שיעור בוקר 04.06.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי "בעל הסולם", עמ' 441, הקדמה לספר הזהר,

אותיות ל"ג – ל"ח

קריין: אנחנו נקרא ב"הקדמה לספר הזוהר", מתוך כתבי בעל הסולם, עמוד 441, נמשיך מאות ל"ג.

אני חושב שברור לנו שאת ההקדמה הזאת אי אפשר לבלוע בבת אחת, זו הקדמה מאוד כוללת, מאוד רצינית, היא לא סתם נקראת "הקדמה לספר הזוהר". בעל הסולם השתדל להכניס לכאן את כל המהות של חכמת הקבלה בגישה מצד האדם הפותח אותה, ולכן נשתדל עוד ועוד לחזור עליה, אבל בינתיים, בהיכרות הראשונה נמשיך הלאה.

קריין: אות ל"ג.

אות ל"ג

"ועתה נשארה לנו, לבאר חקירה הו', מ"ש חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות, שלפנינו בעוה"ז, ומכ"ש כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית', לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים?

וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו."

בקיצור, כל העולם נברא בשבילנו כדי שאנחנו נתקן את עצמנו, על ידי זה נראה את העולם בהתאם לתיקונים שלנו, שזה יהיה עולם מתוקן, כי העולם זה מה שמצטייר בנו לפי התכונות שלנו, ולכן כמה שנשתדל לתקן את עצמנו זה נקרא שאנחנו מתקנים גם את העולם, ובצורה כזאת אנחנו צריכים להתקדם.

לא לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהתיקון שלנו. התיקון שלנו זה שאני מתחבר עם העשירייה, מעשירייה לכל האנושות, ורוצה שכולם יקבלו בעיני צורה שלמה. לא שאני מסכים עם מה שיש ואומר שהכול מושלם, אלא אני צריך להביא את עצמי לתיקון כזה שאני אהיה המושלם בלקרוא את העולם כצורה שלמה.

שאלה: כמו שאמרת אני מתחבר עם העשירייה, מתמוסס בה, מנסה למצוא שם את הבורא בפנים, בעומק, ולהשפיע לו. מה הם אותם השעשועים שהוא ישחק איתנו בעשירייה?

הבורא משחק איתך גם עכשיו. זה שאתה מרגיש כל מיני שינויים בחיים שלך, זה הכול הוא עושה, אין עוד מלבדו, ולכן כל החיים שלנו זה משחק תיאטרון שאנחנו צריכים למצוא בו את הכוח העיקרי שמסדר את הכול.

אם אדם מתייחס כך לכל המציאות, שהיא בנויה בצורה כזאת כדי להביא אותו לתיקונים, אז הוא מתחיל להרגיש בתוך המציאות הזאת אותו כוח שמסובב את הכול, שמסובב אותו, מסובב את המציאות שמצטיירת בו, וכך מתקדם.

תלמיד: יש כאן שתי אמירות, אחת בעל פה שאתה אומר שאנחנו נבראנו כדי לתקן את עצמנו וכך בהדרגה לראות את מה שנראה, ומצד שני הכתוב אומר, בטור ב' בעמוד 441, שהיה כדאי לבורא לברוא את כל הנבראים כדי שהוא יזכה בשעשועים עם השלמים הללו.

כן.

תלמיד: נראה לי ששתי האמירות האלה קצת בסתירה.

אז בסתירה, מה יש? ודאי שבסתירה, עד שנתקן את עצמנו, הכול יהיה בסתירה, ויותר ויותר.

תלמיד: מה תכלית הבריאה אם כך?

תכלית הבריאה זה שתגיע לדבקות בו.

תלמיד: תודה.

אבל סתירה זה נכון, היא נמצאת והיא עוד מתרחבת וגדלה עד כדי כך שאתה לא יכול להשלים אותה בשום צורה, ולאט לאט זה מגיע לתיקונים.

שאלה: איך העשירייה יכולה למדוד את המילים האלה, לבחון אותן ובזהירות ללמוד מה הבורא הכין עבורה?

אנחנו מקבלים יום יום הבחנות חדשות שכך אנחנו מסתכלים על העולם, או כך או כך, כל אחד מהעשירייה מסתובב ומסתובב, לעומת האחרים ובכלל. אנחנו חושבים שזה אנחנו, זה לא אנחנו, זה הבורא מסובב אותנו, מסובב, מסובב, ואנחנו צריכים עכשיו מהמצב החדש של כל אחד בעשירייה, בסך הכול למצוא את עצמנו מחוברים יחד, כאיש אחד בלב אחד, כמה שיותר להתקדם לזה. מתקדמים לזה כל העשירייה, איכשהו מגיעים לעמק השווה, זהו, גמרנו את התיקון, ואז הבורא ממשיך לסובב אותנו, כל אחד מאיתנו, בעוד צורה, בעוד צורה אחרת, ואנחנו שוב מגיעים לכזה מצב, לשיתוף החדש, וכך כל פעם יותר ויותר, זו העבודה שלנו.

שאלה: איזה מאמץ בן אדם צריך לעשות בקבוצה כדי להרגיש את גדלות הבורא ואיך הוא משפיע עלינו?

רק מהקבוצה, אין מה לעשות, רק להתקשר יותר ולגרום להם חיבור. זה לא חשוב מה שהם אומרים, זה לא חשוב איך הם מגיבים, אל תתייאש מהם, כי ככה נראה לך שהם כאלו, אתה לא רואה אותם אף פעם בצורה אמיתית, העיקר תשתדל לגרום להם חיבור וזהו, מעל הכול.

שאלה: כדי לתקן את עצמנו האם אנחנו רואים ומרגישים את התוצאה של התיקון שלנו בעשירייה וכל מה שסביבנו, כי הכול זה הקרנה של מה שיש לנו בפנים?

כן, אפשר כך להגיד.

שאלה: מצד אחד אנחנו לומדים על מערכת כוחות של חוקים מוחלטים כמו פיזיקה ומצד שני אנחנו נתקלים הרבה פעמים בטקסטים של מקובלים בתיאורים של קרבה אנושית, יחס של אב ובן, יחס אבהי, האם אפשר להסביר את הפער הזה?

אני לא חושב שזה פער, אני חושב שזה אותו דבר. כך הם מדברים, צריכים להבין את זה. יש כמה שפות לחכמת הקבלה, הם יכולים לא להגיד לך שום דבר אלא לנגן או לצייר איזה צבעים. הכול תלוי איך הם רוצים להעביר לך את ההתפעלות שלהם.

אות ל"ד

"ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע, למדרגה, הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה, על סדר ד' מדרגות, המתפתחות, אחת מחברתה, הנקראות, דומם צומח חי מדבר.

והן באמת, ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים, מתחלק בהן. כי אע"פ, שעיקר החפץ הוא, בבהי"ד של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר, שתתגלה בחי"ד בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות, הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת, בהן ועל ידיהן, לאט לאט, עד שנשלמה בכל צורתה שבבחי"ד, כמבואר בתע"ס, חלק א', אות נ', ד"ה "וטעם"."

שאלה: במצב שאין איזון בעשירייה או שיש קנאה ושנאה ומריבות, האם גם אז ניתן למשוך את המאור?

ודאי שכן. והייתי אומר כך, שאם יש איזון אין מה לעשות. כל הפעולה שלנו היא מתוך אי שלמות, מחוסר שלמות להגיע לאיזו צורת השלמות, להשתדל לפחות, ואז אנחנו עושים משהו וכנגד זה יש תוספת. אבל אם הכול בסדר אז אין שום דבר, אין שום תועלת.

תלמיד: האם ניתן לומר שאם אין שמחה אין השפעה?

גם נכון. שמחה זה סימן שאתה מצדיק את הבורא ולא שאתה עושה את זה כמו עבד מטעם הכרח.

שאלה: מה זאת אומרת אי אפשר שתתגלה בחינה ד' בבת אחת? איפה אי אפשר שהיא תתגלה ומה זה אומר בכלל?

רצון לקבל לא יכול להתגלות בבת אחת, כי הוא מתגלה כלפי אותו הנושא את הרצון לקבל, ואנחנו לא יכולים בבת אחת להרגיש אותו, להבין אותו, להכיר לעומקו אלא לאט לאט כמו ילדים. אתה ראית איך הילד גדל? מה הוא מבין? מה הוא מרגיש, מיום ליום יותר עד שהוא מכיר את העולם, עד שמתחיל לדבר, עד שמתחיל להבין, להיכנס באינטראקציה עם הסביבה וכן הלאה.

איך אחרת? אנחנו מדברים על העולם שלנו, שאפילו בהמה קטנה עד כמה שהיא מפותחת יותר יש לה קושי להכיר את העולם. לילדים זה הכי קשה. כמו שבעל הסולם אומר שעגל בן יומו קם על הרגלים ומתחיל ללכת ביום השני או השלישי מהלידה. אין לו שום בעיה. יש כאלה שמיד קמים על הרגלים והולכים אחרי הלידה. ממש יצא מתוך אימו והולך ויודע איך למצוץ, ויודע איך לעשות הכול. אדם לא יודע כלום. אין לו אינסטינקטים כאלה. הוא צריך להגיע לכל דבר בבירור השכלי ורגשי, שהעיקר זה הרגשי אבל שכל צריך לעזור בזה. יש לנו בעיה. דווקא בגלל שאנחנו עליונים בהתפתחות מכל הבריות, אנחנו חלשים פגומים וכן הלאה.

שאלה: האם לבורא יש צער שלא רואים את הגדלות שלו?

אנחנו כך לומדים שלבורא יש צער, יותר נכון לדבר בצורה חיובית, שכל התענוג שיש לבורא שאנחנו נכיר את גדלותו, ייחודיותו, עד כמה שאהבתו אלינו וכן הלאה. זה כל התענוג.

שאלה: אנחנו תופסים את העולם שסביבנו אחרת לחלוטין מלפני שהגענו לחכמת הקבלה. אנחנו בצורה יותר עדינה, דואגת מתייחסים לכל דבר. איך אפשר להסביר את זה?

כשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה ומתחילים להכיר שדווקא מהעולם הזה אנחנו צריכים להגיע לעולם העליון, לעולם הבא, אז העולם הזה הוא גם מקבל בשבילנו חשיבות. כי לא שאנחנו מזלזלים בו אלא אנחנו מבינים עד כמה שאנחנו קשורים בו, ואנחנו צריכים את התכונות האלה שלנו להשתמש בהן כדי להעלות מעליהן, אבל הן חשובות שמתוך זה אנחנו גדלים. ולכן מי שלומד חכמת הקבלה הוא לא מזלזל בשום דבר כי הכול זה בא מהבורא והכול זה כדי להעלות את האדם למדרגת הבורא.

אות ל"ה

"והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים."

זה נקרא הרצון לקבל הדומם, שבעצם מאוד פשוט, מה הוא אומר? "והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי." זאת אומרת מה שאנחנו רואים בצורה המינימאלית זה הדומם, באמת הדומם, ככה אנחנו קוראים לטבע בדרגה התחתונה שלו.

אז "אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם" זאת אומרת שכולם נמצאים באיזו מן תנועה אחת. "אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה." כולם נמצאים כביכול לא שיש ביניהם מצב שאחד זז כלפי השני, "זז" הכוונה היא שמשתנה ברצונו כלפי השני כי כולם דוממים, "דממה". "כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך." מה שהוא רוצה, "וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת," שנקרא דומם, שאין לו שום צורך, רק להחזיק את עצמו, לשמור את עצמו ולא יותר, אז "אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים.".

שאלה: איזה תנועה יש בדומם?

תנועה שרוצה לשמור את עצמו.

תלמיד: למה זה נקרא תנועה?

כי זה שלא רוצה לזוז ורוצה לשמור את מצבו, גם כן נקרא "תנועה", כי כלפי תנועה כך אנחנו מגדירים אותו, שהוא נמצא באפס תנועה. שאין בו שינויים, ולכן הוא נקרא דומם, "דממה", אז זו ההבחנה שלו כלפי התנועה ולכן הוא נקרא "דומם". הוא נקרא דומם כלפי התנועה, ולכן אנחנו מודדים אותו ככה, אי אפשר אחרת.

אות ל"ו

"נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל." זאת אומרת הרצון לקבל מתפתח יותר "שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו." זאת אומרת שהרצון לקבל שונה מפרטים לפרטים, מפרט לפרט "כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד."

זה נקרא "צומח". במשהו שונה מהדומם, הוא כבר לא דומם, יש לו שינויים בפני עצמם בכל סוגי הצמחים אבל בכל זאת עדיין מאוד מוגבל ולא יכול, נגיד לשנות את מקומו. מאותו מקום איפה שנמצא יכול לינוק, להוציא פסולת, לעשות את הכוונים שלו לפי הלילה ויום, שמש, ירח וכן הלאה, אבל לא יותר מזה. זאת אומרת עדיין אין לו רצון גדול כדי לשנות את מקומו, כדי להביע את היחס שלו לסביבה. הוא סופג מהסביבה מה שהוא צריך במקום שלו בלבד, וזהו.

שאלה: כשאנחנו מתחברים בעשירייה עם החברים, יחד, מה זה אומר להיות צומח כלפי הבורא, במקרה הזה?

אתם כבר מתחילים לגדול, אבל כל אחד עדיין בתוך עצמו. עדיין לא יכול להכיר את הזולת, להתלבש בזולת, להתקשר עם הזולת, אלא כל אחד עדיין חי בתוך עצמו. זה נקרא "צומח".

שאלה: איך לעשות שהצורך בגדלות הבורא יהיה משהו הכרחי עבור החיים של האדם?

כל הזמן לחשוב על זה.

שאלה: מה שאתה מסביר עכשיו קשור להתנהגות, התנהלות של אנשים?

רק בקבוצה, לאחרים אני לא מתייחס. אין לנו מה להתייחס לאנשים אחרים ברחוב, בעולם כי אין להם אפשרות לשנות את עצמם, אז בשביל מה יש לי לדבר אליהם? הם בעיני דומם. כמו אבנים, אין יכולת להשפיע על שום דבר, כאילו לא קיימים. כי אין להם כלי, אמצעי לשנות את מצבם.

שאלה: פשוט זה נושא מאוד עמוק ואני בקושי הצלחתי לתפוס את מה שאתה מדבר עליו. ועבורי מה שעכשיו התחלת להסביר נהיה כמו מהפך חדש של מה שאני עושה בעשירייה. אם אפשר לדבר על הנושא הזה לעיתים תכופות יותר, כי אני לא ממש מרגיש את עצמי באותן הרמות.

אני לא יכול לדבר איתך כי יש עוד אנשים. ככה הם לא מדברים. אתה צריך לדבר על זה בעשירייה, לקרוא מאמרי רב"ש על החברה, אני מקווה שאתה תמצא שם הכול, אל תחשוב שכבר אתה יודע.

שאלה: ההבחנות שמדובר פה, דומם, צומח, חי, זו ההרגשה של הפרט כלפי החברים בעשירייה או העשירייה כלפי הבורא?

אדם כלפי העשירייה. כלפי הבורא עדיין לא יכול לעשות שום הבחנות, איך יכול להיות?

אות ל"ז

"נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה."

(כתבי "בעל הסולם", מאמר "הקדמה לספר הזוהר")

זאת אומרת כבר יש משהו, זה מין החי, אבל עדיין לא יכול נפשית, רגשית להתחבר עם הזולת, יש לו חיים מיוחדים משלו, לגמרי, הוא כאילו חופשי להיות בעצמו אבל כלפי הזולת עדיין נטול כוח חיבור.

שאלה: מה המשמעות שלכל אחד מהחברים בעשירייה יש יכולת לשנות את עצמו?

יכולת לשנות את עצמו במידה שהוא רוצה להתכלל בחברה ומוכן לזה להשקיע כוחות, בזה הוא מזמין את המאור המחזיר למוטב שמתקן אותו בהתאם לחברה, שהוא יכול להתכלל בחברה ובזה לשנות את עצמו. זה לא יכול להיות בדרגת דומם, צומח וחי. עוד מעט נראה מה קורה בדרגת המדבר.

שאלה: מה ההבדל בין דרגת הצומח לבין החי?

הצומח עדיין לא נכלל בשום צורה עם הסביבה. חי לא נמצא בקשר עם הסביבה בצורה כזאת שיכול לשנות את עצמו על ידי הסביבה אבל כבר מפתח את עצמו על ידי הסביבה אבל לא מסוגל להתאים את עצמו לסביבה.

שאלה: יוצא שבדרגת הדומם, צומח והחי אני בכלל לא מרגיש את החברים בעשירייה, הם כאילו לא קיימים בשבילי.

אתה נמצא בעשירייה. אתה נמצא בעשירייה?

תלמיד: כן.

יופי, בסדר. אז אתה נמצא כמו כל החברים שלך, עדיין נמצאים בדרגת דומם צומח או חי.

תלמיד: מה זה להיות בעשירייה בדרגת הדומם?

תקראו שוב מה הוא כותב. אות ל"ה.

"והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת," שנקרא "דומם" "אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים." זאת אומרת או שאתה נמצא סתם בעולם כמו הדוממים כולם, או שאתה נמצא אפילו בקבוצה אבל בצורת דומם, מה שהם גם אתה, מה שהם גם אתה. כמו נגיד תינוק שנמצא בין הגדולים מסתכל עליה עושה אותו דבר.

"נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש." זאת אומרת הוא מרגיש את ההשפעה כללית "וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת," זאת אומרת לעצמו הוא מתפקד, רואים שהוא שייך לחיים, "לכל פרט ופרט." יש לו את זה "ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד".

זאת אומרת מה חסר לו? מדובר לא מה היתרון אלא מה החיסרון. החיסרון שאין תנועה פרטית. אם אין תנועה פרטית אז לא נחשב לנברא עדיין, עוד לא נמצא נברא בשליטת עצמו. זאת אומרת כדי להיות נברא אתה צריך להיות חופשי, בעל בחירה, לדעת איך אתה בוחר, ואיך אתה עובד עם הסביבה, זאת אומרת יש הרבה תנאים כדי להביע את החופש.

"נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו." זאת אומרת לכל אחד יש חיים פרטיים "אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה."

זאת אומרת עדיין חי, בכל זאת חסר לו, מה חסר? התכללות עם האחרים רגשית, או לצער או לשמחה, אבל התכללות הזאת אין לו ולכן לא יכול לקנות מאחרים, לקלוט מאחרים את הרצונות שלהם. ולכן מה יכול לעשות? לא יכול להתפתח, כי מאיפה ייקח? חוץ מהרצון שיש לו שהוא חי ומחזיק את עצמו, אין לו אפשרות להוסיף על הרצונות, אז מה אם כך יהיה לו?

לכן לא ראוי להיות נברא העומד ברשות בפני עצמו.

אות ל"ח.

"נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית." הסופית "הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג" לבחינה ד', זה ההבדל בין החי לאדם. מה הנוסף, הרווח שיש בתוך האדם? שיש בו את הרגש זולתו. וזה לא סתם קנאה, גם כשאנחנו רואים איזה כלב אחד שתפס חתיכת בשר, הכלב שני רץ אליו, ורוצה להוציא את זה ממנו. זה לא ההרגש שיש לדרגת הצומח או החי. יש את זה גם בצמחים, שכל צמח וצמח מסתכל איפה יש מים, וגונב את זה מהאחרים. לא על זה מדובר.

מדובר על זה שאני מקנא בתכונות שלו, ואני רוצה אותו דבר. ולכן הרצון שלי וההתפתחות שלי הם בלתי מוגבלים, כי אני רוצה לקנות את כל החכמה מכולם, את כל הצורה מכולם, כל מה שיש. ולכן אני ראוי להיות נברא. ואם אין רצונות כאלה, זה עדיין צומח. כמו שילדים גדלים, כשהם גדלים, הם עוברים את כל הצורות האלו. אנחנו לומדים אחר כך בחכמת הקבלה, עד גיל שלוש, שש, תשע, שתים עשרה, שלוש עשרה ויום אחד. ואחר כך עשרים ושבעים. לומדים את הדברים האלה.

שאלה: האם חשיבות ההפצה היא היכולת שלנו לעזור לשנות את הסטאטוס של הדומם?

הדומם?

תלמיד: של האנשים שהם לא קשורים בכלל.

אנחנו רוצים לשנות, אתה יכול להגיד "סטאטוס", אנחנו רוצים לחבר לעצמנו את כל האנשים שהם עדיין לא נמצאים בכלל ביחס לרוחניות. שהם יתחברו באיזו צורה אלינו, או לשיטה שלנו איכשהו, ועל ידי זה יתחילו לקבל דרך ההזנה, דרך הצינור, שאנחנו הצינור, איזה מילויים. והמילויים האלה יפתחו להם חסרונות חדשים, ואז הם יתחברו אלינו ונמשיך הלאה ביחד.

תלמיד: כן, כי הקטע שקראנו עכשיו ממש הגדיל והסביר את החשיבות של ההפצה, שקודם לא ראיתי את זה.

כן, נכון.

אות ל"ח

"נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו.

כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו."

זה ברור לנו, זאת אומרת "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מפני שיש לנו קנאה אנחנו יכולים להתקדם, ובמי שאין קנאה הוא לא יכול להתקדם, עד כמה הדבר הזה הוא חשוב כדי שהאדם יגדל. אנחנו גם אומרים לילדים הקטנים שלנו, "תסתכל איזה חזק הוא, איך הוא עושה, איזה חכם הוא, איך הוא לומד". אנחנו רוצים לעורר בהם את הקנאה, כי בלי קנאה האדם לא יכול להתקדם, אחרת הוא יהיה צמח.

שאלה: יש לי שאלה על אות ל"ה, בקשר להופעת רמת הדומם ביחס ל-99%. האם האנושות מחפשת מילוי בכל מיני רצונות שונים רק כדי להגיע למנוחה, לדרגת הדומם?

כן.

שאלה: איך עושים שנרגיש כל הזמן שהעשירייה היא כמו עולם שלם שאני רוצה לבלוע, כלומר כדי להתפתח?

אנחנו כל הזמן צריכים להיות עם הטקסטים של בעל הסולם והרב"ש בתוכנו, כל הזמן לשנן אותם וכל הזמן להיות בהם. אם אתה רוצה להתפתח אתה חייב להיות כך. בעצם כמה שפחות לקרוא ולשמוע דברים אחרים, אלא כל הזמן, כל הזמן, לספוג ממה שיש לך שם, שתמצא בכל הטקסטים שלהם, זה נקרא לפחות שאתה "שותה ואוכל" מה שצריך.

קריין: אות ל"ט.

אות ל"ט

"ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם."

שאלה: לא ברור משהו אחד, מה פירוש "עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות"?

כן, שהאדם רוצה לבלוע את כל העולם.

תלמיד: זה חומרי, זה רוחני, מה זה הישות?

גם חומרי, וגם רוחני. אתה לא רואה? יש כמוך שלא רוצים כלום חוץ מלהסתובב על שפת הים, ויש כאלו כמו החבר שהוא רוצה לפרוץ לחלל. כמה שיותר רצון לקבל זה אדם יותר מוצלח. או במינוס או בפלוס אבל בכל זאת, קודם כל שיהיה הרצון לקבל.

שאלה: כל הרצון לקבל צריך להתגלות באדם, הוא צריך להתחבר לכל שמונת המיליארד כדי לעשות את התיקון הראשון?

איך יכול להיות שיתגלה באדם הרצון לקבל הגדול אם הוא לא מתחבר לאחרים? אז הוא יגדל יחסית בחלק הגשמי שלו, של העולם הזה, אבל הרצון לקבל הגדול כמו שאנחנו למדנו הוא דווקא מתגלה ברוחניות בצורה המופרזת. ואם הוא לא נכנס לרוחניות אז יש לו רצון לקבל של העולם הזה שזה כמעט כלום, זה לא נחשב לרצון לקבל עצמאי, לא נחשב לרצון לקבל שהוא שייך לדרגת האדם, הדומה לבורא, כי אין לו עדיין כוחות השפעה, אז אם הוא לא מתחבר לאחרים אז בכלל אין.

שאלה: אני לא מבחין כאן בהגדרות בהבדל בין האדם הרגיל, ובין האדם הרוחני שהוא רוצה להידבק עם הבורא ולאהוב. יש פה ערבוב בין תכונות של האדם הרגיל, כולל שנאה וקנאה וכל השאיפות האלה, ובין האדם הרוחני.

הערבוב הוא אצלך בראש. אם אתה תקרא את זה טוב כמה פעמים אז תראה שהכול מסתדר, הוא כותב ברור. רק אנחנו קצת במהירות עוברים את זה, אבל שאתם תדעו שזה נמצא.

שאלה: מצד אחד אלה חסרונות חדשים, אבל מצד שני כתוב שאנחנו רוכשים חסרונות של אחרים בעזרת הקנאה. זה לא אומר שאנחנו עדיין מוגבלים, בסך הכול חסרונות?

אנחנו לא מוגבלים, אנחנו מגיעים לחסרונות הכי גדולים שיכולים להיות.

שאלה: יוצא שכל עשירייה הופכת לאינדיבידואל, לפרט אחד?

אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל כל אחד בעשירייה קולט את כל העשירייה כספירות הפרטיות שלו, וכל העשיריות הפרטיות האלה של כל אחד ואחד מתחברות ביניהן כמו שדיברנו אתמול ברשת קשר כזאת כמו פאוטינה, כמו קורי עכביש, וכך אנחנו מתקדמים.

(סוף השיעור)