בבורא, איך אני יודע שאני יכול לעבור לשלב הבא של העבודה?

לא יכול להיות שלא דיברנו השבוע, איך אנחנו עושים צעד קדימה לבורא.

תלמיד: זה מה שמרגיש שחסר.

מי יכול להשיב?

שאלה: תפילה משותפת עם החברים לבורא?

לפחות תפילה משותפת, או פניה דרך חברים. ודאי, מה זאת אומרת, מי זה הבורא? אתה רואה שבאותו המילון, הייתי מתחיל מזה, ש"הבורא זה כוח החיבור שבקבוצה, שמתגלה רק מתוך ההשתתפות המשותפת בין החברים".

אם אני מתכוון אליו, אני צריך קודם כל להגיע לכלי הזה, לרצונות האלו ולראות כמה הרצונות האלה מוכנים להיות מקושרים ביניהם ולגלות מה שמשותף ביניהם, וזה נקרא, והוא ייקרא "הבורא". תראה מה שהוא כותב ב"ליקוטי הלכות", ב"שפת אמת", ב"אורות הקודש", במה שאתה רוצה בכל הספרים, רק על זה כתוב.

מאיפה אפשר להגיע לגילוי הבורא? רק דרך החורבן. מהו החורבן? למדנו את זה כל השבועות האלו "בין המיצרים". החורבן זה חורבן הקשר בינינו. מהי הגאולה? בחיבור הקשר בינינו מגלים את האחוד שלנו, שכוח האיחוד המייחד זה הבורא. גילוי הבורא לנברא, ככה זה נעשה, אם אנחנו לא מתנתקים מאינדיבידואליזם שלנו.

אתה יודע מה זה אינדיבידואליזם, זה מובן, ואם לא עוברים לתפיסה דרך החברה, לעשירייה, אין שום דבר. כאן כל המצוות כל התפילות, הפניה לבורא. הפניה לבורא היא רק מתוך המניין. קח "שולחן ערוך", ממש מה שכתוב לעמך, זה ספר אחד קטן, ותקרא שם על התפילה, איך שצריכים לבוא לבית הכנסת ולהתחבר יחד, ומי זה הש"ץ, ואיזה חוקים יש לנו בתפילה. תקרא, זה מעניין.

הבורא לא שומע תפילה, אלא מתוך מניין. אלא מתוך זה, כדי להרגיל את האדם להתפלל, הרשו להתפלל גם לבד, אבל בעצם אין תפילה לבד, רק במניין.

שאלה: אז בנקודה הזו, אחרי שההפרעה נמצאת, מתחילים לעשות מניין ואיך אני יודע שאני יכול לעבור לשלב הבא בעבודה הזאת, בתרגול הזה?

כשכולם מתחילים להרגיש שיש להם ש"ץ, שליח ציבור. זה משותף ביניהם, הפנייה המשותפת ביניהם לבורא שיחבר ביניהם, כדי שיוכל להתגלות בהם ותהיה לו מזה נחת רוח. זה כל היישום של כל התפילות בכל מיני רמות לכן יש "חול", "מנחה", "מעריב", "שחרית", שבת", כל מיני צורות, ברכות וכן הלאה. זה הכול כדי לא לאבד את הקשר. אם האדם הדתי הרגיל היה מבין איך לצרף כוונה למה שלימדו אותו, עם ישראל היה כולו קודש ממש. כי עושים פעולות, רק ללא כוונה, זה כל העניין, זו כל הבעיה, זה כל ההבדל.

שאלה: זה שאנחנו יוצאים מ‑ט' באב זה ברור, ידוע לכל עם ישראל. מצד אחד ט"ו באב זה מין חג כזה נסתר, אבל מצד שני נראה לי שהוא כל כך חשוב. מה הוא חשוב כל כך ברוחניות, איך אנחנו מבליטים אותו?

הותרה הגזירה זאת אומרת, כשהגיע ט"ו באב, איזו מדרגה כזאת אחרי תשעה באב. אני אומר שאנחנו נמצאים בזה, אנחנו גמרנו את כול הצרות והבעיות. בידינו עכשיו המטה שאיתו אנחנו יכולים להתקדם בטוח בדרך אחישנה. ולכן אנחנו צריכים לראות את עצמנו שנמצאים בט"ו באב.

שאלה: כי ט"ו באב כלפי האדם הרגיל, זה כשאדם מביא פרח לאשתו, או איזו מתנה אחרת. ואילו אנחנו ברוחניות, נראה לי שזה דבר גדול מאוד, זה זמן חיבור. של זמן אהבה בין החברים, כלפי הבורא, דבקות בבורא וזה לא מובלט בשום מקום.

יוצא שהעולם שלנו הוא העתקה מהעולם הרוחני, ואנחנו כאן, אם אנחנו מתנהגים רק לפי מה שנמצא ביהדות העממית, אז יש לנו בינינו את כל העניינים האלה שהעם כך קיבל על עצמו. אבל אם אנחנו רוצים לעשות את העולם הזה כעולם העליון, אז אנחנו צריכים, לא רק להביא פרח לאישה, גם זה, אני לא מבטל את זה, גם זה טוב, אבל זה סימן חיצון מאוד לעומת מה שאנחנו צריכים לעשות. אז צריכים לבדוק את השורשים הרוחניים לכל חגי ישראל ולהשתדל לעלות את השורשים האלו. מה לעשות.

לכן חסר לנו חינוך, חינוך העם, זה שאנחנו כל הזמן אומרים עליו, מדברים על זה. ושוב, אנחנו חושבים שחוקים רוחניים הם מאוד קשים, ובאמת זה מאוד קשה, יותר נכון, זה בלתי אפשרי, אבל אם העמךָ מתחיל להבין נכון, וזה תלוי בחינוך, אם מתחיל להבין נכון איך הוא מבצע את זה יחד, זה קל לו, זה קל, אני אומר לך. זה רק תלוי בהסכמה חברתית, ולא כולה, אלא כמה שיותר, יותר קל, אבל באמת נעשה מאוד קל.

יש שתי בעיות, דבר הראשון זה מה על שאנחנו דיברנו היום כל הזמן, שבזה אדם צריך לראות שהרצון לקבל והסבל ברצון לקבל זה מה שיחייב אותו בסופו של דבר להגיע לבורא, זה דבר אחד, ודבר שני, שפנייה לבורא היא רק דרך מרכז החברה. שתי הנקודות האלה הן נקודות תורפה גדולות, אבל אם נבאר אותן, נסביר אותן ונבין אותן יותר, אז נצליח.

שאלה: האם אתה יכול להתייחס למילון שאמרת, כי בעצם כל הבעיות שלנו, כל השונאים, זה רק בגלל שלא מבינים. אם היו מבינים לא היו שונאים, לא היו כועסים?

ומה, כמה אתם טורחים כדי להסביר, כדי לכתוב וכדי לענות? תעשו איזה דף ותתחילו שם לענות לכל מיני המשמיצים, הבעיות והכול, שיבינו. עוד פעם ועוד פעם, זה כמו לילד שלא רוצה לשמוע, אבל מי כמוך יודע, שעוד ועוד, עד ששומעים. גם אנחנו לא שמענו והתחלנו לשמוע, וגם היום, כמה שאנחנו שומעים, אפס קצהו, ובכל זאת מתקדמים. את זה צריכים לעשות, ואם אתה יודע ולא עושה, אז עליך החוב, רק שתדע.

תלמיד: ה' ישמור.

לא ה' ישמור, זה אתה תשמור על עצמך, ה' לא ישמור אותך יותר ממה שאתה בעצמך.

תלמיד: אני רוצה להתמקד דווקא בעניין המילון שאמרת, כי להתמקד בלהסביר לְמה ששואלים זה מצד אחד, ומצד שני יש משהו שאנחנו מבארים בעצם מה זו החכמה הזאת.

אתה צריך לפתוח עם כל החברים דף, ובדף הזה בצורה שיטתית להתחיל להסביר את כל הבעיות, כל הצרות, כל ההשמצות, כל השאלות ששואלים, ואיכשהו לאט לאט אתה תוכל לנקות את השטח, ויישארו תמיד כאלה שהם יצעקו בלי לשמוע אותך, אלא רק לשם למלא את האוויר. בסדר גמור, אבל אתה בעצמך עושה מה שאתה יכול, וזאת עבודת ה', ומה שהם שואלים זה מהבורא, ומה שצועקים, מהבורא, ומה שימשיכו לצעוק אחרי כל התשובות היפות שלך, גם מהבורא, אבל אתה תעשה מה שתלוי בך.

תלמיד: אני רוצה להיאחז בעניין של מילון ולא סתם בדף, כי נראה לי שזה מה שצריך, ולא איזה הסבר כללי, אלא להסביר באמת דבר דבר בצורה יסודית. אגב, היום זה מאוד מוכר, זה כמו בויקיפדיה, שיש לכל מילה והסבר ואתה יכול ללחוץ עליה ולראות מה מאחוריה. וזה עוד יותר חזק. ואז אתה פשוט צריך להסביר.

נכון. מובן. יופי. בוא נראה אתכם.

(סוף השיעור)

---

1. " כי ישרים דרכי יהוה וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם " (הושע י"ד י')↩

2. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים") תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י' עמוד א')↩

3. (ויקרא רבה פרשה ב פסקה א: בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצא מהן מאה. מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה. עשרה לתלמוד, יוצא מהן אחד. הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב] (קהלת ז') אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי↩

4. "באו מים עד נפש" (תהילים ס"ט, ב')↩

5. "כי את אשר יאהב ה-ו-י-ה יוכיח" (משלי ג', י"ב)↩

6. (קהלת רבה פ"ב, י"ד)↩