שיעור הקבלה היומי15 אוק׳ 2020(בוקר)
שיעור בוקר 15.10.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פרשת בראשית - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא פרשת בראשית, קטעים נבחרים מהמקורות, נמשיך מקטע מספר 20.
העיקר בפרשת בראשית שאנחנו לומדים "ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד"1, הוא שהאדם מתחיל להרגיש בדרך שלו. כי כל התורה כתובה רק לאנשים שרוצים להתקרב לבורא, אז הם צריכים להבדיל בין ויהי בוקר ויהי ערב, ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד, ואם הם לא עוברים בשני המצבים הללו, ויהיה ערב ויהיה בוקר, זה לא נקרא שהם נמצאים בהליכה לקראת התיקון שלהם.
ולכן אנחנו צריכים לתת על זה דין וחשבון, גם באמצע יום, גם בבוקר, גם בערב, מתי שאנחנו נעשה את זה, אבל כדאי לעשות חשבון כמה היו אצלי עליות, כמה היו אצלי ירידות, מה התוצאה מהן, איך אני מתייחס לעליות ולירידות, האם בזמן הירידה אני לגמרי מתנתק מהבורא, מהעבודה, מהכול, וממש מצטער על מה שקורה לי וחושב על המצב עצמו, או שבזמן הירידה אני מצטער על זה שהבורא נעלם ואני נשאר כבהמה? זאת אומרת יש לי עדיין קשר עם הבורא רק במה שנקרא "באחוריים".
וכך אנחנו צריכים לעשות חשבונות, ההבדלים בין יום ללילה, חושך לאור, עד כמה שהמצבים האלו הם משתנים בנו וכל הזמן נותנים לנו הבחנות חדשות. להשתדל כך להרגיל את עצמנו שאפילו בחושך הגדול ביותר אנחנו לא נאבד קשר עם הבורא. כי זה בא מהבורא בכוונה כדי לברוא בנו הרגשת החושך, הרגשת הניתוק ממנו, מהחברים, ולזה אנחנו קוראים "חושך". וברגע שאנחנו מרגישים חושך, שיש לנו ניתוק מהרוחניות, מהחיים שלנו הרוחניים, אנחנו מיד רצים לחיבור עם החברים, ולחיבור עם הבורא, וכך זה כל הזמן אצלנו, יש אמצעי חזק מאוד, נאמן, להחזיר אותנו שוב למה שנקרא "יום".
בואו אנחנו נשתדל לפחות בסוף היום לעשות חשבונות, האם היו לנו ניתוקים מהתהליך, מהקבוצה, מהבורא, וכמה אנחנו הרגשנו במשך היום כאלו מצבים, וכמה שהרגשנו יותר סימן שעשינו צעדים קדימה, כי סך הכול, הכול נמדד לפי הרגשת הלילה, שזה ניתוק מהרוחניות, ויום שזה חיבור לרוחניות, ונראה אם אני יכול לעשות חשבון.
כמה שיותר נעשה משיכות קדימה, נטיות קדימה לחיבור בינינו, כך אנחנו נקבל בחזרה ניתוקים כדי ששוב נחדש חיבור, והבורא שוב יעשה ניתוק. בעצם כל הניתוקים זה ממנו וכל החיבורים מהיגיעה שלנו, אולי בעצמנו, אולי דרך התפילה אליו.
וכך אנחנו כל הזמן נמצאים סך הכול בעבודה משותפת עימו "אני לדודי ודודי לי", הבורא מעורר לילה ואנחנו מבקשים ממנו ומעוררים את היום.
"לילה" בשבילנו זה נקרא שאנחנו מנותקים מהחברה, מהחברים, מהכלי של הנשמה, ומהבורא שממלא את הכלי, ו"יום" זה ההיפך, שמרגישים קשר בינינו שאנחנו כאחד ובינינו מתגלה הבורא כאחד.
אז נספור יותר, כמה במשך היום בפיזי, בגיאוגרפי, בארצי, אנחנו עוברים כאלו ימים ולילות. כדאי לספור, לפעמים מסוגלים לפעמים לא, אבל בכל זאת לפי זה נקרא כמה שנים האדם חי.
שאלה: אני קבעתי לעצמי שבכל שעה אני מבקש על החברים, במשך היום הגיאוגרפי, מתחבר עם העשירייה, וביתר הזמן יוצא שאני נמצא בניתוק, האם זה מה שנקרא יום ולילה בעבודה?
זה לא בדיוק שאתה נמצא בניתוק מהחברים, ומהקבוצה, ומהבורא, ומטרת החיים. שאתה נופל לתוך החיים שלך גשמיים, זה לא נקרא שאתה נמצא בלילה, זה נקרא שאתה נמצא בחוסר הכרה, ובלילה זה נקרא שאתה ממש מרגיש שאתה נמצא בניתוק מהם ואז אתה מחפש כמו ילד קטן שפתאום לא רואה את אימא, איפה היא, והוא לא יודע איפה ובוכה, זה נקרא "לילה". אבל בלילה יש לך הרבה חלקים, אנחנו עוד נלמד, זה נקרא "משמרות לילה".
שאלה: מה חשוב יותר במצב החושך, להשתדל לחדש את הקשר עם הבורא או עם החברים, כי עם החברים לא ברור בכלל איך אפשר לעשות את זה במצב החושך?
אני לא יודע, תנסה בינתיים כך וכך, אבל אחר כך אתה תגלה שבאמת אי אפשר לחדש קשר עם הבורא ובכלל להיות בקשר עם הבורא, אם אתה לא נמצא בקשר עם החברים, לכן החוק הוא ש"מאהבת הבריות לאהבת ה'", לא רק אהבה אלא בכל הדרגות זה כך, כי איך אתה יכול לחדש קשר עם הבורא אם אין לך כלי? והכלי להרגשת הבורא הוא הנשמה, ו"נשמה" זה נקרא חיבור החברים יחד שאיכשהו משלימים זה את זה, אפילו שלא יודעים בדיוק איך להשלים, עדיין הם לא מבינים מה זה מבנה של עשר ספירות, אבל בכל זאת משתדלים.
זאת אומרת בינתיים אצלי עדיין מנותק היחס לבורא והיחס לחברים, כי אם לחברים, אני בכלל הייתי עוזב אותם ולא הייתי מחובר אליהם אבל כך כתוב שאני צריך, כולם כך עושים, אני לא מרגיש נחיצות, הכרחיות בחיבור עם החברים, כי כאן הרצון לקבל שלי עובד כך שאני בצורה טבעית, דוחה אותם, ועם הבורא אני רוצה בצורה טבעית להיות עימו.
ולכן אנחנו רואים שכאן האגו של האדם הוא בדיוק מכוון אותו לשני הכיוונים האלו בצורות שונות, לדחות חברים ולקרב את הבורא, אבל זה האגו כך עושה, ולכן העבודה שלנו למעלה מהאגו היא בזה שאנחנו כל הזמן מגדילים חשיבות חברים שרק בתוכם, רק אחרי שאני מרגיש אותם שהם קרובים, שהם עומדים בליבי כמו שכותב רב"ש, שאין שום דבר חוץ מחברים, רק אחרי זה אני מקבל מגע עם הבורא, שבאמת זה צריך להיות כך.
שאלה: שמעתי שאמרת בתחילת הדברים שבסוף היום אנחנו עושים בדיקה כמה פעמים היינו בערב, ביום ובלילה. איך אנחנו עושים בדיקה בעשירייה, לא ברמה האישית שאני בודק את עצמי?
בעשירייה אני לא חושב שכדאי לנו עכשיו להתבלבל ולעשות. יכול להיות קצת, באחד מהמפגשים שיש לנו, אבל אדם בעצמו כדאי שיעשה.
שאלה: אתמול הייתה לנו שיחת זום בשעה חמש. וקלטתי את מה שאמרת, והרגשתי שלא משנה שהייתה לנו פגישה עם חבר'ה מאוסטרליה, שמבחינת הזמנים זה משהו הפוך לגמרי. היה לילה, והרגשנו שלמעשה אנחנו נמצאים באור. זה לא משנה פרקי הזמן איפה נמצאים ובאיזו צורה. האם זו התחושה הנכונה?
על המצב הגיאוגראפי איפה נמצאים כל הקבוצות אנחנו משתדלים לא לדבר ולא לחשוב. זה לגמרי לא חשוב ולא שייך לרוחניות. ולכן בשבילי, נגיד, אוסטרליה, או דרום אמריקה, או צפון אירופה, או אפריקה, אסיה, זה לא חשוב. אני מבין שהם נמצאים בשעות אחרות, אולי לא נוחות, אבל לאט לאט מתרגלים.
אני מזמן לא יכול לישון בלילה וקם לקראת השיעור, לפעמים יותר, לפעמים פחות קרוב לשיעור, וזה עניין של הרגל. אני חושב שהחברים שלנו שנמצאים בכל מקום בעולם, בהתאם לשיעור שלנו, משתדלים להיות בשיעור ערים. לכן אל תשימו לב לשעות. זה לא שייך לרוחניות בכלל.
תלמיד: התכוונתי שהתחושה שהייתה בין החברים שהשתתפו במפגש, הייתה כאילו של אור, לא משנה שהיו פערים.
בסדר.
שאלה: התחושה שהעשירייה תמיד נוכחת, גם כשחלק מהחברים לא נוכחים, זה מצב מתחלף?
זה מצב מתחלף. לצערי, אנחנו רואים שאם יום יום אנחנו לא מעוררים את החברים שלנו על ידי איזו דקירה קטנה, הם לא משתדלים מעצמם לרוץ קדימה. וזו בעיה. אם היום יותר קשה להם לקום מאתמול, להתעורר, להגיע לשיעור ולהתחבר לחברים, הם לא מבינים שזה הבורא שמעורר בהם את החושך, וזה מגיע אליהם כדי שהם יתגברו ויביאו את האור.
להביא את האור זו העבודה שלנו. לעורר את החושך זו עבודה מלמעלה, מהבורא. זו הבעיה. לכן אני עוקב אחרי התנודות האלה שיש לנו יום יום בחיבורים, לפעמים יותר, לפעמים פחות, ובאמת, אני לא יודע במה זה תלוי. אבל זה מעניין אותי שיש כזה דבר, שבעצם אדם צריך יום יום להצטרף לכולם ולהשתדל לעשות, עוד צעד קדימה ועוד צעד קדימה, כי אנחנו באמת מתגברים ועושים. וזה קשה.
אי אפשר להשלים את מה שהיה. זאת אומרת, אם לא הייתי יום [אחד], כמו שכתוב, "אם יעזבני יום, יומיים אעזבך". זאת אומרת, אם האדם עוזב את הבורא ליום אחד, פגישה עימו, הבורא עוזב אותו ליומיים. לכן כדאי לנו להשתדל להיות ממש בקשר תמידי זה עם זה. וזה שהאדם אחר כך במשך היום אולי שומע, אולי רואה מה היה שם בשיעור, זה לא אותו דבר. כי את המהות הרוחנית, הפנימית שאנחנו משתדלים לעשות, קשה לתפוס אחר כך מתוך הארכיון.
שאלה: מה השלבים הנכונים בעבודה בחושך?
שאנחנו מבינים שזה חושך, שזה בא מהבורא ועלינו להתגבר. עבודת ההתגברות זו עבודה אישית של האדם בלהתחבר דרך החברים לבורא. כי הבורא נמצא, "בתוך עמי אנוכי יושבת." לכן, אם אני רוצה להתקרב לבורא, אני חייב לעשות את זה בצורה נכונה, לעשות את זה דרך הקבוצה.
תלמיד: מה ההבדל בין חיבור לחברים ממצב של חושך, לחיבור ממצב אחר?
ממצב אחר אין חיבור. רק מתוך החושך דווקא יהיה חיבור. אנחנו צריכים לעורר את החושך, אנחנו לא צריכים למחוק את החושך, לא למחוק, אלא אנחנו צריכים לכבד את החושך, ולמעלה ממנו להביא את האור. החושך צריך להיות תמידי ומעליו אור. ואז בפער בין האור לחושך, אני מתחיל להרגיש את החיים. כי כל החיים כלולים בכל דבר מפלוס ומינוס, חושך ואור, חום וקור, לא חשוב מה, אבל תמיד דבר והיפוכו.
תלמיד: אנחנו כבר כמה פעמים באמת הגענו לבירור הזה. אם אפשר קצת לפרט, מה זה מעל החושך?
שאני לא שוכח, כמו ילד קטן או שהוא בוכה או צוחק, אלא אני מחזיק את שני הדברים האלה יחד, ואני נמצא בתוכם.
תלמיד: בזמן הרגשת החושך, העבודה עם החברים נראית לך בלתי אפשרית, ואתה אפילו לא יודע מאיזו פעולה, מאיזו תנועה להתחיל, כי אין כוח לזה.
אני מבין. אני מבין שזה כך. אבל דווקא ההרגשה הזאת צריכה להיות בי, ואז אני צריך להתפלל לבורא יחד עם החברים, שיעזור לי לצאת מעל ההרגשה הזאת לאור, להשפעה הדדית. אור זה השפעה. חושך זה קבלה.
תלמיד: מהי בדיוק התפילה שלי לבורא בנקודה זו?
איך שאתה יכול להגיד במילים שלך, שאתה רוצה להיות במצב שכולו אור, שכולו השפעה, שכולו אהבה, שכולו חיבור. זה בשבילך נקרא "יום". "ולילה" זה נקרא פירוד.
תלמיד: והתפילה הזאת צריכה להימשך עד שהמצב מתחלף, מה התהליך שם?
קדימה, קבוע, כל הזמן. למה לא? כל הזמן לחשוב על איך כל מצב ומצב שאתה מגלה אתה יכול לגלות אותו כחושך, ולמעלה ממנו לבקש יום.
שאלה: דיברת לפני רגע על המצב הזה שבלי דקירות החברים לא מתעוררים, ואנחנו ממש מרגישים את זה בעשירייה, זה מצב שממש חי בנו עכשיו.
רק תחשבו, אתם חיים במצב שלא היה אף פעם מצב טוב יותר. אנחנו קיבלנו את כל המאמרים, את כל החומרים של בעל הסולם ורב"ש שמסבירים לנו איפה אנחנו נמצאים, שמסבירים לנו איך ללכת קדימה, שמסבירים לנו איך להגיע למקום התיקון, על גילוי הבורא, על גמר התיקון, הכול פרוס לפנינו. זה דבר אחד. דבר שני. אנחנו בפועל נמצאים במצב שכל העולם מתחיל לנוע לקראת זה בהכרה או ללא הכרה. ואנחנו נמצאים בתחילת העבודה שלנו בינינו, ועם העולם. אז תגידו לי, מה יכול להיות יותר טוב? אתם רוצים שגם את העבודה שלכם הבורא יעשה? תבקשו ממנו. זו באמת נקרא "עבודת ה'", אבל זה בתפילה שלנו. תתחברו ותעשו תפילה. תפילה זה רק ממנין.
אבל אין מצב יותר טוב. אני לא מתאר לעצמי מה יכול להיות יותר טוב. אלא מה, שייקח מאתנו את העבודה? אז אנחנו נהיה כבהמות. ואתם אומרים, "אנחנו עייפים, אנחנו לא יכולים, אני לא יודע מה לעשות עם החברים, איך לעורר אותם". זו העבודה. אבל נשאר לנו ממש לעשות את הדבר האמיתי התמציתי ביותר. זאת אומרת הכול מגולה.
ופתאום, אני מגלה ביום אחד פלוס שלושים איש, וביום השני מינוס שלושים איש בהשתתפות בשיעור, על פני כמה אלפים, אבל בכל זאת. למה? תסבירו לי למה? זה מפני שאנחנו לא דואגים שנהיה מחוברים לכלי אחד. שכולנו שעכשיו נמצאים בשידור, בחיבור, ועוד אלה שנמצאים שאנחנו לא רואים אותם על המסכים, שכולנו נרגיש את עצמנו כאחד. אנחנו צריכים לחבר בינינו יותר ויותר קשר פנימי לבבי. זה כמו שעכשיו אנחנו רואים על המסך, שכל הפיקסלים האלה הפכו להיות לאחד. ואז הבורא יתגלה.
וברגע שיתגלה אנחנו שוב נראה עוד יותר פיקסלים, אבל במדידה עוד יותר מדויקת, אנחנו נראה את עצמנו מרוחקים, אבל כבר בעוצמה יותר גדולה, ברזולוציה יותר גבוהה, ושוב נתחיל. וככה אנחנו נשיג את הבורא כנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, כך אנחנו נשיג יותר ויותר את ההתגלות שלו בנו.
שאלה: איך אנחנו מרגישים את מצבי החושך והאור האלה בתוכנו, והאם זה הולך להשתנות בקביעות?
זה כל הזמן ישתנה עד גמר התיקון. וכל פעם החושך, הניתוק, יהיה יותר ויותר עוצמתי גם בכמות וגם באיכות. ואנחנו נצטרך כל פעם לעבוד על זה. לכן כל התורה מתחילה בזה שהבורא ברא יום ולילה. וכך אנחנו צריכים ללכת ולגלות גם ביום וגם בלילה את הנוכחות שלו בחיבור שלנו.
שאלה: בנוגע להכנה לשיעור בוקר. בעבר היינו נוסעים כמה דקות, או כמה עשרות דקות לפני השיעור, ואילו היום אנחנו יושבים בבית. בהתחשב בנסיבות החדשות, איך צריכה להיראות ההכנה לשיעור בוקר, בשקט, בקריאת מקורות, לעורר את החברים?
הכול תלוי מתי אתה קם. אני הייתי קם שעתיים לפני השיעור והייתי קורא "שמעתי". לא היו אז חומרים אחרים, זה מה שרב"ש נתן לי כמחברת, וכך הייתי מכין את עצמי לשיעור.
אם יש עשירייה, אז אתם יכולים חוץ מ"שמעתי", לקרוא משהו על החברים, על חיבור בין החברים, לבדוק האם אתם נמצאים בזה או לא. זה מאוד חשוב. [לקרוא] דברים שמעוררים את הלב בכיוון הנכון, מאהבת הבריות לאהבת ה'. אנחנו לא רוצים את זה כל כך, על אהבת הבריות אנחנו לא שמים לב, אבל הכלי שלנו, התיקון שלנו בדיוק מתרחש שם, כי בלי זה אנחנו לא יכולים לגלות את הבורא, אלא נשארים באיזה דמיון שכביכול יש לנו קשר עימו.
תלמיד: אז יוצא שעדיף שלא נעשה הכנה שקטה עם הקריאה.
יותר טוב שאנחנו נעשה יחד מאשר לבד. ואם אתה רוצה לבד אז תקום עוד כמה דקות לפני זה ותעשה משהו לבד. אבל אם אתה מגיע לשיעור בהתרגשות לחיבור עם החברים, אז יהיה לך שיעור נכון וטוב.
שאלה: כשאני מגלה שאני בחושך במשך היום ובהיעדר קשר עם החברים, אני רואה שלא כואב לי מזה, וזה נמשך כבר זמן רב, מה עושים עם זה?
תחשוב על זה, כי דווקא הצער מחוסר חיבור עם החברים, זה הכלי הנכון להתקדמות הרוחנית, דווקא זה החיסרון הנכון. מזה מתחילה להיות כניסה למצרים, "את אחיי אני מבקש" כמו שמדובר בתורה על יוסף במדבר שם, בשדה.
שאלה: אם שמעתי נכון, אנחנו צריכים לעורר את החושך בעשירייה, אם כן אז איך?
אנחנו צריכים לעורר את החושך בעשירייה, לבדוק האם אנחנו באמת מחוברים, ולבקש מהבורא, לבקש שהבורא יאיר עלינו, ויראה לנו איפה עוד אנחנו יכולים להוסיף בחיבור בינינו.
שאלה: ואם העשירייה רצה כל הזמן לעורר את השחר, מחפשת כמו זקן איפה עוד אפשר, מבקשת, ועושה את הכל בצורה כזאת. האם זה גורם מעצמו איך הוא מעורר את השחר, או שכבר אין לו צורך לעורר אותו בעשירייה?
אני לא שואל על הבורא, אני שואל עלינו. ואני מבקש ממך, תשאל שאלות באמת קצת מכוונות נכון, למה אתה צריך לשאול בצורה כזאת? אני לא שואל על הבורא, אני שואל על עצמנו בלבד.
שאלה: איך ניתן לקצר את פרק הזמן בין מצב החושך שמתגלה על ידי הפנייה לחיבור בעשירייה?
זה רק על ידי כך שהעשירייה תשתוקק לחיבור, כל הזמן, רק אז כך יהיה.
שאלה: הבנתי שאמרת שבעניין ויהי ערב ויהי בוקר זו הליכה. אתה יכול לפרט לנו על ההליכה?
זו הליכה כן, מהלילה ליום, מהלילה ליום, כך אנחנו עוברים במצבים רוחניים עד שאנחנו מגיעים לכך שהלילה זה ניתוק מהחברים, ובו אנחנו מרגישים ניתוק מהבורא, ממש כך אחד בתוך שני. ויום זה ההפך, כשמרגישים חיבור עם החברים, ובתוכם חיבור עם הבורא. ומגיעים ממש למצבים כאלה חדים, ובהם מתחילים להרגיש כל מיני אופנים של ניתוק וחיבור, כמו בעולם שלנו, כך אנחנו מתחילים יותר ויותר להכיר מצבים רוחניים, ותמיד זה ניתוק וחיבור.
תלמיד: זה השלב הראשון של היציאה ממצרים?
אחר כך נדבר על מצרים, על יציאה ממצרים. חכו, תעשו מה שאנחנו עושים עכשיו. אנחנו לא נגיע למצרים אם לא נרצה לקיים את מה שעליו אנחנו עכשיו מדברים.
שאלה: מה הם בדיוק המאמצים, או ההצלחות בחיבור שעומדים לנו בזמן שאנחנו בירידה, בזמן שיש חושך? מה בדיוק מתוך מה שעשינו כשכן היינו בנטייה לחיבור, עדיין נזקף לזכותנו? כי לכאורה דווקא שמים לנו יותר חושך על החיבור. יש פה אצלי איזה בלבול?
קודם תנסה פעם שנייה לנסח את השאלה בצורה קצרה, קונקרטית, שאפשר יהיה להבין ולא רק להרגיש מה אתה רוצה.
תלמיד: אנחנו כל הזמן נעים בין חושך לאור, בין נטייה פנימית לחיבור להיפך להיות בניתוק מהחברים. אז בין שתי הנטיות האלה שבאדם, בזמן שאני כן רוצה חיבור והעשירייה נמצאת בהתקדמות, צריך להכין את עצמנו למצב שנהיה בנטייה הפוכה. אז מה הן בדיוק אותן הכנות? מה בדיוק אותם מאמצים משותפים?
אני לא יכול להגיד יותר מזה, אני לא יכול, כי אתה כבר עושה לי מאמר שלם. תחשוב, תרשום לפניך את השאלה, ואחר כך תשאל. אני מבין את הלחץ הפנימי שלך, אבל ככה לא שואלים. אף אחד לא מבין מה אתה שואל, ואני רוצה להתחשב בכולם.
שאלה: כשמגיע החושך מהבורא, זה סימן לכך שאנחנו במצב של חושך יכולים למשוך יותר אור?
כן, כשאנחנו מרגישים חושך, זה סימן שאנחנו יכולים לעשות ברור איך מהחושך לעבור לאור, וזה על ידי התגברות בחיבור בין החברים, עד שגם הבורא יכול להיות שיתגלה לנו שם.
שאלה: אמרת שהאורות האלה נרנח"י כצורות אופנים של חיבור בינינו. האם אפשר להגיד שכל יום חדש, מגיע אור חדש?
אני לא דיברתי על נרנח"י, ואל תביא לי שוב כל מיני דברים שלך מהחכמה, אנחנו עוד רחוקים מנרנח"י. אור זה נקרא החיבור בינינו, וחושך זה נקרא הניתוק בינינו.
שאלה: אני יודע שאמרת שאזורי הזמן, וצורות הזמן לא משפיעות על רמות האנרגיה וכולי. אבל האם שעות היום משפיעות על האנרגיה שלנו והכוח להתחבר? נגיד כאן בקליפורניה הלילה שלכם זה היום שלנו.
שום דבר גאוגרפי לא משפיע על הרוחני, לא משפיע. אין זמן גאוגרפי שיכול להשפיע על זמן רוחני, זה לגמרי לגמרי לא מתחבר.
שאלה: מה צריך כל חבר להשקיע מעצמו כשהעשירייה בונה תפילה? מה חסר לחבר כדי להתחבר עם החברים?
להתבטל כלפי החברים. אולי אתם שוב צריכים לקרוא ביניכם במשך היום את כתבי רב"ש על החברה. יש שם עשרה מאמרים, תתחילו לחזור עליהם כל הזמן
שאלה: אתמול אמרת שלאור יש אותו הכוח כמו לחושך. האם זה אומר שלאור יש את הכוח של האגו שלנו ממש, של הרצון לקבל?
אור זה רצון להשפיע, אור זה חיבור, אור זה הופעת הבורא, רק לא בצורה גלויה. אבל זה שהוא מתקרב, מתקרב ונותן לנו להיות בחיבור בינינו, ביחס יפה בינינו למעלה מהאגו שלנו, זה נקרא "אור". מה זה אור? הנטייה שלנו להתחבר עם החברים על פני הדחייה. וזה כבר איזו מן הופעת הבורא אבל מרחוק, שאני עדיין לא מרגיש אותו, אבל את התופעה הזאת אני כבר מרגיש. זה מפני שכבר הבורא נוכח באיזו צורה בינינו על פני האגו שלנו. כוח החיבור על פני כוח הדחייה שככה מתגלה. לכן הבורא ברא את החושך, והאור זה ההופעה שלו, שלאט לאט יותר ויותר מתגלה, בתנאי שאנחנו צריכים לקבל את החושך בצורה נכונה.
שאלה: במה אנחנו אשמים שאנחנו לא מבינים, לא מוכנים?
אנחנו לא אשמים בכלום, הבורא אשם, אז תתפלל אליו ותבקש.
שאלה: במשך הזמן כל חבר מוצא את המיקום שלו בעשירייה, העשירייה מתרגלת לזה שהוא מאחר, הכול בסדר. איך עובדים עם החושך שמורגש כנוח? כל אחד מצא את הפינה שלו.
חושך לא צריך להיות מורגש כנוח, חס ושלום. זה כמו שהחבר עכשיו רצה להגיד. זה לא נכון מה שאתם מדברים. אני רוצה להרגיש את החושך כחושך, כלילה, כאין ברירה, אני חייב להיות בזה, אבל אני רוצה לצאת מזה כמה שיותר מהר. כי חושך זה הרגשת ניתוק, ריחוק מהחברים ומהבורא, לזה אני קורא "חושך".
לכן בואו אתם תעשו עכשיו עבודה. במשך היום קחו דף נייר ותתחילו לרשום, חושך, אור, חושך, אור. כשאתם מרגישים שאתם מנותקים מהבורא, היינו מהחברים, אז תרשמו "לילה". כשאתם מחוברים ביניכם במשהו תרשמו "יום" ואז תתחילו להתקרב ליום ולילה רוחניים ולא גאוגרפיים.
תלמיד: האם לשתף את העשירייה בניתוקים האלו?
כן, בבקשה. אחר כך תשתפו, תבדקו, תדברו על זה.
שאלה: איך בלילה העשירייה מדליקה נר?
אני לא דיברתי על זה ולא יודע איך להגיד. זה כניסה לדברים שיהיו עוד אלף שאלות. אם אתם תתחילו לדבר ביניכם ותתחילו לייצב את הקשר ביניכם, אז אתם תתחילו לראות איך אתם יכולים להאיר במשהו בלילה במקום הבורא, במקום האור מלמעלה, שהחשכה גם תתחיל להאיר. אבל זה כבר על ידי זה שאתם מתגברים על האגו שלכם ומדליקים את הקשר ביניכם, כמו פתילה ושמן ואור.
שאלה: בסופו של דבר, אחרי שעוברים מצב של לילה ומצב של יום, עוברים יום שלם. אז צריכה להיוולד איזו תוצאה חדשה, הרגשה חדשה, אבחנה חדשה, משהו שהוא שונה וכל פעם משהו חדש, מה התוצאה בסוף?
אז נולד מצב חדש שנקרא חיבור עם הבורא, יום. ואחר כך החיבור הזה מתהפך ללילה כי מוסיפים לך אגו עוד יותר גדול, מגלים בך אגו עוד יותר גדול, שגם היה קודם אבל לא היה מגולה. ואז אתה מרגיש לילה עוד יותר חשוך, ואז אתה עובד בתוך הלילה, איך להגיע ליום שעוד יותר מאיר. ובקשר בין יום ולילה, אתה מתחיל לגלות את יחס הבורא אליך, יחס החברים אליך וכן הלאה. וכך בקשר בין יום ולילה, בין שני הקווים, אתה בונה את "הקו השלישי" מה שנקרא. אתה מתחיל לגלות שגם זה וגם זה עושה הבורא ומתחיל להכיר אותו כאחד, ככוח אחד.
שאלה: כשהחושך מתגלה באחד החברים, והעשירייה לא מרגישה את המצב של החושך אבל היא רואה שבאמת חבר מסוים מרגיש שאין מספיק חיבור. הוא מנסה לדחוף את העשירייה בצורה כזאת או אחרת, אבל העשירייה לא מרגישה את החושך. מה נכון לעשות עם החבר והצורך שלו שהוא מביע כלפי העשירייה?
צריכים לחפש בכתבי רב"ש מה הוא כותב על זה. זה ספר שיש בו הכול. אז צריכים לחפש מה הוא אומר על זה. איך אנחנו צריכים לעזור לחבר, איך אנחנו רוצים להוציא אותו מהבור או לזרוק לו חבל או גלגל הצלה וכן הלאה. תמיד יש עבודה כזאת בקבוצה, ואנחנו צריכים כול הזמן להיות דווקא בעבודה הזאת, כי בזה אנחנו נתקדם לחיבור השלם בינינו במדרגה ראשונה, אחר כך שניה, שלישית. אבל העבודה הזאת תהיה כול הזמן. כי אלה השלבים בחיבור הכלים השבורים וגילוי בהם את האור העליון, הבורא.
תלמיד: אם הלחץ הוא כרגע על העשירייה, לקחת בחשבון את החבר כאילו הוא צודק ולחפש באמת את החושך שנמצא לכאורה בתוך העשירייה, אבל עוד לא מורגש או שהחושך הוא אצל החבר, והוא צריך להרגיש שאצלו משהו לא בסדר?
לא. אנחנו צריכים לקבל את הדברים האלה כשייכים לכולנו, כי זו בעיה בכלי הכללי שלנו כדי שאנחנו נתקדם. ולכן כל דבר שקורה לחבר, זה כמו שקורה לי.
תלמיד: זה באמת לא פשוט לעשירייה שמרגישה שהיא הרוב.
לא, היא צריכה להרגיש שהיא קיבלה את זה. דרך כל חבר וחבר מגיעה לעשירייה הכבדת הלב. זה לא חשוב דרך מי מגיע.
שאלה: בקשר לרשום יום ולילה. ברגע שאני מתחיל לרשום אני תמיד מגיע מנקודה של יציאה מהחושך, אבל יש לי כבר את האור. מה זה אומר שאני רושם?
תנסה לרשום כמה פעמים אתה היית בניתוק, כמה פעמים אתה היית בהרגשת החושך, וכמה פעמים אתה היית בהרגשת החיבור או האור. תנסה פעם אחת וניראה מה עושים הלאה.
שאלה: קשה לי לברר מה החברים שואלים ותוך כדי זה גם לברר בעצמי מה אני מבין וגם מה שאתה אומר. במה להתמקד? איך מבררים?
מה אמרתי לעשות היום?
תלמיד: לברר חושך ואור חושך ואור כל היום?
מה לעשות עם חושך ואור?
תלמיד: לבדוק את המצבים מתי אני בחושך, מתי אני באור.
לרשום אותם, ואחר כך לבדוק. כן, נכון תנסה.
תלמיד: עכשיו בשיעור כשהחברים שואלים אני מנסה לברר, להבין מה החבר שואל, מתוך זה יש גם אצלי כל מיני דברים שמתבררים, וגם אתה אומר דברים. אז איך ללמוד נכון?
ללמוד יחד איתנו, תתכלל איתנו ותזרום, ותראה עד כמה זה דווקא מועיל.
שאלה: כשאנחנו מרגישים את עצמנו מחוברים אבל יש בחיבור שלנו איזה שהוא טעם רע או ריב בין חברים, זה מצב של חושך או אור?
זה בכל זאת מצב של בירור, עדיף כך על פני ניתוק. אבל אתם צריכים יחד לקרוא יותר אולי מאמרים על החברה, סך הכול זה עשרה מאמרים או כמה של רב"ש, ולהשתדל לקיים אותם. למה יש ביניכם ריב אני לא מבין. זה מפני שאנשים לא יכולים להתגבר למעלה מהאגו הפרטי שלהם? את זה צריכים לברר טוב טוב, מה קורה לכם? או יותר נכון, מה זה שהבורא מזמין בנו כאלו מצבים. אתם צריכים ממש לעבוד עם זה. בצורה כזאת אף פעם לא תתקדמו, אם אתם לא נלחמים נגד הדחייה, הניתוק. חייבים לסלק את זה.
קריין: קטעים נבחרים על פרשת בראשית קטע מספר 20 כותב הרב"ש:
"יש לדעת, שהלילה ברא ה'. ובטח ברא זה אודות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן כל אחד שואל "למה ברא חושך, שהוא בחינת לילה. הלא לפי המטרת הבריאה, היה צריך לברוא רק יום ולא לילה". והפסוק אומר, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". היינו דוקא על ידי שניהם, שהם לילה ויום, אז בא יום אחד. אלא, שבכוונה תחילה נברא הלילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, בכדי לעשות תיקונים, על מה שהלילה מגלה לאדם. כי על הרגשת של החושך מתרקמים כלים, שנחוץ להם, בכדי שיהיה להם צורך להבורא, שהוא יעזור להם. אחרת אין צורך לישועת ה'. היינו, שאין אז צורך להתורה, שהיא בחינת "המאור שבה מחזירו למוטב"." (הרב"ש. מאמר 2 "ענין ענף ושורש" 1985)
שאלה: איך לעבוד עם לשון הרע? פתאום גיליתי שיש לי לשון הרע כלפי דברים שהחבר אומר. אם החבר אמר לי איזו מילה אני חוזר כלפיו על המילה הזאת כשאנחנו נפגשים.
אנחנו לא עובדים עם הרע, אנחנו רוצים להגדיל את הטוב. כך זה יהיה.
שאלה: אנחנו מגלים את הרע שבנו בחושך או באמצעות האור?
הרע מתגלה ככוחות החושך שמבדילים בינינו, שאנחנו מרגישים רחוקים זה מזה, ומתקנים את הרע הזה בזה שמושכים את האור מלמעלה, מהבורא, ורוצים שכוח הטוב יבוא ויחבר אותנו, וכשכוח הטוב מגיע ומחבר בינינו, זה נקרא "יום".
שאלה: ניסיתי לפתח הרבה זמן פחד מהניתוק ואחרי יותר משנה ביקשתי שיתנו לי אותו ופתאום במפתיע נתנו לי אותו. איך לעשות כך שלא יקחו לי שוב את אותה שלהבת של החרדה?
אנחנו צריכים להשתוקק לטוב ולא כל הזמן לגדל את הרע והפחד וכל מיני דברים, רק להשתוקק לטוב. יכול להיות שהגישה שלך לא נכונה. תעזוב את הרע ותשתוקק רק לחיבור. והרע, אם אתה לומד איתנו יחד, הוא יתגלה כל הזמן יותר ויותר. עליו אל תדאג. אם אתה נמשך לחיבור נכון, לכוח השפעה, נמצא יחד איתנו בלימוד, אז הרע מתגלה בך בצורה שיטתית.
שאלה: מהם הכלים שנוצרים? כי נראה שהאגו שלי הוא תמיד צעד אחד מלפַני, תמיד אני בחשבון אישי. איזה כלים יש לי, איזה אמצעים?
זה מצוין שהאגו שלך כל הזמן נראה לך יותר ויותר גדול. זה נקרא שכך הבורא מקדם אותך, זו הצורה הנכונה של ההתקדמות. כך אנחנו צריכים להרגיש, שכל פעם שהחושך מתגלה ואתה רואה את זה כחושך, כאגו, כדחייה, וכך אתה מקבל את זה ומבין את זה, זה נקרא שהבורא פותח לך יום חדש, כי יום מתחיל מהלילה, מהערב, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
קריין: קטע מס' 21, כותב בעל הסולם:
"בכל יכולתו המציא ית' תחבולה, שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים, עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה "ובורא חושך", מלשון בוא וראה חושך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו, המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס "כיתרון האור מן החושך", כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך."
(בעל הסולם. "אור הבהיר". או"י או"ח)
זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שבכל מצב ומצב, בכל רגע ורגע אנחנו משתדלים להיות בחושך ואור, חושך ואור, ואז בו-רא חושך, בורא זה "בוא וראה" את החושך, ומתוך החושך אתה מגלה את הבורא, את האור, ושוב בורא חושך, בוא וראה את החושך, ושוב תגלה את האור. כל הזמן כך אנחנו צריכים להיות בשינוי המצבים הללו.
שאלה: איזה תיקונים מתחוללים באדם, בלילה, בחושך?
הוא מתחיל להרגיש את עצמו, את האגו שלו, מידת הדחייה שלו מהחברים, עד כמה שהוא מתגאה, עד כמה שהוא מנותק מהבורא. בלילה, בחושך יש לך כל ההבחנות על הרצון לקבל שלך, זה לא סתם לילה, חשוך ואתה לא מבין. אתה לא מנותק, אתה משיג את הכלים המקולקלים שלך.
תלמיד: בלילה זה זמן שאנחנו פוגשים את הפחדים שלנו?
גם כן, ודאי. כל ההרגשות השליליות הן בלילה, כי אם אתה מגיע ליום, לאמונה, להשפעה אז אין לך בכלים דהשפעה שום חסרונות, אתה ממש מגלה את החיבור והחום והחופש וההתרחבות. אחרי לילה נכון, אתה תרגיש את היום כבאמת יום, בהבנה, בהרגשה, בהשגה, בחיבור עם כולם, בחזרה לכלי דאדם הראשון במשהו. כך אנחנו צריכים להשתדל להרגיש בכללות את כל מצב הלילה ולעומתו את כל מצב היום. ולהבין שלא יכול להיות יום, השגה, הבנה, הרגשה, אם אין לילה, אם אין בעיות, גילוי הצרות, גילו הקושי, במשהו להבין, משהו להשיג, שלא בא לי, אני נדחה, אני לא רוצה, אני מזלזל בחברים וכולי וכולי.
ואז אחרי זה כשבא יום, ביום יש כאילו הרגשה יפה, טובה. אבל תעשו חשבון, תצרפו לילה ליום, שאם מגיע עכשיו יום, סימן שהוא נולד מהלילה, אז על פני הלילה אנחנו צריכים להרגיש עכשיו את השאלות שלנו, הבעיות שלנו ולפתור אותן. וממש לילה ויום יהיו כאחד, כאילו לילה זה הבעיות ויום זה הפתרון. אז אתה רוצה לראות איך אתה באמת מגיע לפתרון הזה מחושך הלילה. תנסה לחבר אותם יחד וזה נקרא "יממה". ואז אתה תבין שהלילה הוא לא לילה, שהוא בא כדי להוסיף לך הבנה, הכרה, הרגשה. זאת אומרת בלילה יש אותו יום, אותו אור, רק בצורה הפוכה. כמו שאתה משחק עם הילד, אתה לא נותן לו לעשות משהו כדי שהוא בעצמו ישתדל לעשות אותו. וכך הבורא משחק איתנו, הוא לא נותן לנו חיבור, כדי שאנחנו נרצה להתחבר, כדי שאנחנו נעריך את החיבור, כדי שמתוך החיבור אנחנו נגלה כוח שמחבר אותנו יחד מעל האגו שלנו, שזה כבר הוא בעצמו.
שאלה: המצב של הלילה הוא הכרחי אחרי שאדם מכיר בו כדי להשתוקק מיד ליום או שצריך קודם לברר במה המצב של הלילה שונה ממצב היום, כדי שבמצב היום נוכל להתנגד ללילה?
יש ויש. זה תלוי באדם, ישנם מצבים שהבורא מעורר באדם לילה ואחר כך יום, לילה ואחר כך יום, הבורא עושה את זה בעצמו, כי האדם בינתיים לא מסוגל להתגבר על זה נכון, ולהביא את המצבים האלו שיהיו בתדירות כזאת, בזה לאחר זה. וישנם מצבים שהבורא כבר נותן לאדם, ויכול להיות שהוא עוזב את האדם, והאדם נמצא בהרגשת ניתוק יותר, ניתוק פחות, יכול להיות כמה שנים. ואחר כך הוא חוזר להכרה, להבנה. אלה חשבונות שאנחנו לא יכולים עכשיו להבין בדיוק אבל נדבר עליהם פעם.
לילה ויום אנחנו צריכים להשתדל לסדר בינינו בחברה, בעשירייה כך, שלא חשוב באיזה מצב אני נמצא, אני סופר את הלילה והיום לפי היחסים שלי עם החברים, ולא בצורה אישית פרטית שלי. שהקבוצה הופכת להיות המקום שאני חי שם בלילה וביום עד שהבורא מתחיל להתגלות, גם כן בריחוק וקרבה ריחוק וקרבה, וכך אנחנו גם מגלים את הבורא. רק במקום זה שעכשיו אני מרגיש את הטבע שלי כיותר אגואיסטי, פחות אגואיסטי, אני אגלה אחר כך יותר חיבור, פחות חיבור, ואחר כך אני אגלה יותר בורא, פחות בורא.
שאלה: כתוב בתהילים "שומר ישראל לא ינום ולא ישן" איזה מצב זה?
"לא ינום ולא ישן שומר ישראל", שהבורא כל הזמן מפקח עלינו ואנחנו צריכים לא לשכוח את זה. אבל אנחנו צריכים בהתאם לזה להרגיש, ומה שאנחנו מרגישים זה תמיד מגיע לנו מהבורא, למרות שנראה לנו שכביכול יצאנו מההשגחה שלו. כי "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
שאלה: הרגשה של לילה זאת הרגשה שאני דוחה את החברים או שהחברים דוחים אותי?
אני לא יודע, את זה אתה תגיד. זה שאני דוחה את החברים נראה לי שהחברים דוחים אותי. לא יכול להיות שהחברים דוחים אותי, אם זה קורה זה כבר במקרה חמור מאוד, אם זה באמת קורה. אחר כך נדבר על דבר כזה, זה דבר מאוד מיוחד. אם חברים באים לאדם ואומרים אנחנו רוצים שאתה תצא, אז אדם צריך לצאת. ואז באמת זו בעיה גם שלו וגם שלהם, אבל מה שקרה קרה, אם קורה דבר כזה.
קריין: קטע מספר 22 כותב הרב"ש.
"אור שנברא ביום א' היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ויש להבין מדוע הוא אומר מסופו עד סופו ולא מתחילת העולם עד סופו. אפשר לומר שבזמן שהאור מאיר בבהירות אז כל העולם בהשואה אחת, ולא שייך ראש וסוף, אלא שהסוף מאיר כמו בהתחלה. וזה דומה כמו שאומרים שראה מרחוק את העיר מקצה הראשון ועד קצה האחרון. וזה נקרא מסוף עד סוף. מה שאין כן כשיש הבחן מדרגות, אז אומרים התחלה וסוף."
(הרב"ש. רשומה 278. "אור שנברא ביום א’ - ב'")
קריין: 23. קטע מספר 23.
"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."
("זוהר לעם". תצווה, מאמר "ובמדבר אשר ראית", סעיף 86)
זאת אומרת, שרק על ידי זה שאנחנו מרגישים ניתוקים, ריחוקים, כל מיני בעיות, צרות בקשר בינינו, ואחר כך בקשר בינינו אנחנו עוברים לקשר בינינו עם הבורא, ועד כמה שאנחנו מרגישים בזה בעיות ממש ומשתדלים להשקיע בזה הרבה כוחות ולא מצליחים, דווקא מתוך המאמצים האלו אנחנו מגיעים למצב שהבורא מתגלה בכל עוצמתו, ואנחנו מבינים ומכירים עד כמה שהגדלות שלו תלויה בהרגשת החושך שמרגישים בניתוק. לא יכול להיות אור אלא מתוך החושך ובמידת החושך מתגלה האור.
ולכן צריכים בסבלנות, בעזרה הדדית ובהשפעה הדדית לעזור זה לזה, גם עשיריות לעשיריות, כולנו כך. לכן אנחנו צריכים להיות ממש רגישים לאותן עשיריות שפתאום נחלשות, שאנשים יוצאים שם נכנסים, מתנתקים ושוב באים, ולחזק לחזק את הקשר בינינו. אם כל עשירייה לא חושבת על הסביבה שלה, אז היא בעצמה לא תתקיים. אלא כל הקיום של עשירייה מסוימת תלוי בכמה שהיא נמצאת בקשר עם עוד עשיריות.
סדנה
לכן בואו נדבר עכשיו בסדנה איך אנחנו משתדלים כולנו יחד להיות במצב שהוא מקדם אותנו. המצב שמקדם אותנו, זה למרות שאנחנו נמשכים תמיד לאור, אבל הבורא מפיל עלינו גם כן חושך, שזה נקרא שמגלה לנו רצונות לקבל יותר שבורים, יותר גדולים, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואז איך אנחנו בונים בינינו קשר שהוא בסך הכול נותן לנו הרגשה כללית גדולה בכלי העולמי שלנו, שאנחנו נמצאים באווירה בטוחה, גדולה, חזקה, שהולכת לקראת גילוי הבורא, "הולכת" זה נקרא מתפתחת יותר ויותר.
ואם כמו שעל פני כדור הארץ יש חושך במזרח אז יש כאן יום במערב, יש קיץ בדרום למטה מקו המשווה, אז יש חורף למעלה. ובסך הכול אנחנו נמצאים בצורה עגולה, גם באור, גם בחושך, גם בקיץ, גם בחורף, בכל המצבים האלו אנחנו נמצאים בהתכללות הדדית זה לזה. איך אנחנו בונים כזאת אווירה שאף עשירייה לא נופלת, לא בורחת מהעבודה שלנו?
*
כל עשירייה ועשירייה צריכה גם כן במשך היום לדאוג איך היא נותנת אווירה, מקרינה ביטחון, גדלות המטרה, גדלות ההליכה, גדלות הבורא, לאחרים. לא צריכים להתקשר, מספיק אם אנחנו כך מרגישים. אבל מרגישים על אחרים, שבסך הכול זה גם כן חלק מהכלי שלנו הכללי, זה גם כן אותן עשיריות כמונו. אז כל עשירייה חייבת גם כן להרגיש איך היא עוזרת לעשיריות אחרות להישאר בדרך בקצב הנכון יחד.
*
קריין: קטע מספר 24 כותב הרב"ש.
"האדם צריך לעבוד, ולתת תשומת לב, ולחשוב באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה. היינו, שבזמן עליה הוא יכול לעשות חשבון ולראות את ההבדל בין אור לחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך".
(הרב"ש. מאמר 28 "מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה" 1990)
יתרון האור קודם כל בזה שלומדים את החושך גם כן. בזמן שאני נמצא בחושך אני לא יכול לראות כלום, בזמן שיש לי אור, הרגשת החיבור, הרגשת ההתקרבות לקבוצה, לבורא, אז מתוך זה אני יכול לראות, להבין, להרגיש גם כן מצבים של ניתוק, ריחוק מהם.
קריין: קטע מספר 25 כותב הרב"ש.
"העביות נקרא "חושך". כלומר, זה שרוצה לקבל לתועלת עצמו נקרא "עב", ומה שהוא רוצה להשפיע נקרא "זך". ואח"כ, שנותן על העב הזה רצון להשפיע, כבר נמתק הדין, מה שהיה מקודם לכן חושך, נעשה עתה מקום שהאור מאיר בהכלי, זה נקרא "המתקת הדינים"."
(הרב"ש. מאמר 31 "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה" 1990)
שאלה: באיזה כלי הוא אומר שיש המתקת הדינים, בכלי שהורגש בו החושך או בהשפעה ששמים על פני העביות?
זה אותו דבר. השפעה שאנחנו מתגברים על פני העביות, על פני החושך, על פני הריחוק, זה אותו דבר.
תלמיד: חושך מורגש ברצון לקבל לעצמו, והוא אומר שהוא שם על זה רצון להשפיע, אז לא בזה צריך להתגלות האור?
כן, בזה.
תלמיד: אז למה הוא כותב "מה שהיה מקודם לכן חושך נעשה עתה מקום שהאור מאיר"?
כן, אותו המקום, אותו הרצון שבו היו מרגישים ריחוק, דחייה, חוסר חשיבות, כל מיני כאלה תופעות, עכשיו כשאנחנו מתגברים על זה אז "חשכה כאורה יאיר". איפה עוד מתגלה אור, בורא? רק במצבים שהיינו בדחייה, בריחוק.
תלמיד: אם המצב של החושך הופך להיות אור, איך אנחנו עושים אור מעל החושך?
שכך זה מתגלה, מתגלה האור על פני החושך. העביות לא מזדככת, לא נעלמת אלא היא דווקא מקיימת את האור. אם נעלם הפער בין החושך והאור, אז האור בעצמו נעלם.
תלמיד: אבל אין פה איזו חלוקה, שהחושך זה מדידה כלפי עצמי נגיד והאור זה כלפי השפעה לחברים, אין משהו שהוא מופרד?
לא, אתה מדבר מתיאוריה. לא, זה הכול מדובר באותו כלי. בכלי מעל הכלי, אבל סביב אותו רצון. הרצון לא מזדכך ולא נעלם, אנחנו לא יכולים לצאת מהרצון והכול אנחנו קובעים כלפי הרצון.
שאלה: לגבי מה שאמרת שכל עשירייה דואגת איך היא מקרינה גדלות הבורא לאחרים שלא צריך להתקשר, אבל כן צריכה להיות דאגה איך להישאר בדרך בכל עשירייה שנחלשת, שכל העשיריות האחרות חושבות עליה.
כן.
תלמיד: איך זה צריך להתבצע, מה זאת אומרת לא צריך להתקשר רק במחשבה זה צריך להיות?
אפילו במחשבה, אפילו ברצון אנחנו כך מקרינים סביבנו את האווירה הזאת. אלא מה, כל הזמן תדברו על זה? איזה בלגן יהיה. צריכים פחות לדבר ויותר להרגיש, להשתדל להעביר דרך הלב והמוח. פעם ראית שהלב מדבר בעצמו, המוח מדבר בעצמו? לא. אז צריכים בהם דווקא להשתדל להיות ולא בפה.
תלמיד: כן, אבל רוב תשומת הלב של החברים במקרה הטוב היא מוקדשת לעבודה בעשירייה. אז עכשיו איך צריך לחשוב על התא.
אז אני אומר שזה לא מספיק, כי אנחנו צריכים לדאוג לאווירה שתהיה סביב עשירייה. עשירייה בעצמה יכולה להיות גם בעליות, ירידות, בכל מיני מצבים. אנחנו גדלים. אם היה תא אחד עכשיו זה כמה תאים, וכמה תאים האלה תלויים זה בזה וכך הגוף גדל וגדל ואז בצורה כזאת הוא נמצא במצב שיש בו אווירה כללית שהוא חי ונמצא באינטראקציה, בהתקשרות הדדית בין כל החלקים שלו.
ואנחנו היום מגלים שאנחנו נמצאים נגיד, לא יודע כמה, מאות עשיריות ואנחנו צריכים להבין שמאות העשיריות האלה הן תלויות זו בזו וההתקדמות שלנו, של כל אחד, תלויה עד כמה שאנחנו מקדמים אחרים כי אנחנו מקדמים בעל מנת להשפיע, אז למה שאנחנו לא נחשוב על אחרים, זה חלק מההתקדמות שלנו.
תלמיד: אז מה הכי מועיל להתקשרות בין העשיריות?
לצאת מהאגו שלנו ולהשתדל להיות בהשפעה וכמה שהיא יותר חזקה, מתוך החיבור שלנו בעשירייה, אבל בהתרחבות, בזה אנחנו נתקדם.
תלמיד: לדוגמא לפני כחודש התקיים דיון בכלי העולמי בדיוק על הנושא הזה איך לשמור אחת על השנייה כעשיריות.
כן.
תלמיד: ועלו המון רעיונות יפים כאלו של מפגשים בין העשיריות אחת לשבוע, שגם היום אנחנו מקיימים ועוד איזו אספת חברים אחרי השיעור בשבת שם אנחנו גם מתערבבים בין העשיריות, ועוד כל מיני רעיונות לעשות הפצה ביחד, הכנה לשיעור ביחד, כל מיני דברים. השאלה אם אנחנו גם צריכים לתת לפעולות האלה ביטוי במעשה.
אני חושב שלא יהיה לכם זמן וכוח אם אתם תעשו את זה במעשה, כי פעילים במצבים שונים, באזורים שונים, בזמן שונה. אני לא חושב שזה עד כדי כך זה צריך להיות קשר אלא קשר צריך להיות יותר בלב ובמוח.
תלמיד: אז מה יזכיר בכל זאת לכל חבר, לכל עשירייה לחשוב על השאר.
להזכיר אתם יכולים, אבל בפועל לקיים כאלה פגישות זה מאוד קשה. לעשות את זה פעם בחודש אולי איכשהו ויותר מזה אני פשוט לא מבין מאיפה יש לכם זמן.
תלמיד: נגיד בכל יום רביעי אנחנו נפגשים בשעה חמש בערב כל העשיריות בעולם, ארבע חמש עשיריות נפגשות ועושות מפגש פעם בשבוע משותף.
ארבע חמש עשיריות ומה עם היתר?
תלמיד: לא, כל הכלי העולמי מחולק לארבע חמש עשיריות ובקבוצות כאלה מתקבצים.
זה בסדר, פעם בשבוע זה בסדר. אבל אתם מדברים איך שאתם מחזקים זה את זה, איך שאתם דואגים זה לזה, איך שאתם נמצאים באיזו דאגה לשלום העשיריות האחרות?
תלמיד: בדרך כלל מדברים על שיעור הבוקר, משהו מתוך שיעור הבוקר לא על חיזוק בין העשיריות בצורה ישירה.
זה לא טוב. יכול להיות שבשיעור בוקר יש אותו נושא, אני לא יודע, אבל בדרך כלל זה צריך להיות איך אנחנו באמת בפועל, בתוך הלב בתוך המוח, מחזיקים את עצמנו כמערכת אחת. הרי כל העבודה שלנו זה לחזור לאותה מערכת של אדם הראשון שכולנו כולנו אנחנו ואחרינו בכלל כל באי העולם יבואו לחיבור אחד.
תלמיד: לדוגמא יש לנו עוד פעולה שהתכלית שלה היא גם לחזק בין העשיריות, זה אסיפת חברים אחרי שיעור שבת בבוקר.
זה טוב. זו אסיפה כללית בכלל.
תלמיד: כן. עכשיו באמת אנחנו גם הוצאנו סקר וענו עליו איזה 480 חברים וזה קצת שנוי במחלוקת אם הדבר הזה הוא מעמיס על החברים, אם הוא מועיל לקשר בין העשיריות, עם הזמן שלא טוב, אלה דברים טכניים, אני לא מדבר על דברים טכניים.
כן, זה אני לא יודע, זמן טוב או לא, אני אישית אחרי השיעור די מותש.
תלמיד: כן, גם הרבה חברים מרגישים ככה, למרות שהרוב רצו שזה יתקיים. אבל לא על זה אני שואל. אני שואל נניח שנמצא זמן טוב שנוח לחברים, איך מפגש כזה כללי אסיפה כללית צריכה להתבצע מה צריך להיות בה כדי שזה יקרה שיש כאן חיזוק בין העשיריות?
זה הכול תלוי בכם, אתם כבר יודעים הכול, מה אני צריך עוד לעשות. אני בכלל לא מבין איזה עבודה יש לי עוד איתכם.
תלמיד: אז אני אהיה יותר ספציפי. האם עכשיו שחברים מתערבבים בין העשיריות ועכשיו נגיד אני עובר לאפריקה ועושים שם איתם סדנה ועוד חברים מתכללים עם כל מיני חברים פשוט מבקרים ככה באיזה ערבוביה כזאת כללית.
נו.
תלמיד: זה דבר שהוא יחד עם המהלך הזה או שאנחנו המצאנו לעצמנו פה איזה משהו אחר?
אתם יכולים לעשות כל מיני מפגשים כל מיני קשרים העיקר שזה יעלה לכם שאלה שאנחנו צריכים להחזיק זה את זה. שאנחנו צריכים ממש להתכלל, יותר לדאוג כל אחד על עשיריות אחרות, מפני שרק על ידי זה אנחנו גם שומרים על עצמנו.
זה שאנחנו לא מרגישים זה את זה, זה אנחנו לא מרגישים, והאגו שלנו שעדיין אנחנו לא יכולים להתעלות מעליו מעל הגבולות שלנו. אפילו כל אחד מעל הגבול שלו הפרטי לעשירייה, והעשירייה מעל גבולה שלה כלפי יתר עשיריות. זה הכול תלוי בכמה שאנחנו נמצאים בעל מנת להשפיע. כאן אנחנו צריכים לראות תהליך שאנחנו יכולים לעבור ולקראת התהליך הזה לעשות איזה פעולות.
תלמיד: עכשיו כשאני חבר פרטי, אדם, הוא רוצה עכשיו לחשוב על חברים בכלי העולמי, כדאי שהוא יעשה את זה דרך העשירייה שלו, לתאר שהוא עכשיו נכלל בעשירייה שלו ומתוך העשירייה שלו דואג לכללות הכלי?
רק שלא יבלבל את החברים שלו. זה צריך להיות בהסכמה עדינה עם כל החברים בעשירייה שהם יוצאים לאיזה פעולת החיבור עם אחרים אתה מתכוון?
תלמיד: לא. אני מדבר עכשיו על העבודה הפנימית המחשבתית של האדם. כשאני עכשיו רוצה לחזק את העשיריות בכלי העולמי, לממש את העצה של כל עשירייה דואגת איך היא מקרינה גדלות המטרה לאחרים.
כן.
תלמיד: אז אני צריך לתאר לעצמי שאני עושה את זה ישירות כלפי החברים בכלי העולמי או דרך העשירייה שלי?
דרך העשירייה. כל הדברים זה דרך העשירייה. והדברים האלה לא צריכים להיות בדיבורים אפילו, זה במחשבה, בלב, "הכול במחשבה יתבררו" והכול מתוך הלב משפיע. ברור.
תלמיד: שאלה אחרונה, האם נכון לומר שבעצם כל העבודה הפנימית של האדם היא תמיד צריכה להיות גם כלפי העשירייה שלו וגם כלפי הכלי העולמי?
האמת שזה צריך להיות עד כל העולם, עד כל הנשמות, עד גבול דנשמת דאדם הראשון. כל מחשבה היא חייבת להיות עד הסוף. משם היא יורדת מאין סוף אלינו מתעוררת בנו, ואנחנו צריכים אליה בחזרה לחזור עד אין סוף. כך אנחנו לומדים מחכמת הקבלה עצמה.
(סוף השיעור)
-
(בראשית א', ה')↩