סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 21.12.04 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
"מתקשרים לעשירייה אחת" - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: "מתקשרים לעשירייה אחת", קטע מס' 15.
אולי נתחיל בסעודה שהייתה לנו אתמול. אתמול אחרי שנה שלמה שלא התראינו פיזית, נפגשנו כאן במרכז, ב"מרכז קבלה לעם", "בני ברוך קבלה לעם" בפתח תקווה, הייתה סעודה מעוררת התפעלות, אני יכול להגיד על עצמי שהרגשתי ב"גן עדן", אבל היו קולות לכאן וקולות לכאן, חלק התפעלו, חלק פחות התפעלו. חשבנו גם לשמוע את החברים ואת הדעות שלהם כדי לדעת איך להשתפר לפעמים הבאות. אבל אולי לפני כן, היינו רוצים לשמוע את דעתך, איך התרשמת מהסעודה של אתמול?
אני מסתכל מצד אחד שהוא הקובע בעיניי מהכול, האם כאלו אירועים מקרבים את הלבבות של החברים ללב אחד. כי זה מאוד חשוב, כי אם אנחנו נתקרב קצת, כל אחד במילימטר אחד ממש כלפי השני, אנחנו כבר נרגיש עד כמה ללב של כל אחד נכנס כוח רוחני גדול, וזה כבר רווח נקי עליון, שאנחנו מתקרבים במידה הזו כלפי הבורא, עד כדי כך שיכולים להרגיש שהוא מתגלה לנו יותר ויותר, מתראה לנו ומורגש בנו, ולכן לפי זה אני עושה חשבון.
אבל צריכים להיות בהכנה לכאלה אירועים, צריכים להיות בציפייה, מה אנחנו מצפים מכאלה אירועים, צריכים להיות ממש בערגה, לתוצאות מזה, שהלב מתרחב ומוכן להרגיש בתוכו, מצד הכלי, את האור העליון, את הבורא שממלא אותו, ובטוח שהבורא ממלא אותו. אבל האם האדם כבר מרגיש את זה? זאת אומרת, צריכים לראות בפעולות כאלו, גם בזמן השיעור היומיומי אפשר להגיע לזה, ואפילו בלי השיעור, בין השיעורים, לא חשוב מתי, איך שהאדם מתעורר הוא יכול להרגיש שלבו מתקרב לחברים והוא כבר מתחיל להרגיש שהבורא מתגלה יותר בחיבור בינינו ואז כבר יש לו עוד צעד קדימה שהוא עושה.
לכן, את זה אתם צריכים לשאול את עצמכם, אני לא יכול להגיד על עצמי. לי נראה שבכל מקום שעושים איזו ישיבה, איזה חיבור זה פועל על כולם. השאלה היא איך אנחנו מתפעלים או לא, מרגישים או לא, מצפים לזה, יכולים לעשות חשבון נכון ממה שעברנו. אבל בעצם תמיד, בכאלו פעולות מי שמבין איך להוציא מהן תועלת זה באמת רווח גדול.
מה קורה איתכם בכלי העולמי, בכל מקום, את זה אתם צריכים לבדוק, להבין, לדון את עצמכם ולראות, אבל הכול תלוי בהכנה. כל התהליך שעובר העולם הזה, כל המציאות, משבירת הכלי ועד גמר התיקון זה הכול הכנת הכלי לגילוי הבורא בו, במצב של דבקות. האם אנחנו על ידי פעולות כאלה שרוצים בינינו לבצע, האם על ידי הפעולות האלה אנחנו כן יכולים ומסוגלים לקרב את גילוי הבורא בינינו, על כל זה צריכים לחשוב. אבל אני חושב שישנה בכל זאת הזדמנות.
בהרבה מקרים בן אדם שעוד לא נמצא בחשיבות המטרה הנכונה, שהיא החיבור בינינו שבו יתגלה הבורא, אז הוא לא כל כך משייך חשיבות גם לחיבור של החברים, אפילו חיבור פיזי, ויכול להיות שחיבור פיזי הוא כבר לא כל כך צריך אלא יש לו חיבור בלב, הוא כבר עבר את השלב הזה שחייב לראות את החברים האלה. כמו שכותב רב"ש לחברים, שהקרקע כבר לא נמצאת בינינו ואני כאילו רוקד עם החברים וכאילו מחבק אותם ומרגיש אותם, אז תלוי באיזה מצב נמצא האדם. אבל בכל זאת, אם אנחנו מבינים שהתוצאה שאנחנו רוצים להשיג, גילוי הבורא לנברא, היא מתגלה בינינו בחיבור הלבבות, הרצונות, הכוונות, שכולנו נמשכים לנקודה אחת, למרכז הרגשי שלנו, כאן אנחנו צריכים לראות איך לסדר את הפעולות האלה, המפגשים האלו, פיזיים או וירטואליים, שהם יהיו מועילים לנו להגיע ליצירת הכלי. כי הכול תלוי בכלים, האור נמצא במנוחה מוחלטת.
בואו נברר את הדברים האלה, עד כמה אנחנו צריכים פעולות כאלה ומה אנחנו יכולים להוציא מהן כמוסר השכל.
שאלה: לגבי הסעודה, זה היה ממש כמיני כנס, מיני רק מבחינת הזמן שזה ארך, אבל לא מבחינת האיכות. לגבי הסיכום יש לי שאלה, ההתעוררות מלמטה זה אור חוזר?
אור חוזר זו תגובה אחרי שיש כבר הכנות, צמצום ומסך ומתוך החיבור שמתחברים יחד ומייצבים את עצמנו נכון ורוצים להעלות את הציפיות שלנו לתיקון כדי להשפיע נחת רוח לבורא, הכוונה הזו שלנו נקראת "אור חוזר". ובזה אנחנו כבר יכולים לגלות במידה הזו את יחס הבורא אלינו כאור ישר שמתלבש באור חוזר. אז אנחנו צריכים לעבוד על היחס המשותף שלנו לבורא, ובכאלה אירועים שאנחנו מתחברים יחד ומדברים יש לנו יותר הזדמנות. אבל צריכים להשתדל לעשות את זה בכל זאת בכל יום, בכל שיעור.
תלמיד: אתמול בסעודה הורגש משהו מאוד מאוד מיוחד, הורגש בפעם הראשונה שזה לא פתח תקווה עושה אירוע והעולם מסתכל עליה, אלא ממש הורגשה אחדות הכלי. והרצון הזה להיות בפיזי הוא לא בשביל להרגיש חיבור אלא הוא בשביל להרגיש יותר מיקוד בעבודה של באמת להיות בפעולות השפעה אחד כלפי השני. אני יכול לתאר מצבים שחברים בכל רגע נתון שלהם רק חשבו אם זה על הכלי הטורקי, או על הכלי האפריקאי, אם זה על כללות הכלי הזה. וזה משהו שהיה בפעם הראשונה באמת מיוחד, שגם פיזי וגם וירטואלי התנגשו אבל היו ביחד, התחבר ביחד באיזה כלי.
כן אתמול הורגש יותר שהאנשים שהגיעו רצו יותר להשפיע זה לזה וגם כלפי הכלי העולמי. לא חשבו איך אנחנו נשתה, נאכל ונשיר אלא איך אנחנו על ידי זה שנמצאים יחד משפיעים זה על זה.
זו גם תוצאה מההפסקה הגדולה שהייתה לנו מכאלה ישיבות וגם מתוך זה שבכל זאת התקדמנו ונעשה איזה שינוי ברצון של כל אחד ואחד, שהוא מרגיש יותר עד כמה הוא תלוי בכולם. לכן מה שהרגשתי יפה מאוד, שכל אחד איבד קצת מהביטחון העצמי האגואיסטי שהיה לו, ובמקום זה רוצה להתמלא בביטחון הכללי, שזו "ערבות" מה שנקרא. זה היה מורגש בכל אחד ואחד, שמרגישים לא כל כך נוח ולא יודעים בדיוק איך להתנהג, לא רק בצורה פיזית שלא היינו יחד הרבה זמן, אלא מפני שהיה שינוי פנימי בתוך כל אחד ואחד, שבכל אחד ואחד נעשה מקום פנוי לקבל את הזולת.
לכן יוצא שיושבים יחד אבל בגישה ממש מהותית שונה. נמצאים במצב שכל אחד מצפה מאוד מהשני לאיזו תגובה, איזו קרבה, איזו הרגשה שבלי זה הוא גם מרגיש את עצמו לא מיוצב מספיק, זה סימן שאנחנו נכנסים להתכללות פנימית יותר, זה מאוד יפה. את זה הרגשתי, נקווה שהרגישו עוד חברים, זה מאוד מעודד.
תלמיד: רציתי להוסיף משהו מהצד הווירטואלי. אנחנו ראינו את הכול וירטואלית, השתתפנו בצורה וירטואלית דרך הגלקסי, מערכת הערבות. ובאמת בפעם הראשונה היה כזה מצב שממש הצלחנו, ארבעה חברים היו בפתח תקווה פיזית, וכאילו לא היה הבדל אם אני פה או לא פה. שלחנו לשם ארבעה חברים, וכולנו איתם הולכים ביחד, הלכנו כאיש אחד באמת. זו הייתה כזו הרגשה והיינו כל כך מחוברים כל הכלי עולמי, שאפילו כשהיה נתק באינטרנט ולא שמעו את השירים בצורה נכונה, שרנו פה על המסכים איתכם למרות שלא ראינו ולא שמענו בצורה מדוייקת מה רואים במרכז.
בסדר, תודה.
שאלה: אתמול הרגשנו שאנחנו לב אחד, איש אחד בלב אחד. ההרגשה הזאת, האחדות הזאת, עד כמה היא עוזרת לנו להתקדם בדרך, עד כמה חשוב להתכונן לאירועים כאלה גם ביום יום?
זה לא העניין של האירוע עצמו, ושאנחנו שם אוכלים, שותים, יושבים. הסימן הוא עד כמה בלב שלי פיניתי מקום להרגשת החברים, והרגשתי בפינוי המקום הזה, שאני מקבל אורחים, אחים, בעצם את המרכיבים הכי חשובים בנשמה שלי. וכשהם נכנסים בליבי, דווקא בהם אחר כך מתגלה הבורא. זה העיקר. זו הכוונה של ישיבת התוועדות, ישיבת חברים, שאני מרגיש שהם נמצאים יותר ויותר בליבי.
שאלה: היו חששות אצל החברים לקראת הסעודה, שההרגשה של השוויון שיש בינינו יכולה להיעלם פתאום, בגלל שבכל זאת הייתה התאספות פיזית. אצלי אישית לא היה חשש כזה, אבל צוות רחב סביב העולם עבד על הסעודה הזאת ובאמת הייתה תחושה שכולנו יחד באותו אולם. מצד אחד. מצד שני, הייתה לנו הכנה רבה, אתה הכנת אותנו כשבוע לפני הפגישה הזאת, ולימדת אותנו איך מתוך העשירייה להתחבר עם הכלל. אני באמת לא בטוח בעצמי שהצלחתי בזה. איך מתוך העשירייה שלי להתחבר עם הכלל? אני מקווה שנבין את זה.
זה לא נעשה בבת אחת, נצטרך לעבוד על זה, ולא רק אתה אלא כולנו יחד. כי אתה מדבר כבר על מצב, ואנחנו מתכוונים למצב שעד כדי כך יהיה חיבור שאף אחד לא ירגיש את עצמו אלא רק את החברים. ואחר כך גם החברים מתחברים בצורה כזאת, שאתה לא מרגיש שהם חברים אלא זו העביות הכללית של הנשמה, ובמידה שהחלקים שלה מתכוונים להשפעה הדדית, לאהבה הדדית, לחיבור הדדי, אז בנטיות האלו זה לזה מתלבש הבורא. כשהנטיות הן באמת כאלו, להשפיע זה לזה, למעלה מהרצון לקבל, אז בהן מתלבש הבורא.
לכן נמשיך בזה. אבל זה לא רק אצלך, אלא אצל כולם, גם אני קיבלתי אתמול תוספת גדולה של הרגשה חדשה. נקווה שאנחנו נמשיך בזה, נראה איך, ונתקדם.
שאלה: מצד אחד הייתה הרגשה שחוזרים למשפחה אחרי הרבה זמן שלא היינו בבית, ויחד עם זאת הייתה לי הרגשה שקצת חסר משהו בכלי העולמי. כי בשנה וחצי האחרונות התרגלנו שהכלי העולמי ראשון, גם בשאלות, בכל הדברים, ופה פתאום הפוקוס חזר עוד פעם לפתח תקווה.
כן, הייתה איזו הרגשה כזאת, כאילו פתח תקווה הראשונה מכולם, המרכזית מכולם, וזה לא טוב. כי אנחנו רוצים בכל האירועים, בכל השאלות והתשובות נניח בזמן השיעור, בכל מקום אני רוצה להדגיש שאנחנו לגמרי לגמרי שווים. אפילו שבינתיים קשה לקבוע בינינו מצב כזה, אבל לשם צריכים להתקרב.
לכן נחשוב איך נעשה כאלו אירועים בצורה שלא יורגש שהמרכז נמצא כאן. אומנם שבכל זאת זה קורה, אבל יחד עם זה, שזו לא הסמכות הגדולה. נשתדל. הבורא נמצא בכל מקום. בכל מקום שאפשר לבטל את עצמו, שם הוא נמצא. נשתדל להגיע לזה.
שאלה: אני רוצה רק לשתף כמה מחשבות והרגשות. קודם כל גם אני הרגשתי היסוס מאוד גדול, וזה מאוד הפתיע אותי. כי כשעבדנו על התוכן כל הזמן הייתה מחשבה מה יקרה כשהחברים יראו אחד את השני, כמו בכנסים כשאנחנו רואים אחד את השני ויש איזו התפרצות שמחה. פה באמת היה איזה מפגש מהוסס מאוד בהתחלה, זה מאוד הפתיע את כולנו, ובגלל זה עשינו קצת שינויים ואדפטציות בתוכן.
המגמה המרכזית הייתה באמת לא לייצר מרכז של פתח תקווה שכולם מסתכלים עליו, אלא לייצר חוויה כללית לכל הכלי העולמי. בפועל מה שקרה, לפחות בהרגשה שלי, זה שהיה מאוד קשה לברוח מהעניין הפיסי, מההתכנסות הפיסית הזאת, שממנה יוצא הכול, וגם הרב נמצא כאן
אז מה הלאה, איך אנחנו מתכוננים לאירוע הבא, איך אנחנו מייצרים תוכן שבו באמת כולם מרגישים את כולם בצורה יותר עגולה?
אני לא יודע, אני חושב שאת האירוע הבא אנחנו צריכים לעשות בשבועות. זה יוצא ב-16 במאי, יהיה פשוט ערב חלבי, כמו שנהוג בשבועות. כמה שירים, נתכנס כל מי שיכול להיכנס לפי התנאים של הפנדמיה, כמו אתמול, וכך נעשה. כך נראה לי, כי בכל זאת זה חג קטן, גם אצל רב"ש היה נהוג כך, סעודה חלבית בערב, אפילו לא סעודה, סתם עוגה חלבית, יין, וכמה שירים, אבל זו בכל זאת הזדמנות להיות יחד.
אחר כך יהיה לנו כמו שאנחנו מצפים, כנס וירטואלי גדול בתחילת יוני, בערך שבועיים אחרי שבועות. זה כנס של יומיים, אנחנו כבר מתכננים אותו, ואליו אנחנו כבר צריכים להתכונן. זה מה שיש. מתי יהיו עוד סעודות כמו הסעודה שהייתה אתמול? אני לא יודע, צריכים לחשוב, אבל בינתיים תהיה לנו סעודת ערב חלבית בשבועות, ואחריה הכנס הגדול בתחילת יוני.
תלמיד: איך לא נכנסים למצב של רגילות? כי אתמול זה היה באמת אחרי שנה שלא נפגשנו, וגם הכלי העולמי פעם ראשונה ראה את החברים שוב פעם יושבים בפתח תקווה, והייתה הרבה התרגשות מההתכנסות. איך אנחנו בונים מין מנגנון כזה שמחדש את עצמו כל פעם פנימית, בלי קשר להתאספות פיסית כזו, או אחרת.
אני לא יכול להגיד, אתם בעלי הבית, אתם האחראים, אתם בונים את הכלי, מרכיבים את הכלי ולכן אני לא יכול להגיד לכם מה ואיך לעשות. אתם כבר נמצאים בתלם הזה, בכיוון הזה שאנחנו צריכים לבנות כלי עגול, שאין בו לא פינות, ולא מרכז מיוחד, אלא ממש כלי עגול כמה שאפשר.
אז תנסו, ותחליטו. אין בעיה, אפילו אם אתם רוצים לבטל את המפגש בערב שבועות, בסך הכול סעודת ערב אחת. או שאולי אתם לא רוצים לעשות כנס גדול, או לעשות אותו לא אחרי חודש, אלא אחרי חודשיים, בתאריך אחר. לי אין שום בעיה, אני מסכים עם כל דבר שאתם חושבים שמועיל לחיבור.
תלמיד: אם אפשר עוד שני דברים קטנים. אחד, שמעתי שהיה טוב אם היה שיעור לפני הסעודה, שזה היה מחבר את הסעודה למעמד קצת יותר רוחני, או קצת יותר לכתבים ולא סתם סעודה. ושתיים, האם אתה חושב שיש מקום בסעודה כזאת לשקט ארוך, לתפילה עמוקה או שדווקא אירועים מסוג זה צריכים באמת לרומם.
יכול להיות שכן, אבל הכול תלוי בהכנת החברים, ואני עוד לא יודע. אתם המארגנים צריכים לעשות, אני רק נגד זה שאנחנו נעשה מהסעודה שיעור, ומהשיעור סעודה. אלה צריכים להיות שני דברים נפרדים. לכן אני לא חושב שצריכים לקרוא קטעים ולהסביר מה כתוב בהם, אלא צריכים להיות יותר שירים, יותר פתיחת הלב ולא פתיחת המוח. זה מה שאני חושב.
וחוץ מזה תמשיכו ותראו. אבל לא לבנות את הסעודה עלי, זו סעודת חברים, זו ישיבת חברים, החברים צריכים להיות על הבמה ולא אני. גם ביקשתי להוריד את השולחן מהבמה לאותו גובה כמו כולם. אני לא יודע מה עוד לעשות כדי לא לבלוט בכלל בין כולם. זו סעודת חברים, ישיבת חברים ובזה אני כמו כולם, אני לא צריך לדבר לפני כולם, אלא פשוט להיות כמו כולם, כמה שאפשר.
שאלה: רציתי להגיד שהיה מדהים, ממש חיבר את הכלי האסיאתי ולראות את כולם בשעות הקטנות של הלילה, עם הרבה אנרגיה והרבה רצון להתחבר. מה שכן, זה היה מאוד ארוך, נמשך כמו מסטיק. מעבר לזה היה פשוט מדהים, תודה רבה.
טוב, תודה רבה.
שאלה: אתמול הייתה כזו שמחה, הקבוצה שלנו מודה לך, לכלי העולמי, לבורא על השמחה האדירה. איך להחזיק בשמחה הזאת? כזו הרגשה שאתה לא רוצה לצאת ממנה.
צריכים להשתדל להיות כל הזמן בהתרוממות כוח למרות שכל פעם האור העליון פועל על זה ומעורר בנו יותר ויותר כלים שבורים. ושאנחנו נצרף אותם לאותה שמחה כמו שאתה אומר, ובצורה כזאת נתקן את הכלי הכללי של אדם הראשון עד שכולם יהיו מתוקנים. ואז כשנגמור את התיקונים האלה בחלקים, הם יתחברו יחד.
זה נקרא גמר תיקון, כי אז כל החלקים כמו שהמקובלים במשך הדורות וגם אנחנו תיקנו בעבר, וזה הרבה, יתחברו יחד. זה נקרא "תקיעה גדולה", כשהכול מתחבר, ואז נרגיש בזה את התיקון הכללי של כל הכלי, כל הרצון שהבורא ברא. אבל עד אז אנחנו לא יכולים לראות את זה, זה אסור, כי זה יפריע לנו בתיקונים.
שאלה: הרגשתי שהמרכז בפתח תקווה היה מאוד חזק. אני לא ידעתי אם אני צריך לבטל את עצמי מול פתח תקווה או מול העשירייה שלי או מול שאר הכלי העולמי.
לא, אין עשירייה בזמן סעודה כזאת. בזמן סעודה כזאת אין עשירייה, אנחנו מבטלים את עצמנו לגמרי כלפי העשירייה הכללית שלנו שזה כל הכלי העולמי. זה מה שצריך להיות. ודיברנו על זה, אני מתפלא איך אתה מדבר עכשיו שאתה לא יודע למי להיות מחובר, או לעשירייה או לכלי הכללי או לפתח תקווה. לשום דבר, אלא לכולם יחד. בשביל מה אנחנו עושים ישיבה כזאת, שכולם ירגישו שהם שייכים ממש לכולם.
למה ישבו אצלנו בשולחנות אנשים ללא שום עשיריות, ללא שום דבר שהיה להם בחיבורים, פשוט מי שבא יושב במקום שנמצא ריק. כי הסעודה הזאת היא לא ישיבה של עשיריות, זו ישיבה של הכלי הכללי. לכן כל הכלי שנמצא בכל מקום בעולם, כל העשיריות הן לא עשיריות, הן כולן פשוט מתחברות למעגל אחד. זה מה שאנחנו רצינו שיהיה, ודיברנו על זה.
שאלה: הודיה גדולה לבורא על רב ענק, אתה אדם גדול. איך הכנת אותנו לכלי אחד אתמול. הרגשנו ככלי אחד גדול, בלב אחד גדול. באמת שלא היה אתמול הבדל בין אחד לשני, הרגשנו באמת שמחה גדולה, ענקית. תודה רבה.
תודה לכם, כי זה לא אני עשיתי אלא אתם עשיתם. אני לא הייתי מעורב בזה בכלל.
שאלה: אנחנו פה בצורה פיזית כן התערבבנו עם החברים בכלי העולמי. חברים עדיין ישבו בעשיריות שלהם בגלקסי, בחדרים. אולי צריך בפעם הבאה לפחות לפי שפות שהחברים יתערבבו ולא יהיו באותו חדר של העשירייה, ואז אולי גם קצת יעזור לצאת מהרגשת העשירייה המקומית לתוך הרגשת הכלי האחד.
זה רעיון מצוין. תנסה להוביל אותו לפחות לכלי הלטיני, לכלי הרוסי, לכלי האנגלי. יש לנו כאלה כלים גדולים, שכל החברים האלה ירגישו שהם לפחות מתחברים לפי שפה. בסדר גמור.
שאלה: אנחנו הרגשנו פתיחת הלב ותפילה, שעה וחצי של תפילה. האוויר היה כל כך סמיך מאיחוד, לא של פתח תקווה, מאיחוד של הכלי עולמי. היה משהו מדהים והרגשה שכך אנחנו רוצים לחיות, בחיבוק פנימי וחיצוני, כך. כמו מסטיק, אומרים, תוך שנייה זה עבר, ככה אנחנו הרגשנו, עשירייה 12.
תודה.
שאלה: אתמול הייתה תחושה שאנחנו כאילו התבגרנו, כולנו. והיום בתוך השיעור זה כביכול כבר לא עוזר לנו להתקדם למצב הבא.
טוב. אתה צודק. נתחיל את השיעור ונראה מה קורה.
תלמיד: באמת גם הרגשנו לא כמו הקשר הקודם שהיה. היינו רוצים משהו יותר פנימי, רוחני כמו שהחבר אמר. התעוררה תפילה עם יראה. רצינו שהבורא יקשר בינינו, שהוא יעשה את העבודה. וכל העשירייה אצלנו התעוררה והייתה תחושה מעניינת עם יראה ושמחה.
תודה רבה.
קריין: לסיכום, כל מי שיש לו עוד דעה לכאן או לכאן, ביקורת או הצעה לשיפור או מילים חמות, כל מה שרוצים להעביר לצוות המארגן, מוזמנים לכתוב לנו לכתובת boardworldkli@gmail.com וניקח את זה לקראת הסעודה הבאה בשבועות ב16 למאי.
כן.
קריין: שיעור בנושא "מתקשרים לעשירייה אחת". קטע מספר 15.
"היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים."
(בעל הסולם. אגרת י"ג)
קריין: שוב.
"היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה," אפילו שלא מרגישים את זה בכל אחד ואחד. "ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות," למרכז אחד, אם אנחנו רוצים לאסוף את כל הנטיות שלנו. "ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים."
(בעל הסולם. אגרת י"ג)
קריין: ציטוט מספר 16. כותב רב"ש ב"סדר ישיבת התועדות".
""ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה."
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)
אני צריך להתרשם מישיבת החברים עד כמה הבורא נעשה בעיניי יותר גדול, ולפי זה אני מתקרב אליו. זאת אומרת החברים עושים לי כזה שירות, עושים במקומי כזאת עבודה גדולה, שהם יכולים לקרב אותי לבורא, וזה לא בכוחי.
קריין: שוב ציטוט מספר 16.
""ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה." בעיני האדם. "שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך." זאת אומרת הוא נמצא בין הגדולים המכוונים לבורא, והם לוקחים אותו בזרם שלהם וכך הוא מרגיש שמתקדם. "ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה."
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)
מה שכולם חשבו והעריכו את הבורא, עכשיו הוא קונה את זה מהם וכך ממשיך. תראו מה שאפשר לעשות על ידי השתתפות בישיבת חברים נכונה.
שאלה: אני לא מבין איך על ידי זה שאני מתפעל מהחברה אני יכול לשרת יותר טוב את הבורא, ומה זה השירות שאנחנו עושים?
זה נקרא "איש אם רעהו יעזורו"1. אתה מסתכל על אחרים ואתה רואה שהם מעריכים איזה דבר, אתה רוצה או לא רוצה אתה נכלל מזה ואתה גם מתפעל מאותו דבר. אם חברה שאתה נמצא בה היא מעריכה את הבורא ורוצה להתקדם לבורא, אפילו שהיא עושה את זה בצורה מלאכותית כותב רב"ש, אפילו כך, בכל זאת אתה מתפעל מזה ונמשך לאותו הכיוון, היינו לבורא. והם בזה מאוד מאוד מקצרים לך את הדרך, גם בכוח שאתה מקבל מהם וגם בכיוון שאתה מקבל מהם.
לכן ישיבת התוועדות היא מקור לקפיצה גדולה לכיוון הנכון כלפי הבורא. בתנאי שאני נמצא בין האנשים ומעריך אותם כגדולים, בתנאי שאני רוצה להתכלל ממה שהם מעריכים, חושבים, למה שהם נמשכים, ובתנאי שאני מקטין את עצמי כלפיהם כקטן מאוד מאוד מאוד כלפי גדולים גדולים גדולים. כל התנאים האלה שרב"ש כותב לנו על היחס בין אדם לקבוצה, אם אנחנו מסדרים את זה נכון, האדם שעושה כך הוא מקבל מזה המון כוחות ומתקדם. יותר מזה, אנחנו למדנו ולא פעם מכל מיני מקורות, שאם אדם רוצה להתקדם לבורא, אין לו אפשרות אחרת חוץ מלקבל את הכוחות האלה מהקבוצה, מהחברים. לכן זה בעצם המקור של ההתקדמות שלי.
צריכים לחשוב על זה טוב, להשתדל לראות איפה אני נמצא בזה, כמה אני מתנגד לזה, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"2. דווקא אנשים שיש להם נשמה גדולה הם נמצאים בהתנגדות גדולה להתחברות עם האחרים, להתפעל מהם, להתחבר איתם אפילו בצורה פיזית בזמן הסעודה או משהו. זאת אומרת יוצא לנו כך, שאין לנו שום אפשרות להתקדם לבורא אלא רק דרך התקרבות לחברים. נקווה שאנחנו נבין את זה ונתחיל ליישם את זה בצורה נכונה. זה בסופו של דבר יקרה עם כל אחד ואחד. לפי מידת ההכנעה שלנו כלפי החברים, אנחנו יכולים למדוד את מידת ההתקדמות שלנו כלפי הבורא שהוא נמצא ביניהם, ועוד יותר נכון אפילו, אחריהם, שאם אני מתקרב אליהם, אני יותר קרוב אליו.
שאלה: איך לדעת ששימשנו את המלך?
גם כן דרך חברים. אני צריך לשרת אותם, להתכלל בהם, להיטמע בהם עד כדי כך שאני מרגיש את הבורא, ומרגיש שאני בעצם דרך חברים משרת אותו.
תלמיד: כי יכול להיות שהיינו בסעודה או בהתפעלות והתפעלנו מעצמינו.
התפעלנו בצורה אגואיסטית בינתיים, אבל בכל זאת בהתקרבות לחברים ולבורא. ממה מתפעלים? מתפעלים מזה שאנחנו יחד, שנמצאים באיזושהי צורה בדרך, שהדרך הזאת עדיין נסתרת מאיתנו, אנחנו לא מרגישים שאנחנו הולכים לקראת לשמה, לקראת על מנת להשפיע, אלא ככה, במשהו מעוררים אותנו מלמעלה, וגם זה טוב.
תלמיד: וכשיש התפעלות ושמחה אפילו אגואיסטית, איך מרימים אותה לכיוון הבורא?
חשיבות, על ידי החשיבות. למי אני שייך, ממי אני מתפעל, למי אני מתקרב, פקודות, פעולות של מי אני עושה, וכן הלאה.
שאלה: לגבי אתמול, זו הייתה תחושה מדהימה של חיבור, של הרגשת כל הכלי. אנחנו מהצהריים אתמול התמקדנו למעשה בלחשוב על הכלי העולמי ובאמת הגענו לסעודה עם התחושה הזאת שהחיבור הכללי זה החשוב.
השגנו משהו אתמול, שזה בא לידי ביטוי בזה שהעשירייה היום משתתפת במלואה ורוצה לשמור על מה שהשגנו אתמול, את אותה נקודת חיבור כלפי הכוח העליון. איך אנחנו משלבים ביום יום את היציאה החוצה מתוך העשירייה וחזרה לעשירייה בהמשך העבודה שלנו?
צריכים להשתדל להיות מחוברים עד כדי כך שהיציאה מהשיעור, מהחיבור שאתם עכשיו ממשיכים, היא לא תגרום לכם להיפרד. אלא ההיפך, כשאתם יוצאים לעולם הרחב, אתם סופגים מהעולם הרחב את העביות שלו, ואתם רוצים להישאר באותה מידת הקשר כמו שהייתה אתמול עם העביות שספגתם מהעולם הרחב, ועם זה אתם עובדים במשך כל היום. זאת אומרת ההתפעלות הפנימית שיש לכם בלב מאתמול, עכשיו במשך היום, למרות שהעולם משפיע עליכם, אתם נמצאים באותה התפעלות ולא מתקררים. זה מה שצריך להיות.
תלמיד: אני התכוונתי לעבודה של העשירייה מול הכלי העולמי, ביציאות האלה מהעשירייה לכלי העולמי, ומהכלי העולמי בחזרה לעשירייה. איך לשלב את שתי המגמות האלה, איך לעבוד נכון בשני הכיוונים האלה?
זו בעיה שאנחנו צריכים עכשיו באמת לפתור אותה כל פעם יותר ויותר. איך העשירייה גם מתערבת עם כל הכלי העולמי שלנו, עם החברים שלנו שבכל מקום, ואנחנו מתקרבים זה לזה יותר ויותר כך שנעלם ממני בכלל ההבחן הזה, ההבדל הזה בין העשירייה שלי לכלי העולמי. אומנם דרך העשירייה שלי אני תמיד מברר ומחזק את הקשר עם הכלי העולמי, אבל הכלי העולמי בסופו של דבר מחייב אותי לחזק קשר בעשירייה. ואז יוצא כך, ממני לעשירייה, מהעשירייה לכלי העולמי, וההיפך, מהכלי העולמי לחץ על העשירייה, ומהעשירייה עלי. וכך אנחנו כל הזמן צריכים לחזק את הקשרים האלה, כי זה עוזר לזה, ועוצמת הכלי שלנו כדי לגלות את הבורא, היא צריכה להיות ממש בכמה שיותר מורגשת מתוך העשירייה לכלי העולמי.
אנחנו נמצאים בתקופה של הדור האחרון, ולכן לא יעזור לנו להסתגר, או אדם בתוך עצמו כמו שזה היה בדורות הקודמים, או עשירייה בפני עצמה שלא רוצה יותר להכיר אף אחד. כל החכמים האלו שכך יעשו, הם יתנתקו מהזרם הכללי שכל האנושות עכשיו תחת הכוח העליון נמשכת לגמר התיקון. לכן אנחנו צריכים קודם כל לכוון את עצמנו לחיבור בתוך העשירייה, לחיבור העשירייה עם כל העשיריות, ולבורא. זה הכיוון הנכון.
שאלה: "ברוב עם הדרת מלך", חשבנו שזה יהיה נושא טוב לכנס הבא, כך הבנו מישיבת תוכן איתך. מה כלול בעיקרון הזה של "ברוב עם הדרת מלך", ואיך הוא מכוון אותנו לעבודה הפנימית לקראת הכנס?
הכנס שיהיה לנו בתחילת יוני, אני שומע שכך קבעו את התאריך, זה יהיה חיבור של הכלי העולמי. אנחנו נשתדל לראות את עצמנו כעשירייה אחת, בלי לוותר על העשירייה הפרטית של כל אחד ואחד, וזה נקרא ש"ברוב עם הדרת מלך". כמה שיותר אנשים נמצאים באותה התנועה, באותו חיבור, באותה נטייה, בהתאם לזה אנחנו יכולים יותר ויותר לגלות את הכוח העליון.
תלמיד: אחת המסקנות שמורגשת לפחות אצלי, נראה לי שגם בכלי העולמי, שההכנה לסעודה היא זו שעשתה את הסעודה. השאלה, הביטול הזה, להרים את החברים, להתפעל מהם, איך עושים את העבודה הזו כך שבאמת בכנס אנחנו נגיע ותהיה את ההתרגשות המקסימלית שאפשר להוציא מהאירוע?
אני חושב שאולי לעשות את זה גם לפי השפות כמו שכאן הייתה דעה כזאת, אני לא יודע, אבל נצטרך למצוא אופנים של התחברויות יותר ויותר. זו העבודה שלנו, אנחנו צריכים לחפש, אנחנו צריכים למצוא את הקשרים, למצוא את האמצעים, פעולות, שירים, כל דבר ודבר. גם לעשות את זה בכל זאת כמה שיותר וירטואלי.
החשש הגדול שלי היה, שאם נעשה את זה בפתח תקווה, אנחנו כאילו חוזרים לאותה מתכונת שיש מרכז פתח תקווה, וגם בונים מרכזים בכל מקום ומקום. וראינו שזה בכל זאת לא מסתדר, שהעולם שלנו דווקא מרחיק בינינו פיזית, ואנחנו עוד נראה את זה בהמשך התפתחות העולם, עד כמה אנחנו נמצאים יותר במרחקים פיזיים בינינו, אפילו שאנחנו לא כל כך מתרחקים, אבל כך נרגיש בפנים, מצד אחד. ומצד שני, אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו יותר מחוברים וירטואלית. אני מאוד מאוד מקווה שאנחנו נרגיש בכלי עגול, שכולם שווים, כולם קרובים זה לזה בצורה שווה, כי השוויון הוא קודם כל סימן של הרוחניות.
תלמיד: נראה שעכשיו מההתכללות בעשירייה אנחנו נכנסים לכלל הכלי העולמי. ביום יום היה לנו אירוע, עבדנו בזה, עכשיו מה ההכוונה הפנימית שלנו? איך העבודה שלנו צריכה להיראות?
אני לא יכול להתכלל עם הכלי העולמי, אלא אם כן ההתכללות היא דרך העשירייה שלי. זה צריך להיות ברור לכל אחד ואחד, זה נגד החוק העיקרי של הטבע, זה עשר ולא תשע ולא אחת עשרה. חייבת להיות קודם כל התכללות בקבוצה שלי המקורית. ככול שאני נמצא בה, זה נקרא שאני קיים, והקבוצה הזאת קיימת כיחידה אחת ברוחניות, אין פחות מעשר. ואז מהקבוצה, אני יכול להתכלל בכל הקבוצות, בכל הכלי הכללי, אבל בלי שאני נמצא בעשירייה מסוימת שלי, ששם אני קובע את מקומי, אני לא יכול להתקדם הלאה. אני לא נספר, לא נחשב, לא מורגש בעיני הבורא, אם אני לא נכלל בעשירייה המקורית שלי.
תלמיד: על מה אנחנו צריכים לשים את הדגש עכשיו, בהכנה לכנס?
לקראת הכנס הבא שיהיה לנו ביוני אנחנו צריכים לשים דגש על התכללות של כל אחד בעשירייה שלו בצורה שהוא ממש נעלם שם, מחובר איתם בכל. ואז העשירייה שלו, כיחידה ואחידה, רוצה להתכלל בכלי העולמי, בחיבור כזה עם עשיריות אחרות. אבל שכל עשירייה, תרגיש את עצמה כיחידה. ואז כמו שאחד נכלל בעשירייה, כך עשירייה כאחת נכללת ביתר העשיריות. כך אנחנו רואים שכתוב גם בתורה, מדובר על עשר, אחר כך עשר כפול עשר זה מאה, וכן הלאה, הכול כפול עשר, ככה זה הולך. זאת אומרת, בכל פעם שיכולים להתכלל במושג "אחד", ממשיכים לעבוד הלאה. לכן אם אנחנו רוצים להגיע לכנס הבא, אנחנו צריכים להתכלל בעשירייה שלנו קודם כל כמושג אחד, "כאיש אחד בלב אחד". ואחר כך נוכל כבר להתכלל בין העשיריות לעשירייה יותר גדולה, עד שמגיעים לכלי הכללי של אדם הראשון, שגם הוא עשר ולא יותר.
שאלה: בדרך כלל, אחרי כנסים עוצמתיים, למחרת בשיעור מרגישים ירידה, נפילות עייפות, מעין משבר. לעומת זאת אחרי הסעודה שהייתה אתמול, מרגישים דווקא שרוצים להיות יותר מרוכזים בשיעור, רוצים לשאול מה נשתנה, ולברר את העניין הרבה יותר. במה שונה הסעודה הזאת מכנסים עוצמתיים שהיו קודם?
הרגשנו שאנחנו נמצאים בדרך הנכונה, וצריכים להיות בחיבור מתגבר ושאנחנו עושים פעולות נכונות. כל העולם הולך לפי מה שהוא הולך, אבל אנחנו באמת עוברים למקום חדש, לחברה, למצב חדש, והוא מתקדם. ראינו שהסעודה הזאת לא מבטלת משהו אלא מוסיפה לאותה הדרך, באותו הכיוון. ולכן באמת אנחנו מרגישים היום יותר מחוזקים ויותר מכוונים נכון. המטרה הבאה שלנו, היא לחזק את העשירייה של כל אחד ואחד ולהשתדל להתחיל להתחבר בין העשיריות לכלי הכללי, על מנת שהכלי הכללי הזה גם יחזק כול עשירייה ועשירייה מבפנים. ואז יוצא רווח אחד, שאני נכלל בעשירייה, כדי להתכלל בכלי הכללי ובזה למסור את הכוח של העשירייה שלי לכלי הכללי. ומהכוח של הכלי הכללי, גם העשירייה שלי מקבלת אור מקיף שעוטף אותה ועוזר לה להיות יותר מגובשת, וכך נתקדם גם בחיזוק כל עשירייה פרטית, וגם בחיזוק של הכלי הכללי. כך זה עובד בצורה הדדית. וככול שהכלי יותר רחב וגדול שם הבורא פועל יותר. אז נקווה שאנחנו בזה נקבל הרבה כוחות.
קריין: ציטוט מספר 17.
"השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו. אמנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות: א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם. ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש: "ברוב עם הדרת מלך". ולקבל תנאי הא' – מחויב כל תלמיד, להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכנגד תנאי הב' – מחוייב כל תלמיד, להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בנין, חשוב יותר מרוב מנין"."
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
שאלה: הוא כותב כאן שהאיכות חשובה יותר מהכמות. כשאנחנו עובדים עם החברים בעשירייה אתה יכול להעריך איכשהו את האיכות הזאת, אבל כשאתה עובד עם כל הכלי העולמי איך שם להעריך את האיכות?
נראה לנו שאנחנו מחולקים, נבדלים, נחתכים, רחוקים, אפילו הפוכים זה מזה, זה רק נראה לנו, כי כך האגו שלנו מצייר לנו את הצורה השקרית הזאת. אבל באמת כולנו שייכים לרצון אחד ואין בינינו שום הבדל. לכן ההשתדלות שלנו ללכת נגד הדמיון שלנו, [נגד] התמונה הזאת שהבורא מביא לנו, כאילו אנחנו שבורים, זו העבודה שלנו. כמו שלא פעם נתנו דוגמה ממשחק ילדים, אנחנו נותנים להם משהו שבור והם צריכים להרכיב אותו, כי דווקא בהרכבה אנחנו רואים שזה עם זה וכך בסדר וכך לא, ועל ידי כך כל אחד מתעשר מכולם, נכלל מכולם, עד כדי כך שכל אדם מתחיל להיות כלול בתוכו מכל הנשמות, מכל באי עולם, עד כדי כך.
זו בעצם אותה המטרה, אותו הרווח שיש לנו מהשבירה, כי על ידיה כולנו נכללים מכולם וכל אחד הוא כמו הנשמה הכללית, כמו האדם הראשון. זה מה שאנחנו משיגים. לכן כל העבודה שלנו היא בעצם רק בהתכללות בינינו. אתה רוצה להשיג את הבורא, כי יש לך נטייה לזה, זו נטייה אגואיסטית, אתה צריך להחליף את הנטייה הזאת לחיבור עם החברים ואז לראות שבחיבור עם החברים, שם, תשיג את צורת הבורא, את מהות הבורא, ולא בזה שאתה נעשה יותר גדול מכולם או הולך להשיג משהו חוץ מזה. זאת אומרת, התכללות היא נוסחת הפתרון בשבילנו.
תלמיד: עכשיו זה נשמע כאילו אתה לוקח אותנו לשלב הבא, מהעשירייה לעבודה עם כל הכלי. אתה רואה את זה גם בכנס הבא כרמה חדשה של התכללות העשיריות, כהכנה לכנס, השפעה?
אנחנו צריכים להשתדל להבין שחיבור הוא הפתרון, שהעיקר זה הכלי, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת וכל הבעיה היא בכלי. והכלי שבור בכוונה כדי שעל ידי המאמצים שלנו נרצה לחבר את עצמנו למצב של כאיש אחד בלב אחד, נגד השנאה, נגד הדחייה, נגד כל הצורות האגואיסטיות המתעוררות בינינו. ועל ידי זה, כשאנחנו פועלים נגד האגו שלנו, אנחנו רוכשים את העביות, מעמידים אותה תחת צמצום, מסך ואור חוזר, כי רוצים למרות כל הדחיות בינינו להיות בחיבור כדי לגלות את הבורא, ואז יוצא שהעבודה שלנו היא עבודה מאוד פרקטית, בחיבור בינינו בלבד, אין יותר. לכן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל של כל התורה, של כל שיטת התיקון.
תלמיד: ביחס לחבר כלפיי חבר בעשירייה, זה מתגלה כשנאה, כהשפעה כלפיו, אבל איך העשירייה תשפיע על כל הכלי העולמי? נגיד אחרי הכנס הבא.
אתה שואל שני דברים. אתה שואל איך העשירייה משפיעה על הכלי הכללי ואיך אנחנו עושים את זה בלהתקדם לכנס. אלה שני דברים שונים. וודאי שהעשירייה היא נכללת בהכרח בכל הנשמות וכל הנשמות הן כולן כבר מחוברות, רק מצד הבורא ולא מצד הנבראים, ואני צריך להשתדל לחבר אותם לפי המאמצים שלי. כמו שהבורא עשה אותנו מלמעלה, אחר כך הוא שבר את זה כלפינו שאנחנו נרכיב את החיבור בינינו מעצמנו על ידי כוחות רוחניים. הבורא שבר אותנו שהוא הכניס כוחות גשמיים בכלי של הנשמה, זה נקרא "בראתי יצר הרע", ואנחנו צריכים להפוך את הרע הזה לטוב, לא לגרש אותו אלא להפוך אותו לטוב, אז אנחנו מגיעים לעוצמת החיבור בינינו פי תר"ך פעמים ומה שעשה הבורא מלכתחילה זה לא נחשב כביכול, אלא אנחנו עשינו את הדברים, ואנחנו מגיעים למבנה המתוקן.
תלמיד: ואיך להבטיח שזה יקרה כלפיי כל הכלי?
אתם צריכים לחפש איך לעשות זאת. האמת שהחוקים הם לא משתנים, זה נקרא "דין פרוטה כדין מאה", ואם אתם יודעים איך להתחבר בעשירייה אז אתם תדעו מזה איך לחבר את כל העשיריות לעשירייה אחת גדולה, לעשר ספירות מקוריות של נשמה אחת, אלא הכל נמצא כבר בידיכם, תנסו לעשות את הפעולה הזאת להרחיב אותה על כל האנושות. לפחות על בני ברוך העולמי.
תלמיד: יש כאן מקום לאיזו התכללות מיוחדת או עבודה של עשירייה? נגיד כלפיי הכנס הבא הקרוב.
אתה בכל זאת רוצה שאני אטפל בזה. תחפשו איך לעשות את זה, זאת העבודה שהחיבור לא בעשירייה אלא בין העשיריות, זאת העבודה שהיא שייכת לדור האחרון, לנו, לעומת כל הדורות הקודמים. ולכן בה אנחנו צריכים דווקא להיות מומחים וממנה אנחנו מגיעים אחר כך לתיקון העולם הכללי, אבל קודם כל להכין את עצמנו, את כל הכלי העולמי שלנו שהיא תהייה כעשירייה אחת. אז תחפשו איך לעשות, תשאלו, נברר יחד. אני בזה גם כן יחסית חדש כמוכם, כי התיקונים האלה לא היו בעולם, זה היה דור חדש, דור האחרון, שלפני זה המדרגה הזאת לא הייתה מגולה.
תמיד מקובלים היו עשרה. העיקר שהם היו עשירייה. נגיד כמה עשיריות, כמו בקוצק שם, בכל מיני מקומות, גם לא בהרבה, כי אלה היו קבוצות יחסים כולן קטנות. ומה שהיה סביבם זה כבר חסידויות, זאת אומרת תומכים, כאלה שמסתובבים סביבם, כמו שיש גם הרבה חברים שלנו שגם הם לא רוצים להיכנס יותר פנימה בצורה רוחנית לחיבור בינינו אלא ככה אוהדים, תומכים, עוזרים, נמשכים, זו מין "חסידות" מה שנקרא. אבל העיקר בשבילנו אלה אותם אנשים שמוכנים לתת את כל הכוחות שלהם כדי להתחבר ולגלות בורא בקרבתם.
תלמיד: בעל הסולם כותב שישנם שני תנאים להשגת כוח הגדלות של הבורא. אני לא מצליח להבין את ההבדל בין שני התנאים האלה. ועוד יותר מבלבל שהוא מוסיף בסוף שהאיכות חשובה מהכמות.
התנאי הראשון, מה הוא אומר? "לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם", לזה אתה מתכוון, ואז הסביבה שתהייה גדולה. זה התנאי הראשון, לשמוע תמיד ולקבל הערכת הסביבה, זאת אומרת אדם כלפיי הסביבה, הוא מתפעל מהסביבה. והתנאי השני שהסביבה תהייה גדולה. מה זה שהסביבה תהייה גדולה? לא שהיא צריכה להתרחב בכמות, אלא שכלפיו היא תהייה יותר ויותר גדולה, זה העניין. אז התנאי הראשון שאדם מעמיד את עצמו להתפעל מהסביבה, התנאי השני שאדם עובד על הערכת הסביבה. בסופו של דבר הם מביאים אותו לתוצאה אחת, שהבורא יהיה גדול בעיניו עד כדי כך כמו שכתוב "ברוב העם הדרת המלך", שהבורא יתגלה כגדול וממלא את כל המציאות. והאדם מעריך את המציאות ושהמציאות הזאת מלאה בבורא ואז ככה הוא מגלה את הבורא.
שאלה: בקטע הזה כתוב שהאיכות חשובה מהכמות, ומצד שני "ברוב עם הדרת המלך", האם תוכל להסביר?
ברוחניות הרבה, רוב, גבוה, רחב, זה הכול מדובר על פנימה, על האיכות. אין ברוחניות כמות. אפילו שאנחנו אומרים עשר, לא תשע, לא אחד עשרה, או כמה עשיריות יחד וכן הלאה, זה הכול עניין איכותי ולא כמותי. רוחניות זה רק איכויות ולא כמויות.
הכול תלוי עד כמה שאדם מעריך את הבורא. לפי כמה שמעריך הוא מקרב את עצמו יותר לבורא. כמו שיש טלסקופ או משקפת. אז כמה שאתה מסובב אותו, אתה מקרב את הדבר שאתה רוצה לראות. אז הסיבובים שלך שאתה מקרב את הדבר אליך, זה מידת החשיבות שלך בדבר, ולא כמה שאתה באמת עושה איזה צעדים לקראתו.
הוא לא משתנה. לגמרי לא משתנה. הוא לא מתקרב או מתרחק. אלא אתה בפנים בתוכך מעלה את החשיבות והייחוד שלו. ולכן אתה רואה אותו כך. הבורא נמצא בכל מקום. אנחנו לא רואים. רק מה חשוב לנו? לסדר את עצמנו שאנחנו נגלה אותו נתחיל להרגיש איפה הוא נמצא.
"כבודו מלא עולם". מה זה "מלא עולם"? איפה העולם ואיפה הבורא שממלא אותו? זו כל העבודה שלנו. אבל זה יקרה.
שאלה: מהקטע הזה מובנת החשיבות להיות הקטן שבין החברים. אבל איך בפועל משיגים את זה בעשירייה?
על ידי זה שמעלים חשיבות. כל השינויים שיש לך במידות התקרבות או התרחקות כלפי החברים, ובהתאם לזה כלפי הבורא, שזה אותו דבר, רק בחשיבות לזה. מה ההבדל בין חשיבות לחברים או שחשיבות לבורא?
שאתה צריך להתקרב אליהם, לחברים בצורה כזאת שתתחיל להרגיש שהבורא נסתר בהם. זה עניין של התקרבות, התחשבות, דבקות. כמו שרב"ש כותב על החברים, עד כמה הוא משתוקק אליהם. וזה מה שבעצם צריך להיות.
אתה רוצה להשיג את הבורא? תעדן את הגישה שלך לחברים כמה שיותר. וזה יכול לקחת שנים רבות. אבל בכל זאת, תגיע למצב שתגלה שרק זה מה שחשוב. רק זה. לא נראה לך, אתה דוחה את זה, אתה לא רוצה לשמוע על זה, בא לך במקום זה להתעסק בכל מיני דברים אחרים, אני מבין אותך. אני עברתי את הדברים האלה בצורה קיצונית ביותר. בדחייה נוראית מהחברה, מהכול.
אבל בכל זאת, זה מה שקורה, עד כמה שאנחנו יכולים בכל זאת להתגבר על הדחייה ולהתקרב לחברים, אנחנו במקומם פתאום מתחילים להרגיש את הבורא. מסתכלים יותר פנימה, מי הם? הבורא מייצב אותם. מגלים עבודת הבורא. איפה? כשאני מסתכל על החברים, על העשירייה, על כל חבר, אני רואה שזה, שזה נברא.
מה זה נברא? עבודת ה'. עבודת ה' זה מה שאנחנו צריכים להתעסק בזה, לעסוק בזה. זאת אומרת, עבודת ה' זה בלהכיר את מי שנמצא מחוצה לי ועד כמה שאני מקרב אותו אלי.
שאלה: עד כמה צריך לשים לב על הכמות בעשירייה?
כתוב "מיעוט הרבים שניים". אם יש שניים כבר אדם יכול ללמוד מהחבר היחידי שיש לו יחסים בינו לבין הבורא. אבל זה קשה. כי אני צריך גם להתפעל, גם להעביר ביקורת, גם להיות למעלה מהביקורת וכן הלאה. ולכן עם אדם אחד זה קשה מאוד. אומנם שכך זה היה.
ולכן אפשר גם כך. זאת אומרת, לא חייב להיות עשר. אבל בכל זאת, חמישה, שישה, שבעה זה כמות שהיא דווקא יפה מאוד להתקדמות.
תלמיד: אתמול הרגשתי כשהגעתי לסעודה שהגעתי עם כל מה שרכשתי מהעשירייה שלי, בעיקר עם התפילה, ואיך הצלחתי להתפלל על כל הכלי העולמי. חשבתי שאני אחזור לעשירייה עם פי שניים וזה לא קרה, אני לא מצליח.
מה זה לא מצליח?
תלמיד: לא מצליח להתפלל על החברים בשיעור, להיות איתם.
אתה לא מרגיש אחרי הסעודה של אתמול שאתה חייב להתכלל בהם יותר?
תלמיד: הרגשתי שהייתי חייב להחזיר להם אתמול, והיום אני לא מצליח להחזיר.
בסדר, אל תחזיר, תתכלל מהם, תקבל מהם. פעם צריך להיות כקטן, פעם צריך להיות כגדול, כמו שרב"ש כותב. אז אין בעיה. אתה צריך לקבל את המצב כמו שהבורא מייצב לך ומתוך המצב הזה לפעול. לכן אל תחשוב שאתה נמצא במצב ירידה והיית צריך להיות עכשיו במצב עליה, לא. במצב הירידה שאני עכשיו נמצא, נגיד שזו ירידה, זה לא המצב שלך, אבל נגיד, אני במצב הירידה עכשיו צריך לממש אותה כמה שצריך. אותו דבר בזמן העלייה, אותו דבר בכל מצב ומצב, להשתמש במצב.
קריין: ציטוט מספר 18.
"עיקר עליית הנפש ושלמותה הוא, כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות, שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם ע"י השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. וע"כ עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה, רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד.".
("ליקוטי הלכות". הלכות בית הכנסת)
שאלה: איך בזמן העבודה שלנו בעשירייה צריך להבחין, לנתח, לברר נכון את המצבים שנמצאים בינינו? האם צריך לעשות את זה ביחס למצב של גדלות הבורא, שהבורא ממלא את העשירייה כתוצאה מהיחסים הטובים בינינו, או ביחס להתגברות האגו הכללי בעשירייה?
אני לא מבין מה שאתה אומר. איזה אגו כללי שצריך לספק אותו בעשירייה?
תלמיד: כשאנחנו אומרים דברים נעימים זה לזה בעשירייה, מילים יפות, מילים טובות, אז האגו הבהמי שלנו גם נהנה, מסתפק.
זה לא נכון. אם אנחנו מדברים משהו טוב על החברה, אנחנו צריכים לדבר רק ביחס כלפי השגת הבורא, כלפי השגת כוח ההשפעה. אם אני מעלה את גדלות החברה, אני מעלה את גדלות החברה בזה שהיא מסוגלת להגיע להכרת גדלות הבורא. זה לא שהאגו שלנו יגדל על חשבון החברה, זו עבודה בצורה הפוכה. ככל שאני לומד יותר ומתקדם יותר בחכמת הקבלה, אני נעשה יותר אגואיסט? לא, הבורא זה עניינו להגדיל בי אגו. אבל אני לא הולך על זה, אני הולך רק על החיבור בינינו, שבחיבור בינינו אני צריך לגלות אותו, זה מה שעומד לפניי, כלום חוץ מזה.
לכן העבודה שלנו היא רק בלהגדיל את העשיריה שבה אנחנו מגיעים להשפעה הדדית, לאהבה הדדית, לחיבור הדדי, שנהיה כמה שיותר קרובים לבורא, שסוף סוף יתגלה בקשר בינינו. בשביל מה לנו עשירייה? לעשות רשת קשר בינינו כזאת שהוא יתגלה, וזה מה שעומד לפנינו. וכאן זה עיקר המלחמה שלנו, בינינו לבין האגו שלנו, זה בינינו לפרעה. האגו רוצה להפריד בינינו כמה שאפשר, לסכסך, לעשות כל מיני פעולות, מעשים, עניינים שאנחנו לא נהיה קשורים בינינו על ידי ויתור, על ידי התחברויות למיניהן. אנחנו צריכים כל הזמן לראות את המטרה, עד כמה אנחנו רואים את המצב הבא יותר קרוב לבורא, לתכונת הבורא.
שאלה: לגבי כל נשמות ישראל, מה שכתוב בקטע. כשנותנים עביות אז ודאי שבורחים לתוך העשירייה כי יש שם תמיכה, התעלות. אבל כשאני מתחיל להתפלל יש לי רצון להתפלל לא רק עבור החברים, אלא גם עבור המורים, עבור הנשמות הגבוהות ביותר.
אתה צריך להתפלל עבור עצמך שהבורא יעזור לך, עבור העשירייה שהבורא יעזור לה, עבור כל הכלי העולמי, ועבור כל העולם, וכל זה שיבוא ויתכלל בכלי אחד שהבורא יוכל להתגלות לפי רצונו במלואו. כאן אנחנו צריכים לראות כמה אנחנו מכוונים למצב הזה, להגיע לגמר התיקון.
שאלה: אחרי הסעודה של אתמול, התעורר בעשירייה שוב פעם הנושא של יחס כלפי החברים שהם לא במסגרת מלאה וגם לא מחויבים למסגרת הזאת, פעם באים, פעם לא באים. אנחנו לא כל כך יודעים איך להשקיע בזה מאמץ, לדרוש מהם או להשאיר אותם ברמה של אורחים. האם תוכל לעזור לנו קצת לדייק את היחס והגישה כלפי חברים כאלה?
כתוב בתלמוד, לא בתלמוד עשר הספירות, בתלמוד הגדול, הבבלי, שאם החמור נופל תחת משאו, צריכים לבוא לבעל החמור ולעזור לו שוב להעמיס על החמור אותם השקים שנפלו מהחמור, לעזור לזה שהחמור ילך קדימה. כמה פעמים צריכים לעזור לבעל החמור להעמיס את החמור ולחייב את החמור ללכת קדימה? פעמיים. פעם אחת עשית והחמור בכל זאת נופל, אז אתה עושה את זה פעם שנייה. אם החמור בכל זאת נופל, אתה לא צריך לבוא ולעזור שוב להעמיס שקים על החמור שילך, כי ברור שהוא כבר לא מסוגל.
אותו דבר עם החברים שלנו. החברים באים, נמצאים בינינו, יש עליהם איזו הכבדה בדרך, הם נופלים. אנחנו באים, עוזרים להם, מקימים אותם, הולכים איתם יחד קצת שיתייצבו ועוזבים. אם נופלים, אנחנו שוב באים אליהם, שוב עוזרים לקום, שוב עוזרים כמה צעדים ללכת קדימה ואז נראה. אם ממשכים יחד איתנו, מה טוב. אם לא יכולים להמשיך יחד איתנו, מה אפשר לעשות? אני לא חייב, זה מה שכתוב. ככה אנחנו צריכים להתייחס לחברים שהם בדרך או לא בדרך. יכול להיות שעדיין הנשמה שלו היא לא בשלה, יכול להיות שיש לו תפקיד אחר מיוחד, אבל כלפינו זה לא חשוב, אנחנו מחויבים לעזור לו לקום פעמיים, אם זה לא הולך בפעמיים, אסור לנו יותר להמשיך.
קריין: ציטוט מספר 19.
"כדי להשתלם, צריך שיהיו מתחברות בה כל שאר הנשמות, ונעשות כולם אחת בה, ואז השכינה מאירה בתיקון גדול, כי היא 'כלה', ואז, "כולך יפה רעיתי" ואין נשאר שום מום, כי בכוח הערבות – אחד מתקן בעבור האחר, ונמצא הכל מתוקן."
(דרושי "כ"ד קישוטי כלה" לרמח"ל)
שאלה: האם עוצמת התפיסה של מרכז העשירייה קשורה לעוצמת המסך?
עוצמת התפיסה ועוצמת העבודה של העשירייה היא כולה תלויה במסך שהעשירייה כולה מביאה. מסך זה התנגשות, התנגדות, התאמצות של כל החברים בחיבור. בסך הכול מה שהם מייצבים ביניהם, עם כל ההתנגדויות שביניהם, ההתנגשויות שביניהם, עם כל השנאה שביניהם, עד כדי כך שהם רוצים להרוג זה את זה, כשהם מתעלים מעל זה בחיבור זה נקרא "בניית המסך". המסך הוא מסך נגד האגו שלהם שמתבהר בהם יותר ויותר, והם כנגד זה בונים קשר ביניהם למרות האגו, באמונה למעלה מהדעת. כך הם בונים את המסך ובמסך הזה הם מגלים את הבורא.
אז יש להם עביות שבמסך, אלה ההפרעות שיש ביניהם, ויש את עוצמת המסך, זה שלמרות ההפרעות יש להם חיבור ביניהם, וכך בכל השלילה שיש ביניהם ובכל החיוב שיש ביניהם הם בונים את המסך. במסך יש את כוח העביות, כמה שהם נמצאים בשנאה, בדחייה זה מזה, וחוץ מכוח העביות יש את כוח הזכות, שהם מתעלים מעל השנאה, מעל הדחייה ובכל זאת הם נקשרים ביניהם. ואז יש להם עביות וזכות, ולפי זה הם מתחילים להיכנס להשתוות הצורה עם האור העליון. כמה שהם מתגברים על העביות וכמה שהם מזכים את העביות בחיבור ביניהם למעלה מהעביות בהתחברות ביניהם. ואז הם מגלים את האור העליון ביניהם שזה הבורא.
זה ברור? הבנת אני מקווה.
תלמיד: כן, מאוד יפה, אנחנו מחכים כבר לתע"ס.
כן, לכן אמרתי שבתוכנית שלנו להגיע לתע"ס, אבל לתע"ס בצורה נכונה. לאט לאט, אני לא רוצה עכשיו לקפוץ, כי אם זה יהיה מכאנית, ילמדו אלה שאוהבים את הפיזיקה הזאת ולא עבודה פנימית. כל העבודה היא רק מדברת על הלב של האדם.
שאלה: אנחנו מתגברים על הדחייה, אמרת שזה מה שקובע את המסך שלנו, מעל כל מה שקורה. אז מה זה האור במקרה הזה, והבורא?
זו מידת ההשפעה ההדדית שאתם מגלים ביחס החדש הזה מעליכם, שמעל השנאה בכל זאת מייצבים יחסי אהבה. וזה האור, אור האהבה שאתם מגלים.
תלמיד: מה אנחנו יכולים לתת לו? מה זאת אומרת אנחנו נותנים לו משהו?
לבורא אתה לא יכול לתת כלום כי אין לו כלים דקבלה. אתה רק נותן לו את העבודה שלך, שאתה רוצה להידמות לו, לבנות את עצמך כמוהו. זו בעצם אותה מתנה שאתה מעביר לו, שאתה מעריך אותו ורוצה להיות כמוהו.
תלמיד: אז איך זה עובד? יוצא שהוא בונה בנו תנאים של דחייה.
זה נקרא "נצחוני בניי". הוא עושה בכוונה את הקונטרה הזאת ואתה כנגד זה פועל. כשאתה פועל נראה לך שאתה פועל נגד האגו שלך, נגד כל מיני כוחות, נגד כל המפריעים, אבל אתה פועל בעצם נגד הבורא בלבד, אין עוד מלבדו.
תלמיד: אבל הוא הולך לאיבוד, זאת אומרת, דווקא הוא הולך לאיבוד. אנחנו מתגברים על מה שיש בינינו אבל הפקטור של הבורא זה משהו שמחליק בין האצבעות כשעושים את זה עבורו.
אתה עושה כדי לגרום נחת רוח לבורא, כך כתוב בכל מקום. אם זה עדיין נעלם ממך, אז זה עוד נעלם, מה לעשות? זה יבוא, זה יתגלה יותר ויותר. ככל שתצטרך לעשות כלפי החברים, אז תהיה לך נחיצות לתאר במקומם את הבורא.
שאלה: בקשר לקטע שקראנו, העניין של הערבות "כי בכוח הערבות – אחד מתקן בעבור האחר, ונמצא הכל מתוקן."3 מה זאת אומרת שאחד מתקן עבור האחר?
אף אחד לא יכול לתקן את עצמו, אלא רק בהתכללות עם האחרים. כי אני לא רואה בעצמי שום דבר, שום פגם, אלא כמה שאני מקבל התרשמות מהחברים ולפי זה אני מתפלל לבורא שיעזור לי לתקן את עצמי, בלהתקרב, בלאהוב אותם, בהתאם לזה, זה התיקון שלי.
זאת אומרת, יוצא לי שאני רואה את האחרים, אני לא רואה אחרים, אני רואה באחרים את צורת האגו שלי. ואז אני פונה לבורא כדי שייתן לי כאלה כוחות שאני במקום לשנוא אותם אוהב אותם, וכך אני באמת מקים את הכוח החיובי של הבורא. הוא נותן לנו את הכוח השלילי, שאנחנו מתייחסים בצורה אגואיסטית לכל העולם, לכולם, ואנחנו משתדלים לעשות במקום זה, לקבל ממנו כוח חיובי. זה נקרא "אתם עשיתם אותי".
שאלה: אתמול צפינו בסעודה כעשירייה וירטואלית, והרגשנו שהחיבור שאנחנו מקבלים מהמרכז בבני ברוך, ממש חיבר אותנו כעשירייה. הרגשנו ממש חזק את כוח החיבור הזה מגיע אלינו כעשירייה. לפני כן היו לנו קצת מחלוקות לנסוע, לא לנסוע, וירטואלית, כן, לא, וברגע שהתחברנו אתמול בערב זה חיבר אותנו מעל כל ההרגשות האלה, יצאנו בהרגשה ממש טובה.
אתה צודק, אני גם חושב שבסופו של דבר אף עשירייה לא תרגיש את עצמה שהיא נמצאת אי שם מנותקת מאיתנו כאן. אני הייתי יותר מחובר עם כל אותן העשיריות, קבוצות, בודדים שנמצאים מחוצה לבני ברוך, אני הרגשתי אותם יותר מהקבוצה הזאת כאן, כי לפי הרצון שלהם הם רצו עוד יותר ועוד יותר להתחבר, להשתתף.
לכן נראה לי שאנחנו נתגבר על זה, המרכז הזה הוא בכל זאת מרכז עולמי, כאן זו הלוגיסטיקה, מערכות, מתארגנים, מכשירים, שרתים, כל מיני דברים, בקיצור המקום הזה חייב להישאר כמו שהוא. אבל חוץ ממנו אני לא חושב שיש לנו צורך לחזור לאותם המרכזים שהיו לנו בכל מיני מקומות בעולם ולהקים אותם ולסדר אותם כדוגמת מה שאצלנו כאן.
אנחנו צריכים להגיע למצב שכל המאמץ שלנו הוא מאמץ רוחני, וירטואלי, ולא גשמי פיסי. אומנם יש לנו כאלה סימנים כמו חיבור באיזה יום, באיזו שעה ובאיזה אוכל, אבל אלה דברים שהם קיימים רק כסימנים.
לכן נראה לי שכמו שזה היה אתמול כך אנחנו בינתיים נמשיך ונראה, נראה מה שיהיה. אף אחד מהמקובלים בעבר עוד לא היה במצב שלנו, לכן קשה לנו, אין לנו דוגמה אלא נברר את זה.
קריין: ציטוט מספר 20
"ירגיל עצמו תמיד להכניס בלבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו ולהאריך בזה עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאתו ית' ברוב ישועות ונחמות ויתנשאו בעילוי גוף ונפש."
("פרי הארץ")
שאלה: אנחנו מרגישים שאת כל הרגשת המציאות אנחנו מרגישים בתוכנו ואומרים שצריכים להחזיק את העשירייה בלב, אז השאלה האם היחס הנכון לעשירייה הוא שהיא בתוכי או אני בתוכה?
אני לא חושב שזה כל כך עקרוני. פעם, כמו שרב"ש כותב, אתה מראה את עצמך, מרגיש את עצמך שאתה פחות מכולם, ופעם שאתה יותר מכולם. תקראו מה שכותב רב"ש באותם עשרים או כמה שיש שם, מאמרים על החברה. אתם כל הזמן שואלים על זה, תקראו את המקור.
שאלה: מה המטרה בעבודה שהבורא נסתר, נעלם ולא גלוי?
אם הוא היה גלוי מה הייתה העבודה?
תלמיד: אנחנו לומדים שהעבודה היא כל הזמן החיבור בינינו, אבל גם החיבור בינינו הוא נעלם, חמקמק כזה.
זה הכול כדי לגדל אותך. תתאר לעצמך אם אתה היית גדל כל הזמן אצל ההורים שלך שהיו כל הזמן מטפלים בך כמו בתינוק מכל וכל, נותנים לאכול, מלבישים, הולכים איתך לטייל ואתה ממשיך כמו שאתה, נגיד בגיל שלושים וארבעים וחמישים ואבא ואימא כל הזמן מטפלים בך כמו בתינוק, איך היית מסתכל על עצמך? או שאתה מפגר ואז אתה אפילו לא מבין באיזה מצב אתה נמצא, או שאיך אתה יכול לסבול את המצב הזה, אתה לא מתפתח. אז הבורא חייב לתת לנו הכבדת הלב כדי שעל פני זה אנחנו נגדל לרמה שלו. מה השאלה בכלל, לא חשבת על זה.
קריין: ציטוט מספר 21.
"נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם [...] וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד."
("דגל מחנה אפרים". פרשת ואתחנן)
תלמיד: גם אני רוצה להצטרף ולומר לגבי האירוע היפה שהיה אתמול למרות שלא היתה מספיק התכללות בין כולם כי כל אחד ישב בשולחן בנפרד ואז הייתה קצת בעיה עם שישה אנשים בשולחן.
לא הבנתי.
תלמיד: היינו הרי שישה אנשים בכל שולחן ואז הייתה בעיה ללכת משולחן לשולחן, לא היה כל כך נעים ללכת משולחן לשולחן ולהתכלל עם כולם.
זה בפקודת משרד הבריאות, אני מבין.
תלמיד: הבנתי. אז עשינו שלום אחד לשני מרחוק. אבל בגדול הוא אומר פה, "נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור".
כן.
תלמיד: חוץ מאשר אצלנו בחבורה, אני לא רואה את זה באף מקום, במיוחד במדינה שלנו, כולם הפוכים לגמרי. למה קורה דבר כזה? ממש רואים את זה.
מיום ליום הרצון לקבל גדל, אפילו בעולם הגשמי, ואם לא מתקנים אותו אז זה מה שקורה בעולם, העולם מדרדר יותר ויותר. אתה רואה מה שהיה קודם, אסור את זה, אסור את זה, כל מיני דברים שהיו אסורים לפני 200 שנה, לפני 100 שנה, אפילו לפני 20, 30 שנה, היום זה מותר, מותר, מותר, היום זה נקרא "נורמלי", ואף אחד לא מתבייש מהשני וככה זה נהוג. למה? כי מה תעשה עם האגו שכל הזמן גדל ואנשים לא מבינים שהם צריכים להתעלות מעליו, שבזה הם צריכים לתקן את עצמם? אז הם מקבלים את האגו הזה שמתגלה בהם כדבר נורמלי.
מה אומרים לך הילדים שלך? הם אומרים, אתה דינוזאור, אנחנו כבר חיים במאה ה-21 וכן הלאה. מה יש לך? כאילו הם אומרים זה כבר לא זמנך, זמנך עבר. מה אתה עוד עושה כאן? אתה לא מתאים לדור המודרני. זה מה שקורה.
תלמיד: זאת אומרת כל עוד לא נהיה דבוקים אחד בשני, עתיד טוב לא יהיה במדינה הזאת. ממש לא רואים שזה קורה.
אתה הכנת ככה את המדינה שהיא נמצאת במצב כזה.
תלמיד: אני?
אתה מאלו שאחראים על המצב הנוכחי.
תלמיד: כן. דרך אגב אתמול ישבנו כמה חברים בסוף הערב וחשבנו, מה יקרה אם נעשה כזה שיעור אחד ביום שישי. אם כבר עשינו את הערב של אתמול, אז בוא נעשה יום שישי אחד כזה. זה יהיה מאוד נחמד, זה גם יהיה נר לכל העולם, "נר לגויים". מה דעתך?
למה זה יהיה טוב? אני לא מבין.
תלמיד: יש הרבה אנשים, חברים טובים המון שנים, ונורא חסר לנו הקטע הזה. כי אתמול בסך הכול נתת לנו לטעום טיפה מהחיסרון.
אני אגיד לך, אני מאוד מפחד מזה שחברים כאן יתקשרו ביניהם, וזה יהיה בניגוד לכלי הכללי שלנו בכל העולם, העולמי. אני רוצה שהחיבור הזה יהיה ממש הומוגני, אחיד לכולם. זה מה שאני מפחד, שאם נתחיל לעשות כאלה פעולות למיניהן, בגלל שיש לנו מקום בקרבת מקום, במרחק נסיעה של דקות או שעות, מקסימום שעה שעתיים, זה יגרום פער בין מה שקורה בישראל ובין מה שקורה בכל העולם. אסור לנו לעשות את זה, כי זה שובר את הייחודיות שלנו.
תלמיד: לא כדאי לנסות לראות פעם אחת איך זה עובד?
לא, עוד לא. אולי אחר כך, מי יודע, כשזה כבר לא יפריע. אבל אני לא יכול לעשות כאן ישיבות כאלה ואנשים, נגיד האיטלקים אני רואה, הם מפוזרים בכל איטליה, הגרמנים בכל גרמניה, אפריקה, הרוסים בכלל, בכל הפינות שלהם, אני לא יכול לתת להם כזה רושם שרק כאן יש חיים וחיבור ואצלם לא.
תלמיד: זה סוג של מרכז עולמי, גם היו באים לכאן מכל העולם.
לא, זה גם יגרום לנו נזק, קודם כל לנו. כשאנחנו גורמים כזה חוסר שוויון בין כולם, זה קודם כל יפגע בנו, שמייצבים בעצמנו את חוסר השוויון. אז בוא נבדוק, נראה מה שיהיה. בינתיים אני לא חושב שכל כך בקלות אפשר להחליט על זה.
קריין: יש לי שאלה מחבר שמשתלבת עם מה שנאמר כאן. אמרת בתחילת השיעור שהשוויון זה סימן של רוחניות, מה זה שוויון בבני ברוך העולמי?
שכולנו מרגישים שאנחנו נמצאים בצורה וירטואלית ואפילו בצורה רוחנית בכלי אחד, ברצון אחד, בלב אחד ולא ששם זה ישנו וכאן לא וכן הלאה, אלא כולנו יחד באיזו צלחת מעופפת. ואני מאוד דואג ומרגיש עד כמה זה חשוב לשמור על הצורה הזאת בינינו ולהשתוקק אליה וליישם אותה. ולכן כל הפעולות שלנו צריכות להימדד לפי זה. שכל אחד ירגיש שהוא נמצא במרכז של הפעולות, של השיעורים, של הכול.
עכשיו אנחנו נמצאים בשיעור, אז אני רואה לפניי מי נמצא היום בשיעור, הולנד, לטין, מוסקבה, פיטר, ניקולייב, סוצ'י, אפריקה, איטליה, ניו יורק, זיכרון, טורונטו, צפון, פוקוס גרופ, כל מיני כאלה, מי לא נמצא כאן, זה כל העולם. זה מה שאני רוצה לראות כל הזמן עד שכל זה יסתדר לכדור אחד, שכולם מחוברים ללא הבדלים וללא הבחנות והבורא ממלא אותם, כולם כאחד, "חד מקבל חד".
שאלה: הייתה לנו אתמול פגישה מדהימה. ההתאספות, הסעודה היתה פשוט מצוינת. גם ההכנה, שחברים מכל העולם הכינו את הסעודה הזאת היתה מאוד גדולה ומיוחדת. התקדמנו מאוד הודות לקשר הווירטואלי בתקופת הקורונה, והשאלה היא, מה מוסיפה לנו הפגישה הפיזית בפתח תקווה, ומה כל כך מיוחד בפגישה הזאת שמקדמת אותנו יותר? למה זה מקדם אותנו עוד? מהו המכניזם הזה? המנגנון הזה שפועל בגשמיות שהופך את הפגישה הזאת לכל כך מיוחדת?
אני מתקשה לענות לך ואני מבין את הטענה שלך שבאמת אין שום צורך במרכז בפתח תקווה. אני רק אגיד לך, קודם כל אנחנו לא חשבנו שאנחנו נגיע כל כך מהר לצורך לבנות כלי ווירטואלי לגמרי, אבל כדי לבנות כלי וירטואלי, אנחנו צריכים מקום פיזי שיהיה בו מכשור ושרתים ואנשים שעובדים על תרגומים ועל הרבה דברים. היית אצלנו ואתה מבין כמה אנשים עובדים כאן.
שבעים אנשים עובדים כאן, וזה כולל הרבה מאוד אנשים שצריכים להחזיק את הכלי העולמי כדי שתקבלו את השידור. יש מקום איפה שאנחנו נמצאים, ויש עוד מחלקות של אנשים שאחראים על העברת החומר ועיצוב הדברים. יש אנשים שמאחסנים את החומר בארכיון שאתם יכולים להשתמש בו, יש מתרגמים וכולי. זאת אומרת יש הרבה מחלקות. אנחנו לא יכולים להיות כולנו בצורה וירטואלית בלבד, זה לא הולך.
אנחנו מייצרים כל מיני צילומים, איתי, עם שחקנים, עם כל מיני אנשים. אפילו כדי להפיק לכם שיר צריך במה, מיקרופונים, מוסיקה ועוד. אי אפשר לעשות את זה בלי המרכז שלנו. אומנם בעתיד לא נצטרך מרכז כל כך גדול כמו שיש לנו, אבל קנינו אותו בזכות כמה אנשים שעזרו לנו ולכן נראה מה יהיה בעתיד.
אני מבין אתכם, אבל כשתתחיל להכיר את העבודה שנעשתה כאן דווקא כלפי הכלי העולמי, תבין. אנחנו לא צריכים את כל העבודה הזאת, אני יכול לשבת בחדר שלי עם המצלמה ולהעביר שיעור עם המסך שלי כמו שעכשיו אני עושה, ואני לא צריך בעצם כלום חוץ מזה, אבל אחרי זה צריך הרבה מערכות שמסדרות, מתרגמות ומאחסנות את זה וכן הלאה.
ולכן אנחנו צריכים בכל זאת שהכול ישב במקום אחד וזה לא פשוט. יוצא שהמציאות של הכלי העולמי מחייבת אותנו להחזיק את המרכז. אחרת אתה צודק, לנו אין שום עבודה בזה. אם לא הכלי העולמי, אם הייתה יושבת כאן רק קבוצה אחת לא היינו צריכים את המרכז בכלל. כמו שאתם, מי צריך את זה? לכם יש מקום עם מחשב, אתם נמצאים בקשר וירטואלי, רואים, מדברים ולא צריכים כלום חוץ מזה.
כשאני ישבתי אתמול בסעודה וראיתי אנשים שלא ראיתי אותם במשך שנה, אני לא הרגשתי שהגעתי לאיזו סעודה מיוחדת, פגישה מיוחדת. לא הרגשתי. אם הסתכלתי על מישהו פיזית אחרי שלא ראיתי אותו שנה לא הרגשתי משהו שונה, ממש כלום. אפילו לראות את החבר אתה לא חייב. עוד מעט תרגישו שכולם נמצאים בלב שלכם והצורה החיצונה לא עושה שום תוספת.
שאלה: הרעיון אתמול כמו שסיפר החבר, היה להתערבב עם כל הכלי העולמי אבל בעצם כל העשיריות אצלנו נפגשו כרגיל בחדרים שלהם. אז אולי אתה חושב שזה רעיון טוב למצוא איזה פתרון לשולחן וירטואלי, שבו אפשר יהיה שכולם ישבו ביחד או שהעשיריות יתערבבו אלה עם אלה ולא ייפגשו כרגיל בחדר שלהן.
אני מאוד שמח שאתם מרגישים מה שהיה ומה שצריך להיות, ושאתם תתקדמו למה שצריך להיות מהמקום שהיה, ותנסו כבר עכשיו להשתדל כך לתכנן את המפגש הבא. אפילו ישיבת חברים שאתם עושים, אולי זו לא צריכה להיות ישיבה של הקבוצות. אלא הקבוצה, העשירייה, עובדת יום יום בשיעורים, בחיבור בתוכה, ובחיבורים העולמיים שלכם שם כאילו מהות העשירייה יורדת ואתם מרגישים שכולכם עשירייה אחת. תנסו כך.
הכול נמצא בידכם. אתם מכירים את החומר, מבינים אותו, תתחילו לממש עימו את החיים שלכם, ממש לפרמט את החיים.
קריין: ציטוט מס' 22.
"טוב להם שיהיו נאחדים תמיד יחד בחבורה אחת, ואז אף אותם שהם פחותים במעלה מועילים לחבריהם להתקדש בקדושה יתירה ולהשיג יותר. שהעליון צריך לתחתון ממנו והתחתון צריך לעליון ממנו, כן אתם תהיו נאגדים תמיד באגודה אחת, ואז יתאחדו גם כן שורשכם."
("דגל מחנה אפרים". פרשת יתרו)
שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש בקבוצה כחלק מהשלם בזה שאנחנו יוצאים מהאגו שלנו? איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות?
להתכלל בחברים אנחנו צריכים עד כדי כך שכל אחד שוכח את עצמו. ואז תתחיל להרגיש במקום האגו שלך, ה"אני" שלך, את הבורא שנמצא כמו שכתוב, "בתוך עמי אנכי יושבת".
תלמיד: אומרים שהתפילה פתוחה לציבור. מה ההבדל בין תפילה שהיא כלפי הציבור או פתוחה לציבור לבין תפילה שאינה כזאת?
תפילה שפתוחה לציבור היא תפילה עבור הציבור, ותפילה ממש של המקובלים היא תמיד עבור הציבור ולא עבור עצמו. תפילה עבור עצמו זה אסור, זו קליפה. אלא כל התפילות הן רק עבור הציבור, עבור העשירייה.
שאלה: אני רוצה לשתף אתכם בהתרשמות מהסעודה אתמול. מיד אחרי הכנס נכנסנו לסגר, חשבנו עליכם שהייתם במרכז בזמן האירוע וזה הביא לנו שמחה מאוד גדולה. רציתי להעביר את ההתרשמות הזאת כי ראינו והרגשנו מה היא אהבת חברים מכל רחבי העולם, אז תודה רבה.
תודה לכם. שמחתי מאוד לראות את כולכם אתמול ובאמת זה הביא לי התפעלות גדולה מאוד מהחברים. הרגשתי שיש בכם חשיבות הרבה יותר גדולה למטרה ולהבנת הדרך ממה שהיה קודם. גדלנו, נעשיתם יותר גדולים, יותר בוגרים ויותר מבינים זה את זה, וכולנו יחד. כל אחד כבר לא תלוי כל כך במה שהוא ובמצב הרוח שלו או במשהו שקורה, אלא יותר ויותר נכללים מכולם ואז בהתאם לזה אנחנו מרגישים את התהליך שכולם עוברים, שכל המציאות עוברת, אנחנו בזה מתחילים יותר ויותר להיות קרובים לעולם העליון, וכך אנחנו נתקדם לגמר התיקון, לתוכנית הבריאה.
קריין: ציטוט מספר 23.
"כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו."
(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)
שאלה: לגבי הקטע הקודם, מה זה אומר להיות במדרגה יותר נמוכה, ואיך אני עוזר לחברים שלי להשיג יותר קדושה?
במדרגה יותר נמוכה יכול להיות שאני נמצא כדי לעזור לאחרים לעלות. ואז אני מקטין את עצמי ומקבל רצון ותכונות של האחרים, צריכים ללמוד איך לעבוד עם זה, ואז אני עוזר להם להתקדם. זו העבודה, זו עבודה גדולה. בוא נגיד שזו עבודה של המורה שהוא צריך לרדת לדרגת התלמיד ולעזור לתלמיד לעלות למצב יותר גבוה.
קריין: ציטוט 24.
"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם – רק החברים."
(הרב"ש. אגרת ח')
שאלה: כמה חשוב עבורנו לא להשתוקק לאיך שהדברים היו פעם בעבר או לרצות לא לחזור לאיך שזה היה בעבר במבנה הקודם?
זה מאוד חשוב. אדם שמסתכל אחורה הוא בעצם לגמרי נמצא נגד ההתקדמות שלו. אין אחורה אף פעם, תמיד ליתר חיבור, כמה שאנחנו מרחיבים את המעגל שלנו, את העיגול שלנו יותר, כמה שיותר עוצמה, זאת אומרת לפי כמות ולפי איכות, כמה שאנחנו מסוגלים להתקדם. כול זה אך ורק כדי לתת לבורא מקום, כי רוצה להידמות לבורא, ושהוא יוכל להתגלות שם לפי השתוות התכונות שלו עם המקום הזה שאנחנו מייצבים.
שאלה: "מתבייש במעשיי הפעוטים" זה בשלב של גילוי הרע?
זה שזלזל באהבת חברים, רק כלפי זה הוא כותב, לא כלפי שום דבר אחר.
תלמיד: זה בעצם השלב המקדים להכרזה "שאין שום דבר", זאת אומרת זאת הבושה שדיברנו עליה תמיד?
כן, אתה צודק.
שאלה: כנראה שאם אתה מתבייש, אתה לא יכול לצאת מהגבולות הגשמיים, אז איך זה עובד?
בושה מביאה אותך לתפילה שאתה מבקש תיקון. בושה חובה שתקרה בכל שלב ושלב. הבושה היא אחרי ביקורת על עצמו, אדם מתייבש איפה שהוא נמצא לעומת המצב הרצוי, ואז זה מביא אותו לתפילה ולתיקון.
אתם כרגיל אל תשכחו את העבודה, את ההתקרבות, את החיבור, פעמיים ביום לפחות להתקשר לקרוא איזה מאמר או משהו. שיהיה לכולכם כל טוב, בריאות ועלייה רוחנית.
(סוף השיעור)