שיעור 04.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/wYEsoo4K?c=nPbgz8Lt&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 11

נתאר לעצמנו את הכלי הזה, אולי 200, 300 אולי 2,000 אנשים בעולם, לא חשובה הכמות, במידה שהקשר ביניהם יהיה אנלוגי ודומה לכלי הזה, כאשר ייווצר בפנים מתחת למחסום כלי שיהיה דומה, במידה הזאת יפעל עליו כבר האור הכללי.

האור שהאיר את האגואיזם שלנו, זה האור שפעל על הכלי הכללי. הייתה לנו השתוקקות משותפת למעלה, ונוצר לנו הייאוש המשותף, הגילוי של האגואיזם המשותף. זה לא האגואיזם הפרטי שנגלה בכל אחד מאיתנו, והייאושים הקטנים שמתגלים בכל אחד מאיתנו, זה כבר היה הכלי המשותף, החיסרון המשותף. את הכלי המשותף זה מה שהיינו צריכים לעשות הפעם בכנס שלנו, ואת זה אנחנו השגנו.

עכשיו אנחנו צריכים להגיע להכרה של המצב שלנו ולהבין, שאם לא קיבלנו על המצב הזה את מה שאנחנו צריכים מהרוחניות, את ההתהוות הברורה בתוכנו, אז זה כיוון שהכלי שלנו נכון להיום עדיין לא מוכן. המצב הזה, ההרגשה הזאת של חוסר המוכנות של הכלי צריכה עכשיו לעבור עלינו. כלומר הייאוש והאכזבה, ממה הם צריכים להיות? מזה שבינינו, במצב שהתהווה בנו עכשיו, לא קיימת התכללות, לא קיים קשר מספיק, כך שבהתאם לאיכות הקשר יבוא לכאן אור ע"ב ס"ג שיתקן אותנו.

מה זה 'אור ע"ב ס"ג' שמושך אותנו אל מעבר למחסום? אור ע"ב ס"ג הוא אור מופשט, לחלוטין אין בו שום סגנונות והתהוויות כאלה או אחרות, צהוב, אדום, טוב לב, חסדים, חכמה, אלא האור הוא פשוט אור. והוא מופיע בתכונות כאלו או אחרות בכלי לפי מה שהכלי רוצה, לפי איך הכלי חש אותו, ובצורה הזאת הוא חש את ההתהוות של האור על עצמו.

אם קודם לכן הרגשנו ורצינו את האור הזה שיעשה לכל אחד מאיתנו את ההתקדמות האישית, הפרטית שלו, אז עכשיו אנחנו בהדרגה צריכים להתחיל להבין שאין התקדמות אישית פרטית. ההתקדמות קיימת רק במידה בה אני קשור עם השאר, והכוח הכללי שלנו, הקבוצה שלנו רוצה להתקדם, ומשמעו להתקרב יותר בינינו.

המשמעות היא להרגיש יותר אחד את השני. כל אחד צריך לצאת מתוך עצמו וליפול על אחרים. לתת את עצמך לאחרים ברצונות שלך ובאפשרויות שלך, זה מה שנקרא קצת להתקדם קדימה. אם יהיו לנו דווקא את הרצונות האלה, מה שנקרא "אהבת לרעך", אז אור ע"ב ס"ג יפעל עלינו, כיוון שקיימות בו התכונות האלה, ועל רצונות אחרים הוא לא מגיב.

הבעיה בנו שאנחנו רוצים לא את מה שהאור יכול לתת, ובכלל לא את מה שהוא נושא בתוכו בשבילנו. הרצון שנוצר בינינו בפעם הראשונה הוא עדין קטן ונשכח על ידינו, נדמה לנו שהוא כבר לא קיים. אנחנו שוב אגואיסטים וכבר לא רוצים לחשוב עליו, והמחשבה שלנו איפשהו שם. זה נכון, זה המינוס. אבל המינוס הזה הוא כבר בנוי על הפלוס שהיה קודם, ועכשיו הפלוס יישאר. הוא יהיה כזה שאנחנו נצפה, נחשוב וניזכר שאנחנו צריכים בהכרח את הדרך הזאת לעבור יחד, אנחנו נהיה זקוקים אחד לשני בכלי המשותף.

במידת הרצון שלנו להתאחדות והתחברות, האור הכללי שנמצא במנוחה מוחלטת יתהווה ביחס אלינו כאור ע"ב ס"ג. אחרת הוא יהיה עבורנו בלתי מורגש. כמו שהיום אנחנו קיימים באוקיינוס של אור אינסופי ולא מרגישים אותו, כך לא נרגיש אותו הלאה. לנו אין את הרצון הזה, והאור לא מתהווה. בדומה, אנחנו יכולים לספר סיפורים על עכבישים, ג'וקים ולהתעורר בינינו, להיות בכל מיני עולמות, ולידי נמצא חתול שלא מבין כלום, וזה לא עושה עליו שום השפעה ורושם. כך אנחנו במצב של יציאה ונפילה מתוך הרצון לרוחניות, לא מרגישים את התהוות האור העליון עלינו שעכשיו סובב ועובר דרכנו.

לכן הרצון הכללי צריך להיות רצון בהכרה של ההשתוקקות, כי הכרה של ההשתוקקות כאן היא לרצון משותף, להשגה משותפת, להכרחיות להרגיש את הבורא שמורגש אך ורק בהשתוקקויות שלנו אחד לשני. אם כוונות ההשתוקקויות האלה אחד לשני יהיו, אז רק בהשתוקקויות המשותפות נרגיש את הבורא. כל אחת מהנקודות האלה בפני עצמה לא מרגישה שום דבר, זה האני שלי, היא קיימת רק כדי לבנות עליה את הקשר המשותף שלנו.

עברנו את השלב הזה, ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל להכיר איזה רצון בדיוק צריך להיות לנו, עם איזה רצון בדיוק אנחנו צריכים לעבור את המחסום. אני הגעתי כדי לעבור את המחסום, זה צריך להיות מוסבר לנו בתחושות שלנו ובמחשבות שלנו. אני הגעתי כדי להתחבר עם החברים, עם האחרים בצורה כזאת. למה עם האחרים ולמה דווקא עם האנשים האלה? כיוון שכולם משתוקקים לאותו הדבר כמוני, הם רוצים לצאת אל העולם העליון.

לכן אנחנו מתחילים לראות בהדרגה, לדמיין יותר טוב מה זה אומר העולמות העליונים ולעבור מחסום, כלומר לצאת מתוכנו. למצוא את האחרים שמשתוקקים לזה, ליצור יחד איתם רצון אחד משותף גדול. בלי זה שום דבר לא ייצא לנו. והרצון האחד והמשותף הזה, ההשתוקקות הזאת, העבודה על זה, זה השלב הבא שלנו.

וכאן צריכה להיות קודם כל הכרת הרע. איזו הכרת הרע? להכיר בזה שאני מתאר לעצמי בצורה לא נכונה מה זו רוחניות. מה המשמעות של כלי משותף, מה זה אומר תיקון. ההכרה של זה וההשתוקקות לתאר לעצמנו נכון מה זה הכלי, שהכלי זה הקשר בינינו, ולא שאני פשוט רוצה משהו יותר טוב באגואיזם שלי. הכלי הוא דווקא היציאה מתוך עצמנו כדי ליצור את הקשרים הפנימיים בינינו, ובקשרים הפנימיים האלה נרגיש אחר כך את התיקון ואת הבורא.

לזה תהיה מוקדשת העבודה הבאה שלנו. עלינו לאסוף את הכלי המשותף, שהיום הוא מתהווה ומתרקם. הוא קיים אבל נשכח. אמנם אנחנו נמצאים בנפילות אבל הוא יתהווה בהדרגה בנפח שלו, בעלייה שלו. אנחנו צריכים לקבל את המצב שבו אנחנו נמצאים איפה שלא נהיה, במיסיסיפי, בוולגה, לא חשוב איפה. אנחנו צריכים לקבל את כל המצבים האלה, את הריחוק הזה, את כל התנאים האלה כנתונים שניתנו לנו מלמעלה.

אנחנו לא מבינים בשביל מה ולמה נוצר הכול ולמה פיזרו אותנו. פעם היה בינינו משהו משותף, עם אחד כביכול. קיבלנו מנטאליות אחת, תרבות אחת, הבנו זה את זה. ופתאום פיזרו אותנו ועכשיו אנחנו מרוחקים זה מזה. אבל הריחוק הזה ניתן על ידי הבורא מלמעלה, וכנראה שזה צריך לעורר בנו כאלו הכנות והשתוקקות, שיצרו את הכלי המשותף הזה.

אז אף על פי שיש ריחוק, זה לא חשוב. בעזרת האינטרנט נוכל לווסת את הקשר הזה, ודרכו נתחיל להרגיש זה את זה ונוכל לצאת אל ההשתוקקות המשותפת הזאת, אל הבורא ולהרגיש אותו. זה השלב הבא שלנו, ולזה ניתן לנו עכשיו אותו זמן שיהיה לכל אחד מאיתנו במקום שלו. בהתאם למצב הזה אנחנו צריכים לחשוב ולהגדיר בצורה מאוד ברורה איך נפעל הלאה.

הייתי רוצה לשמוע מכם. הייתי רוצה שבמהלך הזמן הזה שקיים לפנינו, נהיה ביגיעה וניצור בינינו כמה שיותר קשרים. לא משנה מה אני עושה, מחלק מודעות, נותן הרצאות, לומד בכל מיני מקומות, שומע את השיעורים הווירטואליים, עכשיו אני צריך לחשוב לא רק על עצמי ולא רק על הקבוצה הקטנה שלי, ועל איך להגדיל אותה או לעשות איתה משהו, אלא על הכלי העולמי המשותף שלנו כיוון שדווקא הוא צריך לאפשר לנו לצאת אל העולם העליון.

כלומר כל הפעולות שלנו צריכות להיות לא רק נעולות עליי, או על החברים שלי שאני רואה, אלא על אלה שאני לא רואה, על אלה שאני צריך לחשוב, שאני צריך לתאר בצורה מחשבתית את הרצון האחד העצום הזה, והוא בכוונה נוצר ככזה וירטואלי כיוון שהמצב הזה קרוב יותר לרוחניות.

האימון הזה דומה להתרחקות מהאגואיזם, להתקרבות אל הקטגוריות הרוחניות. לכן אל תשתוקקו ליפול למצבים יותר קטנים. להיפך, ככל שתתארו לעצמכם את הכלי המשותף שלנו יותר קרוב לרוחניות, כמה שיותר כולל, כך תמצאו את עצמכם.

העבודה המשותפת שלנו בצורה כזאת מורכבת משני חלקים, חלק אחד זו עבודה אדמיניסטרטיבית ביצירת הצינורות ההכרחיים שדרכם נתחבר בינינו, שדרכם באיזושהי דרך נתחבר ובעצם נתקשר בזמנים מוגדרים, בעבודות מוגדרות, ביגיעה. זה כבר תפקיד האדמיניסטרציה לעשות את זה. היא תעזור לנו להכין שיטות של התקשרות, כך שנוכל להתקשר בצורה יותר קלה בינינו, ועל הבסיס הזה נוכל ליצור את המבנה הרוחני שלנו.

לא הכרחי להיות בקשרים מכאניים אחד עם חברו, לכן יש לנו חלק שעוסק בכלכלת בית בתוך קבוצה והוא קשור עם שאר הקבוצות, ואת הבסיס הכלכלי עליו אנחנו כבר בונים את היחס הכללי שלנו, אנחנו רוצים לעשות בכל צורות הפעולה, בעיקר בתוך הקבוצה הכללית שלנו.

שום תנועה, שום דרך של פעולה, שום דבר שהאדם עושה בקבוצה בהקשר לרוחני, לא עובר אם הוא לא הכין את עצמו בעוד מועד לאיזו מטרה הוא עושה את זה, איזו מטרה הוא רוצה להשיג. מה הוא היה רוצה לראות בסוף הפעולות שלו כתוצאה מהפעולות שלו. מה הכוונה. אז עכשיו הכוונה שלנו צריכה להיות לא בפנים בתוך הקבוצה הקטנה שלנו, אלא קשורה עם הקבוצה העולמית. לשם כך אנחנו מנסים לארגן את הקשר הכללי, את הדברים המשותפים האלה באינטרנט, שאליהם תהיה גישה של הקבוצה או האחראי כדי לפרסם שם כל מיני מודעות והודעות. אנחנו צריכים לעשות את הקשרים האלה רק בצורה מכאנית, חיצונית כמובן. תנסו להתקשר ביניכם, בתוככם, בין כל המקומות האלה.

בנוסף לכך אני מבקש מכם, להתייחס לזה בצורה מאוד זהירה כדי לא לקבל שם 100, 200 הודעות ביום שיסתמו אתכם, ואתם פשוט תידחו מהן ולא יישאר לכם בכלל שום זמן לעבודה הפנימית, לאנליזה, באיזה מצב אתם נמצאים, אתם וכל הקבוצה העולמית. לכן צריך לחוס אחד על חברו ולהשתמש באפשרויות של ההתקשרות בינינו בצורה מאוד זהירה.

אנחנו צריכים ליצור בצורה אפקטיבית, מקסימאלית שדה של אהבה כזה שלא יסיח את האדם, אלא רק יעורר אותו בצורה רכה לתגובה חוזרת. וכל ההפרעות שיהיו לנו עכשיו, שיופיעו אצלנו בהרצאות שונות, במצבים שונים אצל כל אחד, בקבוצות שונות, צריכים להתקבל על ידינו כאותו האגו השלילי שלנו, שדווקא מתוכו, שבזה שנתעלה ונתגבר על הכול ונתקשר בינינו, אז אנחנו נמשוך את אור ע"ב ס"ג.

ברגע שאור ע"ב ס"ג יפעל עלינו, כלומר האור המקיף יפעל עלינו בצורה של אור ע"ב ס"ג, אז הוא מיד יעביר אותנו דרך המחסום. כלומר אור ע"ב ס"ג הזה יכול לתקן לחלוטין את כל הצורות של האגואיזם חוץ מאת "ל"ב האבן". ל"ב האבן מיתקן על ידי פעולות שנקראות "רב פעלים מקבציאל". כלומר כאשר כל הרצונות, חוץ מל"ב האבן מתוקנים, הם כולם עושים זיווג כללי עליהם, על הסכום הזה פרט לל"ב האבן, מזה כבר נמשך האור על ל"ב האבן והוא מיתקן.

וחוץ מהאור הזה שמתקן את ל"ב האבן, כל ההתהוות של האור שמתקן את כל 613 רצונות שלנו, זה הכול אור שנקרא ע"ב ס"ג. וכמובן שהוא מתקן את האגואיזם הקטן הארצי שלנו שנמצא תחת למחסום. בנוסף הוא יתקן את האגואיזם שאנחנו נקבל בהמשך מהעולמות הרוחניים, וכך כל פעם אנחנו נתעלה ונעלה לעוד עולם.

לכן ההידמות שלנו לאור הזה של ע"ב ס"ג, הנה מה שאנחנו צריכים לעשות. אור ע"ב ס"ג מהווה בפני עצמו את תכונות הבינה, את הס"ג, כלומר את ההפרדה הגמורה מהאני שלי כדי בצורת חישוב כזו להשתמש בכל האגואיזם שלי לטובת החברה. אם יש השתוקקות כללית, אז אני לא צריך להימצא במצב הזה. כלומר, אני מתאר לעצמי, הייתי רוצה, נדמה לי, אני חושב שזה טוב, שזה מועיל, להכרה הזו, להשתוקקות, אני צריך להגיע. אני לא יכול להיות במצב הזה, אני פשוט צריך לשחק אותו בתוך עצמי בצורה מלאכותית, לנסות להיות דומה לזה. אז האור מלמעלה יפעל עלינו, ובאמת המצב הזה ימשוך אותנו. לשם זה עכשיו ניתן לנו השלב הבא של העבודה שלנו.

תלמיד: האם לרצון הכללי יש שם?

הרצון הכללי, ההשתוקקות לבורא, הכלי המשותף, הרצון המשותף הזה נקרא "נחשון". זה אותו אדם שקפץ ראשון לים סוף כדי לצאת ממצרים.

תלמיד: כדי שניצור את ההשתוקקות הכוללת על מנת למשוך על עצמנו את אור ע"ב ס"ג, כדי להיתקן, מה צריך בשביל זה עכשיו?

אנחנו צריכים בשביל זה ליצור את כל צורות ההתקשרות שרק אפשריות בינינו. זה אומר קודם כול להזכיר את זה, להשתוקק לזה בכל הפעולות שלנו ולהידמות לחוקים הרוחניים. את זה עוד נעבור בשיעורים הווירטואליים שלנו, תזכירו את זה ותשאלו שאלות. זה דבר אחד. ודבר נוסף, כל הזמן להשתוקק לקשר הרוחני בינינו.

לא יכול להיות שאיזו קבוצה פתאום נעלמת, הם בזה לא יתקדמו רוחנית. אני לא רוצה לקרוא לקבוצות האלה, דיברתי איתם על זה, אני חושב שעכשיו הם מבינים. הם מבינים שעכשיו, במצב כזה, הם משחקים כמו ילדים קטנים בפינה הקטנה שלהם, ואין להם שום התקדמות רוחנית. אם הם רוצים ללכת בדרך הזו של ייסורים, אז ננסה להחזיר אותם כדי שהם יכירו בזה, שהם ייזכרו לפחות מה אומר בעל הסולם.

באחד מהמאמרים שעברנו איתכם "מתן תורה" ו"ערבות", שהם בעצם המאמרים הראשונים שלו, הוא פונה לאנושות בזמן החדש, בזמן האמתי, ללא שום תלות בלאום, בגיל, בהשכלה, בדת, בלי להתחשב בשום דבר, רק על מנת ליצור את אותה השאיפה הכללית לבורא, את אותה המסה הקריטית. אם חברים שלנו ישכחו מזה באופן כלשהו, אז נבין את זה כילדים ששיחקו יותר מדי וצריך להזכיר להם. ננסה, אם זה יצליח, אז כן, אם לא, אז נעזוב אותם, ותוך זמן מסוים הם יראו מי הם ומי אנחנו. אין מה לעשות, יש גם כאלה.

אם כל פעולה שלנו, כל ארגון שלנו, כל הרצאה שלנו, כל עבודה כללית שאנחנו עושים תהיה בלי כוונה, בלי נתינת חשבון, בלי שהם יגידו מה הם עשו, למה הם עשו ולהוקיר אותם על זה, ובלי קשר עם הקבוצה הכללית העולמית שלנו, לא בשבילה, לא בשביל כולם, אז באותה פעולה אין שום השתוקקות רוחנית. כך אנחנו צריכים בעצם לקבל את העבודה שלהם. הם יכולים להביא מאות תלמידים לשיעורים שלהם, הם יכולים לחלק מיליוני פליירים, זו רק פעולה מכאנית שלא תיתן שום אפקט רוחני. האפקט הרוחני תלוי בסופו של דבר רק ברצון שלנו, אז קחו את זה לתשומת לבכם.

תלמיד: הלימוד האקטיבי של חכמת הקבלה, השתתפות החובה בשיעורים הווירטואליים, האם אלה הדברים שהמקורות ממליצים לנו לעשות?

זה מאוד חשוב. על מנת שיהיה לנו קשר בינינו, אנחנו צריכים להתחייב לא ללמוד שום דבר חוץ מספר "היצירה", ספר "הזוהר", "תלמוד עשר הספירות", כל חיבורי האר"י, כל חיבוריו של בעל הסולם, כל חיבוריו של הרב"ש, או את המאמרים שאנחנו מוציאים עכשיו. אם אתם רוצים, אתם יכולים לעבור לעברית, לאנגלית, לכל שפה שבה זה יהיה מפורסם בצורה כלשהי. אם אין שום הזדמנות אחרת, אז תלמדו את כל זה בשפה הרוסית. אם יש לכם הזדמנות, אז תפנו למקורות האוריגינליים.

בשום פנים ואופן, גם לא אצלנו בקבוצה, אני לא מחזיק את האדם סביב הספרים שלי. להיפך, אנחנו אף פעם בתוך הקבוצה שלנו לא לומדים ספרים בשפה הרוסית שאני חיברתי אותם איך שאומרים. למרות שהם אולי מסבירים את אותם המאמרים בצורה יותר פופולארית, לאחר שלמדתם את מאמר "מתן תורה", "הערבות", "השלום", "בחירה חופשית" וכדומה.

אני מייעץ לכם, חוץ מאותם חומרים מעובדים שלי, יש אצלנו טקסטים בשפה הרוסית של תרגום אוריגינלי, שהוא תרגום נקי גרידא. תהיה לכם הזדמנות לעבור למקור בעברית, זה תרגום ישיר, לא מעובד בעברית.

אני מקל ומחשיב את עצמי כגשר בין האדם המודרני לבין המקורות הקבליים הקשים האלה. למתחיל קשה מאוד להתחיל משם. אתם יודעים, צברים זה אנשים שנולדו בארץ, אותם הצברים שהעברית היא שפת האם שלהם ומגיעים בפעם הראשונה לשיעור, במשך תקופה מסוימת לא יודעים לקרוא את הטקסטים הקבליים האלה. הם לא יודעים להגות נכון את המילים, הם לא יודעים מה המשמעות שלהם. לא משמעותם הרוחנית, אלא פשוט השפה עד כדי כך מיוחדת, עד כדי כך לא ברת שימוש בחיים הרגילים, עד כדי כך שהם לא מכירים אותה. הם לא יכולים לקרוא בצורה נכונה את המילה, את המשפט, למרות שמכירים את כל המילים, יש הרבה מילים שהם לא מכירים. כמובן שהמאמרים האוריגינליים הם קשים, אבל בתוכם יש כוח פנימי עצום.

אתם תתחילו לראות באותם המקורות המקוריים, איך פתאום מופיעים אצלכם סימנים נוספים, מילים נוספות. למעשה זה נראה כאילו הטיפוגרפיה, כאילו הדפוס הדפיס והחביא את זה בתוכם. כעיקרון זה נראה שכל המילים האלה נמצאות שם, וכמו שראיתם אותן לפני זה, ופתאום מופיעות כל מיני מילים חדשות. כמובן שזה לא ניסים, זה פשוט בגלל שאתם רואים, אתם מאירים את הכלי הפנימי שלכם, את המידע הנוסף הזה.

אתם תתחילו לראות מעבר לשכבה הזאת שאתם קוראים, שכבה נוספת. כולכם, אני מניח שראיתם סרטי הארי פוטר. יש שם ספרים כשפותחים אותם, פתאום אתם רואים תמונות אמיתיות. ושם בתמונות האנשים הולכים, ופתאום מתקדמים. וכך באמת, בצורה כזאת אתם תתחילו לראות, כמובן שלא כמו באותו ספר, תתחילו לראות מעבר לטקסטים האלה את כל מנגנון הפעולה של אותה השיטה הזאת של הבריאה. ותתחילו לראות איך המילים האלה, האותיות האלה נמרחות כביכול ונותנות לכם את הקשרים של המכונה הזאת, הכוחות, המחשבות, הציווים.

ולכן אני בשום פנים ואופן לא מחשיב את הספרים שלי כקדושים, ולא אומר להסתגר רק בהם. אולי אם יש לך רק את השפה הרוסית ואין לך שום שפה אחרת, אז תקראו בצורה אולי הכי פחות מוגהת.

נגיד את המאמרים "מתן תורה", את "הערבות" - את מתן תורה תקראו בצורה הכי תמציתית, הכי מובנת, ואחרי זה לאט לאט תגיעו לתרגום האוריגינלי, אותו התרגום שבעצם תואם למקור באופן מלא, לא מקוצר, לא שהוצאנו מילים, תרגום שלא עֻבַּד מחדש על מנת שתבינו. אתם תבינו בעצמכם כמה המקורות האלה דומים, אבל ככל שהטקסט הזה קרוב למקור, כך הוא יותר חזק רוחנית.

מה אני עושה, אני הופך אותו ליותר כללי, ליותר מובן, יותר קרוב אליכם בצורה מסוימת, במבנה מסוים. אבל כמובן שאין להשוות אותו הכוח שאני יכול להכניס לטקסטים בהשוואה לכוח שבעל הסולם משקיע. זוהי רמה רוחנית עצומה. ואני רוצה להביא גם אתכם בדיוק לזה, אנחנו צריכים ביחד להגיע לזה. ולכן תנסו קצת להתרגל לזה.

אם כך, אנחנו מסכמים שאנחנו לא נלמד כל מיני תרגילים פסיכולוגיים, כל מיני שטויות, אנחנו לומדים מקורות קבליים מקוריים, או את הספרים שלי עם התרגומים שלי בשפות האחרות, אבל ככל היותר קרובים למקור. זאת השאיפה שצריכה להיות אצלנו. באינטרנט מוצגות גם גרסאות כאלה, גם גרסאות כאלה, כל זה יהיה.

אל תשתמשו בשום דבר אחר. זאת אומרת, יש עוד כמה מקורות נוספים שאני יכול להמליץ לכם חוץ מהזוהר אבל הם בעברית. זה ספריו של הרמח"ל, ספר היצירה, הזוהר, האר"י, בעל הסולם, רב"ש, ספרים שלי, חוץ מזה יש את הספרים של הרמח"ל, ספרים של הגר"א, זה בערך הכול.

את הגר"א אני בכלל לא מציע לכם להתחיל, זוהי ספרות מאוד מאוד קשה בצורה שלא תאמן. הגר"א זה הגאון מווילנה. זה חומר ממש קשה, זה פשוט לא יאומן מבחינת הביטוי שלו. לרמח"ל יש בשפה הרוסית תרגומים, אנחנו יכולים לנסות, אבל הרמח"ל נחשב לא בשפה שלו ולא בהבנה, אלא בהכנסה. אפילו אם אתה לא מבין כלום. אני למדתי עם הרב שלי מתוך הספר של הרמח"ל - "אדיר במרום". "אדיר" זה עצום, זה ענק, "במרום" מדובר על הבורא. תחשבו על מה מדובר בספר שזה השם שלו. הוא מתחיל מזעיר אנפין בעולם האצילות, ועולה, ועולה, ועולה.

באותו הזמן שלמדתי את זה עם הרב, לא הבנתי כמעט שום דבר. לא שלא הבנתי במכאניקה, כמו שאנחנו מספרים מה נראה שם אצילות, אלא לא היה צריך להבין. אנחנו קוראים את הרמח"ל כמו שקוראים תהילים. למה קוראים את זה? כדי שזה ישפיע עלינו וזהו.

שאר הטקסטים הקבליים אנחנו קוראים אותם על מנת להבין, על מנת להתקשר עם החומר בצורה שכלית, לזכור, להסתגל אליו, להיזכר לאחר מכן לנסות להבין, איכשהו לקשר בינינו כל מיני תופעות, כל מיני עולמות, ספירות, פרצופים, תולדות, כל מיני מצבים שונים. ויש ספרי מקובלים שנקראים כמו של הרמח"ל, שכתב אותם בסגנון שמובן רק למי שנמצא מעבר למחסום, וגם ברמה כבר מספקת מעבר למחסום. אני זוכר שקראתי עם הרב שלי, וזה היה כמעט לא מובן לי כלל. אבל זה באמת היה בהתחלה.

מה שאני רוצה להבהיר, שיש ספרים קבליים שקוראים אותם בשביל הרושם הכללי, על מנת שזה רק ישפיע עליך. אתה כמו מכניס את עצמך מתחת לדוש של אור, זרם של אור שהוא ישפיע עליך.

וכמובן שהימצאות בשיעורים הווירטואליים, העיבוד של השיעור הווירטואלי ולא פעם אחת, זה דבר באמת הכרחי. העניין הוא לא בזה שאתם יודעים את החומר או לא יודעים את החומר, העניין הוא שביחד איתכם באותו הזמן עובדים על זה עוד אלפי אנשים בעולם. והשאיפה הכללית הזאת, העבודה הכללית הזאת סביב אותו החומר, היא זו היוצרת את אותם עמודי תווך ליצירת הכלי המשותף שלנו.

אם כן השאלה שנשאלת היא, אם להשתתף בשיעורים וירטואליים באותה עת שאנחנו מעבירים אותם, או שמותר להיות בשיעורים האלה בזמנים יותר נוחים לנו? האם לשמוע את השיעורים כולם ביחד, או להימצא בבית לבד? הדבר הכי טוב הוא אם תוכלו לשבת ביחד מחובקים, ולהסתכל עלי על גבי מסך גדול. אבל לא בחברה יותר מדי גדולה כדי לא לאבד את אותו קשר שאתם יושבים ביחד בשביל להקשיב ולשמוע. זה ברור, אני לא חושב שצריך להסביר פה עוד משהו.

ככל שאתם מתרחקים יותר אחד מהשני, וככל שהקבוצה יותר גדולה שבה אתם שומעים, זה פחות טוב. מאחר והאדם אינו מסוגל לקבל יותר ממה שיש לו בידיים. הוא יכול לתאר לעצמו קבוצה של עוד 20, עוד 30, והוא יכול לנסות להתחבר איתם כשהוא כבר לא מרגיש את הכמות והם כולם בשבילו תופסים איזו דמות מסוימת. אבל זה יקרה רק אחר כך.

בכלל, מאוד מומלץ לשמוע את השיעורים הווירטואליים כשאנחנו כולנו ביחד שואפים לאותה המטרה, כשאנחנו יודעים שיחד איתנו עוד אנשים אחרים מחוברים, כשאנחנו רואים על המסך עוד הרבה הרבה הרבה קבוצות נוספות, כשאנחנו מנסים להפגיש תוך כדי כך אחד את השני, ויחד עם אותה השאיפה הזאת להתחבר, אנחנו שומעים את זה גם מאותו המקור.

כל התנאים האלה למעשה הם צריכים להיות מקוימים על ידיכם. אם אין לכם את ההזדמנות הזאת, אולי בזמן אחר, אבל אתם תנסו לעשות את אותו הדבר לבד בבית. אם לא תעשו שום דבר, זה יהיה אתם לבד בבית, כמובן שזה הרבה יותר גרוע בלי שום צל של ספק. אבל בקבוצות ענקיות, כמו בתיאטרון של מוסקבה, הקבוצה המרכזית של מוסקבה שנמצאת שם, אני לא יודע, אולי ההרגשה הזאת נעלמת כשאתה מגיע רק לאיזושהי הצגה.

על זה לא דיברתי איתכם, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. אבל אם הייתם יכולים ליצור בינכם מצב שבו אתם כולכם ביחד, יושבים כולכם ביחד באותו השיעור. אנחנו מנסים בבני ברוך לחלק בצורה כזאת את השולחנות, שכולם יראו אחד את השני, יושבים אחד מול השני, עד כמה שהמקום מאפשר לנו. כולם רואים אותי, כולם שואלים ואם אפשר לראות את זה ששואל, כי השיעור צריך להיות קבוצתי בסופו של עניין.

או שאתם ביחד כקבוצה אחת שומעים את המרצה. אבל אותה הרגשת כתף צריכה להיות. אם יש לכם את זה בבית קולנוע עם אותה כמות גדולה של אנשים, אז בבקשה. הצורה לא מהווה את העניין, העניין הוא שזה ייתן את אותו האפקט, ואת זה אתם צריכים להחליט בשביל עצמכם. זה נוגע גם לגברים וגם לנשים.

אתם חושבים שלנשים לא צריכה להיות שום עבודה קבוצתית, שהן לא צריכות לעבוד בין עצמן, וזה בשום פנים ואופן לא נכון בעולם הרוחני. כשמאבדים בעולם הרוחני את אותה עטיפה חיצונית, אותה השמלה, הגוף, אז נשארות רק אותן השאיפות אל הבורא, אם באמת היא אל הבורא, היא לא של גברים ולא של נשים, אין הבדל.

זכר ונוקבא בעולם הרוחני זה בכלל לא אותה האוריינטציה שבעולמנו. ולכן זאת אי השלמות שלנו, חוסר התיקון שלנו, הדרגה שלנו לא מאפשרת לנו להיות בקשר רוחני נקי אחד עם השני, כשעיקרון המין נעלם ולא מהווה שום חשיבות.

כמובן שזה דבר שאי אפשר לעשות עכשיו, זה יהיה איפשהו למעלה, מעל המחסום, כשאפשר יהיה כבר לא להסתמך על המגדר, אלא על איפה ניפגש. לא משנה מה המין, כל נשמה תהיה מורכבת מחלק של אישה וגבר. יהיה איזשהו הבדל, ואני אפילו לא יכול להסביר מה, הוא לא הורמונאלי כמו ההבדלים בינינו היום בין זכר ונקבה.

גם אצל הנשים יש קבוצות, וגם אצל הנשים יש יחסים הדדיים, תלות הדדית, קשרים בינן לבין עצמן. וצריך להבין שרק אותן ההפרעות שיכולות להביא לנו את הקשר בינינו לבין עצמנו, הן אלה שבעצם מכתיבות לנו את אותם הכללים לפיהם אנחנו צריכים להיות מרוחקים אחד מהשני. למעשה העבודה הרוחנית הנקייה, כל האנושות, לא משנה מה המין, שואפת אל הבורא, והם מתאחדים וממלאים אחד את השני.

תלמיד: האם המצלמה שהיא רק עליך, לא מפריעה לצופים בבית לקבל חוויה של קבוצת תלמידים?

אני יודע. עשיתי את זה כך על מנת שיראו רק אותי, או את האדם שקורא. אולי זה לא נכון, אנחנו נחזור לצורת הצילום הקודמת. כבר שמעתי שזה לא מאפשר להיות בשיעור, לקבל אותו מכל הכיוונים, בזוויות שונות. עשיתי טעות, יכול להיות שזה באמת כך, אני מודה. רציתי לעשות כך מכל מיני סיבות פנימיות שלנו. ראיתי מהאחרים שהם לא מראים את זה בזמן, שהם עושים אחרי זה מהצילומים כל מיני סיבוכים שאנחנו לא צריכים.

לדעתי אנחנו צריכים להוציא סרטים לימודיים, לא פעולה או משהו כזה, שהאדם לא יתנתק. לא צריך כל מיני פוקוסים, כל מיני קסמים שמוציאים את האדם מהריכוז, שלא נותנים לו את ההזדמנות להתרכז בהרגשות הפנימיות שלו, בכוונות שלו. פתאום משהו עף מולך במסך וזה בעצם מוציא אותך מדעתך. והם הולכים לסוג של הוליווד שם. אני מקווה שבצורה כלשהי, כל זה יגיע להבנה מצידם בסופו של דבר, והבנה להרבה בעיות שיש לי עם המחלקה הספציפית הזו.

אבל שמעתי את ההערות בנושא הזה, ואני מחזיר את זה שוב לעבר. כל אדם שישאל שאלה, צריך לסרוק את כל הקבוצה באופן איטי, באותם רגעים שזה אפשרי, כשזה לא מפריע. ולהיפך, זה יכול למלא את השאיפה, את האחדות, לכן נצטרך לעשות את זה. הבעיה היא שעושים את זה כי רוצים לעשות את זה כמו בהוליווד, וצריכים לעשות את זה כי צריך עכשיו להוסיף לנו את הכוח להשתוקקות הכללית. את ההבנה הזו עדיין אין.

זה כמו בתחרות אתמול, כמו אותה תחרות "בריין רינג" או כל דבר אחר. תחרות אצלנו יכולה להתקיים רק מי אוהב יותר את השני, ולא מי חכם יותר. גם כאלה תחרויות כמו שחמט אני חושב שהן לא טובות. לא צריך להוכיח איש לרעהו מי חזק יותר ומי חכם יותר, אלא מי חכם יותר וטוב יותר באהבה לשני. התחרויות צריכות להיות שונות. אני לצערי הרב פספסתי את זה. הכנתי את החומרים האלה, ניסיתי כמה שיותר להכניס את המאמרים המתאימים ביותר לנו, ובכלל לא ידעתי שהדבר הזה מתקיים, לא ידעתי מה זה בכלל בריין רינג, לכן אמרתי תעשו, מה אכפת לי.

צריך לתת משימות שונות. ומלכתחילה כמה משימות שונות לקבוצות צריכות להיות לכך שנוכל לבטא את אותן השאיפות שלנו, "כמה אתה טוב בזה, איך הצלחת למצוא משהו להוסיף להשתוקקות הכללית שלנו, החיובית", ובזה צריך להיות הניצחון שלנו אחד על חברו. אתם מבינים מה הכוונה בניצחון הזה? זה כשהאב משחק עם הבן ונותן לבן לנצח, הוא על ידי זה מלמד אותו, הוא לא מוחץ אותו. אז למדתם. אני פספסתי את הרגע הזה, אני מודה.

לגבי יצירת התנאים לקשרים בין החברים בכל הקבוצות הקבליות. כל קבוצה קבלית צריכה לעשות את זה. זוהי בעיה של ארגון רוחני, מבנה כללי שאנחנו נדון בו, ואל תמהרו לקבל החלטות. אתם צריכים להרגיש את זה, להבין את אותם הקשרים שצריכים להיות בינינו, זוהי עבודתנו.

להשיג את העבודה, לבצע אותה, את זה תמיד עושה הבורא. כשאנחנו מוכנים, וכשאנחנו מבינים מה הוא צריך לעשות עלינו, הוא ישר מבצע את זה. מצדו ישנה מוכנות תמידית לבצע עלינו את הצעד הבא. כשאנחנו מוכנים לצעד הבא, כשאנחנו רוצים, כאשר סוף סוף הבנו מה הוא צריך לעשות אתנו, הוא ישר עושה את זה.

ואנחנו שואפים, לא כדי להבין מה אנחנו צריכים, לאן אנחנו צריכים להיות מוכנים, מה אנחנו צריכים להוציא מעצמנו, איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו מתחתיו, מה אנחנו צריכים לרצות על מנת שהוא יעשה את זה, אנחנו לא שמים את עצמנו במצב של נוקבא אליו, "תעשה". אלא אנחנו עומדים במצב ש"אני עכשיו עם עצמי עושה, אני עכשיו מפסל את עצמי". אני לא מפסל שום דבר מעצמי, אני לא עושה שום דבר, אני צריך להכין את עצמי ככלי.

היחס הלא נכון הזה למשימה שלנו, לעבודה שלנו בכל שלב, הוא זה שמושך אותנו בכלל לצד אחר לגמרי. אנחנו צריכים לדמות את עצמנו כפועלים בבריאה. אנחנו למעשה לא פועלים, אנחנו צריכים לחוש מה עכשיו יקרה ויתקיים. לכן כל הקשרים בינינו, בין החברים בתוך הקבוצה, והקשרים בין הקבוצות צריכים כך להיבנות.

הסקת המסקנות שהשיגו בפגישה של מנהיגי הקבוצות, היא שעל כל הקבוצות ועל כל חבריהם להשתתף בהפצה, לכל אחד יהיה תפקיד בהפצה.

אני אגיד לכם כך, מאוד פשוט, אין שום דבר יותר מאחד, מקשר בינינו שמקשר אותנו לבורא מאשר הפצת הידיעה עליו בכל העולם. מאחר והמטרה העיקרית והיחידה של הבורא זו הימצאות בכל הנבראים, המילוי של כל הנבראים, ולכן ההכנה שלנו, של הכלי הגדול הזה כלפי הבורא, זו השאיפה של כל האנושות אליו, זאת עבודה היחידה שבאמת קיימת אצלנו.

אתם צריכים לקרוא בספר שלנו "קבלה למתחיל" בעברית. אנחנו בחרנו והדגשנו קטעים מסוימים, את הדברים החשובים ביותר, ואתם תראו את הפסקאות שהדגשנו, כמה הם בחוזק שלהם, על מה בעל הסולם זועק. לא רק בעל הסולם, יש ספר שעוד מעט ייצא שנקרא "לראות טוב". יש שם כל מיני ליקוטים מדברי חכמים עד כמה זה חשוב להפיץ את דברי הקבלה, כמה זו תרופה לכל אחד מאיתנו ולעולם שלנו. לכן אין שום דבר יותר אפקטיבי ועוזר מאשר ההפצה.

לכן ההפצה צריכה להיות של כולנו, היא צריכה להכניס בתוך זה את כל הידע שלנו, את כולנו, את בני ברוך, חוץ מהמטבח. גם המטבח עכשיו עובד על הפצה, אבל חוץ מהמטבח, כל השאר הוא רק הפצה. אתם צריכים להגיד ולצעוק ולהיעלב שאנחנו צמצמנו את זה, אבל אנחנו בכיף נכניס אתכם אליה. בשמחה נחלק עבודות, כמה שאתם רוצים ולמי שרוצה. תעשו יותר מאיתנו ותקבלו הכול מאיתנו.

במוסקבה תוכלו ליצור מחלקה שתעבוד יותר טוב מאיתנו בווידאו, באודיו. יש גם הרבה דברים שהם מחוץ לארץ, הרחק מהמדינה שלנו, אנשים שמנקים את אותו החומר, מכינים אותו להוצאה לאור, מתרגמים, ומי יודע איפה הם נמצאים בעולם. היום הקשר האלקטרוני מאפשר לנו להיות מפעל אחד עולמי, לא משנה איפה אתם נמצאים. ההשתתפות בפרויקטים המשותפים היא חשובה ביותר. אתם מעבירים הרצאה גדולה, מפגש גדול, אתם צריכים כוחות, אתם חייבים אמצעים, אתם חייבים להמציא משהו, לכתוב משהו, תתייעצו עם כולם.

זה יכול ליצור איזשהם קשיים מצד אחד, מצד שני צריך למצוא כזאת אפשרות אופטימלית שזה יפעל על הקשר בינינו. ואני הייתי רוצה מאוד לראות ממש מפעלי בד כאלה בכל מיני מדינות בעולם שיעסקו בפרויקטים המשותפים שלנו. אנחנו ניסינו בשאלון הזה שחילקנו לקבל מכם מידע על מי יכול מה.

אנחנו נעניק כל מיני תעודות עבור השתתפות בעבודות כאלה, יש פה מאות תעודות, אני אצטרך עוד לעבוד על זה. אלו אותם האנשים שעובדים בעבורנו, בשביל להעלות את כולנו. אין צורה יותר אפקטיבית, אין מעשה יותר אפקטיבי מאשר ההפצה. אני חושב שרק אותה עבודה משותפת, פעולה משותפת.

כשהייתי קרוב לרב שלי עסקתי בהפצה, ואף אחד לא עבד בהפצה ההיא של הרב. אני הבאתי אליו תלמידים, הייתי המרצה שלהם, אני הפצתי, הדפסתי את הספרים שלי בשנת 83 בפעם הראשונה, נתתי הרצאות בכל מקום שיכולתי, בתל אביב, בדימונה, איפה לא הייתי, וכמה ידעתי באותו הזמן? אבל זה מה שבונה את האדם. זה לא כמו בעולמנו בגלל שאתה מספר, אתה מבין יותר וגדל, אלא בגלל שעם זה אתה מושך אליך אור מקיף. אם עם זה אתה גם רוצה להעלות את הקבוצה העולמית כולה, אז האור הזה פי מיליארדים גדול יותר. במידת הכוונה שלך, באותה מידה האור המקיף.

אם כן, על כל הקבוצות ועל כל תלמידי הקבוצות, שלכל אחד תהיה איזו משימה. אם אתה לא יודע לכתוב, אז תקרא לאחרים. אם אתה לא יודע לקרוא ולכתוב לאחרים, אז תעמוד ליד המטרו ותחלק דברים. אם אתה לא יודע לחלק, אז תדביק, תסדר שולחנות בשיעורים, לא משנה מה. כל אחד חייב לפחות במשהו להשקיע מעצמו בהפצה. חבל אם לא תעשו את זה, אפילו קצת בכל דבר. גם אם אתם מנקים חומר ואחרי זה הוא מגיע לאינטרנט, זוהי גם הפצה.

על כל תלמידי הקבוצה חובה לשלם את אותו המעשר שהוא בעצם עמוד התווך של אותה הפצה. תבינו שאף אחד לא רוצה להשתמש בכסף הזה, אנחנו משתמשים בו כמקור לאיחוד הכללי. אנחנו צריכים להיות שקופים אחד כלפי האחר, לראות ולהבין את הפרויקטים המשותפים שלנו, איך זה נעשה, מי עושה את זה. אנחנו חייבים לעזור, לייעץ אחד לאחר. ובסופו של עניין, אני מקווה שנתקדם לקרן עולמית משותפת, לקופה משותפת, ולהחלטה כללית לאן אנחנו צריכים להפנות את הכספים שלנו, בכדי לפתח חלק זה או אחר של העולם בהתאם למשימה הכללית שלנו. ולכן בסופו של עניין זה יהיה דבר הכרחי מאוד. אנחנו כבר עכשיו צריכים להיות מוכנים לזה. אנחנו צריכים לחשוב על זה ואיכשהו לבנות את אותה הסכימה. ובשביל זה יש לנו את ההנהלה שלנו, היא צריכה לאט לאט לעשות את זה ואנחנו צריכים לעזור לה.

אם כן, נתינת המעשר, על זה בכלל אין שום שאלה, אם אתם רוצים להשתתף בתהליך הרוחני, בעבודה הרוחנית. זה לא משהו שאני הצבתי. נותנים את זה לבנאדם שאחראי על הקבוצה, מכניסים לחשבון הבנק של הקבוצה, וכל זה שקוף לגמרי.

הכול צריך להיות שקוף, הכול צריך להיות בצורה ברורה בינינו. זה כמו משפחה אחת שחיה מאותו הכיס, כל אחד תורם את חלקו לקופה המשותפת. אני מקווה שנגיע לזה, ואז יהיו לנו באמת פעולות מסוימות באלסקה, באפריקה, לא משנה איפה, איפה שנחשוב שזה הכי אפקטיבי להתפתחות שלנו. ולא משנה אם באוקראינה דולר אחד זה כסף עצום והם נותנים דולר אחד בחודש, כי זה צריך להיות עשירית, מעשר, והאפקטיביות היא אותה אפקטיביות, אבל זה 10%. מזה בעצם ההתפתחות האישית של הבנאדם, וזה על מצפונו.

אני לא מדבר על סכומים שנותנים אנשים גדולים שנמצאים פה, שיש להם משאבים גדולים. הם מאפשרים לנו לקיים פרויקטים עצומים, בלעדיהם היינו נחנקים לגמרי. אבל בחשיבות הרוחנית, מי שנותן רובל אחד בחודש כי הוא הרוויח 10 רובל, זה אותו הדבר, יש לו את אותה השתתפות בעולם הרוחני. בסופו של דבר הבורא נותן לך להרוויח את אותם ה-100% האלה, ואת ה- 10% האלה אתה צריך לתת לאותו הבורא, לעבודה שלו עליך. 90% נחשבים כאילו שאתה עושה, תשע הספירות הראשונות, ואת העשירית תיתן, כי הוא צריך לתקן את זה בך. אחרי המחסום כבר יהיה חשבון אחר, אתם תראו בעצמכם מה יקרה עמכם אחרי המחסום. אתם תאבדו את התחושה בדברים החומריים האלה, אתם תבינו שהחשיבות שלהם היא רק בניצול המקסימלי בשביל התאוצה קדימה.

תבינו שכל הפרויקטים שאנחנו עושים, יצירת הסרטים, בניית הטקסטים, הכול [זה מהמעשר], חוץ מהספרים שאנחנו מוכרים, כי הם אולי מכסים את עצמם. אנחנו יכולים לקחת בחשבון רק את הדפוס וכמות מסוימת של אנשים שמקבלים משכורות, כל מיני עורכים, דבר שבאמת לא קל לחשב, אז בספרים אולי אנחנו מגיעים לאיזה רווח אפסי, אבל כל הרווח האחר הוא מהמעשר.

איך אנחנו יושבים פה היום? אנחנו משלמים, ואולי מכסים חצי ואפילו פחות ממה שעלתה לנו כל השהות שלנו פה, כל הפסטיבל הזה. עם ההכנסות שלנו אנחנו מכסים פחות מחצי, כל השאר זה בזכות אותם החברים הגדולים שלנו שעוזרים לנו לצאת מהמינוס הזה.

אתם מבינים מה זה בכלל המעשר, מה החשיבות? ביחוד מעשר מאותם אנשים שיכולים ועוזרים לנו בכל הלב והנפש שלהם. אנחנו צריכים להודות להם, זו באמת השקעה עצומה, בלעדיהם לא היינו יכולים לשבת כאן ולהימצא פה איתכם. המעשר שלהם עובר לחשבון הבנק שלנו, ובאופן שקוף בשבילנו, בצורה מאוד רשמית, גם לארגוני הממשלה.

יצירת התקציב הכללי של הקבוצה, על זה כבר דיברתי. כל קבוצה אזורית עובדת על ההוצאות בסיכום עם הנהלת הקבוצה החדשה. אני יודע שאט אט אנחנו נתקדם עם זה יחד איתכם. אי אפשר להתקדם עם זה עכשיו, אנחנו לא יודעים מה איתם, מה איתנו, כל זה צריך להיות מוכן אט אט. הבעיה היא לעזור באזורים אם אפשר, כולם יחד לכוון את אותם המשאבים הפיננסיים לפרויקטים שהוגדרו. והכי חשוב שאותו הכיס הכללי יעשה מאיתנו משפחה אחת, או לפחות יעזור לנו בזה.

כל המרכזים האזוריים נכללים בארגון העולמי הגדול של "בני ברוך". זה כבר לא התחום שלי, אני לא מבין בזה שום דבר. אבל קיימים אצלנו אותם המנהלים בעלי הניסיון. בקבוצת מוסקבה יש הרבה אנשים שיש להם עסקים, גם בארצות הברית, אני מעריך שהם יכולים לעשות את זה. זה בכלל לא אני. אני מקווה שיוציאו אותי מכל זה, ואז אני אשאר רק עם ההליך הלימודי שלי.

מידי שבוע הקבוצות האזוריות מכינות את ארגון העבודה שלהם, ומידי חודש נותנים דין וחשבון על זה. אצלנו לכל בנאדם ב"בני ברוך" יש איזו אחריות על הראש, כל אחריות כתובה מראש. אולי תוכלו לעשות סיור במרכז שלנו בשביל כולם, להוביל את כולם. צריך להראות להם סרט. אתם צריכים לראות אצלנו, כמו פה יש לנו על הלוחות רשימה עצומה לכל בנאדם, כל מה שהוא חייב לעשות בכל זמן, מתי הוא עושה מה, מתי הוא במטבח, מתי הוא בשיעורים.

אצלנו במרכז אין דבר כזה שבנאדם לא יימצא בשיעור. יש תמיד איזושהי קבוצה שמגיעה בערב, שוטפת, מנקה את כל מה שיש לנו. במרכז יש לנו שלושה תורנים, ובאותו הזמן שאנחנו לא נמצאים במרכז, מעשר בערב עד שלוש בלילה, הם מצחצחים אותו לגמרי, ואנחנו מגיעים כבר למרכז נקי, מאוורר. כך כל לילה שלישייה חדשה.

יש אנשים שאחראים על הקניות, יש אנשים שאחראים על שיפוצים, לכל אחד יש תפקיד משלו. חוץ מזה, לכל אחד כתוב מה הוא צריך לעשות בעבודה הקבוצתית, בעבודה הכללית. יש קבוצה שעובדת על הפצה לציבור הישראלי, יש קבוצות שלמות, מדביקים פליירים, מחלקים איפשהו, מפרסמים כל מיני מודעות בעיתונים, יוצרים כל מיני קשרים עם העיתונות.

יש כל מיני אולמות שאנחנו מארגנים על מנת לתת הרצאות, ממלאים כל מיני אולמות באנשים, ואוספים את האנשים האלה אחרי זה לקבוצות. הכול כתוב לפי התהליכים, ולמעשה כל זה מאורגן לפי תכנון מסוים. אנחנו מקווים שאותו התכנון יהיה אצל כולנו. אנחנו מרכזים הכול, אז בעצם הכול קצת נעצר. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שזה יהיה אפקטיבי ככל האפשר.

בכל אופן, אני מבקש, אני אפילו דורש, כל עבודת דפוס שאתם מוציאים לאור, גם אם זה כביכול בשביל העבודה הפנימית, השימוש הקבוצתי האישי, נגיד אנחנו נדפיס רק שלוש מאות עותקים בשביל להפיץ בתוך הקבוצה, אין לכם שום זכות לעשות את זה לפני שקיבלתם את ההסכמה של המרכז, שלי אישית.

אתם עובדים תחת השם של "בני ברוך", אתם יכולים להזיק לכולנו. לא רק להזיק מבחינת כל מיני ארגונים ממשלתיים, או עוד משהו. אתם יכולים לעשות לנו נזק רוחני, קודם כול. ולכן כל מוצר, כל דבר שיוצא לאור, גם אם הוא מוצא לאור ומופץ כאילו רק בתוך הקבוצה, אסור שיופץ רק בתוך הקבוצה. גם אם הוא מופץ רק בתוך הקבוצה, הוא עדיין יכול להיות חשוב לנו וחשוב לעשות לו הגהה, לבדוק אותו ושנדע.

לא יכולים להיות פה בכלל כל מיני דברים שאני משיג לבד. זה חייב לעבור דרך השליטה שלי. אם תצאו מהגבולות, מרשותי, אתם ממש לא תהיו חלק ממני ומאיתנו. שלא יהיו שום עיתונים מקומיים, שפתאום אחרי זה נותנים לי כאיזו הפתעה, כמו העיתון הזה שהבאתם לי, שקיים באריאל ובעוד כל מיני מקומות בארץ. אתם לא יודעים את הדקות בהפצת ידע קבלי, את הזכות שלו. אתם לא מבינים שאם תתייעצו איתי, תקבלו הרבה יותר הבנה, הרבה יותר הרגשה איך היא צריכה להיות, ותבינו את הטעויות שלכם, כמו אלה שלכם ובעוד כל מיני דברים. בואו נלמד ביחד. אני מזהיר את כולם ומבקש מאוד.

כל הקבוצות האזוריות נבנות מידי שבוע, החבר האחראי יעשה את זה, הם יתכתבו. זה בעצם ההסכם שלו עם מנהלי הקבוצות. את כל מנהלי הקבוצות ממנים רק בהסכמה של "בני ברוך". זה דבר שלא נוגע לי בכלל, אני לא נכנס לזה, אלו דברים שאני לא נכנס אליהם. את זה יודעים החברים המארגנים, הם אלה שקשורים יותר. זאת אומרת, יש לנו שני ערוצי קשר. אחד הוא רק מנהלה, רק הצד הפיננסי, הארגוני, המנהיגותי, ההנהגתי, והחלק השני הוא כבר הרוחני. אני הייתי רוצה לעסוק רק בחלק השני.

אל תנסו למשוך אותי לרמה שלכם, של הארגון, של הכספים, של אני לא יודע מה. אני מבין מזה מעט מאוד. פתאום פונים אליי, "את זה ואת זה אני צריך לעשות", זה בכלל לא קשור אליי. אם זה מתקיים אצלנו בקבוצה, אני בדרך כלל אומר, "תלך לחבר ההוא, ותעזוב אותי בשקט, ובכלל תתרחק ממני".

אין לי שום ברירה אחרת, כי מושכים אותי לכאלה החלטות ארגוניות מנהלתיות, שאני לא מבין בזה שום דבר. אני יכול רק לצעוק, "למה יקר? למה אי אפשר יותר זול? או למה אי אפשר יותר מהר?", את זה אני צועק לכל מקרה. באמת, בשיא הרצינות אני אומר לכם, אני לא מבין שום דבר בזה, לכן לא צריך בכלל לפנות אליי בעניינים כאלו.

אבל מצד שני, הצורה הכללית של המידע, איך שהוא יוצא, לדוגמה ההוצאה שלו לאור, ולא העבודה הפנימית שלנו, המנהלתית, או לדוגמה צורת הפנייה לארגונים מסוימים או משהו בסגנון, על זה אולי אני צריך לפעמים לשאול, כי צריכים להיות בזה מתואמים.

אני מבקש ממכם להתנהל בזהירות רבה יותר מול מקורות ממשלתיים, מול מקורות דתיים. אנחנו צריכים לאט לאט לבנות את התדמית שלנו. לצערי, כלפי הקבלה יש כל מיני רשמים מוטעים, מקשרים את הקבלה לברג, ליהדות, לא משנה למה. אני מבקש מכם, לאט לאט, שהיא תקבל את המובן האמיתי שלה, את הדבר שהוא מאוד לא קל. אבל דווקא בדברים האלה אנחנו בונים את עצמנו.

יש פה שאלה, "האם האדם יכול להיכנס לשיעורים תוך כדי זמר, תוך כדי שהוא משחק בכל מיני משחקים?".

אני לא מבין על מה מדובר, אולי מישהו שואל לגבי מישהו אחר. בשום פנים ואופן לא יכול להיות שום היסח מהשיעור, אלא אם כן האדם עוסק בעבודה חשובה יותר. ולכן אני בכלל לא רוצה שהאנשים שלנו, התלמידים שלי בזמן השיעור יעבדו שם בכל מיני דברים.

כאלה שמצלמים אותי, או חמישה אנשים יושבים באינטרנט, או עוד עשרה אנשים יושבים במטבח, אני לא יודע מה. את כל זה צריך לצמצם, לא יכול לקרות מצב שיהיו אנשים, חוץ מהכי ההכרחיים, בזמן השיעור שלא יעסקו בו, רק זה יכול להוות הצדקה לא להימצא בו.

רק אם באמת יש בזה הכרח, אבל מייד צריך להגביל את זה, לשים תורנים. לדוגמה, פעם בשבוע מקסימום אני יכול להיות בזמן השיעור במטבח, או להוביל שידור, וכו', אבל שאר ימות השבוע יש אנשים אחרים במקומי. האגואיזם שלנו תמיד מציע לנו כל מיני תחבולות שונות איך, אם אפשר, לעשות משהו יותר מעניין בשבילו, ואת זה צריך לדחות.

מה הדבר הכי אפקטיבי על מנת להפיץ? לכתוב דברים בעצמי, או לכוון את המאמצים האלו לעריכת טקסטים קבליים. הדבר הטוב ביותר זה באמת להגות את כתבי המקובלים, כי זה כבר מוכן להוצאה. עד שתלמדו לכתוב נכון, יעבור המון המון זמן, והאפקטיביות שלכם בינתיים היא אפסית.

תלמיד: האם יש סיכוי לתלמידים שיצאו מהדרך, לחזור לדרך אחרי שהם מכירים בטעויות שלהם?

האפשרות הזאת כמובן קיימת, אלה אותם התלמידים שפשוט נפלו עד כדי כך לחוסר כוחות כך, שהקבוצה לא היתה יכלה לעזור להם בשום מצב, והם בעצמם לא רצו שהקבוצה תעזור להם.

עבר כבר זמן מסוים, והם הפנימו את זה. הזמן מרפא, עושה את שלו, אם לא המאמצים האישיים של הבנאדם. ויגיע זמן כזה שהם אולי יקבלו שוב איזו עלייה מעצמם, מאיתנו, מהאור המקיף בסופו של דבר, ויוכלו לחזור לקבוצה.

ופה בעצם הכוונה היא לאותם אנשים שפשוט נפלו. כבר יש אדם כזה בינינו, אבל בזה שהוא נפל, הוא דוגמה עבורנו. אנחנו היינו האשמים, אנחנו העמסנו עליו כל כך הרבה עבודה כך, הוא תמיד היה עסוק בעבודת של העיצוב, והיה כל כך מרוחק ולא קיבל שום השפעה - לא מהקבוצה, לא מהלימודים, משום דבר.

המילים האחרונות שהוא אמר, "זה נראה לי לא מציאותי", או משהו כזה. ברגע שאדם אומר דבר כזה, הוא ישר צריך להתרחק מהקבוצה, ואת זה באמת עשינו, הרחקנו אותו. אבל ברגע שהרגשתי שהתקופה הזאת עברה אצלו, שהוא הכיר בזה, שהוא הבין את זה, ואנחנו היינו אשמים בזה שכך קרה איתו, ולא חשבנו ולא היינו מספיק רגשיים אליו שהוא כל כך בעומס במשהו מסוים, ולא מספיק עמוס במשהו אחר, אז ישר אני בעצמי שלחתי אליו אנשים שאמרו לו, שהוא יכול לחזור לקבוצה.

ובאמת היום אנחנו דואגים לזה, וזה שיעור מאוד חשוב בשבילנו, בשום פנים ואופן לא לאפשר לשום אדם לא להימצא בשיעור, אלא אם כן יש לזה באמת איזו הכרחיות עצומה. ואם היא קיימת, אז זה רק בשביל לעשות תורנויות באותו התפקיד שהוא באמת חיוני.

שמעתי שבקבוצת במוסקבה, יש שיעור באולם וחברים נמצאים מחוץ לאולם מדברים על כדורגל, אני לא יודע על מה מדברים שם. אז תעיפו אותם בכלל. אדם יכול לישון בשיעור, הוא עייף, אין מה לעשות. צריך לנסות לדחוף אותו קצת, ואם לא אז שישן, אבל הוא בשיעור, הוא הגיע להתייצב, להשתתף בו, והם עושים שם מועדון לא קשור.

ואין שום החלטות קבוצתיות, אין מה להחליט. אם הדברים האלה כל כך חשובים לנו, אנחנו נחליט עכשיו את הדברים האלה ביחד, אין לנו זמן אחר. אם אין לכם זמן אחר, אל תחליטו, אז אין לכם שום זכות להחליט, אנחנו נמנה אחרים. אצלנו זה דבר מאוד, מאוד חותך.

חוץ מזה תמיד אנשים יוצאים החוצה, קצת בורחים, מכינים תה, דרך אגב להכנת תה, צריכה להיות תורנות, לא רק אותו בן אדם כל פעם עושה זאת. כל מה שהוא עושה, הוא משהו סיסטמי, וצריך שיהיה מחולק בצורה כמה שיותר שווה.

יש חבר שלא צריך להחליף, אלא לפעמים לתת לו עזרה, קצת להחליף אותו. בכלל זה מאוד מאוד לא מועיל להיות בעבודה שכל הזמן אנשים תלויים בך, שכולם תלויים בך. הוא בעצמו רצה לצאת דווקא בגלל זה, אז תחליפו אותו, תמצאו אנשים אחרים. בכלל מה שהוא עושה אפשר לקחת בן אדם ולשלם לו. מה הוא עושה כזה רוחני, מחבר ברזלים? אני לא אומר חס וחלילה שאני מזלזל בעבודה שלו, בלי העבודה שלו אנחנו לא נראה אחד את השני בכלל, אבל צריך להבין אותו.

כשכל הזמן הראש שלו בזה שהקשר הזה יתקיים, לא ייפול, לא יקרוס. אני מכיר אנשים שיושבים שם, אני יושב מולכם מול המסך באותו הזמן שקבוצת התרגום לעברית ולאנגלית, אותם הצלמים, אותם אלה שיושבים על המיקסר ואותם המתרגמים שזה בסופו של דבר קבוצה ענקית. אתם רואים אותי, וחוץ מזה עוד 10–15 אנשים. זה שיעור וירטואלי, זה לא שיעור שלנו. אבל את האנשים האלה צריך להחליף.

זה טוב אם הם עושים את זה עם כוונה, אם עושים את זה עם הנפש, עם הרוח וזה נכלל בשאיפה הרוחנית שלהם, אבל השתתפות שלהם בשיעור היא הכרחית. אם באותו הזמן נגיד לא היו מקשיבים לשיעור הווירטואלי, לא הייתי מאפשר את זה. למה אני נגד זה שקבוצה מסוימת של 4–5 אנשים יעבדו ויראו לכם עכשיו את השואל, את העונה, את כל "בני ברוך" וכך הלאה, כי אז מתחילה להיות קבוצה שלמה של צלמים, שבמקום להימצא בשיעור, הם עושים את זה.

בן אדם אחד שעושה את זה, שהוא מסתכל עליי זה בסדר, ואז הם מתחלפים כל יום. אז הוא מפסיד שיעור אחד בשבוע. אבל זה בלתי אפשרי, אם אתה מתעסק במקצועיות, איך אפשר בכלל להתרכז במה שקורה בשיעור, במה שכתוב על הלוח. מספיק עם זה שרק חבר אחד נמצא בזה, זה לא טוב. אתם יודעים את זה לפי ההתפרצויות שלו בינינו. אנחנו אשמים בזה, בואו נדבר על זה יותר ונתייעץ יותר.

תלמיד: האם יהיה לנו איזשהו שם חדש במקום "בני ברוך"?

אגיד לכם את האמת, אני באמת לא יודע, זה לא תלוי בנו, זה איך שיזרום. תציעו הצעות משלכם, אולי נצליח להחליף את השם "בני ברוך" שהוא לא מובן, ודורש הסבר.

אני נתתי את השם הזה לקבוצה קטנה של תלמידים שלי, כי כל מה שיש לי קיבלתי מהמורה הקדוש שלי. ולכן חשתי שלקבוצה שאני צריך להקים, אני אוכל להעביר להם את כל זה ועכשיו השם הזה מופץ בכלל בקבוצה העולמית.

היו כבר כל מיני ניסיונות להחליף את השם, למצוא שם חדש כמו "האקדמיה לקבלה", ועוד כל מיני שמות. אם יש לכם איזשהו רעיון, משהו שצץ לכם ואנחנו ניווכח שמלמעלה יאשרו אז בסדר. מה זאת אומרת יאשרו את זה מלמעלה? שזה באמת יהיה חלק מאיתנו ויחיה בתוכנו יותר מ"בני ברוך" של היום, אז כמובן שזה יהיה מעולה, הכל כדי שזה יהיה יותר ברור לאנשים בעולם.

מצד שני, השם הזה ניתן על שמו של המקובל האחרון שסיים בעצמו את כל שרשרת המקובלים שירדו מלמעלה למטה, ושהעבירו לנו את אותה השיטה שאיתה אנחנו עכשיו עובדים מתתא לעילא. חוץ מזה, "ברוך" זה שמו של הבורא, "מבורך" ולכן הוא בו בזמן גם מאוד עמוק. חשוב מאוד מבחינת העמקות שלו. זה השם שבעל הסולם קרא לבן הבכור שלו, אז בואו נהיה בכורים.

תלמיד: האם זה עוזר שאנחנו שומעים כל מיני שירים קבליים?

אם זה עוזר לכם להתעלות רוחנית, אז כן, אם לא אז לא. אני חושב שלא צריך לשמוע את זה ביחד ויותר מדי להתעמק בזה. כל בן אדם צריך באיזושהי צורה אינטימית, באיזשהו אופן אינטימי אם זה נוח לו, אם נעים לו עם זה, אם זה מעניין אותו, וכמובן ואם יש איזושהי התאספות קבוצתית, אז לשמוע ניגון מסויים לפי מצב הקבוצה.

תלמיד: איך ממנים את המנהיגים של הקבוצות האזוריות?

אנחנו ממנים בהתאם להנהלה הכללית של כל המנהיגים, וכמובן עם הסכמה של הארגון העולמי "בני ברוך". תלמידי הרב לייטמן הם בעצם אלה שמקבלים את כל מה שאנחנו מחליטים. תלמידים אתה לא יכול למנות, אתה לא יכול להגיד מי תלמיד. תלמיד זה מי שמבצע את התנאים שהוא חייב בשביל ההתעלות הרוחנית.

תלמיד: לאיזו קבוצה עדיף לאשה ללכת, לקבוצת נשים של חברי "בני ברוך"?

לא יודע מה להגיד לכם, קורה מצב שלפעמים באותו מקום יכולות להיות כמה קבוצות שונות, כמו במוסקבה ואני בכלל מברך את זה. כמו גם אצלנו יש קבוצה כללית מרכזית שלנו, בלי להתחשב בזה שאנחנו עובדים בעברית ורוב הנוכחים הם מהגרים מרוסיה דוברי רוסית, לכן אני לא יודע.

נוצרת עכשיו קבוצה ישראלית נפרדת שהיא בכלל בלתי תלויה. אנחנו ראינו שלפי המנטליות, שתי הקבוצות האלה לא יכולות להיות ביחד. אבל אתם רואים שיש ביחד איתנו, שלושה חברים ישראלים שאתם אוהבים אותם, אתם מבינים אותם, ואתם רואים עד כמה הם ביחד איתנו ורוצים להיות איתכם ביחד, אבל אלה נבחרים, אלה המובחרים בינינו.

במסה הכללית השוני הוא לא רק בגלל הלשון, העניין הוא לא בשפה, העניין הוא במנטליות שהיא מאוד קשה לפיצוח בכלל עם שאר הקבוצות. הישראלים זה עם מיוחד במלוא מובן המילה, אותו עם קשה עורף שלא מתקפל תחת שום דבר.

אותם המובחרים שביניהם, שיכולים, שרוצים, שמבינים שעדיף להתחבר עם הקבוצה העולמית הכללית, הם אלה שאיתנו ביחד. ולשאר שזה קשה בשבילם ואין ברירה אחרת, אם זה כך, אין מה לעשות, ובשבילם צריך ליצור תנאים מיוחדים, אנחנו עושים את זה עכשיו יש לנו קבוצה שאנחנו פותחים רק לישראלים.

אותו הדבר במקומות שלכם, באותה מציאות שקיימת ברוסיה. אנחנו חייבים להקים איזושהי קבוצה של אנשים שהם כאילו יותר אליטות, אנשים יותר בוהמיים נגיד. ברוסיה החלוקה הזו היא מאוד חדה. שם הציבור ממש מחולק ומאוד קשה לתקשר בקטבים כאלה לפי המצב הכלכלי והחברתי של אותם האנשים. ולכן עדיף לעזור להם בזה, אין מה לעשות. אם כבר הדבר קיים, אז צריך לעזור לאנשים להגיע לקבלה בצורה הכי נוחה.

ולאחר מכן כבר לא חשוב עם מי אתה יושב ביחד, עם מי אתה מתחבק, שותה. ולכן יצירתן של קבוצות שונות הוא דבר מבורך. אותה בעיה גם תהיה בארצות הברית ובשאר המדינות האחרות. צריך להתחבר לאותה מציאות שתאפשר לאנשים להגיע בצורה הקלה ביותר לקבלה. לכן אם בקבוצה הזאת או האחרת של הגברים או הנשים, אני אישית מברך על כך שחבר מסוים רוצה ליצור קבוצה מיוחדת במוסקבה על מנת למשוך לשם פוליטיקאים, אנשי עסקים, אנשים גדולים, שלא יכולים לאפשר לעצמם, לעיני הציבור, ללכת שם לאיזשהו מפעל ולראות נניח איזשהו סרט בנושא קבלה.

החברה לא מאפשרת להם את זה. הם נמצאים במצב התחלתי תחת השפעת החברה, אין מה לעשות. צריך להגיע אליהם, ולעשות להם משהו משותף, אולי מועדון, מעגל של חוג אריסטוקרטי. ובאמת ככה גם דיברנו וזה דבר שחשבנו עליו ליצירת הקבוצה הקטנה הזאת. ושאר הקבוצה ממוסקבה אין לה שום קשר לזה, היא עובדת לפי היכולת שלנו, היא מתקדמת לפי הדרך שלנו. היא משתתפת בשיעורים הווירטואליים, יש להם את המעשר שלהם, הכול שלהם. למעשה אלה שתי קבוצות נפרדות לגמרי. חוץ מזה גם הקבוצה של הנשים שלנו שלגמרי נפרדת מאיתנו גם מאד עובדת אינו, הן עוזרות לנו מאוד בכל מיני דברים שאנחנו עושים. ואם צריך אנחנו עוזרים להן באופן פיננסי או בעזרה פיסית בארגון דברים, אבל זה כבר משהו אחר לגמרי.

יש פה הרבה שאלות בעקבות כך שאדם פתאום מתחיל להרגיש שהכול נפתח. זו הרגשה קצרת טווח, זו הרגשה שכל אחד מאיתנו ירגיש במידה מסוימת מהעביות שתתפתח, השאלות יועלו אצלנו מדי פעם וייעלמו ושוב יופיעו פתאום ושוב ייעלמו. זה דבר שיקרה כל עוד אנחנו לא ניצור את אותו הרצון הזה לאור ע"ב ס"ג האמיתי, לתיקון האמיתי, לאור התיקון המתקן, את מה שהוא באמת צריך לתקן בנו, ואם הדבר הזה באמת יובן על ידינו בצורה מלאה ובאמת נשאף לזה, לא צריך יותר שום דבר אחר. הפעולות בעצם מבוצעות למעלה על ידי האור, על ידי הבורא.

אני רוצה לספר שכאשר אני הגעתי לרב שלי, ממש אחרי שבוע או שבועיים נפטר שם אחד מהם, אחר כך נפטרה אימא של שניים מהתלמידים שם, והייתי מופתע עד כמה האנשים האלה חסרי לב, כי מת חבר טוב, וכאילו שכחו.

נפטרה אימא של ארבעה או חמישה אחים שלמדו שם ביחד וכשאני באתי אליהם למה שנקרא 'שבעה', הם ישבו שם ודיברו בינם לבין עצמם, ודיברו איתי על כל מיני דברים שלא קשורים בכלל. עוד קודם הייתי הולך לנחם גם משפחות שבאמת ידעתי שמתאבלים שם ויש שקט וכולם יושבים באיזשהו עצב כזה, ופה פתאום כאילו המצב רגיל, כאילו כלום. לאחר מכן זה כבר הובן לי, אבל בהתחלה זה היה לי מאוד קשה.

היה איזשהו יחס שאני לא יודע להסביר אותו, כי כולנו בעצם הולכים קדימה, אנחנו הולכים לעתיד הטוב, אין מהרע מהרע לטוב, יש רק מהטוב ליותר טוב. זה לא שאני עכשיו מכין אתכם, עושה לכם איזו הכנה פסיכולוגית, כי זה באמת כך, כי גם המצב הכי קשה שיכול להתגלות בנו עכשיו, בסופו דבר זה רק כלי, רק התגלות הכלי של המצב העליון יותר, הטוב יותר, יותר עליון מהמצב הקודם.

ולכן צריך תמיד תמיד לחיות לפי איזשהו מודל, ולא על פי איזשהו סימן, שזה פלוס או זה מינוס. צריך להיות לפני איזשהו מודל, שבו אני נמצא תמיד במצב יותר גדול. זה הכרח, בלי זה אתה לא יכול להצדיק את הבורא, להתקרב לבורא. אם קורה לי משהו רע, מי עושה לי את זה, מי עושה לי רע? הבורא. אבל אם רע לי, ואני מבין למה הוא עושה לי את זה, ואני מודה לו על זה שהוא מעביר אותי בתוך מצבים כאלה שפלים, אז אני כבר הרווחתי את זה, אני כבר יכול להחזיק את זה, ולהסיק עליו טובות. אז כל מצב רע או טוב, הוא מוערך, מורגש רק במידת הכנסת הבורא לתוכו.

בכל מצב, ולא משנה כמה הוא גרוע, תנסו אט אט להבין שהכול באמת נובע ממנו, והוא היחיד שעושה לכם את זה, ואז המצב הרגעי הזה ישר מתרכך ונהיה מתוק, ולכן זה נקרא כך "המתקה". הוא מסביר שהכוונה בהמתקה זה 'ישר', כלומר אם תקרבו את האור של הבורא אליכם, אז תרגישו אותו טוב. וגם כשהוא מנסה להוריד אתכם, אם אתם תמיד מנסים להתקרב אליו, והוא דוחף אתכם ואתם מנסים להתקרב אליו, פה אתם בעצם מגדילים את עצמכם.

הוא למטה מרחיב את האגואיזם שלכם, ועם זה אתם יותר ויותר שואפים קדימה, והדרגה שלכם, הפרצוף שלכם גדל, ולכן אסור שיהיו דמעות, ושום פרידה, גם כשהיום אנחנו נפרדים מחלק גדול של החברים שלנו שבקבוצת מוסקבה הם החלק בעיקרי שלה, והם טסים בחזרה. למען האמת אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו, ואת כל הקבוצות, כמו שאנחנו מרגישים עכשיו את עצמנו כולנו ביחד. תנסו לראות אחד את האחר עכשיו גם בפנים בשאיפה הכללית שלנו, ופתאום תגלו שבאמת הוא קיים, שהכלי המשותף הזה באמת קיים.

כי הוא קיים, אתם לא רואים אותו, אני אומר לכם, באותו מצב שבו אתם קיימים באמת. תעיפו, תצאו מהגופים האלה, ואתם תראו שאיפה אחת כללית קדימה, ותחיו בה. אנחנו כבר צריכים לעבור למצב הקיום הזה. ואתם נמשכים אחורה, תפסיקו, תחתכו את כל הקצוות, את כל הקשרים. וגם זה לא ישנה אם אנחנו מתים או חיים, שום דבר לא ישנה, שום דבר לא ישפיע, יש גוף, אין גוף, כבר עכשיו אין את הגופים האלה ברגשות שלנו. אנחנו לא מתייחסים אחד לשני דרך הגופים, וזהו.

האם חשוב לקרוא? זה לא משנה אם אתה קורא את החומר בקול או בשקט, זה לא משנה אם החומר כתוב או לא כתוב, זה גם לא משנה. שום דבר לא משנה, רק השאיפה שלכם. לי יש כאלה קטעים מבעל הסולם, דברים קטנים כאלה, יש לי ממש ערמות כאלה אוריגינל של המקורות. אני קורא שם נגיד איזשהו משהו קטן, שתיים שלוש מילים, והכי חשוב מה זה יוצר בתוכי.

אם שני אנשים יש להם קבוצות פנימיות, אז איך לאחד את שתי הקבוצות הפנימיות האלה לקבוצה אחת? אני קצת לא מבין. מה זה שני אנשים שלכל אחד יש קבוצה משלו, ואיך לאחד את הקבוצות? אני לא יודע אם בכלל צריך לאחד אותן. לא תמיד קבוצה אחת גדולה עדיפה על שתי שונות. עדיף, תיתנו לשתי אלה שישאפו להיות אחת, אבל לא יהיו אחת. במצב כזה תהיה להם אפשרות לעבוד בשביל האיחוד הזה.

זה הרבה יותר חשוב מ-אוו, הנה אנחנו קבוצה אחת, אנחנו לא צריכים יותר לעבוד, זהו קבוצה אחת. כלומר כך יהיה לכם ברור שאתם שונים. למה הבורא ברא את כולנו עכשיו זרוקים ככה בכל מיני קצוות העולם, זרוקים בכל מיני מקומות? כדי שנשאף לאיחוד. אבל למען האמת, אם באמת כולנו היינו מתאספים ביחד, בעברית זה נקרא חמולה, איך להגיד את זה? קומונה, אני לא יודע. לא משנה, שבט, שום דבר לא היה יוצא מזה. אנחנו צריכים לשאוף, אבל להתאחד גופנית, לאחד פיזית, אני לא חושב, שום דבר טוב אין בזה.

הפוך, תשאפו קדימה. כל אחד שייראה את האינדיבידואליות שלו, צריכים להיות רצונות, צריכות להיות כוונות משותפות. וכל השאר, האיחוד הפיזי של כמה קבוצות שם, אני לא יודע כמה בניו יורק, שיהיו שם 20 קבוצות, שיהיו 200 קבוצות, מה זה משנה. כל אחד באזור שלו, כל אחד איפה שיותר נוח לו להגיע, יותר נוח לו לארגן כל מיני פעולות שלנו באותו מקום, במקום שבו הוא נמצא. אני לא יודע, להתאחד שם לאיזו קבוצה גדולה? מה שאתם רוצים, לא משנה. אני לא חושב שהאיחוד הוא שנותן את התוצאה עצמה.

אם כן אז מה אפשר לעשות כדי לא להיאחז במצבים הישנים? אין מצבים ישנים, פשוט אין אותם. אין, אין ישן, אין עבר. אתם מבינים? ככה כתוב בתורה. אשת לוט, היא הפכה לעמוד מלח, אסור להסתכל לאחור.

מצד אחד אנחנו צריכים לנסות לחוש בושה, מצד שני, לא ללכת לקו שמאל. איך בעצם לאחד בין שני הדברים האלה? קו ימין, בושה, אלה הרגשות מעולות שעליהן אנחנו צריכים לבנות את עצמנו. הבושה היא רגש תמידי שחייב להיות אצלנו, ובאמת שנרגיש אותו כהרגשת אחריות כלפי כל הקבוצה העולמית. אם אני איפשהו, במקום מסוים נמצא בפעולות, במיוחד במחשבות שלא מקשרות אותי עם שאר חבריי העולמיים, אני חייב לחוש בושה.

זה אומר שעכשיו למרות שכאילו אני נמצא באותה סירה איתם, אבל בעצם אני חותר לכיוון השני, קודח את החור הזה, עושה להם רע. כל הפסק אפילו לדקה אחת של איזשהו מאמץ כללי שלנו, שאיפה כללית שלנו, זו היא בגידה. אני אמרתי לכם, הרב נתן הרבה דוגמאות, גם נתן המון. הבעל אומר לאישה, לחמש דקות בשבוע אני נמצא במקום אחר. האם היא תסכים האישה הזאת לזה? מה שאומר שגם שאר הזמן הוא גם לא איתה. ככה לא. בשאיפה, באהבה, בחיבור, לא יכולה להיות הפסקה. אם הוא נמצא ככה, אז אלו לא אותם הנישואים.

זו דוגמה מאוד נכונה מהעולם שלנו, מהחיים שלנו. כי השורש והתוצאה הם באמת כאלה. אבל לא יודע איך להגיד לכם את זה בצורה נוספת, אין לי מה להוסיף. אנחנו צריכים להבין שמלמעלה ניתן לנו הכול, הבורא מאפשר לנו את כל התנאים. מקסימאליים, אופטימאליים, בכל רגע נתון, מחושבים ביחסים לכל אחד מאיתנו ולכולנו ביחד.

ולכן אסור לחפש אמצעים נוספים, את הרגע הבא, או אני לא יודע מה שם, איזושהי הרגשה פנימית יותר טובה שלי, או יותר טובה בקבוצה העולמית, או עוד איזה שהם אמצעים יותר טובים או יותר רעים שיעזרו לנו באיזושהי צורה. כל רגע הוא האופטימאלי בהתגלות שלו אלינו.

מה לעשות באופן קונקרטי? באופן קונקרטי עלינו תמיד להישאר במצב הכי מכוון, הכי נעלה של הרגשת הכתף של כל אחד מחברינו באופן תמידי. דרך זה לחוש, וכל אחד לבד לעבוד בעבודה שלו, בשאר הקבוצות, בהפצה וכדומה, בכל החיים שלנו. בואו נחלוק בתחושות שלנו, בניסיון שלנו, במאמצים האלה ונחזיק אחד את השני, ויחד נוכל מהר מהר למצוא בצורה נכונה את הקשר שלנו, לא רק לאור המקיף, אלא לאור המקיף המתקן.

מה זה אור ע"ב ס"ג שצריך להשפיע עלינו, שישפיע עלינו במידת הקשר שלנו איתו, ההידמות שלנו אליו? כשהרצון שלנו לתיקון יהיה באמת כזה שהוא יוכל לתקן, אז הוא ישר יפעל עלינו. אין הכרח ברוחניות, אני לא יכול בכוח שהאור יתקן אותי, אני צריך לרצות את אותו התיקון שהוא יכול להביא לי. אין כפיה ברוחניות. הכול תלוי בנו אם נוכל לאסוף בתוכנו את אותו הרצון הזה.

בפעם הזאת באמת הצלחנו לעבור את השלב הראשון. הקבוצה העולמית הצליחה לעבור שלב מסוים, סבב ענק של מצבים, אני לא ידעתי שאנחנו נעשה את זה, אבל יצא שבאמת שלושה, ארבעה ימים הספיקו לזה.

אני באמת מודה לכם מאוד. אני מאוד מרוצה מהזמן שהעברנו כאן בצורה אפקטיבית למעשה. ממש מפתיע עד כמה הצלחנו, עד כמה היינו מוכנים לזה וכמה קיבלנו עזרה מלמעלה. עד כמה באמת התמזל מזלנו להעביר את הימים האלה בצורה המקסימאלית, בשאיפה המקסימאלית לאיחוד, באופן שאנשים התנהגו, עד כמה הם ניסו, עד כמה הם רצו. עד כמה הכוונה הכללית שלנו החזירה אותם פנימה, ועד כמה הם באמת שמרו על הסדר כדי שלא ניזרק גם פנימית וגם חיצונית. זה ממש מפתיע, אני לא ציפיתי לזה, זה באמת מעולה.

צריך להודות לבורא על זה שהוא עשה לנו את זה. וזו עוד הוכחה לזה שאנחנו מהווים את אותו הבסיס, אותו החלק שממנו גם תצא אותה הבנייה של הדור האחרון. עכשיו מאוד ברור לי לאיזה מצב הגענו ומה אנחנו צריכים להכין בתוכנו. ולכן בזמן הקרוב בשיעורים הווירטואליים, בהתכתבות בינינו, נעבוד על זה ונפתח בעצמנו את אותן הפעולות.

בעניין מעבר המחסום. מעבר המחסום זה המצב הבא שלנו, הכלי המשותף שלנו שבכלל לא היה אצלנו. אנחנו צריכים ליצור את הרצון המשותף הזה, ובאופן מלא לצאת מהאגו שלנו שקיבלנו בפעם הראשונה. קיבלנו אותו עכשיו באופן כללי, ועכשיו אנחנו נקבל נפילה כללית עבור אותה התרגשות שקיבלנו יחד. לכן בפעם הראשונה נוצר קשר בינינו, ובפעם הראשונה נרגיש ניתוק בינינו. אם נצליח לעשות את הכוונה הנכונה כדי ליצור את הקשר הזה בינינו, להעיף את הקרע הזה, אז נוכל בצורה הטבעית ביותר לקבל את השפעת האור המקיף כאור ע"ב ס"ג, ואז נוכל להיתקן.

אם כן, האם מעבר המחסום צריך להיות כשאנחנו כולנו יחד מתאספים בפסח או בסוכות? לא, הדבר הזה הוא לא חובה. זה יכול לקרות בכל רגע נתון, כעבור שבוע, כעבור חודש, לא משנה מתי. אנחנו לא צריכים לשם זה לשבת יחד, לשתות ולרקוד. לכן חכו לו בכל רגע, כך נאמר, בן אדם צריך לחכות בכל רגע לביאת המשיח. אותו הגואל, אותו אור ע"ב ס"ג, הוא נקרא המשיח, שמוציא את האדם על ידי זה שהוא מתקן אותו, מעלה אותו לרמת העולם העליון.

הלילה הוא של "הליכה". זה אומר שאנחנו לא ישנים כל הלילה, הלילה אנחנו עושים ליל שימורים. אנחנו נקרא, נלמד, נדון, נדבר, נשיר בעברית. הלילה הזה נקרא "ליל הושענא רבה" ליל ההצלה הגדולה. אנחנו נקרא את ספר הזוהר, את ספר שער הכוונות של האר"י. ונדון באותן השאלות על בניית הקבוצה, על מעבר היציאה ממצרים, מהו חג הסוכות, מהו אותו הלילה שבו נגמר כל הסיום של זעיר אנפין.

אני אגיד לכם בקצרה, למדנו שבן אדם יוצא ממצרים. בהתחלה הוא נכנס למצרים, לכלי השלילי הזה, לאחר מכן מציגים לו את החיוביות, את התורה, ולאחר מכן עם אותה התורה הוא בונה מעצמו פסל ואחרי זה הורס את כל זה. זה כמו שאנחנו נחוש עכשיו בעצמנו את הקשרים שקורסים בינינו. הוא נכנס למדבר, מתחיל לבנות שוב, ומגיע לבניית המקדש, למצב שבו המלכות והבינה מתאחדים יחד.

בן אדם שמתחיל לבנות בעצמו, יש בו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ששת הימים האלה של סוכות שבהם פועל עליו האור המקיף. וכשהוא ממש נכנס לתוך המלכות הסובבת, האור המקיף נחשב לליל הושענא רבה. ביום השביעי כשנכנס האור למלכות זה נקרא חג שמחת תורה, שמחת האור. מהי שמחת האור? זה כשהוא יכול להיכנס לכלי, ואותו היום השביעי הוא זה שבעצם מראה את זה.

זה היום השביעי לאחר תיקון כל שש התכונות האלה, כשהמלכות נכנסת וממלאה את האגואיזם בעצמו. אבל את האגואיזם הזה היא ממלאה רק בו"ק, לא באופן מלא, לא את כל אור חכמה אלא רק את ו"ק דחכמה, האור החלש. חסרים פה עדיין כתר, חכמה ובינה. כתר, חכמה ובינה זה מה שיתווסף לנו בפורים.

המעבר הזה, מהשלב השישי לשביעי, זה מה שיתקיים היום בלילה. מחר אנחנו כבר חוגגים את שמחת תורה, את היום הזה ויוצאים מהסוכה. מחר בערב אנחנו כבר צריכים לצאת מהסוכה, ואסור יותר להימצא בסוכה מבחינת החוקים בכלל. כי בן אדם כבר עבר למצב הבא, אין לו מה להצטער על זה, אין לו מה לשאוף לזה חזרה, יש לו רק קדימה והלאה. לכן מחר בערב אנחנו כבר מתחילים לפרק אותה.

הכול בכנס נעשה מאוד יפה, באמת הושקעה פה עבודה רבה וסדרו לנו את כל התנאים שנוכל באמת לחוש בנוחות כל הזמן שאנחנו נמצאים פה.

אחיינו ואחיותינו מעניקים לכם את התעודות לכל הקבוצות של מוסקבה, בייחוד לנשים שבאמת עשו יותר, תודה רבה לכן. אנחנו לא נפרדים מכם ולמעשה אלו לא מילים סתם, אלו לא מילים ריקניות.

(סוף השיעור)