שיעור בוקר 30.08.2021 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שפלות והכנעה - קטעים נבחרים מן המקורות

היום לפני שנקרא את המקורות אני רוצה קודם שנעשה קצת סדנה, סיכום של מה שעברנו. התחלנו להיכנס בצורה פרקטית מעשית לעיבור, לדרגה הרוחנית הראשונה. ולכן, כל פעם אנחנו צריכים יותר ויותר להסביר לעצמנו מה זה נקרא באמת רוחניות? מה היא צריכה לעשות לנו? איך אנחנו צריכים להרגיש אותה, לגשת אליה? איך אנחנו יכולים לבדוק, למדוד, לבנות בנו את ההרגשות האלה? כי כל העולם הוא הרגשה, אנחנו רצון לקבל, מה שמתרחש בתוך הרצון לקבל נקרא "הרגשה". אז איך אנחנו מרגישים את העולם הזה? איך נרגיש את העולם הרוחני? איך נבדיל בין שני העולמות? איך נוכל להרגיש שאנחנו עולים בעולם הרוחני לעומת העולם שלנו? את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לאתר, למדוד, לבדוק, לחיות בהם, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". את העולם הרוחני אתה צריך להשיג עוד בזמן שאתה חי בעולם הזה וזה מה שלפנינו.

בשביל מה הגענו לחכמת הקבלה? כדי לדעת את האמת, איפה אנחנו באמת חיים, בשביל זה אנחנו רוצים לגלות את העולם הרוחני. הבורא ברא בכוונה את שתי צורות הטבע לקבל ולהשפיע, כדי שאדם יוכל לחיות תמיד כבהמה, השייך לרצון לקבל, זה לא רק הגוף שלנו זה הרצון שלנו, הפנימי, כי אנחנו תמיד נמצאים ברצון לקבל שנקרא "בהמה", ויש את החלק השני שאנחנו יכולים לפתח, לזה גם יש לנו טיפת זרע אבל אפשר להגיד שהיא לגמרי, לגמרי פסיבית, אנחנו צריכים לפתח ממנה את האדם שבנו, הדומה לבורא, בזה שנתעלה למעלה מהבהמה שלנו, מהטבע הבהמי, מהטבע של לקבל, ולבנות ממה שיש בו את הטבע ההפוך, את דמות הבורא, לכן, נקרא אדם. וכאן השאלה איך אנחנו עושים זאת? כל בניית האדם בנו לעומת הבהמה שבנו, כל בניית הצורה הרוחנית כנגד הצורה הגשמית זו העבודה שלנו. בעצם זה נקרא "עבודת ה'", הבורא עושה את זה, אבל אך ורק לפי המאמצים שלנו, ככול שנרצה את זה, והרצון לבנות בנו אדם, דמות האדם, צורת האדם, מתבטא בזה שאנחנו מבקשים ממנו. ואז הוא משפיע על הרצון הזה ועושה.

זו בעצם העבודה שלנו, זאת אומרת, כל מה שאנחנו בונים מעצמנו כרצון הבורא, כדמות הבורא, זה רוחני. וכל מה שלא נוגעים בו כדי לשנות אותו לדרגת הבורא נקרא גשמי. אז יש לנו ממש הבדל גדול בין אדם לבהמה, בין רוחניות לגשמיות. להתעלות למעלה מהעולם הזה זה נקרא להתעלות למעלה מכל הרצונות שלנו שנמצאים בנו מכבר, אלה כל הרצונות האגואיסטים, ולהתעלות למעלה מהם, לעשות על פניהם צורה הפוכה, ממש הפוכה, זה נקרא לבנות מעצמי אדם הדומה לבורא, צורה רוחנית.

לכן, מלכתחילה כתוב עלינו "כולם כבהמות נדמו", כי דומם, צומח וחי זה מה שמתפתח בנו משלוש הדרגות האלו ברצון לקבל. והדרגה הרביעית, דרגת המדבר, האדם, יכולה להתפתח אך ורק לפי שמתעורר בבהמה, אדם כבהמה, רצון לדעת את הבורא, לגלות אותו, להשתוקק אליו ואז הוא לומד באיזו צורה זה יכול להיות, ואז האדם הזה לומד שזה יכול להיות רק לפי ההתעלות מהרצון שלו למשהו הפוך. ואפילו שלא מסכים עם זה, כי זה נגד הטבע שלו, אבל שני הרצונות האלו פועלים בו, ובמאבק בין שניהם הוא בכל זאת נותן יגיעה בלימוד, בקבוצה, איך בכל פעם לצאת מהבהמה שבו לאדם שבו, מהרצון לקבל שלו לעל מנת להשפיע. וכך הוא בונה מעצמו את דמות האדם, דמות הבורא.

לעלות למעלה מהעולם הזה זה נקרא לעלות מעל עצמו. ודאי שמלכתחילה אנחנו כולנו כבהמות, מפני שנמצאים בדרגת החי, בדרגה איך לקבל, ואפילו שנהיה חכמים גדולים ביותר ומיוחדים בכל מיני תכונות, במוזיקה, בציור, בכתיבה, במה לא? לא חשוב, כול זה שייך לדרגת החי שבאדם. אבל הרוחני זה רק אם הוא בונה בו צורות השפעה כלשהם, רק זה ההבדל בין אדם לבורא. וכמה שאדם מקבל על עצמו את התכונות האלו, לפי זה הוא בונה בו, בעצמו, דרגת אדם, ואז דרך האדם שבו מסתכל החוצה ורואה את העולם, את האנושות, את החיים ורואה עולם הפוך. כי רואה אותו דרך תכונת השפעה וחיבור ואהבה, ולא דרך התכונה הקודמת, שזה קבלה ודחייה ושנאה.

לכן אנחנו צריכים למיין כך, כל מה שנמצא בי ולא דומה לבורא זה דרגת חי, וכל מה שדומה לבורא זה נקרא "דרגת אדם". לכן, כמה שאני משנה, מתקן, מחליף את הרצונות האגואיסטיים שלי להשפעה, שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שאני שם את תכונות הבינה, תכונות ההשפעה, אמונה למעלה מהדעת, למעלה מהקבלה, אז בזה, ככל שדרגת ההשפעה מעל דרגת הקבלה, זה נקרא שאני בונה מעצמי "אדם", אני גדל בתוכי כאדם. אנחנו קוראים לזה שאנחנו נמצאים באמונה למעלה מהדעת, שכוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה, כך אני עושה מעצמי אדם.

ודאי שלעשות את זה לבד זה מאוד קשה, ומה שאפשר כאן לעשות זה רק על ידי הסביבה, בעזרת הסביבה, אחרת היינו נשארים כאדם הראשון והיינו בונים את זה מול הבורא בלבד. כנראה, אנחנו עדיין לא מבינים עד כדי כך, אבל כנראה אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה מול הבורא, לכן הבורא שבר את הכלי שלנו להרבה מאוד חלקים, כדי שבחלקים האלו, בכל אחד ואחד שנמצא, ובקשר בין החלקים האלה, זאת אומרת, בינינו, כשאנחנו מתאספים לקבוצות, אנחנו על ידי זה "איש את רעהו יעזורו" יכולים להיכנס להבחנות רוחניות.

כאן אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג איך אנחנו משתמשים בעצם באמצעי היחיד, במיוחד שאנחנו נמצאים בתקופה של התיקונים האחרונים, "גמר התיקון", "הדור האחרון", איך שהמקובלים כותבים את זה, אנחנו ודאי חייבים לא להשתוקק לבד להיות בזה, כי זה ממש מאריך לנו את הדרך ומבלבל אותנו, ובכל זאת מביא אותנו אחר כך לנחיצות בקבוצה ולעזרת החברים.

לכן אני רוצה לשאול שאלה, איך בהתקרבות לקבוצה ובהתרחקות מהקבוצה, בכאלו פעולות עלינו, שוודאי עושה הבורא, איך הוא בונה בנו את הכרת ההשפעה והקבלה?

שבדיוק נדע מה אנחנו עושים ובמה אנחנו נמצאים, כי האדם הרגיל בעולם הזה לא כל כך מבדיל בין קבלה להשפעה, הוא חי, חי לפי הבחנות מה שטוב לו. ואנחנו, במקום להיות לפי התוכנה "טוב לי או רע לי" אני רוצה להגיע למצב שאבחין מה זה לקבל ומה זה להשפיע, ולהרגיש שלקבל זה רע, מפני שזו לא תכונת הבורא אלא הפוכה לו, ולהשפיע זה טוב, כי בזה אני עושה מעצמי אדם, גדל להיות "דומה לבורא".

סדנה

איך ההבחנות האלו של התקרבות והתרחקות מהקבוצה בונות בנו את הכרת הקבלה וההשפעה? איך אנחנו בהתקרבות או התרחקות מהקבוצה, שאנחנו יכולים גם בעצמנו לעשות כאלו תרגילים, חוץ הבורא שעושה את זה בדרך כלל ודאי, איך אנחנו על ידי זה מגיעים להכרת הקבלה וההשפעה, שקבלה זו תכונת האדם והבהמה והשפעה זו תכונת הבורא, תכונה רוחנית?

*

איך אני יכול למדוד את ההתקשרות שלי לבורא לפי ההתקשרות שלי לקבוצה, איך אני יכול להבדיל בין מצבי ההתקשרות שלי לקבוצה יותר ויותר, במה? ולפי זה איכשהו לתאר לעצמי כשאני עדיין נמצא בהסתרה, שאני יותר ויותר מתקרב לבורא?

*

שאלה: למה ניתן לנו העולם הזה ואיך אנחנו יכולים להתקרב לחברים על ידי פעולות מעשיות?

ניתן לנו העולם הזה, מה שאנחנו מרגישים, כדי שנוכל להבדיל בין העולם הזה לבין הרוחניות. תאר לעצמך שהיית מופיע רק ברוחניות, אז לא היית מבדיל בשום דבר. זאת אומרת, כמו שאנשים חיים בעולם הזה, חיים בתוך הרצון וזהו, אין להם לא הכרת הטוב ולא הכרת הרע בין הפעולות שלהם, בין השפעה לקבלה, כי את הכול מודדים כלפי הכוח לקבל. לכן אם לא הכוח לקבל, כולם נמצאים בטבע אחד ואין הבדל בכלל איפה נמצאים.

אנחנו עוד לא מבינים את ההבחנות הללו עד כמה הן חשובות, לכן הבורא שקודם כל רצה לבנות, לייצר, לייצב את הנברא, הוא קודם כל "סוף מעשה במחשבה תחילה" ברא משהו הפוך למה שצריך להביא את האדם בסוף. וההפוך זה אנחנו, העולם שלנו, הרצון לקבל.

ככול שאנחנו גדלים אנחנו מגלים בנו לא סתם רצונות לקבל, אלא רצונות לקבל על מנת לקבל. וככול שנגדל, כשאנחנו נעלה איתכם הלאה, אז נגלה עולמות של קליפות, שהם כנגד עולמות של קדושה. ואז כל פעם יותר ויותר נבין, עד כמה רק בדבר והיפוכו אנחנו מסוגלים להשיג את ההבחנות ולחיות, להבין, להתקיים, להרגיש, ממש לתפוס את כל הבריאה הזו. ככה זה.

תלמיד: אנחנו לאחרונה מנסים לכוון את עצמנו לאפשרות שיש לנו בעולם הזה לתת, להשפיע. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות תמיד בהשפעה בעולם הזה? זאת אומרת דרך החיים הגשמיים שלנו על ידי היגיעה שלנו, איך אני יכול להבטיח לעצמי שאני תמיד אהיה בהשפעה, מה אני יכול לעשות?

אני לא יודע מה אתם עושים עם העולם הזה, ועד כמה אתם צריכים לעשות את הפעולות האלה. אני לא בדיוק מבין אותן.

אנחנו צריכים כל הזמן להיות מכוונים בצורה רוחנית, זאת אומרת בעולם רוחני, בהתקדמות רוחנית דרך הקבוצה לבורא, זה הכול. ומה ששייך לעולם הזה, לתפקד בו במידה שאנחנו חייבים ולא יותר. כמו בהמה שמשתמשת בסביבה כדי להתקיים, כך אנחנו צריכים להשתמש בסביבה כדי להתקיים.

תארו לעצמכם אם האנושות הייתה מתקיימת בצורה כזאת, לא היו לנו שום התפרצויות מהטבע, לא הייתה לנו שום בעיה בכלל בקיומנו, היינו חיים בצורה רגילה. מה שכל אחד צריך, הוא היה מקבל ולא יותר מזה, היו דואגים לא פחות ולא יותר. וזה מה שאנחנו צריכים בעולם הזה. לכן תעזבו את העולם הזה ודרך העולם הזה כאילו להגיע למשהו. זה לא יעזור. העולם הזה קיים כדי שאנחנו נתקיים בו כמו בהמה. וכל המרץ וכך היתר שיש לנו לתת רק לכניסה למציאות הרוחנית.

תסתכלו על החתול, נגיד הוא אוכל וישן. ככה אנחנו צריכים להיות בגשמיות. לאכול, לישון כמה שצריכים כדי לקיים את הגוף, וכל יתר השעות להשקיע בכניסה לעולם הרוחני. זה סך הכול.

שאלה: רציתי לשאול על בסיס הסדנה שעשינו, ההתגברות דרך החברים בתוך העשירייה מביאה לי הבחנות לגבי הקשר שלי עם הבורא, לגבי ההתקשרות שלי והמילים שלי אתו. אז זה הופך להיות משהו אישי עם הבורא?

זה הופך להיות משהו מאוד אישי. דווקא זה אישי. לא שום דבר אחר בחיים. לא בחיים האלו, ולא בחיים הרוחניים, אלא רק ההתקשרות שאתה משיג דרך החיבור עם החברים עם הבורא, כמה שהתקשרות הזאת לאט לאט נבנית, נעלמת, שוב נבנית, שוב נעלמת, אבל זה בעצם הקשר האמיתי שלך עם הבורא. אם לא זה, אין לך קשר עם הבורא. אתה יכול לתאר, לפנטז מה שאתה רוצה, אבל אלה פנטזיות.

תלמיד: אז למה הוא שולח אותי כל כך רחוק? למה הוא מעיף אותי כל כך רחוק מהדלת?

כדי שאתה תרגיש כל פעם עד כמה אתה עוד לא נמצא בפנים.

שאלה: בהתחלה אמרת שאפשר לעשות תרגילים של התקרבות והתרחקות בעשירייה? אז איזה תרגילים יש לעשות?

זה עוד לא בשבילנו. אנחנו עוד לא מספיק נמצאים בזה כדי לשחק ביחסים שלנו. אנחנו צריכים להשתוקק רק לדבר אחד. כמה שיותר להידבק לקבוצה, זה התרגיל הראשון. והתרגיל השני, עד כמה אני מאתר את עצמי שאני שייך לקבוצה או שייך לעצמי.

שיש שני מצבים. הדבקות שלי בקבוצה, כמה אני נעלם שם ממש כמו, רב"ש כותב, אפסים ואחד, או שאני נמצא מחוצה לקבוצה. יש שני מצבים סך הכול. או דבקות בקבוצה או ניתוק. ואני צריך כל הזמן את המצב אחד משניים לאתר איפה אני נמצא, תמיד ולחיות אותו. וודאי שבהתאם לזה לתקן את עצמי שאני כל הזמן אהיה בחיבור עם הקבוצה. אבל כמה שפחות להתבלבל.

שאלה : האם אנחנו יכולים להיפרד להתקדם ברוחניות בלי להשתתף בסדנאות?

סדנאות זה כמו תרגילים קצרים, אבל בלי להתכלל בקבוצה אנחנו לא יכולים להתקיים. כי אנחנו בעצם בונים את כל הכלי של אדם הראשון השבור בכוונה על ידי הבורא, אנחנו את הכלי הזה צריכים להביא לצורת הקבוצה, או יותר נכון, עשירייה, או יותר נכון פרצוף, או יותר נכון נשמה אחת. וכולם נכללים בו. ואחר כך גם דומם, צומח וחי גם נכללים בתוך אותו המבנה של נשמה אחת שהבורא מלכתחילה ברא.

שאלה: במהלך הסדנה פתאום הרגשתי מרחק עצום ביני לבין העשירייה שלי. אני לא יכול להרגיש אותם, אני לא יכול להתלבש בהם. מה אני צריך לעשות כדי לבנות קשר איתם?

תנסה לברר איך אפשר בכל הכוח ומהר, כאילו שאתה נמצא ממש כטובע בים או בנהר שהזרם לוקח אותך, לא יודע לאן. אז איך אתה רוצה לחזור אליהם? תפוס אותם בידיים ברגליים כמו תינוק שתופס את האימא שלו, ושאי אפשר ממש להוציא אותה, להרחיק אותו ממנה.

אז כך תחזיק בה. תנסה לחזור אליהם. וכנראה שנותנים לך כדי שאתה תידבק בהם עוד יותר. שכחת, זלזלת בקשר שהיה לך עם הקבוצה, והכול להתקדמות.

תלמיד: למה כשאני רוצה להתחבר לחברים אני לא מרגיש את הרגש הטוב של האיחוד.

צריכים לעשות מאמצים. יותר ויותר מאמצים. זה לוקח זמן, לפעמים הרבה זמן, חודשים עד שתרגיש שאתה רוצה להיות בקשר איתם. וזה מגיע לא על ידי שאתה עושה רק מאמצים. כי בהתאם למאמצים שלך משפיע עליך המאור המחזיר למוטב.

ואז אתה תתחיל להרגיש שפתאום הקבוצה היא הופכת להיות משהו מאוד קרוב, משהו מאוד נחוץ, שאתה זקוק בה, שאתה אפילו לא יכול כביכול לנשום בלעדיה. כי לנשום אוויר רוחני, להרגיש איזו הרגשה רוחנית אתה יכול רק במידה שאתה קשור אליהם.

וזה יבוא. ותראה עד כמה הדברים האלה הם הכרחיים. שאי אפשר כך אחרת. בלתי אפשרי. ונקווה שנגיע לזה מהר כולם.

שאלה: כשאתה מתחבר עם חברים ואנחנו כולנו יחד, מה זה אומר לפי הסדנה שאנחנו מתקרבים ומתרחקים באותה מידה מתקרבים ומתרחקים מהבורא?

זה קשה כבר לאתר במידה שאני מתקרב או מתרחק מהקבוצה, אני מתקרב או מתרחק לבורא. זה קשה מפני שאנחנו לא יכולים לאתר את הדברים האלה. עדיין אנחנו אפילו לא מבינים מה זה נקרא "להיות קשור" ו"מנותק".

מכל שכן, להיות כבר בשינויים כאלו עדינים יותר בהתקרבות, יותר או פחות, וכלפי הקבוצה ובהתאם לזה דרך הקבוצה לבורא. הבורא זו כבר תוצאה מההתקרבות שלי לקבוצה.

בוא נגיד בקבוצה אני משנה את הכפתור, ואז אני שומע יותר או פחות רדיו, נגיד. אז יש כאן הבדלים בין לשנות את הכפתור, זאת אומרת, לעשות שינויים בכלי ולקבל את התוצאה מזה שזה כבר שמיעת הקול, נגיד מהרמקול. זה הבדל גדול. אנחנו עדיין לא יכולים להשתמש בזה בצורה כזאת. אבל זה יבוא. בוא נלך לפי הדרגות, לפי המאמרים.

תלמיד: מה זה בכלל שאני מתקרב ומתרחק לחברים בעבודה, מסובב את הכפתור?

עד כמה אני מגלה את עצמי שייך להם, עד כמה אני מגלה לפי הכלי שלי שאני מבין שאני חייב להיות איתם יחד בתוכם, שבלעדיהם זה לא רוחניות. שלהתכלל איתם זה נקרא "להיכנס לרוחניות" לפי הכלים ועד כמה בהתאם לזה אני יכול לפעול כלפי הבורא לעשות לו נחת רוח.

קודם כל, אם אני נכלל בעשירייה כמה שיותר, אני בהתאם לזה עושה נחת רוח לבורא, כי אני עושה פעולות לקראת שחזור. לשיקום הכלי השבור. כדי לתקן את הכלי דאדם הראשון השבור. לכן כמה שאני משתדל עוד יותר ועוד יותר להרכיב את העשירייה בצורה יותר ויותר נכונה, מגובשת, אז אני מגיע למצב שאני מתקרב לבורא, שאני עושה לו נחת רוח. זה בטוח. בכל מיני דברים אחרים קשה אולי עדיין להבחין, כן או לא ועד כמה, אבל בבניית הקבוצה, בחיבור הקבוצה, באמת, אם אני כבר מגיע למצב שאני מרגיש בתוכי, מרגיש, כל הדרך הרוחנית זו הרגשה, אם אני מרגיש בתוכי שרק על ידי ההתקבצות, ההתחברות, ההתרגשות בינינו יותר ויותר, אז לפי זה אני יכול למדוד בינתיים את הצעדים שלי לקראת הרוחניות.

שאלה: ככל שאני מזהה את הקבוצה כאחד, את החברים כיותר מחוברים, יותר כגוש אחד, ככה יש לי יותר אפשרות להתקשר ולזהות בפנים את הבורא?

כן, ודאי שבתוך הקבוצה אנחנו בונים כלי, הבחנות שאחר כך הן הופכות להיות להבחנות רגשיות, מהבחנות רגשיות להבחנות רוחניות, לעשר הספירות, ושבהן אנחנו כל פעם ופעם מרגישים כל אחד ואחד בצורה שונה, כל אחד משחק תפקיד שונה. הבורא מסדר לנו את זה ואנחנו בהתאם לזה שמרגישים כך כל אחד, מכָוונים את עצמנו לבורא, ואנחנו אז מרגישים את פעולת הבורא אלינו ואת הפעולה שלנו בו ושם באמת ישנה ההתקשרות בינינו לעולם הרוחני. וכך אנחנו בעשר ספירות שלנו שאנחנו בונים, בכלי שאנחנו בונים, כך אנחנו מגלים את אותו המכשיר שעל ידו אנחנו מגלים את הבורא.

בסופו של דבר זאת עשירייה, זה עשר ספירות, וכלום חוץ מזה. ומחוצה לעשר ספירות אנחנו לא מרגישים כלום, יש אור מקיף, יש כל מיני כאלו תופעות שכביכול אנחנו יכולים להרגיש אותן, יש כל מיני שכבות שבתוך הכלי, אנחנו נלמד אותן. בעל הסולם מסביר את זה בספרו "בית שער הכוונות", שיש לנו עוד כלים נוספים חוץ מעשר ספירות, חיצוניים יותר, אבל בסופו של דבר מה שאנחנו צריכים לגלות זה קשר בינינו ומתוך הקשר בינינו כבר מתחילים להרגיש עוד תכונות חיצוניות, שאנחנו גם כן מכניסים אותן פנימה אחר כך, והכול נמצא בתוך עשר הספירות. הכול מתגלה בעשירייה, שכל העולם לאט לאט יתחבר לזה למבנה אחד.

תלמיד: אני צריך לזהות את עצמי גם בפנים, בתוך הגוש הזה או שכל הזמן אני עובד כאילו שזה כל הזמן מולי?

כן, במידה שאתה יוצא מעצמך ורוצה להתכלל בתוך הקבוצה וממש לדלל את עצמך שם, להיטמע שם, במידה הזאת אתה מתקרב לדבקות בבורא. יש עוד מילים, אנחנו נמצא אותן אחר כך.

שאלה: אם אני מרגיש שקשה לי להשתתף, שיש לי קושי בהשתתפות או דחייה מההשתתפות, האם זה סימן שאני נמצא בתהליך, שאני נמצא בעבודה?

כן. אם אתה מרגיש קושי ודחייה מההתחברות עם החברים זה סימן שאתה גם נמצא בתהליך, ויכול להיות שזה רק אומר כמה שאתה, לא שכל כך רחוק מחיבור איתם, אלא שיש לך רצון לקבל אגואיסטי גדול, זאת אומרת, יש לך תשתית טובה להגיע בעתיד לגילוי גדול ברוחניות. ודאי שדחייה מחיבור זה לא סימן שאתה צריך לעזוב את העבודה. יכול להיות שכל החברים שלך יראו לך כמחוברים, כדבוקים זה בזה ויכול להיות שהם כבר ידברו על דברים גבוהים, רוחניים, ואתה בכלל לא מבין אפילו על מה הם מדברים. אל תתייאש מרחמים, אלה רק סימנים של נשמה גבוהה. אומנם עכשיו בינתיים אין לך במה להתגאות ובכלל להתגאות אין במה, אלא להמשיך בדרך, תתחבר אליהם כקטן ותצליח.

שאלה: איזו תועלת ניתן לקבל או איך להסתכל בצורה נכונה כלפי העשירייה בזמן הסדנה? יש מצב שזה מאוד קשה, אתה מכווָן לכך שחברים רוצים להתחבר, לשחק בחיבור, אבל ברגע שכל אחד מוסיף משהו מעצמו יוצא שכאילו לא שומעים אחד את השני, פשוט כל אחד מדבר את מה שהוא מדבר.

קודם כל, זה שהם מדברים על החיבור ואתה לא מרגיש לא חיבור ולא נטייה לזה, זה לא אומר שום דבר. אלא מה שחסר לך זה בכל זאת כמה שיותר להיות בהכנעה כלפיהם, שגם זה בדרך כלל אי אפשר כי אתה לא מרגיש בזה חשיבות, צורך, מטרה, מה יהיה לי מזה. לכן על זה כתוב פשוט, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". שאנחנו צריכים פשוט להמשיך ולהמשיך, ואפילו שאתה תהיה נוכח ביניהם כמה שיותר פסיבי, אפילו יותר טוב, כי אתה לאט לאט תספוג מהם את מה שהם מדברים. ויוצא שמה שהם מדברים, ושזה לא נראה לך ואתה לא רוצה את זה, אבל אם אתה יושב ושומע וכביכול היית רוצה להבין לפחות בשכל, לא להיות כמוהם אלא להבין בשכל מה כל כך קורה, אתה בזה סופג את המסר הזה ומשתנה וזה מביא אותך לדרגה מאוד גבוהה ונכונה.

לכן לבטל את עצמו כלפי החברה, לא חשוב כלפי איזו חברה, אפילו כמו בדוגמת רבי יוסי בן קיסמא, שביטל את עצמו כלפי התלמידים שלו הקטנטנים ובזה אמר שהוא לא יכול לעזוב אותם, כי הוא צריך אותם כדי לעלות ולא רק הם צריכים אותו כדי לעלות.

שאלה: היום ציינו עשרים שנות קיום לקבוצת קווינס, זה היה בצורה וירטואלית, האם כשאנחנו מתאחדים בצורה וירטואלית אבל כל אחד בחלל שלו, זה בסדר?

אני מאד שמח שיש בינינו קשר כבר מעל עשרים שנה וזוכר את הקבוצה שלכם במשך כל שנות קיומכם, ושאנחנו עדיין בקשר בינינו. תודה לכם, תודה ותצליחו.

שאלה: איך להוסיף את הבורא לקשר הזה בינינו?

אתם שבונים קשר ביניכם, אתם תצטרכו את הבורא כי בלי הבורא הקשר לא קיים. קודם כל אם יהיה קשר, זה יהיה קשר גשמי ואתם תרגישו שזה לא רוחני, ורוחני זה רק בתנאי שזה קיים בנוכחות הבורא, שהבורא הוא הקשר. ולכן אם אתם עובדים על הקשר אתם תגיעו למצב שבלי הבורא אתם לא יכולים להגיע לקשר, ואז תצטרכו אותו ותפנו אליו. זה יבוא.

שאלה: איך אני בודק שאני נמצא באיזון הנכון בין דאגה לעולם הזה לבין דאגה לעשירייה?

אם אתה דואג לעולם הזה דרך העשירייה אז אתה נמצא במצב הנכון.

שאלה: מורגש שיש צורך בשינוי תוקף עבודה בתוך העשירייה, ביחס, כי מילים כמו "להיטמע", "לדלל", "להתכלל בתוך הקבוצה", כשיוצאים ליום איך לא לפספס את העבודה הזו, מה ישתנה ממה שהיה אתמול? עכשיו יושבים בשיעור, אחר כך בסוף נעשה סיכום, יש לנו משימה יומית, יש לנו שני זומים, אני מסתכל מה ישתנה לי היום בדברים האלו כדי שיקרה מה שאתה אומר, כדי שמה שנתת היום, כאילו איזה מטען, איזו משימה, איך אני לא מפספס את זה? יש לי פחד שאני בכלל לא נוגע במה שאתה אומר. מה לא בסדר?

אם אתה רוצה במשך היום להתכלל עם שיעור הבוקר בצורה שאתה סופג אותו, מוצץ אותו, ממש ככה כמו שאתה מוצץ איזה משהו בפה ואחר כך מוציא דבר שהוא כבר לא שייך לבליעה, ובולע אחרי שאתה מוציא ממנו את כל מה שאפשר משיעור הבוקר, זה מספיק. אפשר להוסיף לזה עוד בעניין זה מאמרים קצרים אולי של רב"ש או משהו, אבל זה מספיק. כי בשיעור הבוקר יש לך הרבה הבחנות חדשות, שאם אתה תספוג אותן אחר כך במשך היום אתה כבר התקדמת.

תלמיד: איפה משתנה לי היחס כלפי החברים, איפה אני עובד על מה שאמרת, להתכלל, להיטמע בהם כאילו, להיעשות לאפס? כי בשיעור אני עובד עם עצמי, עם ההבחנות שיש לי, אבל אני מסתכל כשעובר היום, ולא השתנה לי היחס לקבוצה. כל אחד טרוד בשלו.

אבל משיעור בוקר אתה בכל זאת מוציא הכרחיות להתכלל בחברה יותר ממה שהיה לפני שיעור בוקר. בכל שיעור בוקר יש לנו בכל זאת את המנה הזאת של הכרחיות להתחבר לחברה, בכל שיעור. אם אתה מקבל את זה ובולע את זה וסופג את זה ומעכל את זה, אז אתה כבר נמצא בקשר חדש, חזק יותר עם העשירייה שלך. תנסה לממש את המילים האלה ואז תשאל.

שאלה: מהו החומר, הדבק הזה שנקרא הקשר בינינו?

זה נבנה על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב בניגוד לרצון שלנו, שאנחנו רוצים להיות מחוברים ומרגישים שאנחנו יכולים או לא יכולים. אם אנחנו פתאום מרגישים שאנחנו רוצים להתחבר בקבוצה, האם זה נכון או לא נכון? האם זה טוב או לא טוב שהרצון לקבל שלי, שזה אני, מרגיש פתאום שאני רוצה להתחבר איתם? אנחנו מדברים על גדלות החיבור ואיך שאנחנו רוצים, אז האם אני רוצה? האם זה לא רצון אגואיסטי?

אם אני רוצה ואני מבקש מהבורא "בבקשה תן לי יכולת להתחבר עם החברים", במה שונה הרצון הזה לעומת כל רצון אחר שיש בי? למה דווקא את הרצון לחיבור אני יכול להפנות לבורא ואני מבקש ודורש שהוא יקיים? ואם זה בא מתוכי כהבחנות שלי, איפה יש כאן באמת למעלה מהדעת, נגד הרצון, בהתנגדות? אנחנו דורשים מעצמנו שאנחנו נרצה להתחבר? יכול להיות דבר כזה? ואם אני רוצה להתחבר, זה כמו שאני רוצה על ידי זה משהו להרוויח, כאמצעי לאיזה רווח גשמי, זאת אומרת אגואיסטי. איך אנחנו יכולים להבחין כאן אם אלה רצונות אמיתיים רוחניים, או עדיין מחוברים לרצון לקבל שלי? על זה אנחנו צריכים לחשוב.

אני משאיר את זה לכם, אתם תחשבו על זה ועוד נדבר.

תלמיד: איך לדייק את הבירור הזה?

על זה אני לא רוצה לדבר, רק נגעתי קצת ואני משאיר לכם. כשתתחילו לחטט בזה אז יהיו לנו יותר מילים ויותר הבחנות.

שאלה: אמרת קודם לחבר, שבחיבור בעשירייה מרגישים שכל חבר בעצם משחק תפקיד וזה יכול להתחלף, כלומר שהתפקיד שלו כלפיי יכול להתחלף. אז האם אותו התפקיד שמתחלף זה בעצם הספירה של החבר שמתחלפת בעיניי?

לא, אני עדיין לא רוצה לנגוע בזה ובכל הפילוסופיות האלו. זה צריך להתגלות בצורה ברורה, מתוך הרצון שלי, ואז אני אוכל לעבוד עם זה. זה ממש ספקולציות, כן או לא, ומה זה ייתן לך? מה אתה מבין בספירות בינתיים?

תלמיד: לא מבין. מה זה תפקיד שמתחלף, מה זה אומר?

מה מתחלף?

תלמיד: שעושים חיבור בעשירייה, ובכל פעם מחדש חבר יכול להתגלות כלפיי בתפקיד אחר.

זה כדי שאני גם אראה את עצמי מחובר אליהם לפי מה שהם צריכים. כי אני משרת אותם, אז אני כל פעם מתחבר אליהם לפי כמה שהם זקוקים לחיבור, לעזרה, לתמיכה ממני.

שאלה: עד כמה כל אחד בעבודה הזאת תלוי בעבודה הדדית בעשירייה, או שזו עבודה אישית בעיקר כלפי העשירייה?

אם זה לא בא מהעשירייה בצורה הדדית זה לא בדיוק רוחניות, זה עדיין אולי מצבים שלפני רוחניות.

שאלה: אמרת שהדחייה מחיבור לא צריכה לגרום להתרחקות מהעבודה. איך להתמודד עם בושה ופחד שמתגלים בעקבות הגילוי של ההפכיות?

כל אחד חייב לגלות את הרצון לקבל שלו במלואו, בכל העביות שלו, זאת אומרת בכל ההתנגדות שלו לחיבור עם כל הכלי דאדם הראשון. כי על ידי זה הוא דווקא נכלל בכלי דאדם הראשון ומגיע למימוש של הנשמה שלו.

לכן אין לנו כאן שום אפשרות במשהו להקל על עצמנו, וחכמת הקבלה לא מקלה עלינו בשום דבר, היא רק מסבירה לנו באיזה צורה אנחנו יכולים להתכלל, איך אנחנו יכולים להשתמש במאור המחזיר למוטב שאנחנו מושכים אותו וזהו. אין כאן איזה פטנט, אין כאן איזה סוד החיבור, אין. אלא אנחנו צריכים לעשות מאמצים והמאמצים יביאו אותנו לפעולות, שהן פעולות בגיבוש פיסי, פעולות בגיבוש פנימי רגשי ולתפילה, סך הכול. הכול מושג בסופו של דבר בכוח התפילה, כך אנחנו צריכים להתקדם.

תלמיד: כן, ברור שזה צריך להתקיים, כבר ידוע שזו הדרך, אבל הבושה והפחד מרחיקים. איך אפשר להתמודד עם זה?

אני לא יכול להגיד לך. צריך להשתדל למצוא לעצמו אפילו בתוך חכמת הקבלה איזה תפקיד. אני כתבתי ספרים, נתתי הרצאות, כל מיני דברים כאלה סביב זה, פעולות הפצה ואני בטוח זה מה שעזר יותר מהמאמצים שלי. כי לפי המאמצים שלי אני עצלן וחלש וממש זבל, אבל לפי הפעולה שעשיתי בהתארגנות, בחיבור בכמה שאפשר, שגם לזה אני לא שייך לפי האופי שלי, אני מאוד רחוק מבני אדם לפי האופי שלי, אתה יכול לשאול אנשים שנמצאים בבני ברוך כאן במרכז איתי יחד, הם יגידו לך שהאופי שלי הוא מאוד גרוע, אבל אפילו עם כל הנתונים האלו אני השתדלתי להיות כמה שיותר בכל מיני פעולות, משחקים סביב זה כמה שאפשר, ואז על ידי זה החזקתי והתקדמתי.

ידעתי שאם אני לא עושה משהו סביב הלימוד אני לא יכול להחזיק רק בלימוד. כשאני דוחה את הקבוצה אז אני משחק במשהו סביב הקבוצה, נותן הרצאות, מטפל במשהו שם אבל לא שאני עוזב, אני בכל זאת מעביר את עצמי לפעולות אחרות. אולי לא עד כדי כך פנימיות אבל בכל זאת אני נמצא עדיין בעניין.

שאלה: האם לשבת בשיעור בלי הבנה, בלי הרגשה וסבל מתוך זה, זה נקרא מאמץ?

ודאי שזה נקרא מאמץ, כי אתה יושב ואתה אומר, אני לא מבין ואני לא מרגיש ואתה דואג כל הזמן לעצמך. אז תפסיק לחשוב על עצמך וכבר אתה תהיה ברוחניות, מבטיח לך. מה שנותנים לך זו עזרה גדולה להרגיש שאתה לא שייך ולא מבין ולא כלום. אז מה שצריך לעשות, זה לעזוב את כל הדאגות האלה, "אני לא מבין, לא מבין. אני לא מרגיש, לא מרגיש". אלא תכלס, האם אני עושה משהו לפחות? שייתנו לי משהו לפחות לעשות ואז אני אעשה את זה למען הרוחניות. תעשה משהו עבור האנושות. מה אתה כל הזמן דואג שאתה לא מבין, שאתה לא מרגיש?

תלמיד: איך אני יכול לכתוב מאמר להפצה?

אתה לא יכול לכתוב מאמר, עזוב.

תלמיד: איך לעשות את זה אם אתה לא מרגיש, איך בלי השגה לעשות את זה נכון?

תעזוב מלכתוב תעזוב, תעשה משהו שאתה מסוגל ואם אתה לא מסוגל לכלום שב ואל תעשה.

תלמיד: הוא יודע לשיר.

הוא יודע לשיר, שישיר.

שאלה: אמרת לפני כמה דקות שצריך להכיר את הרצון לקבל עד הסוף כדי להתחיל לתקן באמת. אצלי לפחות זה כל כך אפל, זה שחור משחור, זה אלים, זה מכוער, זה הגנב הכי גרוע, איך ממקום כזה אתה מוצא תקווה לתקן בכלל משהו כזה?

תפסיק לחשוב על עצמך ואז יהיה יותר קל, העולם אז יראה מאוד מאוד קל, יפה, אם אתה תוציא מכל התמונה שאתה רואה ומרגיש, את האגו שלך. תעזוב, תגיד "אני מלכתחילה זרוק, אני אפס אפסים" כמו שרב"ש כותב במאמרים שאנחנו צריכים לעשות, "ואני ממש ככה לא קיים, כאילו לא קיים". תראה כמה שהעולם נעשה בזה מיד עולם יפה. אתה לא דורש שום דבר מאחרים ומעצמך. תוריד מעצמך את כל הדרישות המוגזמות שלך, ואז אחרי המצב הזה תראה איך אתה יכול לייצב את עצמך בצורה חדשה, לייצב. ואז תראה.

שאלה מהי הכוונה הנכונה, מהו החיסרון הנכון לבקש חיבור, בשביל מה?

כי בתוך רגשי חיבור בינינו אנחנו מגלים את הבורא.

תלמיד: האם אנחנו רוצים לעשות לו נחת רוח דרך החיבור שלנו?

עזוב נחת רוח, אם נחת רוח אתה אף פעם לא תתקרב לבורא, כי אין לך שום נטייה לעשות נחת רוח. בינתיים פשוט שיהיה קשר בינך לבין החברים שם אתה מאתר את הבורא. לא כדי לעשות לו נחת רוח, אלא פשוט לאתר את הבורא. תצייר לעצמך איזו צורה שאתה מרוויח מזה ברצון לקבל שלך, אחרת אתה לא תוכל להיכנס, אתה בונה מסך לפניך, מחסום לפניך. קודם שתהיה לך נטייה אגואיסטית לזה, אחר כך תטפל בתיקון הרצון, אבל קודם שיהיה לך רצון.

שאלה: לפעמים אני מגיע לפעילות של העשירייה עם חשק, עם הרבה טעם, ולפעמים בלי חשק, כמו מת. איך אני מוודא שאני משפיע לטובה על החברים מעל כל ההרגשות האלה?

תשתדל להשפיע על החברים מעל כל הרגשות האלו, אל תשכח אותם. זאת אומרת, אתה צריך לעשות כמו שבעולם הזה אנחנו עושים, קודם כל בלי דרישות גבוהות תיכנס לקבוצה, לקשר עם החברים, אפילו על מנת לקבל, שיהיה לך טוב וכולי, בינתיים תיכנס, תתחיל בקשר כזה שאתה על ידי הקשר רוצה להרוויח. זאת אומרת תעבוד עם הרצון לקבל שיש לך, אל תשקר לעצמך שאתה רוצה משהו גבוה, אנחנו לא נמצאים ב"כאילו", באיזה פנטזיות.

אחרי שאתה מבין שעל ידי החברה אתה יכול להגיע לאיזה מטמון, אז אתה מתחיל להמשיך הלאה, איך לחזק איתם את הקשרים, איך להשתמש איתם בצורה נכונה כך שהם יקבלו אותך ואתה תקבל אותם. כי נגיד את אותו המטמון אנחנו לא יכולים לגלות אם אנחנו לא מתחברים בינינו, אז יש כאן איזו חבית גדולה מאוד מלאה זהב, עם מלא אור, אני לא יודע אם זה ייתן לך משהו, אבל משהו חשוב מאוד, ואתם יחד יכולים לפתוח את עשרת המנעולים שעל החבית.

אתה יודע יש כאלה כספות שאתה צריך להכניס שני מפתחות ואז אם אתה פותח אותם בצורה כזאת מיוחדת, כל אחד לכיוון שלו, זה נפתח. כך אנחנו צריכים לגשת לפתיחת הדלת לעולם הרוחני, שכל אחד צריך להכניס את המפתח שלו ואנחנו יחד צריכים בחיבור בינינו, בהסכמה בינינו, לסובב את המפתח של כל אחד במקום את שלו, ואז הכניסה לרוחניות היא תיפתח ואנחנו נגלה ששם נמצא הבורא ואומר, "איפה אתם? אני מחכה לכם כבר כל כך הרבה זמן! סוף סוף אתם כאן."

שאלה: מה זה המנעול הזה שיש על כל אחד?

זה הלב שיפתח.

תלמיד: כלפי מה?

כלפי האהבה, כלפי הנתינה. אתה רוצה לפתוח את הדלת?

תלמיד: למה זה כל כך קשה, אנחנו עובדים על זה, משתוקים לזה, ממש מבקשים את זה כל הזמן.

כדי שאתה תבין שהדבר הזה הוא למעלה מכל דבר אחר, שזה יקר לך מהכול, שאין שום דבר בעולם שיכול להיות למעלה ממנו. ודאי שזה כולל אותך ואת החיים שלך ואת כל הגשמיות שלך ואת כל הרוחניות שאתה מתאר לעצמך. שאתה מוותר על העולם הזה ועל העולם הבא ועל הכול, שאין לך שום מטרה אלא רק כדי לפתוח את המנעול כי זה נקרא שאתה יכול לעשות הכול למען הבורא.

תלמיד: זה המפתח ללב שלי, אבל מה זה המפתח ללב החבר?

אותו דבר, שגם הם יעשו אותו דבר. אלא איך? הם צריכים יחד לעשות את זה, זה נקרא "ערבות". בערבות הדדית בלבד אתם פותחים את הכספת או את המחסום, את הדלת לעולם האמיתי.

תלמיד: אם כך אני מתפצל לשני מאמצים, ראשון לפתוח את המנעול שאצלי והשני לעזור לחברים לפתוח את המנעול שלהם?

כן. אתם צריכים לדאוג לחיבור ביניכם כך שיחד כולכם, כאיש אחד בלב אחד, אתם פותחים את המנעולים, בסנכרון בין כולם.

תלמיד: מה זה באמת הסנכרון הזה?

שכל אחד מרגיש את לב חברו, כי בלבבות האלו אנחנו

הופכים ללב אחד ואז זה נפתח. האמת לא צריכים לפתוח שום דבר, רק לחבר את הלבבות וזה בעצמו נפתח.

שאלה: איך אנחנו יכולים להעביר לחברים את הרגשת הכוח שאנחנו מקבלים כל פעם שאנחנו קוראים ביחד את כתבי המקור, שאנחנו עושים פעולה ביחד?

רק בזה שאתה מדבר איתם וקורא איתם יחד והם רואים איך אתה מתפעל ולומדים ממך, כך "איש את רעהו יעזורו". רב"ש כותב על זה.

שאלה: שאני מנסה לעורר את החברים בעשירייה מיד אחרי זה אני מרגיש שאני מתמלא עם האגו ואני לא יודע מה לעשות עם זה.

יפה מאוד. למה אתה חושב שזה לא בסדר?

תלמיד: כי אני לא רוצה לעצמי לקחת, אני רוצה לתת לעשירייה את כל מה שאני עושה.

זה שאתה עכשיו קיבלת תוספת אגו, התוספת הזאת היא מתנה מהבורא, זה התשלום עבור הפעולה הנכונה שלך, הבורא מעלה לך אגו עוד יותר.

תלמיד: מה אני עושה במצב הזה? כי זה אפילו לא נותן לי לישון לפעמים.

עובד גם על האגו החדש כדי להתעלות מעליו לקשר עם החברים ודרך החברים לבורא שהוא המטרה הסופית. "סוף מעשה במחשבה תחילה" אתה רוצה להגיע אליו, להשתוות הצורה איתו, אז אתה עובר את כול השלבים האלו כדי להגיע להידמות לו, להשפעה שלו, ולכן הוא מעמיד לפניך את כל מיני המצבים האלו. זה כמו ספורטאי שכל הזמן צריך להתאמן יותר ויותר עד שהוא מגיע לשיא. אני כבר לא יודע איזה עוד דוגמאות ומה עוד לתת, נקווה שזה יעבוד.

שאלה: אמרת, שכדי להישאר בדרך אדם צריך לקשור את עצמו לאיזו עשייה, לקחת תפקיד, לעשות משהו. אנחנו עשירייה 10 פ"ת היא עשיריית תפעול, כל אחד יש לו תפקיד מאוד מרכזי בכל המערכת והרבה שנים אננו נותנים את הלב ואת הנפש. איך בתוך העבודה במשך היום בתוך התפקיד לא לאבד קשר עם עשירייה? כי לפעמים הבעיות שמגיעות שצריכים לפתור תופסות גם מוח, גם לב, גם פחד, ואז בסוף היום אני מגלה שהעשירייה לא הייתה איתי כל היום, בדקתי כל מיני דברים גשמיים בהפצה, אולי סתם עבדתי, איך למצוא את האיזון הזה?

אתם צריכים לדבר ביניכם ולהחליט, אני לא יכול להגיד. אתם קבוצה באמת ספציפית, יסוד של כל בני ברוך, יום יום אני מרגיש את התוצאות מהעבודה שלכם בכל מיני מערכות שלנו, אתם מחזיקים את כל המרכז הזה בתפעול הנכון שלכם. מה להגיד לכם? אני לא יודע, להמשיך בעבודה ושבעבודה אתם תגלו את הקשר ביניכם ושאתם עושים את העבודה עם קצת יותר חשיבות, כי אתם עושים את זה לכל הכלי העולמי ודרכו לבורא. אבל העבודה שלכם בפועל, לפי הגשמיות היא עבודה רוחנית, רק חסרה לה כוונה.

שאלה: ברור שאת אותן העבודות אנחנו נעשה, אנחנו לא מתלוננים, אלא דווקא אומרים תודה שנותנים לנו הזדמנות לטפל בזה, זו מתנה גדולה. אבל איך באמת כמו שעכשיו אנחנו יושבים בשיעור אתה אומר שחייבים להתכלל בעשירייה, להיטמע, להידלל, איך לחבר את שני הדברים האלו במשך היום? כי אצלך זה דבר אחד, אני רואה איך אתה פועל, איך לעשות את זה?

אם אתה כל הזמן מכוון לבורא, יוצא שכל פעם לא חשוב מה אתה עושה, אתה בעצם נמצא בקו הנכון.

תלמיד: בשבת התחלת לקשור הכול לבורא, להיכנס לתוך קו שכל מחשבה, רצון, קודם כל להעביר דרך הבורא. אבל אנחנו גם אמרנו שצריך דרך העשירייה לפנות לבורא.

אחרת אתה לא יכול לפנות אליו, זה כמו אותה כספת שעכשיו דיברנו עליה. אתה לא יכול לפנות, זה נקרא "קול במדבר", שאתה צועק אבל לא שומעים. רק מתוך עשירייה, אתה מבין שזה חייב להיות מבנה, מבנה של רצונות אגואיסטים שהם מסוגלים להתחבר אפילו במידת מה יחד, שאז הם מותאמים לאור העליון, אפילו נפש דנפש דנפש.

אם הם בנטייה לחיבור אז יש להם מאור המחזיר למוטב. אם מתחברים לפחות במשהו כבר יש להם אור הנפש השגת הבורא שנמצא בתוכם, וזה כבר תחילת העיבור. והלאה מתחילים עוד יותר ועוד יותר להתגבר, להתגבש ביניהם, ואז הבורא מתחיל בהם יותר ויותר להופיע ככוח החיות בתוך העובר הרוחני. וכך מתקדמים.

תלמיד: תחילת העבודה הזו שדרך העשירייה אני פונה לבורא, אותו חיבור, אותן פעולות שעליהן שדיברנו, אני רואה שאני בזה מפספס, אני לא יודע להתחיל נכון את הפעולה הזאת, לא יוצא לי.

אתם אנשים ותיקים, חזקים, וכל אחד באמת עושה עבודה מאוד חשובה בקיום קבוצת בני ברוך העולמית, אתם המנוע הטכני של כל קבוצת בני ברוך, ולכן אני לא חושב שיש כאן בעיה. אתם גם נמצאים במקום אחד, אתם יכולים לראות ולדבר פיזית זה עם זה, הכול בידיים שלכם חוץ מהלבבות, ואת הלבבות אתם צריכים לפנות לבורא שיחבר אותם, שיחבר. אבל הדרישה שלכם זאת דרישה טובה ואני מאוד מכבד אותה.

קריין: מתוך קטעים נבחרים בנושא שפלות והכנעה, קטע 11.

"כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו כנ"ל, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר (ה') הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

מה שאין כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה" 1991)

קטע מאוד יפה.

שאלה: מה ההבדל בין דעתו של אדם למחשבה, כמו שהוא אומר פה?

תוצאה ממחשבה, מרצון, מהרגשה, כל הדברים האלה זה נקרא דעתו של אדם.

תלמיד: אבל בכל זאת יש גם כן את המחשבה שאומרת שלא כדאי לעבוד בצורה כזאת כמו שהוא אומר פה בקטע?

אז זאת מחשבה שהיא מנותקת מהמעשה, מהרצון, והיא נמצאת באדם ששומע, שמבין שהיה צריך לעשות אחרת אבל הוא בינתיים לא מסוגל. השאלה עכשיו עד כמה זה מביא אותו לפעולה נכונה.

שאלה: במקרים שאני לא מסכים עם מה שהבורא מסדר לי, חושב שהוא צריך לסדר דברים אחרת, איך באמת לעבוד עם זה מעל הדעת ולא סתם להתעלם, להגיד " אין עוד מלבדו"?

לסגור עיניים ולעשות מה שכולם עושים.

שאלה: נראה שהתרופה שבתורה יכולה להעלות אותנו משפלות לקדושה, אבל האם יש תרופה לגאווה, או שהגאווה פשוט דוחה אותנו מרוחניות בצורה ישירה ולחלוטין?

גאווה זאת תכונה מאוד טובה והיא עוזרת לנו להגיע לסוף התיקונים, לכן לא לזלזל בגאווה. בכלל, אסור לאדם לזלזל בכל מה שיש בו גם מצד הרע וגם מצד הטוב, כי את כל התכונות שלו הוא יצטרך במלואן, אחרת לא יגלה את הבורא בצורה שמגיע כדי למלא את נשמתו.

שאלה: יש לנו קושי בנושא החיבור וההתקדמות שלנו, האם יש אפשרות להשקיף על ההתנהגות שלי כלפי העשירייה, מבחוץ לבחון מה לא בסדר ביחס שלי כלפי החברים?

אני לא יודע בדיוק מה המצב, לא מכיר למה אתה מתכוון. אני לא חושב שאפשר גם כן למסור את הרגשות האלה אלא אם כן להתכלל בהם בעשירייה ולהיות בהם. אני לא נמצא בזה, לכן אני לא יכול לייעץ לכם, לא יכול.

שאלה: איך אדם מבטל את דעתו ושזה לא יהיה כדי להשיג דעת חזקה יותר, אגואיסטית יותר?

אני חושב שפשוט תשרת אותם כמה שאפשר, ומתוך זה זה יקרה, הבורא יעזור.

(סוף השיעור)