שיעור צהריים 16.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ראש השנה, א' תשרי תשפ"ד
ראש השנה - קטעים נבחרים מהמקורות
שאלה: מה זה אומר לחפש את הבורא בינינו? איפה זה בינינו?
בינינו, כלומר בין כל אחד לאחר, כך שאני לא ארגיש מרחק ביני לחברים. וככל שאני אשתדל לסגור את המרחק הזה, כך יש לי יותר סיכוי להרגיש את הבורא.
שאלה: אם בכל מפגש עם החברים אני מבקש לראות אותם יותר באהבה, יותר בחיבור, האם זה לגלות כל פעם בורא חדש בינינו?
ככל שאני רוצה להיות יותר פנימי עם הבורא, עם החברים, שלא יהיה הבדל בינינו, ביני לבורא וביני לחברים, כך יש לי אפשרות לגלות אותו, ממש להרגיש אותו בכל הרצונות, בכל התשוקות, בכל האיברים שלי. לא יכול להיות שהבורא יהיה רחוק יותר מהחבר. ההיפך, ככל שאני ארגיש את החברים קרובים אליי עד כדי כך שהם יגעו בעורי, בגופי, בתכונות הפנימיות שלי, לפי זה אני ארגיש אותו, אגלה אותו.
שאלה: איך סוגרים את המרחק ביני לבין החבר?
את המרחק ביני לחבר סוגרים גם במוחא, גם בליבא, גם בכל התשוקות והרצונות. בכל מה שאני מסוגל להיות קרוב אליהם, כך אני מחפש איפה אני יכול לאתר אותו בינינו, לסגור מרחק.
תלמיד: ממה בנוי המרחק?
המרחק הוא מהנטייה, מזה שאני רוצה להרגיש אותו בלב ונפש. זה לא פיזית כך שאנחנו חייבים להיות מחובקים, אלא אני משתוקק להתקרב אליו בנטייה הפנימית.
שאלה: האם האדם מסוגל לסגור לבד את המרחק הזה בינו לבין חבר, או שהוא רק צריך לעשות מאמץ ובסוף להגיע להבנה שרק הבורא יכול לעזור?
הבורא יכול לעזור רק בתנאי שהאדם עושה מאמצים, ואלו צריכים להיות הרבה מאמצים מצד האדם כלפי החברים. זה לא צריך להיות בצורה פיזית, אלא גם אם לא רואים זאת כל כך בכל מיני נטיות, תנועות, אבל זו חייבת להיות ממש נטייה שבלב.
שאלה: אמרת שיש הבדל או פער ביני לבין החבר, מה ההבדל ביני לבין החבר?
זה מה שמלכתחילה אני יכול להרגיש, שיש הבדל בינינו, מרחק בינינו, אי התאמה בינינו. אבל ככל שאני יותר חושב על זה, משתדל להיות יותר קרוב אליו כך שאנחנו ממש מתחברים כאיש אחד בלב אחד, כך אני יכול יותר ויותר לתאר את הבורא שנמצא בינינו. כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", במה עשינו אותו? בזה שאנחנו מקרבים את עצמנו זה אל זה עד כדי כך שמכל התשוקות, הרצונות, המחשבות, הנטיות, אנחנו מגיעים למצב שמרגישים שהבורא כן נמצא בינינו. כשאנחנו מתקרבים אנחנו מייצבים אותו בינינו.
תלמיד: האם זה משנה ביחס לְמה אני בודק את ההתקרבות או את המרחק מהחבר, או זה בכל דבר שיש?
צריכים לנסות, זה עניין של עבודה.
תלמיד: כשאני עושה את הצעדים האלה של ההתקרבות, האם אני צריך להגיע להרגיש את החבר או שאנחנו מגיעים להרגשה משותפת בינינו?
את החבר.
שאלה: ההוראה הזאת של העבודה כלפי החבר הפרטי היא מובנת, גם אפשר לממש אותה.
למה היא מובנת אם יושבים כאן עכשיו 200 איש ואתה רוצה לסגור אותם יחד ולהרגיש אותם כאיש אחד בלב אחד, בגוף אחד, במחשבה, ברצון, בנטייה, בחיבוק, בקרבה כזאת שדווקא מתוך המאמץ הזה אתם בונים את הבורא.
שאלה: זה בדיוק מה שלא מובן. כשזה מתחיל להיות רבים, אפילו עשירייה פרטית, שלא לדבר על כלל בני ברוך, על כל הכלי העולמי, אז כבר אין אחיזה כל כך. כשאני חושב על חבר אחד מהעשירייה שלי, אני יכול לעורר בי הרבה רגש אליו גם אם הייתה בינינו דחייה וגם אם היה קונפליקט, כי אנחנו הרבה זמן ביחד, אנחנו מכירים זה את זה, אני יודע כמה דברים הצטברו לאורך השנים ואני יכול לעורר הרבה רשימות, אבל כלפי כל הכלל זה נראה לי לא אפשרי.
לא כלפי כל הכלל אלא עשירייה.
תלמיד: העשירייה הפרטית.
קבוצה, נגיד 200 איש.
תלמיד: מה זה לסגור את המרחק ביני לבין כולם?
אני מחבק אותם ומרגיש שאנחנו ממש נמצאים יחד בגוף אחד, שאנחנו מתחבקים. אין לזה מילים כל כך.
שאלה: אתה אומר לחבק את החבר, אבל פתאום מתחיל להיות כאסח שלא ברור מאיפה הוא מגיע. איך אני צריך להתייחס לחבר, האם להמשיך ללטף אותו? איך אני צריך להגיב?
להתגבר על כאלו קפיצות מבפנים שמגיעות אליך מהיצר הרע.
תלמיד: מה זאת אומרת להתגבר, האם לתת לו להעליב אותי, לשתוק? איך אני מתחבר אליו כאשר הוא מעליב אותי?
הוא לא מעליב אותך, זה הבורא עושה לך כל מיני תרגילים כדי שתתחזק בקשר עם החבר.
תלמיד: וזה מה שמקרב אותי, זה שאני שותק?
כן. אבל לא שאתה שותק, אלא זה שאתה מתגבר.
תלמיד: מה אני צריך לעשות?
אתה לא רוצה לשמוע את המילים, את הדחיות, אתה משתדל להיות כנגד זה.
תלמיד: זה לא קל בכלל.
אני לא רוצה לשמוע אם זה קל או קשה, אני אומר לך מה לעשות. הלאה תעשה.
תלמיד: זה הקושי בחיבור.
בסדר.
שאלה: דיברת על הקשר הפנימי. יש הרגשה שיש קשר פנימי בין החברים, ממש קשר חזק מאוד. איך להיכנס לתוך הקשר הזה?
אני לא צריך להיכנס לתוך הקשר בין החברים כי אולי אני אפריע להם, אני צריך מבחוץ להידבק אליהם ככל האפשר.
תלמיד: מה זו הפעולה הזו להידבק אליהם ככל האפשר?
להיות כמוהם ולא שאני נמצא ביניהם, נכנס ביניהם.
שאלה: בעניין ההתגברות, איך לעשות נכון את המעשה הזה ולא לשייך את זה לחשבון עצמי, "אני התגברתי"? זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, כאילו הצלחתי להתגבר ללא עזרת הבורא. זה גם בונה פער בין אלה שמצליחים ואלה שלא. יש משל של בעל הסולם על הבן של המלך שכביכול חטף מכות ועוד עשה מעצמו גיבור, התגאה בזה.
אני לא מבין את הדוגמאות שלך.
תלמיד: אני רוצה לברר את מעשה ההתגברות ולא לשייך אותו אליי.
אני רואה שהחברים שלי נמצאים בקשר טוב ביניהם, אני מסתכל על זה ומקנא בזה ורוצה להיות כמוהם.
תלמיד: איך להגיד שאני התגברתי?
אני משתדל להיות בקשר חם איתם כמו שאני רואה שהם נמצאים ביניהם, לא יותר, בלי פילוסופיות ובלי שם.
שאלה: מתי אנחנו יודעים אם הבורא דרך החבר דורש ממני התגברות, או שהחבר מביא קו שמאל או מעליב ואני צריכה להעמיד אותו במקום?
אלו דברים של הרגשה. כשאני רואה שהחבר מתייחס אליי יפה, אז אני חייב להתייחס אליו גם כך. אומנם מלכתחילה בדרך כלל זה יכול להזמין ממני דחייה, גאווה, אבל כאן אנחנו צריכים להבין שברגע שאני רואה שאני יכול להתייחס למישהו בחום, אז אני חייב להציג את גל החום ממני אליו.
תלמידה: זה כאשר מישהו מתייחס אליי בחום. אבל אם החבר מתייחס לא בחום אלא הוא מעליב, אז מתי יודעים אם באמת הבורא דורש פה עבודת התגברות או שהחבר באמת מעליב ולא כמו שאנחנו תמיד לומדים לבוא בקו ימין?
במשך הזמן אנחנו מאתרים כאלה חברים, משתדלים להגיע להבנה הדדית, זה לוקח זמן. אבל מעכשיו והלאה אנחנו באמת חייבים להפעיל את גל החום מאחד לאחר, חיבוק פנימי, וכך נתקדם למטרה.
תלמידה: ואם זה משהו חָזרתי ולחבר קשה להפסיק עם דפוס ההתנהגות הזה שהוא מעליב, אז האם יעזור לנו לקרוא יותר מאמרים של הרב"ש שמדברים על החובה להביא מצב רוח ולדבר בגדלות החברים ולתת לזה להשפיע עלינו, או שהזמן יעשה את שלו?
עלינו לעשות מאמצים מעצמנו, ולחכות בסבלנות עד שהחבר יוכל לעשות צעדים קדימה.
שאלה: למה הבורא מתגלה בגלי חום?
זה הטבע שלו. אם הוא מתקרב, אז אדם מרגיש מזה חָם, משיכה.
תלמיד: ואם אני מייצר גל של חום כלפי החבר?
אותו דבר צריך להיות, לאט לאט זה ישפיע. אומנם לחבר יש יצר רע, קלקולים וחשבונות, אבל לאט לאט זה פועל.
תלמיד: האם אנחנו צריכים ליצור בינינו רשת גלי חום?
כן.
תלמיד: ובתוך הרשת הזאת, מה הציפייה שיקרה?
כולנו נרגיש שאנחנו נמצאים בים של חום, חום של אהבה, חום של חיבור, משיכה הדדית, תמיכה, וכך נגיע למצב שהבורא מתגלה.
שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים לבנות את גל החום הזה בינינו. אם אנחנו מרגישים שיש חבר שלא משדר את החום הזה, מה זה לחכות לחבר?
אני לא דיברתי על זה.
שאלה: חבר שאל לגבי גל החום, ואמרת שזו למעשה הידמות לבורא, כאילו רכשנו תכונה של הבורא. בתשובה שלך היה נשמע שבכדי שיתגלה הבורא צריך שזה יהיה הדדי, שגם מצד החבר יהיה גל חום.
יכול להיות.
תלמיד: הבורא כמשפיע פועל בצורה חד צדדית, נכון?
לא יודע.
תלמיד: אם אדם מצדו כבר מתדמה לבורא ועושה פעולת השפעה כלפי האחר, למה צריך שגם האחר יחזיר לו בחזרה כדי שהבורא יתגלה?
לא התכוונתי לזה. אבל ודאי שאם אנחנו מתייחסים בחום למישהו, אז אנחנו מצפים שגם מצידו תהייה אותה התגובה.
תלמיד: האם הבורא מחכה לתגובה מאיתנו בכדי שהוא ישפיע? האם זה לא אגואיסטי?
לא, אגואיסטי זה כבר תלוי במטרה, בשביל מה אני צריך את זה. או שאני רוצה שיהיה לי טוב או שיהיה לחבר או שאנחנו רוצים להתקרב כדי להתקרב לבורא יחד.
תלמיד: אני לא יכול למדוד אם זה אגואיסטי או לא, אבל אם אני יודע שהגעתי למצב שאני באמת מעניק גל של חום, משדר גל של חום כלפי החבר, האם ההדדיות הזאת מתחייבת?
כן או לא, תלוי באיזה מצבים נמצאים החברים.
שאלה: בקשר להרגשה של החמימות הזאת, האם תוך כדי ההרגשה הזאת גם באה הידיעה מה לעשות עם זה הלאה, או שזה בא והולך? האם יש בזה עוד אינפורמציה מעבר להרגשה?
לא, פשוט להמשיך עם זה ואחר כך נדבר, אנחנו עוד לא התחלנו.
תלמיד: מלבד ההרגשה, האם יש עוד איזו ידיעה פנימית שאומרת לך מה לעשות הלאה, מה הצעד הבא? אתה קפוא, מה אתה עושה?
אם אתה רוצה להתקרב לחבר ומזמין ממנו גם תגובה חמה, למה אתה קפוא?
תלמיד: לדוגמה אנחנו נמצאים באיזה מקום בחוץ ויש שבעים מעלות חום, כולם מרגישים את החמימות הזו, מרגישים את אותה הרגשה. מה הלאה?
העיקר בשבילנו זה לא להילחם עם החום אלא להילחם עם הקרע שבינינו, מה זה שייך לחום וקור חיצוני?
תלמיד: אם כך צריך לעבוד על הקשר תוך כדי ההרגשה, ממשיכים אותו דבר?
כן.
שאלה: ממה שאני שומעת יש הרגשה שאנחנו צריכים להתייחס לכולם כאילו אנחנו אבא או אימא שלהם.
של מי?
תלמידה: של החברים. בהרגשה שלי, אם אני רוצה כל הזמן לתת חום למישהו ולא רוצה שיהיה ביני לבינו איזשהו פער, זה כמו הרגשה של אימא לילד שלה. גם אין ציפיות, אני אוהבת אותו ולא משנה לי איך הוא יגיב.
כן.
תלמידה: בהכנה לשיעור שמעתי שאמרת שכולנו פה צריכים להיות בקשר החם הזה, ללא מרחק.
האם רק לשיעורים אנחנו צריכים להגיע ולהתכוונן שכולנו באים לעשירייה אחת גדולה, לנשמה הגדולה שלנו, וכולם רוצים שהחום הזה יקיף אותנו, שהבורא כאילו ירד עלינו?
כן. כך בדיוק.
תלמידה: זו ההכנה שלנו לשיעור, לזה אנחנו כל הזמן צריכים להכין את עצמנו ולהתכוון?
כן.
תלמידה: רוב האנשים לא יושבים פה בעשירייה שלהם, אז יש לנו הרגשה שאנחנו באמת עשירייה אחת. בשיעור בוקר כל אחד יושב בעשירייה שלו, במערכת הערבות או כאן, האם עליו להיות מכוון להתחבר לעשירייה שלו וגם לכולם? איך צריכה להיות ההכנה לשיעור בוקר?
אנחנו הגענו לשיעור בוקר כדי למצוא קרבה נוספת בינינו בלבבות שלנו כדי להתקרב לבורא עד כדי כך שאנחנו נגלה אותו שממלא את הלבבות.
תלמידה: האם צריך להיות קודם חיבור בעשירייה וכעשירייה אנחנו מתחברים לתוך השיעור לכל הכלי העולמי?
פחות או יותר.
תלמידה: בכנס או בכל שיעור, אנחנו כל הזמן צריכים לצפות, להתפלל, לבקש שהאור יבוא וכך ידביק את כולנו כי כולנו באמת נשמה אחת.
כן.
קריין: אנחנו בקטעים נבחרים מהמקורות בנושא "ראש השנה", כותרת "הדין שדנים את העולם". אנחנו בקטע מספר 10.
"ראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפים נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוחי זהב לא ימשך ענפים של תפוחי-עץ. והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין. וענין הדין שדנין את האדם בראש השנה, היינו האדם בעצמו הוא השופט והדיין, והוא והמוציא לפועל. כי האדם הוא הדיין, ומוכיח, ויודע ועד. וזה על דרך שאמרו חז"ל, יש דין למטה אין דין למעלה."
(הרב"ש. אגרת כ"ט)
תלמיד: אם אנחנו כעשירייה או כקבוצה מחליטים שמעכשיו אנחנו מתחייבים לגלות בינינו חום ואהבה וממש את תכונת הבורא, את ההשפעה בינינו, מתחייבים על כך עכשיו. לא משנה שזו שנה חדשה קלנדרית, החלטנו על מצב כזה.
אם אנחנו מחליטים, אז זה ראש השנה.
תלמיד: זה מה שיקרה, זה דין שאנחנו חורצים.
כן.
תלמיד: אז מה עוצר אותנו מלעשות את זה ?
למטרה זו אנחנו לומדים, כדי לעשות.
תלמיד: ואיפה עזרת הבורא פה?
קודם תעשה אתה משהו, תקבע שבשבילך זה ראש השנה, ואתה מצפה מהבורא שהוא ילך לקראתך, כי גם אתה רוצה ללכת לקראתו.
תלמיד: כלומר זה אנחנו, לא אני לבד, אנחנו מחליטים.
כן. זה ברור.
שאלה: יש את ההנחיה שלך, את הליווי, את ההוראה שלך, איך שאתה מוביל אותנו. האם צריכה להיות גם מצדנו תכנית איך לפעול בשנה הקרובה, האם אנחנו צריכים לבנות תכנית שתתאים את עצמה לאן שאתה מוביל?
אנחנו צריכים להפעיל את עצמנו לקראת החיבור שלנו, החיבור הכללי, מכל הלב והנפש ככל האפשר, ולהתחיל את זה מרגע זה והלאה, מהיום, וכך להמשיך.
תלמיד: לשים פול גז.
כן, ולא לעזוב את זה. כל הזמן לראות את עצמנו מתקרבים זה אל זה וכולנו יחד בחיבוק אחד.
תלמיד: האם על ידי זה אנחנו משתמשים או נעזרים בך בצורה המקסימלית?
במקסימום כל רגע ורגע אנחנו מתקרבים זה אל זה ומתחממים זה ליד זה, וכך אנחנו מצפים שהבורא יתלבש בנו ויתגלה לנו.
שאלה: כתוב בקטע שאדם הוא הדיין של עצמו, העד של עצמו והמוציא לפועל. מה זה אומר שהוא המוציא לפועל?
הכול תלוי עד כמה הוא משתדל להיות בפעולת חיבור עם האחרים כדי לגלות בהם את הבורא, זה נקרא שהוא מוציא לפועל.
שאלה: מה זאת אומרת שיש דין למטה ואין דין למעלה?
יש דין למעלה, כלומר יש חוקים שפועלים עלינו, אבל על ידי העבודה שלנו אנחנו יכולים להמתיק את החוקים האלה ולשנות אותם לצורך גבוה.
תלמיד: איך לעשות דין לעצמי?
את זה נלמד.
שאלה: כתוב "ראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך". וגם "והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבניין". איזה קשר יש בין שני המשפטים?
גם לכאן וגם לשם, זאת אומרת או לטוב או לרע או לכל מיני צורות אחרות, מטרות אחרות, האדם הוא קובע מצד אחד, ומצד אחר הבורא לפי התוכנית שלו גם כן קובע.
תלמיד: זאת אומרת אני בעצם משפיע על כל העולם.
כן.
תלמיד: כלומר כנס שעושים כל כך הרבה אנשים בכל העולם יכול להשפיע על כל העולם.
כן.
שאלה: כתוב בקטע שבראש השנה אנחנו קובעים את הדין שלנו. לימדת אותנו על איסור לשון הרע וזה הרגיש שמישהו שם לנו סוף סוף גבול, האגו שלנו גדל ויש עכשיו גבול וזה מאוד קידם אותנו. איך נוכל להמשיך את ההרגשה שלמדנו על איסור לשון הרע? אני חוששת שזה ייעלם עם הזמן כי זה קרה כבר בעבר.
אנחנו לא יכולים ללמוד פעם ואחר כך לשכוח, ללמוד ולשכוח, אנחנו חייבים כל הזמן להשתדל לחדש.
תלמידה: ללמוד את זה שוב?
לא, אין לנו זמן ללמוד שוב, יש לפנינו הרבה מה ללמוד ולבצע, אלא להמשיך.
שאלה: יוצא שעל פי מצבו של האדם באותו רגע נבנה סדר פעולות שקורות בעתיד שלו?
כן.
תלמידה: איך אנחנו יכולים להשפיע על סדר הפעולות?
בזה שאנחנו נמצאים עם החברים ורוצים כל הזמן לסובב את עצמנו לחיבור, לבורא, ולבקש ממנו כל הזמן שהוא יחבק אותנו ויקרב אותנו למבנה השלם.
שאלה: קראנו שהכול יוצא מהשורש והענף הולך אחרי השורש. האדם צריך לדון את עצמו בקבלת החלטות. בכל פעם כשאנחנו דנים את עצמנו ומנסים לקבל החלטות נכונות אנחנו רואים שאנחנו רק מתרחקים מהשורש. לעומת זאת אנחנו לומדים שכל מה שקורה הבורא עושה ולא אנחנו. מה אנחנו דנים בתוך עצמנו?
עד כמה אנחנו רחוקים מהשורש.
תלמידה: אני מרגישה שאני מאוד רחוקה מהשורש, יותר רחוקה ממה שהרגשתי בשנה שעברה. על מה אני צריכה לעשות חשבון?
כל מה שאת שופטת בתוך עצמך, את זה את רוצה לתקן בשנה הנוכחית.
תלמידה: את מה שאני רואה, את זה אני רוצה לתקן.
ודאי. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
תלמידה: מה עומד בבסיס ההחלטה שאני מקבלת, האם הגעגועים להתקרב למטרה, אהבה?
צריך להביא את זה בחשבון ולקבל חלק מהדברים שאת מגלה כדברים זרים, לא טובים, ולהשתדל לתקן אותם. אין כאן מה לעשות.
שאלה: האם הדיין צריך לדון את עצמו עם הכוונה, אם הוא עושה את זה בשביל עצמו או בשביל אחרים או בשביל הבורא? האם זה נקרא "לדון את עצמו"?
בסופו של דבר הדיין צריך לדון את עצמו עם כולם, עד כמה הוא לא ישר עם הבורא.
תלמידה: ואם הכוונה שלו היא למען עצמו או לטובת אחרים?
זה כלול בתוך המשפטים שלו.
תלמידה: ובצורה כזאת הוא מתקן את עצמו כל פעם, כשהוא רואה שהכוונה שלו הייתה אחרת, אז הוא מבקש מהבורא שיעזור לו?
גם כן.
שאלה: בעצם ראש השנה שלנו פה וכל הכלי העולמי התחיל כל אחד בזמן שנפגש בחוכמת הקבלה ואנחנו אומרים שאנחנו דנים את עצמנו כל פעם לא לפי החג הקלנדרי אלא לפי תהליכים שאנחנו עוברים. אז מתי אנחנו נוכל לתת את כל הסאה ולהגיד שעשינו את מחצית השקל שלנו? כי אני רואה פה חברים שנותנים המון, שאוהבים, שהלוואי והיה לי עשירית מהיכולת להביע חום כמו שהם מביעים. איך אנחנו יכולים להגיע בכלל לאיזשהו דין שיהיה בו גם אמת וגם בורא?
זה יבוא בתנאי שאנחנו באמת נרצה להגיע לחיבור בינינו ועם הבורא. אז אנחנו נגלה איפה אנחנו נמצאים. אנחנו מתקרבים, ומתקרבים טוב למשפט הנכון ואנחנו כבר לא נמצאים באילו אשליות, רובינו מבינים שאנחנו לא בסדר וחייבים להיות מקושרים בינינו למעלה מהטבע שלנו, אז אני דווקא חושב שכל טוב נמצא לפנינו. כל טוב נמצא לפנינו.
תלמידה: מה חסר לנו בשביל לזרז את הזמנים ולגרום נחת רוח לבורא, כמו שאמרת, שמפה יוצאת ישועה גם לעולם. אנחנו מרגישים מציאות שאנשים אחרים סובלים. אולי ראש השנה זה זמן באמת לזרז את הזמנים?
ודאי. לזרז את הזמנים זה אך ורק על ידי החיבור בינינו, שבזה אנחנו מושכים המאור המחזיר למוטב והוא זה שמקדם אותנו. אין יותר מזה.
תלמידה: מה חסר לנו, אנחנו לומדים את זה כל אחד עשרות שנים, כולנו רוצים את זה, אבל משהו שם כאילו תקוע. יכול להיות שאני זאת שתוקעת, ואיכשהו אנחנו חוזרים על זה כל בוקר, אולי פעמיים ביום ואני מרגישה כאילו עוד לא.
להפעיל בזה את הלב. ואת הדיבורים שלך, לא לשייך לבורא אלא ללבך.
שאלה: הכול מתקיים לפי מחשבת הבריאה ששת אלפים שנה. זה אומר שהכול כתוב. כמו שאומרים "הכול מכתוב". האם אנחנו עם כל מה שאנחנו עושים יכולים לשנות מה שכתוב? האם מישהו שינה מה שכתוב בששת אלפים שנה שאנחנו מתקיימים עד גמר התיקון?
הכול כתוב והכול תלוי בהחלטות ובתפילות שלנו. וזה לא סותר את זה. אנחנו רק לא מבינים. אנחנו לא נמצאים באותה המערכת שהיא יכולה להיות גם בטוב וגם ברע, וגם ב-כן וגם ב-לא יחד. אנחנו לא מבינים את הדואליות הזאת במה שקורה, אבל הכול תלוי בנו. השנה מתחילה דווקא כשנה מאוד מאוד פורייה וטובה. ונקווה שאנחנו נשתמש בה נכון. העיקר זה להיות יותר קרובים בלבבות ולהשתדל לאחל זה לזה רק דברים טובים.
תלמידה: זה אומר שהבורא "טוב ומיטיב" כמו שלומדים, ומה שכתוב זה הכול טוב, זה מה שאנחנו עושים רק כדי לגלות את הטוב שנכתב לנו, נכון?
כן, נכון.
שאלה: מה עלינו לבקש מהבורא כדי שנוכל להתבטל מול החברות? האם זה כוח האמונה?
כן.
שאלה: אם הבורא מגלה לנו התפעלויות שונות מהמעשים של החברים, אנחנו צריכים לדון את עצמנו ולשדר רק חום לחברים?
אנחנו צריכים לשפוט כל חבר לכיוון הטוב בלבד ורק אחרי זה לפנות אליהם.
שאלה: איך לא לדון את החברים?
לאהוב אותם.
תלמידה: אנחנו מחבקים אותך עם כל העשירייה, מאחלים לך בריאות, ואנחנו איתך יחד. אנחנו רוצים לשלוח לך את גל החום הזה מגל מהעשירייה.
אני מרגיש את הגל ונקווה שנתראה.
שאלה: לפני כמה שנים הרגשתי את ההרגשה הזאת שהבורא ממלא את הלב שלי, זה היה בגני התערוכה. אבל אז התחלתי למדוד את האגו שלי דרך החברים. האם זה נכון להיות במצב הזה של לדון את עצמי?
את צריכה פשוט להמשיך יחד איתנו וזהו, וכך זה יירגע.
שאלה: איך אני יכול להתעלות מעל האגו ומעל הרצון לקבל שלי ולזרוק את עצמי אל תוך ים של אהבה בצורה טהורה עם עיניים סגורות?
לפתוח את הלב ולסגור את העיניים וכך להתקרב לחבר ואז תצליח. זה מאוד מאוד חשוב שתי פעולות פשוטות, לפתוח את הלב ולסגור את העיניים.
שאלה: האם החיבור הפנימי זה השורש והוא צריך לתמוך בחיבור החיצוני? האם זה כמו איזו ברית שאנחנו צריכים לכונן עם הבורא מעל כל מצב שיש לנו כדי להבטיח חום וחיבור עם החברות?
בדיוק, אנחנו צריכים לחבק את כולם יחד ללא שום הבדל וללא שום חשבון.
שאלה: כשאנחנו מתאספים בעשיריות יש לנו שורש אחד או שורשים שונים? האם עם ישראל שייך לשורש אחד?
ישראל זה לא לאום וזה לא עם, אלא קבוצה של בני אדם שהתאספו כדי להתכוונן אל הבורא. כך שכל מי שרוצה להשיג את הבורא נקרא "ישראל", ועבורם קיים החג הזה "ראש השנה" והם רוצים לקבוע שמרגע זה והלאה הם מתקדמים לעבר הבורא.
שאלה: כתוב כאן שלפי השורש כך נמשך כל סדר החיים. איך אנחנו בונים עכשיו את השורש של האהבה, כך שכל יתר הענפים שיבואו אחריו בשנה הקרובה הם באמת יביאו אותנו לאותו גל של אהבה?
זה די פשוט. כולנו צריכים להתחבר יחד כל הזמן, ולקבוע בינינו את המקום לבורא.
תלמיד: איך אנחנו קובעים בינינו את המקום לבורא?
אנחנו מחברים את הלבבות שלנו כך שלא נותר לו שום מקום אלא למלא את הלבבות שלנו.
תלמיד: אנחנו חושבים אחד על האחר, על אהבה, משתדלים לשלוח זה לזה את אותו גל של אהבה. איך אנחנו פה מוצאים או יוצרים את המקום הזה?
את המקום בשביל הבורא אנחנו קובעים כמקום של הלב המשותף שלנו. הבורא לא צריך מקום. החיבור בינינו, כשלא נותר שום מקום פנוי אחר, הוא זה שקובע את מקומו של הבורא.
שאלה: לגבי גל החום שדיברנו בתחילת השיעור. לפי חוקי הפיזיקה, אם אני רוצה ליצור גל של חום, אז אני צריך לקחת אותו מאיזה מקום, ובמקום אחר יישאר מצב של קור. איך לא להזיק ולא לגזול ממקום אחר חום ולהעביר אותו למקום חדש? איך לעשות שבכל מקום יהיה חום?
יש לך תמיד מקור של חום והוא הבורא. אם אתה תקבל ממנו, אז זה יספיק לך כדי שכל העולם יוכל לשקוע לתוך החום הזה.
שאלה: אם יש מישהו בקבוצה העולמית שהוא לא בעשירייה שלי אבל הוא חלק מהכלי העולמי, האם אני צריך להתייחס אליו כאל חבר? והאם חלים על הקשר בינינו אותם כללים כמו עם חבר בעשירייה?
בעצם כן.
שאלה: הבנתי מהציטוט שבראש השנה עלינו לדון את עצמנו כמו שצריך, אז יש פה עניין שאני מעלה משהו שלילי על עצמי. במה שונה השפיטה העצמית הזאת לעומת המסכן שאוכל את בשרו?
אתה לא צריך לשים עפר על הראש שלך ולקלל ולדון את עצמך, אלא עליך רק לכוון את עצמך לאהבה כלפי האחרים.
תלמיד: אבל בציטוט נאמר על דין כלפי עצמי.
זה אומר שאני דן את עצמי כדי לדעת איך לכוון את עצמי כלפי אהבה לאחרים.
שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על זה שהבורא מתגלה בקשר של החברים, בינינו, לעומת זאת מדברים שהוא מתגלה בתוכי. איפה עליי לצפות לגילוי?
הבורא מתגלה ביניכם, בין כולכם יחד, וממלא את כל השטח ביניכם.
תלמיד: אבל אומרים שהוא מתגלה גם בתוכי.
כן.
שאלה: האם אנחנו רק צריכים לגלות את השורש שמדבר בתוכנו מלמעלה, או שאנחנו צריכים גם לעשות את זה מתוך ביקורת ושיפוט של מה הוא עושה בנו?
אנחנו צריכים רק לגלות את האהבה שבינינו. וכשיהיה השלב הבא שהוא הדין שדנים את העולם, אז אנחנו נדון את העולם אך ורק לכיוון שהוא עד כמה אנחנו יכולים לדחוף אותו לאהבה, לחום ולחיבור.
תלמיד: האם לאחל שנה טובה, זה נחשב לדון או רק להביע אהבה כמו שאתה אומר?
להביע אהבה, זה העיקר.
שאלה: כשאנחנו עכשיו בשיעור ואנחנו שומעים ומרגישים את השאלות של החברים ואת גל החום הזה שהחברים משפיעים, אנחנו מרגישים את הרגשות שהחברים מנסים לבטא דרך השאלות, האם אנחנו יכולים להשפיע על זה, או שאנחנו צריכים רק להתערבב בתוך הרגשות של החברים ודרך זה לבוא לידי ביטוי? איך לנהוג נכון?
אנחנו יכולים גם להשפיע, גם לדחוף אותם, לדרוש מהם ולהתערבב בינינו, אנחנו יכולים לעשות כאן המון פעולות. כי החיבור בינינו הוא באמת חיבור כזה שעוד מעט נגיע למצב שבאמת נרגיש חיבור ואת הבורא.
קריין: קטע 11 של הרב"ש.
"האדם הוא השופט והוא צריך לדון ולהכריע עם מי הצדק. היינו, שהיצר הרע טוען כולו שלי, שכל הגוף שייך לו, שהאדם צריך לדאוג ולעשות מעשים שיהיה רק לטובת היצר הרע; וכמו כן היצר-טוב טוען כולו שלי, שכל הגוף שייך לו, שהאדם צריך לדאוג ולעשות מעשים שיהיה רק לטובת היצר-טוב. ובזמן שהאדם רוצה לעשות את הדין ולבחור בטוב - אז נשאלת השאלה למה הוא צריך לבחור בהטוב ולומר שהצדק עם היצר הטוב? ואין לומר שבשביל שיקבל שכר בעולם הבא, הלא אמרו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". אלא האדם צריך לבחור בטוב בשביל גדלותו של ה' יתברך [...]
היוצא מזה שבזמן שהאדם עושה את הדין הוא מוכרח לעסוק ברוממות ה', נמצא שעל ידי הדין מתגבה הקב"ה. ואז לאחר שהאדם כבר עשה את הבחירה בטוב - לא מטעם שכר, הקב"ה כבר יכול לתת לו כל מתנותיו ולא יהיה נהמא דכסופא, ואז הקב"ה משרה את קדושתו, היינו שנותן כבר להרגיש את הקדושה."
(הרב"ש. אגרת מ"ט)
שאלה: מה זה "לבחור בטוב משום גדלותו יתברך"1?
אחרי שאנחנו רואים, בודקים, משתדלים להיות מקורבים לבורא ולמשפטיו הצודקים, אז מגיעים להחלטה שבאמת אין יותר צדק אלא עימו, אין יותר טוב אלא עימו, אין יותר ישר אלא ללכת אחריו בעיניים עצומות, ואז אנחנו סוגרים בזה את כל המשפטים. ובזה, כמו שהוא מתחיל, האדם הוא השופט והוא צריך לדון ולהכריע עם ה' עם מי הצדק.
שאלה: יש החלטות מטרתיות שאנחנו לקחנו לאורך השנים והן מתממשות, כמו נגיד שאני לא מבזבזת זמן על שום דבר שהוא לא מטרתי בחיים שלי. ויש החלטות על לוותר על דברים שלי שפשוט לא מתממשות, לא משנה כמה ביקשתי, כמה פעמים כבר החלטתי ועשיתי את ראש השנה הזה, לא משנה כמה ביקשתי מהעשירייה, ניסיתי ונכשלתי, כלום, אין מענה.
האם יש דברים שאי אפשר לדון בעצמי, האם זה עד גמר התיקון, או כמה אפשר לחכות עד שההפרעות האלה יעזבו אותנו? כמה תיקונים ובירורים צריך לעשות?
אז מה השאלה?
תלמידה: השאלה היא אם יש החלטות שלא משנה כמה תחליט, ותשתמש בעשירייה, והן החלטות מטרתיות, הן בשביל הבורא, אבל הבורא לא נותן שהן שיתממשו?
הבורא מעלה אותך לאיזשהו גובה אחר ואז את מחליטה אחרת.
תלמידה: אני מכירה את זה מהחלטות אחרות, אבל יש החלטות שפשוט לא עוזבות אותך, לא משתנות, כמה שנים שעובדים על זה, כמה שמבקשים, מנסים, כלום לא קורה. יש את העשירייה הכי תומכת, שנותנת חשיבות לעלות מעל הכול, אבל הבורא לא נותן להתגבר.
הבורא לא נותן לך להתגבר על האגו שלך?
תלמידה: כן. מה לעשות? ניסיתי הכול, באמת, מכל הלב, שנים.
לשבת ולבכות.
תלמידה: גם את זה ניסיתי. מכל הלב אני אומרת, באמת.
וגם זה לא עזר?
תלמידה: לא, שנים. וזה בטוח לטובת החברות והבורא, אבל הוא לא נותן לי את זה.
איך אתה יודעת שזה בטוח לטובתן?
תלמידה: כי זה גונב לי זמן וגונב לי מחשבה, וזה גונב מהעבודה שלי כלפי החברות והבורא.
זאת אומרת, החשבון הוא אגואיסטי, מה עם העבודה, מה עם הזמן, מה עם הבריאות, מה עם כל הדברים האלה. בסדר, נשתדל השנה לעשות את זה יחד.
שאלה: איך אדם מגיע למצב שהוא באמת מוכן לעבוד למען ה'?
הוא רואה שבטוח הבורא צודק ואני הרשע.
תלמידה: ואיך הוא מגיע לראות את זה בבירור?
הוא רואה את זה.
תלמידה: זה תלוי בעבודה שלו?
כן.
תלמידה: כי שמעתי שאתה אומר בבוקר שיש לנו הרבה עבודה ואנחנו מתעצלים.
זה תמיד נכון.
תלמידה: במה אנחנו מתעצלים?
את לא יודעת?
תלמידה: יש לי מושג כללי, אבל אם אני רוצה להגיד שהשנה אני משתפרת בדיוק במה שאני מתעצלת, אני לא בטוחה שאני יודעת בדיוק במה.
תנסי לראות שכל העולם צודק ורק את אשמה.
תלמידה: מאיפה יהיה לי כוח לזה?
מהבורא.
תלמידה: זו הנקודה של העצלות, שאני צריכה לראות שכולם צודקים ואני אשמה?
כן. למה לא?
תלמידה: איך אפשר לחיות עם הרגשה כזאת, שכל הזמן אני אשמה?
הבורא יעזור. אבל את לא יורדת מהנקודה הזאת - אני אשמה בכול והבורא חייב לעזור לי להחזיק בנקודה הזאת.
תלמידה: במה אני אשמה?
בכול.
תלמידה: בדברים חיצוניים, בדברים פנימיים, בדברים שקשורים לעבודה רוחנית?
בכול.
תלמידה: אני אנסה.
יופי.
תלמידה: רציתי לשאול עוד משהו בקשר לעצלות הזאת. פשוט מהבוקר אני באמת מנסה להבין למה התכוונת, והדבר היחיד שנראה לי שקלטתי הוא שצריך להסתכל כל הזמן פנימה במקום החוצה, שהעבודה היא בריכוז פנימה במקום כל הזמן להיות מוסטת מכל הדברים החיצוניים האלה ששואבים לי את כל האנרגיות.
יפה, זו כבר תוצאה טובה.
תלמידה: מאיפה האנרגיה להישאר בריכוז פנימה כשהעולם כל הזמן מושך אותי החוצה?
מלהתקרב לבורא.
תלמידה: להתקרב אליו בזה שאני אשמה?
כן, דווקא בזה. כי בזה שאת אשמה את נדבקת אליו והוא מקבל אותך.
תלמידה: ודרך הרגשת האשמה הזאת אדם יכול לקבל הבחנות יותר עמוקות על העבודה?
כן.
תלמידה: תודה.
דווקא יש לפניך איזה שלב טוב.
שאלה: כשהשתתפתי דרך האינטרנט הרגשתי שעצמתי עיניים ופתחתי את הלב, וכאן הבנתי שאם אני לא אעצום את העיניים הלב לא יפתח. איך לעצום את העיניים?
צריך להשתדל לא לראות את החברים, גברים, נשים דרך העיניים, אלא לראות רק דרך הרגש, עד כמה הם משתוקקים איתך יחד לבורא, ובזה אתה תתחבר איתם יחד, ביניהם, ועם הבורא. זה כבר מתחיל אצלך וזה טוב.
תלמיד: חוץ מבושה יש עוד משהו שעוזר לעצום את העיניים?
עוזרת ההרגשה של השמחה שאתה נמצא בכיוון הנכון.
שאלה: אתמול אירחנו בני משפחה, ואני פתחתי את העיניים וראיתי שבעצם כולם בסדר. לא רק שהם בסדר, אלא ברגע שביקשנו מכל אחד מהם לעזור לנו בדברים שקשורים בדרך, בצורה כזאת או אחרת כולם נרתמו. גיליתי שבמהלך השנים שאני לומדת קבלה הלב שלי נאטם כלפיהם, כלומר, אם הייתי פעם אחות או בת, או דודה טובה, אני עדיין דודה טובה, אבל הכול מבחוץ, לא מבפנים.
קודם אתה אמרת, תפתחי את הלב. בעבודה שלנו בעשירייה אנחנו לומדים שאנחנו מחברים את הנקודות שבלב, כל העשירייה היא כאיזושהי מעבדה שבה אנחנו יכולות להשתפשף אחת עם האחרת ולהגיש את הלב המשותף שלנו כבית לבורא. בעצם השאלה, מה זה לפתוח את הלב בדרך שלנו?
תדברי עם החברות, הן יגידו לך יותר טוב ממני. אני כבר דיברתי הרבה פעמים, אבל אני רואה שזה לא משפיע, לכן דברי עם החברות.
שאלה: האם המכות שאנחנו חווים שוב ושוב מיועדות לרכך לנו את הלב?
כן.
תלמידה: אני שואלת, כי באמת יש מכות שאני מקבלת כל הזמן, במיוחד מחברי משפחה שלי, ואני מגיעה לנקודה שאני מתחילה לשאול למה זה קורה כל הזמן. הרגשתי שהבורא מנסה להגיד לי משהו, אני יכולה להיות מאוד עקשנית, אז התחלתי לחשוב אולי זו העקשנות שלי, שאני צריכה לוותר עליה.
אנחנו עוד נלמד, עכשיו כבר השיעור נגמר, ובואו נשאל עוד כמה נשים שמאוד רוצות לקבל תשובה.
שאלה: כשהבורא נותן לנו לב בשר במקום ל"ב האבן, אנחנו מפסיקים להרגיש את הכאב מהירידות?
כן.
שאלה: אנחנו הולכים בדרך ה', דרך אהבה, כדי להתגבר על הטבע שלנו, אבל אם אני רואה את החבר משתדל להציק לי, כמו פוליטיקאי ובצורה ערמומית, אז איך להתגבר? איך לאהוב את החבר.
תנסה להתרחק ממנו בינתיים ואחר כך תראה האם אתה מתקרב, אולי זה פועל לטובה. עוד נדבר על זה.
שאלה: לגבי הדין, איזה תנאים צריכים להיות, איך עליי להגיע לדין הזה, האם זה איזה תרגיל?
כן, זה תרגיל. אנחנו עוד נדבר על זה, זה לא פשוט.
שאלה: כמה למשל אני מתקרבת לחכמת הקבלה כי אני רוצה להשתתף, רוצה לעשות הכול, אבל המשפחה שלי מתנגדת ומתרחקת וזה מאוד כואב לי בלב ובנשמה. אז מה העצה שלך?
העצה שלי שאני לא יכול לתת עצות בדברים כאלה. אם המשפחה מתנגדת את צריכה להחליט מה לעשות.
תלמידה: אז אני מחליטה להישאר פה איתכם.
אל תשאלי אותי.
תלמידה: אני אשאל אותך.
לא. לנשים אני לא נותן תשובה על כך. גברים חייבים להמשיך ולחפש את הבורא. זה לפי הדין תורה.
תלמידה: המשפחה שלי זה לא הבעל. אלא הילדים שלי.
ילדים, לא חשוב, מה שאת מדברת כמשפחה.
שאלה: אז אני מחליטה?
כן, את מחליטה.
שאלה: האם זה משמח את הבורא שאנחנו עושים את הדבר הנכון, שאנחנו מתחברים?
ודאי.
תלמידה: מה זה אומר שהוא שמח?
את רוצה להרגיש איך שהוא שמח? תתקרבי אליו ותרגישי את השמחה שלו. תרגישי.
שאלה: אני שומעת שאנחנו מתחילים את השנה עם רצון לחיבור של כולם, לחיבוק של כולם, לחום בין כולם. כאילו עד עכשיו התמקדנו בעשירייה שלנו בלבד כביכול. הכול מתגלה בעשירייה, ואחרי שנתחבר חזק בעשירייה נתחבר בין עשיריות, עד שנתחבר כל בני ברוך ואחר כך כל העולם.
נכון.
תלמידה: האם אנחנו כאילו עובדים עכשיו על שני מישורים? או שכל העבודה שלנו, גם בעשירייה, אולי בין עשיריות, הכול צריך להיות כל הזמן כלפי החיבור של כל הכלי העולמי עכשיו חזק?
בשלבים.
תלמידה: אבל בהכנה לשיעור אמרנו שאנחנו מתכוונים שכולנו נתחבר כאחד, גברים, נשים, אנחנו עוצמים עיניים, פותחים את הלב.
כן.
תלמידה: ובעבודה כאילו מחוץ לשיעור אנחנו מתחברים חזק, חזק בינינו בעשירייה?
כן.
תלמידה: האם כשאנחנו לא בשיעור אנחנו מתחברים חזק, חזק בינינו בעשירייה ומתפללים שכל בני ברוך כולם יתחברו חזק, חזק כל הזמן?
כן.
תלמידה: אין איזה שינוי בעבודה שלנו תכלס?
אין.
תלמידה: וזה שאני מרגישה אשמה בכל דבר.
זה בטוח. אני מסכים איתך.
תלמידה: האשמה שלי וכל מה שעובר עליי במשך היום שאני דנה את עצמי וחושבת איך אני צריכה להתנהג, ואם אני לא בסדר אני יודעת שאני הורסת לכל הכלי העולמי.
כן.
תלמידה: אז הדין שלי הוא לא רק כלפי העשירייה שלי. יש לי פה בעיה עם הנשמה הכללית?
הדין שלך זה הדין של העולם.
תלמידה: של העולם כולי, לא רק שלי.
את אחראית על כולם.
תלמידה: אז התיקון מתחיל מהעשירייה שלי, אבל גם כלפי כולם?
התיקון מתחיל מהלב שלך.
תלמידה: ואיך אנחנו עושים עכשיו שהבורא יהיה ערב, שהוא מתקן לנו את הלב השנה לכולנו? כי הלב שלי תלוי בלב של כולם, ואם אני לא רוצה שהלב של כולם ייתקן אז מה הלאה?
אני לא יודע מה להגיד לך. תתפללו על זה. זה יהיה באמת משהו עצום, גדול, עולמי. אני אתכם.
תלמידה: אז התיקון של כל אחד ואחד מאיתנו זה להתפלל עבור הלב של כל אחד ושל כולם?
עבור כולם.
(סוף השיעור)
-
"לבחור בטוב בשביל גדלותו של ה' יתברך".↩