שיעור בוקר 09.04.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 110, מאמר "וכאשר יענו אותו"

קריין: "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 110, מאמר ""וכאשר יענו אותו".

וכאשר יענו אותו

תשמ"ה - מאמר ט"ז
1984/85 - מאמר 16

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

תלמיד: הוא מדבר פה על כמות ועל איכות הייסורים שאדם צריך להרגיש כדי שתהיה לו בקשה אמיתית.

כן.

תלמיד: על כמות הוא אומר שאפשר להוסיף, יש בקרה, אדם לא היה בשיעור, כן היה בשיעור, יש דברים שאפשר למדוד בכמות. ועל איכות הוא כותב, "אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש". אנחנו אף פעם לא דיברנו על כך שאדם מבקש להרגיש ייסורים.

אבל אם אדם לא ירגיש ייסורים מזה שהוא רחוק מהבורא, אז זה אומר שהבורא נותן לו משהו בחינם. אלא אדם צריך להשתוקק לדעת מהו המצב האמיתי שלו כלפי הבורא, כי אנחנו מודדים הכול כלפי הבורא. ובמקרה שהוא רחוק מהבורא, אז שירגיש את זה כייסורים, שזה ממש יורגש בו במוח ובלב כמה הוא רחוק מלקיים את מטרת הבריאה. לזה אנחנו צריכים להגיע.

תלמיד: אני לפחות פעם ראשונה רואה את זה. לבקש לדעת את האמת, זה בסדר. אבל לבקש לדעת את האמת ולסבול כדי לצאת מזה זו תוספת, אנחנו אף פעם לא דיברנו ככה.

כן, יכול להיות שאתה לא שמעת. אבל העיקר הוא להרגיש רע מהריחוק וטוב מהקירוב, בלי זה הוא לא יידע איך לזוז.

תלמיד: איך אפשר לבקש להרגיש רע?

לא להרגיש רע, אלא להרגיש את האמת. כלומר הוא הולך על זה כדי לפתוח את כל ליבו, ושההרגשה שתהיה לו בליבו תשפיע על הצעדים הבאים שלו, וכך יתקדם.

תלמיד: האם צריך הכנה לבקשה הזאת?

ודאי, כמו שקראנו. אדם נותן מאמצים כדי לקרב את עצמו לבורא, ולפי המאמצים שלו הוא מבין שהוא עדיין רחוק, ובכלל לא נמצא כביכול באותו הסדר שהבורא סידר לו. זה המצב.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שאדם צריך לבקש להתקרב לחברים, להרגיש את גדלות הבורא, לדבר על זה, ומכך תבוא תוצאה שהוא ירגיש שהוא רחוק, והאמת תתגלה לו מתוך המאמץ.

מאמץ להתקרב.

תלמיד: ופה אני רואה תוספת, שהוא צריך להתפלל שהבורא ייתן לו להרגיש שהוא חולה מסוכן. זו הנקודה.

כן. כי הוא מרגיש שאין לו כוחות לפתח את התפילה. אין לו כוח. "כן, כנראה אני רחוק, אבל אין לי כוחות לסבול".

תלמיד: הוא כותב שאפשר להוסיף או בכמות או באיכות, הוא מגדיר כמות כזמן שאדם נותן ואיכות היא הרגשת הייסורים, ושבכמות קל יותר להוסיף ובאיכות קשה יותר. אבל הוא מציע פה תרגיל, שאדם יכול לשבת כמה דקות, אפילו שעות, ולהצטער שהוא מרוחק מה'. תרגיל כזה גם משנה את ההרגשה.

ודאי.

תלמיד: אז זה כן משפיע על מה שהוא קורא איכות, הכמות משפיעה על האיכות.

השפעה מבפנים, מתוך האדם, היא לא נחשבת. הוא משנה את ההשפעה שלו, הוא משנה את היחס שלו, אבל ככה זה, אחרת הוא לא מגיע לתפילה.

תלמיד: פעם הזכרת תרגיל שאדם יכול ללכת לבית קברות.

כן. זה לא אני, אלא כך כתוב.

תלמיד: האם זה דבר טוב, לאו דווקא ללכת לבית קברות, אלא לעשות תרגיל כזה וממש לשבת ולחשוב כמה דקות על איפה אני נמצא ביחס לבורא?

בסדר, אם זה מעורר אותו, אז שילך.

תלמיד: זה בטוח מעורר, כך אנחנו בנויים, שאם עושים דברים כאלה, אז פתאום ההרגשה משתנה בכל הכיוונים.

יכול להיות, כן, תנסה. העיקר לצאת מהאדישות.

תלמיד: הוא כותב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ". מה זה העינוי הזה שמקדם את האדם ברוחניות?

האדם מרגיש שלמרות שהוא עושה מה שבא אליו בדרך, בכל זאת הוא לא מתקדם.

תלמיד: האם הוא צריך לבקש עינוי כדי להתקדם?

לא. אבל הוא צריך לדעת שהתקרבות לבורא מעוררת בו כל מיני הרגשות איפה הוא באמת נמצא כלפי הבורא.

תלמיד: הוא כותב שאם האדם לא מצליח להרגיש חיסרון, אז שייכנס בין החברים.

כן.

תלמיד: במצב הזה, כשהוא מרגיש חלש דווקא, מאיפה הוא בכלל לוקח כוחות להיכנס בין החברים?

קודם כל להיכנס בין החברים זה כבר ציווי מהבורא, אדם צריך להתחבר איתם ולהשתדל להיות איתם בעליות וירידות, ואז בהתאם לזה הוא יגיב.

תלמיד: כן, אבל כשאדם מרגיש אדיש?

זה לא טוב. דווקא זה לא טוב. כי אין יותר גרוע מלהיות אדיש.

תלמיד: מובן. איך להיכנס בין החברים כשהוא אדיש? הם פה מולו, הם לידו, הם איתו, והוא לא משתמש כאילו בתרופה.

הוא חייב להיכנס ביניהם ולהשתדל לפתוח את עצמו כדי שהחברים ישפיעו עליו.

תלמיד: הוא כותב שכדי לקבל את העזרה מהחברים הוא צריך לזרוק את הגאווה שלו.

כן.

תלמיד: איך גאוותן זורק את הגאווה שלו?

לחשוב על זה. אם הוא חושב על זה, אז הוא כבר מתחיל לגלות את הגאווה שלו, עד כמה היא מפרידה אותו מהחברים.

תלמיד: ומה תהיה הפעולה של לזרוק את הגאווה?

כתוצאה מזה הוא יתפטר מהגאווה.

תלמיד: האם יש בכלל לאדם להצטער על משהו חוץ מזה שהוא מרוחק מה'?

באמת, לא.

תלמיד: מה יגרום לאדם להגיע לצער מהמרחק מה'?

לבקש מהבורא שיראה לו את המקום האמיתי שלו, ואז הוא יראה כמה הוא רחוק, כמה הוא הפוך, ומתוך זה יתקדם.

תלמיד: מה יש בייסורים שבלעדיהם לא ניתן להתקדם בעבודה?

כל הייסורים בסופו של דבר הם מיתַקנים. אבל אנחנו מדברים על אלו שיכולים להתעורר באדם ולהניע אותו לתשובה.

תלמיד: כיצד על ידי עבודה משותפת בין החברים ניתן לעורר רצון להשפיע לבורא ללא דרישה לשכר פרטי אישי לעצמנו למרות הדחייה שחשים מכך?

לפנות לבורא ולבקש סיוע בדרך, זו בעצם המטרה שלנו, והאדם צריך להשתוקק לזה. פשוט זה צריך להיות לפניו, האם לשם זה הוא מבקש.

תלמיד: איך ובמה נוכל לפצות על הריחוק מהבורא?

לפצות על ריחוק מהבורא? אני לא כל כך מבין את זה. מישהו יכול לעזור לי?

תלמיד: אולי החברה מרגישה שזה חטא או טעות או דבר לא טוב שקורה, והיא רוצה לפצות על זה, שיהיה איזה פיצוי על הריחוק מהבורא.

נגיד שזה נכון. השאלה היא איך לפצות?

תלמיד: איך האדם יכול לפצות על זה שיש מרחק? הוא מרגיש שהוא רחוק, הוא רוצה לעשות איזו פעולה, במה הוא מפצה על זה?

מה זה לפצות על המצב, לפצות על המרחק?

תלמיד: לפצות זה לעשות משהו שהוא כנגד זה.

להתקרב?

תלמיד: זה כמו כיסוי כנגד זה, להשלים את זה.

תלמיד: אולי תיקון זו המילה.

בסדר, אז מה השאלה?

תלמיד: הרב"ש כותב, צריך לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה'.

כן.

תלמיד: האדם יושב ומצטער על זה שהוא מרוחק מה'. איך הוא משלים עכשיו את המרחק הזה, איך הוא מתקן את הריחוק מה'?

על ידי זה שמצטער ומבקש תיקון.

תלמיד: מה זה אומר, הזמן שבו התפילה נשמעת על ידי הבורא?

אלו אותם המצבים שהאדם עדיין לא מקבל תגובה.

תלמיד: כשאומרים שרק הקבוצה יכולה להעיר את המת, מה זה אומר להעיר?

להאיר לאדם, שירגיש את זה יותר עמוק, שיראה איך זה נמצא לפניו, את זה הקבוצה חייבת לתת.

תלמיד: למדנו פעם "לפום צערא אגרא". האם תמיד צריכים להיות ייסורים, לא משנה ממה, בשביל שהאדם יגיע לצורך לקרבת הבורא, לדבקות בבורא?

על ידי מה עוד?

תלמיד: בוא נגיד שאדם רוצה להרגיש את השגחת הבורא על פני כל מה שהוא עובר.

כן.

תלמיד: האם הוא חייב לעבור ייסורים, להרגיש צער, בשביל שהוא ירגיש את השגחתו?

אבל אם הוא לא עובר, אז איך הוא ירגיש?

תלמיד: לא יודע, אבל יוצא שאנחנו תמיד צריכים להגיע לצער הזה.

אני לא מבין אותך. אנחנו מדברים על מאמצים שאדם עושה ואחר כך מגלה עד כמה זה מקרב אותו לבורא או לא. כאן השאלה, מה הוא צריך לעשות? להשתדל להתקרב ולהשתדל לגלות את התנועה שלו כלפי הבורא, ובצורה כזאת הוא יכול להפעיל את עצמו.

תלמיד: אני אתן דוגמה. אני הגעתי לפה לפני עשר, חמש עשרה שנה, כשחיפשתי משמעות.

כן.

תלמיד: הסתובבתי, לא היה לי רע, אבל חיפשתי משהו.

בסדר.

תלמיד: מאז שאני פה התחילו הכבדות, היום במיוחד, ואז אתה כבר מחפש משהו עם הלשון בחוץ, כמו שדיברנו, כבר אין משהו אחר, אתה חייב. מהו התהליך הזה?

תהליך הבירור.

תלמיד: שהוא יותר אינטנסיבי.

קצת יותר אינטנסיבי.

תלמיד: לא קצת, הרבה.

קצת.

תלמיד: אדם מרגיש ריחוק והוא רואה שאין לריחוק הזה תרופה מעצמו, אין לו תפילה ואין לו מספיק צער.

כן.

תלמיד: אז הבורא עוזר לו ונותן לו ייסורים גשמיים. איך הוא משתמש בזה?

הוא מצרף את כל הייסורים שלו למטרה אחת. אם ההתקרבות שלו, אם מטרתו להתקרב לבורא, אז זו בעצם המטרה שאליה הוא חייב להגיע.

תלמיד: רב"ש כותב בסוף המאמר, שיש זמן מסוים שהייסורים ישתלמו לאדם.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אין פה בחירה לאדם אם הוא יקבל את הייסורים או לא, אלא הוא צריך להשתמש בהם, יש זמן מסוים שהוא צריך להשתמש בהם ולקצר את הזמן. יש מצבים שהבורא כאילו מתעקש לא לקבל את תפילת האדם.

יש זמנים לכאן וזמנים לשם. זאת אומרת, יש זמנים שהבורא באמת שומע יותר כביכול, ויש זמנים שהוא שומע פחות. האדם צריך להבין שזה לא על חשבונו, אלא ככה זה בבורא, והבורא מחשב את תגובת האדם בהתאם להרגשות שהאדם מרגיש אז.

תלמיד: רק רציתי להגיד שבייסורים גשמיים יש כוח מאוד חזק. שום דבר אחר לא עושה את אותה עבודה.

כן. לכן אנחנו נמצאים בעולם הגשמי שזה מיישר אותנו.

תלמיד: נראה לי שהמצב הרצוי שרב"ש מתאר זה שאדם צריך לבדוק את עצמו כמה הוא מרוחק מה' ולהרגיש מזה ייסורים מאוד גדולים. לפני זה הוא מתאר מה זה השתוקקות. אם אין לי את זה, אז ממש טוב לי מותי מחיי. כנראה שייסורים כאלה האדם צריך להרגיש מזה שהוא מרוחק מה'.

נכון.

תלמיד: ממשיך הרב"ש ואומר, אם אין לך דבר כזה, העצה היא להתפלל.

כן.

תלמיד: אולי אלה ייסורים מאוד מיוחדים. לא ייסורים שכואב לי בגוף אלא ממש ייסורים שעם זה באה השמחה. אני עכשיו מרגיש שאני מרוחק מה' וכואב לי, אני לא אדיש. נכון ככה לחשוב?

להגיד שמזה באה הרגשת השמחה זה לא עד כדי כך מפני שאז אדם מרגיש בכל זאת שמחה. אומנם השמחה באה מהכרת המצב שלו שהוא רחוק ולפחות לזה הוא הגיען.

תלמיד: לכן יותר קל לי אולי לבקש דווקא ייסורים מאוד מיוחדים שבאמת מקרבים את האדם לאמת.

אנחנו לא יכולים לבקש מהבורא ייסורים.

תלמיד: אפילו כאלה.

לא, אפילו כאלה.

תלמיד: מה זה דיוק התפילה? אני נגיד מרוחק מה' ואני אדיש לזה, לא כואב לי. מה אני מבקש?

מבקש את האמת. אתה רוצה באמת להרגיש את הריחוק מהבורא ועד כמה הוא עוצר לך את כל ההתקדמות.

תלמיד: אנחנו לומדים שהבורא נותן גם את החיסרון וגם את המילוי. אז על מה אדם צריך להצטער? גם באין עוד מלבדו כתוב שהצער צריך להיות לא על חשבון עצמו, לא שהוא מרוחק. איך ליישב עם מה שהוא כותב שצריך להצטער שמרוחק?

אדם מגלה את מצבו האמיתי, מתי הוא יכול לשמוח ומתי הוא יכול לבכות.

תלמיד: הוא יכול לשמוח מזה שמגלה את מצבו האמיתי.

ולבכות?

תלמיד: מזה שלא מגלה כנראה.

אתה מדבר הפוך ממה שכביכול כתוב. האדם צריך לכוון את עצמו כלפי מטרת הבריאה, כלפי דבקות בבורא. כל המצבים שהוא עובר מובילים אותו לפעולת ההתקרבות לבורא. וככה הוא מתקדם, זה מביא לו שמחה.

תלמיד: אם כל הפעולות של הבורא מקרבות אותו למטרת הבריאה, אז על מה אדם צריך להצטער?

אם הוא מודד את עצמו כלפי הבורא אז צריך לבדוק האם התגובות שלו, התפילות, הפעולות, הפניות הן כדי להתקרב לבורא או לא, וההתקרבות לבורא זו בעצם מטרתו.

תלמיד: האם הוא צריך להצטער על זה שהוא לא מגיב נכון, שאין לו את היכולת להגיב?

יכול להיות שעל זה, כן.

תלמיד: אדם עכשיו נמצא באדישות ואז הוא פתאום מגלה שהוא באדישות, ושזה לא מצב טוב.

כן.

תלמיד: במאמרים אחרים רב"ש אומר קודם כל להודות על זה שהוא קיבל את המצב הזה, לא לברוח ממנו ולא סתם לסבול ממנו, אלא להגיד תודה. גם כשהתגלה לו זה לא ממנו בא, גילו לו עכשיו את זה.

כן.

תלמיד: הוא מודה על זה שהמצב שלו הוא כזה ושהוא רחוק מהאמת. מה עכשיו הוא מבקש? הוא כבר קיבל את זה שהוא מבין שהוא רחוק מהאמת.

עכשיו הוא צריך להגיב.

תלמיד: איזו תגובה צריכה להיות מצד האדם?

התגובה על כל מצב זה בקשה לבורא להתקרבות.

תלמיד: אבל הוא כבר קירב אותו, גילה לו, מה יש לבקש?

התקרבות.

תלמיד: מה זה אומר התקרבות?

שהוא יראה את עצמו שבאמת לפי המידות שלו הוא נעשה יותר קרוב לבורא, יותר דומה לבורא.

תלמיד: מה זה אומר באותו מצב שהוא נמצא, למה עליו להתקרב? לומר לתכונת השפעה, למשהו טוב, זה כללי, מה דיוק הבקשה?

דיוק הבקשה היא, שהוא רוצה להתייחס לבורא בדיוק כמו שהבורא מתייחס אליו, ללמוד מהבורא את היחס הנכון אליו.

תלמיד: שצער מתגלה, צריך לעצור ולהתארגן מחדש, מה הפעולה הראשונה כשאדם עוצר ורוצה לארגן את עצמו מחדש, מה חשוב לזכור מתוך הייסורים?

מתוך הייסורים חשוב לאדם לזכור את אותם המצבים שכתוצאה מהם הוא עכשיו מרוחק.

תלמיד: זאת אומרת, להסתכל על ההיסטוריה שלו?

להסתכל על העבר שלו.

תלמיד: אמרת שהאדם צריך להתייחס לבורא כמו שהבורא מתייחס אליו. אני לא מרגיש את הבורא כטוב ומיטיב, איך להתייחס לבורא כמו שהוא מתייחס אליי? אני מרגיש אותו הפוך, אני עדיין לא במצב מתוקן להרגיש שהוא טוב ומיטיב וממלא אותי. ההרגשה שלי אחרת, רק יותר רע מתגלה, אז מה זה ללמוד להתייחס לבורא כמו שהוא מתייחס אליי?

נגיד שיש לפניך חבר ואתה והוא מגיעים לאיזו הסכמה שכל אחד מתייחס לשני כמו שהוא מרגיש שהשני מתייחס אליו. אני שואל אותך, זה נקרא השתוות הצורה?

תלמיד: זה סוג של קשר, אני לא יודע אם להגיד אם אנחנו בהשתוות הצורה אבל יחס גורר יחס, הוא מתייחס אליי בטוב, אני בטוב, הוא ברע, אני ברע.

ככה זה.

תלמיד: זו האינטראקציה שאני שומע.

ומה אנחנו צריכים לעשות בקבוצה אם מרגישים כך?

תלמיד: לפי החוקים שכתובים, אני צריך תמיד לפעול בטוב, לתת דוגמה, לא משנה מה יחס החברים כלפיי. אני צריך להפריד בין איך שהם מתייחסים אליי ואיך אני מתייחס אליהם, כך כותבים המקובלים. אבל עדיין לא ברור, אנחנו צריכים ללמוד מהבורא, איך שהבורא מתייחס אלינו אנחנו צריכים להתייחס בחזרה אל הבורא, אבל אני לא מרגיש את הבורא במצב של טוב ומיטיב, שהוא רק נותן לי דוגמה חיובית באופן קבוע. המצבים שלי משתנים, אני הרבה פעמים מרגיש אותו הפוך, מרגיש מצבים רעים וגם זה בא מהבורא. אז מה ללמוד מהבורא, שיש גם דברים רעים ושהוא זה שפועל עליי?

אבל אתה מרגיש אותו ברצון לקבל שלך.

תלמיד: נכון.

ואז לפי זה יש לך הזדמנות לתקן את עצמך.

תלמיד: כן.

מה היית מרגיש אם היית ברצון להשפיע.

תלמיד: לא יודע, זה ההיפותטי, כי אני מצייר לעצמי איך הייתי מרגיש אם הייתי ברצון להשפיע שאין לי. אבל אני מחפש דוגמה ללמוד מהבורא מה זה להשפיע. איך אני אדע איך להתנהג?

ללמוד מהבורא רצון להשפיע, פעולות השפעה אנחנו יכולים רק בתנאי שאנחנו נמצאים בפעולה כזאת בעצמנו.

תלמיד: אז איך אני יכול להתייחס לבורא בדיוק כמו שהבורא מתייחס אליי?

אתה לא יכול.

תלמיד: אז מה האדם יכול ללמוד מהבורא?

האדם רק יכול לקרב את עצמו בפעולותיו לבורא.

תלמיד: מאיפה האדם יכול לקבל דוגמאות להשפעה?

מעצמו. יש לו רצון לקבל, יש לו רצון להשפיע ומזה הוא צריך להוציא דוגמאות.

תלמיד: להוציא מתוכי דוגמאות להשפיע?

כן.

תלמיד: איפה בתוכי יש כזה מקום שאני רואה דוגמאות להשפיע, אני הרי רצון לקבל.

מהרצון לקבל שלך אתה יכול להוציא דוגמאות להשפעה.

תלמיד: איך?

כמו שאתה רוצה שיתייחסו אליך כך תתייחס לאחרים.

תלמיד: למדנו שהאדם הוא תוצאה של הסביבה שלו. ואני שומע מהחבר שלי שמחפש את הרגשת הבורא שמחה, התפעלות. ואני שואל, אם ההרגשה של החבר תלויה בחברים, במה אני נכשל אם הוא לא מרגיש את זה?

כנראה שאתה לא משתדל להביא לו את ההרגשה הזאת.

תלמיד: מה עוד אני יכול לעשות?

אתה מרגיש שהבורא כלפיך טוב ומיטיב?

תלמיד: אני מקבל את ההרגשה הזו מהעשירייה שלי. אני מרגיש את הדאגה שלהם, אני מרגיש את הביטחון שלהם בדרך, את השמחה שלהם בדרך.

שאלתי על הבורא, האם הוא טוב ומיטיב אליך?

תלמיד: אני מרגיש את הטוב שלו דרכם, הם מתעסקים בזה, ואני מתפעל מזה ואני גם רוצה להרגיש כמו שהם מרגישים, במה אני נכשל כלפי החבר?

שאתה לא מספיק מעריך אותו.

תלמיד: האם יש לך עצה במה אני יכול להוסיף? אני מרגיש שאני דואג לו, שאני משתדל לספק לו את מה שהוא רוצה, את מה שהוא צריך.

נגיד שכל חבר וחבר מגלה את הבורא שבתוכו, אז אתה צריך להרגיש שאתה נמצא בסביבת החברים כמו בסביבת הבורא, שהבורא באמת משפיע עליך את כל הטוב שלו.

תלמיד: האם ביחס הזה יש איזו הרגשה שמתפתחת כלפי כל אחד מאיתנו?

זו הרגשה טבעית שמתפתחת מזה שאתה מלביש כל חבר על הכוח של הבורא, ואז אתה מתייחס אליו כמו לבורא.

תלמיד: הרצון הזה צריך להיות משותף, השתוקקות משותפת של כל אחד מאיתנו.

תעזוב את זה, אל תקפוץ. בינתיים כך, אתה כלפי כל אחד.

תלמיד: מה זה בדיוק "להלביש על החבר את הכוח של הבורא"?

זה אומר שכל חבר כביכול רוצה להשפיע עליך כמו שאתה לומד שהבורא משפיע.

תלמיד: אם אתה מתייחס לבורא שהוא טוב ומיטיב, אז האם כך אתה צריך להתייחס לפעולות החברים עליך?

כן.

תלמיד: האם מצד החברים כלפי האדם יש רע, או שתמיד הם פועלים עליו לכיוון מטרת הבריאה?

יש ויש.

תלמיד: אם אתה מסתכל על זה בעיניים של הבורא, אז מצידו אין רע.

אני לא יודע מה זה "עיניים של הבורא", אני מדבר על המציאות שלנו.

תלמיד: אם צריך להלביש על החברים את כוח הבורא, אז איך להתייחס לפעולות שלהם?

שהן באות מהבורא.

תלמיד: האם יכול להיות רע בפעולות שלהם אם הן באות מהבורא?

אין רע במציאות, אלא הכול כפי שהאדם מבין את זה.

תלמיד: אם אין רע במציאות, אז למה האדם חווה רע?

כי אם בפנים הוא נמצא ברע, אז הוא רואה את העולם בהפכיות.

תלמיד: אבל הבורא מקרין רק טוב, אין אצלו רע ביחס למציאות.

כן.

תלמיד: היכולת להתקדם להשתוות אל הטוב, להיות מותאם לטוב של הבורא, במה זה תלוי שהיום אני אראה יותר טוב מהרע שאתמול ראיתי?

גם אתמול וגם היום אתה משתוקק לטוב, לחיבור, לדבקות, אבל היום יש לך לזה נטייה יותר גדולה.

תלמיד: האם המצב השלם שמגיעים אליו הוא שאין רע בעולם, אדם מגיע למציאות שהכול טוב?

כן, שהבורא ממלא את כל העולם.

תלמיד: האם אז אתה לא מרגיש יותר רע, אין יותר הרגשת רע במציאות?

אין, מאיפה?

תלמיד: זה גם המצב הנוכחי הקיים.

כן, אבל לא בהרגשתנו.

תלמיד: במקומות שהאדם מרגיש רע, מה הוא אמור לעשות איתם?

הוא רוצה לעקור אותם.

תלמיד: מהי פעולת העקירה? איך הוא עוקר את הרע שהוא מרגיש?

במקום רע הוא מרגיש טוב, במקום שנאה אהבה.

תלמיד: אבל מה האדם עושה בפועל כדי שיקרה ההיפוך הזה, השינוי הזה עליו?

הוא צריך בכוח לעקור את הרע מקרבו, כמו שעכשיו קראנו במאמר.

תלמיד: אמרת לזהות את התלבשות הבורא בחברים. מה יגרום לאדם לזהות את התלבשות הבורא בחברים? מה הוא צריך לעשות?

הוא צריך להשתדל לראות בכל חבר את פעולת הבורא אליו.

תלמיד: הבורא נתן לנו אהבה עצמית. אני מבין שזה מדד - כמו שאני אוהב את עצמי, אם אני אוהב או אתייחס כך לזולת, אז זאת תהיה השפעה, זה נקרא שאני משפיע. בעולם שלנו אפשר לבדוק את זה כי זה מדד מדויק. כלפי הבורא, איך אדם יכול לדעת שהוא משפיע לבורא? או שהוא צריך להגיד "אני משפיע לחבר, ואז גם הבורא נהנה, זו ההשפעה שלי", או שיש השפעה אחרת לבורא?

השפעה לבורא היא בזה שאתה משפיע לחברים שלך, ואתה רוצה לקרב אותם אליך ולעזור להם בכל האפשרויות שלך.

תלמיד: האם יש הרגשה נוספת? כשאני משפיע לחבר, אני מרגיש שהוא כן נהנה מזה. האם בהשפעה לבורא אדם גם מרגיש כך?

אם אדם משפיע לבורא, אז הוא מרגיש תענוג נפלא.

תלמיד: אבל איך אני יכול לדעת שהבורא נהנה מזה? האם יש בכלל אפשרות כזאת, או שאף פעם אי אפשר לדעת שהבורא נהנה?

אפשר לדעת, אבל זה לא שאנחנו עומדים, מצפים ומחכים.

תלמיד: זה חד סטרי, אני משפיע, אבל אני לא יודע אם הוא נהנה או לא נהנה. או שאני צריך להגיד שאם החבר נהנה, אז גם הבורא נהנה, זה כמו חוק כזה.

זה כן.

תלמיד: אם חבר נהנה, אז גם הבורא נהנה. האם יש אפשרות להשפיע לבורא לא דרך חבר אלא בצורה ישרה, או שזה תמיד דרך איזושהי ברייה?

זה שאתה משפיע לבורא בצורה ישירה, אתה לא יכול לבדוק את זה, למדוד את זה, אתה צריך כלי, והכלי הזה הוא היחס שלך לחברים.

תלמיד: אין דרך להשפיע לבורא אלא רק דרך הזולת.

כן.

תלמיד: גם ברוחניות זה כך?

כן, אני מדבר על רוחניות.

תלמיד: הבנתי שבמידת ההבנה שלי איפה אני נמצא, אני יכול לבקש מהבורא. ויש עניין של איכות התפילה, ואם אני מבין שאני נמצא בשמחה והבורא מראה לי את המקום האמיתי שלי, אני בכל זאת צריך לבקש ממנו שייתן לי עוד יותר הבנה עד כמה אני דווקא רחוק ממנו. האם יש הבדל בין זה שיראה לי את המקום האמיתי שלי, לבין זה שאני מתלונן על זה? מה כאן ההבדל בין זה שאני באמת אבקש, לבין זה שאני מתלונן שהוא לא נותן לי?

אנחנו לא יכולים בדיוק להעריך כל תפילה שלנו, למדוד אותה לפי הפרמטרים שלה עד כמה היא נבדלת מהתפילות האחרות שלנו. זה מגיע מעומק הלב. ואני לא בטוח שהאדם יכול בדיוק לדעת מה נמצא אצלו שם בפנים.

תלמיד: אני רוצה להתייחס לבורא בדיוק כמו שהבורא מתייחס אליי. אני רוצה ממש להרגיש את מידת הריחוק שלי מהבורא. אמרת שאם האדם לא מרגיש ייסורים מכך שהוא מרוחק מהבורא זה אומר שהבורא נותן לו משהו בחינם. מה זה אומר בחינם?

משהו בחינם, זאת אומרת, נותן בלי שמקבל מהאדם לפני זה כלי של יגיעה.

תלמיד: שמעתי מתוך המאמר שיש לנו הזדמנות או לקבל תאוצה מהבורא, או שהכול יקרה בזמנו. לדוגמה עם ישראל שהיציאה שלו ממצרים הייתה בתאוצה, מה אנחנו יכולים לקחת מזה כדי לזרז את הזמנים שלנו?

הסיבה לכך שיצאו ממצרים טרם הזמן, ניתן איזשהו פס מאוד חזק של כוח שחור שירד על הישראלים שם במצרים, והפך את החיים שלהם שם לפשוט בלתי אפשריים, גרועים יותר ממוות. ולכן היציאה, הבריחה ממצרים התאפשרה, והם כל כך מהר הגיעו להחלטה בקשר לרוחניות האינדיבידואלית שלהם.

תלמיד: איך ניתן להשתמש בזה בעשירייה כשיש סתירות רציניות?

בעשירייה, עוד אי אפשר להשתמש בזה אם העשירייה היא לא כאיש אחד. אז אי אפשר להשתמש בזה עדיין בצורה כזאת כי אין כאן עשירייה. עשירייה זה כאשר כל העשרה הם כאחד.

תלמידה: אם אנחנו מבינים את סיבת הייסורים ועושים מאמצים מצידנו להתקדם לבורא מעל הייסורים האלה, בזה אנחנו מתקרבים ל"אני לדודי ודודי לי"?

ודאי שכן, אנחנו יכולים לקצר ובהרבה את זמן הגלות.

תלמידה: מהי אינדיבידואליות רוחנית?

זה הייחודיות של הנשמה של כל אחד בעשירייה כלפי האחרים.

תלמידה: איך אנחנו יכולים לשפר את איכות היגיעה כדי לקצר את שאת הייסורים?

יכולים, צריכים לשים לב לזה ולעבוד.

תלמידה: איך אני יכולה להשתוקק לבורא אם אני לא מרגישה אותו?

זאת באמת שאלה, אבל אי אפשר להגיד שאת לא מרגישה אותו. אנחנו מרגישים אותו דרך כל מיני כאלו רגשות שלא יכולים להלביש אותם במילים, אבל בתוכנו זה מסתדר ויש לנו יחס ברור וטוב לבורא.

(סוף השיעור)