שיעור בוקר 22.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 81, מאמר "וזאת ליהודה"

1. וזאת ליהודה

   1. (מתוך פירוש על ההגדה של פסח)

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים]".

כי מצות "אכילת מצה" ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים. והיינו על שם הגאולה העתידה, להיות בחפזון. נמצא, שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד. וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה. דהיינו, משום שאז יצאו בחפזון."

שאלה: מה זה אומר שניתנה להם מצות המצה עוד בזמן שהם היו בגלות?

את המצה אנחנו אוכלים כשנמצאים כבר בדרך ממצרים למקום חדש. וכאן כתוב שאת לחם העוני הזה הם אכלו עוד כשהיו במצרים, והוא כותב שזה כסימן לחיפזון שפתאום היו צריכים לברוח.

תלמיד: איך אפשר להיות למעלה מהדעת בזמן שאתה עדיין בתוך הרצון לקבל?

נלך לפי מה שכתוב.

תלמיד: איך ניתן לאכול מצה בזמן שאתה בתוך הרצון לקבל?

זה נכון. הוא כותב שזה על שם הגאולה העתידה, אבל מצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד במצרים. "וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה. דהיינו, משום שאז יצאו בחפזון". יש כאן עניין פשוט, הם נמצאים עדיין בשליטת הרצון לקבל, עוד לא יצאו ממנו, אבל מפני שיציאה מהרצון לקבל היא בחיפזון, יוצא שצריכים לתת להם את המצווה הזאת קודם. זה מה שמובן.

שאלה: מה זה אומר שהם יצאו בחיפזון?

יצאו בחיפזון, זאת אומרת פתאום, שלא הייתה להם הכנה לזה.

תלמיד: זה אומר שהם הרגישו כבר את הצורה שהם צריכים להיות ביציאת מצרים עוד לפני שהם יצאו. אם הם קיבלו את מצוות אכילת מצה, אז האם זה אומר שהם מרגישים את הצורה העתידה שלהם?

כן.

תלמיד: וכבר יכלו להתכונן לצורה הזאת באיזו צורה.

כנראה.

שאלה: מה זה מצה?

לחם עוני.

תלמיד: מה זה אומר?

שזה קמח ומים.

תלמידה: מה זו הצורה הזאת?

זה כוח האמונה.

תלמיד: ומה זה לאכול מצה?

לקבל את המושג הזה של לחם עוני. אתה צריך לאכול אותו וזה צריך להספיק לך למלא את עצמך.

תלמיד: כל התהליך של העבודה במצרים הפך עם הזמן לעבודה בעל מנת להשפיע, ואז רק מתחילים להרגיש את הגלות. איך זה קשור ליציאה דווקא? נשמע שבכל התהליך שבו רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע כבר יש קשר לאמונה. אז למה דווקא לקראת היציאה ממצרים מתחילים לדבר על העניין הזה, על המצה?

ברגע שיוצאים ממצרים, אז יש להם חובה להכין לעצמם אוכל חדש. הם לא יכלו לקבל לחם שפעם היו אוכלים, אלא הם צריכים לקבל לחם חדש שנקרא מצה.

שאלה: אנחנו בחג הולכים לעבור סעודות, איך להתייחס בחג לסעודה מבחינה פנימית?

כרגיל כמו שבכל הסעודות, אנחנו רוצים בהן לקבל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אני מרגיש שזו לא סעודה כמו כל סעודה, כי זה פסח ואנחנו רוצים לצאת ממצרים, רוצים לצאת מהרצון לקבל, רוצים להגיע לרצון להשפיע. איך אני יושב בסעודה מבחינה פנימית ודורש את המצב החדש הזה?

אני מתחבר לחברים, ואני מרגיש יחד איתם שאנחנו כן מסוגלים להתעלות למעלה מהרצון לקבל, לצאת ממצרים, ולהתקשר בינינו במידת ההשפעה המשותפת שלנו.

תלמיד: האם יש משמעות לטעמים של האוכל שאני צריך להתייחס אליהם בארוחה?

לא, לא מדי. יש כאן רק את עניין הלחם הזה, לחם עוני, שזה קמח ומים.

שאלה: למה זה נקרא דווקא לחם עוני?

כי אין בו שום דבר חוץ מקמח ומים.

תלמיד: האם יש קשר לתפילת העני שאנחנו לפעמים קוראים?

לא, זה פשוט לחם עוני. רק להראות מהו המזון שלנו.

שאלה: איך הם יודעים שעכשיו צריך לצאת בחיפזון, שעכשיו הרגע הזה? האם כולם צריכים להרגיש את זה?

עלינו להשתדל להרגיש כולנו יחד בכלי הכללי המשותף שלנו עד כמה אנחנו כן רוצים בגאולה.

תלמידה: האם זה בא מלמעלה או צריך תפילה לזה?

זה על ידי זה שאנחנו מתאמצים להרגיש עד כמה חשוב לנו לצאת ממצרים ולהגיע לארץ ישראל. ארץ ישראל זה רצון, ארץ, וישר-אל, ואנחנו יוצאים מרצון אחד ונכנסים לרצון השני.

שאלה: מה קורה ברגע הזה של החיפזון?

אנחנו צריכים לצאת ממצרים דווקא בחיפזון, אי אפשר אחרת, לברוח. מחכים לאיזה סימן מהבורא שאומר "צאו" ואנחנו מיד נכנסים ליציאה ויוצאים בחיפזון.

תלמיד: עברנו תהליך מאוד ארוך בגלות ופתאום זה בחיפזון.

כן. כי אנחנו לא ידענו בגלות איפה אנחנו נמצאים לגבי היציאה, ועכשיו כשקיבלנו או קיי ליציאה, אז אנחנו בורחים.

תלמיד: באיזה רגע הבורא נותן או קיי ליציאה?

ברגע שאנחנו מוכנים לצאת בחושך. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מהזדמנות לברוח ממצרים. וההבדל בין מצרים לארץ ישראל הוא להתקרב לבורא.

תלמיד: לאן האדם בורח מהחושך?

הוא בורח לבורא. בכלים שהיו לו עדיין בזמן הזה הוא נמצא בחושך.

תלמיד: וזאת יציאת מצרים?

כן. עוד נוסיף לזה הרבה הבחנות.

שאלה: האם אפשר להגיד שהחיפזון זו גם עבודה למעלה מהדעת?

אפשר להגיד. אבל עכשיו אני עוד לא רוצה לברר את פנימיות הדברים.

תלמיד: אז יוצא שהוא עדיין משועבד בחושך עם כלים לא מוכנים, לא שלמים.

למה?

תלמיד: כי הוא עדיין בשעבוד, הוא עדיין בגלות.

אי אפשר לצאת מהשעבוד, מהגלות לגאולה, אם אתה לא מרגיש חושך, לחץ ופחד.

תלמיד: אז רגע לפני שיש כלי, זה המצב הסופי של בניית הכלי?

אני לא יודע. זה עוד לא ידוע, אבל אלה התנאים כדי לברוח.

שאלה: בכל התהליך של מצרים יוצא שהגאולה היא בחיפזון, אז אני שואל על אותו חיפזון שקורה. עד שהוא קורה, אתה יודע שהוא הולך לקרות או שנמצאים בתוך חושך?

כמעט ולא יודע.

תלמיד: אז מה הכלי שבונים כדי שיקרה עלינו החיפזון?

בונים כלי ליציאת מצרים.

תלמיד: שהוא מה? איך אתה בונה חיסרון אם אתה לא יודע לאן אתה הולך?

לא, חיסרון זה ברור, חיסרון לחופש, לא להיות תחת שליטת פרעה שמחייב אותנו לכל מיני עבודות, אבל נותן לנו תמורת זה מילוי אגואיסטי מלא. זה כמו בעולם הזה שאתה חי בשפע והכול טוב, וכל יום יש לך סעודות וחגיגות וכך זה עד שאתה מבין שצריכים לברוח.

תלמיד: אבל הוא כותב שהגאולה היא בחיפזון, אז במשהו אפשר להתכונן לגאולה? יש הכנה לגאולה?

ההכנה לגאולה זה שאני מוכן יותר ויותר לשלם עבור לברוח ממצרים.

תלמיד: אבל בכל תהליך מצרים רק מתגלה ההיפך, חושך, מתגלה עד כמה אתה לא בגאולה, זה מה שקורה לנו במצרים.

כן, זה כבר ממש בתהליך היציאה שהם מקבלים מכות.

תלמיד: על זה אני שואל. בתחילת היותם במצרים זה ברור שטוב ורוצים להישאר. השאלה על המצב שכבר במשהו רוצים ללכת לכיוון ההשפעה וכבר לא רוצים להישאר, אז איך לא מסכימים לרצון לקבל, לאגו, לכל העל מנת לקבל, איך ממש מגיעים לגבול שאי אפשר יותר לסבול את המציאות בצורה כזאת?

זאת פשוט ההתפתחות שלהם. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", הוא מסביר על זה שם.

תלמיד: ברור. אז אי אפשר להגדיר את זה, אי אפשר לאלץ את זה על עצמנו.

למה לא? אפילו היום אני רואה הרבה אנשים שמרגישים על מה אנחנו מדברים בצורה יותר מתקדמת מקודם.

תלמיד: ברור. פשוט בגלל שזה בחיפזון, יוצא שזה פשוט קורה עלייך כשמגיע הזמן ואין לך שום שליטה על זה.

אין שליטה. אבל לפני זה כן.

שאלה: מה אנחנו משלמים כדי לברוח ממצרים?

אנחנו מבטיחים לבורא שנהייה קשורים אליו למעלה מהכול. ואז מקבלים כוחות ואישור לצאת ממצרים. חוץ מזה לקחת מפרעה כל מיני דברי ערך, כלי כסף וכלי זהב וכולי.

שאלה: מהי האות שבאה מהבורא לצאת, איך לא לפספס את האות הזאת?

שמגיע חושך נורא ואז הם מגלים שהבורא הולך לפניהם עם לפיד.

שאלה: חיפזון זה הרגשה שאין זמן וצריך למהר?

כנראה כן.

תלמיד: התפיסה שהחיים עומדים להיגמר וצריך למהר מורגשת מאוד גשמית, זאת לא הרגשה שהיא מעל זמן.

כן.

שאלה: אז הלילה זה ליל הסדר ואני חושב שהגענו למצב של להגיד "מספיק אני רוצה לצאת" ולהיות מוכנים, לרוץ אפילו, לברוח. אתה יכול לתת לנו משהו שיכול לעוזר לנו?

כל דבר שאתם צריכים לרכוש, אתם יכולים לרכוש רק כשתתחברו.

תלמיד: זה נכון, אבל הנה אנחנו פה ביחד, אנחנו רוצים לצאת מהרצון לקבל, אנחנו רוצים ללכת למעלה מהדעת. מה חסר לנו? אנחנו לא רוצים לחכות עד הנצח, אנחנו רוצים, זהו, עכשיו.

אם תשאלו יחד מתוך לב אחד תקבלו את התשובה. וגם אם אני אדבר על זה שנה שלמה זה לא יעזור.

תלמיד: אבל איך לעשות את זה פה. אפילו עכשיו, אחר כך, אבל איך לחוות את זה באמת בינינו עכשיו?

עכשיו. בבקשה. תרצו ותקבלו עכשיו.

תלמיד: איך לעזור לחברים לכוון את כולם לאותו רצון מדויק, טהור, לצאת מהרצון לקבל ולהידבק בבורא שכל כך אוהב אותנו, שכל כך מחכה לנו?

יחד. אין כאן שום סוד אחר.

וזאת ליהודה

(מתוך פירוש על ההגדה של פסח)

""הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים]".

כי מצות "אכילת מצה" ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים. והיינו על שם הגאולה העתידה, להיות בחפזון. נמצא, שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד. וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה. דהיינו, משום שאז יצאו בחפזון.

וזהו שחביב לנו להזכיר, בעת אכילת מצה של עכשיו, ענין אכילת מצה של מצרים. משום, שאנו נמצאים גם כן בשעת השעבוד בחוצה לארץ. ואשר גם כונתינו במצוה זו, להמשיך הגאולה העתידה, להיות במהרה בימינו אמן, על דרך אכילת אבותינו במצרים.

"השתא הכא [עכשיו כאן] וכו', לשנה הבאה בני חורין".

והיינו כדאמרן לעיל, אשר בכוונת המצוה הזו, יש לנו לעורר גאולה, הבטוחה העתידה לנו, על דרך מצות אכילת מצה של אבותינו במצרים, כנ"ל.

"עבדים היינו וכו'".

שנינו במסכת פסחים (דף קט"ז ע"א), שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובענין הגנות פליגי [חולקים] בה רב ושמואל: רב אומר, להתחיל "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ושמואל אומר, להתחיל מ"עבדים היינו". והלכתא כשמואל.

וצריך להבין פלוגתייהו [מחלוקתם].

הנה הטעם של "להתחיל בגנות ומסיים בשבח" הוא על דרך הכתוב "כיתרון האור מן החושך". ועל כן צריך לזכור ענין הגנות, שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית', שעשה עמנו. ונודע, אשר כל ההתחלה שלנו, הוא רק ענין הגנות. משום שההעדר קודם להויה. ועל כן "עייר פרא אדם יולד". ובסופו קונה צורת אדם, שזהו נוהג בכל הפרטים שבבריאה. ועל דרך זה היה גם כן בהשרשת כלל האומה הישראלית.

וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין. ואם כן, אין לך שום הויה, שלא היתה בהעדר מקודם לכן. אמנם ענין ההעדר הזה, יש לו צורה נבדלת, בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה. כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים:

א. דומם,

ב. צומח,

ג. חי,

ד. מדבר.

אנו מוצאים, שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור. אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור, אלא רק מהדרגה הקודמת לו, שנחשבת העדר בערכו. והיינו ענין הזריעה והרקבון, ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם. וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי. וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב, ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה. וז"ש "עייר פרא אדם יולד". אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור.

והנה הכתוב אומר: "אדם ובהמה תושיע ה'". וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.

ויש להבין אם כן, איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה, מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן בשיעור הזה, נבדל גם כן ישועת ה' לאדם, מישועת ה' לבהמה.

והנה אחר כל החקירות והבדיקות, אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא, שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו, להשתוקק לעבודתו ית'. ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים רבים במין החי.

ולפי זה, נבין גם כן ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה כנ"ל.

ובזה נבין דברי המשנה, שאמרה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". דהיינו כדאמרן, שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר, הקודם להויה שלנו, בדרך החיוב, כאמור. שהוא, הגנות הקודם לשבח. ומתוכו נבין את השבח, ביתר שאת וביתר עוז. והיינו דתנן "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

וזהו גם כן ענין ד' גלויות שלנו, גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית, שהיא השלימות הגמורה, המקווה לנו במהרה בימינו אמן. שהגולה היא ענין ההעדר, הקודם להויה, שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה, הוא המכין להויה, המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה, כמבואר בספרים.

לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה.

והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואם כן, יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת, שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור.

שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם. והבן מאד.

ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין אותה ההויה המיוחסת לו, נלמד זה מהויות עולם הזה הגשמי כי אנו רואים במושג של חרות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק ע"י הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה במושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.

(כמו שראינו בעם פולניא שלא איבדו מלכותם רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החרות ולא שמרו אותו, ועל כן נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנה. ובאותו זמן כולם נאנחו תחת עול השעבוד ומבקשים חרות בכליון עינים מקטן עד גדול. והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החרות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החרות, שהוא השעבוד, נטבעה היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החרות. ועם כל זה בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה הרויחו בכל החרות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים גם כן ויאמרו שממשלתם מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הזרה והלואי שעמדנו בראשונה. כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי).

ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל כי רב מפרש המשנה שמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר ועל כן אומר להתחיל מזמן תרח וכו' ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל.

ושמואל לא אומר כרב, מחמת שמושג של חרות האומה בידיעת ה' הוא מושג מאד נעלה שרק יחידי סגולה מבינים אותו וזה עפ"י הכנות מתאימות. אבל רוב העם עוד לא הגיעו להשגה זו. לעומת זה, ההשגה של קושי השעבוד מובן לכל אחד כמו שכתב האבן עזרא בתחילת פ' משפטים "שאין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיות ברשות אדם כמוהו" עד כאן לשונו.

ומפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כי זמן ההוא אינו נכנס אפילו בבחינת ההעדר הקודם להויה בהיותם נשללים לגמרי מסוג הוית האדם כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה ולכן אומר להתחיל מעבדים היינו."

שאלה: הוא כותב "שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר, הקודם להויה שלנו, בדרך החיוב". מה זה להסתכל על ההיעדר בצורת החיוב, להשכיל אותו בצורת החיוב?

מה שאנחנו מגלים שחסר, צריך להתגלות.

שאלה: מה הוא אותו הטעם של החרות שמיועד ליחידי סגולה?

טעם מיוחד. כי הם טעמו טעם מסוים בעבדות, לכן ביציאה מהעבדות לחירות הם גם מרגישים טעם מיוחד. הכול לפי החיסרון.

שאלה: הוא כותב פה על יחידי סגולה שמבינים את עניין הגלות יותר לעומק, לעומת זאת קושי השעבוד מובן לכולם. הוא נתן גם דוגמה של פולניה שחלק מהם התגעגעו לשעבוד כי היו פחות מיסים.

התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, יש אותנו שלומדים את חכמת הקבלה, מבינים את הקושי של החיבור וכמה זה חשוב, ויש עם ועולם שסובל בחוץ. מה זה שקושי השעבוד מובן לכולם? כי לא אהבת ה' חסרה להם, הם לא מחפשים את אהבת הזולת שדרכה יגיעו לאהבת הבורא. מה זה שקושי השעבוד מובן לכולם?

בשעבוד יש לך שני מצבים, שעבוד מהאומה שלך, ושעבוד מאומה אחרת. שעבוד מאומה אחרת זה מובן, הם כובשים אותך ומפילים עליך כל מיני הגבלות ומיסים, ואז מאין ברירה אתה נכנע. אבל כשאתה נמצא תחת שעבוד של האומה שלך, אז כאן כבר השאלה, למה? עבור מה? מפני מה? לכן יוצא כאן שעבוד הרבה יותר גרוע. זה מה שהוא כותב.

תלמיד: בן אחותי הוא בצבא, והוא אומר "כשאנחנו שם במלחמה, מתנחלים, שמאלנים, ימניים, כולנו יחד מרגישים שאנחנו באותה צרה. אני יוצא החוצה נוסע בתוך הארץ ומרגיש שהעם מפורד, מפולג". והוא אומר שזה הכי כואב לו.

אז נקווה שהם יחזרו מהצבא ויחייבו את כל העם להתעלות למעלה מההבדלים האלה ולהיות כעם אחד.

תלמיד: השכבה הזאת שמתחילה לחוות את הכאב והצער מזה שאנחנו לא יחד, כמו שהם מרגישים עכשיו כשהם מול אויב משותף, האם זה יכול להיות מתורגם כ"קושי השעבוד שמובן לכולם", שהם יכולים להגיע אליו?

כן.

שאלה: יש הרגשה שאפשר לצאת ממצרים רק דרך צרות. אבל לומדים שזה לא צריך להיות כך.

למה?

תלמידה: כי אפשר גם דרך תורה.

גם התורה מספרת לנו על הצרות. פרעה הוא שליח של הבורא והוא מבצע את תפקידו בנאמנות.

תלמידה: יש או בעיתו או אחישנה, ופה הוא נותן רק אופציה אחת, שצריכים את החושך כדי לצאת.

כן.

תלמידה: אז לא הבנתי.

את צודקת. אנחנו צריכים את החושך במצרים, בשעבוד. עד שמגלים שזה חושך עוברות הרבה שנים, שמתחילים לגלות שאנחנו לא נמצאים בצורה יפה, טובה, אלא באותה הצורה כמו שהיינו מלכתחילה, ושם אנחנו מתחילים להרגיש את החושך ואת קושי השעבוד. אנחנו חייבים לראות לעומק מה ומי השולט עלינו, אז נוכל לברוח, אחרת לא נוכל לברוח ממצרים.

שאלה: היום יש את ליל הסדר, והמאמר הזה הוא פירוש להגדה. מה זה ליל הסדר, מה הוא מציין?

אולי נדבר על זה לפני הסדר עצמו.

קריין: ניפגש כאן שוב בשעה 11:00 בבוקר לשריפת חמץ, לשיעור צהריים וכן הלאה.

אז תכינו את עצמכם לשריפה, וכך נמשיך.

(סוף השיעור)