שיעור בוקר 09.12.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

נושא: אמונה למעלה מהדעת

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: "עבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות"", קטע מספר 43.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו, מכינה אותנו למצב שנוכל להרגיש באיזה כוח אנחנו קיימים, בכוח עליון אחד שנקרא "בורא", כוח הטבע הכללי, כי א-להים בגימטרייה הטבע, איך נרגיש את הטבע הזה ונתחיל בהתאם לזה להתנהג נכון. אבל עד אז אנחנו צריכים לפחות לעבור מדרגה שנקראת "הסתרה", שנרצה להיות כמו הבורא, להשיג אותו, זה נקרא לפי "השתוות הצורה", עד כמה שאנחנו מסוגלים להבין מכתבי המקובלים ממה שמלמדים אותנו.

לכן אם הבורא לא מגולה אז הוא שולח לנו מה שנקרא "מורים" ו"מדריכים" שאומרים לנו כך וכך כדאי לעשות. הם כותבים לנו מדור לדור כל מיני כתבים שאנחנו נקיים אותם איכשהו כמה שמסוגלים בהדרגה ואז נוכל להגיע למצב שהבורא יתחיל להתגלות לפי השינוי שבנו.

לכן כל ההבדל בין אלו שקוראים לעצמם מאמינים, דתיים למיניהם לבין המקובלים, שהמקובל כל הזמן רוצה להשתנות, להשתפר ולהתאים את עצמו לבורא כדי לגלות אותו, להגיע לגילוי שלו ואחר כך גם להמשיך יותר ויותר להתאים את עצמו לבורא.

לכן כל חכמת הקבלה מיועדת, מכוונת לאדם שרוצה להתאים את עצמו לבורא. היא ממליצה מה לעשות, היא אומרת שאנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו, כי על ידי זה שאנחנו מתאימים את עצמנו לעשירייה, כל אחד מאתנו נעשה קרוב יותר לתכונת הבורא. הם מסבירים לנו עד כמה אנחנו שונים זה מזה, כי דווקא בשוני בינינו מצד הטבע ומחיבור מעל הטבע הגשמי שלנו אנחנו מגיעים למצב שהוא קרוב לטבע הבורא שמאחד את כולם, הוא היחיד, וכך כביכול מהשוני בינינו, שמשתדלים להיות מאוחדים, מחוברים כאחד, בזה אנחנו מתקרבים לטבע שלו.

לכן הבורא ברא אותנו קודם כל כמוהו ואחר כך שבר את הקשר בינינו ועכשיו אנחנו צריכים להשתוקק לקשר הזה. ובזה אנחנו מוסיפים את החיבור, הנטייה והרצון שלנו, כל התרגילים שאנחנו עושים כדי להיות מחוברים כאחד, בזה אנחנו בונים אותו.

לכן כתוב "אתם עשיתם אותי" כי בינינו, אנחנו מקימים את דמות הבורא, בזה שרוצים להתחבר ולפי השתוות הצורה בין מה שאנחנו בונים ככלי שלנו לבין הבורא שהוא הנסתר, אנחנו מגיעים למצב שהוא מתגלה, לפי השתוות הצורה, הוא בעצמו כאור העליון ואנחנו ככלי שמחברים את עצמנו בינינו כך, שלפי טבע החיבור שלנו והאיחוד שלו, אנחנו מתחילים להיות דומים זה לזה, אחד. וכך, למרות שכולנו מאוד שונים, אנחנו כן צריכים להימשך להיות כאחד, כי דווקא אך ורק בזה שאנחנו מקרבים את עצמנו לדמות הבורא ונעשים כמוהו, אנחנו יכולים לגלות אותו.

לכן כל יום, אפילו כמה פעמים ביום, כמו שכתוב, "והיו בעיניך כחדשים" אנחנו מתחילים מאפס ואפילו גרועים יותר מאתמול. כי אתמול נניח השגתי משהו, התעסקתי במשהו, כבר היה משהו, והיום אני קם או באמצע היום אני פתאום מתנתק ומגלה את עצמי שוב שאני, "מי אני, איפה אני, מה אני, איך אני שייך לכל התהליך הזה של התיקון, של ההתקרבות לבורא?" אין. ואז אני שוב צריך להתחיל את העבודה כביכול מחדש וכך כמו שכתוב "יהיו בעיניך כחדשים".

מתחילים כל מדרגה ומדרגה מאפס, כי היא מדרגה חדשה ויש לה אפס משלה וחיבור סופי משלה, ואחר כך שוב ושוב כך כל פעם ופעם אנחנו מתחילים "יום ליום יביע אומר", אנחנו כך מודדים ומקרבים את עצמנו להידמות לבורא. לכן אנחנו כבר צריכים להתרגל, למרות שזה לא פשוט, שכל יום אנחנו מתחילים מאפס ובונים כל פעם עשר ספירות חדשות של חיבור בינינו, עד שאנחנו מגיעים בתרגילים האלו עוד ועוד למצב שהחיבור בינינו מגיע לעוצמה כזאת, לאיכות כזאת, עוצמה לפי העביות ואיכות לפי הזכות, שאנחנו בזה בנינו את הפרצוף שיש לו עביות וצמצום, שכל אחד לא רוצה להשתמש באגו שלו אלא אך ורק בכל הכוחות שלו כדי להתחבר, שזו הזכות. זאת אומרת, מן צמצום מסך ואור חוזר, אחד כלפי השני, שאנחנו רוצים לחבר את עצמנו יחד, ואז בחיבור בינינו ביחד אנחנו מתחילים לגלות את המהות הזאת שנקראת "פרצוף רוחני" או "נשמה", ובזה אנחנו כבר מתאימים את עצמנו, מדמים את עצמנו לבורא אחד יחיד ומיוחד.

ולמרות שכל פעם אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו מרוחקים יותר זה מזה, וממש מיום ליום אולי קשה לנו להתעורר יותר לחיבור בינינו, וזה כבר היה אתמול והיה שלשום ומה יהיה היום? מכל הבחינות אנחנו מתייאשים, מתרחקים, רואים שזה כביכול אותו הדבר, איפה החידושים והשינויים שאנחנו באמת יכולים להשיג כאיזה הישג מיוחד שלנו, למרות זאת אנחנו צריכים להבין שכל מדרגה מתחילה מחדש, מאפס, ובמצב גרוע עוד יותר מקודם. כי כל מדרגה הבאה היא בעביות גדולה יותר מהמדרגה הקודמת, עד שעל פני כל העביות שהבורא נותן לנו, לפי שורש הנשמה של כל אחד ושל כל עשירייה ועשירייה, אנחנו מגיעים לחיבור כזה, שכבר בחיבור הזה לפי העביות ולפי הזכות הוא יכול להתגלות.

הקשר בין אור וחושך, והמעמד בין אור וחושך, בין העביות שמביאה לנו הרגשת הפירוד וריחוק וחוסר טעם ובין הרגשת החיבור שאנחנו לפעמים משיגים, מרגישים, מתפעלים, ההבדל בין שניהם צריך להיות כזה שהקונטרסט הזה, ההבדל בין עביות לזכות שאנחנו משיגים בתוך הכלים שלנו, הוא כבר מתחיל להיות מספיק כדי ש"חשיכה כאורה יאיר"¹, שמתחיל להתגלות לפחות אור הנפש. וכך אנחנו כבר נכנסים לדרך האור.

זה נמצא כבר אצלנו, אבל עוד לא מגיע פה ושם בכמה קבוצות לעוצמה כזאת שאנחנו כן יכולים לזהות שכבר בקשר בינינו, בין הדחייה והנטייה לחיבור, הפער הזה, המתח הזה, הווליום (volume) הזה מגיע למצב כזה, כמו שמנורה יכולה להידלק רק בתנאי שיש שם נגיד 220 וולט, שיש מתח מיוחד, ואז לפי עוצמת החיבור ביניהם ועוצמת הניגוד שביניהם, "חשיכה כאורה יאיר".

כי עוצמת החיבור מגיעה מעוצמת הניתוק שיש בינינו, ואז ככל שאנחנו מתגברים יותר, בהתאם לזה אנחנו מגיעים לזה שמגלים את הבורא מתוך החושך, בכלים שלנו, מזמינים אותו, מושכים אותו בקשר בינינו.

לכן מאוד חשוב לנו לא לשכוח "בשבתך ובקומך"² כמו שכתוב, שגם כשמתעוררים מצד החושך, אז מיד להתעורר לאור כמה שיותר מהר, אבל לכבד את החושך "כיתרון האור מתוך החושך". ואז עד כמה שיש לנו חשיכה, דיברנו על זה, שקמים בבוקר נגיד, עד כמה שאין רצון ולא שכל, מחשבות נכונות והכול, אבל אני מכבד, כבר מתרגל לכבד את המצבים החשוכים האלו, שדווקא אותם כשאני מביא לחיבור בינינו, בזה אני מדליק את האור שבנשמה החשוכה שלי, זאת אומרת הבורא מתגלה יותר ויותר.

אפשר לדבר על הזה הרבה אבל בואו נקרא מכל הקטעים שיש לנו לפנינו כאן בעבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות, בואו נקרא אפילו את הקטע הראשון. אמנם אנחנו בקטע ארבעים ומשהו, אבל בואו נקרא את הקטע הראשון משם, הוא דווקא מאוד חביב עלי.

כתוב כך, בערך,

"מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת," זאת אומרת שהבורא ממלא את כל המציאות, זה נקרא "אמת", א' מ' ת' זה שלושת הכוחות שיש לנו בבריאה, אמת. המילה "אמת" מורכבת משלושת הכוחות, א', מ' ות'. א' זה האות הראשונה באלף בית, ת' היא האחרונה באלף בית ומ' היא באמצע, זה בינה. אז מלכות, כתר זה א', אלופו של עולם, מ' זה בינה שמקשרת כתר עם מלכות, ות' זו האות האחרונה שבאלף בית, וכך אנחנו מתקדמים.

אז הוא אומר כך:

"מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו," כמו שכתוב, "אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו"." אנחנו לא מרגישים איפה אנחנו נמצאים, אין לנו עיניים ואין לנו אוזניים, זה הכול סתום, לא מרגישים את עולם האמת, אנחנו הולכים בחשיכה, "שזה רק מסיבת התיקון," נעשה ככה מהבורא. למה הוא עשה הסתרה עלינו, "בכדי שהאדם יבוא לשלימותו," דווקא מתוך ההסתרה אנחנו מגיעים לגילוי, לדעת, לאמונה למעלה מהדעת, ממלכות לבינה, מקבלה להשפעה, "שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת."

כך אנחנו. אני סגור כביכול, אני לא מרגיש מה שמחוצה לי. נראה לי שאני מרגיש מחוצה לי, אבל אנחנו לומדים איתכם מתפיסת המציאות, שמה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים את עצמנו. וכל המציאות, כמו שכותבים המקובלים, זה מה שמתרחש בנו. וכמו שאומר בעל הסולם ב"מבוא לספר הזוהר", שנראה לנו כאילו זה קורה בחוץ, אבל כל היקום, כל הגלקסיות, כל הכוכבים וכל הפלנטות, וכל כדור הארץ עם כל מה שיש עליו, זה הכול אני, רק כדי שאני אתפתח ואז אני נמצא בהרגשה כאילו שזה נמצא מחוצה לי.

זה כמו אדם שנמצא בחוסר הכרה, או לפעמים נראה לנו מתוך החלום. לכן כתוב, "היינו כחולמים" שאנחנו מתארים לעצמנו כאילו זה קורה. כמו בחלום, אני מטייל, אני עושה משהו, "כאילו", אחר כך אני מתעורר ואני מרגיש שהמציאות האמיתית היא לא כמו שחלמתי.

אותו הדבר קורה לנו עם גילוי הרוחניות, שגם "היינו כחולמים", כך כתוב. ולכן בינתיים אנחנו תופסים את המציאות כאילו שהיא מחוצה לנו, אבל היא כולה בנו וכשאנחנו נתעורר אנחנו נרגיש שזה הכול היה נדמה לנו בתוך חלום ואז אנחנו נתעורר מתוך החלום ונתחיל להרגיש את המציאות האמיתית. אז "לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל." מה זאת אומרת אמונה למעלה מהשכל? שלא כמו שאני עכשיו רואה שזאת המציאות, אלא המציאות היא אחרת ואני מדמיין אותה.

אפשר להגיד בינתיים כך, שאני נמצא בבורא, בכוח העליון שכולו משפיע אלי, ומה שנדמה לי שיש עולם גדול והכול, זה הכול נמצא בי ואני צריך לקבל בי את הכוח העליון, הבורא, שהוא ממלא את הכול ומסדר את הכול.

ומה הוא אומר לנו כאן הלאה? אלא "להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים." שאז אני לאט לאט מתקרב למצב שמכל המאמצים שלי, אני באמת מתחיל לזהות שזה הבורא שנמצא בי ומחוצה לי, בקיצור ממלא את כל המציאות וככה אני אתחיל את הגילוי שלו. "על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "אין מקום להסתתר ממך","

(הרב"ש. רשומה 236 "מלא כל הארץ כבודו")

זאת אומרת, האדם צריך עד כדי כך להשתדל לזהות את הבורא שנמצא וממלא את כל המציאות, והוא משתדל לעשות את זה וודאי שדרך העשירייה, אחרת אין לו שום אפשרות לגלות את זה, להתקרב לזה, להתחיל לאחוז בזה במשהו. אז בכמה שהוא מתקשר לחברים, בכמה שהוא רוצה להיות בהם, קשור בהם, הוא רואה את העשירייה שהוא צריך להתכלל בה, והוא צריך פשוט להעלם שם, להביא את עצמו למצב שהוא כאילו לא נמצא, הוא נמצא רק בהם, בחברים.

זה בעצם הדוגמה שהבורא נותן לנו, לכל אחד את העשירייה שלו, החברים שלו, שאם אנחנו בלב ונפש רוצים כך לעשות, שאין אני, אלא רק מה שאני יכול לדלל את עצמי, יכול ממש להיספג בתוך החברים. אז בצורה כזאת אני מרגיש ששם אחרי כל החברים אני משיג את הבורא, שעומד ומחכה לזה שאני אעשה את הפעולה הזאת.

וככה אנחנו מתקדמים ואז מה שאני מתחיל להרגיש זה אור האמונה. אור האמונה זה אור הרגשת הבורא וכך מתקדמים. וזה נקרא אמונה למעלה מהדעת, כי דעת היתה לי קודם, כשהרגשתי את המציאות כמו שראיתי בעיניים, שמעתי באוזניים.

אבל עכשיו אני מתחיל להרגיש את המציאות שאחרי כל העיניים והאוזניים שלי דרך החברים, אני מגיע לזה שאני מגלה את הבורא. והבורא, היינו האור העליון, מתחיל למלא לי את הכלים שלי שאני התקשרתי עם החברים לעשירייה. אז הבורא ממלא את עשר הכלים האלה, עשר הספירות, שהן נקראות כבר "ספירות" ולא סתם קשרים ורצונות. כי ספירה זה מאיר, עשר אופנים שהם מאירים בי, כי כל הקשר הזה נקרא "נשמה שלי", וכך אני מגיע לגילוי הראשון ואז מתחיל להתקדם יותר ויותר.

זה נקרא להגיע לאמונה למעלה מהדעת, שזה הנושא של השיעור הראשון שלנו. להגיע להרגשת ההשפעה כלפי החברים ושם להיות עם בעל הבית בהשפעה הדדית, הבורא לי ואני לו דרך העשירייה, ואני מארגן כך את המגע שלי עימו, וכך אנחנו מתחילים את הגילוי שלנו ויום יום, אפילו כמה פעמים.

כמו שאומר רבי זושא, או בעל שם טוב, שארבע מאות פעמים כבר הייתי בהפסקה מגילוי הבורא וחיבור, הפסקה וחיבור, כי דווקא בתדירות הזאת, כמה שאנחנו מגיעים אפילו בטכניקה שלנו בעולם הזה, כמה שהתדירות יותר גבוהה, זה נקרא שאנחנו מתקדמים בקשר, ביכולת הקשר שלנו לכלול הרבה מידע, הרבה הרגשה.

אז ככה גם אנחנו, כמה שיותר מתנתקים ומתחברים מזה, כמו שכתוב "כי מציון תצא תורה"³ כי מהיציאות דווקא יצא לנו כלים חדשים שמגלים את האור, התורה.

זו בעצם העבודה שלנו באמונה למעלה מהדעת, להשיג את כוח ההשפעה, כוח הקשר עם הבורא, וכך לגלות אותו לפי השתוות, "אני לדודי ודודי לי"⁴, וכך נתקדם.

שאלה: בחיים הגשמיים אני רוצה כל הזמן מילוי, וכאשר אני נמצא יחד עם החברים, שם אני רוצה להשפיע לטובת החברים. החיים הם אותם חיים, אז למה יוצא ככה? איפה הבלבול בתוכי בחיים הגשמיים או הרוחניים?

את החיים החומריים שלך תשאיר בצד, זה לא שייך לרוחניות בינתיים. אל תקשור את זה לזה. אחר כך, בעתיד, אנחנו נלמד איך לקשור גם גשמיות ורוחניות יחד, זה לא פשוט וזה עוד הרבה זמן ייקח לנו עד שנתחיל לגלות איזה קשר יש בין זה לזה, בין העולמות. קודם אנחנו צריכים לגלות לעצמנו את העולם העליון, עולם ההשפעה.

לכן, אני לא כל כך מבין את הבעיות שאתה מתאר לי. כי אם יש לכם קבוצה, ויש לכם קבוצה טובה, חזקה, ואני מאוד מכבד אותה ואוהב אותה, אני עדיין זוכר איך קיבלתם אותנו יפה ועשיתם כנס יפה בבולגריה, כולנו זוכרים את זה, אז מה הבעיה? יש לך הכל כדי שתגלה קשר ביניהם, שבקשר הזה אתה תגלה את הבורא. כמו שרב"ש כותב, שאחרי כל חבר אני צריך לזהות את הבורא. הקשר בינינו צריך להיות רק כדי לבנות אותו דומה לבורא, בקשרים בינינו. כל חבר שמתגלה אני מקבל אותו, כי זה כביכול הבורא שמדבר אלי, שעושה לי משהו, ואז אני מקבל את מה שהחבר אומר וכך מתקדם. אני עוד ועוד סופג את כל העצות של החברים, את כל ההשפעה של הקבוצה, כך שעל ידי זה אני מתקרב לחיבור שלנו. ואני רוצה שכולם יהיו בחיבור הזה, אני חושב עליהם, איך להשפיע עליהם את זה בחזרה, כל אחד לפי כמה שהוא מסוגל, כמה שיש לו בזה אופי ורצון, עוצמה, אפילו במצב היומי שלו כרגע, וכך אנחנו מתקדמים.

אני לא מבין את הקושי,אם יש קבוצה כזאת, הלוואי שלכולם תהיה קבוצה כמו שיש לך. אין שום בעיה שבקבוצה כזאת לא תוכל להגיע לחיבור שבו כבר יתגלה הבורא. וודאי שכל החברים הם שונים מאוד, וככול שנגדל יותר, הם יהיו יותר ויותר שונים זה מזה, ויותר ויותר מורגשים בי כמאוד מפוזרים לכל מיני כיוונים, אבל אני צריך להשתדל דווקא לחבר אותם יותר. על ידי זה, מתוך ההתנגדות הזאת, אני מביא לחיבור, ואז הפער בין השבירה שאני כל פעם מגלה בינינו בכל מיני אופנים לבין החיבור בינינו, זה מה שעושה את הכלי. עביות וזכות, עביות וזכות, וכך כל פעם, כל פעם, עד שהבורא מתגלה, מתחיל להתגלות בפועל. ואת זה אנחנו צריכים לעשות בכוונה לגלות את הבורא כדי לעשות לו נחת רוח.

אסור לכם להתלונן. רוב הקבוצות נמצאות במצב שיש להן הזדמנות, אפשרות, יכולת להגיע לחיבור כזה שהבורא יתגלה בחיבור. ממש. אלא יש כאלה שעוד לא מבינים את זה, עוד לא מרגישים את זה. יש כאלה שאפילו שוכחים, הם רוצים לגלות את הבורא אבל עדיין לא קושרים את גילוי הבורא עם חיבור הקבוצה, שהבורא דווקא שם יכול להתגלות. הם לא קושרים את עצמם בזה שהם נמצאים כל אחד בדעתו והם צריכים להגיע לקשר ביניהם שנקרא "אמונה". כוח השפעה הדדי נקרא "אמונה". ואז אמונה, אם רוצים לבנות אותה על פני דעתו של כל אחד, למעלה מהדעת, זה בעצם עוצמת הכלי שהם בונים, ולפי העוצמה הזאת בין פירוד לבין חיבור מתגלה הבורא. זה המתח שצריך להיות כשהמנורה נדלקת. וכך כל פעם וודאי שהבורא יתגלה בצורה חדשה, נרנח"י חדש, בכל הכלים המגוונים שלנו.

שאלה: דיברת על דבר מאוד יפה, שכשאנחנו מתעוררים אנחנו מרגישים שהיינו בחלום, אבל זה כל כך רחוק מהטבע שלנו ולכן השאלה היא, מהי ההרגשה שאנחנו צריכים להאמין בה כדי שנוכל לקבל את התחושה שאנחנו התעוררנו?

צריכה להיות הרגשה פשוטה, שאם נתאמץ יחד לגלות קשר בינינו כדי לגלות בו את הבורא, אפילו קשר אגואיסטי, שאנחנו רוצים לגלות את הבורא, אנחנו רוצים לגלות, לא שאנחנו רוצים לגלות כדי להשפיע לו, אפילו לפני זה, שאנחנו רוצים לגלות, מ"לא לשמה" מה שנקרא, אז אנחנו בכל זאת מעוררים את הבורא, את הכוח העליון, את האור העליון שממלא את כול המציאות, שיחבר בינינו נכון כדי להתגלות. זה נקרא שאנחנו צריכים להתחיל את העבודה, אפילו שהכוונה לא נכונה והנטייה שלנו לזה אולי אגואיסטית, לא חשוב, זה נקרא "ה' יגמור בעדי", והבורא יסדר.

אבל אפילו שאנחנו רוצים להתחבר בצורה אגואיסטית כדי לגלות את הבורא, אנחנו רוצים אותו, גם זה בינתיים נכון. כמו ילדים קטנים שגדלים, אז לא נורא שהוא שבר משהו, שהוא נופל, שהוא כך מתנהג או כך מתנהג, מלכלך, לא נורא, הכול כך צריך להיות בשלבי ההתפתחות שלנו. זה נקרא "תבוא האם ותקנח את בנה", כוח הבינה ינקה אותנו מכל האגו שלנו ויביא אותנו לחיבור הנכון, אבל מאמץ מעצמנו אנחנו צריכים לעשות. אנחנו כבר עברנו בתקופה שלנו שלב שבו הבורא סידר לנו את הכול, כמו עובר שגדל בתוך אימו, הכול על חשבון אימא, אבל אחר כך כשהוא נולד הוא צריך לעשות גם קצת מאמצים משלו, לפחות במשהו, לבלוע אוכל. ולכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו, בכל זאת להשתדל יותר ויותר לחיבור בינינו, לא חשוב בינתיים אם החיבור הזה נקי או לא כל כך נקי, אגואיסטי או לא, בכל זאת העיקר שאנחנו מושכים את עצמנו לחיבור.

שאלה: שמעתי שהחושך צריך להאיר כמו האור, איזו עבודה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה כדי להגיע לזה?

להרגיש את החושך, את הדחייה בינינו, כהזמנה לחיבור בינינו, ואז החושך יהפוך לאור.

שאלה: בחיבור עם החברים שלי בדרך לגילוי הנשמה שלי, האם גילוי הנשמה מורגש בתוך הדעת או רק באמונה למעלה מהדעת?

נשמה זה נקרא כוח השפעה שמתגלה ברצון לקבל שיש עליו חיבור עם אחרים. צמצום, מסך, אור חוזר, ואז האור העליון יכול להתגלות ברצון כזה וזה נקרא אור של הנשמה.

שאלה: לאיזה סוג של אמונה אנחנו צריכים להגיע כעשירייה כדי שנוכל לגלות את הכוח הרוחני בינינו?

אנחנו לא יודעים איזה קשר, אנחנו לא יכולים למדוד אותו בינתיים. אבל אחר כך נדע באיזו דרגת עביות אנחנו נמצאים, לאיזו דרגת עביות אנחנו מוזמנים להתחבר וכן הלאה. בינתיים "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", כך כתוב. איזו דרגה? מה שניתן ביניכם להתחבר בלב אחד. מה שמתגלה עכשיו כאגו ביניכם לא לבטל את האגו אלא להתחבר יחד עימו, מעליו.

שאלה: בקבוצה יש יראה גדולה לפני הכנס, איך אנחנו יכולים להידבק אליך שתוביל אותנו בדרך הזאת?

אני חושב שאנחנו עכשיו עושים הכנה לכנס. הנושא של השיעור ומה שאנחנו מדברים והתרגילים שאנחנו עכשיו עושים ובודקים את עצמנו הם כולם הכנה לכנס. אני חושב שעשינו דרך מאוד טובה, מאוד גדולה, ממה שהיה קודם, היום אנחנו מדברים על פעולות רוחניות שעומדות לפנינו, אנחנו צריכים עדיין לממש אותן, אבל כבר ברור לנו פחות או יותר מה אנחנו צריכים לעשות. כן. יחד איתנו ותצליחו.

שאלה: מה ההבדל בפנימיות העשירייה בזה שיש לי את ההשתוקקות להתחבר, את הרצון להתחבר או את הכוונה להתחבר?

אם יש לך רצון, כוונה, השתוקקות להתחבר עם עשירייה תשתמש בזה בלי לעשות חשבונות. זה מה שאני ממליץ לך. אם תתחיל לעשות חשבונות תקלקל את כל הנטייה שלך לחיבור.

שאלה: לפני רגע אמרת שהבורא מוכן להתגלות, מה חסר לנו בעשירייה כדי שהבורא יתגלה?

חיבור, חוץ מחיבור לא חסר כלום. צריכים להרגיש את עצמנו בפנים, כל אחד ואחד צריך להרגיש בפנים שהוא מחובר בלב שלו עם העשירייה והוא רוצה רק לחיות בתוך החיבור איתם. לחיות בחיבור עם החברים, בתוך החברים, להיכנס בהם וכך להיות.

שאלה: אם הבנתי נכון אז כדי שמנורת הבורא תידלק בינינו בעשירייה, צריך פה שני קריטריונים, האחד זה המתח בין הדחייה לחיבור והשני זה התדירות. האם זה נכון?

תדירות, כניסות ויציאות לחיבור ומחיבור, את זה אנחנו לא קובעים, זה מלמעלה וזה כבר פרמטר לא כל כך חשוב, העיקר שאנחנו כל הזמן נמשכים לחיבור ולהיות בחיבור. אחר כך כבר נתחיל לדאוג לתדירות. בשבילנו חשוב עכשיו כמה שיותר לשמור את עצמנו כל הזמן להיות בחיבור בלבד, מתנתקים, מתחברים, מתנתקים מלמעלה, מתחברים מעצמנו, זו העבודה ההדדית בין הבורא לנו. הבורא מנתק בינינו, אנחנו מתחברים. מנתק בינינו, אנחנו מתחברים. זאת העבודה ההדדית. ואנחנו צריכים להבין שההתקשרות שלנו לבורא קורית בצורה כזאת ואחר כך נתחיל להבין בניתוקים שהוא עושה בנו ובחיבורים שאנחנו רוצים לקשור בינינו וכך להתקשר אליו, בכל הדברים האלה נתחיל לראות את השפה, כמו בשפת מורס, נקודה וקו, יש כזה קשר, בים נניח, באוויר, משתמשים בזה לפעמים,

אז נתחיל להבין באיזו צורה הוא מנתק אותנו ואנחנו מתחברים, מנתק אותנו, אנחנו מתחברים. ואז יוצא שבחיבור שלנו אנחנו דורשים אותו שיחבר בינינו, את הניתוק הוא עושה מעצמו. אבל בכל הפעולות האלה שאנחנו נמצאים אנחנו מתחילים להרגיש אותו ולהבין מה הוא רוצה להגיד לנו. ממש כמו בשפת מורס, ככה אנחנו מתחילים להרגיש איך הבורא בכניסות וביציאות של האור בהתאם לכלי שלנו, מדבר איתנו.

תלמיד: מה משדר לנו הבורא?

הבורא מסביר לנו באיזה צורות מתקדמות אנחנו צריכים להתקרב אליו. רק את זה. הוא מלמד אותנו בזה איך אנחנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר ויותר.

שאלה: מה זה מתח?

מתח זה הפער בין החושך לאור. וזרם זה עוצמת האור העליון שאז נכנסת לתוך הכלי ומדליקה את הכלי, מדליקה את המנורה.

שאלה: נניח שאנחנו בעשירייה מחליטים שאנחנו רוצים כמו שהסברת לצאת להתקפה ולהתאבד על החיבור וממש לעשות מאמצים, אבל אתה רואה שבעשירייה יש מצב שתמיד שליש מהחברים, הם בעלייה והם רגישים ויש להם כוחות, שליש שהם בינוניים ושליש שהם בכלל חלשים וממש צריך להרים אותם. יש מצב כזה שכל העשירייה תהייה בעלייה?

אנחנו צריכים להשתדל, ואחרי ההשתדלות שלנו, כמה שמסוגלים, עד מסירות נפש, מה שמקבלים צריכים להבין שמקבלים דבר, מצב, שהוא תמיד לטובתנו.

שאלה: כשאנחנו מגיעים למצב של "חשיכה כאורה יאיר", זאת אומרת כל האבחנות נעלמות, כל הקליפות נופלות ואנחנו מגלים, זו האמת שדיברת עליה קודם, שכולנו גוף אחד, אנחנו עושים את זה בעשירייה, ואחר כך עם כל העולם בכלל, זה המצב?

אני לא יודע, לא אגיד לך מה המצב, מה שיש, יש. אתה שואל אותי על המצב הבא? אני לא מדבר איתכם על המצב עצמו, אני מדבר איתכם על המרכיבים, הנושאים של המצב, מה צריך לעשות כדי שהוא יתגלה. מה יתגלה? אתם לפי המאמצים שלכם תגלו.

תלמיד: רציתי לשאול לגבי העניין הזה של "חשיכה כאורה יאיר", שהחושך הוא כמו אור, אתה מבין למה אני מתכוון? שאין כבר את האבחנות.

אני יודע למה אני מתכוון, למה אתה מתכוון אני עדיין לא יודע, תשאל בצורה ברורה.

תלמיד: האם המצב הסופי הוא מצב של אחדות מוחלטת של כל היקום כגוף אחד?

המצב הסופי סופי, כן.

שאלה: אני רוצה לפנות לבורא ולדרוש, לבקש ממנו חיבור, אבל יש לפניי עשרה אנשים כל כך שונים ואני פוזל כל הזמן,

אז אני אגיד לך בלי לשמוע הלאה, תפנה לבורא, זה נקרא "לך לאומן שעשני". הוא חיבר בינינו, הוא עשה אותנו כקבוצה, אנחנו נמצאים בחוסר התמצאות בכלל במה שקורה בינינו, כל אחד שונה, לא רוצה להסתכל על אחרים, כולם ברוגז זה עם זה, בשנאה הדדית. אנחנו צריכים לפנות לבורא שהוא יחבר בינינו, נקודה. לא רוצה יותר לשמוע, על זה לא יכולה להיות תשובה אחרת, תפנו כולם לבורא. אתם רוצים להגיע לרוחניות, לגילוי האמת, בבקשה, יש לפניכם הזדמנות דווקא בזה שאתם מרגישים עד כמה אתם לא מסוגלים. בזה שאתם מרגישים עד כמה אתם לא מסוגלים הוא מזמין אתכם לפנות אליו, אם הייתם מסוגלים ביניכם, אז הייתם מקימים איזו חבורת פושעים, מושב לצים וזהו, ובזה הייתם נגמרים.

שאלה: האם אפשר להגיד שאמונה למעלה מהדעת של כל חבר, זה מרכז העשירייה?

כן, ודאי. אמונה למעלה מהדעת זה אור הבינה, אור ההשפעה שצריך למלא את כל הכלים. ואז באור ההשפעה הזה שהקבוצה מייצבת על פני האגו, על פני הדחייה, מתגלה אחר כך אור החכמה או הבורא בעצמו.

אנחנו צריכים להבין שהקבוצה מתחילה מזה שלאף אחד אין שום טענות כלפי האחרים וכן הלאה. אחר כך כשמתחילים להתקדם, מתחילים לגלות איזה טענות, איזה בעיות זה מזה, וזה סימן להתקדמות. לכן אם אתם נמצאים בקבוצה שאין ביניכם בעיות, זה סימן שאתם עדיין לא התחלתם בעבודת החיבור, פשוט מאוד. ועד כמה שתתקדמו, יהיו בעיות בחיבור, חיכוכים, כאסח, יותר ויותר, ובהתאם לזה אתם תרכיבו את הקשר. וכמה שיותר תתחזקו בקשר ביניכם יהיו לכם שני קווים, והבורא יתגלה בין השניים האלה כקו אמצעי. זה דבר שאנחנו צריכים לעבוד עליו ולא לשכוח.

שאלה: איך אנחנו צריכים לכייל את עצמנו כנגד המצב של העולם המדומה כפי שזה מוסבר בזוהר, כדי שזה לא יסיח אותנו מהעבודה היומיומית שלנו?

אנחנו נמצאים בשיעור הבוקר, אחר כך אנחנו באים לכל מיני פגישות עם החברים שלנו, עם העשיריות, יכול להיות שגם בערב אני נמצא בשיעור. אני מכין את עצמי עם העשירייה לערבות האמיתית שבו מתגלה הבורא. אנחנו מכינים את עצמנו לכנס שבעוד כמה ימים נקיים אותו. יש לנו כל מיני אפשרויות כדי להגיע לחיבור. המטרה שלנו היא חיבור, והאמצעי הוא כל מיני כנסים, שיעורים, פגישות באמצע היום וכן הלאה.

שאלה: אם הבעיות האלה כל הזמן מתגלות בין אותם שניים או שלושה חברים, האם זה אומר שרק הם מתקדמים?

אתם צריכים לשבת להם על הראש ולעזור להם להגיע לחיבור. זהו. כולם מרוויחים מתוך זה שיש חוסר התאמה בין החברים בקבוצה, זה סימן שיש מקום לתיקון והוא מתגלה. הגרוע ביותר הוא שלא מתגלה מקום לתיקון, זה סימן שאין לכם כוחות, ואז מלמעלה לא מעוררים אתכם לזה.

תלמיד: אבל מה עם אותו חלק של החברים בקבוצה שאצלם הכול רגוע ועל מי מנוחות?

אני לא מבין על מה אתה מדבר, איזה שטויות אתה מדבר. איך יכול להיות שהם נמצאים בשקט אם יש מריבה בין כמה חברים? זה שייך לכולם. מה זה חשוב אם זה ביני לבינך או בינו לבינו, מה ההבדל? אנחנו נמצאים בעשירייה אחת.

תלמיד: הבנתי, זה עובר בצורה יותר פנימית.

זה דווקא טוב. תבין למה אני פונה אליך בצורה כזאת, כדי שזה ייכנס לך לראש וללב.

שאלה: דיברת על המורס, שהבורא מדבר איתנו דרך כניסות וניתוקים. אפשר להסביר למה הכוונה?

שכך בצורה כזאת, בכניסות ויציאות של פניית הבורא אלינו, ותמיד זו פנייה, רק פנייה גם בניתוקים וגם בחיבורים, אז בכאלה שזה "כי מציון תצא תורה", זאת אומרת שהבורא מגלה דווקא יציאה מהחושך, הוא מגלה בזה את המקום שאני אכין אותו לקבלת אור התורה.

תלמיד: תמיד למדנו לא לחפש את הסיבה למה זה עכשיו, אלא דווקא להתעסק ביותר חיבור כל הזמן.

לא, אנחנו כבר מדברים עוד יותר מזה, אנחנו רוצים מתוך אופני הניתוק ואופני החיבור, להתחיל לגלות את יחס הבורא. זה כבר האלף בית של המורס.

תלמיד: אפשר להסביר את זה?

לא. "כי מציון תצא תורה". זאת אומרת אתה רוצה להגיד לי ככה, תגיד לי איזה סוגי ניתוקים וחיבורים שייכים לכל האלף בית, לכל אות ואות, לכל מושג רוחני.

תלמיד: לא, איך ללמוד מהדרך הזאת של הכניסות והיציאות את השפה של הבורא?

זו העבודה שלנו, על ידי זה אנחנו עושים. אם היינו מתגברים נכון על כל מה שהוא עושה איתנו, מקבלים קודם כל שאין עוד מלבדו, שכל מצב בא ממנו, ובכל מצב ומצב אנחנו צריכים להגיע לחיבור בלבד, אז היינו מגלים את האופי של הניתוק דרך האופי של החיבור שאנחנו עושים מעליו. אנחנו היינו מביאים על הניתוק את המאור המחזיר למוטב ואז היינו מבינים את הכלי. מתוך הכלי אנחנו משיגים את הבורא. אנחנו לא משיגים את האור, אף פעם אנחנו לא מרגישים ולא משיגים אור. אלא האור העליון שמסדר את היחסים בינינו, זה נקרא שהוא מסדר את היחסים בין הרצונות, בין המחשבות, הכוונות, ומתוך זה אנחנו מבינים את האור.

אנחנו שעושים מילויים בתוך האותיות, בתוך המילים, אז המילויים האלה שאלה האורות, גם את האורות האלו אנחנו מציינים כאותיות. אין לנו סימנים, אין לנו ביטויים לאור. נגיד אות חכמה זה יוד, אות חסדים זה הא, אבל יוד והא הם כלים, זה לא אור, מה אתה מביא לי כלי? כי אין לנו אפשרות להסביר מה זה אור. אלא אנחנו אומרים, אור זה מה שאתה מרגיש בתוך הכלי הזה של יוד, של הא, זה נקרא "אור חכמה", זה נקרא "אור חסדים", וכן הלאה. אנחנו נגלה את האלף בית האלו.

תלמיד: זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבוד כל הזמן על יתר חיבור בינינו, אבל ללמוד דווקא מההבחנות שבניתוקים?

האמת שאנחנו לומדים יותר רוחניות דווקא מהחושך. כשאני מרגיש באיזה מצב של ניתוק, חוסר אונים אני נמצא, מתוך זה אני דווקא מתחיל להשיג אור יותר גדול, יותר ויותר, מתעורר ומתעורר, עד שאני משיג לעומת הניתוק שהרגשתי בהתחלה, אני מרגיש את עוצמת האור שהביאה לניתוק.

שאלה: האם האמונה למעלה מהדעת הופכת לאמונה רגילה ברגע שהבורא מתגלה?

אני לא יודע למה אתה מתכוון ב"רגילה". האם מה שכל העולם מדבר על זה? זו לא אמונה, אלא זה סתם, "אני מאמין שאמריקה קיימת", זו דעה של בני האדם שאני מסכים עימה. אמונה שאנחנו מדברים עליה זו השגה בתוך כוח ההשפעה שאנחנו מפתחים, השגה. אני מגיע לכזאת השפעה, שבתוך ההשפעה אני מגיע להידמות לבורא, ואז בכוח ההשפעה הזה אני מגלה משהו מהטבע שלו, זה נקרא "אור עליון". זאת אומרת, הרגשת הבורא בתוך הנברא נקרא "אור".

שאלה: זה יהיה נכון להגיד שהדיבור עם הבורא זה בעצם השינויים, ההבחנות שאני מרגיש בתוכי?

אני לא יכול לדבר על הדברים האלו שעדיין לא מובנים ונסתרים מאיתנו. כן, דיבור עם הבורא זה ודאי שבתוך האדם.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "זוהר לעם", פרשת וישלח, מאמר: "שלחני כי עלה השחר", אות צ"ג – צ"ח.↩

2. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבתך ובקומך (תנ"ך, דברים מג)↩

3. ישעיהו פרק ב', פסוק ג'.↩

4. שיר השירים פרק ו', פסוק ג'.↩