שיעור בוקר 01.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: תע"ס חלק א'

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דף כ"א, עמ' 21, הסתכלות פנימית, אותיות כ"ב – כ"ח

קריין: אנחנו נקרא קטע הכנה ללימוד תע"ס מתוך מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" של רב"ש.

"התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כח ללכת נגד הטבע. כי ענין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא ע"י התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.".  

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

זה מה שאנחנו צריכים לקבל מהתורה, כוח הסיוע שיעזור לנו להגיע ממצבנו שבורים, חלקים מכלי שבור, כדי שנתאחד יחד ונגיע לדרגת הבורא. בכוונה כזאת נתחיל ללמוד ולחשוב את התע"ס איך שהוא יעזור לנו.

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', בדף כ"א, עמ' 21, "הסתכלות פנימית", פרק ה', אות כ"ב.

פרק ה'

אות כ"ב

מחשבת הבריאה מחייבת כל הפרטים שבמציאות

לצאת זה מזה עד לגמר התקון.

"ועכשיו שזכינו לכל הנ"ל, יובן לנו באפס מה, עוצם יחודו יתברך וית', אשר לא מחשבותיו מחשבותינו וכו', וכל ריבוי הענינים והצורות המושגים לנו, בכל המציאות הזו אשר לפנינו, כל זה מתיחד אצלו ית', במחשבה יחידה אחת, דהיינו, מחשבת הבריאה "כדי להנות לבריותיו", אשר המחשבה היחידה הזאת, מקפת את כל המציאות באחדות גמורה עד גמר התיקון, כי היא כל מטרת הבריאה כנ"ל. והיא הפועל. כלומר, ע"ד כח הפועל בנפעל, כי מה שהוא אצלו ית' רק מחשבה יהיה בנבראים חוק מחוייב בהכרח. וכיון שחשב עלינו להנות אותנו נתפעל בנו בהכרח הענין הזה, להיות מקבלים שפעו הטוב. והיא הפעולה. כלומר, אחר שהוטבע בנו החוק הזה של הרצון לקבל הנאות, אז מוגדרים אנו לעצמנו בשם פעולה, שמחמת שינוי הצורה הזאת, יוצאים אנו מכלל בורא לכלל נברא, ומכלל פועל לכלל פעולה, כנ"ל. והיא היגיעה והעבודה, שמחמת כח הפועל בנפעל כנ"ל, מתגברת והולכת כמות חשק הקבלה שבנו, ע"ד השתלשלות העולמות, עד לבחי' גוף נפרד בעוה"ז, דהיינו בהפוך הצורה מחי החיים, שאין בגדרו להשפיע מחוצה לו כלל וכלל, שהוא המביא לגופים את המיתה, וכל מיני יסורים ויגיעות לנשמה כמו"ש עוד. והוא ענין עבודת השי"ת בתורה ומצוות. כי ע"י הארת הקו במקום המצומצם, נמשכים השמות הק', התורה, והמצוות. וע"י העמל בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, לאט לאט מתהפכים כלי הקבלה שבנו, לכלי השפעה. וזהו כל השכר המקווה לנו. שכל כמה שכלי הקבלה אינם מתוקנים, אי אפשר לנו להרחיב פינו לקבל שפעו ית', והיינו משום פחד של השתנות הצורה, בסוד מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה. כי משום זה היה הצמצום הא', כנ"ל. אבל בהיותנו מתקנים את כלי הקבלה שלנו, שיהיה ע"מ להשפיע, משווים אנו בזה את הכלים ליוצרם, וראויים אנו לקבל את שפעו עד אין קץ."

שאלה: מה יוצר את התורה והמצוות?

"רצונו להיטיב לנבראיו". זאת מחשבת הבריאה שממנה הכול מתחיל כלפינו. אנחנו לא יכולים לדבר על מה שלפני זה. כי לפני זה אנחנו לא נמצאים. ולכן כל הדיבורים מלפני זה, זה פילוסופיה שאין לה שום תשתית. אנחנו יכולים לדבר רק מה שאנחנו מסוגלים להשיג בתוך יחס הבורא אלינו, היינו, רצון לקבל.

אז יש מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שממנו נולדים הנבראים, רצון לקבל, וכלפיהם הבורא כבר מתחיל לפעול כדי להביא את הרצון לקבל לצורה שהוא רואה כנכונה, להזדהות עימו, לגמר התיקון.

שאלה: מה זה אומר שהבורא הוא הפועל ואנחנו פעולותיו?

אני לא חושב שיש על זה שאלה. הבורא הוא הפועל. הוא פועל בכל דבר, בכל מה שרק יכול להיות. אנחנו תוצאות מכל הפעולות שלנו. לכן אנחנו נקראים "הנבראים". גם כולנו יחד, גם כל אחד ואחד, גם כל מחשבה ורצון שבנו, כל מה שקורה עד הפרט הקטן האחרון ביותר, הכול זה תוצאה מפעולת הבורא, כי"אין עוד מלבדו", אין מישהו פועל עוד חוץ ממנו.

ואפילו אם אתה יכול להגיד, "לא, הוא התחיל את הבריאה, הוא כאילו לחץ על הכפתור, והכול התחיל, ועכשיו זה מתפתח בעצמו". לא. אין דבר כזה. אלא אותה מחשבת הבריאה היא פועלת מתחילה ועד סופה, ואין שום דבר שיוצא מחוצה לגדרה. הבורא הוא פועל, והוא, אם אפשר להגיד, אחראי על כל פעולה קטנטנה ביותר שנמצאת.

שאלה: כתוב שאנחנו מביאים כלים כדי להידמות ליוצר, ואז הופכים למוכשרים לקבל את המילוי שלו באופן לא מוגבל. אבל הרי כלי הקבלה מוגבל. איך הוא יכול להיות בלתי מוגבל?

הכלים שלנו הם לא מוגבלים אם הם בעל מנת להשפיע לבורא, אז הכלי שלנו זה הבורא. אותו אנחנו רוצים למלאות ולכן אנחנו לא מוגבלים. כמו אורח ובעל הבית.

שאלה: הוא אומר, "בהיותנו מתקנים את כלי הקבלה שלנו, שיהיה ע"מ להשפיע, משווים אנו בזה את הכלים ליוצרם, וראויים אנו לקבל את שפעו עד אין קץ.", אזכרגע, בינתיים מה קורה?

בינתיים אנחנו משתדלים להתקרב לפעולות האלו.

תלמיד: אני מקבל חלק מהשפע בינתיים?

אתה מקבל כדי להתקיים ולא יותר, מה שאתה מסוגל לקבל ברצון לקבל שלך ללא תיקון.

תלמיד: מה זה נקרא "לתקן את הכלי שלנו"?

במידה שאתה רוצה שהכלים שלך יהיו מתוקנים, ואתה מעלה בקשה, מ"ן, לפי זה אתה כן מתקן את עצמך.

תלמיד: מה זה אומר שדרך שינוי הצורה אנחנו מפסיקים להיות בורא והופכים לנברא?

על ידי שינוי צורה אנחנו מתנתקים מהבורא ונעשים נבראים, וזה על ידי העביות שאנחנו מתחילים להרגיש שזה הישות שלנו. אז אנחנו מתנתקים מהבורא ומרגישים את עצמנו שקיימים בפני עצמנו. אני רוצה, אני חושב, אני מרגיש. זאת הישות שלנו, הישות שבתוך כל אחד ואחד. במידה שאני את הישות הזאת מכוון לטובת הבורא, דרך טובת הנבראים, בזה אני מחזיר את הישות שלי לדרגת הבורא. וכשמגיע בחזרה לדבקות בבורא, אז נכללים בו כולם.

תלמיד: אז לפני שינוי הצורה, מה שאנחנו מכנים בורא בחכמת הקבלה, זה למעשה רצון לקבל שנשלט על ידי בורא בצורה כל כך גמורה שאנחנו קוראים לו "בורא", כיוון שהוא פועל בצורת השפעה מוחלטת?

לא. אני לא מבין מאיפה אתה לוקח שרצון לקבל זה הבורא. הבורא זה רצון להשפיע בלבד, ומתוך שהרצון להשפיע הזה מתגלה, מהרגע זה והלאה אנחנו יכולים לדבר על פעולת הבורא כלפי הבריאה. ואז הרצון להשפיע ממציא את הרצון לקבל, כדי לממש את עצמו. הבורא צריך את הנבראים כדי להביע את עצמו, לגלות את עצמו.

תלמיד: הוא כותב שהמחשבה שאצלו מחייבת אותנו הנבראים כחוק.

כן.

שאלה: אנחנו יכולים גם מתוך מחשבה לחייב חבר?

אם אתה נמצא בכוונה כזאת כמו הבורא, על מנת להשפיע, אתה יכול להשפיע ככה לאחרים.

תלמיד: מחשבה זה כוח?

כן. מחשבה זה הכוח הכי גדול שישנו במציאות.

שאלה: עם כל זאת, האגואיזם תמיד יסבול או שהוא יהפוך לתענוג? האם הפעולות להתקרבות לבורא יהפכו לתענוג?

הכול תלוי בכוונת המקבל. הוא יכול לסבול ויכול לשמוח. תלוי איך הוא מתייחס למה שמגיע לו מהבורא.

שאלה: מחשבת הבריאה מתבהרת במחשבה פרטית?

מחשבת הבריאה פועלת על הכול. היא כוללת את כל המציאות, עד פרט האחרון ביותר. וכל מה שמפעיל את כל המציאות מתחילתה ועד סופה, זה נקרא, "מחשבת הבריאה". יחס הבורא לבריאה.

שאלה: מחשבה קודמת לרצון? איך זה עובד?

מחשבה קודמת לרצון. אם הרצון קודם למחשבה אז זה לא לפי האדם. זה אדם מטומטם שאין לו שכל אלא פשוט עובד לפי הרצון. כמו תינוק, נגיד. "הכול במחשבה יתבררו".

שאלה: אז אפשר להגיד שתיקון זה את מי אני רוצה למלא, או אותי או את הבורא? זה כל התיקון שצריך לעשות?

תיקון ודאי שהוא בזה, את מי אני רוצה למלא, את עצמי או את הזולת, ודרך הזולת את הבורא.

קריין: אנחנו בעמ' כ"ב, דף כ"ב, עמ' 22 למטה, שורה "והנך רואה".

"והנך רואה שכל אלו הצורות ההפוכות שבכל הבריאה הזו שלפנינו, דהיינו צורת פועל ונפעל, וצורת הקלקולים והתקונים וצורת העבודה ומתן שכרה, וכו', כל זה הוא נכלל רק במחשבתו היחידה ית', הנ"ל, ובתכלית הפשטות, דהיינו "להנות לנבראיו" בדקדוק, לא פחות ולא יותר. ועל הדרך הזו הנ"ל נכללים ג"כ במחשבה ההיא, כל ריבוי המושכלות, הן המושכלות שבתורתנו הק', והן החכמות החצוניות וכל ריבוי הבריות והעולמות, ושינוי ההנהגות שבכל אחת, כל אלו יוצאים ונובעים רק מהמחשבה היחידה, כמו שאבאר בהמשך ביאורנו במקומם."

אות כ"ג

מלכות דא"ס, פירושה, שהמלכות איננה עושה

שם בחינת סוף.

ובהנ"ל יובן, המובא בתיקוני זוהר מבחי' המלכות דא"ס ב"ה, שע"ז נרעשו הספים מקול המתמיהים, דהיתכן לכנות שם מלכות בא"ס ב"ה, דא"כ יש גם שם ט' ספירות ראשונות וכו'. ובדברינו מתבאר היטב, דענין הרצון לקבל הכלול באור א"ס ב"ה בהכרח, כנ"ל, הוא נקרא מלכות דא"ס ב"ה, אלא ששם לא עשתה המלכות בחי' סוף וגבול על האור א"ס ב"ה, משום שעוד לא נגלה בה שינוי צורה מחמת הרצון לקבל, לכן נק' א"ס ב"ה, כלומר שהמלכות אינה עושה שם בחי' סוף וכו', לאפוקי מאחר הצמצום ולמטה, נעשה בכל ספירה ופרצוף בחי' סוף בכח המלכות."

יש לנו מצב שנקרא "מלכות דאין סוף", ששם מתגלה רצון הבורא בצורה אין סופית. כלפי מה הוא מתגלה? זה לא סתם רצוןa מתגלה, אלא זה צריך להיות כלפי משהו. ככה זה.

זאת אומרת, יש רצון לקבל אינסופי שכלפי הרצון לקבל האינסופי הזה מתגלה הרצון להשפיע האינסופי והמצב הזה נקרא "מלכות דאין סוף" שהיא מלאה בשפע דאין סוף שמגיע מהבורא. וסך הכול המצב הזה נקרא "מלכות דאין סוף". לא מדובר על הגודל, מדובר על זה שכמה שהיא רוצה, היא מקבלת לגמרי עד הסוף, לכן היא נקראת מלכות דאין סוף.

שאלה: יש התרשמות כזאת שהקטע הזה מכוון, אבל למה בדיוק הוא מכוון אותנו?

הוא מסביר לך מה זה מושג מלכות דאין סוף. הוא אומר "מלכות דא"ס, פירושה, שהמלכות איננה עושה שם בחינת סוף.", זאת אומרת אין גבול גם מצד הרצון לקבל, גם מצד השפע שממלא את הרצון לקבל, אלא שניהם נמצאים לגמרי לגמרי ללא הגבלה. לדוגמה, אם אני ממלא את הכוס שלי לגמרי לגמרי עד הסוף, זה נקרא אין סוף, אין גבול. עכשיו יש גבול, [כי בחלק הכוס מלאה, ובחלק היא ריקה], אז יש גבול. רק צריך להבין את ההגדרות, שכך זה נקרא "אין סוף" ו"סוף". אתה לא יכול לשאול אם זה מיליון טון או מיליארד טון או כמה, זה לא חשוב כמה, מדובר על איחוד, רוחניות תמיד מדברת על איחוד, אין גבול, אין סוף.

שאלה: בהמשך הקטע הוא כותב שלאחר מכן נעשה בכל ספירה ופרצוף בחינת סוף בכוח המלכות. מה זה נקרא סוף?

יצאו ממלכות דאין סוף כל מיני חלקים שיש בכל אחד ואחד בחינת סוף, זאת אומרת קבלה מוגבלת, עד כאן ולא יותר. את זה עוד נראה הלאה.

שאלה: איך הוא מגיע לקביעה הזאת, דווקא מתוך זה שיש צמצום ויש סוף בכל הבחינות אחרי זה?

מלכות דאין סוף זה לפני הצמצום.

תלמיד: נכון, הקביעה הזאת שבעל הסולם כותב כאן זה דווקא בגלל שיש את הצמצום? מאיפה ההשגה הזאת שלמעלה מהצמצום אין הגבלה?

זה שלמעלה מהצמצום אין הגבלה זה כבר נובע מתוך זה שאחר כך על ידי הצמצומים אנחנו מגיעים למצב ששוב מגלים את מלכות דאין סוף, למעלה מהצמצומים. כשאנחנו מקיימים את כל הצמצומים בעצמנו, אנחנו מגיעים למצב שמגלים מלכות דאין סוף כמו לפני הצמצום. הצמצום כבר לא פועל עלינו. צמצום היה בגלל הבושה, ואם אני מתקן את הכלי והבושה נעלמת, אני מגיע שוב למלכות דאין סוף. ברוחניות אלה לא מצבים סטטיים כמו שאצלנו, הכול תלוי באיכות הכלי שעליו אנחנו מדברים.

שאלה: אתה יכול להגיד מה ההבדל בין מלכות דאין סוף ובין אין סוף עצמו?

אין סוף זה מושג שלא שייך לכלום, זה בלי הגבלה. מלכות דאין סוף, מדברים על הרצון לקבל שהוא לא מוגבל, הוא לא מגביל את מי שרוצה למלא אותו בשום דבר. אור אין סוף גם כן, זה אותו השפע שבא מהבורא ואין לו שום גבול, אלא המקבל הוא כבר עושה גבול בתוך השפע.

שאלה: מה זה אומר שכוח המלכות מביא סוף בכל ספירה ופרצוף?

כוח המלכות נמצא בכל פרצוף ופרצוף ומייצב את כול הפרצוף. כל הט' ראשונות הן מידת השתוות המלכות לאור אין סוף, ולכן העיקר בפרצוף זה המלכות שלו. ולפי המלכות אנחנו מכנים את הפרצוף, לפי זה אנחנו שוקלים את הפרצוף, מדברים עליו, לפי אותו רצון לקבל שיכול להעמיד את עצמו כרצון להשפיע לבורא, עד כמה האורח יכול להנות לבעל הבית, לקבל על מנת להשפיע לבעל הבית.

שאלה: האם הכוונה היא מחשבה או שהמחשבה הזאת קשורה איכשהו לרצון?

הכוונה היא תמיד רוכבת על הרצון ולא יכולה להיות מנותקת מהרצון.

שאלה: הבורא מפעיל כל פרט בבריאה, אם כן מהי הפונקציה שלי ברוחניות?

הבורא מפעיל כל פרט ופרט שבבריאה, והעבודה שלי היא לקבל את היחס שלו אליי ובדיוק לסדר את עצמי בצורה נכונה כלפיו בתגובה שלי. זאת עבודת הנבראים. זאת אומרת אני צריך לגלות את היחס הנכון של הבורא אליי, מהמצב הזה כמו שעכשיו ועד המצב של אהבה חלוטה. מתי אני מגלה את זה ואיך? אני מגלה את זה באותה מידה כמו שאני עונה על היחס שלו אליי, כך אני צריך להתייחס אליו. היחסים האלו הוא אליי ואני אליו, שזה נקרא "אני לדודי ודודי לי", זו בדיוק הכוונה שאומרים "תעשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך", וכך אנחנו מגיעים לדבקות.

שאלה: במלכות דאין סוף חוץ מזה שאנחנו יודעים שהרצון לקבל הוא ללא גבול, יש שם גם הבחנות בצורות הקבלה?

במלכות דאין סוף אנחנו לא יכולים יותר לדבר חוץ מזה שהיא מקבלת את השפע ללא הגבלה.

שאלה: איפה במלכות דאין סוף מתגלה המקום הזה או הדבר הזה שעליו כן מגיעה בושה, אם היא מקבלת ללא הגבלה?

בגלל שהיא מקבלת ללא הגבלה אחרי שהיא מתמלאת, אז בסופה היא מרגישה שהיא הפוכה מאותו האור שממלא אותה, ואז הפער בין כוונת האור וכוונת הכלי מביא את הכלי להרגשת הפער שנקרא בושה.

תלמיד: כלומר מתגלה הצורה בעצם?

מתגלה פער בין הנותן והמקבל, והפער הזה הוא נקרא "בושה". אם לא הייתי מרגיש את המקבל, את כוונת המקבל, לא הייתי מרגיש בושה. ילדים קטנים הם לא מתביישים. אנחנו אצל הקרובים שלנו גם לא כל כך מתביישים, אמנם יש איזה חשבון. מה שאין כן, כלפי אנשים זרים אנחנו כן מתביישים, כי זה פגם בכבוד שלנו ואנחנו לא רוצים את הפגיעה הזאת, אמנם אגואיסטית אבל בכל זאת, לכן אנחנו "שומרים מרחק" מה שנקרא. צריכים לשלם, להשלים על זה שאתה מקבל משהו ממישהו.

עם אנשים שאנחנו קרובים אליהם שיש שם קשרי אהבה, אנחנו לא עושים חשבון, אנחנו יכולים לקבל ללא שום הגבלה. מאיפה זה נובע? מתוך זה שהוא אוהב אותי, אז מה שאני מקבל ממנו זה מלכתחילה רק בא לו כתענוג. או שאני שייך לאמא שלי כמו ילד קטן ואז אני מקבל ללא שום בושה ואפילו דורש, "את זה אני רוצה, את זה אני לא רוצה, למה עשית לי כך וכך", כי אני בטוח ברצון שלה לעשות לי טוב. או שאנחנו מגיעים לאהבה בינינו, ואז אני בטוח שכמה שאני מקבל מהחבר, אני מקבל, ובזה אני משפיע לו נחת רוח. זאת אומרת, כמה שאני יותר מקבל אני יותר משפיע, נותן. זה נקרא "חכמת הקבלה", שהקבלה הופכת להיות לנתינה.

שאלה: כתוב, שאי אפשר שהרצון לקבל יופיע חוץ מארבע בחינות דהוי"ה. מה זה אומר?

אין רצון לקבל יותר מזה שמארגן לנו את הכלי, את ההוי"ה. והוא מופיע בתוך ההוי"ה, בתוך ההתפתחות שלו בארבעה שלבים שנקראים הוי"ה.

פרק ן'

אות כ"ד

אי אפשר שהרצון לקבל יהיה נגלה באיזו מהות,

זולת בד' בחינות, וה"ס ד' אותיות הויה.

ונרחיב מעט את הענין הזה, להבין היטב ענין הסוף שנעשה בדבר המלכות.

ונקדים מתחילה לבאר, מה שגדרו לנו המקובלים, ומובא בזוהר ותקונים, שאין לך שום אור גדול או קטן, הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים, שלא יסודר תחת סדר, של השם בן ארבע אותיות הויה." זאת אומרת, האור שמגיע מהבורא ונכנס לרצון לקבל ומסדר את הרצון לקבל בארבעה שלבים. הם נקראים י-ה-ו-ה. ארבעה שלבים. או 1, 2, 3, 4, לא חשוב איך לקרוא לזה. או שורש, א', ב', ג', ד'. אבל זה תמיד ארבעה שלבים. יש בחינה שורשית שזה הבורא, המקור, ואחר כך הבחינה השורשית הזאת בונה רצון לקבל יותר ויותר, ויותר, ויותר הבחינה האחרונה היא הרצון לקבל ממש הסופי, הגדול.

"וזה מותאם עם הכלל, המובא בעה"ח, שאין לך אור בעולמות שלא יהיה מלובש בכלי. פי', דכבר ביארתי ההבחן בין עצמותו ית', לאור המתפשט הימנו ית', שהוא רק מטעם הרצון להנות, שנכלל באורו המתפשט, שהוא בחי' שינוי צורה מעצמותו, שאין בו ח"ו הרצון הזה. ובזה נגדר אור זה המתפשט בשם נאצל, כי מסבת שינוי הצורה הזו, יוצא האור מכלל המאציל לבחי' נאצל. ומבואר ג"כ, שהרצון להנות הכלול באורו ית', הוא ג"כ מדתו של גדלות האור, והוא נק' מקום של האור, כלומר שמקבל שפעו ית' כפי מדת רצונו לקבל, וחשקו, לא פחות ולא יותר כנ"ל."

"ומבואר ג"כ, שענין זה של הרצון לקבל, הוא כל בחי' החידוש, שנתחדש בבריאת העולמות," חוץ מהרצון לקבל אין שום דבר. יש בורא וברא רצון לקבל וזהו. כל השינויים, כל העולמות, פרצופים, כל מה שיש בעולם שלנו, לא חשוב מה קורה, זה קורה הכול בתוך הרצון לקבל. "על דרך המצאת יש מאין ממש." קודם לא היה, ואחר כך הבורא המציא אותו מאפס. דווקא על היכולת לברוא משהו מאפס שלגמרי לא היה, זו פעולת הבורא. "כי רק הצורה הזאת לבדה, אינה כלולה ח"ו כלל בעצמותו ית', ורק עכשיו המציא אותה הבורא ית' לצורך הבריאה." כי בבורא ישנו הכול חוץ מהרצון לקבל. "שז"ס ובורא חושך, מפני שצורה זו, היא השורש לחושך, מפני שינוי הצורה שבה, וע"כ כהה היא מן האור המתפשט בתוכה ובסבתה."

שאלה: מה זה אומר שאנחנו יכולים לעשות מעצמנו משהו שדומה למבנה הוי"ה?

שום דבר אנחנו לא יכולים לעשות מעצמנו, זה לא נכון. אנחנו יכולים רק לבקש. אנחנו יכולים לאתר מה חסר לנו מתוך זה שמקבלים מהבורא כל מיני נתונים, ואז מתוכם אנחנו יכולים להבין מה חסר לנו. ואז אנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו מה שחסר, זה הכול. בזה אנחנו נמצאים בבריאה. להבין מה חסר ולבקש לקבל מה שחסר.

תלמיד: אנחנו יכולים לבקש להידמות לבורא?

אם אנחנו מגלים חיסרון לזה, אז אנחנו יכולים לבקש אפילו להזדהות עם הבורא, להשוות את הצורה עם הבורא, להתקרב אליו, בתנאי שאנחנו מגלים בזה ממש חיסרון. אבל אם אני לא מרגיש בזה חיסרון וסתם בוכה שייתן לי, אני לא אקבל, כי אין לי חיסרון. חיסרון זה הכלי. ולכן אם אין לי לזה חיסרון אני לא אקבל את זה.

עכשיו תבינו, אתם רוצים רוחניות? מה זה הרוחניות שאתם מתארים לעצמכם, ובאמת אתם רוצים? רוחניות זה השפעה, זה אהבת הזולת, זה חיבור, זה מילוי הזולת, דאגה לזולת. אתם רוצים את זה או לא, עד כדי כך שחוץ מזה לא מבקשים מהבורא שום דבר, רק את זה?

תלמיד: הוא כותב כאן שאפילו החלק הקטן ביותר מתגלה כהוי"ה. כלומר אנחנו צריכים את החיסרון הזה להשפעה כדי לעצב בדיוק בצורה כזאת את החיסרון הזה?

אנחנו מגלים רצון לקבל בנו שהוא גם מתגלה כהוי"ה, לאט לאט, בהדרגה.

שאלה: מה זה אומר שאין כלים דקבלה בבורא, אם התרחבות הרצון, התפשטות הרצון הגיעה בעצם מהאור?

אבל לזה אין לו כלים דקבלה. הוא כולו תכונת השפעה בלבד. ואז מתוך תכונת ההשפעה, כמו שאנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר, הוא מוליד את תכונת הקבלה, מלכות דאין סוף.

"ובזה תבין, שכל אור המתפשט הימנו ית', תיכף נבחן בזה ב' בחי'. בחי' א', היא עצמות האור המתפשט, טרם נגלתה בו הצורה של הרצון להנות. ובחי' ב', היא אחר שנגלתה בו הצורה של הרצון להנות, שאז נתעבה ונחשך מעט, בסבת הקנין של שינוי הצורה כנ"ל. והנה בחי' א', ה"ס האור. ובחי' ב', ה"ס הכלי. וע"כ נבחנות בכל אור המתפשט, ד' בחי', בדבר התפעלות הכלי. כי צורת הרצון לקבל, שנק' כלי אל האור המתפשט, אינה נשלמת בבת אחת, אלא בדרך פועל ונפעל. ויש ב' בחי' בפועל, וב' בחי' בנפעל, ונק' כח ופועל בפועל, וכח ופעולה בנפעל שהם ד' בחינות."

אני חושב שאין כאן חידוש לאנשים.

שאלה: הרצון לקבל על מנת לקבל הופך את האור לחושך?

כן, כך מרגיש את עצמו.

אות כ"ה

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע"י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

"והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ"ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע"כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע"ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז"ס המים הרו וילדו אפילה (מד"ר שמות פ' כ"ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע"ד הריון ולידה, שה"ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי' הרצון לקבל כנ"ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות."

אז נקרא שיש רצון לקבל והרצון לקבל מקבל משהו. אם אני מקבל ואין לי מזה שום תענוג, אני לא מרגיש בזה שום תגובה שאני רוצה להוסיף, זה לא נקרא שיש לי רצון לקבל. הרצון לקבל מתגלה ונמדד לפי כמה שאני רוצה להוסיף על כמה שיש לי. אם אני נולד ומה שיש לי זה מה יש, זה לא נקרא שאני קיבלתי. "קיבלתי" נקרא שאני מרגיש שאני מקבל ועל פני זה אני רוצה עוד להוסיף מעצמי. ההוספה הזאת מעצמי שאני רוצה, אז נקבע שאני רצון לקבל.

שאלה: מאיפה מגיעה התוספת של הרצון לקבל?

מהאור שמתפשט בתוך הכלי בארבע בחינות. ובתוך ארבע הבחינות האלו יש לנו בחינת קבלה ובחינת השפעה, חכמה ובינה שאחר כך הם מתערבבים בזעיר אנפין ומולידים מזה מלכות, ואז מלכות מתחילה להגיב ורוצה תוספת.

תלמיד: על מה היא רוצה תוספת? היא מתמלאת מהאור, מה היא רוצה עכשיו להוסיף?

לא, היא מתמלאת באור אין סוף. אז היא מלאה בזה שהיא קבלה. אבל מה יחד עם זה היא מרגישה? בושה. את הבושה היא רוצה להשלים. הבושה מבטלת את כל הקבלה שלה, ואז היא לא יכולה לא רק להפסיק לקבל, היא לא יכולה אפילו להישאר במצב כמו שהיא נמצאת. זאת אומרת, זה שהיא עושה צמצום זה לא מספיק אלא היא חייבת להשלים אותה הצורה. זה לא מספיק לצמצם את עצמה, אלא היא צריכה להגיב ולענות על מקור האור.

תלמיד: כלומר כל התוספת הזאת זה בעצם הכניסה למהלך של הצמצום והלאה, תיקונים?

בטח, כל מה שאנחנו נמצאים עכשיו וכל התהליך, הכול נגרם על ידי הרגשת המלכות באין סוף לפני הצמצום. היא חייבת להגיע למצב של גמר התיקון, כבר משם זה נובע.

קריין: עמוד 23 טור ב' "והן אמת".

"והן אמת, אשר אור א"ס ב"ה מתפשט, כביכול, ג"כ על ד' הבחי' הנ"ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ"ל, שהוא הבחי' הד'. כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית', להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א"ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ"ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר"א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א"ס ב"ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע"פ, שיש שם בחי' מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית', אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א"ס ב"ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח"ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז"ל "אשר שמו" בגי' "רצון", דהיינו "הרצון להנות"."

זאת אומרת, לפני שמרגישים את ההבדל בין הרצון לבין האור, אנחנו לא יכולים להבדיל ביניהם. אומרים שזה מצב של אינסוף ומצורה כזאת לא יכול לבוא שום דבר, כי אין פער ביניהם שמישהו יגיב בטענה על המצב שלו שהוא לא מסכים. ולכן במצב של "הוא ושמו אחד" הבריאה כולה נמצאת באיזון ובמצב סטטי שאי אפשר לשנות אותה. רק הרגשת הבושה שמתגלה כבר מתוך הפנימיות, מהתעוררות מיוחדת של הבורא כלפי הנבראים, מזה מתחילה הבריאה. המלכות דאין סוף מרגישה את עצמה שהיא לא כמו האור שממלא אותה. לפני זה לא חשוב מי מקבל ומי משפיע שניהם משלימים זה את זה ולכן שניהם שווים.

תלמיד: אז כל עניין הבושה והבריאה זה כדי שנחזור למצב של האין סוף עם ההכרה בזה שאנחנו מלאים?

לא בזה שאנחנו מלאים, בזה שאנחנו מגיעים לדרגת הבורא ויכולים להנות לבעל הבית.

תלמיד: כלומר, זה אותו מצב של מלכות דאין סוף שאנחנו אקטיבית מהנים לו?

כן, אותה מלכות דאין סוף. בגמר התיקון זו אותה מלכות דאין סוף אבל היא מלאה באור אין סוף פי תר"ך פעמים יותר מקודם, מפני שהתוספת הזאת היא באה מצד הרצון. הרצון עושה כך, הנברא רוצה שזה יקרה כך, שהוא ייהנה בצורה כזאת לבורא, כי זו התרומה שלו לבורא, כי לפני זה הוא לא נמצא. יש ביניהם מצב כמו נגיד תינוק ואמא שהם משלימים זה את זה, שניהם נהנים ולא חשוב מי יותר גדול, מי יותר קטן, זה בכלל לא חשוב. התינוק לא עושה כלום אלא אמא מטפלת בו, אבל בזה שהוא בעצמו קיים הוא כבר נותן לאמא תענוג ולא דואג אם התענוג הזה שהוא נותן לה זה תענוג על מנת לקבל, על מנת להשפיע או מה, זה כמו שזה.

קריין: אנחנו באות כ"ו.

אות כ"ו

כללות כל העולמות שבמחשבת הבריאה,

נקרא אור א"ס. והכולל של המקבלים אשר

שם נקרא מלכות דא"ס.

"וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהוא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית', כדי להנות לנבראיו. ונתבאר, שאצלו ית', המחשבה והאור הם ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו, כולל את כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד, שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית', כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם, שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה, נקראת אור א"ס ב"ה. והכולל שלהם, נקרא מלכות דא"ס."

פרק ז'

אות כ"ז

אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות.

"וכבר התבאר שהנקודה האמצעית, שה"ס הנקודה הכוללת של מחשבת הבריאה, וה"ס הרצון להנות שבה, קישט את עצמו, להשוות צורתו למאציל ביתר שאת, ואע"פ שמצד המאציל אין בו שום שינוי צורה בכל יכלתו, אמנם נקודת הרצון הרגישה בזה כעין המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'," בכל זאת הבורא משפיע לה משהו. מהותו עצמו שהוא נמצא מעורר בה שינוי צורה ממנו, הרגשת שינוי הצורה. "ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר עש"ה, וע"כ מיעטה את רצונה מהבחי' האחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחינת המשכה ישרה ממהותו ית', כמו"ש לעיל. ואז נתרוקן האור מכל בחי' המקום, כלומר, מכל ד' המדרגות שישנן במקום. ואע"פ שלא מיעטה רצונה אלא מהבחי' הד' אמנם מהטבע הרוחני הוא, שאינו נחלק לחלקים."

זאת אומרת, האור הסתלק מכל ד' הבחינות. שורש זה מקור האור עצמו, כתר, אבל א', ב', ג', ד', האור הסתלק מכל ארבע הבחינות האלו. זה לא מפני שבחינה ד' היא מרגישה איזשהו פער בינה למאציל, אבל בכל זאת היא מרגישה שוני. קשה לנו להגיד את זה באיזו צורה זה קורה, והבורא לא רוצה כביכול לעורר בה את זה, אלא בכל זאת היא מרגישה שהיא לא כמו המשפיע. וזה מספיק לה כדי שהיא כבר תרגיש אי נעימות, והרצון לקבל בגלל זה הוא השתנה בה במשהו, וכבר האור העליון הסתלק. כי אין כבר שלמות בין האור העליון והרצון כמו שהיה קודם, ששניהם מרגישים שאין שום הבדל ביניהם, אלא עכשיו התגלה הבדל הכי קטן וזה כבר מספיק כדי שהאור העליון יסתלק מכל ד' הבחינות.

שאלה: איך יכול להיות שהמאציל לא מודע לשינוי הצורה שהנברא מרגיש, כאילו הבורא לא יודע מה עובר עלינו?

מה פתאום, איפה אתה רואה את זה? מאיפה אתה לוקח את זה?

תלמיד: היה נראה שכתוב שהמאציל לא מרגיש את שינוי הצורה.

לא, אין דבר כזה. ודאי שהמאציל הוא מרגיש והוא מכנה את כול הדברים האלה כמו שצריך, הוא מכוון אותם כמו שצריך, הוא מזמין את כל הפעולות האלו, בזה אין שום ספק, זה הכול בא מהמאציל. אין שום דבר שיכול לקרות בדרגות פחות מהמאציל אם זה לא מגיע מהמאציל, אין דבר כזה. לא קורה שום דבר סתם, צריכה להיות סיבה, והמאציל הוא הסיבה היחידה לכל מה שקורה למטה. אפילו קליפות ודברים גרועים, זוועתיים שקורים אפילו בעולם שלנו, הכול מגיע מהבורא, "אין עוד מלבדו".

שאלה: האם זה נכון שאנחנו יכולים רק לבקש? האם זה משהו שהופיע אחרי הצמצום שאנחנו יכולים רק לבקש?

אני לא יודע על מה אתה מדבר, אנחנו לא קראנו את זה עכשיו. וכל מה שאתם יודעים מסביב אתם חכמים גדולים. לכן אני מבקש, תשכחו בינתיים כי זה רק מבלבל אותך. אנחנו לא דיברנו על מה שאתה שואל, וזה מה שמפריע לך עכשיו להבין מה שאנחנו קראנו.

שאלה: הוא מדבר כאן על הקישוט, הרצון שקישט את עצמו. אפשר להגיד שזאת תחילת הכוונה, שהרצון מתחיל להתכוון למשהו?

קישט את עצמו זה לא כוונה. קישט זה שיוסיף על משהו שלא היה, אבל לא שמוסיף את זה לפי הצורך, אלא לפי דבר נוסף שרוצה שיהיה לא מטעם הצורך עצמו, לכן זה נקרא "קישוט".

שאלה: הוא רוצה להשוות את הצורה למאציל, הוא רוצה להיות כמוהו, זו עדיין לא כוונה?

לא, זה לא נדרש כביכול מהנברא ולכן זה לא נקרא חיסרון אלא רק "קישוט". אנחנו עוד נלמד את זה, באמת זה לא מבורר מספיק, זה עוד יהיה. כל הבריאה היא, כל מה שאנחנו הולכים להזדהות עם הבורא, זה הכול קישוט. הבורא כביכול בזה שברא את הרצון לקבל, הוא לא נתן בתוך הרצון לקבל רצון להגיע להשתוות הצורה עימו, להיות כמוהו, אלא זה מגיע רק מתוך זה שכשהכלי מגלה את עצמו שהוא שונה מהאור בד' הבחינות האלו שמתרחשות מלמעלה, אז הכלי מרגיש שזה מגיע אליו בד' בחינות האלו, ואז הוא מרגיש שהוא חייב באותה צורה להתייחס למאציל, ולכן הוא עושה כאן צמצום, מסך וכל הפעולות האלו. זאת אומרת זה לא לפי החיסרון האמיתי שנגלה בכלי. הוא יכול לא לעשות את זה כביכול.

תלמיד: זאת אומרת השבירה מחויבת להיות כדי להגיע להשתוות הצורה מלאה.

את זה אחר כך עוד נלמד, שגם השבירה וגם חטא עץ הדעת, כל הדברים האלה הם ממש אותה סדרה של הבירור של הנברא כלפי הבורא, ובאמת שאין בזה שום נחיצות אמיתית. ולכן יש לנו לפעמים כאלה טענות, למה אני חייב, מאיפה זה מגיע, שהבורא יעשה את זה, למה אנחנו סובלים. זה מפני שכל הדברים האלה באים מהקישוט.

שאלה: האם ההכרה של הכלי בשינוי הצורה מתחילה איך שמסתלק האור או רק אחרי שהוא מסתלק גם מבחינה ד'?

גם אחרי שהאור מסתלק, דווקא אז כל התהליך מתחיל להתפשט, להתגלות, מפני שבהסתלקות האור יש לכלי יותר פעולות. כל עוד האור ממלא את הכלי, הכלי יכול לא יכול לעשות שום דבר, האור מכבה אותו.

שאלה: כל הקישוטים האלה הם בניגוד לרצון לקבל לעצמו?

כל הקישוטים האלה הם בניגוד לרצון לקבל לעצמו. עוד לא נִגלה הרצון לקבל לעצמו, אז על מה אתה מדבר?

תלמיד: אז על מה בנויים, על מה הם מסודרים הקישוטים האלה?

שמתגלה חיסרון בתוך רצון לקבל בבחינה ד', אבל החיסרון הזה זה לא חיסרון אמיתי, אבל בכל זאת היא רוצה להשלים את עצמה להיות כמו הבורא ולכן היא מגלה את החיסרון לקישוט. כמו שאתה נמצא בתור אורח אצל בעל הבית, אצל מישהו, אז אתה בכל זאת עושה מעצמך איזו צורה שאתה מקבל שם שיהיה נעים לבעל הבית. אתה רוצה בזה להנות לו גם כן וכן הלאה.

מאיפה זה מגיע? זה מגיע מד' בחינות דאור ישר. איך שבעל הבית מסדר את עצמו כלפי האורח, מגלה באורח חיסרון, ואיך הוא יכול למלא את החיסרון הזה שבאורח, כך האורח שמגלה את יחס בעל הבית אליו, צריך לחשוב איך הוא מתייחס לבעל הבית כדי להיות כמו בעל הבית, להיכנס עימו בצורה כזאת שהם יהיו שווים. ואז הוא עושה מה שנקרא אחר כך "אור חוזר" מהמלכות לכתר, ואז מתייחס לבעל הבית בצורה הפוכה. וסך הכול כל היחסים האלה דאור ישר ודאור חוזר הם משלימים זה את זה ומביאים לאור הגדול שמתגלה בין שניהם בתוך הפרצוף.

אבל כדי שזה יתגלה חייב להיות צמצום, שלא יתגלה שום דבר מבעל הבית אלא במידה שהאורח גם יכול להשלים אותו בצורה כזאת. שאז בעל הבית גם מגלה עד כמה שהוא זקוק לאורח, ואז לבעל הבית כביכול ישנה אותה בושה כמו לאורח ואותו מילוי כמו באורח, באותה גובה המדרגה כמו לאורח, ואז הם נמצאים בהשתוות הצורה המלאה ביחסים זה לזה. אנחנו עוד ניכנס יותר לעומק.

שאלה: יש דברים מאוד בסיסיים שאני לא מבין, מה הקשר בין ארבע בחינות דאור ישר למצב אין סוף?

ארבע בחינות דאור ישר הן מולידות את מצב אין סוף, מלכות דאין סוף.

שאלה: בעניין כוח. בהתחלה טרם נאצלו, רוצים לקבל מעצמותו, אחרי זה כתוב שרוצה לקבל מכוח עצמו ומיד אחרי זה, לאחר שהנאצל נפעל מכוח עצמו, מה קורה פה?

הנאצל מקבל כל מיני צורות, הבחנות, הרגשות, מדרגות שבהתאם לזה הוא מתנהג בצורה חדשה. מה קורה? קורה שהנאצל מתפתח ומתרחק מהבורא ונקבעת על ידי זה הצורה שלו שהיא יותר ויותר עצמאית וכך הבריאה מתגלה.

תלמיד: הכוח זה המחשבה, זו הפעולה של האור על הכלי?

זה מתוך פעולה של האור על הכלי.

שאלה: מה זה אומר הוספת הדבקות מבחינת המשכה ישירה?

הדבקות עושה אותם שווים ולא חשוב מי הנותן ומי המקבל, שניהם נותנים ושניהם מקבלים, שניהם תלויים זה בזה עד כדי כך שאי אפשר להרגיש מיהו הראשון ומיהו השני, מי מקבל ומי המשפיע, מי בורא ומי נברא. זה מה שנעשה על ידי הדבקות ולזה הבורא רוצה שהנברא יגיע, בדיוק לדרגתו, כך אנחנו משלימים את עצמנו.

קריין: אנחנו נמצאים בדף כ"ד עמוד 24, אות כ"ח.

אות כ"ח

אח"כ חזר והמשיך קו אור מג' הבחינות

הראשונות, ובחי"ד נשארה חלל פנוי.

"ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן," אל המלכות דאין סוף "אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו, אלא רק על ג' בחי', כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום." לפי יחס הבורא לנברא וגם לפי יחס הנברא לבורא, מלכות הצטמצמה, אז בג' בחינות האור נמשך. "ונמצא שהנקודה האמצעית שנצטמצמה, נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד הבחי' הד', ולא עד בכלל," בתוך הנקודה, בתוך בחינה ד' "ונפסק שם אור א"ס. ויתבאר לקמן, ענין התכללות הבחי' זו מזו, הנוהגת בעולמות העליונים. ובזה תבין, שהד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן, שגם בבחי' ד' עצמה, ישנן ג"כ כל ארבע הבחי'. ונמצא בזה, שגם בבחי' הד', הגיע האור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת."

מפני שכל בחינה היא כלולה מכל הבחינות, גם שורש א' ב' ג' וגם ד', אז האור מגיע לבחינה ד' לג' בחינות שבה שהן עדין לא שייכות לבחינה ד' אלא גורמות לבחינה ד' שבד' ושם האור נעצר. זה מה שבינתיים אנחנו לומדים, יש כאן הרבה שאלות והן יתבהרו אחר כך, זו לא בעיה.

את פרק ח' נמשיך כבר מחר.

(סוף השיעור)