שיעור הקבלה היומי10 יולי 2022(בוקר)
שיעור בוקר 10.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 59, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מבשרי אחזה אלוקי". ממשיכים מכותרת "הצורך בהשגת המאציל".
אני רוצה להזכיר שהמאמר הזה הוא לא מאמר סופי, בעל הסולם כתב כל מיני קטעים כאלה כדי כנראה לחבר אותם אחר כך למאמר מורחב גדול אבל לא עשה זאת. אז בואו נקרא לפחות מה שהוא עשה, מה שכתב לעצמו.
-
הצורך בהשגת המאציל
"אך עדיין צריך לדעת מה החסרון שמרגיש הנפש השכלי. ואומר לך, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה. וזה, מתוך שמרגישה את הויתה עצמה, והבן. ופירוש, גדריה בעצם הוכנו כן, לחפש מה למעלה וכו'. ואין לומר שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, וברצונה לדעת על הדברים העל טבעיים ועל הגלגלים, ועל מה שבלבו של חברו וכדומה. וזה אינו, כפי הכלל שכתבתי למעלה, אשר פנימיות הדבר הוא מה שאינו יוצא חוץ הימנו, כי אם כן לא יצוייר באופן זה חסרון השגה זולת בבוראה. והרי ברור אשר רק השגה זו היא חסרון פנימי, שאינו נקרא פועל יוצא. מה שאין כן חקירה בנבראים היא פועל יוצא לזולתה, שאלמלא לא היו נבראים עוד בעולם, למשל אם היתה נבראת יחידה לא היתה רדופה להשיגן כלל.
אבל השגת מאצילה, זה חסרון כלפי עצמה, וזה הויתה." זה שאנחנו רוצים לדעת מה למעלה, מה למטה, מה מכל הדברים בכל העולמות, בחלל, בכל דבר, אלה דברים שלא יוצאים לכיוון השלם, השלמות של החיסרון היא שהאדם משתוקק להשגת המאציל, אבל השגת המאצילה זה חסרון כלפי עצמו. זה מאוד חשוב. "דהיינו, מרגישה עצמה בבחינת נאצל. ודו"ק ותבין אשר כל מקריה סובבים לזה, וזה החסרון שמרגישה, שתוכל להשיג את מאצילה. ובגודל הרגשתה המראה הזה - נוכל לשער מדה במדה גודל מדת גופה עצמה, ודו"ק היטב."
בסופו של דבר בהתפתחות שאנחנו עוברים יש כל מיני צורות התפתחות שרוצים לחקור את החלל שסביבנו, את הכול, עד שאנחנו מגיעים בכל זאת לרצון להשיג את המאציל שלנו שזה החיסרון הכי גבוה ובסופו של דבר הוא מתגלה בבני האדם.
שאלה: הרצון הזה להשיג את בוראה, המאציל, האם זה כבר רצון או שזו רק כוונה?
לא. זה רצון, חסרון.
תלמיד: אז הוא צריך להיתקן וצריכה להיות גם כוונה?
ודאי שאנחנו נצטרך עוד לתקן את הדברים האלה. אנחנו מדברים רק על התופעות שאנחנו מגלים, שמתעוררות בנו.
תלמיד: מה כתוב פה לגבי גילוי מידה נגד מידה?
עד כמה שאדם מתפתח, במידה הזאת הוא מתחיל לאט לאט להשתוקק לדעת מי הוא המקור שלו. בסופו של דבר זה מגיע לרצון להשיג את המאציל.
תלמיד: כנגד הרצון הזה כתוב פה ש"מידה במידה כגודל מידת גופה עצמה".
כן. כי ככל שהוא משתוקק למאציל זה סימן, זה מדד לרצון שלו, עד כמה שהוא גדל.
שאלה: על העניין הזה של מיקוד ברצון הפנימי הזה, ברצון להשיג את המאציל דווקא, איך אדם יכול להתמקד בו ולא אחרי כל הביטויים החיצוניים?
הבורא נותן הזדמנות, זאת אומרת מעורר באדם רצון לבורא, ואז האדם צריך להשתדל להגדיל את הרצון הזה על ידי החברה, על ידי ערבות, ואנחנו כבר למדנו מה זה.
שאלה: הוא אומר פה "אך עדיין צריך לדעת מה החסרון שמרגיש הנפש השכלי." מאיפה צריך לקבל את החיסרון לנפש של הכלי הזה ומה זה "נפש שכלי"?
החסרונות האלה מתגלים מהכלי של אדם הראשון שנשבר, ולאט לאט הכלי הזה הוא מגיע למצב שהאור העליון משפיע עליו יותר ויותר ואז בכלי מתגלים חסרונות, והחסרונות האלה, זה מה שאנחנו מרגישים.
אתה רואה איך העולם מתקדם, אנשים שקודם היו חיים בג'ונגל או על עצים או בתוך האדמה, שלא היו משתוקקים לכלום חוץ מלאכול ולבלות, היום רוצים עוד ועוד להכיר את העולם, להבין אותו. זה הכול התפתחות של הרצון לקבל.
שאלה: למי הוא מתכוון כשהוא אומר "כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה."? לכל אחד או רק חכמת הקבלה, אלה שלומדים?
אנשים משתוקקים לכל מיני כאלו ידיעות. אני רוצה לדעת מי אני, מה אני, מאיפה אני, מי משחק איתי מלמעלה, באיזה גורל במה שקורה לי? הטבע מסודר בצורה כזאת שהבורא מסדר את הטבע שאני שואל את עצמי מה יהיה בגורלי? מה קורה? מה יקרה? ומכאן אני מתחיל להרגיש שאין לי ברירה, אני צריך לדעת כמו שאני חוקר את הטבע על ידי המדע, כך אני רוצה לחקור את הטבע היותר עליון.
תלמיד: האם כולם נמשכים לדעת את זה?
בהדרגה. אבל בהתכללות שהיום העולם נעשה יותר מקושר, יותר כולל, אנחנו לא מבינים את זה אבל על ידי ההתכללות של כולם בכולם אנחנו מעבירים את ההתפעלויות שלנו מקצה אל קצה של העולם, של האנושות. ואז אנחנו מהר מאוד מגיעים למצבים שכולם ישאלו על זה, כולם ידאגו לזה. יש אנשים שהיו מאוד רחוקים, ממש שבטים ועמים שלמים מאוד רחוקים מכל השאלות האלה והיום לא, היום הם דווקא מתקרבים שואלים.
תלמיד: זה מגיע כתוצאה מהצרות שיש לאנשים שבאים מתעניינים בדברים מהסוג הזה?
גם צרות. ודאי. צרות זה גם גילוי חסרונות שדוחפים אותנו קדימה.
שאלה: עד לפני מאה חמישים שנה רוב האנשים היו הולכים לפי דת כזאת או אחרת, היום יש את העולם המודרני ולאנשים אין אלוהים בסיפור שלהם, הם עסוקים בלרדוף אחרי מדע וכסף וכולי. למה בא השלב הזה של הניתוק?
כי פעם הם חשבו שהם תלויים בכוח העליון, עכשיו על ידי החכמה, המדע, הם חושבים שהם תלויים במיוחד בכוח הכסף. אבל אלה שלבי ההתפתחות. עוד מעט תראה שתתגלה חשיבות בעוד משהו. בסופו של דבר יתגלה שיש חשיבות לחיבור בינינו, שעל ידו אנחנו יכולים להפוך את העולם.
שאלה: האנושות תעשה סיבוב לכיוון הבורא או לכיוון החיבור?
לכיוון החיבור.
שאלה: הנקודה שבלב או השאלה מה טעם בחיים זה רצונות שגם נובעים מרצון להשיג את המאציל?
כן. זה בדיוק המרכז של נקודה שבלב שהיא קשורה למאציל.
שאלה: הכול מגיע מהבורא חוץ מיראה. השגת המאציל זה רצון הבורא או שזה נולד מתוך יראה?
השגת המאציל תלויה במידת היראה אליו.
השגת המאציל
"והנה כתוב: "כי לא ראיתם כל תמונה", וזה צריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית'. והאמת, אשר על כן יש בהעולם בחינת השגה בהבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות.
אלא יכולים אנו לדון בזה במין הרוחני ובסדריו היותר רוחני מכל המציאות. וזהו ענין השכל אשר צורתו יתאחז בהרגש האדם בהבחנת אמת ושקר. אשר הבחנה זו נקרא גוף השכל לעיני ראיית הגשמיים והבן. אשר על כן נאמר הבחנה זו שהיא חלק אלוקי ממעל, שזה באמת מופשט מכל דמיון, רק נאחז בחושים, ונקרא החלטה או מציאות או אפיסת מציאות המתברר בחוקים ודרכים, אשר המשפט הזה נקרא גוף השכל ותמונתו, והבן". כאן הוא כל הזמן דן איך אנחנו יכולים להגיע למגע כלשהו עם המאציל, ועל זה נוכל לומר שהמשפט הזה הוא חלק אלוקי ממעל, שעל כן תמונה זו נמצאה בכלל עצמו והרגשתו את עצמו ומציאותו. ודו"ק.
וענין תמונה במשפט הזה, היא צורה שלימה וקבועה על מצבה, אשר אי אפשר להתחסר בכולו, או במקצת. ונקרא צורה מוכרחת ומחוייבת בלי תוספות ובלי מגרעת ודו"ק.
וזה סוד: "אנוכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום". אשר במאמר "אנכי" נכלל גם "לא יהיה לך", פירוש, שאם היה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במשפט המחויב, אז לא יצוייר שום תורה ושום אזהרה: "לא יהיה לך", אלא הקב"ה נגלה עליהם במשפט רצונו, ולא מחויבת היה.
כמו אדם המראה עשרו לחבירו, ואומר לו: ראה, שביכלתי להראות לך ואינך עכשיו מכיר כלל בעשרי, והתאמץ את עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני ליתן לך חלק מעשרי, ומכל שכן שתראה כל עשרי, רק שיהי' שמור לך בזכרונך צורה זו, דהיינו, שההחלטה זו לא נתתיה לך בחיוב שאין מושל עליו, אלא, שאני המושל, כי לי כל הארץ. כל הראיה - ברצונו הפשוט, וכשארצה לא תזכור אפילו מה שראית במראה. וכשארצה - תראני תמיד. ולא עוד, אלא גם אזכיר לך כל הנשכחות, וזה מתכלית פלאי הבורא יתברך שמו, אשר לא יצוייר כלל בשום שכל, דהיינו, להשכיל על ענין בתכלית ההחלט וישאר שכלו של האיש הזה, והוא ברצונו, ולא בחיוב, להיות נשאר לממשלת עליון."
קשה לנו להבין את הטקסט הזה, בעל הסולם כתב אותו כבר בדרגה אחרת ממה שהוא כותב בדרך כלל לאנשים, אנחנו נקרא אותו שוב ונראה עד כמה שעל ידי החזרה עליו אנחנו מבינים יותר או לפחות מתקשרים אולי יותר לטקסט.
השגת המאציל
"והנה כתוב: "כי לא ראיתם כל תמונה", וזה צריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית'. והאמת, אשר על כן יש בהעולם בחינת השגה בהבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות.
אלא יכולים אנו לדון בזה במין הרוחני ובסדריו היותר רוחני מכל המציאות. וזהו ענין השכל אשר צורתו יתאחז בהרגש האדם בהבחנת אמת ושקר. אשר הבחנה זו נקרא גוף השכל לעיני ראיית הגשמיים והבן. אשר על כן נאמר הבחנה זו שהיא חלק אלוקי ממעל, שזה באמת מופשט מכל דמיון, רק נאחז בחושים, ונקרא החלטה או מציאות או אפיסת מציאות המתברר בחוקים ודרכים, אשר המשפט הזה נקרא גוף השכל ותמונתו, והבן." "ועל זה נוכל לומר שהמשפט הזה הוא חלק אלוקי ממעל, שעל כן תמונה זו נמצאה בכלל עצמו והרגשתו את עצמו ומציאותו. ודו"ק.
וענין תמונה במשפט הזה, היא צורה שלימה וקבועה על מצבה, אשר אי אפשר להתחסר בכולו, או במקצת. ונקרא צורה מוכרחת ומחוייבת בלי תוספות ובלי מגרעת ודו"ק.
וזה סוד: "אנוכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום". אשר במאמר "אנכי" נכלל גם "לא יהיה לך", פירוש, שאם היה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במשפט המחויב, אז לא יצוייר שום תורה ושום אזהרה: "לא יהיה לך", אלא הקב"ה נגלה עליהם במשפט רצונו, ולא מחויבת היה.
כמו אדם המראה עשרו לחבירו, ואומר לו: ראה, שביכלתי להראות לך ואינך עכשיו מכיר כלל בעשרי, והתאמץ את עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני ליתן לך חלק מעשרי, ומכל שכן שתראה כל עשרי, רק שיהי' שמור לך בזכרונך צורה זו, דהיינו, שההחלטה זו לא נתתיה לך בחיוב שאין מושל עליו, אלא, שאני המושל, כי לי כל הארץ. כל הראיה - ברצונו הפשוט, וכשארצה לא תזכור אפילו מה שראית במראה. וכשארצה - תראני תמיד. ולא עוד, אלא גם אזכיר לך כל הנשכחות, וזה מתכלית פלאי הבורא יתברך שמו, אשר לא יצוייר כלל בשום שכל, דהיינו, להשכיל על ענין בתכלית ההחלט וישאר שכלו של האיש הזה, והוא ברצונו, ולא בחיוב, להיות נשאר לממשלת עליון."
מי שמשיג את המאציל בדרגות אמצעיות ועליונות מבין על מה מדובר, כי כבר יכול להסתכל על כל הבריאה יחסית מאיזה גובה, וגם הלאה אנחנו נראה עד כמה הדברים האלו הם לא כל כך מובנים אבל מה לעשות, הוא כותב על מדרגות שאי אפשר להסביר עליהן בצורה פשוטה.
תלמיד: הוא נותן כאן איזו עצה "התאמץ את עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני ליתן לך חלק מעשרי". זאת אומרת יש פה איזו צורה שאפשר לזכור, להתאמץ לזכור או להתאמץ לחזור.
לא, זה לא לזכור ולחזור במובן הגשמי, אתה צריך להגיע לסכום של ידיעות רוחניות בהשגה רוחנית ואז אתה יכול לסדר את הדברים האלה כך שיהיה לך ברור איך עובד התהליך הזה, מה קורה בעלייה הרוחנית, זאת אומרת שתהיה לך ברורה המערכת עצמה, איך היא עובדת אבל לא שאתה תוכל עכשיו בשכל להבין את הדברים.
(סוף השיעור)