גיליון מס' 7 ∙ יום ו' כ"ד כסלו תשס"ז / 15.12.06

דבר העורך / חג של אור

השבוע אנו חוגגים את חג החנוכה. זהו חג עתיר סמלים ומנהגים שמרמזים על כך שיש דרך טובה יותר לחיות את החיים. את חג האוּרים הנהיגו גדולי המקובלים שביקשו לסלול עבורנו את הדרך לעולם הרוחני. במשך דורי דורות הם עמדו וקראו לעם להתאחד כנגד אובדן הרוחניות. כך עשו גם מתתיהו החשמונאי ובניו המכבים שראו בכאב את אחיהם הולכים ומאבדים את הקשר עם הכוח העליון ומתייוונים. בתום מאבק חסר פשרות מתתיהו ובניו הצליחו להשיב לעם את החיבור הרוחני ששרר בו עוד מימי אברהם. בכך הם ניצחו במלחמת המכבים שמהותה האמיתית הייתה מלחמה על הרוח.

למעשה, כל המקובלים קראו להשגה של הטבע הרוחני העליון, מעל לחשבונות האגואיסטים של העולם הזה. הם הנהיגו את החגים כדי לתת סימנים לדרך הרוחנית שבה עלינו לצעוד, כתבו ספרים המתארים את נפלאות העולם הרוחני וקיבצו תלמידים סביב יסודות אמיתיים של אחדות ואהבת הזולת. יסודות אלה היוו את הדבק שקשר ברבות הימים את הקבוצות לעם, עם ישראל.

למען האמת, חג האור מגיע בעת שבה אנו זקוקים לו יותר מתמיד, ממש כמו אוויר לנשימה. החג הוא הזדמנות טובה לשינוי. אנו עוברים תקופה לא קלה, תקופה שמלווה בתחושה שנותרנו ללא הנהגה וללא דרך ברורה. מדי יום פוקדות אותנו חדשות ותחזיות קודרות על עתיד המדינה. לאט לאט מתחילה להיווצר תחושת חוסר וודאות שקשה להתעלם ממנה: דומה שכל סכסוך קטן יכול להביא להתלקחות במדינה ומחוצה לה. המצב הזה דוחף אותנו לפתרונות לא מציאותיים. לאחרונה יותר ויותר אנשים מעדיפים לברוח מהמציאות, ולצפות, ולו לשעה, בתוכניות טלוויזיה על מחוללי פלאים למיניהם, שמבטיחים לשנות לנו את החיים. היינו רוצים שיקרה כבר משהו, שיתרחש איזה נס שישנה את פני המציאות ויהפוך את חיינו לטובים יותר.

אולם, על מנת לשנות את חיינו באמת לא יעזרו לנו ניסים מדומים. אם נסתכל על פני הדברים מנקודת מבט פנימית יותר נתפלא לגלות עד כמה שההזדמנות לשינוי קרובה ונמצאת בהישג יד. חג החנוכה מסמל עבורנו את האפשרות להביא לשינוי המיוחל. הוא מסמל נס רוחני, שינוי אמיתי בתפיסה, שינוי שמסוגל להוביל אותנו למקום נעלה יותר. כל מה שעלינו לעשות כדי להתחיל בשינוי הזה הוא להתאחד, להתחבר זה לזה ולהשיב את היסודות הרוחניים לחיינו. למזלנו יש בידינו שיטה בדוקה בת אלפי שנים שפותחה על ידי גדולי המקובלים לאורך הדורות. חכמת הקבלה.

הגיליון השביעי של עיתון קבלה לעם עומד בסימן חג החנוכה, חג האור. זהו גיליון חגיגי מלא שמחה וידע המבוסס על מקורות הקבלה המקוריים. המאמרים השונים שקיבצנו עבורכם בגיליון זה מרכיבים תמונה שלמה של משמעותו הפנימית והאמיתית של חג החנוכה. אבל מעל הכול הם מסבירים את הרלוונטיות שלו לימינו. אם רק נצרף את הניצוצות הקטנים בלִבו של כל אחד מאיתנו לאבוקה אחת נוכל לשנות את מצבנו ולהיחלץ מתוך המשבר המקיף לעבר גאולה רוחנית. או אז יאיר האור ויתקן את הכול.

שיהיה לכולנו חג שמח ומלא אור.

מלחמת גרילה רוחנית

חג החנוכה נושא עמו מסר: בכל פעם שהאגו זוקף ראש מגיע פירוד ובאות צרות – כך היה בימי החשמונאים וכך גם קורה היום. הפתרון נמצא במקום שבו מתחיל האור ומסתיים האגו

אבירם שדה

חנוכה הוא חג שמהווה נקודת אור במהלך השנה. אם נעצום עיניים לרגע וננסה לחשוב על הזיכרונות הראשונים שבהם מציף אותנו חג החנוכה, תופיע המילה אור. חנוכה הוא חג שופע סמלים ומושגים שאיתם גדל כל אחד מאיתנו. אבל לחנוכה יש גם משמעות קבלית רבת חשיבות, שהשתרשה בהוויה שלנו לאורך הדורות והיא תקפה וחשובה לחיינו גם היום.

במרכזו של החג עומד רעיון רוחני יסודי, חוק טבע שמנהל את חיינו ולא ניתן להתעלם ממנו. רעיון זה מסביר בפשטות שתכליתו של כל אחד מאיתנו היא להתעלות מעל לחשבונות העולם הזה, מעל האגו, כדי למשוך עלינו את השפעת הכוח העליון. האמצעים שעומדים לרשותנו כדי לעשות זאת הם החיבור בינינו ואהבת הזולת. זהו המסר הפנימי של חג החנוכה.

הצרות באות מהבית

לפני 2,200 שנה בערך, בחבל ארץ יפיפה, במודיעין, התרחש מאבק איתנים על הערכים הרוחניים שסביבם התלכד עם ישראל לאורך כל הדורות. הרוחות בממלכת יהודה סערו בשעה שעתיד האומה הישראלית הונח על הכף. כיום מצבנו אינו מבטיח יותר ומאבק דומה מתרחש בקִרבנו כעת, בשעה ששאלות גורליות מאיימות על קיומנו ברמה האישית והכללית.

בנוף ההררי של יהודה פעלו דמויות מרשימות, ענקי רוח בעלי עוצמה פנימית. מעל לכולם מתבלטת דמותו של מתתיהו, מנהיג המכבים והוגה מרד החשמונאים. מתתיהו בן יוחנן היה כוהן גדול בבית המקדש השני, מקובל ומנהיג רוחני. ממרום השגתו הרוחנית, היה ברור לו שעתידה של יהודה תלוי בשמירה על יסודותיה הרוחניים שקיימו את עם ישראל עוד מימי אברהם. הוא חש חובה לעצור את ההידרדרות בראותו את אחיו מתייוונים, מפנים עורף ומתכחשים לערכים הרוחניים שהנהיגו המקובלים לאורך כל הדורות. מתתיהו שהבין כי מקור הצרות הוא כמו תמיד מבַּיִת, ראה בכאב איך עם ישראל מתרחק משורשו הרוחני. הוא קם והחליט לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מִדי. מתתיהו בחר לרכז את המאבק במתייוונים, בני השכבות הגבוהות בירושלים, מאבק שהוביל בדרך עקיפה למלחמה כוללת נגד השלטון היווני.

מאבק המכבים במתייוונים אינו אירוע היסטורי בודד, אלא חוליה נוספת בשרשרת אירועים על ציר ההתפתחות של עם ישראל. זהו תהליך שהתחיל עוד בימי אברהם, חוזר מידי מספר דורות, ונמשך עד ימינו.

מבבל עד מודיעין

ההתפרצות הראשונה של האגו האנושי התרחשה בבבל ובין סימניה המרכזיים הייתה בנייתו של מגדל בבל. עם השנים התפתח בבבלים רצון אגואיסטי שגדל והפריד ביניהם עד שהביא לשנאה ולפירוד. אברהם, שהיה אחד מאותם בבלים שבקרבם גדל האגו, ניסה ללמד את האחרים איך להתחבר זה לזה למרות האגו המתפרץ. הוא הסביר שאם יחזיקו בכל מחיר באהבת האחים ויעדיפו אותה על פני האגו הגובר שלהם, יזכו לחיבור עמוק יותר עם הכוח העליון. קבוצת אנשים קטנה מתוכם הקשיבה לו, מימשה את השיטה שהציע ובנתה קשרים המבוססים על אהבת הזולת בין חבריה. אותה קבוצה שפיתחה את דרכו של אברהם והמשיכה אותה הפכה ברבות הימים לעם ישראל.

התפרצות דומה של האגו גרמה בשלב מאוחר יותר לקבוצת המקובלים לרדת למצרים. הפעם היה זה משה שהוביל את העם דרך המדבר אל מעמד הר סיני: הר מלשון הרהורים, סיני מלשון שנאה. משה הוליך את העם אל המעמד שבו מתעלה האדם מעל השנאה על ידי השפעה ואהבה לזולת. באופן סמלי מתואר תהליך רוחני זה כמסע אל "מעלה ההר". כשהאדם מתעלה אל "הפסגה הרוחנית" הוא מגלה את השיטה איך למשוך עליו את השפעת הכוח העליון כדי להתגבר על האגו. השיטה שבאמצעותה מושך עליו האדם את המאור המחזיר למוטב נקראת חכמת הקבלה. לאחר שהשיגו את המצב הרוחני הנקרא "ערבים זה לזה", ממשיכים משה והעם מאוחדים במסעם הרוחני לארץ ישר-אל, צירוף מילים שמסמל בקבלה את המצב הרוחני השלם.

לאחר הכניסה לארץ העם ידע ימים טובים של פריחה רוחנית וחיבור, וכתוצאה מכך גם זכה להצלחה ולשגשוג גשמי. שיאה של פריחה זו התבטא בבניית בית המקדש הראשון עד להתפרצותו הבאה של האגו.

התפרצות זו הביאה לפילוג העם ולניוון רוחני שהיוו את הסיבות לחורבן הבית. הפעם היה התהליך קצר יותר והעם השכיל להתאחד שוב והקים את בית המקדש השני. אולם, גדילת האגו נמשכה והתפרצותו המשמעותית הבאה הגיעה בתקופת המרד החשמונאי.

מלחמת מעטים מול רבים

המכבים המשיכו את הדרך של קבוצת המקובלים שהקימו אברהם ומשה. בראש המכבים עמד מתתיהו ולצידו ניצבו חמשת בניו. מתתיהו היה כוהן גדול, תואר שמסמל את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה מסוגל להגיע האדם. מתתיהו ובניו היוו מדרגה רוחנית שלמה ואספו אליהם את כל האנשים שבהם התעורר רצון לרוחניות. הם ראו בעצב את האגו שמתעצם בעם וגורם להתייוונות. בשונה מהמתייוונים שנהו אחרי תרבות יוון החיצונית וניסו להבין את המציאות דרך השכל וההיגיון הקר, השתוקקו המכבים להרגיש את המציאות השלמה והנצחית, זו שמעבר לשֵׂכֶל מאוחדים באהבת הזולת, הם יצאו "למלחמה על הרוח", מאבק קיומי על יסודותיו הרוחניים של העם. במלחמת גֶּרִילָה רוחנית זו הם ניצבו מלוכדים, מעטים מול רבים.

היוונים מסמלים את הרציונל, את השכל, הדעת וההיגיון, ומשום כך הם נקראים אבות הפילוסופיה. את תרבותם העיונית הענפה הכוללת את המיתולוגיה והפילוסופיה פיתחו היוונים הקדומים על בסיס ידיעות ששאבו מראשוני המקובלים. בספרו "על האמנות הקבלית" כתב יוהנס רויכלין, ההומניסט והבלשן הגרמני הידוע: "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתירגם את המילה קבלה, שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית פילוסופיה". היוונים כבשו את ארץ ישראל לא כדי להרוג, אלא כדי לעשוק את נשמת ישראל ולהשליט את דעתם ותרבותם.

מתתיהו, בניו ושאר המצטרפים לקריאתו "מי כמוכה באלים י'", יצאו למלחמה נגד המתייוונים והיוונים על השגת הכוח העליון. מתוך השגתם הרוחנית הם הבינו שהמציאות שלנו מתנהלת לפי סדר של חוקים רוחניים מוחלטים שפועלים עלינו בכל מעשה ופעולה שאנו מבצעים. יהודה המפולגת של אותם זמנים מסמלת את התהליך הפנימי שכל אדם חייב לעבור במהלך חייו. זהו תהליך שלא נוכל להימלט ממנו, והוא חלק מסדר תיקון הנשמות. הביטויים "מסרת גיבורים ביד חלשים", ומלחמת "מעטים מול רבים" אינם מתייחסים לגופים הגשמיים שלנו, אלא מסמלים שורה של תהליכים פנימיים שעוברות הנשמות. התהליכים הם שלבים במלחמה הפנימית של כל אחד מאיתנו בדרכו לעתיד רוחני טוב יותר. לפי עיקרון זה מעטים מסמלים רצון קטן לרוחניות שנדלק בלבו של כל אחד מאיתנו, ורבים מסמלים את הרצון הגדול, האגואיסטי והדעתני שקיים בנו באופן טבעי. זו הסיבה שמלחמת "מעטים מול רבים" מאפיינת את חג החנוכה כסמל להתעוררות הרוחנית שלנו.

את השינוי הזה צריכים להתחיל אלו שבלבם כבר פועם הרעיון הרוחני – עם ישראל, אנחנו. עלינו לקום באומץ, להתאחד באהבת הזולת על פני האגו שגדֵל, כפי שעשו אברהם, משה, מתתיהו ובניו, וכל המקובלים שקדמו לנו. זהו חוק הטבע שאין לנו מפלט ממנו, ואם נתכחש לו ניתקל בקשיים ובמשברים רבים.

השיטה הבדוקה

2,173 שנה אחרי מרד המכבים התהליך עוד לא הסתיים אלא רק מתקרב לשלביו המכריעים. כיום אנו נמצאים במצב דומה ליהודה המפולגת של אותם ימים. שיטות הפילוסופיה וההיגיון שהביאו היוונים לעולם פשטו כבר מזמן את הרגל, והסבל שמביאה הרדיפה אחרי הדעת והאגו מתגלה לכולנו. האגו שממשיך לגדול ללא הפסק הגיע כיום לשיא התפתחותו וגורר את כולנו למשבר עולמי בכל תחומי החיים.

אנו מתנהגים כמו אוסף של מתייוונים מודרניים. אמנם חזרנו מהגלות לארץ ישראל, אך אנו חיים בה בגלות רוחנית. נותר רק ניצוץ קטן של אור בליבו של כל אחד מאיתנו, ניצוץ שבימים אלה הולך ומתגבר. כמו נר שמדליק נר אחר ואינו חסר, עלינו לצרף את הניצוצות האלה לאבוקה אחת, להתחבר באהבה כאיש אחד בלב אחד כדי לפקוח את עינינו ולהידבק בכוח העליון. רק כך נוכל לשנות את מצבנו ולהיחלץ מתוך המשבר המקיף לעבר גאולה רוחנית.

חכמת הקבלה מתגלה היום ברוב עם ומתייצבת כשיטה בדוקה ועתיקה שליוותה אותנו לאורך הדורות. רק היא מסוגלת להביא את השינוי המיוחל בכל אחד מאיתנו ברמת הפרט ולאחר מכן ברמת הכלל. היא תעזור לנו להתרומם ולמצוא בתוכנו את ניצוץ האור הזה ולזכות ל"נס החנוכה", אז יאיר האור ויתקן את הכול.

את זה מסמל חג החנוכה, חג שהוא סמל לחיים חדשים, רוחניים, מלאי תקווה, שלמות נצחיות ואור.

aviram_s@kab.co.il

לעורר את המאור

בתוך כל אחד מאתנו יש יוונים ויש מכבים שנלחמים זה בזה. חג החנוכה מסמל את מאבק הכוחות שמחפשים את האור בכוחות שמקבעים את המחשבה

גלעד שדמון

בתוך כל אדם ואדם קיימת המציאות השלמה, מעין דגם מוקטן של עולם ומלואו שדומה בכל פרטיו לעולם שאנו מכירים מחוץ לעצמנו. לפי חכמת הקבלה המציאות בנויה מאוסף של כוחות שמטרתם להוביל אותנו אל השלמות הנצחית. אל שלמות זו יגיע כל אדם בסופו של תהליך התפתחות פנימי הכולל מספר שלבים, חגי ישראל שאותם אנו חוגגים מסמלים שלבים אלה. חג החנוכה מסמל את המדרגה הרוחנית הראשונה שרוכש האדם בחייו.

חניית ביניים בחנוכה

בימינו האנושות מתחילה לחוש בצורך גובר להבין את הסיבה שלשמה נוצרה. צורך זה מעלה בקרב רבים מאיתנו שאלות מהותיות על מקור החיים ומטרתם, או איך קרה שדווקא אנחנו נותרנו ללא הבנה של מהות תפקידנו בחיים, בעוד שבטבע לכל פרט יש תפקיד מוגדר וברור.

שאלות מטרידות מסוג זה מאיצות באדם לצאת ולחפש פתרון בכל דרך העומדת לרשותו.

כשמתגבש בו רצון אמיתי ובלתי מתפשר למצוא תשובות לשאלות הקיום, האדם נפגש עם חכמת הקבלה.אותו אדם מגלה שיטה בדוקה בת אלפי שנים, שבכוחה להדריכו אל פתרון השאלה על מהות החיים.

בתחילת הלימוד האדם מחפש המשמעות מתוודע אל מערכת החוקים שפועלת עליו ועל המציאות כולה, כך הוא לומד להכיר את פנימיותו ואת העולם הסובב אותו. בעזרת הלימוד מעורר האדם על עצמו את פעולתו של הכוח העליון, שאותו מכנים המקובלים "אור מקיף". אדם שמשתוקק להגיע לאותה מציאות נסתרת בזמן הלימוד, משתנה באופן הדרגתי ומגלה בחושיו שהתפתחו את העולם העליון. כוח זה מקדם את הלומד בדרכו הרוחנית ופותח בפניו את היכולת להכיר ולהרגיש את העולם העליון.

כותב על כך הרב יהודה אשלג (בעל הסולם): "כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה)

חכמת הקבלה מסבירה כי המאור שהאדם מעורר על עצמו בעת הלימוד בספרי הקבלה המקוריים, מקרב אותו לרכישת טבע רוחני - הוא מתעלה אל הרגשת המציאות הנצחית וחווה את המדרגה הרוחנית הראשונה, זו שמכונה "חנוכה".

חג החנוכה מסמל את חנוכת בית המקדש הרוחני שבתוכנו.

על פי הקבלה המושג "בית" מסמל את רצונותיו של האדם, והמושג "קודש" מסמל את תכונת הנתינה לזולת. אדם שתיקן את כל רצונותיו, משימוש בהם לתועלתו העצמית לטובת נתינה לזולת, נקרא ש"בנה את בית המקדש" הפנימי שבתוכו.

אבל זו רק מחצית הדרך. התיקון השלם מתחלק לשני שלבים: את מחציתו הראשונה האדם מבצע בחג החנו-כה, ו"עוצר לחניה" לאחר שתיקן את רצונותיו באופן חלקי.

את מחציתה השנייה של הדרך משלים האדם בהגיעו למדרגה הרוחנית שנקראת "פורים", אז הוא מגיע להבנה שכל הנשמות צריכות להתעלות ולהגיע להרגשה הנצחית שהוא גילה.

מכבים מול יוונים

על פי חכמת הקבלה ניתן להבחין בין שני סוגי רצונות עיקריים בתוך האדם: "מכבים ויוונים".

יש בנו רצונות שגורמים לנו להימשך אחר ידע, היגיון, רציונליות ופילוסופיות שונות. רצונות אלה מקבעים בנו את המחשבה שהמציאות היומיומית שאנו חווים היא היחידה שקיימת. אנו משוכנעים שאין תכלית ומטרה לחיינו, ושעדיף לנו למהר ולהנות מהחיים בכל דרך אפשרית. תפיסה זו מעודדת אותנו להתרכז רק בעצמנו, ומרחיקה אותנו מחיפוש פיתרון לשאלת הקיום. את הרצונות האלה מסמלים ה"יוונים" שבנו.

כנגד רצונות אלה, קיימים בנו גם רצונות פנימיים יותר, שמושכים אותנו באופן ישיר לחיפוש אחר סוד החיים ולהשגת העולם הרוחני. הרצונות הפנימיים בוערים בתשוקה עזה לגלות את סוד החיים ולחוש בצורה ישירה את העולם הרוחני. רצונות אלה דוחים את שליטת ה"יוונים" עליהם ו"קמים ומורדים" כנגד שליטה זו. את הרצונות האלה מסמלים ה"מכבים", שבנו.

כאמור, האדם מתחיל לזהות את הכוחות השונים שפועלים בתוכו רק מרגע שהתעורר בו הרצון לרוחניות.

בלבו של האדם מתעוררת נקודת אור, ניצוץ ראשון שמהווה את נקודת הפתיחה שממנה הוא יוצא לדרכו החדשה. זוהי נקודת הכוהן הגדול שאותה מסמל "מתתיהו". בשלב זה הוא מרגיש שה"יוונים" עוצרים אותו ואינם מאפשרים לו להתרומם מעל להרגשת העולם הזה כדי למצוא את הקשר המיוחל לעולם עליון יותר.

אדם שפיתח והרחיב את אותה הנקודה לרצון שלם מתחיל להרגיש דרך רצון זה את העולם הרוחני. התהליך מלווה במאבק פנימי שמתחולל בין טבעו האגואיסטי לבין הרצונות שכבר שואפים להתעלות מעל לטבע זה. הוא מנסה לרכוש טבע חדש - תכונת ההשפעה והנתינה לזולת - שרק דרכו יוכל להרגיש את העולם הרוחני. על פי הקבלה זוהי המלחמה האמיתית שמסמל חג החנוכה – מלחמת המכבים ביוונים.

בתחילת הדרך נראה הרצון לרוחניות קטן וחסר אונים אל מול הרצון האגואיסטי הגדול, השולט והמאיים, עד כדי כך שלעיתים נדמה כי לא ניתן להתגבר עליו. אך כשהאדם מתחיל להזדהות עם הניצוץ הפנימי שדולק בלבו הוא מגלה את הכוח העצום שטמון בו. זוהי מלחמת "מעטים מול רבים" שעליה מדובר רבות בחג החנוכה. גם הביטוי "מסרת גיבורים ביד חלשים" מבטא את אותו הרעיון: "החלשים" הם הרצונות הרוחניים שמתעוררים באדם ומשתוקקים להידבק בכוח העליון. "הגיבורים" הם אוסף הרצונות החומריים והשכלתניים ששוטפים את מוחנו מידי יום. ההתמודדות ביניהם נמשכת עד שמגיעה עזרה מהכוח העליון, שתומך ב"חלשים" ומכריע את הכף.

בכל שלב בדרכנו הרוחנית מתגלים בתוכנו כוחות שמעכבים אותנו מלהתקדם לשלב הבא. פעם מכונים כוחות אלה המן, פרעה, עשיו או בלעם, ובמקרים אחרים הם נקראים יוונים, מצרים, עמלקים או בני עמי הארץ האחרים. בכל שלב אנו נדרשים להתגבר על כוחות אלה ועל ידי כך אנו זוכים לחיים רוחניים ונצחיים.

להדליק את האור בליבנו

חג החנוכה מאוד רלוונטי לימנו. הוא מסמל מעל לכול תהליך התפתחות רוחני שהכרחי לנו במידה כזו עד שכל אחד מאיתנו חייב לעבור אותו כיום. עם ישראל, הוא המכבי שצריך להוביל את השינוי ולהיות החלוץ לפני המחנה. לאחר שכך יקרה, יצטרף אליו כל העולם. עתה, כשהסתיימה הגלות ושבנו לארץ ישראל, עלינו להבין כי התיקון נעשה קודם כל בלבבנו, בּפְנים.

אנו צריכים להכריע את "היוונים" שבתוכנו ולהתחיל לחיות את החיים אחרת. לראשונה בהיסטוריה אנו עומדים בפני מצב שבו כל האנושות קמה כנגדנו. "מלחמת המכבים" עוד לא הסתיימה. הקשיים שאיתם אנו מתמודדים מבית ומבחוץ יעלמו רק אם נתגבר על הכוחות האלה ונכריע אותם, קודם כל בתוכנו. "פך השמן" עדיין לא התכלה ומחכה שנדליק את האבוקה שתיקח את כולנו למקום טוב יותר.

gilad_s@kab.co.il

הרב ברוך שלום הלוי אשלג (1991-1907)

"עלינו להתחזק בדרך... ובביטחון עז שכל יום יהיה לנו כחדש, שצריכים לחדש בכל עת את היסודות... ונצעד קדימה."

הרב ברוך שלום אשלג

אלי וינוקור

הרב ברוך שלום אשלג, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג (בעל הסולם), היה מקובל נסתר במלוא מובן המילה. למרות גובהו הרוחני העצום הוא היה אדם צנוע מאוד שסלד מפרסום והעביר את כל זמנו בלימוד ובכתיבה. עם זאת, קשה למצוא מילים כדי לתאר, ולו במקצת, את תרומתו העצומה של המקובל הגדול הזה לדורנו ולדורות הבאים אחרינו.

המוהיקני האחרון

במובן מסוים היה הרב ברוך אשלג (הרב"ש) "המוהיקני האחרון". הוא היווה את החוליה האחרונה בשרשרת מפוארת של גדולי המקובלים, שהתחילה עם המקובל הגדול הראשון, אברהם, ונסתיימה עם אביו, הרב יהודה אשלג (בעל הסולם). תפקידו בשרשרת זו הוא אולי התפקיד המשמעותי ביותר לימינו –לחבר בין כל גדולי המקובלים לבין העולם שלנו ולהתאים את שיטת הקבלה לנשמות בדורנו.

למרות שהוא עצמו ניצב במרום הסולם הרוחני, רגליו של הרב"ש לרגע לא התנתקו מהקרקע, מהאדם הפשוט שרוצה לגלות אם קיים דבר מה גבוה יותר ממה שיש לעולם הזה להציע. מתוך השגתו הרוחנית הגבוהה, הרב ברוך אשלג הבין את הצורך של האדם בסוף המאה העשרים לגלות את סוד החיים, והצליח להתאים את חכמת הקבלה בצורה הנוחה, הפשוטה והמתאימה ביותר לכך. הרב"ש פתח בפנינו את השער לעולם מופלא ונצחי וסלל בפירוט ובפשטות את הדרך הבטוחה ביותר להגיע אליו.

תלמידו של אביו

תחילת המאה ה-20 לא בישרה טובות ליהודי אירופה ובעל הסולם לא הרשה לעצמו להתעלם מעובדה זאת. כאשר הרב"ש היה נער בן 13, החליט אביו לעלות ארצה מפני שהרגיש שזמן הגאולה מתקרב ושהוא חייב להיות בארץ ישראל כדי להשתתף בתהליך. בעל הסולם ייחל למצוא מקובלים נוספים בארץ ישראל שיחברו אליו בשליחותו להפיץ את חכמת הקבלה. הוא הבין שזו הדרך היחידה להציל את היהודים ולקרב את בואה של הגאולה. על כן, בשנת 1921 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בירושלים.

בשנותיו הראשונות בארץ למד הרב"ש באחת מהישיבות המרכזיות בירושלים והיה לתלמיד הבולט בה. מוריו ייעדו לו עתיד מזהיר ומגוון תפקידים חשובים, אך הוא לא היה מעוניין בהכרה פומבית ולא נמשך לקבלת תואר כזה או אחר. אולם, למרות שלא היה לו צורך באותות של כבוד הרב"ש נענה לדרישת אביו וקיבל הסמכה לרבנות מהזרם החרדי ומהזרם הציוני גם יחד. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל והרב יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשי של ירושלים ומנהיגה הרוחני והפוליטי של הקהילה החרדית בארץ באותן השנים, הם שהסמיכו אותו והוא בן שבע-עשרה בלבד.

התשוקה לגלות את סוד החיים החלה לפעום בו כבר מגיל צעיר והוא לא התפשר על דבר מלבד זאת. רצונו היחיד היה להפוך לתלמידו של אביו, המקובל הגדול ביותר בדורו, להמשיך את דרכו ולהתעמק בלימוד חכמת הקבלה. הוא ידע שרק הקבלה מסוגלת לספק מענה לרצון שבער בו.

ואכן, לאחר שהרב ברוך הוכיח את רצינות כוונותיו, הסכים בעל הסולם לקבלו לקבוצת תלמידיו.

"שמעתי"

הלימוד אצל בעל הסולם היה קשה ותובעני, אולם רצונו הגדול של הרב ברוך אשלג לגלות את סוד החיים לא נתן לו מנוח ודחף אותו להתגבר על כל המכשולים שעמדו בדרכו.

כדי להגיע לשיעורים הרב"ש היה צריך לצעוד ברגל מספר קילומטרים מידי לילה, מהעיר העתיקה עד לביתו של אביו בשכונת גבעת שאול. בדרכו היה עליו להתגבר על קשיים רבים, הוא התגנב דרך מחסומים של השלטון הבריטי וחלף על פני כנופיות רבות שארבו ליהודי העיר.

למרות שהמצב בירושלים בראשית שנות השלושים היה קשה מאוד, הרב ברוך אשלג, מצויד ברצון עז להידבק בדרכו של אביו, לא הפסיד אף שיעור או אירוע שבו נכח בעל הסולם. הוא לא מש ממנו, וליווה אותו בכל נסיעותיו, מילא עבורו שליחויות רבות ושימש אותו בכל צרכיו.

במרוצת השנים הפך הרב"ש לתלמידו הקרוב ביותר של בעל הסולם ואף החל ללמוד עמו ביחידות. אביו, אחד המקובלים הגדולים ביותר בכל הזמנים, לימד אותו את "תלמוד עשר הספירות" ואת "ספר הזוהר", ענה לשאלותיו הרבות והכין אותו לתפקיד שהרב ברוך אשלג היה עתיד למלא – הפצת חכמת הקבלה ברבים בשפה הפשוטה והמתאימה ביותר לימינו.

את כל ששמע מאביו רשם התלמיד המסור בשקדנות במחברת אישית שעל כריכתה התנוסס הכיתוב "שמעתי". כך הצטברו ברשותו אלפי רשימות ייחודיות המתעדות את הסבריו של בעל הסולם על עבודתו הרוחנית של האדם. על ערש דווי הוריש הרב"ש את אותה מחברת לתלמידו ועוזרו האישי, הרב מיכאל לייטמן, וזה הוציאה לאור שלוש שנים מאוחר יותר.

יותר משלושים שנה היה הרב"ש תלמידו ועוזרו האישי של בעל הסולם, במשך כל אותה תקופה הוא קיבל מאביו את תורתו וספג ממנו את רוח האהבה לעם ולעולם, ואת ההכרה ש"אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם נזכה לגאולה השלמה". שנים מאוחר יותר העידו תלמידי הרב"ש כי רוח זו אפיינה אותו במהלך כל חייו והייתה המסר העיקרי שהוא הנחיל לתלמידיו.

מחובר לכל העולם ומבודד ממנו

לאחר פטירתו של אביו, נסע הרב"ש לאנגליה. במהלך שהותו שם, הוא העביר שיעורי קבלה בעיר גייטסהד לתלמידי הרב דסלר, כמו גם שיעורי קבלה רבים בערים נוספות. לאחר שחזר ארצה הוא התמסר להמשכת דרכו הייחודית של בעל הסולם, הסביר והרחיב את פירושיו והפיץ את הקבלה ברבים.

בדומה לאביו, הרב"ש לא רצה שיכירו אותו ויפרסמו את שמו בחוצות בתור מקובל, ולכן סרב לקבל על עצמו את התפקידים הרשמיים הרבים שהוצעו לו. במקום לזכות לכבוד ולעמוד בראשם של ארגונים ציבוריים גדולים, הקדיש הרב ברוך אשלג את כל כולו לעבודה הפנימית ולהכנת תלמידים מקובלים שיפיצו את חכמת הקבלה וימשיכו בנאמנות את דרכו של בעל הסולם. בפנימיותו היה הרב"ש מקושר לכל העולם, אך בחיצוניותו הוא היה מבודד ממנו. אלמנתו, הרבנית פייגה אשלג, מעידה על כך: "אפילו שכנינו לא ידעו שהוא מלמד את תורת הנסתר". אבל למרות כל צניעותו, מי שחיפש באמת, מצא לבסוף את דרכו אל הרב"ש. תלמידו ועוזרו האישי, הרב מיכאל לייטמן, מספר שבין אלה שהגיעו אליו בסתר, היו גם רבנים ידועים מאוד בציבור, שנהגו להגיע לבית הרב"ש כדי ללמוד ממנו ביחידות את חכמת הנסתר.

ירושה שהיא אוצר של ממש

בשנת 1983 התרחשה נקודת מפנה בחיי הרב"ש. עד לאותה תקופה הוא לימד תלמידים ספורים שליוו אותו לאורך שנים. לפתע הגיעו לקבוצתו 40 תלמידים חדשים, צעירים וחילוניים מכל רחבי הארץ, שהשתוקקו לגלות את סוד החיים. הם הגיעו מכל שכבות החברה הישראלית והיו שונים מאוד מהתלמידים שבהם פגש הרב"ש עד אז.

בעבודתו הייחודית עם תלמידיו החדשים הוא פיתח את השיטה הרוחנית המתאימה ביותר לדורנו. מדי שבוע כתב להם מאמר ובו תיאר לפרטי פרטים ובשפה פשוטה כל שלב ושלב בעבודתו הפנימית של האדם בדרכו אל הרוחניות. בדרך זו הוא הוריש לנו אוצר של ממש, שיטה שלמה ובדוקה שמסוגלת להביא כל אדם בימינו להרגשת העולם הרוחני.

ברבות הימים, אספו תלמידיו את מאמרים אלה ואגדו אותם לסדרת ספרים בשם "שלבי הסולם".

הרב"ש הותיר אחריו קבוצות לימוד רבות ברחבי הארץ וברחבי העולם, שמתאספות ולומדות מספריו ומספרי בעל הסולם. הרב ברוך אשלג הצליח לעשות את מה שלא עשה אף מקובל לפניו – לפרוש בפני כל אחד מאיתנו את הדרך המתאימה ביותר בשבילו לגילוי הרובד הפנימי והעמוק ביותר בכל המציאות.

בּני ברוך

עם פטירתו בשנת 1991, הקים תלמידו ועוזרו האישי של הרב"ש, הרב מיכאל לייטמן, קבוצת מקובלים וקרא לה על שם מורו – "בני ברוך". היא שמה לה למטרה להמשיך את דרכו של הרב"ש ולהפיץ את שיטתו ברבים. ברבות הימים גדלה קבוצת "בני ברוך" והפכה לתנועה בינלאומית המונה מאות אלפי תלמידים בארץ וברחבי העולם, העוסקים בלימוד מקורות הקבלה האותנטיים. לצד פעילות הלימוד הענפה חברי תנועת "בני ברוך" עוסקים בהפצת חכמת הקבלה לכל דורש, בצורה חופשית וללא תשלום.

הרב ברוך אשלג היה יחיד בדורו. מקובל נסתר שכל מטרתו הייתה לחנך דור חדש של מקובלים באמצעות פיתוח שיטה רוחנית שתתאים לכל אדם ואדם בדורנו. הוא היה בטוח שאם יתאים את חכמת הקבלה לימינו, יהיה זה הצעד המשמעותי ביותר לקראת עתיד טוב יותר, לנו ולכל העולם. הרב"ש הצליח במשימתו. כל שנותר לנו לעשות הוא לקחת את השיטה הברורה והבטוחה שפיתח וליישם אותה. כשנעשה זאת, נזכה לגלות את המציאות השלמה, האמיתית והנצחית שגילו מקובלי כל הדורות.

eli_v@kab.co.il

חניה לשם תיקון

הנשמה יוצאת למסע של תיקון בחזרה לשורשה באין סוף. חג החנוכה מסמל את החניה שבדרך והנרות מזכירים שיצאנו בעקבות האור

יעקב זיו

"כי הגדולים, שהכניסו את המנהגים, הם סדרו שהרוחניות יאיר על ידיהם"

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם), "שמעתי", מאמר קס"ח

במהלך השנים הפכו מנהגי ישראל לסוג של שגרה, מעין הרגל שאנו נוהגים לחזור עליו מדי שנה בשנה מבלי להקדיש לו מחשבה מיוחדת. רק מעטים מאיתנו יודעים שבבסיס מנהגים אלה חבויה משמעות פנימית ועמוקה.

מנהגי ישראל נקבעו על ידי המקובלים, ענקי רוח שגילו את החוקים הרוחניים שמשפיעים על עולמנו. מתוך השגתם הרוחנית המקובלים קבעו את המנהגים כסימנים למצבים רוחניים שכל אחד מאיתנו צפוי לעבור באחד מגלגולי חייו. הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, כותב על כך: "כל הצורות שיש בעולם העליון בכל כמותם ואיכותם נעתקות במלואן ובאות גם בעולם התחתון... והם נקראים שורש וענף". ("פרי חכם", מאמר מהותה של חכמת הקבלה)

לדוגמה, הדלקת הנרות בחג החנוכה תפקידה להזכיר לנו שאנו צריכים להדליק את נר החנוכה גם בלבנו. "נר החנוכה" מסמל את הרצון שקיים בנו לגלות את העולם הרוחני, את האור. כותב על כך הרב קוק "והנר הזה סֵמֶל... להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו" (מאמרי הראי"ה, עמ' 151)

המושג "אור" בחכמת הקבלה מסמל את תכונת הנתינה, תכונתו של הכוח העליון. כדי להיכנס במגע עִמו, מספיק שנרצה להידמות לו, להיות כמוהו – לתת. אם רק נרצה בכך, האור ישפיע עלינו, ידליק את נר החנוכה בלבנו ואז "חשכה כאורה יאיר".

מבינה ועד מלכות

חכמת הקבלה מסבירה שבנשמת האדם עשרה חלקים שנקראים עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. חג החנוכה מסמל את מחצית הדרך של תיקון הנשמה בחזרה לשורשה באין סוף. רצונו הקטן של האדם להגיע לרוחניות נקרא "מלכות", ותכונת הנתינה נקראת "בינה". כאשר אנו מעלים את רצוננו, את ה"מלכות", לתכונת הנתינה, ל"בינה", מתבצע תיקון והאור מאיר בכל שמונה הספירות, מבינה עד מלכות. השוּרָה "בני בינה ימי שמונה" בשיר "מעוז צור ישועתי" מרמזת על שמונה ספירות אלה.

מקור השם חנוכה הוא בצירוף המילים חנו–כה. האותיות "חנו" מסמלות את החניה שאנו מבצעים בתהליך התיקון הרוחני, כאשר אנו מגיעים לספירת בינה. האותיות "כה", מציינות את התאריך שבו חל חג החנוכה – כ"ה בכסלו.

אנו מציינים את תיקון שמונה הספירות הראשונות בנשמת האדם על ידי הדלקת שמונת נרות החנוכה. כסימן להתקדמות בתהליך התיקון אנו נוהגים להדליק בכל יום נר נוסף.

הנר החשוב ביותר

השַׁמָּשׁ ניצב מעל שאר הנרות בחנוכייה בגלל שהוא הנר החשוב ביותר ובו אנו מדליקים את כל הנרות. השַׁמָּשׁ מסמל את האדם שצריך לתקן את השימוש ברצונותיו מקבלה לטובת עצמו לנתינה לזולת. תהליך הדלקת הנרות באמצעות השמש, מסמל את האפשרות שניתנה לאדם לגדול רוחנית, כלומר לבצע את כל שמונת שלבי התיקון של נשמתו וכך למלא אותה באור.

שמן פתילה, אש

כידוע, נר החנוכה המקורי עשוי משלושה מרכיבים: שמן, פתילה ואש.

השמן מסמל את הרצון - החומר שממנו עשוי האדם. הדלקת הנר, כלומר תחילת תיקון נשמת האדם, מתרחשת כאשר הוא מתחיל לשנות את השימוש האגואיסטי ברצונותיו לשימוש לטובת הזולת.

הפתילה מלשון פסילה, מסמלת את מאבקו הנחוש של האדם כנגד ההפרעות שבהן הוא נתקל בדרכו לרוחניות. האדם מבין שהמחשבות שהוא סופג מהסביבה מסיטות אותו ממטרתו ומבלבלות אותו. הוא חש שמחשבות אלה פסולות להתקדמותו הרוחנית ואינן מביאות אותו אל האושר. המאמצים להתעלות מעל להפרעות אלה נקראים יגיעה.

כותב על כך הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש): "ואם רוצה להשיג עוד אור, הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה, הנקרא פתילה" (שמעתי, אגרות ו'). כשהאדם מתייגע אל מול הפרעות העולם בצורה מספקת, אנו אומרים שהפתילה כבר עבה מספיק ואז האור העליון מדליק אותה.

לאחר שהאדם השתדל ועשה את כל שביכולתו כדי להגיע לרוחניות, הביאו אותו מאמציו הרבים לתחושת ייאוש ואז לפתע, מתוך החשכה, מגיע האור העליון ומשלים עבורו את תהליך התיקון. זהו נס החנוכה שקורה לאדם.

האדם משלים את תיקון נשמתו בחג הפורים כאשר האור שנדלק לראשונה בחג חנוכה ממלא את כל נשמת האדם והוא מתעלה מעל לעולם הזה, למציאות רוחנית, שלמה ונצחית.

בחג הפורים האדם ממשיך בדרכו הרוחנית, מתקן את שתי הספירות האחרונות, חכמה וכתר, ובכך משלים את תיקון נשמתו. השלמת תיקון הנשמה היא המצב הסופי והשלם ביותר שקיים במציאות. מצב זה נקרא "גמר תיקון".

המקובלים כותבים שכל אחד מאיתנו חייב להגיע למצב המתוקן במשך שנות חייו בעולם הזה, ושאנו נמשיך להתגלגל עד שנגיע למטרה זו.

ללמידה נוספת של שורשיו הרוחניים של חג החנוכה ניתן למצוא חומר נוסף באתר קבלה למתחיל, בכתובת: www.kab.co.il/links/hanuka

yaakov_z@kab.co.il

על ניסים ועל קסמים

אנחנו מצפים לנס, משהו שייקח אותנו ולו לרגע אל מעבר לגבולות המציאות המעיקה. אבל נס אמיתי הוא שינוי הטבע שלנו לטבע של נתינה ובשבילו לא צריך קסמים, רק רצון לעלות מדרגה רוחנית

משה אדמוני

במציאות שלנו נראה שלא חסרים נִסים. למעשה, כל אחד מאיתנו נוהג לספר לפחות על נס אחד שהתרחש במהלך חייו. מדי פעם אנו שומעים על סדרה נרחבת של תופעות יוצאות דופן החל מנִסים רפואיים, הינצלות בלתי סבירה מסכנה או ממוות, וכלה במכופפי כפיות ובעלי קמעות למיניהם.

אולם, אם נעצור ונתעמק במושג "נס", נראה בעצם שהוא מאוד מטושטש בתפיסה שלנו. אם הנס דבר בלתי אפשרי, אז איך הוא קורה? הרי דברים בלתי אפשריים אינם יכולים לקרות... אם הוא דבר בלתי אפשרי, אז למה אנו מקווים שהוא יקרה? ולבסוף, אם הנס כבר מתרחש בעולם שלנו, אז למה אנו עדיין תופסים אותו כנס?

השאלות האלה מראות לנו שההסתכלות שלנו על מושג הנס מבולבלת ולא הגיונית, ונובעת מצורך רגשי לחפש משהו שהוא מעבר לקיום ולחיים שלנו, משהו טוב יותר.

היום פשוט יותר להסביר תופעות רבות שבעבר הוגדרו כמופלאות או כדמיוניות. היליד האפריקאי ראה ציפור מתכת נוראית שמגיעה ברעש גדול מהשמים, אבל אם היינו עומדים שם במקומו היינו רואים לא יותר מאשר מטוס בואינג בתהליך נחיתה. פעם לא יכולנו אף לדמיין, שאם ננוע מספיק מהר אז לא נצליח לשמוע דבר. היום אנחנו יודעים שזה ייתכן כשנעים מהר יותר ממהירות הקול.

אם כן, מושג הנס תלוי בהכרה שלנו את המציאות. יותר מכך, הנס הוא דבר יחסי, כי מה שנתפס במקום אחד או באדם אחד כדבר רגיל, נתפס כנס במקום שני ועל ידי אדם אחר. למשל, אם היינו רואים את השכן מרחף לעומתנו באוויר, היינו חושבים שהשתגענו, אבל בחלל, שבו כוח המשיכה אפסי, הדבר אפשרי בהחלט.

מוגבלים על ידי חמישה חושים ושכל

בעצם אין נִסים בעולם שלנו, אלא הכל קבוע ומתקיים לפי חוקיות עליונה, שעוד מחכה שנגלה אותה. וכבר נכתב על כך: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת פרק א'). אנו תופסים את המציאות האינסופית בצורה מוגבלת על ידי חמישה חושים ושכל, ולפיכך כל תופעה שחורגת מהתפיסה שלנו, או שלא יכולה להיות מוסברת על ידי השכל באותה עת, נחשבת בעינינו לנס.

המדענים מספרים שאנו תופסים את המציאות בצורה שהיא יחסית למהירות האור, כלומר, שזמן, מסה ומרחב מוגדרים ומשתנים ביחס לאור, שהוא הקבוע. ככל שמתקרבים למהירות האור החוקים הופכים מאוד מוזרים, המסה הופכת אינסופית והמרחב והזמן פשוט נעלמים. ולפי חוקי הפיסיקה הקוואנטית אנו מגלים שדבר אחד יכול להתקיים בו זמנית במספר מקומות ומצבים.

בעולם הרוחני הנס הוא חוק

העולם הרוחני מתקיים מעבר לגבולות התפיסה שלנו. בעולם הרוחני אין נִסים, זהו עולם של אהבה ונתינה, ולכן הכל מתרחש בו בצורה בלתי מוגבלת ונצחית. לפיכך, גם החוקים שונים. בעולמנו הכל פועל לפי חוקים של קבלה, של אגו, ואילו בעולם הרוחני הכל מתנהל על פי חוקים של נתינה - פיזיקה רוחנית. כשמשיגים את הכוח העליון מבינים שאין נִסים. האדם מפרש ארועים מסוימים כנס מפני שהוא נמצא בדרגה שבה עדיין אין לו תפיסה של הטבע העליון, אלא הוא מוגבל לממד הגשמי הצר שאותו הוא תופס. לכן, מה שנתפס בעינינו כנס, בראיה רוחנית יהפוך למציאות ברורה, לחוק טבע ממשי.

בלי נִסים ובלי קסמים

בחכמת הקבלה מזכירים פעמים רבות את מושג הנס. אנו הורגלנו להסבר הפשטני של נִסים, כמו נס החנוכה, נס יציאת מצרים ונס פורים, כדברים מופלאים שהתרחשו בניגוד לחוקים המוכרים לנו, אך ברוחניות לאותם נִסים יש משמעות אחת: הם מסמלים תהליך עמוק ופנימי שאדם עובר בדרכו הרוחנית. הנס מתאר מצב פנימי שקורה למי שיש לו רצון מאוד חזק לשנות את טבעו האגואיסטי ולהגיע לתכונת הנתינה. האדם, שלא רואה כל אפשרות לשנות את הטבע שלו בכוחות עצמו, משוכנע שרק נס יוכל להביא את השינוי המיוחל. אולם, התנאי לשינוי כזה הוא שתהיה באדם השתוקקות חזקה מספיק לשינוי. כשכך קורה, הכוח העליון פועל בהתאם לרצונו של האדם להיות "נותן" כמו הכוח העליון ומחליף את טבעו, כאן, בעולם הזה. וכך, בכל פעם שהאדם עולה מדרגה רוחנית, כלומר רוכש יכולת גדולה יותר לתת, מתרחש לו 'נס'. אך כשהאדם רוכש את הטבע העליון, עבורו זה כבר לא בגדר נס, אלא חוק טבע פשוט.

אם כן, בשביל לתפוס את המציאות הרוחנית צריך שינוי של הטבע, שינוי של כלי התפיסה שלנו את המציאות מחושים אגואיסטיים לאלטרואיסטיים. כך נוכל לקלוט, כמו מקלט רדיו ממש, את המציאות שמעבר לטבע שלנו.

כולנו היום מחכים לנס. על מסך הטלוויזיה שלנו מרצדות תוכניות של קוראי מחשבות ושל מחוללי נִסים. במובן מסוים היינו רוצים לברוח מהמציאות, ולו לשעה, למצוא מפלט מהקשיים שמלווים אותנו במציאות הזו, ולהגיע למשהו עליון יותר, משהו שעד כה לא ניסינו.

אבל נס אמיתי, כלומר שינוי הטבע שלנו לטבע של נתינה, יתרחש רק אם נרצה מספיק חזק להתחבר עם הכוח העליון. רק אז נצליח לפרוץ החוצה מהטבע שלנו ולהחליף אותו בטבע הרוחני, טבע של נתינה. אנו נעלה "מעל השמש".. המציאות היומיומית שלנו פשוט תהיה טובה יותר. אין הכוונה שנרחף אי שם בעולם או בממד אחר, אלא הכל יתרחש כאן, בעולם שלנו, בלי נִסים ובלי קסמים. אנו נתחיל לחיות לפי חוקים רוחניים וכך המציאות הגשמית שלנו והמציאות הרוחנית יתאחדו להרגשה אחת שלמה ונצחית.

moshe_a@kab.co.il

"מעוז צור ישועתי"

"מעוז צור ישועתי. לך נאה לשבח. תיכון בית תפילתי. ושם תודה נזבח. לעת תכין מטבח. מצר המנבח. אז אגמור בשיר מזמור. חנוכת המזבח"

"מעוז צור ישועתי" הוא שיר בעל משמעות קבלית מיוחדת. זהו שיר שבו מהלל האדם את הבורא על התנאים שהוא יוצר עבורנו, כדי שנצא מתוכנו למסע פנימי אליו. הדרך רצופה עליות ומורדות, ומלווה בסערת רגשות ובמלחמה פנימית מתמדת, שבשיאה מתאחד האדם עם הבורא בקשר של אהבה.

מעוז צור ישועתי

בתחילת מסעו הרוחני, האדם מגלה את טבעו האגואיסטי. טבע זה אינו מאפשר לו להתעלות ולהרגיש את העולם הרוחני. בשל כך הוא פונה אל הבורא בבקשה להציל אותו מהאגו שחוצץ ביניהם.

לך נאה לשבח

האדם מבין שכל ההפרעות נשלחו אליו במכוון ועל ידי הבורא בעצמו. הוא רואה שבזכות הפרעות אלה נוצר ביניהם קשר ועל כך הוא משבח אותו.

תיכון בית תפילתי

באמצעות תיקונם הכינו הרצונות האגואיסטים שבלבו של האדם את בית תפילתו לבורא.

ושם תודה נזבח

בתהליך ההתפתחות הרוחנית האדם מגלה, שכשהוא מתגבר על הקשיים, על היוונים שבתוכו, הוא רוכש חכמה. על פני קשיים אלה הוא בונה את הקשר עם הבורא ומגלה שכל ההפרעות הן בעצם "עזר כנגדו", ושדווקא הפרעות אלה הן שקירבו אותו למטרה הנצחית.

לעת תכין מטבח

כשהוא מגלה שרק הבורא יכול לעזור לו, דבר זה מחייב אותו לפנות אליו וכך הוא זוכה למגע עימו.

מצר המנבח

האדם כבר הבין שהוא הצליח ליצור קשר עם הבורא רק בזכות שהיה שקוע בתחילת הדרך ברצונות האגואיסטים, שמכונים "שונאים". אבל דווקא בזכות רצונות אלה הוא מגלה שהכל הוכן עבורו בגלל אהבתו המוחלטת של הבורא אליו. אז נעלמים השונאים ומערכת היחסים התהפכה משנאה לאהבה.

אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח

ליבו של האדם, היינו כל רצונותיו, מתמלאים באהבה, ואת האהבה הזו האדם מבטא בשיר הלל, שמקרב אותו לדבקות בבורא.

באתי מתוך סקרנות

משה איבגי, שחקן קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון וזוכה פרסים רבים בארץ ובחו"ל, מדבר על שאלות קשות, על סיבוב פרסה רוחני ועל עולם חופשי

יואב ברנשטיין

שלום משה. אשמח אם תוכל לחלוק איתנו מעט מזיכרונות ילדותך וברגשות שליוו אותך במהלכה...

הילדות שלי הייתה מאד מעורבת ומבולבלת. גדלתי בבית מסורתי, אבי הוא איש מאמין, דתי ונאמן לעצמו, אך הוא מעולם לא כפה על איש להתנהג כמוהו, ומי שרצה להצטרף - הצטרף. אני זוכר שהייתי הולך עם אבי לסליחות כשהייתי ממש קטן וזה היה נורא מרגש להיות עם הגדולים בבית הכנסת, היתה שם מן אווירה כזו, מאוד מיוחדת.

בגיל אחת-עשרה עברתי מהפך - חזרתי בתשובה והלכתי ללמוד בישיבה בטבריה. למדתי שם כשנתיים וחצי והייתי תלמיד מצטיין. ידעתי הכל בעל פה - את התלמוד, את הגמרא, את ה"שולחן ערוך"... למדנו משש בבוקר עד אחת-עשרה בלילה. זה היה מאוד חזק. אני זוכר שהייתי יושב לפעמים בבית הכנסת לבד, בזמן שכולם ישנים, והייתי לומד גמרא, קורא תהילים ובוכה מרוב התרגשות.

וזה סיפק אותך? הרגשת שזה המקום שלך, שאתה שלם?

תראה, בסופו של דבר עזבתי את הישיבה ולא חזרתי אליה. הלכתי ללמוד בכפר הנוער הדתי "חסידים", ודווקא שם חזרתי בשאלה. פתאום אלוהים נתפס אצלי בצורה אחרת לגמרי. אני חושב שכשהייתי בצבא אמרתי לו, עזוב אותי, לך לדרכך ואני אלך לדרכי. הפסקתי להאמין בו וחשבתי שאם יש אלוהים אז זה לא האלוהים הזה, שאנו מייחסים לו את כל התכונות האלה. התחלתי לחשוב שאלוהים זה אולי כוח נעלה שנמצא בטבע או בתוכנו. אבל הכוח הזה לא שייך ליהודים, לנוצרים או למוסלמים, לחילונים או לדתיים. הוא לא שייך לאף אחד.

אלא לכולם?

כן. האמת היא שאני עוד לא יודע להגיד לך מה זה הבורא, איזו צורה או איזו דמות יש לו ומה תפקידו. השאלות האלה הן שאלות קשות, הייתי אומר, כמעט שאלות של טמבל. אבל הן שאלות מטרידות, כי תמיד כשאתה שואל: מה היה קודם? אז עונים, הוא תמיד היה. גם זאת שאלה, מה זה תמיד היה? ואיך נוצר דבר כזה שנקרא הבורא?

אם כבר הלכנו לכיוון פנימי יותר, בוא נדבר על קבלה. איך הגעת ללימוד החכמה?

כיוון שלמדתי פעם בישיבה, כל נושא הקבלה עניין אותי דווקא מהצד ה"שלילי" שלו. שמעתי כל מיני סיפורים על סגולות למיניהן בצורת חוטים אדומים, מים קדושים וכדומה. ואתה אומר לעצמך, שוב עושים כסף מתמימות של האנשים, משטיפת המוח של האנשים, מוכרים להם פעם אחר פעם את עגל הזהב, בלבוש כזה או אחר, מוכרים להם רוחניות דה-לה-שמאטע. אתה מבין, רוחניות מסחרית אני אקרא לזה.

וזה הרתיע אותך?

גם הרתיע וגם סיפק תמונה שלילית על כל נושא הקבלה. אני זוכר שכילד למדנו שאסור ללמוד קבלה, מותר רק בגיל ארבעים. ואולי לא בחינם ואולי לא סתם. ואז הגעתי לרב לייטמן. בהתחלה לא ידעתי מה לשאול אותו, מה אני בכלל יודע... באתי מתוך סקרנות, וזו הייתה שיחה מאד מרתקת.

מה שאלת אותו?

שאלתי שאלה שמאוד הטרידה אותי - לפי חכמת הקבלה, העולם נברא שלם ואז הייתה מה שנקרא "שבירת הכלים", ירידה והסתרה עד לרמת העולם הזה. אם כן, מדוע היה צריך לפרק אותו אם הוא היה כל כך מושלם? התשובה שקיבלתי הייתה מאד מרתקת, הוא ענה שמערכת "אדם הראשון" נשברה כדי לחזור את כל הדרך בחזרה לנקודה שממנה התחילה, אך בצורה מודעת ומתוך בחירה חופשית! כאילו שהאדם יחזור עם הבנה גדולה ושלמה יותר, ולא כאיזה זחל או גולם, משהו עם תובנה גדולה הרבה יותר. זה גרם לי לחשוב על כך שהעובדה שאנו מדברים, חושבים, מתלבטים, מרגישים ואוהבים, מעידה על כך שיש בנו משהו שלא קשור לפעילות הגוף הכימית, המוטורית או הביולוגית, שיש משהו מעבר לזה. אם רופא פותח את גוף האדם, הוא לא יכול למצוא או להבין איזה חלק במדויק גורם לך לחשוב או להרגיש כך או אחרת.

כאילו שפועל בך משהו ללא שליטתך.

כן. משהו שפועל מעבר לתפקוד גוף האדם.

אז מה חסר לאדם?

לדעתי בימינו האנושות איבדה את הדרך. האדם בתקופתנו לא רוחני, הוא אדם מאד חומרני.

ומה לדעתך אנשים באמת צריכים?

רוחניות. אני רק יכול להגיד שמה שהאנושות צריכה זה לצאת מהגשמיות שלה, לצאת מעבודת הפרך שבה היא נמצאת, לצאת מהחיים האלה, שהם חיים של הישרדות וסֵבֶל. עולם חופשי זה אומר שככל שהאדם יעלה בסולם הרוחני הוא יפסיק להחליף ארון כל שבועיים או מקרר כל חודשיים. הוא יתפנה לעסוק בדבר האמיתי, במה שמעלֶה אותו למקומות גבוהים. זה ימלא את העולם באור. ברגע שהאנושות עולה לדרגה כזאת היא הופכת להיות שְלֵמָה. ואולי זה גם מנקה... ההתעסקות בקבלה יכולה לנקות את העולם.

מהו החלום שלך?

החלום שלי הוא שנגיע למצב שבו כל האנשים יבינו שיש לאדם תפקיד בחייו - לשנות את הטבע שלו, לצאת מעצמו ולהתחיל להשפיע על האחר. להפסיק לחשוב שהוא מרכז העולם ולחשוב על כבוד, על הערכה ועל עזרה לזולת. אם כל האנשים היו נוהגים כך היינו מקבלים כוחות עצומים. היינו מתפקדים כמערכת שלמה אחת ולא כפרטים מפורדים כפי שאנו מתפקדים כיום.

כבר דיברת על אורות. חג החנוכה מתקרב ובא. מה אתה מאחל לנו לכבוד החג?

המצב כרגע קשה. וזה לא בגלל הערבים. המקובלים אומרים שאנחנו אמורים להיות אור לגויים, אבל בגלל שאנו לא ממלאים את תפקידנו, להיות אלו שמובילים את העולם לעבר התיקון הרוחני, אנחנו נענשים כל הזמן. זה הופך אותנו לגרועים הרבה יותר משאר העולם. חלה הדרדרות עצומה בקרב העם היהודי מאז ששבנו לארץ.

אני מאחל לנו שנתעשת, שיהיו לנו מנהיגים שיהיה להם יותר קשר לרוחניות, זה הדבר היחיד שיכול להציל את העם הזה. אני חושב שאם היינו מפותחים יותר מבחינה רוחנית, לא היינו צריכים להילחם עם שכנינו או בינינו, היינו חיים חיי שלווה ושגשוג. אני מאחל לנו שנעלה בסולם הדרגות הרוחני. yoav_b@kab.co.il

סיפורה של סופגנייה

ברצוני לשתף אתכם במקרה מאוד מיוחד שקרה לי בחג חנוכה האחרון. משהו שקורה לאחת כמוני אולי פעם במאה שנים. כולם הרי יודעים שאין אדם בעולם שיכול להישאר אדיש כלפי. למרות המראה העגלגל ומרקם השמנוני שלי אני מעוררת את היצרים הקדמוניים החבויים בקרב כל מי שמתקרב אלי. הריח שלי נישא למרחוק ומגרה את מיצי הקיבה ובלוטות הריר של ילדים, זקנים, נשים וגברים, ללא הבדלי דת, גזע או לאום. לפני שהם רואים אותי הם כבר יודעים שהגעתי וצועקים בשמחה "סופגנייה, סופגנייה". האמת היא שרק הילדים צועקים את שמי בקול רם ומתנפלים עלי ללא עכבות. המבוגרים שלמדו להסתיר את החשקים האמיתיים שלהם מאחורי מעטה החשיבות העצמית שלהם, מסתכלים עלי במבט מעונה, ומתחילים לחשב כל מני חשבונות מיותרים שמביאים אותם בסופו של דבר אל אותה תוצאה. אבל עלי הרי אי אפשר לעבוד כי אני שומעת את קולה של הבטן, המקום שאליו אני צריכה להגיע. ההתחשבנות של המבוגרים לא מועילה להם במאומה, היא עושה אותם רק יותר רעבים, ומתוסכלים, כך שכשהם כבר מכניסים אותי לפה הם בדרך כלל מצרפים אלי עוד חברה לצלחת.

עלי להודות שאני די נהנית מהרגשות מעורבים שמתעוררים בנוכחותי. בני האדם הם יצורים מאוד פשוטים, כל כך קל לקרוא אותם. מצד אחד הם מתים לבתר אותי לשניים כדי לגלות כמה ריבה הכניסו לתוכי ולנעוץ את שיניהם ישר אל תוך ליבי, אבל מן הצד השני הם מתייסרים: "ווי ווי כמה קלוריות יש בה", "מה עם הדיאטה?", "עוד מעט אראה כמוה" "מה עם הכולסטרול?". ואז, מייד, לפני שהם מספיקים להתייצב בדעתם, נחות עיניהם על אבקת הסוכר הלבנה הדקיקה שפיזרו עלי בעדינות דרך מסננת, ועל שאריות הריבה שזולגות משולי החור שבמרכזי, ומתעורר בהם חשק בלתי נשלט, שמקבל חיזוק רציני מאוד מהחושים "אח, איזה ריח, רק ביס קטן, נטעם רק מהקצה" כולם הרי יודעים שאין לי קצה כי אני עגולה, אבל כשהיצר עובד ההיגיון יכול לצעוק כמה שהוא רוצה. זרם התירוצים ממשיך לזרום "טוב לא כל יום חנוכה", "אם אני לא טועה זו מצווה, אז לפחות נעשה איזו מצווה היום", "לא נורא, מחר אני אצום כל היום". בקיצור, התוצאה צפויה מראש. למרות שחיי המדף שלי קצרים מאוד, יום או לכל היותר יומיים, עם חימום חוזר, לעיתים נדירות מאוד אני מגיעה לשיבה טובה. אחרי שגומרים לאכול אותי מתחיל הסיפור של ייסורי המצפון. "איזה אפס אני, איך לא יכולתי להתאפק?", "בא לי להקיא את גוש הבצק השומני הזה", "בפעם הבאה לא אכניס אותה לבית שלי, שהילדים יאכלו בגן וזהו". אבל אל דאגה, כולנו יודעים עד כמה קצר זיכרונה של הבטן האנושית, בטרם תחלוף לה שעה קלה יכול כל הסיפור הזה לחזור על עצמו. בסופו של דבר מסתיים חג החנוכה בניצחון מכריע של לפחות 14-0 לטובתנו, אני והיצר. יש לי ניסיון מצטבר של יותר מאלפיים שנה, חנוכה אחר חנוכה, שנה אחר שנה, גלגול אחר גלגול, מתקופת החשמונאים, שהמציאו אותי, ועד לדור ההיי טק, האינטרנט, והנינטנדו, כמעט תמיד אני מנצחת. רק לעיתים נדירות קורה לי מה שקרה השנה.

כשהתקרב אל דלת הכניסה הרגשתי שהוא שונה מכל השאר אבל לא ידעתי למה. כלפי חוץ לא ניכר עליו, אבל כבר אמרתי לכם שאני שומעת את הבטן. הבטן שלו רצתה את מה שכולם רוצים לבלוע אותי מייד, העניין הוא שהיה שם קול נוסף, חזק, סמכותי, אוהב. משהו שונה ומיוחד. הוא הגיע מוכן, לא הצלחתי להפתיע אותו. הוא בא כדי לגרום נחת רוח לזו שהכינה אותי, לזו שקנתה קמח, סוכר, שמרים, ביצים וריבה. ההיא שלשה את הבצק שלי באהבה כי רצתה לגרום לו הנאה. האישה שנתנה לי לטפוח בסבלנות וחשבה עליו כל רגע, רצתה שייהנה ממני. אותה אחת ויחידה שלו, שלא מפסיקה לחשוב עליו, שיודעת בדיוק כמה סוכר הוא רוצה שיפוזר עלי, ועל איזה סוג של ריבה הוא חולם. מייד כשהריח אותי ידע לזהות אותה בתוכי. הוא רצה לאכול אותי אבל חשב עליה, הוא הסתכל עלי ובחן כל פרט ופרט שבי רק כדי ללמוד עד כמה היא אוהבת אותו ואיך להחזיר לה אהבה. הבטן היצרית שלו זעקה למילוי אבל הוא כל כך התעמק במחשבה על אהובת ליבו עד אי אפשר היה לשמוע יותר את ביטנו. אהובתו, האופה שלי, עמדה ליד השולחן והתבוננה עליו בהערצה, כל כך רצתה שייהנה ממעשה ידיה, לא כדי שישבח אותה אלא רק בעבורו, שיתענג, שישבע.

שמעתי בבטנו קולות אחרים לחלוטין מאלו של שאר האנשים. גם החשבונות היו אחרים. לרגע נדמה היה לי שיש לו בטן נוספת, לא עוד בטן שרוצה להתמלא בפחמימות ושומנים, בטן שרוצה להתמלא מאהבת האופה. הבטן הזו השתלטה על בטנו הרגילה וקבעה את כללי המשחק. הוא רצה להיות בטוח שיאהב את האופה יותר מאשר את התענוג שיקבל ממני, במקום שאני והיצר נשלוט עליו הוא השתלט עלינו. ניסיתי את כל התכסיסים המוכרים, הברקתי את מעטה הסוכר, הזלתי החוצה עוד קצת ריבה, התחממתי מבפנים כדי להדיף יותר ריח, אבל כלום לא עזר לי, ככל שהתאמצתי לגרות אותו הוא החזיק חזק יותר במחשבה עליה, ומצא בתכסיסי סיבה טובה יותר לאהוב אותה, להעריך את עבודתה הנפלאה בהכינה אותי עבורו. לבסוף כשהיה בטוח מעל לכל ספק שהוא אוהב אותה יותר מאשר אותי, הוא גילה מה היא רוצה. היא רצתה שיאכל אותי עד הסוף שיגלה בטעמים שבי אותה, את אהבתה אליו. אז החליט לנגוס בי כדי לגרום לה נחת רוח. הוא ניצב מולה, נעץ את עיניו עמוק אל תוך עיניה, נגס בי ברכות ומצא בתוכי אלף אלפי טעמים שאיש מעולם לא גילה, כולם כאחד גרמו לו ריגוש עילאי. לרגע חשבתי שהנה עכשיו ישכח ממנה ויחשוב עלי אבל הוא בשלו, מצא בכל טעם חדש שלי סיבה לחזק אהבתו אליה, וכך נגס בי עוד ועוד, פעם אחר פעם עד שלא יכול עוד להבדיל ביני לבינה. הוא אכל אותי אבל לא בגללי אלא בגללה. הוא התאחד עימה בכל לבבו ובכל מאודו דרכי. לפתע גיליתי שאני לא קיימת יותר, שמעולם לא לשו את בצקי ולא אפו אותי אלא עבור הרגע העילאי הזה, בו התאחדו האוכל והאופה באהבתם זה לזו בזכות הטעמים שמצאו בי. הייתי מאושרת, סוף סוף הבנתי לשם מה אני קיימת.

מושגים לחנוכה

בית המקדש

על פי הקבלה המושג "בית" מסמל את רצונותיו של האדם, והמושג "קודש" מסמל את תכונת הנתינה לזולת. אדם שתיקן את כל רצונותיו, משימוש בהם לתועלתו העצמית לטובת נתינה לזולת, נקרא ש"בנה את בית המקדש" הפנימי שבתוכו.

הדלקת נרות חנוכה

הדלקת הנרות מסמלת תהליך פנימי באדם שבו הוא מפתח ומרחיב, שלב אחר שלב, את הקשר שלו עם הכוח העליון עד למצב השלם שנקרא "חנוכייה". תפקיד פעולת הדלקת הנרות להזכיר לנו שאנו צריכים להדליק את נר החנוכה גם בליבנו.

שמן

השמן שממנו מורכב נר החנוכה המקורי מסמל את הרצון - את החומר שממנו עשוי האדם.

יוונים ומכבים

המלחמה בין היוונים למכבים מסמלת מאבק בין שני כוחות הנמצאים באדם: הרצון לקבל לתועלת עצמו (אגואיזם) כנגד הרצון לתת (אלטרואיזם). ניצחון המכבים על היוונים, מעטים מול רבים, הוא סמל לניצחון הכוח הרוחני שבאדם על פני הכוח החומרי שבו. מלחמת המכבים מסתיימת עם ניצחונה של כל האנושות על הרוע האגואיסטי שבה. במערכה זו היהודים ממלאים את תפקיד ה"מכבים" כלפי האנושות, כפי שכתוב "ותהיו לי ממלכת כוהנים".

נס

התגלות הכוח העליון באדם נקראת "נס". גילוי זה חושף בפניו זווית ראייה חדשה ושונה מהאופן שבו ראה את הדברים עד כה. האדם מגלה שהמציאות סביבו מושלמת, שתמיד הייתה כזו, ורק טבעו האגואיסטי מנע ממנו להרגיש זאת.

פך השמן

"פך השמן" הוא סמל להתעוררות ראשונית בלב האדם, לחיפוש הקשר עם הכוח העליון.

אור וחושך

הרגשת הקשר הרוחני עם הכוח העליון נקראת "אור" והרגשת העדר חיבור כזה נקראת "חושך". לחג החנוכה קודמת ההרגשה שאנחנו נמצאים בחושך, כלומר בהעדר הקשר עם הכוח העליון.

חנוכה

המילה חנוכה מורכבת מהצירוף חנו-כה ומסמלת חנייה, מעבר בין שני שלבים בהתפתחותו הרוחנית של אדם. זהו זמן מיוחד של התכנסות פנימה וחידוש כוחות לקראת חלקו השני של המסע הרוחני. המסר של חנוכה הוא להגיע לחנוכת הבית בלבנו, כלומר לתקן את הלבבות שלנו על ידי חיבור ואיחוד בינינו.