שיעור בוקר 12.02.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 489,

"מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם"

שמענו מאמר "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם"¹, כרך ה', שלבי הסולם, עמ' קע"ז.

"מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם". זה באמת לא כל כך מובן. הרי הבורא ברא נבראים, יש כל מיני סוגי נבראים, חכמים, טיפשים, רעים לפי האופי, טובים לפי האופי, עצלנים, וכאלה שהם באמת עם מרץ גדול לכל דבר, והכול הוא ברא. במה האדם אשם שנברא עם איזשהן תכונות טובות, רעות, הכול צריך להיות כאחד כלפי הבורא. אנחנו יכולים להגיד שלמישהו יש מצב רוח יותר טוב, אופי יותר טוב, תכונות יותר טובות. או בכלל מצד הטבע, מצד הבורא, הוא יותר חכם, יש ויש.

אבל כלפי הבורא הרי אין שום הבדל. איך יכול להיות שיש הבדל? הוא צריך לתת לכל אחד אותה אפשרות להתקדם אליו, ולא שתהיה העדפה של אחד על פני האחר. הרי משפטי הבורא הם יושר וצדק, איך בכלל אפשר לחשוב אחרת? אבל אנחנו רואים שיש כל מיני סוגי נבראים.

גם איסור לימוד תורה לעכו"ם. יש ישראל, יש עכו"ם. ישראל זה "ישר אל", שרוצה כל הזמן להגיע לבורא וכל הזמן לנעול את עצמו ממש עליו, ולא לברוח מלראות כל הזמן את הבורא כמטרה וכדבר הגדול והחשוב, "ישר אל", ישראל. ועכו"ם זה עובד כוכבים ומזלות, שמחפש את הכוחות והסיבות לנעשה בכל מיני מקומות או דברים אחרים סביבו. גם זה ודאי לא אשמת האדם, זה תלוי באיזו דרגה הוא נמצא.

אז מה כל כך חומרת המצב, מה מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם? מפני שהתורה יכולה להיות סם החיים וסם המוות. היינו, אדם שלוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לא לכיוון הנכון, הוא מתרחק מהמטרה. סך הכול הוא לא גורם לשום דבר. ודאי שגורם לדברים נוראים בעולם הזה בזה שמשתמש בעולם הזה לא לכיוון הנכון, לא בדיוק בנתיב ההתקרבות לבורא, אבל העיקר זה מפני שהוא טועה בדרך, לוקח כוח ונוסע לכיוון ההפוך.

וככל שמתרחק, כך הוא יותר מתבלבל ונכנס לכל מיני כישלונות ויש לו כל מיני הפרעות, שהם כישלונות והפרעות כדי להחזיר אותו בחזרה. אבל הוא כבר לא מבין אותם, כי נסע לכיוון הפוך אז יש לו ממש סטייה גדולה, וזו ממש ישועה מלמעלה, שמחזירים אותו, נותנים לו שוב התעוררות מדי פעם לכיוון הנכון, ובכל זאת דרך ייסורים גדולים. עד שתופס את עצמו ומתיישר ופתאום שוב מגלה שיש מטרה שאליה צריך להגיע.

אבל כל פעם שלא סידר את הכוונה שלו נכון לבורא ולמטרת הבריאה, ובירר בדיוק מי זה הבורא, ומהי בדיוק מטרת הבריאה, אם לא סידר את זה, אסור לו לקחת את כוח התורה וללכת, להמשיך. זה ממש כמו כלי ירייה, שיורה בו לפני שכיוון את הרובה לכיוון הנכון, זאת אומרת בדיוק למטרה, ואז הוא יכול להזיק במקום להועיל.

כל אחד ואחד נמצא בדרגת העכו"ם, והוא רק צריך לבדוק את עצמו. עד שבודק את עצמו ורואה, שבהחלט כל המחשבות, הרצונות, הכוונות והמטרות שלו בדיוק נפגשים בבורא, גם החיים העתידיים שלו, המצב העתידי שלו, ומה שהוא רוצה לדעת ומה שהוא רוצה להשיג, ואיך שהוא רוצה להרגיש ואיך שהוא רוצה לראות את כל הסביבה ואת עצמו, הכול הכול נפגש בנקודה אחת, שהנקודה הזאת נקראת הבורא.

אז אם לא כיוון וקיבץ את כל העתיד שלו מכל הנתונים, שמצפה, שרואה מהעתיד, אם לא קיבץ אותם עדיין בנקודה אחת שהיא הבורא, אסור לו לקחת את הכוח שנקרא תורה ולהתקדם. אלא הוא חייב לעמוד בבירור וממש לברר, ככל שניתן לברר לדרגתו, וכשיעשה את הבירור ויבקש כוח התקדמות, שיבוא אור מקיף שיטפל בו, שיקדם אותו, שייתן לו יותר חן דקדושה, יותר הרגשת האלוהות בעולמו, יותר אין עוד מלבדו, אז ודאי שאחרי שתהיה לו ההכרה הזאת שוב, יבואו אליו הפרעות נוספות ובלבולים נוספים, אבל הם כבר יהיו ברזולוציה יותר עדינה.

זה כמו שאפשר למדוד איזשהו מרחק במטר, במילימטרים, ואפשר במיקרונים. אז הוא מתחיל למדוד כבר את הסטיות שלו על ידי הפרעות. בדיוק ההפרעות האלו הן מראות לו עד כמה הוא נעשה יותר רגיש, עד כמה הוא יכול להבדיל עכשיו בכל דבר. אם קודם ראה רק דברים גדולים שמפריעים, עכשיו הוא רואה אותם יותר קטנים. לא יותר קטנים, אלא הוא רואה אותם יותר מדויקים ויכול להבדיל עוד יותר ועוד יותר.

וכך אנחנו צריכים להבין שעל אף שנראה לנו שההפרעות שבאות הן אותן הפרעות, וכישלונות, ובלבולים, הכול חוזר כל הזמן, נמאס כבר, אנחנו לא מרגישים, אבל כל פעם שאנחנו בודקים את ההפרעות, אנחנו רואים את התמונה, מבררים את המטרה בעין יותר חדה, בתכונות יותר עדינות, ממש בדקות יתר.

צריכים להגיד שהעכו"ם הזה שכל הזמן קם בנו, זה לטובתנו, כי אנחנו על ידו יכולים עוד ועוד להתכוון למטרה. והאמת, שאין מרחק בינינו לבין הבורא, שאנחנו מתארים אותו בדרך כלל כמרחק של 6000 מדרגות, 125 מדרגות. אלא המרחק הוא בדיוק שאני יכול לראות את ההבחנות האלה אני ובורא, מה מפריד ביניהן ומה משווה ביניהן. המרחק ביני לבינו הוא עמקות ההבחנות שלי.

כשאני כך מתייחס למציאות, זה יותר נכון. כי אני לא צריך לרוץ לאף מקום, אלא אני צריך להתקבץ בתוכי ולראות כמה "האני" מבין יותר מי זה הבורא, מי אני, מה זה נקרא להשוות איתו צורה, להתקרב אליו, לפענח את כל ההבחנות האלה בצביונם האמיתי, הרוחני, כפי שבעל הסולם מגדיר לנו ב"פירוש המילות". ותמיד שיהיו לי אלה ההבחנות הנכונות. כלומר אם אני נתקע באמצע היום באיזה בלבול, אז כדאי להתעמק בפנים ולקחת הגדרות מ"תלמוד עשר הספירות", ממש לדפדף בספר ההגדרות, ולמצוא מה זה בורא, מה זה נברא, מה זו השוואה, מה זו התקרבות, ומה זה, אחד, יחיד, מיוחד, אין עוד מלבדו. כל מיני הגדרות שאם אני מברר אותן, אז על ידי זה אני מכוון נכון את כלי הירייה שלי למטרה.

פעם הייתי חודשיים בתותחנים, וראיתי איך מסדרים שם את הכיוון הנכון. יש טבלאות, כל מיני דברים, רוח, מרחק, ראש כזה, כמה קילו אתה צריך להכניס לחביות של חומר נפץ. אתה לא רואה את המטרה, היא נמצאת נגיד שלושים קילומטר ממך, עשרים קילומטר ממך, ואתה חייב לחשב כמה אתה מסוגל נכון יותר לעשות את זה.

תלמיד: יש לאדם תקופות שהוא לא מסוגל להיכנס למטרה, ובשביל להישאר בדרך הוא חייב למצוא חומר דלק או לקבל לעצמו מטרה אחרת, שהוא יודע שהיא בסטייה, שהיא לא קשורה לדרך, אבל ממנה הוא מקבל לפחות איזו חיות. עכשיו קראנו במאמר שאם אתה נותן חיות לרצון לקבל, אז הוא רק מקשה עליך. מאיפה תמצא את הכוח להתקדם גם כשאתה כבר לא יכול להחזיק את המטרה? אתה יודע שאתה צריך להתקדם לשם ואתה פשוט לא מסוגל.

אתה אומר כך, יש לי לפעמים כאלה מצבים שאני עייף. כתוב "ואתה עייף ויגע", השאלה ממה אתה עייף, "ולא רואה את אלהים"², אז מה לעשות? אתה אומר כך, אני מכבה את האורות והולך יעני קצת לתת לגוף משהו.

תלמיד: לא. אני מנסה לקשור דברים שהם לא קשורים למטרה, כדי לקבל מהם חיות או תענוג בשביל שיהיה לי כוח להמשיך בדרך.

מה ייתן לך כוח להתקדם בדרך במקרה כזה, תגיד לי? אם המטרה לא מושכת ואין לך כוח להתקדם אליה, אז איזה כוח, חוץ מכוח משיכה אליה, יכול לתת לך התקדמות נכונה?

תלמיד: אתה קושר לזה שאם תתקדם בדרך, אז יסתדרו דברים בגשמיות למשל. אתה קושר את זה לרמה שאתה יודע שזו לא רוחניות, אתה יודע שלא לשם אתה הולך.

יש ודאי בהתקדמות שלנו ‫כל מיני רמות. הרב'ה גם אומר, ‫הלומד על מנת לקנטר, ‫הלומד על מנת ללמד, להיות רב'ה גדול, ‫ כל מיני דברים.

‫

תלמיד: ילדיו, משפחתו.

‫כן, שיהיה לי טוב בעולם הזה, ‫בעולם הבא, כל מיני דברים כאלה. ‫האם אנחנו יכולים בצורה מבוקרת ‫להחליט, עכשיו אני לא רואה את הבורא, ‫אין לי כוח להתקדם אליו, ‫אלא אני עכשיו אלמד כדי שאהיה יותר חכם. ‫ואם אני אהיה יותר חכם, אז אולי אני ‫אלמד את החוכמה הזאת באיזו קבוצה, ‫ואני אקבל מהם התרוממות והתפעלות. תהיה לי התרוממות והתפעלות מזה ‫שיחשבו עליי שאני רב גדול, ותהיה לי התפעלות ‫והתרוממות ‫מזה שהם באמת משתוקקים לבורא ‫ואני לא. וכמו שכתוב "מכל תלמידי השכלתי", אז ‫אני באמת אמשך אחריהם. ‫אני לא אגיד להם על זה, ‫שלא ידעו שאני כזה חלש, ‫אני אשחק לפניהם כגיבור, ‫אבל בעצם אקבל מהם חומר דלק. ‫מותר או לא מותר כך לעשות?

‫תלמיד: הוא מדבר ‫על זה כסם המוות. ‫זה בדיוק מה שעושים כל העמך ‫שלוקחים את התורה ‫ואת המצוות לתענוגים בהמיים.

אתה אומר שזה לא בסדר. אבל השאלה היא כך, האם אין לי ברירה אחרת ‫ואני הולך להתנתק לגמרי מזה, ‫או אני נשאר כך כמו בהמה, וודאי שהמטרה היא לא בורא כרגע, ‫אבל האם להתנתק זה יותר טוב?

‫

תלמיד: זה מה שהוא כותב, ‫ ‫אלה שלא מתעסקים בתורה הם עוד לא בסם המוות, ‫הם פשוט לא בתורה, ‫הם לא בעסק. ‫אבל אם אני אלך לכיוון הזה ‫ואני אקח את הכלי הזה, ‫ אז אני באמת אירה לכיוון ‫שאני יודע מראש שהוא טעות, ‫ואז אני אדפוק את עצמי יותר,‫ זה יגרום יותר נזק.

‫ אתה אומר כך, שאם אני אלך ‫לכיוון הזה, ‫ונניח שאני אלך ללמוד וללמד ואקבל מזה כבוד, ‫אז על ידי זה ‫יבוא כבוד ויבואו תענוגים ‫ואני לא אוכל להתנזר ‫ולברוח מהם, וכל הזמן אשרת את ‫הקבוצה כדי שהם יתנו לי כבוד ‫וינפחו אותי הלאה והלאה. או שאולי הבורא אחר כך ‫יציל אותי באיזושהי צורה, ‫אבל לפחות יש לי איזשהו קשר ‫עם הרעיון שלו. ‫מה עושים? ‫

תלמיד: אני שואל.

אני לא יודע. ‫

תלמיד: אני גם לא יודע.

‫אז נחשוב? ‫אני לא אתן לך תשובה. ‫

תלמיד: ‫לפעמים כשהתמונה מתחדדת, ‫האדם נדבק בעליון ‫ומרגיש פנאטי, ‫והוא לא יודע אם הוא באמת ‫נדבק בעליון או שהוא עוצם עיניים עכשיו, וכך הוא נמצא כל הזמן.

‫כל עוד הבורא לא מתגלה, ‫תמיד יהיו לנו ספקות. ‫ואת הספקות האלה, אם מישהו אחר פותר ‫במקומך, אז הפסדת. ‫לכן כל אחד שיישאר בהפרעות שלו, ‫רק אנחנו צריכים לתת לכל אחד ‫אפשרויות יותר מועילות לפתרונות, ‫שיהיה לו יותר חומר דלק, מרץ, ‫אבל בעצם כל אחד ואחד ‫חייב לפתור בעצמו. ‫הדברים האלה הם נחוצים לכל אחד, ‫זו בעצם הסיבה ‫שאנחנו נמצאים בחושך. ‫

האם אני עכשיו אענה לכם ‫על כל השאלות? ‫ אתה יודע כמה שנים ‫הייתי בא לרב'ה ושואל אותו, והוא היה אומר "‫באמת ככה? באמת? ‫אני מצטער". ‫היה לי רצון לקרוע אותו ‫ממש לחתיכות, ‫"תראה מה אני סובל לידך, ‫זה נקרא תלמיד? ‫זה נקרא שאתה אוהב אותי?". "‫ישועת ה' כהרף עין", ‫זה מה ששמעתי. ‫באמת, שמעתי שנים, "‫ישועת ה' כהרף עין", ‫ "תחכה, כל רגע זה יבוא, אוטוטו". ‫

אני זוכר, פעם ראשונה ‫כשקיבלתי איזו מין הברקה כזאת, ‫באתי למנחם אדלשטיין, ‫הוא גר ליד המקום הישן שלנו, ‫ואמרתי לו, "מנחם, ‫מה עכשיו עושים?", הוא אמר ‫"חכה, הכול יהיה בסדר, ‫עכשיו הכול פתוח לפניך". ‫לאחר כמה זמן ‫הכול נסגר לזמן ארוך מאוד ‫ושום דבר לא קרה. ובאתי אליו והוא אמר, "מה חשבת? ככה זה". ‫הם היו זקנים קשים מאוד, ‫בשום דבר לא עזרו. ‫אין ברירה. ‫היו שלושת הזקנים האלה, ‫הרב'ה, מנחם אדלשטיין והלל גפשטיין. אי אפשר להשוות ביניהם, ‫אבל גם הם היו במשהו. אף אחד לא נתן שום תשובה, ‫אני זוכר שנה, שנתיים ראשונות, ‫זה היה פשוט ככה.

כי ‫אין מה לעשות, ‫תלמיד חייב לעבור את כל ההבחנות ‫ולקבל מהן התרשמות אישית משלו. ‫אחרת אם אתה אומר לו, ‫אז זה יעבור לו בשכל. ‫ובשכל יש היום, אין מחר, ‫זה כלום, זו לא רוחניות, ‫שכל זה מכונה. ‫זה חייב לעבור בתוך הרגשות שלו, ‫וברגשות שלו מתוך החסרונות שלו ‫יהיו השגות וכישלונות, ‫אכזבות וגילויים, ‫הכול מתוך הרצונות שלו. לכן אסור לך להכניס משהו שכלי ‫בִמקום רגשי.

‫תלמיד: אבל איך אתה יודע ‫אם אתה בכלל במשחק?

‫אם היית יודע, אז היית רגוע. ‫‫אם היית יודע, אז לא היה לך כלי, אלא ‫ברוך ה'. ‫למה זה נסתר? ‫ההסתרה מושכת.

‫תלמיד: השאלה אם היא מושכת בכיוון נכון, ולא תגיע בטעות למקום אחר ‫במקום להגיע למה שאתה צריך להגיע.

‫גם זאת שאלה. ‫אין מה לעשות, ‫אין כאן שום אפשרות, אלא ‫‫רק קצב הוא הפתרון. אם תבוא אליי ותבקש, ‫"תן לי פלפל ‫כדי שאני אסתובב יותר מהר", בבקשה. ‫אבל חוץ מזה, אין מה לקבל ‫לא מהרב, לא מהספרים ולא מהחברה. ‫רק דלק יותר מועיל, ‫יותר מזרז.

תלמיד: ‫אני אתן דוגמה מתותחנים. ‫גם בתותחנים ‫אתה מכוון באזימוט, ‫יכול להיות שטעית בכיוון הנכון, ובחישובים ‫זה נראה אותו דבר, ‫כי זה 180 מעלות, 3200 אלפיות. ‫איך פה אתה לא יודע ‫שאתה בדיוק הפוך על הפוך? ‫בסדר, קצב, ‫אבל ‫יכול להיות שאני ‫דוהר בכיוון השני לגמרי.

‫אז מהר מהר תגיע לאיזשהו קיר ‫ותחזור. ‫

תלמיד: ה‫אם כדאי להשתוקק להיות רגוע?

‫להשתוקק להיות רגוע? ‫‫כל הבחירה שלנו היא לבחור בקצב, להוסיף בהתקדמות. ‫העולם הזה מסתובב, ו‫הוא צריך להגיע לגמר התיקון כמו שהוא מסתובב ‫בצורה טבעית נגיד במשך מאה אלף שנה. ‫אתה עברת בכל הגלגולים הקודמים ‫גם משהו ‫בצורה טבעית. ‫עכשיו, בצורה על טבעית, ‫אתה יכול את כל הדרך ‫שנשארה לך עד גמר התיקון ‫ללכת עם העולם הזה ‫לא עוד נגיד שבעים אלף שנה, ‫אלא תוך שבע, עשר שנים. ‫זה בסך הכול מה שאתה יכול לעשות. ‫אז איך זה לא למהר את הדרך? ‫זו הבחירה היחידה שיש, ‫ללחוץ יותר על הגז או לא. ‫

האמת, החבר חושב שהוא נכנס ‫לכל מיני דברים. ‫תעשה הכול רק ביותר קצב. ‫הקצב הוא המאמץ הפנימי ‫במה שאני צריך, להוסיף מאמץ פנימי - ‫בלהתחבר עם החבר, ‫ אני עוד קצת לוחץ על עצמי. ‫לקרוא, ללמוד, אני עוד קצת לוחץ על עצמי. ‫‫לעשות את הדברים האלה, ‫ועוד טיפה לתת שם לחץ. ‫לא שאני ‫ממש ארוץ מפינה לפינה, ‫כי מה יש מזה חוץ מרוח. ‫קצב, הכוונה היא שאני מוסיף ‫מאמץ משלי בכל הפרטים ‫שאני צריך לבדוק ולדייק.

‫כמו שעכשיו, אתה יושב שעתיים וחצי בשיעור, רק תעשה על עצמך מאמץ ‫להיות יותר מרוכז בשיעור ובמטרה שלו כלפיך, לא יותר. ‫אל תברח מהכוונה הזאת, ‫משיעור ומהמטרה שלו. ‫"רק ‫שאני לא אברח מזה", ‫זה נקרא שכבר אתה נמצא בדרך. ‫ואם אתה לוחץ, מפחד ‫להיפרד מהמחשבה הזאת, אז ‫זה נקרא שאתה מגביר את הקצב, ‫ולא פתאום נזכר פעם ‫בכמה ימים.

‫תלמיד: איך בן אדם בודק שהוא לא טעה בדרך, ‫שהוא לא סטה בדרך?

‫איך לבדוק שלא סטית בדרך? ‫הוא אומר לנו שזה צריך להיות ‫לפי מכתב בדף ס"ד, "‫אני, הפעולה שאני עושה ‫והבורא נמצאים בקו אחד". ‫מה שאני עכשיו עושה, ‫האם על ידי זה אני נמצא ‫בכיוון למטרה ‫שהיא להתחבר עם הבורא, ‫שאני אהיה כמה שיותר קרוב אליו, ‫ואוכל כבר להתחיל לפרש כאן ‫מה זה קרוב, מי זה הבורא. ‫אבל אפילו שלא, רק לא לשכוח ‫שזה מחובר לבורא ‫ואני רוצה להרגיש ‫שאני פשוט קשור אליו. אני רוצה להרגיש שאני קשור, ‫ואז לא יהיה לי מאמץ שכלי, ‫אלא תהיה לי הרגשה. ‫הרגשה זו הרגשה, ‫זה כמו שאני מרגיש נגיד חום או קור, ‫אז אני שוכח מזה? ‫אני לא שוכח, אני מרגיש, ‫אני לא צריך זיכרון. ‫

תלמיד: ‫איך אני מחבר את הפעולות ‫הגשמיות כלפי המטרה?

איך לחבר פעולות גשמיות ‫כלפי המטרה זה דווקא מאוד פשוט. ‫איזה מהפעולות ‫הגשמיות שלי ‫שאני לא יכול לחבר אותן למטרה? ‫אני בודק, יש בין הפעולות הגשמיות בחיים שלנו כאלו ‫שאני מוכרח לעשות אותן כמו, ‫לעבוד, לישון, לאכול, ‫לרחוץ את עצמי, ‫כלומר לטפל בבהמה שלי. ‫אני צריך משפחה, את זה ‫אתה יודע כבר. לתת ל‫אישה ולילדים הכול. ‫למה? כי ‫הבורא סידר ככה שאני צריך בזה ‫לעבוד. ו‫אם הוא סידר ואני עושה, ‫זה נקרא מצד אחד הכרחי, ‫מצד שני אני מקבל את זה ‫כהכרחיות מצדו, ‫הוא מחייב אותי לזה.

‫אם אני מתייחס לכל הדברים האלה ‫בגלל שהוא חייב אותי ואני עושה, ‫אז הם נכנסים לקדושה. ‫אז יוצא שעשרים שעות ביום ‫אני עושה פעולות שהבורא מחייב. ו‫כמה אני מקדיש ממש לרוחניות שלי? ‫שעתיים וחצי כאן בבוקר, ו‫עוד לנסוע לכאן חצי שעה, ומכאן ‫לנסוע חצי שעה, ‫זה שלוש וחצי שעות, ‫ונגיד עוד חצי שעה אולי ‫במשך היום בערב ובצהרים. סך הכל ‫עשרים שעות ביום אני נמצא בפעולות ‫שהן לא קשורות כביכול לרוחניות.

‫אבל אם אני יודע שאני מבצע אותן מפני שהבורא ציווה, ובפעולות האלה שאני עושה אני מרגיש שזה בא ממנו, שהוא מחייב אותי ואני עושה את זה בגללו, כי הוא ציווה כדי להגיע אליו, על ידי מה שאני מקיים, אז כל הפעולות, כל העשרים השעות האלו הן נעשות אמצעי. אני הולך לישון ועל ידי זה אני מתקדם, אני אוכל ועל ידי זה אני מתקדם. וכך כל פעולה ופעולה הופכת להיות למה שמקדם אותי, מקרב אותי.

תלמיד: אני מרגיש שזה נמצא בהכרה, אבל זה מרגיש לא מספיק.

לא צריך לעשות יותר מלהכניס לכל פעולה שלך את "אין עוד מלבדו". אז אתה כבר נמצא באיכות מסוימת ודאי בדרגה מסוימת, אבל כבר אתה נמצא באיחוד עימו, עד שהאיחוד הזה באמת יתגלה לך.

והוא יתחיל להתגלות בצורה יותר רגשית, זאת אומרת "הכרתית", עד שיתגלה לך במלואו שזה כבר נקרא גמר התיקון, עולם אין סוף, שזאת המטרה בסך הכול. אבל איך זה יתגלה? דרך פעולות כאלה קטנות שאני עושה עכשיו, והאם אני מודה לעצמי שמה שאני עושה זה מניתוק או בחיבור עם הבורא, זה הכול.

אפילו תשקר לעצמך שאת זה אתה צריך לעשות, למשל אני צריך לגנוב, כי אם אני לא אגנוב, לא יהיה לי מה לאכול - אני מדבר על דברים יפים שיהיה לי מה לאכול, כי אני לא רוצה לתת דוגמאות על דברים לא יפים. אתה מבין אותי.

אבל אם אני לא אגנוב לא יהיה לי כוח, לא יהיה לי מרץ, אני לא אוכל לספק את הצרכים שלי. אז אני לא אוכל ללמוד. אדם עושה לעצמו כל מיני הצדקות כאלה לפעולות הלא כל כך ישרות וטובות שלו. לא חשוב, האמת לא חשובה.

בינתיים הוא לא מסוגל אחרת, אבל גם בזה הוא קושר את הבורא. אז יש בו גם מעשים כאלו שהוא לא יכול להתנזר מהם. אבל תכניס אותם בפנים ואל תסתיר את הדברים האלה מעצמך, כאילו אתה מוחק מהעשרים השעות כמה זמן שהבורא לא נמצא. לא. שיהיה נמצא בפנים עם כל הפעולות הלא יפות שלי.

תלמיד: מה זה "להכניס"? לחשוב?

כן. תחשוב, תחשוב. ואז תראה כמה בכל זאת אתה פתאום מתחיל גם בפעולות האלו להתנהג אחרת. זאת אומרת, הבורא מסכים במקום להיות נסתר ממך, שאתה תתחיל למצוא אותו בכל מקום שאתה נמצא, מכל מצב. תאמין לי שאין דבר יותר גרוע מלמחוק אותו משדה הראיה. תזמין אותו לדבר הכי גרוע, הכי מגונה, הכי לא ישר, לא חשוב מה.

תלמיד: אפילו משהו רטרואקטיבי, נגיד מה שעכשיו עשיתי בשלוש שעות האחרונות אני מייחס אליו?

גם רטרואקטיבי. הרב'ה כותב, להצטער על זה שיצא מהקדושה ועכשיו הוא מצטער על זה ומעתה והלאה מחליט שבכל הכוח לא ייפרד יותר שוב.

תקראו "שמעתי" שם הכול כתוב.

תלמיד: יש כל מיני הפרעות גם בגשמיות הן צריכות להיכנס?

ה"הפרעות" נקראות "עזר כנגדו", והן הופכות להיות למועילות אם אתה מצרף אותן עם הבורא יחד, עם המקור של ההפרעות. אם אני מקבל מכות אז זה ממש נורא ואיום. אם אני מקבל מכות ואני מסתכל מי נותן לי מכות, אז כנראה יש בזה הצדקה, ועל ידי זה יהיה לי שכר, אני מתקדם כבר אחרת ואז המכות שלי הופכות להיות למשהו ככה מתוק, לא. אלא חיבור לאמת.

תלמיד: איך אדם פותח עצמו כלפי החברה?

זה משהו אחר. חכה.

תלמיד: לשקרים האלה שאני רוצה לקשור לבורא.

למה "שקרים"?

תלמיד: אמרת, אפילו אני הולך לגנוב בשביל שאחרי זה יהיה לי כוח ואני אספק את הצרכים שלי.

העניין הוא כך, שאתה בכל זאת תלך לגנוב. אז אם אתה כבר הולך לגנוב, תצרף לזה בורא. אתה לא אומר, "יופי. אני נזכר אפילו בבורא עכשיו שאני אלך לגנוב, גם זה יהיה קדושה". לא. אתה הולך לגנוב, אתה יודע שאין לך ברירה, או שתמחוק אותו מעצמך בזמן הגניבה, או אתה בכל זאת תגנוב יחד איתו. אז רצוי יחד איתו.

תלמיד: נגיד, עכשיו אני כבר רוצה לקבוע את הפעולה הבאה שלי לפי הבורא, ויש לי שני דברים, שאחד יותר מתאים לרצון לקבל שלי ואחד קצת פחות. אני יכול לתרץ את מה שמתאים יותר לרצון לקבל שלי ולהגיד, "אם אני לא אעשה את זה, ואני אכניע את הרצון לקבל, בורא לא בורא, רב לא רב. עכשיו, השאלה מה עדיף?"

לא מן הסתם כתוב, "אני הנמצא בם בתוך טומאתם".³ "שוכן", לא חשוב. "נמצא" זה מספיק. והעניין, שאם באמת הוא נמצא בתוך הטומאה שלך ואתה יודע שאתה נמצא בטומאה, וגם הוא נמצא שם יחד, אז אתה, הוא והטומאה שלך זה מתקדש. הפעולות האלה כבר הופכות להיות לתיקונים ולמרות שאתה רואה שאתה לא יכול עדיין להתנזר מהן, אתה נמצא בהן ואתה לא נרגע, אלא בכל זאת אתה משתמש בהן להתקדמות.

תלמיד: אבל זה הורס את ההתקדמות. זה מראה לי עד כמה אני באמת לא בדרך ועד כמה אין לי גדלות מטרה, ושאני לא מוכן לוותר.

מי אמר לך שלראות כמה אתה לא בדרך זו לא התקדמות? אתה מגלה אפילו כמה אתה מסכים להישאר בדבר נמוך יחד עם הבורא ואיך שאתה מסתדר. אתה מגלה את הדברים האלה, איך לא אכפת לך ואיך אתה מסוגל לחבר כל קדושה עם כל קליפה ולהגיד שיש קשר ולהצדיק את עצמך. זאת אומרת, כאילו אתה נהנה כפול, מהבורא שנמצא יחד איתך, ומהמעשה עצמו.

תלמיד: אבל זה גורם למצב בו הנברא אומר, "רגע, הבורא ברא את כל הרצונות והמחשבות שלי, וגם את הטומאה שלי הוא ברא, אז טוב, זה ממנו" מדובר בסוג השלמה מסוכן.

אם הבורא נמצא בכל זאת בפנים ואתה מברר שהוא שם, יש לך קשר איתו והקשר הזה לאט לאט מוציא אותך החוצה. אין גרוע ממצב בו אדם שוכח מהבורא, זה הדבר הגרוע ביותר. אבל כשהוא לא יכול להתרומם מהקליפה מדובר במצב שלו, זו תוצאה מהקשר בין אור מקיף לרשימו שבתוכו, והוא לא יכול לשנות אותו. לאחר שאדם גמר ובדק את הכלי ומגלה שהמצב הזה רע, הוא מתחיל כבר לצאת, להתנזר מהרע הזה, כי הוא לא מסוגל להיות בו. אם אדם מרגיש משהו כרע הוא נדחה ממנו בצורה טבעית.

תלמיד: אבל אני לא מרגיש שזה רע.

בסדר, עכשיו אתה לא מרגיש, תרגיש בהדרגה, אין לך ברירה. אבל אם הבורא לא יהיה, הנוכחות שלו לא תהיה, ולא תקשור את הדברים האלה בצורה כלשהי להתקדמות הרוחנית, ועוד להיפך, תסכים ותאכל את עצמך על כך, לא תוכל לצאת מזה אף פעם.

תלמיד: אומרים לי שכדי לצאת מהמצב צריך חברה לספוג ממנה את גדלות המטרה, ואם קודם ראיתי שאני לא בסדר, עכשיו כנגד קנה המידה של החברה זה פי מיליון. כי אם אני לוקח את גדלות הבורא ורואה את המצב שלי, ביחס לקבוצה, ביחס למטרה, זה יכול לגרום לי לברוח הרבה יותר מאשר רציתי קודם.

ממה לברוח?

תלמיד: לא יודע, מהכול, לכבות את השלטר.

לא, למה? אם הם מספקים לך את גדלות הבורא, איך תברח מדבר גדול?

תלמיד: זה רק מראה לי כמה אני הפוך, כמה אני חלש ביחס אליהם.

לא חשוב, הגדלות לא נעלמת, את זה אתם לא מבינים. אם אני בעצמי מספק לעצמי את גדלות הבורא, ואני מעצמי מספק לעצמי את הכרת הנבזות שלי, אז אני הסיבה לשתי הנקודות האלה כתר ומלכות. ואז אני אומר, אני אמחק את שני הדברים האלה, הם הרי תלויים בי, אני הסיבה, אני שוכח, מוחק וגמרנו, החיים שלי פשוטים, טובים, ברוך ה', לא אכפת לי כלום, חזרתי להיות בהמה.

אבל אם החברה מספקת לי את גדלות הבורא ואני מעצמי על פני הגדלות הזו רואה כמה אני נבזה, אז אלה שני מקורות שונים לכתר ומלכות. ואז אני לא יכול לברוח, הם מחזיקים אצלי את הכרת גדלות הבורא ואני לא יכול לעשות כלום.

תלמיד: מה שהחברה נותנת לא שייך לי.

מה ששייך או לא שייך נמצא בך. זה כמו במחשב, קיבלת הודעה, היא כבר נמצאת במחשב שלך, אם כי המקור שלה בחוץ, היא נמצאת בפנים, אצלך. קיבלת מהם את הכרת גדלות הבורא, אתה לא יכול למחוק אותה, כי הם נתנו לך ולא אתה. אתה לא יכול למחוק. יוצא שהראשון לא מוחק את השני. תנסה.

תלמיד: באחד השיעורים דיברת על כל מיני מצוות לא תעשה שאי אפשר להתקדם איתן.

אין דבר בעולם שאי אפשר להתקדם על ידו. אין, לא נברא דבר כזה. איך יכול להיות, זה חלק מהנשמה שלנו, לכן בכל זאת כל פעולה איתו היא התקדמות. תמצא משהו שאם אני עושה אותו אני לא מתקדם, זה לא יכול להיות, שום דבר לא נברא סתם. אנחנו לא רואים, לכן לא יכולים לומר. עכשיו עשיתי צעד לכיוון כלשהו, אני רוצה או לא רוצה זה למטרה, אבל בצעד הזה גם דרכתי על איזו נמלה, הרגתי אותה מסכנה, גם זה לצורך המטרה. אין דבר כזה שאתה לא יכול לחבר למלכות דאין סוף הכוללת בתוכה את כל הבריאה.

תלמיד: נניח אני אוכל חזיר וחושב שבכך אני איכשהו מתקדם למטרה.

כיהודי אתה לא יכול לאכול חזיר ולחשוב שעל ידי זה אתה מתקדם למטרה. אתה כיהודי לא יכול, כי זה נגד ענף ושורש, נגד החוק הכללי. אז אתה לא מתקדם למטרה. אתה עושה מה שנקרא זדונות שעל ידם אחר כך כן תתקדם למטרה, אבל בצורה שלילית בינתיים.

תלמיד: זאת אומרת שהנסיגה מובילה כאילו לדרך ייסורים?

בלתי אפשרי להסביר את התמונה הזאת גם בכללות וגם בפרטות לאדם שאין לו אחיזה במערכת. זו הקושיה הידועה אותה בעל הסולם מתרץ בדף כ"ה ב"אגרות". לפני הפעולה אתה צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי". אחרי הפעולה אתה צריך להגיד "אין עוד מלבדו", ובין שני הדברים האלה, מה לעשות, אתה לא יכול לקשור בינתיים.

בואו תענו לי על שאלה שמישהו פה שואל, איך אפשר לראות מיד שאדם עושה משהו רע ומזיק, איך לזרז את הזמנים, הרי יכולים להיות שנים בתוך טעות? אני עושה משהו, איך לראות האם הוא טוב או רע, מזיק או מועיל לי? איך לקצר את זמן הבדיקה? הרי יכולות לעבור שנים בתוך טעות עד שאגלה שזו טעות, ואסתובב ואחזור לדרך הנכונה, הישירה. ומי יודע, אולי שוב איכנס לכביש צדדי? איך נוכל לעשות זאת?

תלמיד: אדם יכול ללכת לחברים שהוא רואה בהם גדולים לפעמים ולהכניע את עצמו?

מה תשאל את החברים? אני אלך לחברים שלי ומה אני אגיד להם, אני מבקש עצה, למה?

תלמיד: לא, כמו שאני רואה את הבעיה, ככה להגיד אותה, בלי רגש. אחר כך כשהם מתחילים לברר ולהגיד דברים, אז לחשוב על מה שהם אומרים, נגיד להיות בזה ולשמוע עוד דעות. זה משנה את האדם? זה מכוון אותו למטרה?

אולי זה הפוך, זה מבלבל אותו, נותנים לו אלף ואחת עצות והוא מסכן, במקום להיעזר כך על ידי החברה, פשוט מוצא את עצמו מבולבל, ממש מחולק. איפה כתוב שאתה חייב או שכדאי לך לעשות ככה?

תלמיד: אנחנו יודעים שרק חברה משנה את האדם, אין לנו בחירה אחרת.

אנחנו יודעים שרק חברה משנה את האדם, במה היא משנה את האדם?

תלמיד: היא משנה את האדם בזה שהיא מראה לו כל הזמן איפה הוא נמצא בכיוון אל המטרה.

איך חברה אומרת לאדם ‫איפה הוא נמצא כל הזמן?

תלמיד: ‫היא כל הזמן מראה לו ‫איך הוא לא בסדר. ‫

היא מראה לו שהוא כל הזמן לא בסדר? ‫אולי הוא כן בסדר, למה היא ‫כל הזמן מראה לו שהוא לא בסדר? ‫ אבל על ידי מה היא נותנת ‫לאדם אפשרות לעשות ביקורת, ‫על ידי כל מיני שמועות, ידיעות? ‫על ידי הגדרת גדלות הבורא ‫בלבד. אני מקבל כוח לא מוגדר, ‫כאילו חומר דלק, ‫שופכים לי במקום דלק ‫מספר 70 אוקטן, נגיד, 90 אוקטן, ‫ואני יכול לטוס ולראות ‫ולעשות את הכול הרבה יותר מהר, ‫לא יותר.

החברה לא נותנת לי ‫הבחנות משלה, ‫היא נותנת לי הכרת גדלות הבורא, ‫ההבחנות צריכות להיות ממני, ‫מתוך הרצון לקבל שלי, ‫מתוך הכישלונות והקושיות וההפרעות שלי. ‫אני לא הולך להתחלק עם החברים ‫בשאלות אישיות פנימיות שלי, ‫לא הם לי, ולא אני להם, ‫חס ושלום, ‫הרב"ש כותב על זה. ‫אני צריך לקבל מהם כוח גלובלי ‫של משיכה למטרה, ו‫במקום שהמטרה נראית לי כזאת נגיד, שתופסת ‫10% משדה ראייה שלי, ‫שהיא תתפוס 50, 70, ‫80, 100% משדה הראייה שלי, ככה אני. ‫אתה יודע, כמו שיכולים ‫לבלבל ילדים. אז את זה אני רוצה שהחברה תעשה לי.‫ ‫אבל חוץ מזה, איך להתקדם ‫אחר כך לדבר הגדול הזה, את ‫זה אני עושה. ‫זאת עבודה אישית, פרטית, ‫ושאף אחד לא ייכנס לשם. ‫גם למורה אסור להיכנס לשם, ‫אחרת אחר כך לא יהיו לך הבחנות נכונות‫ להרגשת הבורא.

לכן צריכה להיות ממש שמירה על כל פרט, על כל אחד ואחד, רק בזה שמירת הפרט וביתר הדברים, כולם יכולים להיות גלויים ודווקא הפוך. הקשר שלי עם הבורא, מה שאני עכשיו מברר איתו, איזה דיוקים בדיוק, איזה יחסים בדיוק יש ביני לבינו, זה שלי ושלו. החברה מספקת לי רק מרץ כללי גדול אליו, לא יותר.

נגיד ידע שאנחנו לומדים, זה ככה וזה ככה, או כך צריכים למצוא אותו או כך. זאת אומרת, "כרגע אני מדבר מתוך מצפוני ליבי, מתוך עצמי, מתוך לבי, מתוך הבירורים שלי" - זה אסור.

תלמיד: איך אוכל להתחבר ולעזור לחבר אם החבר מסתיר ממני את מצוקותיו, משחק אותה שמח כל הזמן?

איך אני יכול להתחבר עם החבר אם הוא נראה לי כמו מטומטם שתמיד בשמחה, ונראה לי שזה באמת אולי קלות ראש. הוא בפנים נמצא עם אש בוערת, ומבחוץ יש מין בדיחות וכל מיני דברים. יותר מזה, לא רק איך אני יכול להתפעל מזה, אלא הוא בזה גם מוריד אותי מדרגת החשיבות, וגם אני נעשה כך כל הזמן, מדבר שטויות. האם זה נקרא שכך החברה צריכה ממש להביא אותי למצב רציני?

הם כותבים ורב"ש גם כותב, שמבחוץ צריך להיות איזה צחוק אפילו, לא קלות ראש, אבל דברים קלים, ובפנים הכול צריך להיות בוער. איך? מה אתם חושבים? אלו שאלות מאוד עקרוניות.

תלמיד: זה לא משנה מה מדברים כלפי חוץ בכלל, בן אדם יכול לדבר כלפי חוץ מה שהוא רוצה.

אבל אני מתפעל. ודאי שהחברה יכולה לדבר כלפי חוץ על משהו אחר, אבל אני מתפעל מחיצוניות, ממה שהם אומרים, ולא מפנימיות. מאיפה אני יודע מה יש בפנימיות. אם אני מתפעל מחיצוניות, אז גם אני מתחיל לדבר שטויות, אני נמשך אחרי זה אם אני רוצה או לא רוצה, אני הרי בהמה פשוטה. אז מה עושים?

תלמיד: מסכימים על זה מראש, יודעים שמדברים שטויות. הוא כותב שדווקא מתוך זה שנמצאים ביחד ועושים אפילו דברים שהם לא קשורים, ובפנים אדם שומר על הנקודה שלו, וכל אחד עושה את זה, אז לפעמים יש הרגשה כזאת.

טוב, אין פתרון. יופי נחשוב.

תלמיד: איך אדם מברר? אנחנו רואים שקנה המידה היחיד אחרי השבירה כשכל הכלים מעורבבים זה אור מקיף. וגם החברה, המטרה היחידה שלה היא להגדיל את הרצון, כי אור מקיף שיבוא בסוף הוא מה שימדוד אצלי אם זה נכון או לא. זו התשובה לשאלה.

זו התשובה לשאלה, ודאי, להגדיל את הקצב. אתם לא שמים לב למילים של בעל הסולם. הוא אמר שתי מילים, אל תחפשו תוספות ומשהו להיפך. קצב, אין לך שום אפשרות אחרת, אל תחשוב שיש בחירה לבחור טוב, רע, או משהו כזה. טוב ורע זה גם כן קצב.

תלמיד: כשיש הפרעות שבאות, ונניח שבאופן אוטומטי ואפילו טבעי אני מייחס אותן לבורא, האם זה מספיק, זה חלק מהעבודה?

אם באות הפרעות ואני מייחס אותן לבורא, אז זו לא כל העבודה, רק חלק מהעבודה. נניח שאני לא שוכח, משתדל כל רגע ורגע בחיים שלי, ואז אני נופל מזה שיש קשר עם הבורא, שהוא קיים, ושוב חוזר לאותו קשר. אז כל פעם יש לי יציאה וכניסה, יציאה וכניסה, יפה מאוד, אבל זה רק חלק מהעבודה. אחרי שנכנסתי בפנים שוב לקשר עם הבורא, מה עליי לעשות?

אז מתחיל להיות היחס, הקשר בינינו. אז אני מתחיל לברר כבר מה היחסים בינינו, איך אני מקבל אותו, מה הוא בשבילי, איך אני מפענח אותו, מה זה כוחות על מנת להשפיע, מה זה על מנת לקבל. חזרה לקשר זה באמת הדבר המהותי, שאני בהחלט חזרתי מלהיות בהמה להיות ישראל.

אבל עכשיו הלאה, מה אני עושה?

תלמיד: האם יש הגדרה להפרעה, כל דבר שמציק לך?

כל דבר שחותך אותי מהכרת הבורא נקרא הפרעה. אם כל ידי ההפרעה אני חוזר אליו, אז זה נקרא עזר כנגדו. כך בנויים כל הדברים בעולם, רק כדי להחזיר אותנו לזה.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש", כרך א'↩

2. "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים." (דברים, כ"ה, י"ח)↩

3. "הַשֹּׁכֵ֥ן אִתָּ֖ם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָֽם" (ויקרא ט"ז, ט"ז)↩