שיעור בוקר - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: ללמוד מהירידה במצב העלייה

הייתי אומר שגם הפוך, ללמוד מתוך העלייה מצב של הירידה. אנחנו צריכים דווקא לעשות כך. למה? כי בדרך כלל אנחנו מתארים את המצב שלנו שהוא לא עלייה, אבל אם נחשוב שכל העולם הוא הסתרה, לכן הוא נקרא "עולם", העלמה, אז אולי כדאי לנו יותר להחזיק את עצמנו שאנחנו נמצאים במצב העליון, נעלה ולא נעשה שום שינוי בכל המציאות חוץ מההסתרה. כי כך הבורא משחק איתנו, וברא את ההסתרה בכוונה כדי שאנחנו נעריך טוב את המצב של הבריאה. כי אנחנו נמצאים דבוקים בו בעולם שכולו טוב וצריכים לחזור אליו במאמץ, רק להוריד את ההסתרה הזאת מהעיניים שלנו, מהחושים שלנו, כי ההסתרה נקראת "היצר הרע", האגו שלנו.

לכן כמה שאדם מצד אחד רוצה, משתדל, מתאמץ להרגיש את עצמו במצב המושלם, כמו בגמר תיקון, כמה שיכול לתאר, ומצד שני עושה מאמצים כדי שהמצב הזה באמת יהיה גלוי לו בכל החושים "כל עצמותי תאמרנה", אז מתקדם. צריכים להשתדל להיות כך, שבטוח שאז יהיה לנו יותר כוח, יותר מרץ, יותר מצב רוח להגיע למצב האמת ש"אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב" ממלא את העולם ואנחנו נמצאים עמו בדבקות, בחיבור ויש רק איזה ענן על החושים שלנו שלא נותן לנו להרגיש זאת. אז לא נתכופף כלפי הענן הזה שהוא היצר הרע הזה בכוונה שברא הבורא אלא שאנחנו דווקא נשתדל להבריח את ההסתרה. אז צריכים לעשות בזה תרגילים.

סדנה

איך אנחנו מבריחים את ההסתרה מעינינו, מחושינו ומרגישים את עצמנו מתוקנים ומגלים את החיבור בינינו עד האהבה. ובתוך החיבור הזה מגלים את הבורא ומקושרים אליו באותה מידה כמו שמקושרים בינינו. איך אנחנו חיים בצורה כזאת שמגלים את הטוב דרך ההסתרה, מבריחים את ההסתרה, מורידים אותה.

*

איך אנחנו דווקא על ידי ההסתרה שנלחמים נגדה, לא רוצים לבטל את ההסתרה, כי אז אנחנו בגילוי הבורא נהיה כמלאכים, זאת אומרת כמו חיות, אלא דווקא ההסתרה עוזרת לנו שאנחנו נשמור עליה להיות בני אדם בדרגה יותר נעלה מהחי. חי מקיים את חוקי הטבע, חוקי הבורא, וההסתרה לא נותנת לנו לקיים את חוקי הבורא אלא את חוקי ההסתרה.

איך אנחנו מחזירים על עצמנו את ההסתרה בצורה כזאת שאנחנו שומרים להיות מנותקים מהבורא כדי לא לקיים את החוקים שלו בצורה אינסטינקטיבית ובכל זאת [רוצים] לקיים אותם מטעם גדלות הבורא, מעל ההסתרה, שהסתרה הופכת להיות למסך שלנו ואז מעל ההסתרה אנחנו רוצים לדמיין את עצמנו, להידמות לבורא ואז אנחנו נעשים "בני אדם". והבורא לא מתגלה כך שהוא מחייב אותנו אלא אנחנו מעצמנו עושים דמות הבורא, צורת אדם, הדומה.

איך ההסתרה הופכת להיות אצלנו למסך המבדיל ומסך המגלה? קדימה, קצת בשמחה אתם נמצאים כבר במשהו, [יכולים] "לגשש".

*

שאלה: איך קורה ששני דברים הפוכים שמנוגדים אחד לשני קורים באותו זמן? שמצד אחד יש הסתרה, ומצד שני אני צריך לעבוד מעל ההסתרה, זה מבטל את ההסתרה. כבר אין לי הסתרה, אין עוד מלבדו, אבל אני עדיין צריך לשמור על הסתרה. איך זה קורה ביחד?

זה קורה ביחד מפני ששני הדברים ההפוכים קשורים לשתי ההבחנות ההפוכות, שבמקום שהייתה לי קודם הסתרה אני עכשיו מסתיר דווקא את האגו שלי, ועם כל הרצון מעל האגו אני עובד לכיוון ההשפעה. אין בזה שום בעיה, זה שינוי פסיכולוגי, צריכים לתאר אותו יותר.

שוב זה מתחיל מזה שאני מתאר את עצמי שנמצא בעולם השלם כמו שדיברנו היום.

אז תשתדלו לעשות במשך היום תרגילים כאלו, אולי לשמוע את קטעים האלה מהשיעור, סך הכול זה עשר דקות ותיראו עד כמה שזה מקדם אתכם. דברים צריכים להתיישב יותר על המוח ועל הלב, הם נעלמים וצריכים להחזיר אותם בכוח ולהשתדל לבנות את היחס הזה הנכון.

קריין: אנחנו קוראים מתוך קובץ "ללמוד מהירידה במצב העליה", ציטוט מספר 11 מתוך רב"ש ב' "מהו ענין יסורים בעבודה".

"העצה הכי טובה בזמן העליה היא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת דעת, איך לעבוד את ה', כמו שכתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב". וכמו שכתוב "וחננן מאתך חכמה בינה ודעת". ואז ממילא הוא יראה את החסרון שבו, וכבר יהיו לו כלים ריקים. ומזה הוא ינצל, שלא יבוא לידי ירידה ממש."

(רב"ש - ב'. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

שאלה: קראתי מספר פעמים את הקטע הזה ספציפית ולא ברור. בעלייה רוצה למצוא חסרונות בעלייה. אז מה זה נקרא לעיין בתורה בשביל לעשות את זה, למצוא את החסרונות האלה?

"תורה" זה נקרא כל האמצעים שיש לפנינו כדי לגלות את הרע ולהביא עליו את המאור המחזיר למוטב, על ידי תפילה, בקשה, העלאת מ"ן והמ"ד גם מה שאנחנו מקבלים בחזרה, כוח התעוררות, רוממות גדלות הבורא, שכל זה מתקן אותנו ואנחנו יכולים לעשות איזו פעולה בעל מנת להשפיע וזה נקרא "מצווה". אז יש לך תורה ואחר כך מצווה. לכן כתוב "על ידי תורה ומצוות".

קריין: 12 מתוך "מאמרי שמעתי", בעל הסולם מאמר כ"א, "בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה".

"בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה, שיש לו מצב רוח מרומם, ואז מרגיש את עצמו, שאין לו שום תשוקה רק לרוחניות, טוב אז לעיין בסתרי תורה, בכדי להשיג את פנימיותה. ואפילו שרואה, שאף על פי שמתיגע את עצמו להבין משהו, ומכל מקום אינו יודע שום דבר, מכל מקום כדאי לעיין בסתרי תורה, אפילו מאה פעמים בדבר אחד, ולא לבוא ליד יאוש, היינו לומר, שאין שום תועלת מזה, מאחר שלא מבין שום דבר. והוא מטעם, שבזמן שהאדם מעיין באיזה ענין ומשתוקק להבינו, ההשתוקקות הזו נקרא "תפילה". כי ענין תפילה הוא בחינת חסרון, שפירושו שמשתוקק לדבר שחסר לו, שהקב"ה ימלא את חסרונו. וגודל התפילה נמדד לפי ההשתוקקות. כי לדבר שחסר לו ביותר, אז ההשתוקקות יותר גדולה. כי לפי ערך החסרון, כן במידה זו הוא משתוקק. ויש כלל, בדבר שהאדם משקיע יגיעה ביותר, אז היגיעה מגדילו את החסרון, ורוצה לקבל מילוי על חסרונו. וחסרון נקרא "תפילה", בחינת עבודה שבלב, כי "רחמנא ליבא בעי [הקב"ה חפץ בלב]". נמצא, שאז הוא יכול לתת תפילה אמיתית."

(בעל הסולם. שמעתי. כ"א. "בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה")

נגיד שאין לנו בעיה לעיין בדברי התורה, וגם להשתוקק להבין, להרגיש, לקלוט, להתקרב לזה איכשהו, גם אין לנו בעיה. הבעיה שלנו שאנחנו משום מה לא יכולים לפנות לבורא שיעזור לנו. חסרונות, כביכול, לא חסר. אנחנו צריכים ללמוד איך לגבש אותם ולכוון אותם, אבל העיקר זה לפנות. אם היינו מרגישים שחייבים לפנות איתם לבורא, אז גם היינו כבר מסדרים בהתאם לזה פנייה.

איך אנחנו יכולים בזכות הקבוצה להרגיש, ממש שהחסרונות שאני מרגיש אני חייב לכוון אותם לבורא? באיזו צורה לכוון אותם? באיזו צורה לארגן אותם, לחבר, ואיך פונים, בקיצור? כל העניין הזה לפנות לבורא כאן יש לנו ממש איזה כתם לבן. להרגיש חסרונות, כן. למיין אותם, אולי, גם כן, או לא, אבל, העיקר איך לפנות לבורא מתוך החסרונות?

למה כאן אני שוכח, אני נשאר עם עצמי? ברור למה אני לא משייך את זה לבורא, כי הוא נסתר. אבל למה אני דווקא במצב שהבורא נסתר, בכל זאת, יכול לכוון אותי אליו דווקא עם כל החסרונות הנכונים שלי, שאני לא מבקש לפתור אותי מהדין ומכל מיני דברים לא נעימים. אני מבקש אולי דברים יותר נעלים במקום זה. איך עושים זאת?

*

איך עושים? איך אנחנו מארגנים פנייה לבורא? כנראה על ידי הקבוצה. שבלי קבוצה ברור לי שאני לא יכול לפנות לבורא. ועם הקבוצה זה ממש יוצא שאני פונה אליו, לבורא.

ולכן, אני מתחיל להבין שעלי להשיג אהבת החברים, ומתוכה אני אגיע אחר כך לאהבת הבורא. אבל עכשיו אני צריך להשיג קשר בינינו, ואם הקשר בינינו הוא מה שעומד לפניי בצורה ברורה, אז זה גם יחייב אותי לפנות לבורא שיעזור לי להגיע לקשר.

*

קריין: קטע מספר 13, מתוך רב"ש ג', "התקרבות מהירה".

"אין האדם נכנס לעבודת השמאל שנקרא צרה, אלא בזמן שהוא נמצא בעליה, אז נכנס בשמאל, כלומר שעדיין לא נמצא בירידה. "אמר ר' אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה" (סנהדרין מ"ד ע"ב). היינו שאפילו שהוא נמצא בזמן עליה, הוא צריך לבקש שה' יקרב אותו בהתקרבות יותר גדולה אחרת, בכדי שיתקדם בעבודה. ואם הוא לא מרגיש חסרון, אי אפשר להתקדם. בגלל זה נותנים לו ירידה מלמעלה, כדי שיהיה לו חסרון. וירידה נקרא צרה. ואז הוא מתפלל. לכן יש עצה, מטרם שהגיע אליו הצרה, הוא כבר מתפלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 840 "התקרבות מהירה")

איך אנחנו עושים את זה בחברה, בעשירייה? כל אחד מעורר את היחס שלו לקבוצה בזמן שלא הרגיש בזה שום טעם, אנחנו יחד יכולים לדון על זה. כשנמצאים בזמן העלייה איך אנחנו רוצים למשוך את מצב הירידה שלא הייתה כל כך מורגשת, הקשר בינינו, ונטייה, ויחד עם זה גם לבורא, איך עושים זאת?

איך אנחנו מבצעים בקבוצה, מתוך הרגשת העלייה גם אותם הליקויים שמתגלים בזמן הירידה ומושכים אותם עכשיו יחד כולנו? נדבר על זה, שיהיה ברור לכולם.

תתחילו לדבר, תראו שזה בסדר. אתם יכולים לתאר את שני המצבים האלו. זו לא בעיה. לתאר את מצב העלייה עכשיו, מצב הירידה שהיה, אנחנו רוצים להוציא משם את הליקויים, חסרונות לגדלות הבורא, לגדלות החברים, גדלות הקבוצה, כל הדברים האלה עכשיו אנחנו רוצים לתקן אותם. ואז במצב עלייה אנחנו פונים לבורא שיתקן אותם החסרונות שהתגלו מקודם. ואז אנחנו מרוויחים ממש את הכלים שלנו. ירידה נותן הבורא, עליה נותן הבורא, לבקש לצרף ירידה לעליה זה אנחנו, זה הכלים הרוחניים שלנו.

*

קריין: קטע מספר 14 מתוך רב"ש ב' "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בַּכְּרִי, בעבודה".

"התיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפלה. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו."

(רב"ש - ב'. מאמר 10 "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בַּכְּרִי, בעבודה" 1991)

כבר ברור לנו שזו העבודה שאנחנו צריכים לעשות, להמשיך ולהמשיך. אל תחכו שמיום ליום אתם תקבלו משהו חדש אם אנחנו לא נממש את הקודם.

שאלה: אנחנו אומרים שמצב עליה זה כשיש גדלות הבורא וחשיבות הבורא והמטרה ומצב הירידה כשאין. אם אני מסתכל על המצבים, תמיד חסר הבורא בינינו. אני לא רואה מצב עלייה. אם אלה ההגדרות אז אני אף פעם לא רואה שהייתי בעלייה, תמיד הוא חסר בינינו, תמיד אנחנו לא מדברים עליו מספיק, תמיד הוא לא מספיק חשוב לנו. השאלה אם המצבים האלה מדברים על המצב שלנו עכשיו או מצבים שבאמת נהיה בעליה. אם זה ממש רלוונטי עכשיו? כי אני מרגיש שלפי ההגדרות האלה אני בירידה כל הזמן.

תתפלל. תבקש את גדלות הבורא, חשיבות הבורא בעיניך שיעזור לך מתוך זה לפעול כלפי החברים, כלפי הקבוצה, כלפי הלימוד, כל האמצעים. מה הבעיה? חסרה תמיכה מהקבוצה מקנאה, תאווה, כבוד בהתעוררות שלהם. אולי זה. אנחנו צריכים לראות כמה אנחנו זקוקים תמיד לחיבור יתר, להצמיד את עצמנו יחד בכל צעד ושעל. לפי זה הצעדים שלנו, עד כמה אנחנו מצטרפים יותר זה לזה. ואז מתוך זה הפניה שלנו לבורא בהתאם לזה תהיה יותר עוצמתית, היא תפעל. הכול תלוי במידת הקשר בינינו.

מידת הקשר הופכת להיות לדרישה. מעוררת בנו את התשוקות, את הרצונות הנכונים, מזה מגיעה לנו הבנה, הרגשה רוחנית, כי חוץ מהתחברות סביב מרכז הקבוצה, סביב הבורא, אין לנו פעולה רוחנית אחרת. רק תפילה ונטייה אליו.

שאלה: אני שמעתי שמספיק שיש חיסרון בלב כדי שהתפילה תתקבל, שהחיסרון הנכון יהיה בלב. מה זה שכל הזמן צריך לבקש מהבורא?

מה שיש לך בלב זה הבורא נותן, זה לא החיסרון שלך. אנחנו צריכים להוסיף את החיסרון שלא חיסרון. כך זה נקרא. חיסרון שלא חיסרון. בעצם לפי מה שיש לי לא חסר לי, לפי הרצון שלי, לא מתעורר בי. אפילו שיש לך ומתעורר בך רצון לגדלות הבורא, זו עדיין לא תפילה כי זה יש לך. מה שיש לך זה לא מה שאתה מחפש שנפל לך ואולי איבדת כזקן.

לכן, חיסרון באמת לגדלות הבורא בשביל מה הוא? הוא חיסרון כדי שאנחנו, על ידי החיסרון הזה, על ידי גדלות הבורא שיופיע, אנחנו נוכל להתחבר יותר זה לזה ביתר כוח, להצמיד את עצמנו, ואז להגיע לכזה לחץ בינינו שהבורא מתגלה.

לתת לבורא שטח שיתגלה זה דווקא להגיע למצב שאין בינינו שטח ואז הוא מתגלה, בחוסר מרחק בינינו. לזה אנחנו צריכים להגיע. זאת אומרת התפילה, לפני שאתה מתפלל אתה צריך להכין על מה אתה מתפלל, מה אתה מבקש, בשביל מה, לאיזה צורך. היא צריכה להיות מעובדת נכון, עד כמה שאתה מסוגל ודאי, במידה שאתה מסוגל, אתה מקבל תשובה, תמיד.

זה שאנחנו עדיין מתקדמים בצורה כמו שמתקדמים, אין לנו עדיין תפילה. אין. אנחנו צריכים להגיע למצב לא שהמורה מגיע לשיעור בוקר ומביא לנו עוד קצת קדימה, זו לא ההתקדמות הרצינית, הנכונה בסופו של דבר. התקדמות צריכה להיות מתוך זה שאנחנו משתדלים מחוסר הקשר בינינו, וזה מחוסר גדלות הבורא בעינינו, להתקדם כלפי החיבור ואז לבקש מהבורא שיממש.

שאלה: הקטעים האלה של רב"ש שאנחנו קוראים עכשיו, פתאום הם נראים כנוסחה אוניברסאלית להצלחה שרלוונטית לכל תחום. נניח במצב של עלייה לקרוא מקורות, במצב של ירידה אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק למטרה, מה שאני לא עושה אני יכול להשתמש בזה שם. אבל כאן יש בורא, וכך או אחרת אפילו בקטע האחרון, רב"ש מייעץ להתפלל שהבורא יאיר לו באור פניו. ואתה כל הזמן מכוון אותנו לקבוצה, אצל רב"ש זה לא כתוב ואתה כל הזמן שולח אותנו לקבוצה.

למה זה לא כתוב בצורה כל כך ברורה אצלו? נגיד כשנכנסים לבלוג שלך, אצלך זה קבוצה, קבוצה, קבוצה, אצלו זה כאילו לא מופיע. מה עוזר הכיול הקבוצתי הזה, כשאני מפזר את עצמי בתוך הקבוצה?

זה נכון. כבר אמרתי כמה פעמים שלרב"ש לא היה מקום לברר את כל הדברים האלה בקבוצה, כדי לדחוף את התלמידים שלו להיות כל כך מקושרים ומבררים את המצבים הרוחניים האמיתיים, לא סתם רוחניים, בקשר ביניהם בקבוצה, זה דבר אחד. גם לא היה לו זמן. בסך הכול מהתארגנות הקבוצה, קבוצות, ועד שהוא נפטר עברו שש שנים, זאת לא תקופה מספקת כדי לבנות את הדברים האלו.

אני לוחץ כי בוא נגיד כך, כך נראה לי שצריך להיות. ויותר מזה, מאיפה תקבלו תמיכה, מאיפה תקבלו חיזוק, מי יחזיר אתכם לכיוון הנכון אם אתם נמצאים כל אחד בשליטת האגו שלו? איפה, איפה הכיוון הנכון, הרוחני, איפה הבורא, באיזה כיוון הוא נמצא? תסביר לי. איך יכול להיות שאדם מתעורר לבד בצורה נכונה לכיוון הנכון? הוא מקבל כמה דחיפות מהבורא, נכון, אבל לאיזה כיוון? תראה מה שהוא כותב על "מתן תורה", "הערבות", על מאמרי החברה, הוא לא יכול כל פעם להזכיר לך את זה. אולי אתה צודק בטענה שלך, אבל אחרי כל הטענות מה אני אגיד לך, תמשיך איך שאתה חושב. אין לי מה לתת אחרת.

אם אתם תהיו כל אחד בתוך עצמו ולא תעוררו את עניין הקבוצה.. אנחנו רואים גם מהזוהר, מכל לימודי הבעל שם טוב, זה הכול קבוצה, זה הכול חברותא. אני לא יודע מה לעשות. אם אדם לא נתמך על ידי החברה.. תראה מה שהוא כותב ב"בחירה חופשית", בכל המאמרים, הכול תלוי בסביבה. אז אל תקרא לזה "קבוצה", אל תקרא לזה "עשירייה", תקרא לזה "סביבה". אבל אתה חייב להתכלל בסביבה וללכת יחד עימה. והבוחר בסביבה יותר טובה כל פעם הוא זוכה להצלחה. אז תעשה מה שכתוב בלי לשאול אותי ובלי לשמוע אותי, נראה לאיזה סיכומים תגיע.

בטח שהאגו שלנו כל הזמן רוצה למשוך אותנו לכל מיני כיוונים אישיים, ואדם עושה כך. ובגורל הפרטי ישנן תקופות שאדם מתנתק מהקבוצה, מכל העניין הזה, הוא לא רוצה את זה, הוא לא סובל את זה, זה ברור. ולנשמות הגבוהות זאת דווקא תקופה די ממושכת, כשיצר הרע גבוה, גדול, עוצמתי, שיש לו מכשולים גדולים לפניו מפני שצריך להגיע לגילויים, להישגים גדולים, גם לעומק. לא סתם לראות את הדברים אלא להכיר בעומק של כל מערכת הנשמה, אז אדם כזה הוא נמצא בהסתרה גדולה. הוא נמצא בהסתרה גדולה וקשה לו מאוד.

הוא רואה שהחברים שלו רצים קדימה, והם מקבלים את כל התורה הזאת של הקבוצה, של החיבור, עשירייה, הפצה, כל הדברים, עבודה בקבוצה, איך שהם מתחבקים, איך שהם שרים יחד, אוכלים יחד ולו זה לא בא, הוא לא מסוגל לסבול את זה, לא מסוגל, זה מגעיל. כי הרצון לקבל שלו גדול פי כמה, ולא נותן לו אפשרות לראות את הדברים. כעבור אולי זמן כפול ממה שהם צריכים כדי להתחיל להתחבר בקבוצה, אולי אחרי עוד עשר או עשרים שנה אחריהם, הוא מתחיל להבין שהעיקר זה חיבור בקבוצה, לפני זה לא. הוא יכול לשמוע יום יום אבל זה לא חשוב כמה ששומע. אנחנו מבינים שמה שחשוב זה מתי שהאור העליון ישפיע עליו וידקור בדיוק בנקודה הפנימית. לכן כל אחד בזמנו. אנחנו לא יכולים לדרוש מכולם.

יש אנשים שיוצאים מאיתנו מפני שהרוחניות לא מושכת אותם, הם בינתיים לא בשלים. ויש אנשים שיוצאים מאיתנו מפני שמגעיל להם, דוחה אותם מאוד עניין החיבור, "ואהבת לרעך כמוך", כל מיני כאלה דברים. הם מכוונים לגילוי הא-לוהות אבל לא דרך האמצעי הזה. ועד שיתברר להם שהאמצעי הזה הוא בעצמו לא אמצעי אלא בניית הכלי לגילוי הבורא, זה לוקח כמה שנים טובות, יכול גם לקחת עשרים שנה, לא נורא. הכול זה לפי שורש הנשמה.

לכן לא להתפעל מזה שישנם אנשים שיש להם משיכה לחיבור בקבוצה וישנם כאלה שאין להם. רק הקבוצה צריכה לשים לב שלא יהיו הפרעות. שאלו שאפילו אין להם משיכה, הם משתדלים איכשהו להיות בתוך חיבור עם כולם, איכשהו בחיבור חיצון. וגם צריכים לשמור עליהם, הם יבואו קצת יותר מאוחר להכרת ההכרחיות בחיבור.

(סוף השיעור)