שיעור בוקר 04.06.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 243 מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 243, מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי".

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א
1985/86 - מאמר 11

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

שאלה: מה זה נקרא "לקיים תו"מ מטעם גדלות ה'"?

ככל שהבורא הוא גדול בעיניך כך אתה יכול להכניע את עצמך לעומתו, כלפיו. זאת אומרת צריכים לעבוד על גדלות הבורא בעייני האדם, על ידי הלימוד ועל ידי הקבוצה. מתוך זה אדם מתחיל לקבל את חשיבות הבורא ובמידה הזאת הוא יכול להכניע את עצמו ולהתקרב לבוא.

שאלה: יש פה שני סוגי אנשים, הסוג הראשון הוא שמקיימים תורה ומצוות כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא ואז הם עושים הרבה מעשים והם מדקדקים במעשים.

והסוג השני הוא אנשים שרוצים לעבוד את עבודת הקודש בעל מנת להשפיע בלי שום תמורה ואז הם לא יכולים לכוף את המחשבות והרגשות שלהם שיהיו באמת בעל מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: מהו המצב של אלה שהם בעל מנת להשפיע, שמפריע להם והם צריכים הרגשות ומחשבות אחרות, מה הם רוצים לשנות?

יש אנשים שלפי הטבע שלהם הם הולכים ומבצעים כל מיני פעולות שנראה להם שהן פעולות רוחניות ויש להם הרגשה ומחשבה שמה שהם עושים זה נכון והם עומדים לקבל שכר בעולם הזה, בעולם הבא וכך זה יקרה. ואז הם מודים לבורא על מה שהם עושים וככל שהם יכולים הם רק רוצים להוסיף לפעולות שלהם, שהן בדרך כלל פעולות במעשה.

ויש אנשים שלא כל כך חושבים לכיוון שיקבלו שכר מהבורא אלא השכר שלהם הוא עד כמה הם ירגישו שהם עושים נחת רוח לבורא והם כבר משתדלים לעשות פעולות על ידי כך שהם פועלים בקבוצת חברים בצורה פנימית יותר. זאת אומרת העבודה שלהם היא לא במעשה אלא יותר במחשבה, ברצון.

תלמיד: למה הם שמים לב?

הם שמים לב עד כמה הם דואגים שמכל מה שהם עושים תהיה תועלת לבורא.

תלמיד: מאיפה בא להם החיסרון הזה?

משורש הנשמה.

תלמיד: וזה משהו שהם מרגישים, זאת אומרת חסר להם להשפיע לבורא?

נפתח להם, מתפתח בהם הרצון הזה. הם לא מרגישים מסופקים בזה שהם יכולים לעשות כל מיני פעולות על מנת להשפיע מה שנקרא.

תלמיד: כביכול בעל מנת להשפיע.

לא, הם חושבים שבזה הם משפיעים.

תלמיד: הסוג השני, שרוצים להשפיע לבורא, הם לא עושים מעשים?

המעשים שלהם הם יותר בכוונה כי בזה הם נמצאים בהכרעה, במאמץ.

תלמיד: ולאיזו תוצאה הם מצפים?

הם מצפים שתהיה להם תוצאה פשוטה, שהם ישפיעו נחת רוח לבורא.

תלמיד: וזה החיסרון שלהם?

כן, בסופו של דבר זה החיסרון שלהם. אמנם מלכתחילה הם לא יכולים לזהות אותו אבל הם רואים, כמו שכותב רב"ש, שלמעשה אין להם כל כך שייכות אלא הדאגה שלהם היא יותר לכוונה.

תלמיד: אבל איך מתפתח בהם החיסרון? כי בכל המאמרים שקראנו עד עכשיו על תפילה, נאמר שכל העניין הוא שלא חסר לי להשפיע לה', כל העניין הוא שצריך להשיג חיסרון להשפיע לה', שזה יחסר לי.

כן.

תלמיד: ופה אני שומע ממך וגם זה מה שרב"ש כותב, מדובר על אנשים שחסר להם להשפיע לבורא והם שמים לב עכשיו איך הם יוכלו להשפיע לבורא. זה מצב מאוד מתקדם, כבר חסר להם להשפיע לבורא.

לאט לאט מתברר להם שיש שני כיוונים בהתפתחות שלהם, שהם עומדים כאילו על פרשת דרכים, או לעשות פעולות ועל ידי הפעולות להשפיע או לעשות כוונות ועל ידי הכוונות להשפיע.

תלמיד: אז מה צריכים לעשות אלו שרוצים שיתפתח בהם כזה חיסרון להשפיע לבורא? הם צריכים לעשות פעולות או כוונות?

זה תלוי בטבע האדם, עד כמה הוא מרגיש איפה הוא נמצא, איפה הנשמה שלו.

תלמיד: מה זה כוונות?

כוונות זה למי אני רוצה להשפיע. לא חשוב מה אני עושה, אלא למי אני מכוון.

תלמיד: רב"ש כותב גם שכל המעשים שלהם יהיו לשם שמיים.

כן.

תלמיד: מה זאת אומרת כל המעשים?

על מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: איזה מעשים אני עושה שיכולים להשפיע נחת רוח לבורא, כלומר שלא חשוב לי מה אני עושה העיקר שזה יהיה על מנת להשפיע לבורא?

אתה בוחר מעשים כאלו שבהם אתה יכול לכוון, לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: אז כן מדובר במעשים חיצוניים?

אפילו מעשים חיצוניים, אבל אתה בוחר בהם כי אתה רוצה על ידם לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: ואיך אני יודע שזה מה שאני רוצה?

אם אתה נמצא בזה או לא.

תלמיד: ואז אני רוצה להתחיל לפעול להשפיע נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: אז מה עושים עכשיו אותם אנשים שרוצים להשפיע נחת רוח לבורא?

הם יותר שקועים בתפילה.

תלמיד: כדי שמה יקרה?

הם רוצים להתקרב לבורא על ידי התפילה ולהשפיע לו מתוך העשירייה ובזה הם ממש משמחים אותו.

תלמיד: ומה הם מבקשים?

להשפיע נחת רוח לבורא. לא שמעת את זה אף פעם?

תלמיד: שמעתי, אבל איך זה שחסר להם והם מבקשים את זה מהחיסרון שלהם?

הם מבררים מה חסר להם ועל ידי הפעולות, הבירורים שלהם, הם מגיעים לזה שחסר להם רק להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: איך הם הגיעו לכך שרק זה מה שחסר להם?

הם בודקים את כל היתר ורואים שזה לא אמיתי, לא סופי.

תלמיד: ואז מה, איך הם בוחרים בכך שזה מה שיחסר להם, זה בשליטתם?

בשליטתם להגיע לזה.

תלמיד: איך?

נותנים להם הזדמנות מהשמיים, אבל לקיים זו כבר עוד עבודה שעל ידה לאט לאט הם מגיעים ומקיימים.

תלמיד: וזה בעיקר על ידי הכוונות?

העיקר זה על ידי הכוונות ובעבודה בעשירייה.

שאלה: יש רגעים שהתפילה שהוא מתאר פה היא מה שאתה מרגיש ומה שחסר לך, ואתה אומר לעצמך, עכשיו אני מתיישב ומתפלל בדיוק כמו שהוא כותב. חמש דקות לאחר מכן המחשבה שלך בכלל במקום אחר. האם יש דרך לקשור, לתפוס את המחשבה ובאמת להתעמק?

קבוצה, חברים.

תלמיד: אני מסכים, עשירייה, מתחברים, יש אפילו רגע שאומרים, בואו נעצור הכול ונתפעל ביחד וגם אז פתאום היא נעלמת, אני שואל אם יש דרך לרסן את המחשבה ועוד יותר להתעמק בה?

אם כולם חושבים על זה ולא רוצים להיפרד מהקשר הפנימי שהם בונים ביניהם, אז לאט לאט בהדרגה הם מצליחים, זה נעשה בכוונה, כדי שידרשו שהבורא יהיה כדבק ביניהם.

שאלה: אנחנו לומדים שמההשפעה לחברה אנחנו משפיעים לבורא, למה צריך לצפות חבר שמשפיע לחברה, משרת אותה?

לחבר שמשפיע לחברה יש הזדמנויות, אפשרויות, והוא מצפה שייפתחו בפניו עוד אפשרויות להשקיע בהתקדמות לבורא ועוד הזדמנויות שבהן הוא יוכל לחזק את הקשר שלו בחברה.

תלמיד: ואם הוא לא רואה את זה?

שיחפש, יתפלל, ייקשר עוד יותר חזק לחברים.

תלמיד: איך הוא יודע אם הוא צריך להוסיף בכוונה או בפעולות?

בדרך כלל בפעולות אין לנו כל כך מה לעשות העיקר הן הכוונות, כל הזמן להדביק את עצמו דרך החברה לבורא.

תלמיד: כשחבר נמצא בעבודה כזו הוא מרגיש שהוא לבד מול החברה ולפעמים הגוף רוצה לצאת. מה הוא עושה במצב הזה?

זה קורה לכל אחד ואחד, מה הוא עושה? מתאמץ.

תלמיד: איזה מאמץ לעשות?

להיות עוד יותר קשור לחברים ולתאר את הבורא כנמצא במרכז הקשר שלו עם החברים ושרק בחיסרון להתקשר לבורא הוא מתקשר לחברים, הוא הולך להתקשר לחברים כדי לחזק את הקשר שלו עם הבורא ואז הקשר הזה יהיה אמיתי.

תלמיד: איזה תפקיד יש לעשירייה, לחברים, כשהם רואים חבר הנמצא במצב הזה, בבירור הזה?

לחזק אותו, להחזיק אותו, לכוון אותו בדיוק למטרה, לתת לו תמיכה, כל אחד בעשירייה צריך לתת תמיכה לאחרים שיתעסקו בחיבור כמה שיותר, בחיבור הפנימי.

שאלה: מהי כוונה שלא רוכבת על מעשה, יש דבר כזה או שכל כוונה חייבת לרכוב על מעשה?

ודאי שיש דבר כזה, כוונה ללא מעשה.

תלמיד: איך?

בכך שאנחנו רוצים להיות קשורים בכוונה של החברים אבל במעשה אנחנו לא רוצים להתחבר איתם.

תלמיד: כלומר יש כוונה שאתה רוצה להיות איתם אבל אתה לא בא, לא מתחבר?

כן.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבנות את הקשר הפנימי בינינו בעשירייה?

זו עבודה יומיומית הנמשכת הרבה זמן. בסופו של דבר הקשר שלנו בעשירייה צריך להיות דומה לקשר שלנו עם הבורא, כי עשירייה היא הכלי דרכו אנחנו מקבלים ממש קשר עם הבורא.

שאלה: איך עשירייה יכולה לבדוק אם היא נמצאת בחיבור פנימי?

חיבור פנימי הוא כבר חיבור שמתגלה בבורא כלפי כל אחד ואחד בעשירייה, זה כבר סימן.

שאלה: איך אפשר לעזור לחברים בעשירייה לחיות בתוך הכוונה ולחזק אותה?

לפי דוגמה, אין אחרת.

שאלה: איך להכניע את עצמי כלפי הבורא וכלפי החברים?

על ידי מחשבות של איך אני מגיע לתיקון שלי, הפרטי, האגואיסטי? התשובה צריכה להיות שזה רק בתוך החברה שאני נכלל בה, שאני מתכופף כלפיה וכך אני מקבל ממנה הכוונה וכוח לעשות פעולות השפעה.

שאלה: מה העונש בעולם הזה והעונש בגיהינום, מה זה גיהינום?

גיהינום היא אש שורפת בתוך האדם שממש לא נותנת לו לעלות, להתקשר לבורא אלא ההיפך, הוא נמצא בה ולא יכול להמשיך בעבודה הרוחנית.

שאלה: מה ההבדל בין מצב של פחד למצב של יראת שמיים?

פחד זה פחד על עצמו, יראת שמיים היא, האם אני נותן לבורא את ה-100% שאני מסוגל במצב הנוכחי.

שאלה: איך להתגבר על הקליפות ולהגיע לעבודת ה' האמיתית?

הקליפות עוזרות לנו לכוון את עצמנו נכון לבורא, אם לא הקליפות לא היינו יכולים לכוון את עצמנו ולכן אנחנו צריכים להתייחס לכל מה שנעשה בעולם כעזר עבורנו ובאמת כך לכוון את עצמנו.

שאלה: מה הכוונה במעשים טובים בעבודה?

מעשים טובים זה על מנת להשפיע, או לקבוצה, או לבורא או לזה ולזה יחד.

שאלה: גדלותו של הבורא מורגשת לעיתים קרובות כפרס, כיצד נוכל להבטיח שעבודתנו היא למען הבורא ולא למען ההרגשה הטובה?

אם זה על מנת להשפיע זה באמת למען הבורא, צריך לבדוק את הכוונה.

שאלה: הוא כותב את זה על בן אדם אחד, עליי, שבי יש לפעמים מצב שאני מגיע כמישהו שרוצה להרוויח, ולפעמים אני מגיע כמו הסוג השני שרוצה לעשות נחת רוח.

יוצא שאם נניח הגעתי עכשיו לשיעור, איך אני בוחן לאיזו קבוצה אני משתייך?

זה תלוי בהכנה שלך לשיעור ובמה שאתה נכלל בשיעור ועכשיו אתה מברר עם כולם שנמצאים בשיעור לאן מועדות פניך.

תלמיד: יוצא שאם אני נכלל עם הקבוצה שרוצה לעשות נחת רוח אז הוא כותב שא' אני צריך להרגיש שהעבודה היא נגד הטבע.

כן, כי כך אתה מרגיש, שזה לא לפי המקור שלך.

תלמיד: ואז ב' הוא אומר "שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו."

זאת אומרת, אני צריך להרגיש שזה נגד הטבע שלי ואני חייב את הבורא בכל פעולה שאנחנו עושים בחברה. כל זום שאני מתחבר אני צריך להרגיש שאני לא רוצה להתחבר ואני צריך שהבורא יעזור לי לצאת מאהבה עצמית?

כן.

תלמיד: כל שיעור שאני בא אני צריך להגיד "אני לא רוצה לבוא לשיעור, אני רוצה שהבורא יעזור לי לצאת מאהבה עצמית"?

זה לא בדיוק במאה אחוז כמו שאתה אומר אבל זה לכיוון זה.

תלמיד: זו בדיוק השאלה שלי כי לפעמים אני רוצה לבוא למפגש עם העשירייה, לפעמים אני רוצה לעשות איתם משהו, כאילו אני נדחף לזה ואני לא מרגיש שזה נגד הטבע שלי, אני מרגיש שככל שהשנים עוברות זה כבר נהיה חלק מהחיים ואפילו אני נהנה מחלק מהפעולות.

אז אני מפחד שאני מבזבז את הרבה זמן כי אני לא בכוונה בעל מנת להשפיע.

זה טוב, שכך אתה דואג מצד אחד אבל מהצד השני אז התפילה, היא מה שיכולה להיות כאן.

תלמיד: נניח מגיע כנס או איזה ערב איחוד ולפני האירוע הזה אני שמח שמגיע הכנס, אני שמח שאני הולך לפגוש חברים, הולכים אולי להגיע חברים מהעולם, אני הולך לפגוש אותם, אולי בערב גם ניפגש, נעשה לחיים. יש הרגשה שהטבע שלי הוא מאוד משתוקק לאירוע, הוא לא נגד האירוע, אני כבר רוצה להגיע.

אתה רוצה להגיע לתוכן של האירוע או לאירוע עצמו?

תלמיד: אני לא יודע, לכל האווירה, לכל החוויה.

יש לך כאלו תשעים אחוז מהעולם שאוהבים לשבת עם החברים, לשתות, לשיר, להתפלפל, תיכנס לכל בתי הקפה או הברים וכן הלאה.

תלמיד: איך להפוך פעולה שאני רוצה להגיע אליה. האם אני צריך לעצור את עצמי, אני צריך להגיד, "לא, אתה לא רוצה להגיע לזה"?

רק לפי הכוונה, האם אתה מממש את הכוונה בכך שאתה תתחבר איתם ולעשות נחת רוח לבורא או לא, או שזו פעולה גשמית שאתה הולך לשרוף את הערב?

תלמיד: הנושא של החיבור הוא תמיד לכוון לעשות נחת רוח לבורא אבל לפעמים אני נמשך לזה והטבע האגואיסטי שלי גם רוצה להגיע לפעולה הזאת, אז זה כאילו כמו איזו נורית אזהרה, לפי מה שהוא כותב פה, כנראה שאתה לא בכיוון הנכון, אם הטבע שלך רוצה להגיע ואתה כולך שמח על הפעולה הזאת? אז כנראה שמשהו לא בסדר.

נכון.

תלמיד: אז מה לעשות במקרה כזה?

לעשות חשבון נכון ואז אתה תראה שאתה נמצא בעל מנת לקבל וממש נמצא אפילו בידיים של הקליפות ומה עליך לעשות כדי לצאת מהם?

תלמיד: ועד שאני לא מברר את זה לא ללכת לאירוע?

יכול להיות שלא, ויכול להיות שכן, יכול להיות שאתה תלך לאירוע ותרגיש את עצמך נשרף במשך כל השעות האלה של האירוע ולא כמו שחשבת קודם ליהנות. תנסה.

שאלה: רב"ש כותב באחד המאמרים שלו שכל עוד אתה לא מתאר את העבודה שלנו כעלייה לבניין שאתה צריך לעבור מקומה לקומה. שקומה ראשונה זו אהבת חברים, אהבת הזולת, ואז אתה כבר יכול לעלות לקומה הבאה שהיא אהבת הבורא. ופה אנחנו מדברים כביכול על אהבת הבורא כביכול בלי קשר. אז איך אפשר לשלב נכון את העבודה בין החברים ויחד עם זה להוסיף כל הזמן כוונה? כי כל התורה והמצוות אנחנו עושים בשביל לתקן. כל עוד אנחנו לא מתוקנים, וכל כוונה שאנחנו עושים כביכול אנחנו מחזיקים בבורא וזה עוד מוסיף גאווה. גם עשיריות מוצלחות ולא מוצלחות, כל מיני דברים כאלה שמפריעים לנו. איך נכון לשלב את המצב שעדיין לא מתוקנים, אין לנו אהבת הזולת ויחד עם זה לצרף את הכוונה הנכונה, שהעבודה תהייה איכותית, מועילה יותר?

יש מישהו שיכול להצטרף אליו?

תלמיד: אני מרגיש עליי ועל עוד חברים שאם עכשיו אנחנו אומרים שאנחנו הולכים להתאסף ביחד לפעולה פנימית, כולם מחכים לאותו הרגע שנגיע לתפילה משותפת. יש איזו נטייה, איזה רצון, איזו השתוקקות שאנחנו ביחד מצליחים להתפלל ולהגיע לבורא.

כן.

תלמיד: אבל אם אני צריך להסתכל על חבר שיושב מולי, ואמרת שאני צריך להגיע למצב שאני אוהב אותו יותר מכל דבר אחר בעולם, אז פה אני מרגיש דחייה מאוד ברורה. זאת אומרת שיש פער בין היחס שקיים אצלי, ונועד אולי לעבודה פנימית מול הבורא, שביחד כחברה נתמוך אחד בשני בערבות הדדית, להיות בכוונה נכונה לחשוב שאין עוד מלבדו טוב ומטיב, לבין זה שעכשיו אני צריך לעשות עבודה מול החבר לאהבה בינינו.

ברור וקראנו על זה בכמה מקומות שלא יכול להיות יחס לבורא יותר מיחס לחבר, זה צריך להיות ברור. ולכן אהבת חברים היא נמצאת מספר אחד ואהבת ה' זה מספר שתים. כי אי אפשר להגיע לאהבת הבורא בלי אהבת חברים, ורק במידה שאתה רוכש את המדרגה של קשר עם החברים, אז אתה יכול גם להיות בקשר עם החברה.

שאלה: אני מקשיב לשאלות, יש פה כל מיני בירורים, וכל מיני שאלות, אבל הם באוויר, להרגשתי הן לא נוגעות בדיוק בנקודה. שאלה אחת לכיוון הזה, שאלה אחרת לכיוון השני. אין פה התכללות משותפת של החסרונות, ומורגש כאילו שאין פה סדר מובנה. יש פה חיסרון אחד, החברים רוצים להעמיק, אבל פתאום מישהו מושך לכיוון אחר, ועוד מישהו לכיוון אחר, ואין זרימה משותפת בשיעור. מה אפשר לעשות ומה חסר לנו?

אני שמח שאנחנו דווקא בצורה כזאת נמצאים ומבררים את המצב כי זה מצב מאוד חשוב, זאת הצטלבות בדרך של כל מיני פניות ובקשות וזרמים גם פרטיים, גם יותר חיצוניים, אנחנו צריכים לברר אותם, עד שאנחנו רואים עד כמה נחוץ לנו לחבר אותם יחד. אבל זה שכל אחד יכול למשוך לכיוון שלו זה טבעי וזה טוב, זה בירור.

תלמיד: דיברת על חשיבות ההכנה לשיעור ואני מרגיש שאנחנו עושים הכנה לשיעור. אבל חומרי ההכנה שלנו הם לא מכוונים בדיוק לחומרי השיעור, או לכיוון של השיעור. זה כללי לגבי אהבת חברים, לעורר את הלב, לפתוח את הלב, אבל לתפיסתי זה לא מכוון באופן ישיר למטרת השיעור ולנושא השיעור.

איך היית מגדיר את מטרת השיעור ונושא השיעור, והכניסה שלנו לדברים האלה? בבקשה, תמשיך אני איתך.

תלמיד: אני חושב שקטעי הקריאה שאנחנו קוראים, ושאלות הסדנה, הן יותר כלליות איך לאהוב את החברים, איך לבקש את עזרת הבורא, ואני חושב שצריכות להיות נקודות מאוד ספציפיות בשיעור. ובהתכוננות לשיעור אלה הנקודות שאנחנו רוצים להשיג בשיעור הקרוב כתוצאה ממנו. אז להבנתי, בנקודות האלה צריך להתקיים השיעור, וההכנה לא מכינה אותנו בדיוק לנקודה הזאת.

יכול להיות שאתה לא צודק, כי ברור לנו איך להגיע להתקדמות, ורק אחר כך כשזה מתברר בכל אחד, אז זה מתברר לפי מצבו הפרטי שלו. ולכן כאן יש כבר שינויים גדולים בין האנשים.

תלמיד: אבל איך לשמור על הזרימה המשותפת של השיעור כי מורגשים ההבדלים?

אני לא חושב שאנחנו צריכים כל כך לדאוג לזה. זה כאילו שיש לנו איזושהי בעיה ואנחנו רוצים לפתור אותה על ידי פעולות חיצוניות. יותר טוב אם אנחנו נדאג מבפנים איך אנחנו מתחברים, ובחוץ אנחנו לא צריכים להשתדל לקשור את עצמנו בכוח על ידי חבלים כדי להיות יחד, זה יבוא אחר כך. נוכחות הבורא שמתגלה בינינו היא מקרבת אותנו זה לזה וכך אנחנו מתחברים. אומנם אנחנו בפנים נמשכים, ומנותקים זה מזה, אבל כשהבורא מתגלה אז דרכו אנחנו כן מתחברים. את זה עוד נרגיש.

אין לנו אפשרות לחבר את עצמינו יחד, אלא ההיפך, לגלות עד כמה אנחנו הפוכים ורק הבורא שאנחנו נכללים בו, הוא יכול לאסוף אותנו ולחבר אותנו יחד. זה מה שאנחנו עומדים לגלות. אבל טוב מאוד, כל מה שדיברתם זה ממש מצוין.

שאלה: האם זה נכון להגיד, שיש לנו עשרות פעולות חברתיות, שלחלק אתה מרגיש התנגדות, לחלק אתה ניטרלי ולחלק יש לך גם משיכה. האם התנגדות זה המצב הנכון? ואם אתה נמשך לזה, אז כנראה יש איזו בעיה והקליפות שם מעורבות.

בדרך כלל כן, צריכה להיות התנגדות, זה למטרת בירור המצב. אי אפשר להיות במצב מבורר, מדויק, אלא במידה שיש שני כוחות מנוגדים ואתה יכול להשוות ביניהם, ולהעמיד אותם זה כנגד זה ולשקול.

תלמיד: אם יש פעולה חברתית שאמורה להתרחש עוד זמן מה, ואני לא מרגיש התנגדות, ונמצא בהתפעלות מזה, אז כנראה שיש פה בעיה?

לא, יכול להיות שלא. ההתנגדות למשהו זה לא אומר שהפעולה בעצמה היא צודקת, שיש לה מקום ואני לא מקבל אותו.

תלמיד: אבל אפשר להגיד שהתנגדות זה מדד למשהו?

תלוי למה. לא כדאי מיד כשיש התנגדות לחשוב שזו אמת.

תלמיד: למשל, אם יש לך התנגדות לחיבור, אבל אתה בכל זאת הולך לפעולה. וזה היתרון בגשמיות שאני יכול להיות בהתנגדות פנימית, אבל עדיין אני הולך לשם והמצב יכול להשתנות. זו הגדולה בגשמיות, שאני יכול לבצע בגוף שלי פעולה, שאין לי רצון לבצע. בגשמיות אנחנו אומרים אתה חייב, אחרת אף פעם לא תצא מהמצב הזה.

או שיש מצב שכדאי לנהוג אחרת, ונגיד היום יש ישיבת חברים, ולא בא לי להשתתף בה, אז לא אבוא ואברר עם עצמי מה קורה. אבל אנחנו בדרך כלל לא מעודדים פעולות בירור כאלה.

זה בסדר.

שאלה: כתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם." אז מה כואב להם שה' שומע? העבודה שמייסרת, או מצבם על כך שהם לא יכולים להשפיע?

כנראה שהם לא יכולים להשפיע.

שאלה: כשאנחנו רוצים ללכת נגד הטבע זה מייסר, זה מצב לא נעים, זה להיקרע בין שני כוחות, איך להתייחס לזה?

בשמחה.

תלמיד: אבל זה לא משמח.

אז על זה תעבוד.

תלמיד: בעבודה הרוחנית, לאיזה מצב האדם צריך להגיע ביחסו לעבודה?

שוב, כל הזמן להימצא בשמחה.

תלמיד: למה הוא שמח?

כי דרך זה יש לו קשר עם בורא.

תלמיד: אז זה השיא שהוא כל הזמן צריך להחזיק אותו?

ודאי.

תלמיד: הוא צריך להגיע לזה שהוא מרגיש שהעבודה הופכת לשמחה?

כן.

שאלה: כיצד לברר את ההנאה מאירוע, אם הוא מכוונה לקבל או מכוונה להשפיע, כדי שלא להיות בכוונה לקבל, אלא בכוונה להשפיע?

זה באמת מה שאנחנו צריכים לעשות, ובירור הכוונה זו כל ההתקדמות שלנו. ואיך אנחנו בודקים את זה? על ידי שזה יהיה מקובל על כל העשירייה. כי אין לנו קשר עם הבורא, ולא יהיה אף פעם, אלא דרך ההתקשרות בינינו בעשירייה בלבד. ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו כן יכולים לכוון את עצמינו לבורא וזה מביא לנו שמחה גדולה.

תלמיד: עשינו את זה, אבל עדיין תמיד יש את אותה יראה שלא נעשה נחת רוח. אז כשאני בא לאירוע כזה ושמח ממנו, ואני יודע גם שאני בא להתחבר עם החברים, ואני מחובר איתם. איך לוודא ב100% שאני עושה נחת רוח?

מה זה בשבילך לוודא ב100%?

תלמיד: אני לא יודע, בשביל זה אני שואל, ומבקש תשובה.

ומה יכולה להיות תשובה בשבילך?

תלמיד: אני לא רוצה אישור מהבורא על זה שאני עושה לו נחת רוח, אני לא רוצה אישור מהחברים שאני עושה נחת רוח, אני רוצה לדעת בתוכי כשאני עושה את הכוונה, ואת הבירור שלי, אני רוצה לוודא בתוכי שאני עושה נחת רוח עם העשירייה.

על סמך מה?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

אז אין כאן על "סמך מה", רק על סמך העשירייה, והכלי העולמי.

תלמיד: איך לוודא כשאנחנו מתחברים, שאנחנו מגלים בחיבור בינינו את הבורא?

זה כבר שייך לגילוי פנים. אני לא יודע מתי תגיעו לזה. אם תשתוקקו, תגיעו.

שאלה: אנחנו עושים הרבה פעולות, ובסופו של דבר רוצים להגיע לאהבת ה', אבל לפני כן יש לנו את אהבת החברים. לפעמים מגיעים יותר לחיבור עם החברים, לפעמים פחות, אבל דווקא כשמגיעים טיפה יותר לחיבור, איפה הבורא כאן? איפה הוא נמצא, כי אתה מרגיש קרוב לחבר, אבל לא מעבר.

כשאתה מרגיש את עצמך יותר קרוב לחבר, אתה לא מרגיש שאתה מברר בקשר עם החבר תכונות עליונות?

תלמיד: לא תמיד.

אז לא התקרבת לחבר, כי מאהבת הבריות חייבת להיות אהבת ה'.

תלמיד: אז להתקרב לחבר באמת, זה לברר את התכונות העליונות שלו? מה זה?

כן. תנסה הלאה, תנסה ותבדוק.

שאלה: במאמר כתוב "והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה". מה זה "דינים" ומה זה "מקילין בה"? מה זה להקל על הדינים?

שאני יכול לעשות את הדברים האלה בגבולות יותר רחבים. פשוט מאוד.

שאלה: איך אנו מתקדמים, ומכינים את עצמנו לתפילה נכונה?

על ידי החיבור בינינו.

תלמיד: איך אני מודד אם הכוונה שלי זו כוונה נכונה?

רק כלפי חיבור. אנחנו נמצאים בכל מיני כיוונים, ואנחנו בכלל לא יודעים איך אנחנו מפוזרים כלפי המטרה. אבל ככל שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו בטוח יותר קרובים למטרה.

שאלה: לפני כן הסברת מה זה הגיהינום שלא מאפשר לאדם להתקדם. אז מה ההבדל בין המצב הזה, לבין מצב שקשור לקליפות. מה היחס בין שני המצבים האלה?

הקליפות, והגיהינום, ועוד כל מיני מצבים כאלו קשורים זה אל זה, ונמצאים בעל מנת לקבל.

שאלה: שמעתי שהכול מושג דרך החיבור עם החברים. אז מה בחיבור בינינו, מה בעבודה בינינו מביא אותנו להרגשה הזו שהבורא הוא טוב ושליט, וליראה שעליה מדובר במאמר? מדובר על כך שהאדם ירא מזה שהבורא הוא טוב ושליט. מה בחיבור בינינו מביא אותנו להרגשה הזאת?

ככל שאנחנו מתחברים יותר, אנחנו מרגישים יותר עד כמה נקודת החיבור שלנו היא נקודה גבוהה וגם מסוכנת. יש כאן שני דברים שנמצאים בקשר, והיא בתוכם, וכך אנחנו מתקרבים ליראה יותר גדולה, לאהבה יותר גדולה, ולחיבור יותר גדול במתח יותר גדול.

תלמיד: מה הכוונה במסוכן?

נלמד את זה. אבל נחכה קצת.

שאלה: דיברנו על ההבדל בין סוגי אנשים, שאחד רוצה לתת נחת רוח לבורא, ואחד רוצה רק לקבל. מה מטרת הלימוד עבור אותו אדם שאין לו בשורש את המטרה לעשות נחת רוח לבורא?

אז הוא נכלל עם הקבוצה, ויכול ללכת איתם יחד עד גמר התיקון, ולא יחסר לו כלום. הבורא יוכל להזריע בו כל מה שהוא צריך, כי הוא נמצא בעשירייה, הוא משלים אותם, והם משלימים אותו.

שאלה: בדיון כאן יש ציר מרכזי שנע סביב כל השאלות של החברים. אנחנו לומדים שיש ב' כוחות, יש ייסורים ויש תענוג. חלק מהשואלים קיבלו תשובות של ייסורים, אתה צריך להרגיש התנגדות בכל דבר, ואם אתה לא מרגיש התנגדות, אפילו במפגש עם החברים, צריך כבר לבדוק שאין פה איזה טעם לפגם. אחר כך שאל חבר נוסף וענית לו "הכול בשמחה, רק בשמחה". והוא אמר לך, "אבל איך בכל זאת?" וענית "לא, רק בשמחה".

שמחה שייכת לתענוג, התנגדות שייכת לייסורים, יוצא שיש פה ב' קווים שכרגע מתרחשים בשיעור במהלך הבירור הזה בעקבות שאלה של חבר, ואז הייתה פה התמקדות ממש טובה.

איך להתייחס לזה? הרי אי אפשר להימנע, אנחנו נמצאים פה במציאות, אז יש או תענוג או ייסורים. אם זה תענוג, כמו שאמרת לעשות הכול בשמחה, אז הוא מראש יכשיל את עצמו, כי הוא שמח לקראת החברים. ואם זה כמו ששענית עכשיו לחבר שאם הוא שמח לקראת הכנס, אסור לו לשמוח ואפילו לשקול לא לבוא, ורק אם הוא ממש עצבני, מיוסר ולא רוצה לבוא.

מה הגישה הנכונה להתייחס בשמחה אמיתית להכול?

שמחה אמיתית אני לא יודע מה זה, אני יודע על פעולות, ואם אנחנו מדברים על עשירייה פרטית או כללית, אז אנחנו צריכים לדבר על החיבור בינינו. זה הכול, על זה מדברים, על החיבור.

תלמיד: כן, אבל בכל זאת היה פה עניין שלפני כל פעולה צריך להיות קשה, ולעבור בירור קשה, ולגלות שאני לא רוצה את הפעולה בכלל. שזה סגנון אחד של עבודה. ויש ממש תרשים זרימה אחר של לבוא מראש בשמחה, אני מכויל מראש לשמחה, אני באמת שמח. אבל אני צריך להכין את עצמי, לעשות הכנה לפני כן.

אז איזה מסלול לבחור? האם יש הבדל ביניהם או שזה לא משנה באיזה מסלול, קו ימין, קו שמאל, העיקר שתבוא.

ודאי שהעיקר הוא שתבוא. אין ספק.

תלמיד: והכול כשר? קו שמאל, וקו ימין, שני סגנונות העבודה?

מה ההבדל בין ימין ושמאל, אם אני מתקדם על ידי שניהם?

שאלה: אין הבדל כלפי המטרה, רק ביחס ללומד. החוויה הסובייקטיבית של המעיד על עצמו כי הוא פוסל במומו את עצמו כל הזמן, ודן ומחבר לכף זכות צדיק או רשע את עצמו כל הזמן. החבר ממש בכה ואמר "אני רוצה לדעת רק לעצמי", והוא קלט שהוא לא יכול אפילו לשאול את זה כי השאלה פוסלת את עצמה. מה זה רק לעצמי? זה כבר לקבל.

ניתן לך זמן לחשוב, ותשאל שוב בהמשך.

שאלה: יראה בפני הבורא היא כמו יראה בפני החברים?

כן.

תלמיד: מהי היראה הזאת?

האם אני יכול לחבר את כל החברים האלה בליבי יחד, האם אני יכול לגרום להם חיבור ודרך החיבור הזה אני יכול לשלוח את המחשבות, הרצונות שלי לבורא. הכול שייך לחיבור בינינו, אני והעשירייה.

שאלה: אתמול החברים עזרו לי להבין שאני נמצא בירידה, אבל לא יכולתי להתפלל כי אני באופן אישי לא הרגשתי שאני בירידה, האם אתה יכול לתת עצה בנושא הזה?

להאמין לחברים, זה מה שאומר לנו רב"ש. אם בפגישה עם החברים אני מקבל הרגשה או אפילו שומע שאני נמצא בירידה, אז אני צריך לקבל את זה כאמת, כי הבורא נמצא בתוך החברים.

תלמיד: אבל התחושה שלי הייתה שאני איתם, שאני נמצא, אני פעיל, אני עושה דברים, אני נמצא איתם בקשר, אני מנסה להתחבר. הרגשתי שאני עייף אבל לא הרגשתי שאני נמצא בירידה.

אתה יכול לברר איתם, זה עניינך, זה נמצא בידיים שלך.

שאלה: אמרת שאנחנו יכולים להתחבר עם חברים רק דרך הבורא, שהוא יהיה הדבק בינינו. אנחנו יכולים להגיע למצב הזה רק מתוך הגלות כמו שקראנו במאמר, וצריכים להבין שאם הוא לא יעשה אז אנחנו אבודים, או שאפשר להגיע לזה רק כתוצאה מאיזו עבודה קבועה, המאור שפועל עלינו?

בסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שרק הבורא יכול לעזור, לענות ולסדר בינינו מצב חדש שממנו, מתוכו נבין כבר את עצמנו, את מצבנו, ואת כיוון ההתקדמות. כך בסופו של דבר אנחנו מחליטים.

שאלה: רב״ש כותב לנו במאמר שאנחנו כל זמן נמצאים בין הקליפות, ואני באמת מרגיש את זה כל זמן. ככול שאני עושה מאמץ להתחבר, הבורא מגלה לי עד כמה אני לא יכול לעשות את זה, והוא נותן לי לבקש ממנו לאהוב יותר את החברים, יותר להתקרב אליהם, אני מבקש יותר ויותר שהחברים יהיו חלק ממני, זה כך כל הזמן בין שני הקווים האלה. האם זו השמחה האמיתית? האם זה מצב אמיתי, נכון?

תראה מה שהבורא יענה לך, אבל עד שאתה לא מרגיש את התגובה שלו אתה חייב, ממש חייב להמשיך שוב שוב לשאול אותו.

תלמיד: זה מה שאני עושה כל הזמן. הוא נותן מצבים שפתאום אני מרגיש קצת רחוק מהחברים ואז אני צריך לתת יותר מאמץ בתפילה ובבקשה ממנו, ואני מרגיש פתאום שהחברים יותר קרובים אליי. הוא כל פעם מרחיק אותי ומקרב אותי.

זה עוד יתברר, כנראה שאת המשחק הזה אתה צריך, התקרבות והתרחקות של הבורא כלפיך.

תלמיד: עד מתי?

עד שתתחיל להרגיש בו את עצמך חופשי, שלא חשוב אם אתה קרוב או רחוק העיקר שיש לך קשר. והקשר הוא שעובר דרך כל מיני תכונות שלך, הוא אז נראה יותר קרוב, יותר רחוק, אבל זה קשר אפילו "אחור באחור".

שאלה: רב"ש מתאר במאמר, שמצד המעשים האדם יכול לכופף את עצמו ולעשות משהו שלא לפי הרצון של הגוף וללכת למעלה מהדעת. מצד אחר האדם לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל ולהגיד שהוא מרגיש משהו אחר ממה שהוא מרגיש. איך אפשר להרגיש משהו מסוים ולעשות משהו הפוך? בדרך כלל הולכים עם ההרגשה, ההרגשה עוצרת, אם אני לא רוצה, אני לרוב גם לא עושה. האם ההרגשה צריכה להיות הפוכה מהמעשה?

אנחנו לא יכולים לתאר את עצמנו כאדם הראשון שהיה מול הבורא ולא היו אפשרויות לקבוע עוד מצבים, ומצבי חיבור בינו לבין הבורא. ואילו אנחנו כן יכולים לקבוע יחסים שונים בינינו ועם הבורא, ומתוך זה אנחנו מגיעים למצבים שיכולים לשנות את המאמץ שלנו כלפי הבורא, וכך לקיים את עצמנו עד שמתחילים להזדהות עימו. כלומר, במידה שאנחנו יכולים להיות כמו הכוח העליון, אז הוא יותר ויותר משפיע דרכנו על המציאות.

שאלה: איך לקבוע מתי צריך להתגבר ומתי צריך להתבטל?

זה רק על ידי החיבור. אם החיבור הולך ומתחזק אז הדרך נכונה, זה פשוט. בקבוצה אין מה לעשות, הכול פשוט.

שאלה: מה זה אומר לשנות את המצב ביחס שלנו לבורא?

שאנחנו מתקרבים אליו, אנחנו מבינים אותו יותר, אז בהתאם לזה אנחנו יכולים לפנות אליו ולדרוש ממנו דברים יותר מדויקים, יותר מהותיים. זה קובע את היחס שלנו לבורא, מידת הקשר שלנו, סוג הקשר שלנו.

שאלה: מה יותר נכון לבקש, שהבורא ייתן לנו צורך אמיתי להשפיע אחת לאחרת ואז להשפיע לו, או רק לבקש שייתן צורך אמיתי להשפיע אחת לאחרת, או שרק ייתן צורך אמיתי להשפיע לו?

לא, חייב להיות גם זה וגם זה. שאנחנו רוצים שכל החיבורים שלנו יהיו כדי שבסופו של דבר נגיע להשפעתנו אליו, לבורא.

שאלה: אם אחרי מאמצים להתחבר ולנסות להשפיע הוא מרגיש שממש לא יכול, ויש שריפה בלב כי הוא רוצה ולא יכול, אז זה הגיהינום, והאם זה אותו דבר כמו ייסוריי אהבה?

שיהיה בינתיים כך.

שאלה: לרב"ש יש דרך מאוד מאוד מיוחדת לקחת נושא ולפתוח אותו, הוא אומר בהתחלה "ונפרש זה על פי דרכינו", ואז מעביר אותנו צעד צעד בתוך הדברים, בכל השלבים, עד שהוא מגיע לסיכום. האם יש דרך שנוכל להבין קצת יותר את השיטה של רב"ש, לבדיקה, ניתוח המצב, הגעה למסקנה ברורה וממנה לפעולה נכונה, האם נוכל לאמץ את המחשבה הכול כך גבוהה הזאת?

ודאי. אתה יכול להגיע לדרגתו ואז להבין למה מכוּון המקובל, מה הוא רוצה לעשות, איך הוא כותב, באיזו כוונה, ודאי. הכול לפי מידת ההתקרבות שלנו לרב"ש עצמו.

תלמיד: איך מתקרבים אליו? הוא באמת לוקח נושא ומסוגל לפרק אותו לגורמים ובסוף להרכיב הכול, ונראה שהוא היה יכול לגמור את כל המאמר במשפט וחצי.

לא.

תלמיד: הוא רוצה שנעבור איזה שלבים בדרך?

כן.

שאלה: האם היראה היא יראה מהשפעה, היא גדלה בנו על ידי סך המאמצים להשפיע ושאנחנו רואים שאין יותר מאשר לפנות אליו?

כן, כך בדיוק.

שאלה: המאמר הזה נראה כמו איזו נוסחה מתמטית שמבטיחה לנו את התוצאה. אז האם אנחנו צריכים לעבוד עם השכל כדי להגיע לתפילה אמיתית, או לנסות להידבק לבורא בכל הלב, ואז הוא יענה לנו מתי שהוא ירצה?

זה בדיוק כמו שאמרת, אנחנו צריכים לפנות אליו עם כל הלב, עם פנים פתוחות, והוא יענה לנו כשהוא יחליט שזה כדאי. כך אנחנו צריכים לקבל את יחס הבורא מלכתחילה.

(סוף השיעור)