שיעור בוקר 16.06.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 169, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ל' – ל"ד

קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה", בספר "כתבי בעל הסולם" עמוד 169, אות ל', כותרת "הזדככות המסך לאצילות פרצוף".

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, והיא רואה את המטרה הזאת כסוף מעשה במחשבה תחילה, שההטבה יכולה להיות אך ורק במצב שהנברא מגיע לדרגת הבורא, לאיכות הבורא, להידמות לבורא. ולכן אנחנו צריכים לראות כאן את הטיפול שהבורא עושה כדי להביא את הנברא לדרגה הזאת, למצב הזה.

מצד אחד, כמו שכבר דיברנו לא פעם, הנברא חייב להיות הפוך מהבורא כדי להרגיש את עצמו כנברא, ומצד שני, הוא צריך להיות דומה לבורא כדי להרגיש את כל השלמות שישנה בבריאה, וזה שהוא צריך להיות כלול משני ההפכים, זו בעצם המהות שלו. ועד כמה שהוא מתקדם, יותר ויותר מהנקודה הראשונה שהבורא ייצב אותו, ועד גמר התיקון שלו, הוא כל הזמן הולך על שני פסים שמתרחקים זה מזה, ימין ושמאל, יותר ויותר.

המצבים האלה שהוא עובר בימין ובשמאל, נעשים יותר ויותר קוטביים, והוא צריך להשלים אותם, כי מקבל את שניהם מהבורא ודאי, אלא הוא צריך רק לשייך את זה לבורא ולהקדיש אותם, זאת אומרת ששניהם באים כדי לייצב אותו נכון, לפי מחשבת הבריאה, לפי רצון הבורא.

ולכן הנברא עובר מצבים שונים, וכאן אנחנו מתחילים לראות, ללמוד, להבין קצת איזו מערכת מתייצבת כדי להביא את הנברא למטרה, שידמה לבורא מהצורה ההפוכה ממנו. ולכן למדנו שנעשה סוד הצמצום ואחרי הצמצום נעשה מסך, זאת אומרת ההחלטה שהנברא מחליט, ודאי שזה מכל הנסיבות הקודמות, שהוא רוצה להידמות לבורא, ולהידמות לו זה נקרא להיות "למעלה מהטבע" של עצמו, הרצון לקבל לעצמו, ושהוא צריך לרכוש את תכונת ההשפעה, זאת אומרת את הרצון על מנת להשפיע.

בנברא יש רק רצון לקבל, לכן מדובר על הרצון לקבל שהתכוון לעל מנת להשפיע, ואז בהתאם לזה אנחנו יכולים לראות איך שני התנאים האלו שממש קוטביים זה מזה, מתחילים לצאת מהמלכות דאין סוף, ולהתייצב זה מול זה. הרצון לקבל שבמלכות דאין סוף הולך ופוחת, ובהתאם לזה הרצון להשפיע שבמלכות דאין סוף, גם הולך ופוחת. אבל שניהם משתלשלים וכרוכים יחד, ומגיעים ממש עד למצב שכבר אין בהם לא רצון לקבל רוחני, ולא רצון להשפיע רוחני, אלא נשאר משהו שלגמרי מנותק מהרוחניות, היינו מקשר עם הבורא, ואז נקרא שהרצון נמצא בעולם הזה.

ואחר כך נעשה תהליך הפוך שמהעולם הזה מתחילה עלייה, הגברת הרצון להשפיע ובהתאם לזה הגברת הרצון לקבל, ושניהם עולים בחזרה למלכות דאין סוף, אבל התהליך הזה, העלייה הזאת, היא כבר בהקדם מאמצים שעושה הנברא. כאן באמצע יש כבר נברא, האדם שזו מערכת מיוחדת שנקראת "נשמה", שהיא מחברת את הכוח החיובי והכוח השלילי, ואז מגדילה את עצמה על פי שניהם, וכך מגיעה בחזרה לאין סוף, להזדהות השלמה עם הבורא.

נלמד איך זה נעשה קודם כל בהשתלשלות מלמעלה למטה, ויחד עם זה אולי נדבר, איך זה בחזרה קורה בעליה מלמטה למעלה. זה כהקדמה קטנה.

הזדככות המסך לאצילות פרצוף

אות ל'

"בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון".

זאת אומרת, מה גורם להשתלשלות המדרגות? יש לנו מלכות דאין סוף, יש מצב מסוים שהרצון ממולא באור, בתענוג. מה קורה אחר כך? למדנו שהרצון מרגיש את האור כהופכי לו, לא יכול לסבול אותו מפני הבושה שמתגלה בו, הרגשת הפכיות הצורה מהאור לרצון, ואז הוא חייב להיפטר מהמילוי, כך לשמור על עצמו, כך הוא בנוי.

אחרי שהוא יוצא מהקשר עם האור, הוא נשאר ריק, ואז מתחיל בו תהליך, מה לעשות? האור שהיה בו משאיר בו רשימו, הרצון מתרשם מהאור שמילא אותו, ואז הוא מחליט שמה שהוא יכול לעשות בכל הדברים האלה, זה סך הכול לעבוד בעל מנת להשפיע. הדברים האלה קורים לא על ידי איזה ספקות, לא על ידי בחירה, אלא בהכרח כחוקי טבע מוחלטים, ולכן אין כאן שאלה, אנחנו רק יכולים ללמוד מכאן את הכללים שבטבע, שאם הרצון מתמלא באור אז האור קובע מה ירצה הרצון, ומה יעשה הרצון. האור הוא הראשון, הוא העליון, הרצון הוא משני אליו, ולכן האור תמיד קובע, וכך זה יהיה לאורך כל היחסים שביניהם.

אז אחרי שהרצון מתמלא באור במלכות דאין סוף, הוא מחליט שהוא מצטמצם, ואחר כך מחליט שהוא צריך להיות בפעולות כמו האור שמילא אותו קודם, זאת אומרת רוצה כבר להיות באיזו מין השתוות הצורה. הכוונה היא השתוות הצורה, כי תכונת האור ותכונת הרצון הן תמיד הפוכות, וכך הן נשארות, אי אפשר לשנות את יסודות הבריאה, אלא אפשר לעשות רק דבר אחד, שהרצון ידמה את עצמו לאור, בזה שהוא מוסיף על עצמו כוונה, כי לא היה קודם עניין הכוונה. כוונה זה נקרא "מסך ואור חוזר", זאת אומרת אחרי הצמצום הרצון מרכיב על עצמו מסך ואור חוזר כלפי המאציל, כלפי מקור האור, ורוצה שהיחס ביניהם יהיה שווה.

בעל הסולם גם נתן לנו מספיק דוגמאות עם האורח ובעל הבית, שלאורח אין ברירה הוא מגיב בצורה הכרחית כמו שבעל הבית מחייב אותו, ואין כאן בחירה אלא חוקי הטבע. הרצון לקבל מצד אחד, הבושה מצד שני, וכל התנאים שיש ביניהם, קובעים מה תהיה תגובת הנברא על מה שהבורא מכתיב לו בכל מצב ומצב.

אות ל"א

"והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה.

אמנם המשכה זו שבפרצוף א"ק מא"ס ב"ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה"ז, שה"ס מלכות המסיימת בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א"ק כלפי א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל. והנה שיעור האור שנתקבל בא"ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או"מ מסביב פרצוף א"ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף".

כאן בעל הסולם נותן לנו כבר את הציור הראשון על מה קורה עם מלכות דאין סוף לאחר הצמצום. האור העליון, בכל זאת, לוחץ שהיא תקבל, ומצד האור, כביכול לא חשוב אם היא תקבל את זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, ובכל מיני צורות, הוא לוחץ ורוצה לפרוץ לרצון לקבל. המלכות דאין סוף נמצאת בלחץ בין הרצון לקבל, שיש לה בצורה טבעית, לבין כוח הדחייה כתוצאה מהבושה. שני הכוחות האלה שמתפתחים בה מביאים אותה למצב שהיא מחליטה על צמצום. היא לא מסוגלת לעמוד מול האור ולקבל אותו, היא לא מסוגלת כי זו תהיה הפכיות הצורה. הבושה מתגלה כהפכיות כזאת בין הבורא לבין הנברא שהנברא מעדיף להסתלק מקבלה. הבושה בעצם בעצמתה היא יותר מהרצון לקבל או מהתענוג שהרצון לקבל מרגיש בקבלת אור אין סוף בתוכו.

כך אנחנו רואים שמלכות מתפתחת בזה שהיא עושה צמצום, אחר כך היא עושה חשבון כמה היא בכל זאת יכולה לקבל. מה היא עושה? היא מגלה שאפשר לקבל את האור בצורה אחרת, ההפך, לא בגלל שהיא ממלאה את הרצון שלה אלא את הרצון של בעל הבית. מאיפה יש לה את זה? היא כנראה מרגישה שבבושה יש כוח נוסף, חוץ מלעשות צמצום, יש כוח נוסף כדי לקבל בעל מנת להשפיע לטובת בעל הבית וזה ההפך מלחשוב על עצמה, היא מסוגלת להתעלות בחשבון שלה לטובת בעל הבית. הכול נמצא בבושה בהשגת יחס הבורא לנברא.

מתוך זה יש לנו מוסר השכל, אם נרגיש את יחס הבורא אלינו, יהיה לנו מזה מספיק כוח לעשות ממש מהפיכה פנימית, להתחיל לקבל אפילו על מנת להשפיע, לא רק להשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת, לא חסר לנו כלום, חוץ מהרגשת המאציל כדי לעשות בעצמנו, בתוכנו מהפיכות עד להפכיות הצורה. לכן, צריכים לעשות את כל המאמצים כדי להביא את עצמנו להרגשת המאציל, זה פותר את כל הבעיות, הצרות וכול הספקות.

מלכות דאין סוף מחליטה שהיא עושה צמצום, וחוץ מצמצום רוצה להידמות למאציל. איך להידמות? היא הופכת את הרצון לקבל שלה שיעבוד בצורה אחרת, בעל מנת להשפיע, כמו בדוגמה על בעל הבית והאורח, האורח משתמש ברצון של בעל הבית ליהנות לו, ואז הוא עושה חשבון עם הרצון הזה של בעל הבית ועם הרצון לקבל של עצמו, ומתוך השוואת הרצונות האלו הוא מגיע להחלטה "אני יכול לקבל כך וכך בעל מנת להשפיע".

כי אז אני ממלא את עצמי בתענוג שונה, בתענוג של השפעה לבעל הבית שנקרא "נרנח"י", ובעל הבית באמת מגלה שהוא נהנה מיחס כזה של האורח, ויותר מזה, האורח מתחיל לקבל מזה תענוגים הרבה יותר גדולים ונעלים מזה שבעל הבית מלכתחילה הכין לו. גם על התענוגים האלה האורח צריך לעשות חשבון, זאת אומרת, על הגדלות של בעל הבית שנמצאת בכל אור ואור מחמשת אורות נרנח"י, הוא צריך לעשות גם כאן חשבון, כמה הוא מקבל מגדלות בעל הבית כדי להשפיע לו ולא כדי ליהנות בעצמו.

מתוך כל החשבונות הרבים האלו שהאורח חייב לבצע לפני שהוא הולך על התקשרות בינו לבין בעל הבית, מזה נבנה ראש הפרצוף. בראש הפרצוף יש חשבון עם התענוג הרגיל, עם התענוג של השפעה לבעל הבית, עם התענוג של בעל הבית עצמו, עד כמה האורח מרגיש אותו, מבין אותו וכן הלאה. בקיצור, יש כאן הרבה חשבונות.

רק על ידי החישוב בראש הפרצוף, כשהוא מסיים את החישוב, הוא יכול להתחיל לקבל תענוג מבעל הבית כדי להשפיע דווקא לבעל הבית את התענוג. ובזה הם משתווים, כמו שבעל הבית רוצה להשפיע לאורח, האורח מוכן במשהו, לא בכול, בחלק, מכמה שיש לו כוחות להשפיע לבעל הבית. לא נראית בזה פחיתות מצד האורח, מצד הכלי, כי הוא עושה את המקסימום שהוא מסוגל. מה שבעל הבית סיפק לו מגדלות בעל הבית, האורח מסוגל לבצע פעולת השפעה. זאת אומרת, התגברות על הרצון לקבל שלו כדי ליהנות לבעל הבית.

כמה שלא מסוגל, לפי חשיבות בעל הבית, לקבל התרשמות ולעבוד נגד הרצון של עצמו, אז הוא לא מסוגל, ולא עושה. לכן, אנחנו רואים, המקובלים מסַפרים לנו מה קורה כאן, בסך הכול בכל קבלת האור בצורה כזאת אחרי צמצום א' מלמעלה נעשה כאן קו דק מאוד, כי אין כל כך באמת יכולת לרצון להידמות לבעל הבית, אלא בצורה מאוד מאוד מזערית, שזה קו דק ולא יותר. עוד נדבר למה זה קורה, ולְמה זה מביא, מה התועלת מזה, יש בזה עוד הרבה תוצאות, אבל זה מה שקורה. בינתיים נלמד, "ככה זה", ואחר כך, "למה זה".

מה שנבנה כאן זה "פרצוף". פרצוף זו מנת האור שהכלי יכול לקבל, מלכות דאין סוף אחר הצמצום על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, שזה בסך הכול הפרצוף. זאת אומרת, מנת אור די מוגבלת. אם מלכות דאין סוף נקראת "עיגול", אז בתוך העיגול נעשה כאן איזה ריבוע קטן שיכול לקבל בעל מנת להשפיע, הוא כך מקבל וזה פרצוף א', המנה הראשונה שהאורח מקבל בהזדהות עם בעל הבית. ואחר כך מגיעה מנה שנייה, שלישית וכן הלאה, עד שהאורח מבזבז, אם אפשר כך להגיד, משתמש בכל הכוח שיש לו מההתרשמות, מהבושה, ובזה הוא נגמר. בנקודה שנקראת "העולם הזה", כשכל המסך שלו, כל הרצון שלו להשפיע לבעל הבית, להידמות לבעל הבית הסתיים, ונשאר ללא כוחות דהשפעה. אחר כך נראה איך אנחנו ממשיכים את הבריאה.

ודאי שיש כאן פרטים. אור פנימי, אור מקיף, כח"ב זו"ן מלמעלה למטה. אחר כך מוח, עצמות, גידים, בשר ועור מבפנים החוצה. זאת אומרת, בניית הפרצוף, אלו פרטים שאנחנו כבר יודעים.

שאלה: לפני, בצמצום מדובר על מלכות אין סוף. אחרי הצמצום מדובר על מלכות כבר עם נקודת סוף מכיוון שפה מדברים על היכולת להשפיע שהיא מוגבלת בהכרח.

נכון.

תלמיד: ההגבלה הזו נמשכת עד גמר תיקון, אותה הגבלה על היכולת להשפיע?

כן. עד כמה שנברא. הנברא תמיד מוגבל. אבל על ידי ריבוי פעולות, בקשות, תפילות, הוא מגיע למצב, שבכל זאת, הוא מממש את כל המלכות דאין סוף על מנת להשפיע.

תלמיד: זאת אומרת, שבצמצום יש הגבלה על היכולת של המלכות לממש את עצמה?

לא. הצמצום הוא פשוט, צמצום. כל פעולה ברוחניות היא פעולה שקיימת במאה אחוז, היא החלטית ובדרך כלל אין כאן עוד כוונות. הכול בצורה דיסקרטית. אני לא יודע למה אתם לא משתמשים במילה הזאת בצורה נכונה, דיסקרטית, זאת אומרת בדידה.

ולכן, צמצום זה צמצום. הוא לא יכול לעמוד במה שגילה על עצמו ולכן, מצמצם את קבלת האור. נקודה. אין חשבונות מה יהיה הצורך בהגבלה הזו אחר כך. אין וגם לא יכול להיות. עד שהצמצום הזה עכשיו יתרחש בו, כי זה לא מיד, אלא מסתלקים האורות, ואחרי שהאורות מסתלקים, יש יחס בין מה שהיה קודם ומה שיש אחר כך, רשימות וכן הלאה. ואז הוא מתחיל לעשות חשבונות, אבל לא בזמן הצמצום.

תלמיד: מה הצורך בהגבלה הזו שנוצרת על היכולת של המלכות?

מלכות מעכשיו והלאה לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל. ההחלטה היא החלטה על כל פעולות המלכות, מעכשיו ועד גמר התיקון.

תלמיד: ולפני הצמצום זה היה בעל מנת לקבל?

לפני הצמצום לא היה על מנת לקבל ולא היה על מנת להשפיע, כי לפני הצמצום פשוט מלכות קבלה את האור שמילא אותה. אין רצון קודם מהמלכות לקבל את האור, אלא האור הוא הראשון. לכן זה נקרא "ד' בחינות דאור ישר". זה לא נקרא "מלכות שמקבלת". לכן, אנחנו אומרים שמלכות דאין סוף קבלה, אבל היא לא קבלה, לא היה לה רצון לפני שהיא קבלה. היא לא החליטה לקבל. זה לא אותו רצון, לא אותו חיסרון שעליו אנחנו יכולים אחר כך לדבר. כי הכול בא מלמעלה, מתוך האור.

שאלה: אתה יכול קצת להתייחס להבחן השני, שבו בעל הסולם מסביר על מוחא, עצמות, בשר, גידים ועור, והוא בסוף אומר שהאור מקביל את מלכות סביב סביב.

מלכות בעשר ספירות מלמעלה למטה בעביות, ומלכות בעשר ספירות מבפנים החוצה. אבל ההבדל הוא שמלמעלה למטה אנחנו מדברים על המלכות, היינו רצונות. מרצון דעביות שורש, א', ב', ג', ד'. לפי הרצונות יש בהן תכונות שונות, הפוכים מהאור, ועל ידי מסך הם יכולים להידמות לאור. זה הכול מלמעלה למטה.

מה שאינו כן, מבפנים החוצה, עשר ספירות בעובי, הן עשר ספירות שבאות מהתכללות של ספירה בספירה. ולכן, אין בהן את אותה העביות הפעילה מבין הספירות שבעובי ובין האור העליון. יש להן מסכים, אבל המסכים שבהן נקבעים על ידי המסכים שבאורך. כי באורך יש הבדלים בין הבורא והנברא, בין האור והכלי. מה שאינו כן, מבפנים החוצה, מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, אלה ספירות שבאות מהתכללות הספירות בלבד. לכן אנחנו לא מתחשבים בהן בעניין העבודה של הפרצוף, להידמות לאור העליון. אנחנו מתחשבים בהן ככלים נוספים שאנחנו צריכים. הם בין כה וכה יוצאים ויש עליהם הגבלות כי מוחא, עצמות, וגידים אלה כלים פנימיים, ובשר ועור, אלה כלים חיצוניים. עוד נדבר על זה במקומו.

שאלה: בשלב הראשון האם בעל הבית מבין, יודע, שהאורח עושה צמצום ולא רוצה לאכול, מהסיבה שרק אם יגרום לו נחת רוח הוא יתכבד? או שזה נסתר מבעל הבית?

אני בקושי מכיר את בעל הבית, אבל אני יכול להגיד לך שבעל הבית יודע את כול מה שיקרה בתוך האורח ולא צריך מהאורח שום פעולות. כי אם אני בניתי את המכונה הזאת ובניתי אותה נכון, אז אני מזמין בה את כל התגובות ואני לא צריך לראות את התגובות, האם הוא הגיב נכון או לא.

תלמיד: כי למעשה האורח הוא הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: הרצון לקבל עושה צמצום מהסיבה שהוא רוצה להשפיע.

נגיד.

תלמיד: אותו המשפיע, אותו המאציל, מבין שזה ככה?

אמרתי לך, המאציל מזמין את כול התגובות מהנאצל. ולא יכול להיות שבנאצל יקרה משהו שהוא לא בהקדם החלטה ופעולה של המאציל.

תלמיד: אז אם זה מהמאציל למה כל הדבר הזה?

כי הוא רוצה שכך זה יקרה, הוא רוצה שתקרה שבירה, הוא רוצה שיקרה חורבן. אנשים שמזדהים עם המאציל צוחקים ושמחים שיש חורבן.

תלמיד: אבל למה הוא צריך את ההסכמה של הנאצל? אם הוא רוצה חורבן, שיעשה חורבן.

הוא לא צריך שום הסכמה, אלא הוא רוצה שהנברא יסכים, הוא נותן לנברא כביכול, בחירה חופשית, מצב, מה שנקרא שטח ריק ששם הנברא מרגיש את עצמו לא תלוי במאציל. ושם הוא יכול לקבוע את עצמו כרוצה להידמות למאציל. ודווקא את המקום הזה שפתאום התגלה כרשות הנברא, אותו הוא רוצה לשייך למאציל.

תלמיד: והנאצל מבין את זה?

הנאצל מגלה את זה ומבין את זה וזה העיקר שיש לנו מכל ההשתלשלות. אותו מקום הבחירה שבו אנחנו מתחילים עכשיו לנגוע ולראות עד כמה שאנחנו מבינים, לא מבינים, עד כמה אנחנו יכולים לשלוט בזה ולא. זה מה שאנחנו מבררים, אנחנו כל הזמן מבררים דווקא את השטח הזה שבו אנחנו יכולים לקבוע את שליטת הבורא. ודווקא בו, בשטח הזה, הוא כביכול לא שולט. הוא פינה את עצמו משם כדי לתת לנו אפשרות להיות קובעים, חופשיים, כמוהו.

תלמיד: האם זה המצב שקורה לנו עכשיו?

כן, כל העבודה שלך באמונה למעלה מהדעת זה נקרא שאתה רוצה לקבוע את שליטת הבורא במקום שהוא בעצם אינו.

עוד נדבר על זה. לאט, לאט נקשור את הדברים האלה ביחד.

שאלה: אם הבושה גדולה יותר מאור אין סוף, למה התיקון הוא בקו דק מאוד?

הבושה בהשפעה על הנברא, היא יותר חזקה מהתענוג שלו מהאור אין סוף. בגלל שאור אין סוף ממלא אותו, אנחנו אומרים שהוא בסך הכול אור של נפש דנפש, למה? זה לא אור שנמשך למלכות דאין סוף בהקדם החיסרון ממנה, היא לא משכה. היא לא היתה "חולת אהבה אני", אתה מבין? זה האור שכך ברא אותה ומילא אותה. מובן מאליו שהוא צריך למלאות אותה והוא ממלא. זאת אומרת, כשמלכות דאין סוף מתלאת באור אין סוף, ורק אחר כך היא מגלה עד כמה שהאור שמילא אותה היה גדול. בינתיים היא לא יכולה להעריך את זה, כי הכול תלוי בחיסרון מצידה.

תלמיד: אז למה דווקא הספירות של מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור מגבילים את זה לקו דק מאוד? למה דווקא התכללות בין הספירות היא מגבילה את התיקון לקו דק מאוד?

אלא מה היית רוצה שיקרה? הספירות האלה נעשו כתוצאה מהתכללות, מהתכללות של ספירות, כתר וחכמה, חכמה ובינה וכן הלאה. כל הספירות האלו נכללות זו מזו וזו מזו, הן גם נכללות זן מזו בעובי. ובוא נגיד, אני לא רוצה כך להגיד שלא תחשבו שזהו, אבל בוא נגיד שהתכללות הספירות באורך היא מאור החכמה עם רצון לקבל, והתכללות הספירות ברוחב זו התכללות שלהן רק מתוך אור דחסדים. זה כדוגמה בלבד, יש בזה הרבה יותר.

תלמיד: זה לא ברור.

כי לא יכול להיות שתהיה לך התכללות הספירות, אם הן לא יהיו גם בעובי, כמו שאנחנו לומדים, אחר כך נלמד שהאור שיכנס לכתר, לחכמה, צריך לבנות בכתר, חכמה דכתר ואחר כך הוא נכנס מחכמה דכתר לכתר דחכמה. זאת אומרת, כך נבנות הספירות ברוחב.

תלמיד: אז למה הרוחב הוא מגביל את זה לקו דק מאוד?

כי גם האורך הוא מוגבל. אבל, אתה יכול להגיד רגע, האורך מוגבל ולכן הרוחב מוגבל, אז צריך להיות עיגול קטן, לא גדול, קטן. לא, כי שוב אני אומר, ההשתלשלות וההתכללות של הספירות באורך הם מסכים, אור חכמה, רצון לקבל. מה שאין כן, התכללות הספירות ברוחב הם ללא מסכים האלו, ללא אור החכמה, אלא יותר באור החסדים בהתקשרות בין הספירות. אבל ההשפעה של הנאצל למאציל, היא דווקא באורך.

שאלה: הרגשת הבושה, חוץ מלהביא להחלטה על צמצום, היא תביא גם להחלטה של לקבל על מנת להשפיע?

לא. בושה היא רק להפטר מהפער, שמרגיש שהוא מקבל והבורא משפיע ולכן מספיק לו להפטר מלקבל. אלא אחרי זה שהוא מפסיק לקבל והצמצום בא ממנו, אז הוא מתחיל להרגיש מה קורה כאן. שבעל הבית נותן, והוא המקבל ומפסיק עכשיו לקבל, אז נפסק הקשר שלו עם בעל הבית. מה יקרה? מה יהיה? ואז יש לו חשבונות. זאת אומרת, שוב אני אומר, הצמצום זה צמצום. תתייחסו לכל פעולה ברוחניות כפעולה מוגדרת שחותכת מצב ממצב.

תלמיד: הבושה גרמה רק לצמצום?

כן.

תלמיד: אז איפה נכנס הכול?

היא גרמה לצמצום. אחרי שעושה צמצום, אותה הרגשת הבושה וצמצום ומה שהיה לפני צמצום שקיבל את האור, אבל מלמעלה, מהבורא, שהוא הרגיש את כל ההטבה של בעל הבית. אבל הוא הרגיש אותה בהכרח, שבעל הבית מילא אותו והוא צמצם את עצמו. עכשיו הוא מבין מה זה נקרא בלי אותה הטבה, אבל גם בלי בושה מהקבלה, אבל בזה הוא לא גומר את הכול. איפה הבושה בזה שהוא לא מקבל מבעל הבית? גם על לא לקבל יש בושה, הרי בעל הבית עושה לך את הכול. אתה לא נקי אחרי הצמצום. זאת אומרת, העניין ממשיך, אבל בכל זאת כל פעולה תראו אותה כשלמה.

זאת אומרת, בצמצום הוא לא מחליט. עכשיו אני אעשה צמצום א', ואחר כך אני אעשה מסך ואור חוזר. אין דבר כזה. מצד הנברא, הפעולות הן בדידות.

תלמיד: אחרי שהוא עושה צמצום, איפה נכנסות פה הכוונות, מאיזה שלב מתחילות להיכנס כוונות על הכלי?

עכשיו חשבון, שעדיין בעל הבית לוחץ. והוא רואה שעל ידי הצמצום כאילו הבושה מהמצב הקודם, שהוא היה ממולא והפוך מהבורא, היא על ידי הצמצום כאילו הסתלקה, אבל החשבון נשאר. נשאר בעל הבית שעומד נגדו והוא רואה את היחס, את הפער ביניהם ביחסים, עכשיו הוא מודד את היחסים. הוא עכשיו הסתלק מקבלה, עכשיו אפשר לחשוב מה אני עושה עימו.

הוא כאן ואני שם, מה לעשות? ואז הוא מחליט שאפשר להשתמש לא ברצון שלו ליהנות, אלא ברצון של הבעל הבית ליהנות. ומתחיל לתכנן את קבלת האור על מנת להשפיע. זאת אומרת, לא שבעל הבית עכשיו הראשון, אני הראשון, אני עושה. עשיתי צמצום, אני עכשיו אבנה יחס לבעל הבית שאני רוצה להשפיע לו וזה המסך, נעשה מזה כבר חשבון.

תלמיד: אז כל בניית היחס בין האורח לבעל הבית, זה הכול קורה כתוצאה מהמסך שהוא בונה?

המסך זה הכול, רק המסך.

תלמיד: אז רק הבושה עובדת על הצמצום? רק הבושה מביאה לצמצום?

כן. הבושה רק מביאה לצמצום.. לא, אבל אחר כך בכל זאת היא נמצאת ביסוד, הוא מרגיש את הפער בינו לבעל הבית, הוא מרגיש שבעל הבית רוצה להשפיע לו. ובצמצום הזה הוא לא סידר עם הבעל הבית את החשבון. בעל הבית רוצה להשפיע לו ולאהוב אותו ולהתקרב ולמלאות. והוא לא מסוגל, בגלל שהבושה מחזיקה אותו. אז בצמצום הוא לא גמר את החשבון. אבל המצב שיש עכשיו ניתוק בינו לבעל הבית, מסוים, אז זה גורם לו עכשיו יכולת לעשות חשבונות, איך אני משפיע לבעל הבית.

תלמיד: אז מה הוא כן מסיים בצמצום?

קבלה.

תלמיד: רק החלטה על לא לקבל?

ונעשה עצמאי כביכול, הוא לא נמצא תחת שליטת האור. ולכן הפעולה שלו אחרי הצמצום, אני מזמין את הפעולה הבאה, הכול תלוי במסך שלי כלפי בעל הבית.

תלמיד: גם המסך בנוי על הבושה?

הכול מגיע מהבושה, הסירוב, הרצון להידמות לבעל הבית. כל זה מגיע מאותה ההרגשה שבאין סוף, אבל בהדרגה. שמתברר גם בתוך הנברא עד כמה שהנברא עכשיו נעשה יותר ויותר מלוטש, עדין כאילו, על ידי כל מיני חשבונות שלו.

רק לא לברוח מהמצב.

שאלה: מאיפה גדלה בו גדלות הבורא בחשבון הזה?

אחרי הצמצום הוא מתחיל לראות את עצמו ואת הבורא, שהוא לא פתר בזה את כל הבעיה. הבורא נשאר ברצון להשפיע, הוא נשאר ברצון לקבל ולא יכול לקבל שום דבר מהבורא. ובעצם הוא כיסה את הבושה בזה שהוא הסתלק, אבל הוא לא כיסה אותה לגמרי, מבחינה זו שהבורא נותן והוא לא מקבל ולא יכול להחזיר. ואז הוא עושה חשבון. זאת אומרת, החשבון הסופי על הבושה שקיבל באין סוף, זה יהיה רק בגמר התיקון במסך השלם.

תלמיד: בעצם החשבון הוא כמה שהבורא נותן וכמה שהנברא מקבל, לפי הפער הזה הוא עושה חשבון של גדלות הבורא? לפי זה הוא מעריך את הנותן?

הוא מעריך את הנותן לפי האור המקיף. לא לפי כמה שמקבל וכמה שנותן, זה תלוי בכוחות שלו. גדלות הבורא לא לפי כוחות הנברא, אלא האור המקיף שמאיר, הוא נותן לנברא את גדלות המאציל. יש אור שמאיר שנקרא "אור אין סוף ברוך הוא" ואורות שנשארים כל פעם אחרי פעולת הכלי, שנקרא האור המקיף הפרטי שלו.

שאלה: העצמאות היא רק אחרי הצמצום?

העצמאות היא גם לא אחר הצמצום, כל הפעולות האלו מלמעלה למטה, עד העולם הזה, כולל שבירה, כולל כל הדברים האלה עד שאנחנו מתחילים להתעורר, להתעורר באמת, שמגיעים לקבוצה ומתחילים להתכלל ומי יודע מתי אנחנו מתחילים מכוחותינו להתכלל בעשירייה, עד אז אין פעולות שמגיעות מבחירה חופשית.

פעולה מבחירה חופשית היא שהאדם מעדיף אמונה למעלה מהדעת, פעולת השפעה על פני קבלה. ומתחיל לבקש דווקא על זה.

שאלה: אם כך, כשאין בחירה חופשית עד סוף תהליך התפתחות הרצון, אז כל הצמצום והבושה זה תהליך שמגיע מהבורא ולא מהנברא?

ודאי, מאיפה זה מגיע, מאיפה הצמצום, מסך, אור חוזר, כל העולמות שיוצאים מהמלכות דאין סוף?

תלמיד: אז למה אנחנו אומרים שהוא עושה צמצום כי הרגיש בושה?

מי?

תלמיד: הרצון.

כך אנחנו מדברים, נו, אז מה? הכול מגיע מהבורא. הנברא עדיין נמצא בצורה בלתי פוסקת בלחץ, בהשפעה מלמעלה, איך יכול להיות שיש בו משהו? זה עדיין לא נברא.

תלמיד: בדיוק, אז בגלל זה למה אנחנו משתמשים במושגים שהוא הרגיש בושה והוא עשה צמצום?

אנחנו כך אומרים, אז מה? גם על הרכב שלך אתה אומר, שהוא לא רוצה לעבוד, משהו קורה לו ככה וככה. אתה משייך את הרצונות שלך, הפעולות שלך לאיזה ארגז עם ברזלים. למה? ככה, כי כך אדם מצייר את העבודה של דומם, צומח, חי.

כמו שאתה מדבר על החי, אתה אומר, תראה מה שהוא רוצה ומה שלא רוצה, תראה מה שעשה. זה מי עשה? כוח עליון פועל בכל הנבראים, גם בנו. עכשיו זה אנחנו פועלים? אנחנו לא מודעים לזה, אבל ודאי שהכול זה עד פרט האחרון זה אין עוד מלבדו. אני רק רוצה לגלות עד כמה שזה אין עוד מלבדו ולשייך את עצמי בכל הרצון שלי אליו. אבל מדברים שכביכול זה אנחנו.

שאלה: גם אני הבנתי שעוצמת הבושה היא ביחס ישר לגדלות הבורא. וכאן זה נראה כאילו שיש משהו אחר שהוא לא ניגוד. אתה אומר שגדלות הבורא לא הייתה שם.

איפה?

תלמיד: לפני הצמצום לא הייתה גדלות הבורא. אז איך הגיעה בושה, אם אין לך את ההופכיות הזאת של גדלות המאציל?

אני לא יודע, הכי טוב לי להגיד שאני לא יודע. אנחנו מדברים על מלכות דאין סוף. אתה רוצה להכניס כאן פילוסופיה? תעשה. אני לא רוצה.

איפה יש גדלות הבורא? איפה יש הרגשת הגדלות בכלל במלכות דאין סוף? היא נפרדה לזה? יש לה כלי להרגשת גדלות הבורא? מאיפה? היא הייתה כבר לפני זה בצמצום? בהשתוקקות, בקבלת הבורא אחרי שהיא נפרדה ממנו? לא, זה עדיין ארבע בחינות דאור ישר.

אתם רוצים בזה לבנות פלפולים, בבקשה. אתה רואה עד כמה שהוא אומר את זה בצורה פשוטה, כי אי אפשר לדבר במקום כזה, אין. אנחנו לא יכולים לבנות אצלנו שום מודל, תבנית, של מה שנעשה.

קריין: אות ל"ב.

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."

זאת אומרת אחר הצמצום, מלכות דאין סוף מחליטה כמה שהיא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע, כדי לכסות את הבושה ועוד למעלה מהבושה, להחזיר כמה שאפשר למאציל, לפחות משהו, כמה שרוצה האין סוף להחזיר, כמו שהוא לה, אבל כמה שמסוגלת בעל מנת להשפיע.

ודאי שהיא מסוגלת לקבל את כל אור האין סוף, אבל זה נעשה כעיגול ריק. וכמה שמסוגלת לקבל בעל מנת להשפיע, זה נעשה קו דק בתוך העיגול הריק. למה? כי זה בעצם כמה שמסוגל הנברא להחזיר לבורא.

אבל בכל זאת זה דבר גדול מאוד, מפני שזה כמו תינוק שמשתדל לעשות משהו לאמא שלו. עד כמה שהוא מעורר בה את האהבה, השמחה. לכן אנחנו ממש לא מסוגלים למדוד מה אנחנו עושים אפילו בפעולת ההשפעה הקטנה ביותר כלפי הבורא.

אז הוא עושה פעולת הצמצום, חשבון בראש כמה שמסוגל לקבל בעל מנת להשפיע, קבלת האור בעל מנת להשפיע בתוך הפרצוף, מסיים אותה בטבור ולא יכול לקבל יותר. מזה נעשה סוף הפרצוף, ששם הוא נשאר בכלים ריקנים מלאים באור החסדים, כי הוא רוצה אבל לא מסוגל שם להיות בהשפעה. וכך נבנה הפרצוף הראשון, ראש תוך סוף, שמה שמיוחד כאן זה הראש, שזה חשבונות עד כמה אני רוצה להיות דומה לבורא ולהיות בדבקות עימו.

שאלה: מה המשמעות של צורות עיגול וקו דק?

"עיגול" זה נקרא ללא הגבלה, בכל הרצון שלי, ככה עם פה פתוח, ללא מחשבה, ללא כוונה מצד הנברא. כמו שאומרים לתינוק, "פתח את הפה". מה שאין כן הגדול שמקבל, הוא מקבל כבר במחשבה, כמה אני רוצה, כמה לא וכמה אני יכול לקבל מטעם הבושה וכולי וכולי, זה נקרא "קו".

תלמיד: למה הצורות האלו הכביכול גיאומטריות, קו, עיגול, מה המשמעות שלהן?

לציין את זה. המקובלים משתמשים בכל מיני צורות, ציורים, דוגמאות, תראה כמה שיש להם דוגמאות עם הצומח, הדומם, החי, בני האדם ועוד, כדי להביא לנו איזה התרשמות מהעולם שאנחנו לא מרגישים. זאת אומרת מהפעולות שאנחנו לא יכולים ברצון לקבל שלנו האגואיסטי לתאר.

אתה יכול לתאר בושה? איכשהו. אז לכן הם לוקחים את העניין הזה וזהו. כשאתה תתחיל להרגיש בושה רוחנית, אתה תראה שזה קצת שונה ממה שחשבת קודם אבל בכל זאת יש ציור.

תלמיד: מבחינת תכונות, כשאנחנו אומרים שהרוחניות הן תכונות איכותיות, מה התכונות שמייצגות הצורות האלו, רוחב, עיגול, פינות?

אני הסברתי לך קצת, שספירות מלמעלה למטה, זה הרצון לקבל עם המסך, צמצום, כוח התנגדות, התגברות וכן הלאה, זה מלמעלה למטה. מה שאין כן, מבפנים החוצה, זה הספירות של ההתכללות.

אתה מבין את זה?

תלמיד: לא.

אם ספירת כתר רוצה להעביר אור לחכמה, איך היא מעבירה את זה?

תלמיד: יש בכתר גם חכמה.

כשהיא צריכה לבנות בכתר חכמה, למלאות את החכמה [שבכתר] באור, ומאור החכמה שבכתר למלאות כתר דחכמה. נכון?

תלמיד: כן.

מזה בא לך ספירות ברוחב. מהתכללות של ספירות באורך נבנים ספירות ברוחב.

שאלה: כשהאור העליון מכה במסך והאור החוזר בעצם נעשה כלי לאור מקיף, שאחר כך התמלא עד גמר התיקון. זאת אומרת, הכלים האלה קיימים אחרי שיש את הפעולה הזאת של הכאה?

אור חוזר נעשה לכלי לקבלת האור הפנימי.

תלמיד: אבל זה רק חלק קטן.

יש אור ישר שמגיע, יש הכאה וזיווג, ואז עולה אור חוזר. אור חוזר שמלביש את האור הישר, שני אלו הופכים להיות לאור פנימי שיכול להיכנס לתוך הכלי.

שאלה: ואור חוזר שלא מלביש על אור ישר, יש דבר כזה?

כן.

תלמיד: וזה אור מקיף?

לא. אור מקיף זה לא בא מאור חוזר ממש. זה אור ישר שלא התקבל באור חוזר, כי אין אור חוזר לכל האור הישר ולכן הוא נשאר כאור מקיף. אור מקיף זה לא עודף האור שהכלי רוצה להשפיע.

כשהכלי רוצה להשפיע, שישפיע. זה אותו האור שהבורא רוצה להשפיע והכלי לא מסוגל לקבל.

תלמיד: אז מה זה הכלים האלה שהוא אומר שנעשו כלים לאור מקיף, שהתקבל בריבוי הזיווגים בכל העולמות?

אחרי הפרצוף הראשון כשנשאר אור מקיף, הוא לוחץ על המסך ועל ידי זה מבטל את המסך והמסך מזדכך ומביא לבניית הפרצוף הבא אחרי גלגלתא, ע"ב, ס"ג וכן הלאה. זאת אומרת, על ידי פעולות האור המקיף שלוחץ ולוחץ ולוחץ, בעל הבית שכל הזמן לוחץ על האורח, אז בסופו של דבר כל האור התקבל בתוך הכלי על ידי ריבוי פעולות.

תלמיד: איזה אור התקבל בתוך הכלי על ידי ריבוי פעולות?

האור הישר הראשון.

תלמיד: לא אור אין סוף או שכן אור אין סוף? לא ברור העניין הזה. זאת אומרת, כל האור העליון שהיה ממלא מלכות דאין סוף?

בסופו של דבר, כל האור העליון שהיה ממלא את המלכות דאין סוף, התקבל בתוך המלכות דאין סוף.

תלמיד: אז אחרי הפעולה הראשונה הזאת של הכאה במסך, יש כלי לאור הזה, או שאין כלי?

לא. איפה? זה אחרי שבירה וכל מיני בעיות וכול מה שמתגלה זה הכול כדי לגלות את הרצון לקבל בצורה כזאת, שיוכל לקבל את האור העליון. מתגלה האור העליון כיותר ויותר גדול ודורש כלי יותר ויותר גדול. מה שהוא גילה באין סוף זה שום דבר.

שאלה: הסברת שאפילו בפעולות הקטנות ביותר הנברא יכול ממש להזיז, לשנות עולמות גדולים מאוד למעלה.

כן.

תלמיד: מה החשיבות להבין את המנגנון הזה שמכפיל בעוצמות את המאמץ הקטן של הנברא והופך את זה לדבר כזה גדול?

כי מאין סוף ההשפעה משתלשלת עד הנקודה התחתית נגיד, ואם בנקודה התחתונה משתנים התנאים, אז כל הקו דאין סוף משתנה והוא משתנה בכל דרגה ודרגה וכמה שיותר גבוה אז השינויים יותר גדולים.

תלמיד: כשהייתי ילד, אצל אבא שלי היה מנוף מכאני, הייתי מזיז שרשרת קטנה ועל ידי כמה גלגלים המנוע האלקטרו מכאני היה מרים מאות קילוגרמים.

נכון.

תלמיד: אני כילד ידעתי שאני יכול לעשות את זה. מה החשיבות שנבין, אפילו בעבודה הקטנה שלנו בפרוטות את המנגנון, ומה הוא באמת מייצר למעלה במערכות העליונות?

אומרים לך מקובלים. אתה רוצה להאמין להם? תאמין ותעשה. אתה לא מאמין להם, אז לא אכפת לך, אתה מצפצף עליהם ועושה מה שטוב לך. ככה זה. כמה שבקבוצה יותר מדברים על זה, אתה מתרשם בגלל הקבוצה, ואז יש לך סיכוי כן להשפיע לעליון. אבל אתה צריך להתרשם, אתה צריך להתפעל מהרצון הנוסף, אחרת הרצון שלך לא מספיק כדי לעורר משהו למעלה, לא בגדלות הבורא ולא בהשפעה.

תלמיד: וזה חומר דלק נכון לעבודה?

כן, ודאי. לא חשוב לי בכלל ממה להתפעל. כמו שקראנו שם על איזה מקובל שהיה קונה את הכליזמרים שינגנו לו והם היו מנגנים רק כדי לשתות אחר כך קצת וודקה בכסף שלו, אבל הוא היה מתפעל בינתיים מהספירות העליונות. ככה זו ההתכללות של הכלים בעולם, אלו בגשמיות והוא ברוחניות. ואי אפשר להגיד שאין כאן גם רווח שלהם, הם משתתפים ברוחניות, אמנם בצורה כזאת שהיא בלא מודע.

אות ל"ג

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ."

בוא נראה את השרטוט, אולי זה יהיה יותר טוב.

ראש זה בחינות שורש, א', ב', ג'. גוף, גם תוך וגם סוף, זה בחינה ד' (ראו שרטוט מס' 1). על בחינה ד' נעשה צמצום ועכשיו היא מקבלת על מנת להשפיע. כמה שהיא יכולה להלביש את האור אין סוף שנמצא בבחינות שורש א', ב', ג' זה הראש של הפרצוף, וכמה שבחינה ד' מקבלת בתוכה זה כבר התוך של הפרצוף.

שאלות על זה. אתם לא נכנסים, זה טוב, זה מצב חדש. מה שהיה כל כך פשוט והכול, עכשיו זה כבר נראה אחרת.

שאלה: בשרטוט כתוב משהו באדום, לא ברור מה כתוב.

"הדוחה", אור חוזר, שהוא דוחה אותו.

תלמיד: ומה כתוב באדום השני?

המלביש, אור חוזר המלביש.

שרטוט מס' 1

שאלה: כתוב בתחילת פסקה ש"ועתה נברר עניין הביטוש המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות". האם אפשר להסביר קצת לגבי העביות?

כן. נקרא שוב את כל אות ל"ג ואני אצייר.

קריין: אות ל"ג.

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות." זאת אומרת מה היה לנו קודם? היתה לנו קודם מלכות דאין סוף שצמצמה את עצמה. האור רוצה להיכנס בה, היא דוחה אותו בחזרה ומהדחיה הזאת נעשה ראש (ראו שרטוט מס' 2). יש פה, אור ישר, אור חוזר. ואחר כך מה שקורה, האור הזה אחרי החלטה כמה לקבל על מנת להשפיע מתפשט בגוף. עד כמה שיכול הוא מתפשט בתוך הרצון שלו, וכמה שלא יכול הגוף נשאר ריק. אז מה שמתפשט זה נקרא "תוך", מה שלא יכול זה ה"סוף". מה שנמצא בפנים זה נקרא "אור פנימי", מה שלא נכנס פנימה, שאור חוזר לא יכול להלביש על האור ישר, זה נקרא "אור מקיף", והמקום הריק, שלא יכול להלביש, זה הסוף. המקום שבו נגמרת המלכות שמקבלת זה נקרא "טבור", והמקום שבו בכלל כל המלכות נגמרת זה נקרא "סוף".

"כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ."

שרטוט מס' 2

שאלה: איפה רואים בציור שהאור הפנימי והאור המקיף מכים זה בזה?

בפה דראש, במסך, אני אצייר נקודה אדומה (ראו שרטוט מס' 3). כאן הם מכים זה בזה, כאן הם מלבישים זה את זה. בכמה שאין כוח באור חוזר להלביש את האור ישר, אז האור ישר נשאר כאור מקיף.

שרטוט מס' 3

שאלה: והראש נולד ברגע הצמצום או רק ברגע שמתחיל חשבון?

הראש הוא אחרי החשבון. הראש בעצמו זה חשבון ולכן זה החשוב ביותר, הראשים. לכן אחר כך אנחנו רואים שרק הראשים נשארים מהפרצופים, הגופים שלהם מכסים זה את זה, זה לא חשוב בכלל, חשוב לנו הראש, ההחלטה של התחתון.

תלמיד: ביטוש אור פנימי ואור מקיף זה לא במסך דפה, זה במסך דגוף, ככה אנחנו למדנו.

ביטוש אור פנימי ואור מקיף ודאי שנעשה בטבור. אחר כך נתקן את הדברים. אור מקיף זה אור שנשאר בפרצוף שלא יכול להתקבל בכלים דעל מנת להשפיע. ביטוש הוא על הטבור.

תלמיד: בדיוק, זה העניין.

כן.

תלמיד: הוא כתב בהתחלה.

אולי לא שמעתי מה שאני אומר בעצמי.

שאלה: אתה יכול להסביר איך הראש מקבל החלטה?

הוא שוקל. הראש מקבל החלטה מתוך זה שהוא שוקל מה הבורא, מה הנברא, מה הוא רוצה, מה אני רוצה, איך, איך להשוות את הרצונות, זה בסך הכול. כמו האורח ובעל הבית.

תלמיד: אני שואל מבחינת השלבים של קבלת ההחלטה. מה קורה בראש כשמגיע אור ישר?

כמו שדיברנו בד' בחינות דאור ישר, כך גם כאן. ההחלטה מתקבלת מתוך זה שהנברא מתחיל שוב לשקול את יחס הבורא אליו, מה הוא עשה, הוא רצה, הוא בנה אותי בצורה כזאת וכזאת, ונותן ואני מקבל, וכן ולא, זאת אומרת הוא שוקל את כל החשבונות שיש בינו לבין המאציל ומזה יצא לו הסיכום, התוצאה, ההחלטה.

שאלה: בשביל מה היה צריך ליצור פרצוף, הוא לא היה יכול לעשות אותן הפעולות על בחינה ד' אחרי הבושה?

למה לא יכול לעשות? לקבל על מנת להשפיע, מה שהוא עושה, זה בחינה ד' המתוקנת. בחלקה, אבל מתוקנת.

תלמיד: אז בשביל מה צריך פרצוף?

פרצוף זה הביטוי של בחינה ד' המתוקנת במסך ואור חוזר, בהשפעה על הבורא. כל הפרצוף נקרא "השפעה לבורא". גם בזה שמקבל על מנת להשפיע למעלה מטבור, גם בזה שלהשפיע על מנת להשפיע למטה מטבור, זה הכול השפעה לבורא ולפי ההחלטה בראש.

תלמיד: כל מה שקורה בבחינה ד' כאשר יש בושה ונוצר צמצום וכן הלאה, זה בדיוק מה שקורה בפרצוף?

לפני הצמצום?

תלמיד: לא, מרגע הצמצום.

בחינה ד' עושה את זה, אלא מי עוד עושה? בחינה ד' מתרחבת ועושה את כל הפעולות האלה אחת אחת. עד לגמר התיקון, הכול בחינה ד' דאין סוף עושה.

תלמיד: בשביל מה צריך מנגנון שנקרא פרצוף?

איך בחינה ד' תעשה? היא מולידה. אין כאן משהו מלאכותי, מישהו רוצה ועושה מהצד. בחינה ד' בעצמה אחרי הצמצום, מחליטה כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע, שזה נקרא השפעה לבורא, השתוות עימו, זה מה שהיא עושה.

תלמיד: מה התוספת שיש בפרצוף, שאין באותה בחינה ד' אחרי הרגשת הבושה, צמצום, מסך וכן הלאה.

בבחינה ד' לא הייתה השפעה, היא הייתה מקבלת את האור אין סוף. אפילו לא היה שם על מנת לקבל, מקבלת וזהו. כי לא הרגישה ריחוק, לא הרגישה שהיא רוצה מעצמה, אלא הרצון שמתעורר, נולד בה, זה בחינה ד' לפני הצמצום. מה שאין כן עכשיו, כשגירשה את האור ועושה חשבון עם הרצון לקבל שלה והרצון להשפיע של בעל הבית, כמה היא יכולה להשוות עימו ובושה והכול, החשבונות הם בראש והיא מבצעת בגוף.

תלמיד: אתה יכול להסביר את המעבר מבחינה ד', שמרגישה בושה, עושה צמצום, בונה מסך ופתאום יש פרצוף?

זה מה שהיא מחליטה שהיא תעשה. שהיא תקבל עד כמה שמסוגלת מבעל הבית. חלק מקבלת, זה נקרא "תוך" וחלק שלא יכולה לקבל, "סוף".

תלמיד: אז כל מה שקורה בבחינה ד' שם בכוח, כאן זה כאילו בפועל, זה המנגנון בפועל שבחינה ד' מקבלת?

כן, זה הביטוי שלה, של השפעתה לבעל הבית. ביטוי. זה הפרצוף, עד כמה שיכולה להידמות לבעל הבית, להחזיר לו.

תלמיד: אז מה זה האור חוזר בראש?

היא מלבישה את היחס של בעל הבית אליה ליחס שלה לבעל הבית, שיהיו שווים.

תלמיד: בראש יש מסך לפני שמתחילים כל החשבונות?

לא. המסך עושה את כל החשבון.

תלמיד: אבל מתי יוצא המסך בראש?

מסך בראש יוצא אחרי הצמצום, כשהיא מחליטה שהיא מקבלת רק על מנת להשפיע.

תלמיד: ואז כבר אפשר להתחיל לקבל החלטות כלפי האור ישר?

כן, ודאי. כי יש החלטה לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: מה ההבדל בין ראש למסך?

ראש הוא תוצאה מהמסך. המסך בונה את הראש. מסך זה חשבון. מסך זה לא סתם "אני עוצר את האור", אלא בשביל מה ולמה. ואיך אני אחרי שעשיתי עצירה על ידי הצמצום, עכשיו אני מפעיל את עצמי בעל מנת להשפיע. והעבודה הזאת בכוונה בעל מנת להשפיע, כל החשבון הזה נקרא "ראש". זאת אומרת, בכל הראש יש לנו מסך, אבל מסך הדוחה ומחשב. ואחר כך בכל הגוף יש לנו מסך המקבל על מנת להשפיע או להשפיע על מנת להשפיע בסוף.

תלמיד: אז המסך הוא הראש. הוא קובע, הוא מניע.

מסך שעובד על הרצון לקבל ממטה למעלה כדי להתקשר לבורא בצורה שווה כמו שהבורא אליו, נקרא ראש. מסך עושה את הראש, בונה, מוליד את הראש.

תלמיד: אז לפני הראש יש עוד ראש, שנקרא "מסך".

לא. לפני הראש יש מסך. המסך שמתחיל לעשות חשבונות עם בעל הבית, הוא בונה את הראש. ראש זה חשבון עם בעל הבית, מה אני עושה בשבילך כמו שאתה רצית לעשות בשבילי.

תלמיד: מה יש בראש, ממה מורכב ראש?

היחס של בעל הבית לנברא, יחס של הנברא לבעל הבית.

תלמיד: ואיפה בראש מתבצעת פעולת החישוב, החשבון?

בזה שמלבישים זה על זה, אור ישר על אור חוזר.

שאלה: מסך זה משהו אישי או כללי?

מסך זה תוצאה מזה שהרצון לקבל נפגש עם האור. מה זה כללי? אין כאן כללי, יש כאן פעולות בדידות, הכול מתקתק, זה מכניקה. רק מכניקה שעובדת על הרגשות, על הגילויים. אבל זה מכניקה בסופו של דבר.

שאלה: במה האור מקיף הפוך מהאור הפנימי?

אור פנימי זה אור ישר שמלובש באור חוזר ומתקבל בתוך הרצון.

שרטוט מס' 4

יש רצון, ויש אור ישר שמלובש באור חוזר ושניהם נכנסים לתוך הרצון. למטה זה הרצון. התענוג נמצא בתוך האור הפנימי. הלבוש או הכוונה באור ישר.

רק שימו לב, עד כמה היום אתם סתומים לעומת שלמדתם פתיחה לפני שנתיים, שלוש. זה סימן של התקדמות. אתם רוצים להיכנס פנימה ולא נותנים לכם. כי צריכים כאן עוד תוספת. אבל מתחילים, זה פשוט שני חיצים, שלושה חיצים, גיאומטריה, מה יש כאן בעיה? מתפשט ממעלה למטה, ממטה למעלה.

אתם לא מבינים שמבפנים אתם כבר שואלים, למרות שאתם לא מודעים לזה, שואלים על מהות הפעולות, וזה מביא קושי.

שאלה: אפשר להסביר את פעולת הדחייה של המסך?

המסך שולט על הרצון לקבל והוא דוחה את התענוג שבא לרצון לקבל, ולא נותן לתענוג להיכנס לתוך הרצון. אני מאוד רוצה לקבל, אבל כאן עומד מסך ולא נותן לתענוג להיכנס. זה נקרא מסך. רק העניין הוא שאני עושה את המסך, אני מגביל את עצמי. הרצון לקבל שולט עלי ואני מגביל את עצמי, שהרצון לקבל לא ישלוט.

שאלה: האם המסך בא"ק דוחה את אור אין סוף, באיזה כוח המסך דוחה את התענוג?

המסך דוחה את התענוג בכוח גדלות הבורא בעיניי.

תלמיד: מה מחזיק את גדלות הבורא כל הזמן שהתענוג לא ישלוט?

קבוצה, לימוד, הפצה, תפילה, כל דבר שאפשר.

תלמיד: מה ההבדל בין הצמצום שרוקן את כל האור כדי לא לקבל, למסך שדוחה את כל האור.

המסך מעבר לצמצום. פעולת הצמצום שעשיתי עזרה לי רק להתנתק מהתענוג ולהחזיק אותו מחוצה לי. המסך זה חשבון נוסף על גדלות הבורא, בעל הבית, בעיניי איך אני יכול לקבל וליהנות ובכוונה לבעל הבית.

זאת אומרת שאתה מרגיש תענוגים בצורה אחרת לגמרי, בכמה שאתה מהנה לבעל הבית. רק תבין שכל אותו טעם שהרגשת קודם, "אה, נהניתי, איך יפה, איך נעים, איך טעים, איזה יופי", עכשיו אין דבר כזה. עכשיו יש לך תענוג מזה שעל ידי אותו טעם שאתה טועם, אתה מהנה לבעל הבית. ובגלל שבעל הבית בעיניך הוא גדול אז התענוג הוא אחר לגמרי, והוא כבר לא תענוג אחד אלא ממש נרנח"י. זה משהו אחר. זה נקרא כבר השגה בבעל הבית.

אתה כבר לא מתחשב עם התענוג שאתה מקבל על מנת להשפיע, אלא למי אתה משפיע.

אות ל"ד

"ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל."

ישנן פעולות של ההכאה בזיווג בפה דראש, ומפה דראש עולה אור חוזר, הוא מלביש את האור הישר ובזה נעשות עשר ספירות דראש. ומתוך ההחלטה שבפה דראש כמה לקבל על מנת להשפיע, אותו אור שהחליט, הפה ד'ראש לקבל לתוכו, הוא מתפשט מפה דראש ולמטה. ואז מתלבש האור הזה באור חוזר, וזה נקרא אור פנימי סך הכול שני האורות האלו, אור ישר בתוך האור חוזר. ומה שלא יכול להתלבש בתוך הפרצוף בכלים, נשאר מחוצה לפרצוף בבחינת אור מקיף וכך נבנים ראש ותוך של הפרצוף.

ורק אחרי שהאור הפנימי, שזה אור ישר בתוך אור חוזר מתלבש בתוך הפרצוף, אחרי זה מגיע ביטוש, אור פנימי ואור מקיף, כי אור מקיף זה אותו האור שלא התקבל בפרצוף, אור פנימי זה אור שבפעול התקבל בתוך הפרצוף, ולכן יש ביניהם ביטוש, כי האור המקיף רוצה להיכנס לתוך הפרצוף כמו האור הפנימי, אבל ודאי שהמסך שעומד בפה ד'ראש לא נותן לו לעשות את זה. ומהבטישות האלו יש לנו הזדככות הפרצוף, שעליו עוד נלמד אחר כך.

תלמיד: פה זה בעצם פעם ראשונה, ואני מדבר עכשיו מתוך מה שתיארת על הדבר הראשון, על קבלת האור על מנת להשפיע, בפעם ראשונה שבעצם מתקבלת החלטה שהיא תוצאה של חשבון.

כן, בפה דראש.

תלמיד: זה דבר מאוד מאוד לא ברור, לא מובן, איך מתקבלת החלטה. וזו החלטה מדויקת מאוד, כמה לקבל, כמה לא לקבל, מה לדחות, מה לא.

כמו שאתה שהיית אצל מישהו אורח ובעל הבית, ממש יש לך בתת הכרה תמיד חשבונות.

תלמיד: כן, אבל פה מדובר על הלבשה של אור חוזר על אור ישר.

כן. זה אותו דבר, היחס שלך כלפי בעל הבית והיחס של בעל הבית אליך, זה בונה יחסים ביניהם שלפי זה מתקיימת קבלת התענוג. לא יכול להיות שהאורח מקבל מבעל הבית בלי שהוא לא מכסה את הבושה שלו, בכל מיני צורות.

תלמיד: כן, אבל נאמר הייתה החלטה על הצמצום, אז הייתה החלטה חדה מאוד, אחד ואפס, לא מקבלים, זהו, נקודה. למה? תחושה יותר חזקה מהרצון. אחר כך החשבון על עבודה עם המסך, מגיע אור והוא דוחה אותו, זה מוחלט, מאה אחוז דוחה.

לא, הוא דוחה אותו כדי לעשות חשבון. הוא דוחה אותו מלקבל לעצמו, ואחר כך עושה חשבון כמה יכול לקבל בעל מנת להשפיע. בדיוק כמו שאתה אצל בעל הבית. אתה אומר, "לא רוצה, לא כדאי" וכולי, אחרי זה יש כבר איזו מסקנה, כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: איך מתקבלת מסקנה כזאת?

לפי מה שאתה משווה את היחס של בעל הבית אליך ואתה לבעל הבית.

תלמיד: זהו, זה כבר דבר מאוד עדין, זה לא אחד או אפס.

נכון, אבל יש לך את כל הנתונים. יש לך אור ישר, יש לך אור חוזר שאתה סירבת, אתה הלבשת באור חוזר שלך את האור ישר של בעל הבית. אתה שוקל זה בתוך זה, הכול ברור.

תלמיד: איך אני יודע כמה בדיוק בעל הבית רוצה לתת לי וכמה אני צריך?

אתה רואה את זה לפניך.

תלמיד: אני רואה את כל השולחן. הוא רוצה לתת הכול.

רוצה לתת הכול.

תלמיד: אז איך אני יודע בטוח שמה שאני אקבל, אותה מנה ראשונה, לא משנה מה, שזה באמת יהיה בטוח שאני לא אקבל בשביל עצמי וכל היתר לו? זה משהו מאוד מאוד עדין, זה מה שאני רוצה לשאול.

נכון. אתה לא תוכל להבין את זה ולעשות חשבון נכון לפני שאתה עושה צמצום, ולפני שאתה אחרי הצמצום מחליט שאתה הולך למעלה מהדעת.

כן, ורק הפעולה הזאת שהיא פעולה למעלה מהדעת מאפשרת לך לעשות חשבון הנכון. כי אתה פועל כבר במוח של בעל הבית ולא במוח שלך. אחרי צמצום ושאתה רוצה להתעלות אליו, אתה כאילו קונה את המחשבות שלו, את החשבונות האלו בעל מנת להשפיע, זה נקרא "באמונה", "בכוח ההשפעה", "בכוח הבינה", "למעלה מהדעת".

תלמיד: אבל בחשבונות שלו, הוא רוצה לתת הכול. פה זה כבר עוד משהו.

זה שהוא רוצה לתת הכול זה לא מפריע לי. הבעיה שלי, איך אני מתעלה מעל החשבון שלי הרגיל לחשבון אחר, לחשבון של להשפיע. זאת אומרת, אני צריך כאן לגמרי לעזוב את עצמי, להתכלל בבעל הבית וכאשר אני נכלל בו, אז להתחיל לעשות שם חשבון. לכן הראש נמצא למעלה מהרצון, מהגוף.

תלמיד: ההחלטה בסוף היא שלי כמה אני מקבל, נכון?

ההחלטה שלך בדבקות בבעל הבית.

תלמיד: טוב, אני כנראה לא אבין את זה.

תנסה לקבל מחשבות וחשבונות של בעל הבית ובתוכם תעשה חשבון. לכן את הגוף בכלל לא מחשיבים, רק ראש, רק כוונות, רק יחס לבעל הבית, זה ראש. כל הראשים מכל הפרצופים, זה מה שאנחנו צריכים לגמר התיקון. כי בראש אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי, אני נכנס בחשבון בדיוק כמו בעל הבית אלי, "אני לדודי ודודי לי", וכך אני בונה את עצמי. מי זה "האני"? הראש שלי. הגוף רק מודה על זה שהחשבון בראש היה נכון.

שאלה: ההשפעה היא אפס או אחד, נכון?

אני לא יודע.

תלמיד: אי אפשר להשפיע חלק, אתה או משפיע או לא משפיע.

לא, למה? דווקא ההיפך, השפעה יכולה להיות בכל חלק שאני בוחר, כי אני עוצר את עצמי כל פעם. אתה רוצה להגיד כך, השפעה יכולה להיות רק בכוח המקסימאלי שבנברא. ב-100% כמה שאני יכול להשפיע אני חייב להשפיע, אחרת זה לא נקרא השפעה.

תלמיד: כן.

נכון.

תלמיד: כאשר הראש עושה את אותו חישוב, הוא יודע מראש שהוא לא יוכל להשפיע מקסימאלית על כל המלכות המצומצמת.

ודאי יודע. אז מה? הוא רואה מה בעל הבית מכין לו, אור אין סוף, אז זה ברור שלא. אבל זה לא חשוב, כמה שאני הקטן יכול להחזיר לו, בשבילי זה מאוד יקר.

תלמיד: זאת אומרת, יש פה איזו פעולה של החזרה, פעולה של גרימת נחת רוח או כל דבר כזה, שהיא מראש מוגבלת? זאת אומרת, מראש אני מקבל את זה ויודע שאני אוכל רק חלק.

אז מה?

תלמיד: אז למה אני מקבל את זה מלכתחילה?

שאני עובד בהגבלה?

תלמיד: כן, למה אני לא דוחה את הכול עד שאני יכול לתקן את הכול?

אני דוחה את הכול ועושה את החלק שאפשר, ובשבילי זה כבוד גדול. כי אני בכל זאת עושה איזו פעולה נגד הרצון לקבל שלי, אני מתעלה למעלה מהטבע שלי. בשבילי זה כבוד, אני מתעלה מנברא לבורא.

תלמיד: במה זה עדיף על הצמצום?

הצמצום חותך בינינו וזהו, וכאן אני ממש עולה לדרגת בעל הבית. הראש יוצא לאין סוף, הראש יוצא לאזור הבורא, הגוף נמצא באזור הנברא.

תלמיד: הראש יוצא לאזור הבורא, אבל קודם הרי יש חלק דוחה במסך.

אם אני לא דוחה אי אפשר לעשות את החשבון.

תלמיד: כבר בדחייה לכאורה הראש יודע שהוא לא יכול לתקן את כל המלכות, הוא לא יכול להלביש יחס נכון על כל המלכות, והוא בכל זאת מקבל חלק. במה הקבלה של החלק הזה עדיפה על פשוט דחייה נטו של הכול?

כי בזה אני משתווה עם בעל הבית, בזה אני עושה לו איזה תענוג, כמה שמסוגל. החשבון הוא עד כמה שאני מסוגל, ולא אני עשיתי, לא אני בניתי את עצמי. כמה שאני מסוגל, כמה שנותנים לי להשפיע אני משפיע.

שאלה: בטבור יש אור פנימי ויש אור מקיף ויש שם ביטוש. האור פנימי יודע כמו שאמרת, שזה המקסימום שאני יכול לקבל, והאור מקיף אומר לו, "בוא תקבל עוד". כאילו "בוא תראה כמה הבורא עוד רוצה לתת לך השפעה ואהבה" ומתוך זה אחר כך הוא ממשיך. למה את החשבון הזה הוא כבר לא עושה בראש?

הוא לא יכול, הוא לא קיבל. אלה פעולות בדידות, הכול לפי הנתונים, נתונים חותכים כאלו, יש, כן, לא, לא. 1, 2. 0, 1. זהו.

תלמיד: אבל בראש הוא כבר ידע שאני יכול לקבל 20%.

בראש הוא מחליט שהוא מקבל 20% ויש לו עכשיו אפשרות להשפיע 20%.

תלמיד: אז הוא צריך לקבל 20% ורק אחרי הוא מסוגל.

אחרי זה הוא לא יודע. הוא לא יודע כלום, הוא יודע שעכשיו אני יכול לקבל 20%. מה יהיה אחר כך? לא אכפת לי. תבינו איך זה ברוחניות, שזה יהיה גם אצלנו. לא אכפת לי מה שיהיה אחר כך, אם אני יכול עכשיו לתת 20% אני נותן. ותגיד לי, אז בשביל מה ולמה? אין דבר כזה, זה לא רוחניות. אפילו 0.001% אם אני יכול לתת ולא נותן, זו עבירה, אני נמצא בקליפה.

תלמיד: מה קורה לגבי ה-80% הנוספים?

לא אכפת לי. אני אומר לך, תלמדו את החשיבה. אני עכשיו יכול להשפיע, כמה שיכול, אני עושה את זה בכל הלב, בכל הכוח. אני נלחם על זה כאילו שזו כל המציאות, כל העולם.

תלמיד: איך פתאום בטבור ה-80% האלו גורמים לי לשינוי בהחלטה?

כי אני עשיתי את זה, אני מיציתי את עצמי. אני השתמשתי בכל הרצון לקבל, בכל האור שמגיע אלי. קיבלתי אותו בעל מנת להשפיע, אני גמרתי את כל הפעולה. עכשיו מתגלה, דווקא עכשיו אחרי זה מתגלה, האם יש לי אפשרות לעשות עוד משהו או לא? אני אומר שאין אפשרות. כי אור ישר, שהוא כאור מקיף עכשיו, מה הוא אומר? הוא אומר, "תמשיך לקבל. אתה קיבלת על מנת להשפיע? עכשיו תתחיל על מנת לקבל למטה מטבור. קדימה, יש לך עוד 99.9% מהאור העליון, מה אתה תעשה עימו?"

ואז אני עושה כמו צמצום, אני מגרש את האור הזה ואומר, "לא, אני עומד על עצמי. אני חוזר למצב שאני לא מקבל כלום". למה? כי הלחץ הזה של האור המקיף על הטבור הוא בלתי נסבל. בלתי נסבל. כאן נכון, אחרי שאני עשיתי פעולת קבלה, שאני קיבלתי אחוז אחד נגיד מהאור הישר בתור אור פנימי ו-99% נשארו מבחוץ, אני כבר לא יכול לעשות כלום. אני לא יכול, אני עומד מול הבעיות. יש לי מצד אחד חולשה של למטה מטבור, רצון לקבל שלמטה מטבור הוא ריק. מצד שני, מחשבת הבריאה, אני לא מגיע למחשבת הבריאה, קיבלתי רק אחוז אחד. אור מקיף לוחץ, תקבל איך שאתה רוצה, לא אכפת לי מבעל הבית, באיזו צורה, העיקר תקבל וכולי וכולי.

אני, כדי לעמוד על ההחלטה שלי, לחזק את ההחלטה שהייתה לי קודם, בצמצום ומסך ובפעולה שבראש דגלגלתא, אני חייב לגרש את כל האור. לצאת בחזרה למצב שאני לא מקבל כלום. אבל כשאני חוזר עכשיו לפה דגלגלתא בזה שאני לא מקבל כלום, בכל זאת מה שקיבלתי, קיבלתי.

זה כמו אותו כסף שמעבירים מאוצר המלך. כבר עשיתי, זה כבר נרשם. בזה כבר החזרתי לבעל הבית, כבר יש לי חלק בו. ויש לי עכשיו ראש של גלגלתא ותוך של גלגלתא, שזה שלי, שאני בזה דומה לבורא. אני בזה נמצא כבר בעולם הרוחני. ועכשיו אני ממשיך, מה שלא יהיה, זה לא נעלם אף פעם.

שאלה: כאשר בראש הוא עושה את המקסימום שהוא יכול, בהתחלה, איפה האינסטינקט הזה, מה זה המקסימום שאני יכול?

זה המקסימום שאני יכול. אין יותר. כל החלטה, לקבל, להזדכך, לעשות כך או כך, זה מקסימום, זה תמיד מקסימום.

שאלה: והוא לא יכול לטעות?

הוא לא יכול לטעות לפי המצבים שלו. כי יש לו באופן ברור רצון לקבל, אור והכול. למה הוא לא יכול לטעות? מפני שהוא עושה פעולות למעלה מהדעת. הוא עושה פעולות למעלה מהטבע האגואיסטי שלו, ולכן הוא לא יכול לטעות. למעלה מהאגו שלו, פעולות להשפעה, ולכן אין שם טעויות. כי זה למעלה ממנו, הוא עושה חשבון כאילו בשדה של הבורא.

תלמיד: כי הוא עושה את החשבון לפי מה שיעשה נחת רוח לבורא, ולא לפי הכלים שלו בפועל?

כן.

תלמיד: אין לו מושג מה זה הכלים שלו בפועל.

מה זה אין לו מושג? ועוד איך יש לו מושג. ברצון לקבל שלו אין לו מושג?

תלמיד: לא, אז אין לו מושג עד כמה הוא יכול לקבל.

יש לו מושג בהכול. הוא מתעלה מעל עצמו למעלה מהדעת, והוא רוצה לעשות חשבון למעלה מעצמו, מחוצה לו. בניגוד, בניתוק מעצמו. ולכן לא יכולה להיות שם טעות, כי האגו לא עובד.

תלמיד: על הנקודה הזאת אני שואל, על הלמעלה מהדעת. אז אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא, למרות שלפי הכלים שלי אני רוצה לקבל הכול?

זה ודאי, זה לא מזדכך. הרצון לקבל לא מזדכך אף פעם.

תלמיד: אז הפעולה שלי למעלה מהדעת זה המקסימום שאני יכול על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: מה אני בדיוק אקבל, אני לא יכול לדעת את זה.

כמה שאתה יכול להשפיע, אתה מקבל בשביל זה.

תלמיד: זה המקסימום שלי באותו רגע?

כן.

שאלה: אז מידת ההשפעה היא בעצם המידה שבה אדם עולה מעל הדעת?

כן, ודאי. איך בתוך הדעת אני יכול להשפיע? רק לקבל.

תלמיד: בדיוק המידה הזאת, השפעה זו מידת הכמות שהוא עלה מעל הדעת?

לא. כמה אני עולה למעלה מהדעת זה רק החשבון שלי. אבל אחר כך אני צריך לעשות עוד את הפעולה עצמה, אני צריך לקבל בעל מנת להשפיע, לעלות למעלה מהדעת, בזה אני עולה לדרגת בינה, אבל בינה היא לא כלים דקבלה. אני צריך לצרף מלכות לבינה ואז להשפיע.

שאלה: כדי לעשות פעולה של השפעה אני צריך קודם כל לצמצם את הרצון שלי?

צמצום חייב להיות. איך יכול להיות אחרת שתעשה חשבון?

תלמיד: כדי לעשות צמצום, אני צריך קודם כל להרגיש בושה מקבלה?

כן.

תלמיד: בנוגע לתרגיל שנתת לנו ביום שישי בקשר לאוכל, ניסיתי ממש לעשות את זה. קודם כל הייתי במצב שאני רוצה לאכול משהו, אכלתי ביס, אחר כך אמרתי, יש תרגיל, וניסיתי אז לפתח יחס למאציל, להרגיש בושה.

ולעסת גומי.

תלמיד: בסוף לא יכולתי לאכול את זה.

נכון.

תלמיד: לא יכולתי להכניס את זה לפה. ואשתי מסתכלת עליי ואומרת, "מה קורה לך"? אבל אני תפסתי את עצמי שכל זה היה בעצם משחק.

תייעץ לה לעשות את זה, לדיאטה זה [מועיל].

תלמיד: אבל אני ראיתי שהייתה חסרה מלכתחילה בושה, כדי לעשות את כל זה מהרצון להשפיע לבורא.

כן.

תלמיד: איך אפשר לפתח את הבושה בצורה נכונה?

צריך לעשות תרגילים כאלה יחד. אבל אל תעשו את זה כשאתם מחליטים לעשות חאפל'ה בין החברים, אז דווקא תיהנו. אבל אם רוצים לעשות בצורה הפוכה, אז תעשו.

תלמיד: מה זאת אומרת לעשות את זה ביחד?

תשבו ביחד כמה אנשים מהעשירייה, או כל העשירייה, ותנסו להסביר אחד לשני עד כמה אתם עכשיו רוצים ליהנות מללעוס את החתיכה הזאת של הסטיק בעל מנת להשפיע לבורא. וכמה שאתם מתכוונים באמת להשפיע לו, להיכנס לאותה הכוונה, וכמה שאתם מאבדים בזה טעם, תיאבון, יחס, עד שתרגיש שיש לך בפה ממש גומי. ואז, מעל זה, תתחיל לחשב את הגומי הזה לתענוג רוחני שאתה מעביר לבורא. מעבר לזה תוכל לעשות חשבון כמה אתה יכול לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: אנחנו לומדים שצמצום א' לא מתבטל. ופה רואים שנעשה צמצום ואחר כך הוא מתבטל, מקבל בכל מקרה.

הוא לא מתבטל. צמצום א' לא מתבטל. למה הוא מקבל?

תלמיד: כן.

הוא מקבל למעלה מהצמצום, בעל מנת להשפיע, בכוח השפעה. הצמצום היה על כלי קבלה.

שאלה: האור יכול להיכנס לגוף דרך טבור?

לא, הוא לא פוגע בטבור. אנחנו רק אומרים שאיפה שהאור הפנימי נעצר ולא יכול להיכנס יותר לתוך כלי קבלה בעל מנת להשפיע, שם מרגישים את הלחץ מהאור המקיף. איפה שאתה מפסיק לקבל. כל עוד אתה אוכל, בעל הבית מסתכל עליך וניהנה, "יופי, את זה קצת ואת זה, תנסה עוד, עוד לא טעמת את זה", וכולי. ברגע שאתה מפסיק, "אני לא יכול יותר", אז הוא מתחיל ללחוץ. זה נקרא טבור.

תלמיד: אז זו בכל זאת החלטה בראש, לא בבטן?

הכול בראש, אנחנו רק קוראים לזה כך.

שאלה: איזו משימה יומית יכולה להינתן לנו בעקבות סוף השבוע שעברנו?

שאלה יפה. איך אתם מעלים את עצמכם למעלה מהדעת, מהצמצום, שאתם לא רוצים לקבל בשום פנים ואופן ורק אם יהיה לכם קשר עם בעל הבית, כשאתם בטוחים שאתם משפיעים לו ועושים את זה בשבילו, אתם לא רוצים לטעום שום דבר, אלא רק לבעל הבית, שכניסת התענוג לתוך הרצון לא קיימת, אין, היא כמו גומי, ללא שום טעם, כל טעם יהיה מתוך זה שאני משפיע לבעל הבית ומרגיש איך בעל הבית נהנה. תנסו בכל הכוח לעשות את זה, בצורה שזה בקבוצה, בעשירייה, אתם פתאום יכולים להגיע.

שאלה: איך אפשר לאכול אם אתה עושה את התרגיל?

כתוב "צדיק אוכל לשביעת נפשו". תהיה צדיק קצת.

תלמיד: אמרת על רב"ש שהוא כל הזמן אכל ככה?

היה קשה מאד להסתכל עליו. אני לידו נהניתי ממה שיש על השולחן, הרגשתי חופשי, וכשהסתכלתי עליו זה היה ממש, ראיתי שאי אפשר, זה נמצא בתוך האדם. הוא לוקח חתיכת עוף ועושה כוונות ופעולות, ואז מכניס ולועס.

תלמיד: אבל אמרת שהוא ביקש להוסיף איזה תבלין למרק.

הוא כתב לאשתי כל מיני הערות איך להוסיף. בדרך כלל דרש גריסים, אהב מרק עם גריסים.

תלמיד: אבל איך אפשר לאהוב, כאילו לטעום ולרצות שיהיה יותר טעים?

כן, בטח. זה צריך להיות כך, אחרת על מה אתה מתגבר? נניח שיכולים להביא לך איזה כדור במקום כל הארוחה, מה תעשה? תבלע אותו עם חצי כוס מים וגמרנו. אתה צריך ליהנות, למה אנחנו בנויים בצורה כזאת, ואתה לא פרה שמספיק לך עשב. כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו ממש [דורשים יותר] תראה מה קורה בכל ערוץ טלביזיה, יש לך רק מאכלים. תנסו.

שאלה: אתה יכול לתת לנו דוגמה גשמית שתמחיש במשהו את האור המקיף, את התענוג שלא נכנס לתוך הגוף? איך אני יכול למצוא איזו דוגמה קרובה יותר לעולם שלנו, כי זה קצת גבוה?

פשוט מאד, שים לפניך ארוחה, ותעשה כאילו הרופא אמר לך שאתה יכול לאכול שתי כפות מהמרק, ביס אחד מהבשר, כפית אחת מהתוספת וכן הלאה, וזהו, לא יותר. ואז תראה מה זה פנים, ומה זה מקיף. תנסו כך. חס ושלום, לא שאלו באמת תענוגים רוחניים וחשבונות רוחניים, אלא כדי להמחיש קצת מה קורה. אבל אחר כך נצטרך להעביר את זה בכל זאת לדרגות רוחניות, למעלה מהדעת.

שאלה: נניח שבדוגמה של האוכל או כל תענוג אחר, אני נכלל קודם כל בחברים, בעשירייה, עד לרגע שאני כבר לא מרגיש שום דבר חוץ מהם, ולאחר מכן אני משתדל לעבוד עם התענוג הזה. במצב הזה, מה זה אומר שאני מחליף את התענוג הזה, נניח מתענוג לאוכל לגדלות הבורא? זה אומר שעם כל ביס אני לא מרגיש את התענוג הזה בגלל גדלות הבורא?

מה זה חשוב לך איזה תענוג? זה יכול להיות תענוג מאוכל, תענוג מהיחסים האישיים שלך עם אשתך, ותענוג מזה שאתה יוצא לטיול, וכל מיני תענוגים, זה לא חשוב איזה. מהגשמיים ביותר, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לא חשוב, העיקר זו הכוונה על פני התענוגים.

תלמיד: אותו גומי שדיברת עליו לפני כמה דקות, מעל כל תענוג צריך להיות לי תמיד תענוג מגדלות הבורא, כן?

כן.

תלמיד: ואז בעצם לא משנה כאן בכלל איזה תענוג. איך בכל זאת להחליף את זה לזה?

צריך כל הזמן, קודם כל להיות נעול על הבורא. ואז כל רגע ורגע, במה שאתה נתקל בחיים שלך, אתה בודק האם אתה נמצא בקשר עם הבורא למעלה ממה שאתה נתקל. במאכלים, בעבודה, ברחוב, בכל דבר ודבר. האם למעלה מזה אתה קשור עם הבורא.

תלמיד: ומה שאני מקבל בגוף זה התענוג השני הזה, גדלות הבורא? ועל הראשון בכלל לא עושים חשבון?

אלה תרגילים, זו עדיין לא רוחניות. אבל בואו נעשה כאלו תרגילים, ואחר כך נראה מה לעשות הלאה. אתה לא מקבל בתוך הגוף שלך את התענוג של הבורא. אתה מקבל נניח את התענוג מהאוכל, אבל כשהוא כבר מלובש באיזשהו יחס שלך לבורא.

תלמיד: מה זה אומר שזה מלובש?

שאני ממלא את עצמי ובכל זאת אני בקשר עם הבורא, באיזשהו קשר. זה לא ממש בעל מנת להשפיע, אלא כמו שיש לנו ברכות על כל דבר. לפני שיהודי אוכל, "יהודי" זה נקרא מי שרוצה להגיע לייחוד עם הבורא, הוא עושה ברכה על האוכל. מה היא הברכה? שהוא קושר את עצמו עם המקור של התענוג, ורוצה לעשות את זה בצורה הנכונה. אז מה הוא אומר? "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו" אז הוא קשר את עצמו בצורה פשוטה ביותר עם המאציל. זה עניין הברכות.

בצורה כזאת תחזיק את הבורא קודם כל לפניך ומעליך, בכל מה שאתה עושה, במיוחד כשאתה נהנה. אם אתה סתם עובר ברחוב, עושה משהו, לא יודע מה, שזה לא מביא לך תענוגים גופניים, אז אתה צריך לראות בזה תענוגים אנושיים, או תענוגים ענייניים כאלו של הדעת, של השכל, ההבנה, ההשגה, של התקשרות עם מישהו, משהו. אבל אם אתה נמצא עם דברים שממלאים לך את הרצונות הפנימיים, שזה אוכל, מין, משפחה, כאן אתה תרגיש את זה בצורה יותר מהותית, עוצמתית. תנסו, זה דבר יפה.

שאלה: מה מגביל את העיגול כשמופיע כאן אותו חלל פנוי, מהו הגבול בין האור לבין החלל הפנוי, המסך?

אני לא הבנתי את המשפטים האלה. מה מגביל את העיגול? העיגול מגביל את העיגול, השטח הפנימי של העיגול מגביל את העיגול בעצמו, הרצון לקבל.

תלמיד: הגבול בין האור לבין הרצון לקבל, כשהרצון לקבל מסרב לקבל לתוכו אור, הגבול הזה זה המסך או לא?

זה הרצון. אם אתה מדבר על העיגול שם אין מסך, עיגול זה הרצון שנברא על ידי האור.

תלמיד: אז מהו הגבול בין הרצון לבין האור, מה מגביל?

האור בעצמו בורא את הרצון, והרצון נמצא בתוך האור, ובתוך האור נמצא העיגול של הרצון, כי ברצון אין שום הגבלות, לכן זה נקרא "עיגול" ובתוך הרצון יש אור שנקרא "אור אין סוף" ומחוצה לזה יש אור שהוא מחוצה לעיגול, שנקרא "אור המקיף הסובב". את שני האורות האלו יש סביב עיגול הרצון.

שאלה: אמרת שההחלטה היא גם במסך וגם בראש. איזו מין החלטה יש במסך, ואיזו מין החלטה יש בראש?

הראש והמסך זה אותו דבר. מה שמחליט המסך בפה דראש, כך הראש נבנה.

תלמיד: ואיך זה שכלי קבלה חדשים זה מסך ואור חוזר? למה לא מדברים על הגוף שמקבל, כי את התענוג מרגישים דווקא בגוף כנראה?

כי הגוף בכלל לא נחשב שהוא משהו חדש, הוא תוצאה מפה דראש, החלטה שבראש. לכן אתה לא יכול להגיד על הגוף שהגוף בפני עצמו קיים, הוא רק תוצאה מהראש ולכן אנחנו מתחשבים בראש, כל הזמן רק הראש, זהו.

אבל מה שיוצא אחר כך, מה שנעשה בגוף, ביטוש, פנים ומקיף, הזדככות, זה נכון, אבל אפילו כל החידושים שישנם בגוף הם קודם נעשים בראש. אפילו בהזדככות המסך מטבור לפה, קודם כל ההחלטות האלה הן כל הזמן מוחלטות בראש, ואחר כך נעשות בגוף. הגוף זה רק תוצאה בלבד מהראש.

שאלה: מכוח מה נעשתה הזדככות המסך?

מכוח הביטוש, ביטוש פנים ומקיף.

שאלה: איך להימנע מלהיכנס לכל מיני עניינים חסידיים, כשעושים תרגילים כאלה כמו עם אוכל? כי היה חבר שזה בלבל אותו והוא התחיל לבלבל את כולם.

נכון. אנחנו עושים את זה רק בתוך תרגיל בלבד, כדי לקבל מזה איזה הבחנות שקשה לנו במילים לבטא. אחרי שאנחנו נעשה כאלה תרגילים, יהיה לנו יותר קל.

ובאמת, איך אנחנו נקיים את זה? כשאנחנו נהיה כבר עם המסך, צמצום, מסך ואור חוזר, אז אתה תוכל לבצע את הפעולות האלה אפילו על התענוגים הגשמיים, וגם בזמן האוכל אתה תהיה קשור עם הבורא.

שאלה: קבלת האור תלויה בקשיות של המסך או בעביות של המסך?

גם קשיות וגם עביות שבמסך הוא מפרמט לנו את האור, הוא בונה, מייצב לנו אור. גם קשיות גם עביות.

תלמיד: קבלת האור לתוך הגוף, גם קשיות גם עביות מעורבים ביחד?

כן. אנחנו נלמד את זה. זה עוד לפנינו.

תלמיד: לגבי מסך דגוף, מה תפקידו חוץ מלעצור את האור פנימי? יש לו גם עביות, יש לו גם קשיות?

מסך דגוף לא מחליט כלום, אלא רק מחזיק את האור בתוך הכלי בלבד. אין החלטות בגוף, רק בראש.

תלמיד: וכל הנושא של עביות וקשיות לא קיים.

אנחנו נלמד את זה. זה קיים, אבל אנחנו נלמד באיזה צורה. אם זה לא ההחלטה, אם זה לא ממש מהות המסך שעומד מול האור, אז זה קצת אחרת. יש הרבה סוגי מסך, נלמד את זה. בעל הסולם סופר אולי חמשה עשרה או עשרים סוגי מסכים. יש אפילו יותר, אבל אי אפשר לדבר על הכול.

שאלה: איפה הגבול של האור המקיף שמעברו הוא לא יוצא. כלומר, האור מקיף גם בתוך הפרצוף? מהם גבולות הפרצוף שמתוכם לא יוצא האור המקיף?

אור מקיף הוא כולו סביב הפרצוף, מעבר לעור שלו. זאת אומרת מעבר לגבול הפרצוף שם עומד אור מקיף, שם הוא מורגש. אם אתה רוצה להגיד, האם יש עוד אורות המקיפים שהם גם כמו נפש, רוח, נשמה, יחידה, באורות הפנימיים, גם באורות המקיפים? אנחנו נלמד את זה אחר כך, כשנלמד כבר את העולמות בי"ע.

שאלה: אמרנו שצמצום, זה שעכשיו הרצון לקבל מזדהה עם העליון. מה שיש לו בראש, זה הרצונות של העליון. מה הוא מרגיש שם, הוא מרגיש שהעליון רוצה לתת לו להשפיע, והוא לא מקבל. זאת אומרת, הוא מרגיש בעליון שגם העליון רוצה שהוא יעשה צמצום?

לא.

שאלה: אז למה הוא עושה את זה?

מפני שהוא רוצה להיות בדבקות עם העליון.

תלמיד: אז הוא לא פועל לפי הרצון של העליון, הוא פועל לפי הרצון שלו.

כן. לכן זה נקרא "חמור שבחמורות", שהוא דוחה כאילו את בעל הבית, ולא רוצה לקבל ממנו. כך זה כביכול, אמנם שזה מתגלה בו בצורה בלתי ישירה.

שאלה: רק לדייק את התרגיל. אתה אמרת קודם שצריך לעשות את זה ביחד.

לא, אתם יכולים לעשות את זה ביחד, אתם יכולים לחוד, אבל זה מעניין מה.. תנסו.

תלמיד: איך מוסיפים את העשירייה לתרגיל הזה?

תעשו סעודה יפה, טובה, ותראו עד כמה שאתם מקלקלים כל אחד לשני את התיאבון.

תלמיד: אני מדבר במשך היום נאמר, שלא נפגשים פיסית.

אני לא יודע. תנסו כל אחד ולחוד, ואחר כך תדברו על זה. אבל זה בתור תרגיל, לא באמת לעשות מעצמכם אחר כך "אנחנו קדושים".

שאלה: העשירייה שלנו ביום חמישי נפגשת כדי לעשות ארוחה כזאת, אז אנחנו נעשה את התרגיל. השאלה שלי היא, האור הישר שמגיע למסך יש בו הבחנות, או שהוא כמו אור אין סוף, אור פשוט?

לא, אור שמגיע למסך מי מרגיש אותו? המסך. אז מסך מתחיל להבדיל, להבחין בו כל מיני דברים.

תלמיד: זאת בדיוק השאלה שלי, אם הוא אור שאין בו הבחנות?

מה זה אין בו הבחנות, שמסך לא מבדיל שום דבר?

תלמיד: איך מסך מבדיל אותו, "את זה אני יכול לקבל, את זה לא".

בהתאם למסך. במסך יש עביות. מסך בעצמו לא יכול להיות קיים. במסך יש עביות, עביות שבמסך היא שורש, א', ב', ג', ד', בהתאם לזה מורגש באור שמגיעות כל מיני הבחנות.

תלמיד: אני לא יודע אם אני שואל נכון, אבל אם באור אין הבחנות בעצמו?

למה אין?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

באור עצמו, אין. הנברא הוא מבחין באור כל מיני הבחנות.

תלמיד: איך יכול להיות? איך זה קורה?

מתוך העביות שלו שהיא מורכבת. ככה זה.

תלמיד: אז היא צריכה להיות מורכבת בהתאם למשהו.

בהתאם לעביות שבנברא.

תלמיד: אני לא מבין, אבל תודה.

בסדר. אם לפני פרה יש דשא יפה וטוב, אז היא מבינה כל מיני טעמים שם. אם לפניך יהיה דשא ואתה תוכל לאכול את זה, אז אתה תרגיש רק טעם אחד. זאת אומרת, יש הבדל בכמה הבחנות ישנם ברצון, האם אתה מורגל לזה, מסוגל לזה כן, לא. זה מה שאנחנו בונים. אין לנו עכשיו שום תענוג ברוחניות, בהשפעה לבורא, אפילו בקבלה מהבורא ממש, אין.

במידה שאנחנו מתחילים להחשיב אותו, אז אנחנו מתחילים לקבל ממנו כל מיני הבחנות כבר יותר, פחות, בכל מיני צורות. וכך מתחיל להיות העניין של חכמת הקבלה, איך מקבלים, מאיפה מקבלים, ממי מקבלים, במידת גדלות הנותן.

אבל איכשהו אני רואה שבסוף השיעור התחלתם להיות קצת יותר גמישים.

שאלה: ההבדלה באור זה עם ההזדככות של העביות, בהזדככות של העביות בראש, במסך?

מה?

תלמיד: ההבדלה, להבדיל משהו באור ישר.

בראש, אין שום הזדככות.

תלמיד: יש דחייה.

דחייה בלבד, והלבשה.

תלמיד: דחייה והלבשה. ודחייה והלבשה הם אלה שמבדילים פרצוף?

כן, הם הנתונים שלפי זה אנחנו מחליטים.

שאלה: מה קורה עם הקשיות של המסך, כשהמסך מזדכך?

דווקא קשיות מזדככת. המסך נעשה יותר חלש, כוח הדחייה נעשה יותר ויותר חלש.

רציתי לשאול, מה התכניות שלנו להיום?

קריין: היום יש הודעות.

תן את ההודעות, ונראה לפי זה אם יש שאלות.

קריין: לפי ההודעות אנחנו אמורים להגיד תודה לצופים בטלוויזיה, ויום טוב. ולהגיד שנשים מתחברות למען איחוד העם. היום, יום ראשון 16.6 בשעה 17:30 בערב יתקיים מפגש שכולו חיבור ושמחה במרכז "קבלה לעם" בפתח תקווה. במפגש תהיה לנו ישיבת חברות עולמית, וכמובן שיעור עם הרב לייטמן. ההשתתפות לנשים בלבד, מגיל 18 ומעלה.

זה כל מה שיש לנו היום?

קריין: לא. יש עוד הודעה, אבל היא לא קשורה ללו"ז של היום.

בסדר. משהו בקשר לכנס? לא, אין חידוש.

שאלה: לגבי כנס במולדובה. אם אני רוצה להגיע לכנס, אני צריך לבקש קודם מהעשירייה?

עשירייה אני לא יודע. אבל אתה חופשי, כל אחד חופשי להגיע לשם. אני לא חושב שכדאי לנו להגביל את האדם שעשירייה מרשה או לא מרשה, שרק בעשירייה השלמה אנחנו מגיעים. כל אחד יכול להגיע, כך אני חושב. נראה לי שכך.

זה משהו גלובלי, כללי. וגם העשיריות שם לא יהיו העשיריות האלו, אלא לזמן הכנס הכול מתפרק. אנחנו רוצים שתהיה התכללות, לכן בזמן הכנסים אנחנו נמצאים בהתכללות לא ספונטנית, אלא חדשה.

אז יש לנו היום כרגיל מפגשים בין עשיריות, בתוך עשיריות, ובערב תשחררו את הנשים בבקשה להגיע לכאן.

(סוף השיעור)