שיעור בוקר 10.01.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 438

אותיות ל'-ל"ג

קריין: "הקדמה לספר הזוהר" מאת בעל הסולם, אות ל', עמ' 440.

אות ל'

"חלוקה ב' - הוא, מי"ג שנים ואילך. שאז, ניתן כח, לנקודה שבלב שבו, שה"ס אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו. אלא, שאינה מתחלת, להתעורר, רק אחר י"ג שנים, שהוא מטעם הנ"ל. ואז, הוא מתחיל להכנס, תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו, בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות.

ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו, אין לו רצון לקבל, אלא לגשמיות בלבד. ולפיכך, אע"פ שהשיג הרצון לקבל המופרז, מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו, של הרצון לקבל. ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות.

כי למשל, מטרם י"ג שנים, חשק הרצון לקבל שלו, לבלוע, כל העושר והכבוד שבעוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד, רק כצל עובר חלף ואינו. משא"כ, כשמשיג, הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה, לבלוע להנאתו, כל הטוב והעושר, שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו, קנין עדי עד ולנצחיות. הרי, שעיקר הרצון לקבל, המופרז, אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות".

אות ל"א

"וז"ש (תקונים חדשים, צ"ז, ע"ב), על הכתוב: "לעלוקה, שתי בנות, הב, הב" (משלי ל'). שעלוקה, פירושו גיהנם. והרשעים, הנלכדים בגיהנם זה, צווחין, ככלבא [צווחים ככלב] "הב, הב". דהיינו, "הב" לן עותרא דעלמא הדין, "הב" לן עותרא דעלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הזה, תן לנו עושר עולם הבא].

ועם כל זה, הוא מדרגה חשובה, לאין ערך יותר מהראשונה. כי מלבד שמשיג, שיעור הגדלות האמיתית, של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה, כל החומר כולו, שהוא צריך, הנה היא המדרגה, המביאתו לשמה. כמו שאמרו חז"ל (פסחים, נ', ע"ב): "לעולם, יעסוק אדם, בתורה ומצות, שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

וע"כ נבחנת המדרגה הזו, הבאה לאחר י"ג שנה, לבחינת קדושה. וה"ס "השפחה דקדושה, המשמשת לגבירתה". שה"ס "השכינה הקדושה". כי השפחה, מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה.

אמנם, הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה. ועליה נאמר: "ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי, ל'), כי לא תניחהו לאדם, להתקרב אל הגבירה, שהיא השכינה הקדושה.

והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה, לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו, כל היום וכל הלילה. וע"ד שאמר הפיטן: "בזכרי בו, אינו מניח לי לישון". ואז, נאמר עליו: "ועץ חיים, תאוה באה" (משלי י"ג). כי ה' מדרגות הנשמה, ה"ס עץ החיים, שמהלכו חמש מאות שנה. שכל מדרגה, היא בת מאה. דהיינו, כי יביאהו לקבל, כל אלו ה' בחינות נרנח"י, המבוארות בחלוקה הג'."

שאלה: האם בעל הסולם משווה את לא לשמה לגיהינום?

כן. כל צורות הקבלה נקראות "גיהינום", כי כך מתגלה לאדם.

תלמיד: אבל המטרה היא שאנחנו נצבור, נקבל את הרצון לקבל המספיק כדי להגיע ללשמה, זה לא עונש אלא חלק מהתהליך.

נכון. אבל אתה צריך לאסוף את הרצון לקבל הזה ולגלות אליו שנאה, שאתה לא רוצה להישאר בו בשום צורה, ואז אתה מגיע לתיקונים.

שאלה: בעל הסולם אומר שיש מדרגה לא לשמה, לשמה, ואחר כך מדרגה שלאדם יש תאווה ואהבה לבורא כל היום וכל הלילה.

זאת מדרגה גבוהה, מדרגה עליונה עוד יותר מלשמה, שעושה הכול רק מטעם אהבה.

תלמיד: איך אפשר לדמיין כזאת אהבה לבורא?

בשביל מה אנחנו צריכים עכשיו לתאר את זה לעצמנו? זה רק יבלבל אותנו. צריך להיות במצבים שאנחנו כן יכולים לתאר אותם, זה יותר חשוב. העיקר שנכיר בצורה ריאלית את המדרגות האלה.

תלמיד: אז איזה מצב כדאי לנו לדמיין ממה שמתואר פה?

נגלה בהתאם לזה. זה כמו ילד שנמצא בכיתה א' ואתה מתחיל להסביר מה שהוא ילמד בכיתה ו' ז' ח', הכול יבוא, אל תדאג.

שאלה: כתוב "ועץ חיים, תאוה באה", לא ברור על מה מדובר.

על הרצון לקבל.

תלמיד: אבל הוא מדבר על כך שמתעוררת אהבה, מה הקשר לעץ החיים?

עץ החיים זה כל המבנה של הרצון לקבל, שבא מלמעלה עד למטה.

שאלה: יכול להיות שמדובר כבר על מצב שהאדם לא עובר ירידות ועליות? איך הוא יכול להיות כל הזמן דבוק בה', הבורא לא זורק אותו יותר?

הוא נמצא בעליות וירידות ומשתדל בכל מקום, בכל מצב, להיות דבוק בבורא.

תלמיד: זה נקרא שהוא התאהב בקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב כאן? שגם בירידות הוא עדיין יכול להחזיק את הקשר הזה?

כנראה שכן.

שאלה: איך להגדיל את הרצון הרוחני בצורה נכונה ולא לטעות?

רק על ידי חיבור עם החברים, אין לנו שום אפשרות אחרת, יש רק אמצעי אחד. ככול שאנחנו חוזרים למבנה של אדם הראשון, כך אנחנו מייצבים בידינו את כל הכוחות, כל האפשרויות.

תלמיד: איך לא ליפול לחיפוש חכמה, רגשות, הוכחות, ולהשתוקק להשפעה?

אנחנו צריכים כל הזמן להחזיר את עצמנו לדרך. על ידי מה משיגים את המטרה? את המטרה משיגים רק כשאנחנו מייצבים בחזרה את המבנה של אדם הראשון, בתיקונו במלואו. איך אפשר לעשות את זה? על ידי חיבור בינינו. איך אפשר לעשות את החיבור? על ידי השפעת האור העליון עלינו.

שאלה: בעל הסולם כותב בהתחלה של קטע ל"א, שאחרי שאנחנו משיגים את כל הרצון לקבל הגדול הרוחני אנחנו מתחילים לעבוד בתורה ומצוות, ומלא לשמה נכנסים ללשמה. אחר כך הוא אומר, "אמנם, הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה". איך להיזהר בלא לשמה, איך לעבוד נכון בלא לשמה כדי שאחר כך ניכנס לעבודה האמיתית שהיא לשמה?

בצורה פרקטית אצלנו זה רק על ידי החיבור, אין כאן שום דבר שייתן לך איזה שביל נוסף להגיע לתיקון.

תלמיד: זה ברור, אבל איך להיזהר ולעבוד נכון בחיבור, ולא לחשוב ולדמיין שאני עובד בחיבור וללכת סביב זה?

תעבוד על זה, אין כאן מה לעשות.

תלמיד: אין נקודת בדיקה שאוכל לראות שאני באמת עובד בחיבור ולא נמצא באשליה?

כן, החברים זאת הבדיקה שלך, עד כמה אתה נמשך אליהם, ועד כמה הם נמשכים אליך.

תלמיד: איך אני רואה את המשיכה שלהם אלי, איך אני יכול לבדוק את התגובות שלהם כלפי?

אתה רואה את זה, אתה נמצא איתם בקשר. אומנם יש מצבים ששונאים זה את זה, ויש מצבים שאוהבים זה את זה. וכך מעליות וירידות באים לתיקונים.

תלמיד: המרחק, השנאה, האהבה שיש לי מהחברים, זה מראה לי את הקרבה ללשמה והמרחק מלשמה?

אם אתם מתקרבים באמת לחיבור, אז אתם צריכים להרגיש באמת ניתוק וריחוק.

שאלה: כתוב, "אומנם הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה". איך להתייחס נכון לחוק הזה, כי כשהאדם עושה חשבון נפש הוא רואה שיש הרבה הזדמנויות שבהן הוא לא משתמש?

אז להשתדל להוסיף עוד ועוד ועוד. ודאי שאם אדם מתקדם ברצינות אז הוא כל הזמן רואה עד כמה הוא עוד לא עשה כלום. אבל עם זה צריכים להתאמץ, אין מה לעשות.

שאלה: מהי המשמעות הרוחנית של י"ג שנה?

אין, כל פעם אני אומר את זה. הוא כתב י"ג שנה כי כך נהוג להגיד, שי"ג שנה זה כביכול מספר שנות האדם שגדל עד שנעשה גדול, בר מצווה.

שאלה: בטקסט הוא מזכיר שיש מצב שאדם יכול להתאהב בבורא. האם כל העשירייה יחד מגיעה למצב הזה או שזה מצב אינדיבידואלי?

זה מצב אינדיבידואלי, אבל ודאי שאתם משפיעים זה על זה.

שאלה: בטקסט כתוב "שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה", על איזה בלבול הוא כותב שימנע מהאדם מלהגיע ללשמה?

על כך שאנשים לפעמים לוקחים על עצמם כל מיני פעולות וחושבים על ידן להגיע ללשמה, ואלו פעולות שלגמרי לא שייכות לעלייה מלא לשמה ללשמה. לכן צריכים לבדוק היטב ולהיות בצמוד לקבוצה כדי לא לטעות, אחרת האדם לוקח על עצמו כל מיני משימות, קובע לעצמו שביל מיוחד להתקדם ללשמה, וזה לגמרי לא מציאותי.

שאלה: האם אפשר להגיד שלא לשמה זה כשאנחנו מצדיקים את הבורא, ולשמה זה כשאנחנו אוהבים אותו?

כן.

קריין: ל"ב.

אות ל"ב

"חלוקה ג' - הוא העבודה בתורה ומצות לשמה. דהיינו, על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס. שעבודה זו, מטהרת את הרצון לקבל, לעצמו, שבו, ומהפכתו, ברצון להשפיע.

אשר, בשיעורי הטהרה, של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר, לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י (להלן, באות מ"ב). כי הן עומדות, ברצון להשפיע (כנ"ל, באות כ"ג), ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל, שולט בו, הנמצא עם הנפש, בהפכיות הצורה, או אפילו, בשינוי צורה. כי ענין התלבשות, והשואת הצורה, עולות בקנה אחד, כנ"ל באות י"א.

ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע, ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה, בהשואת הצורה, לנרנח"י שלו העליונים, שהן נמשכות, ממקורן בא"ס ב"ה, ממצב הא', דרך אבי"ע דקדושה, ותכף תמשכנה אליו, ותתלבשנה בו, בדרך המדרגה.

חלוקה ד' - הוא העבודה, הנוהגת אחר תחית המתים. דהיינו, שהרצון לקבל, אחר שכבר נעדר לגמרי, ע"י מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה, ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שה"ס: "עתידים המתים להחיות במומם", כנ"ל באות כ"ח. ואז מהפכים אותו, על קבלה בצורת השפעה, כמ"ש שם באורך. אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז."

מה ההבדל בין עבודה לפני תחיית המתים ואחרי תחיית המתים?

זה לא נורא כל כך איך תענו, אנחנו עוד לא עברנו את השלבים האלה.

תלמיד: לפני תחיית המתים זה צמצום על הרצון לקבל שלנו. ואחרי זה, זה לקבל בעל מנת להשפיע.

בסדר.

תלמיד: בהתחלה אני מתבטל בפני החברים ומשפיע להם, ואחר כך אני יכול גם לקבל מהם לשם התענוג שלהם והתענוג של הבורא.

טוב.

תלמיד: בהתחלה אנחנו בורחים מהחידושים והם מהווים עבורנו מכשולים, אחר כך אנחנו מסתכלים על החידושים ומפתחים רצון אליהם, ואז יוצרים חיבור.

בסדר.

תלמידה: לפני תחיית המתים אלו החיים הבהמיים, הרצונות הרגילים, ואחרי תחיית המתים זה כשהתעוררו הרצונות הרוחניים.

בסדר.

תלמידה: בהתחלה אנחנו עובדים בלהשפיע על מנת להשפיע שאלו חסדים ויכולה להידבק שם קליפה. ורק כשאנחנו נקבל את כל הנרנח"י ויהיה לנו כוח לעבוד עם הרצון של דרגה ד', אז תהיה תחיית המתים.

תלמיד: לפני תחיית המתים זה בן אדם רגיל שעוד לא התעוררה בו נקודה שבלב. תחיית המתים זה כשבן אדם קיבל את הנקודה שבלב והבורא הוביל אותו לחברה, לספרים ולרב, ואז הוא כבר לא נחשב למת, אלא הוא כבר עובד את הבורא עם החברים.

תשובה כמעט מלאה.

תלמיד: בהתחלה אני רץ לפני הבורא בגן, ואחרי זה אני רץ אחרי הבורא ומתבטל מולו בגן.

דיברת יפה.

תלמידה: לפני תחיית המתים אני בטוחה בכוחות שלי, ואחרי תחיית המתים זאת אמונה ובקשה לבורא.

כן, כל הכבוד.

תלמיד: לפני תחיית המתים הרצון לקבל הוא אגואיסטי ולא מתפשר, ואחרי תחיית המתים הרצון לקבל מרוצה עם קבלת הרצון לרוחניות.

יפה.

פחות או יותר זה מתקבל.

קריין ל"ג.

אות ל"ג

"ועתה נשארה לנו, לבאר חקירה הו', מ"ש חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות, שלפנינו בעוה"ז, ומכ"ש כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית', לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים?

וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'"."

אבל, האם לא יוצא מכאן שהבורא ברא אותנו כמו שאנחנו רואים לפעמים אנשים צעירים שיולדים ילדים כדי לשחק איתם. כדי להרגיש שיש להם איזו מטרה בחיים, שיש להם איזו חשיבות בחיים, יש להם למי לדאוג, במי לטפל? האם הבורא ברא אותנו בגלל שכביכול משעמם לו?

"והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו."

בקיצור אנחנו לא באמת יודעים, על זה כתוב ש"תכלית הידיעה שלא תדע". אבל פה ושם אנחנו רואים שהמקובלים נותנים לנו כמה תירוצים.

אין לכם שאלות, כי באמת אין על זה תשובות יותר ממה שכתוב כאן. בהמשך ככל שנעלה בדרגות, יותר ויותר נכיר את אהבת הבורא אלינו, ואז יהיה לנו יותר ברור איכשהו, איך אנחנו צריכים להבין ולהתייחס לזה.

שאלה: כתוב באות ל"א כי "לא תניחהו לאדם, להתקרב אל הגבירה, שהיא השכינה הקדושה." האם זה אומר שאין עוד אהבה שנמצאת מעל האהבה של הבורא?

אין עוד אהבה יותר מאהבת הבורא אלינו. אין. זה הכוח הגדול ביותר, על ידי זה הוא ברא את כל העולמות ואותנו, ואפילו עשה את השבירה, וברא לנו גם גהינום וגם גן עדן. הכול בא מתוך אהבה. אנחנו עוד לא יודעים את זה, אבל זה מה שקורה, וזה מה שמנהל את כל התהליך.

שאלה: כתוב "עתידים המתים להחיות במומם". האם תוכל להסביר את זה, האם כל הפגמים והטעויות לא מגיעות לתיקון אחרי תחיית המתים?

כן, הן מגיעות לתיקון, כתוב שאז העבודה מתחילה מחדש, כי אז מתחילים לתקן. אבל קודם אנחנו מאתרים את הקלקולים האלו, ואז אנחנו מסכימים שהם מתים, זאת אומרת לא מסוגלים לחיות בשום צורת קשר עם הבורא. אחר כך אנחנו מחליטים שאנו רוצים לקום יחד איתם, ולהתקרב בינינו ולבורא. זאת אומרת בכל זאת לתקן, אמנם אי אפשר לעשות זאת בעצמנו, אבל בעזרת הבורא אנחנו כן מסוגלים להגיע לזה.

שאלה: הוא אומר "והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו," אני בינתיים לא השלמתי, אני עוד לא שלם, אז איך אני צריך להתייחס לשעשועים האלה?

יש לך נכדים?

תלמיד: בוודאי. למי הוא כותב פה לבעלי השגה? אני בינתיים עוד לא בעל השגה, אז למה הוא כותב לי את זה? למה אני צריך לשמוע שהוא משתעשע רק כאשר אתה משיג את זה? ומה עם אלה שלומדים כרגע איתך, איך אני צריך להתייחס לזה? זה גורם לי קנאה כשאני שומע שיש כאלה שממש משתעשעים עם הבורא. איזה שעשועים אנחנו מקבלים?

אתה משתעשע עם הבורא בזה שהוא משתעשע איתך, מטפל בך, ואתה נותן לו הזדמנויות לטפל בך.

תלמיד: אבל השעשועים שהוא מדבר פה נשמעים לי כייף לא נורמלי, והחיים שלי לא בדיוק כייפים, אני סובל.

הכול תלוי איך אתה מקבל את הטיפול שלו. האם אתה רואה שהוא לוקח אותך לטיפול, שם לפניך כל מיני מכשולים ומדרגות, ואתה צריך לטפס עליהן, לעקוף אותן, לחבר אותן וכן הלאה? כמו שמשחקיים עם ילדים קטנים, ואפילו שהם לא מבינים הם ממש מזיעים ועושים בכוח את הפעולות האלה. אבל הגדול שנותן להם את המשימה נהנה מזה שהילד מתפתח, למרות שהילד לא מבין למה הוא עושה את זה. כך הגדול מקדם אותו, והילד מתאמץ ועושה את זה, ובינתיים לומד איך הוא יכול להתקרב ולהידמות לגדול. ואחר כך כשילד נעשה יותר גדול, במידה הזאת שניהם נמצאים בחיבור ובאיחוד.

שאלה: אנחנו לומדים איתך כבר הרבה שנים, יש אופציה שגם אנחנו נרגיש קצת שעשועים ולא רק חנק ומחנק? איך אני יכול להפוך את זה? גם אני רוצה להשתעשע, להרגיש שעשועים וכייף כשאני בא ללמוד. אני לא רוצה רק להרגיש כמו שאתה אומר, שאני רוצה לגדול.

ההבדל הוא שגם כך וגם כך אתה תעבוד, וגם כך וגם כך תבוא לגמר התיקון. השאלה היא האם אתה עושה את זה כדי לקבל את זה בשמחה כי קבלת את זה מהבורא, מאין עוד מלבדו? וודאי שזה בא ממנו בלבד. ואתה רוצה על ידי זה להתקשר לבורא, אתה רוצה שזה יקרה. תנסה כל הזמן לחשוב שעל ידי כל הפעולות האלה, אתה מתקרב לבורא.

תלמיד: אתה אומר לנו שיש שתי אופציות, באחישנה ולא באחישנה. כאשר אני לומד עכשיו זה נקרא "אחישנה", נכון? כשאנחנו לומדים ביחד זה נקרא אחישנה?

אני לא חושב שזה כל כך אחישנה, כי אתה לא רוצה בעבודה הזאת, אתה מסכים לה מחוסר ברירה.

תלמיד: בוודאי, אמרתי לך שזה בגלל הצרות שאני מרגיש ממש בגרון. אז איך אני הופך את זה? איך אני נהנה מעבודה שלי? איך אני מצליח ליהנות כשאני בא ללמוד את חכמת הקבלה, ולא מתוך זה שדוחפים אותי דרך הצרות?

אני רוצה להרגיש טוב, אני בן אדם נורמלי, שפוי, שרוצה להרגיש טוב בלימוד. איך אני עושה את זה? איך אני משיג שיהיה לי כייף כשאני לומד?

אני חושב שאתה צריך לעשות חשבון נפש. אין לך מה לעשות, בכל זאת אלו החיים, ונתנו לך הזדמנות, תוספת גדולה מאוד בתוך החיים האלה, למצוא קשר עם הכוח העליון, לגלות אותו, להתקרב אליו, להרגיש אותו, ולהיות שותף עימו.

אז וודאי שאתה צריך לעשות כל מיני תיקונים על עצמך, אבל אין מה לעשות, ככה זה לגבי כולם. כל אחד במשהו מבטל, במשהו מוותר, במשהו מתקדם, במשהו חושב אולי זה לא כל כך חשוב, וככה הולך.

תלמיד: אומרים כל הזמן שתעשה את העבודה בשמחה, וגם כתוב שאם אתה עושה עבודה בשמחה אתה יכול להשיג הרבה דברים. איך אנחנו גורמים זה לזה שתהיה שמחה בדרך ולא רק עצב, כובד וקושי בחיים?

חוץ מימך. אני לא רואה אדם יותר גרוע מימך כי אתה כל הזמן משפיל את כולם.

תלמיד: אני משפיל את עצמי. איך אני משיג שמחה בעבודה, אפשר לעשות דבר כזה?

אתה נותן דוגמה רעה, אתה לא חושב על החברים, איך אתה מרומם אותם, איך אתה משמח אותם, איך אתה מכניס בהם רוח חיים. אני משתדל לעשות את זה יום יום, ודאי שאני לא רוצה לעשות מעצמי איזה קוסם בקרקס או בדרן, אבל בכל זאת לתת לבני אדם רוח חיים בזמנים שלנו במיוחד, איך אני יכול לא לעשות את זה.

תלמיד: אתה אומר שאתה נותן תקווה.

כן ודאי שתקווה, לא רק תקווה, מטרה קרובה לכול מה שיהיה לנו בקרוב.

תלמיד: צריך לחשוב איך לתת לחברים שמחה, שהם ייתנו לי שמחה, להשתדל למצוא את השעשועים מהבורא כמו שכתוב פה.

כן.

שאלה: בעולם הזה זוג רוצה להוליד ילדים, ואמרת שהבורא הוליד את זה בשביל השעשוע שלו. זה שאנחנו רוצים להוליד ילדים זה לא פוגע בהשתוות הצורה עם הבורא?

כן.

שאלה: במצב שהחבר דיבר עליו, אנחנו מקבלים החלטה לעבוד בלי תנאי מתוך אהבה טהורה. האם אנחנו מסוגלים לעבוד רק מתוך אהבה בלי לחשוב על שום דבר אחר?

אנחנו חייבים לעבוד רק כדי להשיג אהבה, אבל בינתיים כמה שאפשר. אלא שזו מטרת הבריאה, לגלות אהבה שנמצאת בכל פריט ופריט, בכל תא הקטן ביותר של הבריאה.

תלמיד: בקשר לערב איחוד המתקרב, בזמן האחרון אני מגיע בלי התלהבות לערבי האיחוד. אני מרגיש את זה גם בעשירייה, מעדיפים להישאר ככה בינינו ללמוד וכולי. האם אני לא מזיק כאשר אני מגיע במצב כזה?

אני חושב שאנחנו חייבים, כל מי שנמצא בישראל, להגיע לערב האיחוד בצורה פיזית. ואני מאוד מקווה שיהיו לנו עוד כאלו אסיפות, שאנחנו נתאסף שם סביב שולחן הגדול אלפי אלפים כמו שהיו פעם. לאט לאט אנחנו מתרחקים מווירוס הקורונה, נקווה שזה יעלם לגמרי ואנחנו נכנס למסלול הנכון, הרגיל שלנו.

ובנוסף על כך, לקראת "כנס ערבה" אנחנו מצפים לכל החברים מהמדינות הקרובות אלינו שיבואו. ודאי שאנחנו נשמח לקבל את כולם. תבואו, נכיר עוד יותר זה את זה וכך נתקדם. אתם רואים, היינו סך הכול יום וחצי בטורקיה, וכמה זה השפיע על הקשר שלנו עם קבוצת טורקיה, היחס שלנו אליהם, זה ממש דוגמה מאוד טובה לקשר.

ובאמת, אנחנו יותר מזה לא צריכים, מזה צומחת כבר הישועה.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגיע לקבוצה לפחות לחלק מהשמחה כמו להולדת ילדים?

ודאי שרצוי. אנחנו כל יום "מולידים" ילדים קטנים - כלים חדשים בקשר בינינו, בהתקשרות בינינו, ומתחילים להרגיש בהם תוספת חיים, תוספת חיות, תוספת אור כי הבורא מאיר לכלים האלו. ודאי שזו צריכה להיות העבודה שלנו, השמחה שלנו, והמטרה שלנו.

תלמיד: אנחנו רוצים לשתף אתכם בהתרגשות שלנו לקראת הכנס, ערב האיחוד שלנו שיהיה ביום ראשון הקרוב. אין מספיק מילים להביע את ההודיה על כל המתנות שאנחנו מקבלים מהרב שלנו ומהבורא. כל שיעורי הזוהר שאנחנו מקבלים בתקופה האחרונה עם כל העוצמות האלה, ועכשיו המתנה הגדולה הזאת של ערב האיחוד ביום ראשון הקרוב. אנחנו בעשירייה שלנו כל כך מתרגשים, אנחנו מתכוננים לכנס הזה כולנו כמובן נרשמנו, אנחנו נגיע פיזית להיות עם כל החברים, לחבק אתכם, להיות אתכם, לראות אתכם.

ואנחנו יודעים שכל כנס הוא שונה, אין שני כנסים שהם אותו דבר, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות ליום ראשון. אחרי כל המטען הזה שאנחנו מקבלים במהלך השבועות האחרונים שאנחנו לומדים את הזוהר, אנחנו יודעים שאנחנו נגיע לכנס ביחד, נתחבר ויהיה אור אחד גדול. איזה מתנה גדולה קיבלנו, אסור לנו לפספס את זה.

איך אתן בעשירייה שלכן מתכוננות למתנה הגדולה הזאת?

תלמידה: כמה לב הבאת. אנחנו כמו נשים מתכוננות בפעולות. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות, אז ברגע שיצאה הודעה על ערב האיחוד נעצנו ביומן את התאריך, פינינו את הערב מכל המעשים המדומים ואנחנו יודעים שהכול בהכנה. אז ברגע שנרשמנו זהו, אנחנו כבר בכנס. והחלטנו גם להירשם כפעולה משותפת, בבת אחת, כי כל פעולה שאנחנו עושים ביחד היא עוזרת לנו לחיבור. ואנחנו רוצות להגיע מתוך כוונה לביטול, לשרת, לשמח את החברים הכי אהובים בעולם וגם את התלמידים החדשים מהמכללה שמגיעים בפעם הראשונה.

אז נרשמנו לתורנויות ותפקידים, יש לנו חברות בתורנויות הגשה, בדוכן הספרים, בדוכן התרומות, יש לנו בכתוביות לאנגלית, בתרגום לצרפתית, במכללה עם התלמידים. אז אנחנו כבר בכנס. ואנחנו מחכים ומצפים לראות ולחבק את כולכם.

תלמיד: איך אתה מסכם את השיעור שלנו?

נתראה בכנס. יש לנו עוד כמה ימים, אנחנו עוד נתקדם, נכין את עצמנו, אני שמח שיש כאן אנשים אחראים על זה ובאמת שיהיה לנו כנס מוצלח, ההשתתפות הזאת תמיד מקפיצה אותנו קדימה. אומנם אנחנו אולי לא מרגישים את זה בפועל אבל בטוח שהיא מקפיצה אותנו עוד קצת ועוד קצת לקראת גמר התיקון.

(סוף השיעור)