שיעור בוקר 27.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תשעה באב, מגילת איכה

נדבר על היום. אנחנו נקרא את המגילה, שהיא סיפור על החורבן שקרה לפני אלפי שנים, החורבן של בית המקדש בירושלים. עלינו לחשוב מה הוא בדיוק מסמל לנו, למה אכפת לנו אם זה היה כבר לפני אלפי שנים, ולמה אנחנו צריכים גם היום לדאוג ולהצטער על זה כמו שזה קרה אתמול ולכל אחד באופן פרטי.

זו בעיה, כי מי שלא מתאבל על חורבן בית המקדש, אז הוא לא מסוגל, לא מוכן להיות בקיומו כביכול. לכן אנחנו צריכים להבין וממש להרגיש בתוך ליבנו מה זה נקרא חורבן, וכנגד זה, מה עלינו לצפות מהתיקון, באיזו צורה ומה הוא צריך להביא לנו.

אנחנו קוראים את "מגילת איכה", אנחנו עושים זאת פעם בשנה ביום שנחרב בית המקדש בירושלים, ועל זה אנחנו נמצאים בצער ובסליחות.

איכה

פרק א'

"א איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם היתה, כאלמנה, רבתי בגוים, שרתי במדינות היתה, למס. ב בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה אין לה מנחם, מכל אהביה: כל רעיה בגדו בה, היו לה לאיבים. ג גלתה יהודה מעני, ומרב עבדה היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח, כל רדפיה השיגוה, בין המצרים. ד דרכי ציון אבלות, מבלי באי מועד כל שעריה שוממין, כהניה נאנחים, בתולתיה נוגות, והיא מר לה. ה היו צריה לראש איביה שלו, כי יהוה הוגה על רב פשעיה, עולליה הלכו שבי, לפני צר. ו ויצא מן בת (מבת) ציון, כל הדרה, היו שריה, כאילים לא מצאו מרעה, וילכו בלא כח, לפני רודף. ז זכרה ירושלם, ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה, אשר היו מימי קדם, בנפל עמה ביד צר, ואין עוזר לה ראוה צרים, שחקו על משבתה. ח חטא חטאה ירושלם, על כן לנידה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה, גם היא נאנחה ותשב אחור. ט טמאתה בשוליה, לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים, אין מנחם לה, ראה יהוה את עניי, כי הגדיל אויב. י ידו פרש צר, על כל מחמדיה: כי ראתה גוים, באו מקדשה אשר צויתה, לא יבאו בקהל לך. יא כל עמה נאנחים מבקשים לחם, נתנו מחמודיהם (מחמדיהם) באכל להשיב נפש, ראה יהוה והביטה, כי הייתי זוללה. יב לוא אליכם, כל עברי דרך הביטו וראו, אם יש מכאוב כמכאבי אשר עולל לי: אשר הוגה יהוה, ביום חרון אפו. יג ממרום שלח אש בעצמתי, וירדנה, פרש רשת לרגלי, השיבני אחור נתנני שממה, כל היום דוה. יד נשקד על פשעי בידו, ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי, נתנני אדני, בידי לא אוכל קום. טו סלה כל אבירי אדני בקרבי, קרא עלי מועד לשבר בחורי, גת דרך אדני, לבתולת בת יהודה. טז על אלה אני בוכיה, עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם, משיב נפשי, היו בני שוממים, כי גבר אויב. יז פרשה ציון בידיה, אין מנחם לה צוה יהוה ליעקב, סביביו צריו, היתה ירושלם לנדה, ביניהם. יח צדיק הוא יהוה, כי פיהו מריתי, שמעו נא כל עמים (העמים), וראו מכאבי בתולתי ובחורי, הלכו בשבי. יט קראתי למאהבי המה רמוני, כהני וזקני בעיר גועו: כי בקשו אכל למו, וישיבו את נפשם. כ ראה יהוה כי צר לי, מעי חמרמרו נהפך לבי בקרבי, כי מרו מריתי, מחוץ שכלה חרב, בבית כמות. כא שמעו כי נאנחה אני, אין מנחם לי כל איבי שמעו רעתי ששו, כי אתה עשית, הבאת יום קראת, ויהיו כמני. כב תבא כל רעתם לפניך ועולל למו, כאשר עוללת לי על כל פשעי: כי רבות אנחתי, ולבי דוי.

פרק ב'

א איכה יעיב באפו אדני, את בת ציון השליך משמים ארץ, תפארת ישראל, ולא זכר הדם רגליו, ביום אפו. ב בלע אדני לא (ולא) חמל, את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה, הגיע לארץ, חלל ממלכה, ושריה. ג גדע בחרי אף, כל קרן ישראל השיב אחור ימינו, מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה, אכלה סביב. ד דרך קשתו כאויב, נצב ימינו כצר, ויהרג, כל מחמדי עין, באהל, בת ציון, שפך כאש, חמתו. ה היה אדני כאויב, בלע ישראל בלע כל ארמנותיה, שחת מבצריו, וירב, בבת יהודה, תאניה, ואניה. ו ויחמס כגן שכו, שחת מעדו, שכח יהוה בציון מועד ושבת, וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. ז זנח אדני מזבחו, נאר מקדשו הסגיר ביד אויב, חומת ארמנותיה, קול נתנו בבית יהוה, כיום מועד. ח חשב יהוה להשחית, חומת בת ציון נטה קו, לא השיב ידו מבלע, ויאבל חל וחומה, יחדו אמללו. ט טבעו בארץ שעריה, אבד ושבר בריחיה, מלכה ושריה בגוים, אין תורה גם נביאיה, לא מצאו חזון מיהוה. י ישבו לארץ ידמו, זקני בת ציון העלו עפר על ראשם, חגרו שקים, הורידו לארץ ראשן, בתולת ירושלם. יא כלו בדמעות עיני, חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי, על שבר בת עמי: בעטף עולל ויונק, ברחבות קריה. יב לאמתם, יאמרו, איה, דגן ויין: בהתעטפם כחלל, ברחבות עיר בהשתפך נפשם, אל חיק אמתם. יג מה אעידך מה אדמה לך, הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך, בתולת בת ציון: כי גדול כים שברך, מי ירפא לך. יד נביאיך, חזו לך שוא ותפל, ולא גלו על עו‍נך, להשיב שביתך (שבותך), ויחזו לך, משאות שוא ומדוחים. טו ספקו עליך כפים, כל עברי דרך שרקו וינעו ראשם, על בת ירושלם: הזאת העיר, שיאמרו כלילת יפי משוש, לכל הארץ. טז פצו עליך פיהם, כל איביך שרקו ויחרקו שן, אמרו בלענו, אך זה היום שקוינהו, מצאנו ראינו. יז עשה יהוה אשר זמם, בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם הרס, ולא חמל, וישמח עליך אויב, הרים קרן צריך. יח צעק לבם, אל אדני, חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה, יומם ולילה אל תתני פוגת לך, אל תדם בת עינך. יט קומי רני בליל (בלילה), לראש אשמרות שפכי כמים לבך, נכח פני אדני, שאי אליו כפיך, על נפש עולליך העטופים ברעב, בראש כל חוצות. כ ראה יהוה והביטה, למי עוללת כה: אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים, אם יהרג במקדש אדני כהן ונביא. כא שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתולתי ובחורי נפלו בחרב, הרגת ביום אפך, טבחת לא חמלת. כב תקרא כיום מועד מגורי מסביב, ולא היה ביום אף יהוה פליט ושריד: אשר טפחתי ורביתי, איבי כלם.

פרק ג'

א אני הגבר ראה עני, בשבט עברתו. ב אותי נהג וילך, חשך ולא אור. ג אך בי ישב יהפך ידו, כל היום. ד בלה בשרי ועורי, שבר עצמותי. ה בנה עלי ויקף, ראש ותלאה. ו במחשכים הושיבני, כמתי עולם. ז גדר בעדי ולא אצא, הכביד נחשתי. ח גם כי אזעק ואשוע, שתם תפלתי. ט גדר דרכי בגזית, נתיבתי עוה. י דב ארב הוא לי, אריה (ארי) במסתרים. יא דרכי סורר ויפשחני, שמני שמם. יב דרך קשתו ויציבני, כמטרא לחץ. יג הביא, בכליתי, בני, אשפתו. יד הייתי שחק לכל עמי, נגינתם כל היום. טו השביעני במרורים, הרוני לענה. טז ויגרס בחצץ שני, הכפישני באפר. יז ותזנח משלום נפשי, נשיתי טובה. יח ואמר אבד נצחי, ותוחלתי מיהוה. יט זכר עניי ומרודי, לענה וראש. כ זכור תזכור, ותשיח (ותשוח) עלי נפשי. כא זאת אשיב אל לבי, על כן אוחיל. כב חסדי יהוה כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו. כג חדשים, לבקרים, רבה, אמונתך. כד חלקי יהוה אמרה נפשי, על כן אוחיל לו. כה טוב יהוה לקוו, לנפש תדרשנו. כו טוב ויחיל ודומם, לתשועת יהוה. כז טוב לגבר, כי ישא על בנעוריו. כח ישב בדד וידם, כי נטל עליו. כט יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה. ל יתן למכהו לחי, ישבע בחרפה. לא כי לא יזנח לעולם, אדני. לב כי אם הוגה, ורחם כרב חסדיו. לג כי לא ענה מלבו, ויגה בני איש. לד לדכא תחת רגליו, כל אסירי ארץ. לה להטות, משפט גבר, נגד, פני עליון. לו לעות אדם בריבו, אדני לא ראה. לז מי זה אמר ותהי, אדני לא צוה. לח מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב. לט מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאו. מ נחפשה דרכינו ונחקרה, ונשובה עד יהוה. מא נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים. מב נחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת. מג סכותה באף ותרדפנו, הרגת לא חמלת. מד סכותה בענן לך, מעבור תפלה. מה סחי ומאוס תשימנו, בקרב העמים. מו פצו עלינו פיהם, כל איבינו. מז פחד ופחת היה לנו, השאת והשבר. מח פלגי מים תרד עיני, על שבר בת עמי. מט עיני נגרה ולא תדמה, מאין הפגות. נ עד ישקיף וירא, יהוה משמים. נא עיני עוללה לנפשי, מכל בנות עירי. נב צוד צדוני כצפור, איבי חנם. נג צמתו בבור חיי, וידו אבן בי. נד צפו מים על ראשי, אמרתי נגזרתי. נה קראתי שמך יהוה, מבור תחתיות. נו קולי, שמעת: אל תעלם אזנך לרוחתי, לשועתי. נז קרבת ביום אקראך, אמרת אל תירא. נח רבת אדני ריבי נפשי, גאלת חיי. נט ראיתה יהוה עותתי, שפטה משפטי. ס ראיתה, כל נקמתם כל מחשבתם, לי. סא שמעת חרפתם יהוה, כל מחשבתם עלי. סב שפתי קמי והגיונם, עלי כל היום. סג שבתם וקימתם הביטה, אני מנגינתם. סד תשיב להם גמול יהוה, כמעשה ידיהם. סה תתן להם מגנת לב, תאלתך להם. סו תרדף באף ותשמידם, מתחת שמי יהוה.

פרק ד'

א איכה יועם זהב, ישנא הכתם הטוב, תשתפכנה, אבני קדש, בראש, כל חוצות. ב בני ציון היקרים, המסלאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר. ג גם תנין (תנים) חלצו שד, היניקו גוריהן, בת עמי לאכזר, כי ענים (כיענים) במדבר. ד דבק לשון יונק אל חכו, בצמא, עוללים שאלו לחם, פרש אין להם. ה האכלים, למעדנים, נשמו, בחוצות, האמנים עלי תולע, חבקו אשפתות. ו ויגדל עו‍ן בת עמי, מחטאת סדם: ההפוכה כמו רגע, ולא חלו בה ידים. ז זכו נזיריה משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם. ח חשך משחור תארם, לא נכרו בחוצות, צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ. ט טובים היו חללי חרב, מחללי רעב: שהם יזבו מדקרים, מתנובת שדי. י ידי, נשים רחמניות בשלו, ילדיהן, היו לברות למו, בשבר בת עמי. יא כלה יהוה את חמתו, שפך חרון אפו, ויצת אש בציון, ותאכל יסדתיה. יב לא האמינו מלכי ארץ, וכל (כל) ישבי תבל: כי יבא צר ואויב, בשערי ירושלם. יג מחטאות נביאיה, עו‍נת כהניה: השפכים בקרבה, דם צדיקים. יד נעו עורים בחוצות, נגאלו בדם, בלא יוכלו, יגעו בלבשיהם. טו סורו טמא קראו למו, סורו סורו אל תגעו כי נצו, גם נעו, אמרו, בגוים, לא יוספו, לגור. טז פני יהוה חלקם, לא יוסיף להביטם, פני כהנים לא נשאו, זקנים (וזקנים) לא חננו. יז עודינה (עודינו) תכלינה עינינו, אל עזרתנו הבל, בצפיתנו צפינו, אל גוי לא יושע. יח צדו צעדינו, מלכת ברחבתינו, קרב קצנו מלאו ימינו, כי בא קצנו. יט קלים היו רדפינו, מנשרי שמים, על ההרים דלקנו, במדבר ארבו לנו. כ רוח אפינו משיח יהוה, נלכד בשחיתותם: אשר אמרנו, בצלו נחיה בגוים. כא שישי ושמחי בת אדום, יושבתי (יושבת) בארץ עוץ, גם עליך, תעבר כוס תשכרי, ותתערי. כב תם עו‍נך, בת ציון לא יוסיף, להגלותך, פקד עו‍נך בת אדום, גלה על חטאתיך.

פרק ה'

א זכר יהוה מה היה לנו, הביט (הביטה) וראה את חרפתנו. ב נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים. ג יתומים היינו אין (ואין) אב, אמתינו כאלמנות. ד מימינו בכסף שתינו, עצינו במחיר יבאו. ה על צוארנו נרדפנו, יגענו לא (ולא) הונח לנו. ו מצרים נתנו יד, אשור לשבע לחם. ז אבתינו חטאו אינם (ואינם), אנחנו (ואנחנו) עו‍נתיהם סבלנו. ח עבדים משלו בנו, פרק אין מידם. ט בנפשנו נביא לחמנו, מפני חרב המדבר. י עורנו כתנור נכמרו, מפני זלעפות רעב. יא נשים בציון ענו, בתלת בערי יהודה. יב שרים בידם נתלו, פני זקנים לא נהדרו. יג בחורים טחון נשאו, ונערים בעץ כשלו. יד זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם. טו שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחלנו. טז נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו. יז על זה, היה דוה לבנו על אלה, חשכו עינינו. יח על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו. יט אתה יהוה לעולם תשב, כסאך לדור ודור. כ למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לארך ימים. כא השיבנו יהוה אליך ונשוב (ונשובה), חדש ימינו כקדם. כב כי אם מאס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד."

שאלה: אנחנו באופן אינטואיטיבי נמנעים מלהרגיש צער, אבל, כאילו מתחילים כל פעם מחדש, יש לנו גישה בריאה, חיובית, טובה. ופה יש הכוונה אחרת, שכדי להגיע לשמחה ולזכות, יש פה משהו מאוד מיוחד - אם תתאבל ותגיע לצער, אז תזכה באמת לשמחה ולא בדרך אחרת. איך אנחנו נכנסים לגישה הזאת, להרגיש את הצער?

אנחנו במשהו משתמשים במעברים האלה תמיד. לדוגמה בחתונה שוברים את הכוס, בברית מילה. יש כאלה סימנים שבהם אנחנו תמיד מחברים לכל השמחות שלנו גם את סיבת חורבן בית המקדש, כי אי אפשר אחד ללא האחר וצריכים לחשוב על זה.

תלמיד: זה אמור להיות חלק מהעבודה שלנו להרגיש את הרגשת החורבן, זה לא יום בשנה.

אנחנו צריכים להרגיש את זה יום יום כי אחרת לא נתקן את עצמנו. זה שאנחנו מרגישים חוסר תיקון אלו חלקים מהחורבן.

תלמיד: למה צריך להסתכל על זה כחורבן, שמשהו נהרס? אלא זה המצב.

לא, מה זה "זה המצב"? אם זה המצב, אז זה מצב, הוא לא שייך לי. אם הוא שייך לי, אז אני צריך להבין מה הוא נותן לי במצבי עכשיו, במצבי שהיה ובמצבי שיהיה, ואז אני רואה שאני נמצא ממש במצב הכי גרוע - אני לא יכול לתקן את השבירה, אני לא יכול להתקרב אליה, אני לא יכול לעשות שום דבר, אז מה יכול להיות יותר גרוע?

שאלה: אנחנו תמיד אומרים שכשאדם מרגיש רע וסבל, אז הבורא נעלם. ופה בכל הקינה, בכל האבל, הוא בעצם אומר לבורא "עזבת אותי, נכון אנחנו אשמים, אבל ביצעת את מה שאתה רוצה והנה אנחנו עכשיו סובלים". זו קינה אבל יש בה גם הודיה, זו לא קינה של כמה אנחנו מסכנים. איך מחזיקים את הבורא גם בתוך הסבל?

1. הבורא ברא את העולם, ברא את החוקים שלו, ברא את התנאים וגילה לנו את התנאים האלה. מה שהיינו צריכים זה לקיים את התנאים שלו ולא הצלחנו. אם לא הצלחנו, אז נפלנו ועכשיו עלינו לתקן.

   תלמיד: זו לא נפילה לניתוק, זו נפילה לסוג של הסתר שבכל זאת מייחסים אותה לבורא.

   כן.

   תלמיד: אז זה מצב טוב יחסית, זה לא ניתוק שניתק אותי לגמרי ואני מסכן וסובל.

   אפילו במצב שאנחנו מנותקים עכשיו מהבורא אנחנו יכולים לבקש ממנו, לדרוש, לקבל את התנאים שלו לתיקון, לקיים אותם, לבקש אותו שיתקן, שיעלה אותנו. זו העבודה שלנו. אם נלמד מה בדיוק קרה לנו, אז כנגד זה נוכל ללמוד מה אנחנו בדיוק צריכים לעשות כדי לתקן את השבירה ולחזור למצב המתוקן.

   תלמיד: במה צריכים להתרכז ביום הזה? מה המוקד שלו צריך להיות?

   זה תלוי בחינוך שאדם קיבל.

   תלמיד: אנחנו.

   אנחנו צריכים להתרכז בזה שאנחנו מבינים שהחורבן היה צריך להיות, שאי אפשר היה בלי חורבן, זו באמת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בחומר וברוחניות, ואנחנו עכשיו צריכים להתקשר בינינו ולהביא את עצמנו למצב המתוקן.

   שאלה: האם אנחנו צריכים להיות היום באבל או בשמחה?

   באבל.

   תלמיד: על מה?

   על זה שהיה לנו מצב שהיינו יכולים לעלות לגמר תיקון ולא השתמשנו בו נכון, לכן נפלנו.

   תלמיד: אבל מה יש לנו לבכות על העבר? זה היה, עבר, עכשיו קדימה, שמחה מזה שזה התגלה.

   אם אתה לא בוכה, אז אתה לא מבין מה הפסדת. לכן אתה לא בוכה על העבר, אלא אתה בוכה על זה שיש לך כלים שאתה צריך בהם להודות באיזה מצב אתה נמצא היום.

   תלמיד: אז זו הודיה, לשם אנחנו מכוונים.

   כן.

   תלמיד: איך להביא את עצמי למצב של דמעות, עצב, אבל, אם אין בי את זה?

   לא צריכים את זה. רב"ש היה אומר, "אתם רוצים לבכות? אז תעלו לעזרת נשים ותראו ששם הנשים בוכות".

   תלמיד: למה לא להיות בשמחה ביום כזה, שדווקא מגולה המצב, ההזדמנות?

   אנחנו עוד לא הגענו למצב שאנחנו מבינים מה לתקן, איך לתקן, מה עלינו לעשות כדי שזה יתוקן. אנחנו עוד לא נמצאים ממש בהכרת הרע, כך שנשאר לנו רק לעשות טוב.

   תלמיד: אבל שוב, איך לנצל את היום הזה דווקא, מה יש ביום הזה שאפשר להוציא ממנו עוד קצת להתקדמות שלנו?

   היום אנחנו צריכים לבדוק מה חשוב לנו, מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתקרב לתיקון. נשאר לנו סך הכול רק חיבור בינינו, שבו אנחנו מגלים את הבורא ודורשים ממנו, מעלים אליו מ"ן, שהתיקון הזה יתקיים. אפשר לדבר הרבה, אבל תכלס זה קצר ולעניין, זה מה שצריכים לעשות.

שאלה: יש הבדל בין חורבן שהיה בבית שני לבין זה שיש נפילה ועלייה בעליות וירידות שלנו, או שזה בעצם אותו דבר רק בצורה גדולה יותר?

לפי מה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, יש הבדל בין חורבן שזה שבירת הכלים, שבירת המסכים לגבול בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע שנעלם, ואז לפי טבע הכלים דקבלה והכלים דהשפעה הם נכנסים זה בזה, מתקשרים, נשברים וצריכים להביא אותם לתיקון, לחיבור, ולמילוי.

תלמיד: זה מצב החורבן.

זה מצב החורבן.

תלמיד: ועליות וירידות של האדם כשהאדם מתחיל מדרגה חדשה, הוא גם מרגיש בלבול וצריך לעשות בירור.

אנחנו נמצאים בעליות וירידות בצורת הלימוד. זה לא עליות וירידות ממש. אנחנו לומדים מה זה נקרא יותר קרוב, יותר רחוק למשהו, אבל לא שאנחנו כאן מעמידים את הדברים כמו שהם היו בזמן מילוי הכלי ובזמן התרוקנות הכלי.

תלמיד: בעליות וירידות רגילות זה נראה שבכל זאת האדם מרגיש שהוא בהתקדמות, ובחורבן זה כאילו יש נסיגה מוחלטת מרוחניות, כאילו יוצאים מזה.

כן, לפי ההרגשה זה ככה.

שאלה: מה הקשר בין שבירת הכלים לאמונת ה'?

שבירת הכלים זה המסך שנעלם מעל לרצון לקבל, והרצון לקבל לא יכול לעבוד יותר עם הכוונה בעל מנת להשפיע. נשבר הכלי - נשבר המסך. ואמונת ה' זה הכוח שיש בתוך הרצון לקבל שרוצה להחזיק אותו בכוונה על מנת להשפיע לבורא.

תלמיד: המושג "שבירת הכלים" מתייחס למערכת?

כן.

תלמיד: ואמונת ה' זה מצד עבודת ה'.

כן.

תלמיד: איך אפשר לחבר?

זה רק באדם לפי מקום העבודה שלו, שבו הוא נמצא.

שאלה: למה כולם כל כך הרגישו צער אם בכל זאת יהיה בסוף תיקון והכול נעשה על ידי הבורא?

כי נשבר הכלי, נשבר הקשר בין הנבראים לבורא זה דבר נורא, ועכשיו מי יודע מתי ואיך, באילו פעולות נוכל לתקן אותן, לכן זה באמת מקום של צער גדול מאוד.

שאלה: גם יש תחושה דומה כזאת של חוסר מוצא שאתה קורא את הטקסט הזה. השאלה, כשהאדם מרגיש שהוא יוצא מהקשר אל תוך השבירה הזו, האם זה יכול להשפיע איכשהו כמו באותו מצב? כי הרי גם שם אנשים לא יכלו להשפיע על המצב.

הם היו מתפללים. "השיבנו ה' אליך ונשובה", "חדש ימינו כקדם", היו מתפללים. ובכל זאת התחילו קצת להתעלות ולהתרחק מהחורבן, וודאי שהחורבן קיים גם היום. כל עוד לא קם כלי חדש, הכלי הישן עדיין נמצא בחורבנו, אבל בכל זאת זה לא אותו מצב כמו שהיה. יש כבר הכרת הרע מסוימת והתקדמות לתיקון.

שאלה: כשאתה נכנס אל תוך הזרם הזה ואתה מרגיש שאתה נסחף אל עבר החיבור והקשר גם נסחף ממך, האם אתה יכול איכשהו לעצור את זה או להזהיר מזה או לא ליפול?

רק להחזיק בעשירייה וכל הזמן להיות בתוכה.

(סוף השיעור)