שיעור בוקר 06.11.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", עמ' 795, אות קכ"א

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 795, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קכ"א.

אות קכ"א

"ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת", כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת" כנ"ל, "אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות".

כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את עצמו לכף זכות, כדברי תנא קמא, אלא עוד נמצא, שזוכה ג"כ להכריע את כל העולם לכף זכות.

פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו, איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז, גם עליהם תגלה ותראה כל אותה ההשגחה הנפלאה, כמו שהשיג לעצמו. וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'".

ואע"פ, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג, את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך", האמור כלפי העושה תשובה מיראה. שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום "דכל העומד לגבות, כגבוי דמי", כנ"ל (ד"ה ואע"פ) עש"ה.

וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד, המשיג את תשובת כל העולם, ממש כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם, את כף חובותיו לכף זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו ית' עם כל אחד ואחד מבני העולם.

וז"ש ר"א בר"ש: "אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". שמעתה, נמצא יודע את כל דרכי השגחתו ית' עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים". וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר לעיל, ד"ה "מידה".

וכן ר"א בר"ש כמו הת"ק, מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף זכות, מ"מ אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ואם ח"ו יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמ"ש: "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה וכו'", כנ"ל בדברי תנא קמא.

והנה נתבאר ההפרש מהת"ק לר"א בר"ש:

כי הת"ק, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו,

אמנם, ר"א בר"ש, מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר.

אלא, עדיין יש להבין: במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות?"

שאלה: אדם שזוכה למדרגה שכותב עליה רבי אלעזר, שזו אהבה מדרגה ד', האם זו דרגת התיקון הסופית, שמכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות?

כן.

תלמיד: אחרי זה הוא כותב, שלא יאמין בעצמו עד יום מותו, כי אם הוא יחטא, אז הוא ייאבד הכול. אם אדם כבר תיקן את עצמו עד למדרגה האחרונה, למה עדיין יש מצב שהוא יכול לעשות עבירה?

כך הוא אומר.

תלמיד: אחרי שתיקן כבר את כל הרצונות, הגיע לזה שרואה את כולם מתוקנים, האם הוא יכול עדיין לחטוא?

ככל שאנחנו מבינים, אז כן.

שאלה: אם הוא כבר זכה לתקן את כל המידות, אפילו את מידה ד', למה הוא יכול עוד לחטוא? לכאורה הוא תיקן את כל הרצונות, באיזה רצון הוא עוד יחטא?

כן, זו שאלה.

שאלה: מה אומר העיקרון "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?

שמה שאתה חושב, זה עדיין לא סופי.

שאלה: באות הקודמת הוא כותב שהיחיד נידון אחר רובו והעולם נידון אחר רובו. ופה הוא כותב שעושה מצווה אחת, הכריע את כל העולם לכף זכות, או ההיפך. למה פעם זה כך ופעם זה כך? מה קורה פה?

יש הבדל, אם הוא הולך עם דעתו, או עם הדעה של כל העולם.

תלמיד: האם זו הבחירה שלי מי משפיע על מי?

הבחירה של כל אחד משפיעה על כל אחד.

תלמיד: באיזה תנאי אני נידון אחרי הרוב, ובאיזה תנאי הרוב יידון אחריי? שתי האופציות מלחיצות קצת, אבל איך קובעים?

הוא נותן לנו כמה תירוצים באות הבאה. אבל מן הסתם, זה שאדם חושב שהוא תיקן כבר את הכול, הוא לא רואה את האמת, כי כלפי עצמו יש לו עוד כל מיני שאלות.

תלמיד: האם כל התיאור הזה קורה בתוך האדם, אדם עולם קטן?

בתוך האדם.

תלמיד: האם אני יכול להיות במצב שבו כל הרצונות או כל השגיאות, החטאים שבפנים, הם אלה שמכריעים את כולי, וגם להיות במצב שבו אני מתעלה ואוסף ומזכה את כל החוטאים האלה שבפנים, את כל הרצונות הלא מתוקנים?

כן.

תלמיד: איך אני לוקח את המושכות לידיים? איך אני זה שגורם לכל העולם כן להיות בכף זכות?

כנראה שבמצב הזה אתה עדיין לא יכול לעשות את זה.

תלמיד: מדובר רק בסוף של הסוף?

נראה.

שאלה: מדובר בתפיסת עולמו של המקובל, כשהוא כבר מגיע למצב שהוא באהבה ורואה את הבורא מתנהג באהבה לכל העולם כולו.

כן.

תלמיד: נניח שבא אליו עכשיו מישהו ואומר לו, "יש לי צרות, בעיות, קשה לי". האם לא אכפת למקובל שקשה לו? נראה שהוא דווקא צריך להרגיש הרבה יותר את האחר ולרצות שגם הוא גם יגיע לתפיסת עולמו.

כן.

תלמיד: אז הוא לא סיים את התיקון.

אלא מה הפתרון?

תלמיד: נראה שהוא צריך להביא גם את האחרים, את כל העולם לכך שגם בתפיסת עולמם ייראה להם כך.

כן. בסדר.

תלמיד: איך מקובל מתייחס ליחסם של אחרים למציאות?

הוא מרגיש אותם בתוכו.

תלמיד: והוא רואה אותם כבר במצב המתוקן שלהם?

כן.

תלמיד: אבל הם עוד לא מרגישים את זה.

יכול להיות שלא.

תלמיד: מה הוא עושה עם זה? האם זה חשוב לו שגם הם ירגישו את זה?

כן, הוא ממשיך, אבל האם בזה הוא מכריע את כולם לכף זכות, זו שאלה.

תלמיד: הוא כותב "אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". שמעתה, נמצא יודע את כל דרכי השגחתו ית' עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים," וכן הלאה, "שהיא האהבה הנצחית". הוא יודע איך הבורא מתנהג עם כולם, אבל גם הם צריכים לדעת, אחרת זה לא שלם.

זה נכון, אבל זה מה שכתוב.

שאלה: כתוב "ואם ח"ו יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף". מה זו עבירה?

שהוא כבר לא יכול להאמין ולהרגיש שהבורא תיקן את כל העולם, את כל אחד ואחד.

שאלה: אנחנו קוראים על צדיק שמצדיק את כל העולם כולו. את מי הוא מצדיק, את הבורא, את הנבראים, את עצמו?

את הבורא.

תלמיד: והנבראים?

הנבראים, במידה שהם נכללים בזה.

תלמיד: כשקראתי את הסעיף הזה, נזכרתי בנבואה של בעל הסולם, שהוא הגיע לדרגה גבוהה וסבל מהפער שיש בין הבריות לבורא, וביקש שיורידו אותו מדרגתו, כי הוא סבל בסבל שלהם. האם זה הכיוון שמדובר במצבים האלה?

לא.

שאלה: אם אדם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, האם זה אומר שהוא גם הכריע את כל העולם?

כן.

תלמיד: זאת אומרת הוא תיקן את תפיסת המציאות שלו.

כן.

תלמיד: אם הוא הכריע את עצמו, אז מה זה להכריע גם את כל העולם? הרי הוא הכריע את עצמו, תיקן את תפיסת המציאות, מה עוד חסר פה?

לא חסר כאן כלום, רק מרגיש שכל העולם גם נמצא באותם התנאים, באותה דרגת התיקון.

תלמיד: באותה דרגת התיקון שלו?

כן.

תלמיד: אז מה התוספת שיש פה? מספיק שאדם מכריע את עצמו, מה זה להכריע גם את העולם, אם הוא הכריע את עצמו לכף זכות, כלומר תיקן את תפיסת המציאות שלו?

כן.

תלמיד: אז מה עוד יש בעולם לתקן?

גם בעולם אותו מצב, מה שהוא מרגיש כל אחד בעולם מרגיש כמוהו.

תלמיד: אז אין תיקון שלו ואחר כך תיקון של העולם, יש רק תיקון שלו, תיקון תפיסת המציאות שלו.

כן.

תלמיד: מה לגבי "יודע תעלומות שיעיד שלא ישוב לכסלו עוד"? יש פה שלב שהוא נותן לו חותמת.

נכון.

שאלה: אז מה זה מנגד שיש לנו כאן, "אל תאמין לעצמך עד יום מותך", שהוא יכול לקחת איתו את כל ההשגות, והוא יכול ליפול?

הבורא יכול, אבל הוא בעצם צריך לדבר מנקודת הגילוי שלו.

תלמיד: אז מה הכוונה שהוא יעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, אם הוא מעיד עליו כאילו נתן לו ביטחון שהוא כבר לא ייפול.

כן

תלמיד: אז למה עדיין יש הסכמה של "אל תאמין לעצמך עד יום מותך"?

אני חושב שזה מפני שהאדם כך מגלה, אבל לא שהבורא מגלה לו.

תלמיד: ואם בכל זאת אדם נופל, למה הוא צריך לאבד את כל ההשגה שלו? כמו שהוא כותב, "מאבד את כל ההשגות הנפלאות שהשיג".

מפני שככה הכלים שלו.

תלמיד: הנפילה הזאת, בשביל מה היא, בשביל לעלות גבוה יותר? או כי הוא צריך ליפול?

כדי לגלות את הכלים הנוספים.

תלמיד: איך אפשר לבטח את עצמך שלא תיפול, או דווקא לא צריך, כי צריך ליפול כדי שתקבל כלים?

אני לא יכול להגיד. איך לעשות ביטחון כאן, אני לא יודע.

שאלה: אם האדם מגלה את השגחתו של הבורא, אז איך בכל זאת הוא יכול להגיע לעבירה? איך הוא יכול להגיע לנפילה, לעבירה מסוימת, כי הוא כבר מכיר את השגחתו, הוא כבר עובד עם הבורא באופן שוטף.

מצד אחד הוא אומר, "עשה מצווה, הכריע את הכול". מצד שני הוא אומר, "אם הוא עשה עבירה אחת, הכול נופל לו". אבל אם הוא מתברך בכך שהוא עובד כל הזמן צמוד עם הבורא והוא יודע את כל פעולותיו, מגלה את פניו באופן מלא, איך הוא יכול לעשות טעות, ואיפה הטעות פה?

אנחנו עוד נגלה את זה.

שאלה: מדובר פה על מדרגה כל כך גבוהה, שבאמת מאוד קשה לתפוס אותה. ואני רוצה אולי קצת להוריד את זה למקום שאפשר לתפוס אותו. נניח שאני רוצה לעשות מצווה אחת ראשונה. מה זה אומר לעשות מצווה אחת, ראשונה, לא הסופית. איך אני עכשיו עושה מצווה?

אתה צריך להשתדל ברצונות שלך, בכלים שלך, לקיים אותם התנאים ולראות מה עוד חסר לך כדי בזה להצדיק את הבורא.

תלמיד: הפעולה הזאת של להצדיק את הבורא, מה אני אמור לעשות בה? קורה עכשיו מקרה ואני עכשיו צריך להסתכל עליו ולהצדיק את הבורא. ולמדנו פעם שכנראה אני לא בדעת מצדיק את הבורא, אלא צריך לעשות פה פעולה של למעלה מהדעת.

עכשיו, אני מנסה לאחוז בזה קצת, להרגיש קצת מה זה אומר בכלל לעשות מצווה, מדברים פה על מצווה אחת ונפל, אבל אפילו איך עושים מצווה אחת אני לא מבין ופה מדברים על הסוף של הסיפור.

אתה צריך להשתדל בכוחותיך לראות את הבורא כמנהל את הכול, מחזיק את הכול, עושה את הכול לטובת כולם.

תלמיד: יש מקום נכון להתחיל ממנו? להתחיל מהאחרים דווקא, אולי להתחיל דווקא ממה שעובר עליי? אני רוצה לעשות מצווה אחת, לפני כל הסיפור. איפה כדאי להתחיל?

להתחיל כדאי שאין עוד מלבדו.

תלמיד: מה זה אומר להתחיל באין עוד מלבדו? אני עכשיו חווה את היום שלי, הנה אני יוצא מפה, יהיה יום. ואז מה אני אמור לעשות? אני רוצה לעשות היום מצווה, זה מה שבא לי.

אין מצוות אלא רק אחרי שאתה מתייחס לכל המציאות שזה הבורא.

תלמיד: אז יש שלב ראשון שבו אנחנו, אני כנראה וכולנו צריכים לראות את כל המציאות שהבורא שולט בה. ואז מה הצעד הבא אחרי זה?

שאתה שייך לזה, לטבע, למערכת, שזה הבורא.

תלמיד: אז לראות את עצמי גם כחלק ממה שהבורא הזה עושה, להבין שגם אני, וכל הפעולות שלי גם עכשיו כשאני מדבר, זה בא מהבורא.

כן

תלמיד: ומה אז?

אתה נכלל בזה.

תלמיד: מה זה אומר, שאני נכלל בזה?

שאתה נמצא בזה, באותה המערכת, והיא שולטת עליך ואתה מוכן להתחבר עימה.

תלמיד: עכשיו, שאני נכלל בזה, אני מרגיש את זה. איפה פה מעל הדעת? מה אני אמור לעשות מעל לדעתי?

זה הכול יוצא לך למעלה מדעתך.

תלמיד: כי בעצם בכלים שלי, זה באמת לא מורגש כל מה שאמרת.

כן

תלמיד: האם יש איזושהי דרך שאדם יידע שהוא השלים מצווה אחת. נגיד שהוא עשה כל מה שתיארת וגם הצליח, הוא נכלל בזה שאין עוד מלבדו והרגיש שהוא בתוך המערכת, יש איזשהו סוף לתהליך הזה? כלומר, לסיים אחד ואז להתחיל סיבוב שני?

מה זה להשלים אחד, וסיבוב שני?

תלמיד: מדברים פה על לעשות מצוות. אז הוא אומר, "יש מצווה יראה, מצוות אהבה, ובטח יש עוד הרבה, יש תרי"ג מצוות בדרך". אז אני אומר, "אני רוצה לעשות את הראשונה, אני לא יודע תר"ג, אני רוצה אחת". אז אמרת, "תתחיל מאין עוד מלבדו, תיכלל בזה, תרגיש שאתה נמצא בתוך המערכת."

כן

תלמיד: עשיתי את זה, נגיד שהצלחתי. אני לא יודע אפילו איך למדוד, אבל נגיד שהצלחתי.

אז קיום של מצווה אחת מביא אותך הלאה, לקיום מצווה מספר שתיים.

תלמיד: הבנתי, זאת אומרת עד שהאדם לא ישלים את הפעם הראשונה הזאת, את המגע הראשון הזה, אז אין מה להתעסק בשאר.

כן.

תלמיד: איך כל העשירייה עכשיו נכנסת לתוך המבנה הזה? ברור לי שלראות אין עוד מלבדו אני לא יכול מהשכל שלי לבד. איך העשירייה מקדמת אותנו לתוך הדבר הזה?

כשכל אחד משתדל לקיים מצווה אחת, אז כל אחד נכלל באחר והוא נכלל בזה, הוא שותף בזה.

תלמיד: אני נכלל באחר, או שכולנו נכללים בבורא ואז אנחנו ביחד נכללים?

כל אחד נכלל באחרים.

תלמיד: וההשלמה של המצב הזה תקרה רק כשכל כל החברים בעשירייה יעשו את זה, או מספיק שאני לבד אעשה את זה?

כשכל החברים יעשו, אז אתם בזה מחייבים את הבורא כך להתייחס אליכם, שאתם כולכם כמו אחד.

תלמיד: מתי עושים את הפעולה הזאת, בזמן השיעור?

הבורא מרכיב את הזמנים, קובע את הזמנים.

שאלה: לגבי העניין של להכריע לכף זכות, נניח שיש משהו שלא נראה לי במה שקרה במציאות, יש לי כלפיו התנגדות, כדי להגיע למצב שאני מכריע אותו לכף זכות, עושה את התיקון, יש שתי גישות שאני מכיר. אחת היא להסביר לעצמי, כמו שאני מסביר לילד קטן מה לא בסדר במה שהוא רוצה לעשות, אני מראה לו איך פועלת המערכת, שזה יחזור אליו, זה יפגע בו וכל מיני דברים כאלה. עדיין יהיה לו קשה להסכים עם זה אבל כבר מתחילה להיפתח לו התמונה ומזה הוא יגיע לאט לאט להזדהות ולהבנה. מצד אחר, הרבה פעמים אומרים, קודם כל תשים גבול, תלך מעל הדעת, תוריד את הראש, תסכים, ואחר כך יתחילו לבוא הבנות. איך יותר נכון לגשת, עם השכל או קודם כל בהתגברות מעל השכל?

זה תלוי איפה אתה נמצא, יותר נכון לגשת בהתגברות.

תלמיד: האם לפעמים נכון כך ולפעמים אחרת? אם למשל עושים לי משהו ממש דרמטי, לקחו ממני משהו שכואב במיוחד בחיים שלי, קשה מאוד לראות את הסיבה והמסובב, קרתה לי איזו טרגדיה נוראית, אני מניח שיהיה קשה עכשיו להתחיל לצייר ציורים, לכן קודם כל צריך לנסות לקבל את זה באיזו צורה, ללכת מעל הדעת. אבל כלפי דברים קטנים, שטותיים אפילו, נניח מעצבן אותי שנתת לחבר לשאול לפניי, אולי אפשר לתת ציורים ולהסביר את הדברים בצורה לוגית?

כן.

תלמיד: אני שם לב שאני אוהב מאוד להתחיל עם השכל ואחר כך אני מנסה לצרף גם את הרגש, ויש חברים שתמיד אומרים תלך מעל הדעת, לא צריך לדעת, לא צריך לשאול, הבורא יודע מה הוא עושה. האם כולם צודקים? אולי יש גם סוגים שונים של נשמות?

כן, זה מאוד שונה.

שאלה: רציתי לשאול ביחס ל"אל תאמין בעצמך עד יום מותך". בעל הסולם כותב, אפילו שהוא מכריע את העולם לכף זכות, עדיין אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

כן.

תלמיד: אם אפילו כשאתה במצב שאתה יכול לשים את הבורא במציאות מאחורי כל הפעולות, אתה עדיין לא מאמין בעצמך, אז איפה פה האדם, מה הרגע שממנו והלאה אתה יכול להאמין בעצמך?

כאילו אין כאן אדם, אין. בסופו של דבר הוא מוסר הכול לבורא, ואיפה שהבורא שולט עליו, זה הוא.

תלמיד: איך מתחילים להסתכל על המציאות דרך שליטת הבורא עליך?

לזה צריכים ניסיון.

תלמיד: אז מה לחפש? אם רוצים להתחיל להתקרב לזה, למה לשים לב?

לחפש את האני ואת הבורא ואת העולם, איך כולנו נכללים זה בזה.

תלמיד: על מה בדיוק המקובלים כותבים את ההבחנה הזאת של יום מותך?

כל עוד הרצון לקבל עדיין קיים.

תלמיד: אבל הוא כל חומר הבריאה, אז הוא תמיד יהיה קיים.

לא. מדובר על הרצון לקבל שהאדם מאתר אותו, מגלה אותו.

תלמיד: מה זה שלא קיים רצון לקבל במציאות? איך יש מציאות בלי רצון לקבל?

שלא קיים או כן קיים?

תלמיד: שלא קיים, כי הוא אומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

כן.

תלמיד: אז מה זה היום שמת הרצון לקבל? איך יכולה להיות כזאת מציאות?

שהאדם לא מרגיש.

שאלה: לא מרגיש את הרצון לקבל?

כן.

תלמיד: אז מה הוא מרגיש?

אני לא יודע, נגיד אין עוד מלבדו.

תלמיד: ואין יותר רצון לקבל?

לא כזה שמגיע ומפתה את האדם.

שאלה: כשאנחנו אומרים "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", מה זה בדיוק הרצון לקבל הזה שמת? זה אותו רצון לקבל שהוא חומר הבריאה או זה משהו אחר?

זה אותו רצון לקבל רק שהוא לא מתעורר בתוקף.

תלמיד: שאתה מצליח לשלוט עליו כביכול?

נגיד שאדם מצליח לשלוט, הרצון לקבל לא שולט על האדם.

תלמיד: באיזה שלב קורה אותו מוות של הרצון לקבל?

אי אפשר להגיד מתי זה קורה, אבל אדם יכול לגלות אותו.

תלמיד: אתה בונה את עצמך כלפי ההבחנה הזאת, יום המיתה של הרצון לקבל, או שפשוט בשלב כלשהו זה קורה עליך?

גם וגם.

שאלה: הרבה פעמים כששואלים אותך אתה אומר שאתה לא סומך על אף אחד. אם כך, על מי אנחנו צריכים לסמוך? אם הבורא נסתר ועל עצמי אני לא סומך כי אני עדיין ברצון לקבל, אז על מי אפשר לסמוך בעולם הזה?

רק על המקורות, במידה שאתה מבין אותם.

תלמיד: זה אומר שעל עצמי, כי אני מפרש את המקורות.

בסדר.

תלמיד: אבל כתוב שאסור להאמין לעצמך.

אתה לא יכול אחרת להתייחס למציאות.

תלמיד: וזה כביכול בסתירה, כי הרי אנחנו מדברים על ערבות הדדית, ועלינו להגיע לזה גם בעשירייה. אז מצד אחד כולנו אגואיסטים, ואני לא סומך על עצמי, ומצד שני למדנו שהערבות זה מצב מאוד חמור לרצון לקבל. ואתה צריך לסמוך על החבר הרבה יותר מהחיים שלך, לתת את החיים שלך.

אז האמירה הזאת שעד שרצון לקבל לומד, אתה לא יכול להאמין לו, היא בסתירה, ותכלס על מי אפשר לסמוך בעולם הזה?

בעולם הזה אין לך על מי לסמוך.

תלמיד: במורה?

אתה צריך לבדוק את הכול, אתה צריך להגיע למצב שאתה עם הכלים שלך, כמו שכתוב, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". זאת אומרת, שאתה מגלה את כל הכלים שלך לגמרי עד האפס.

תלמיד: לא הבנתי, אם אסור לסמוך על אף אחד, אז איך להתקדם?

על ידי זה שאתה מעלה את עצמך יותר ויותר לבורא.

תלמיד: בסופו של דבר אני צריך לסמוך רק עליו?

כן.

שאלה: למה אחרי שהאדם תיקן את בחינה ד' של האהבה, עדיין מתקיימת מציאות שבה בני העולם לא זכו אפילו לתשובה מיראה?

היית חושב שכולם שווים או שכולם מתקדמים באותו קצב?

תלמיד: יש חוק, כלל ופרט שווים.

נו, אז מה?

תלמיד: אז איך יכול להיות שיש מציאות כזו, מה יש מציאויות מקבילות?

כן. יש צדיקים גמורים, יש רשעים גמורים, ובאמצע ביניהם.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שבתפיסת המציאות של האדם יש מצב אחד שקיים, שזה עולם אין סוף שבו כל בני האדם, כל המציאות בדביקות עם הבורא, ויש את המציאות שלו, והוא צריך להגיע למציאות הסופית. סביבו אין מציאות מקולקלת, רק הוא מקולקל, ושאר העולם בדביקות. אז למה הבורא שומר על שתי מצבי מציאות מקבילים, אלא אם כן אנחנו אומרים שהמציאות שבני האדם לא תיקנו את עצמם היא מדומה, ולא באמת קיימת.

נגלה את זה, נגלה.

שאלה: ענית קודם לחבר שאני צריך לאתר את הרצון לקבל. מה זה אומר לאתר את הרצון לקבל?

אנחנו צריכים להרגיש אותו, עד כמה הוא חי, וכמה שהוא דורש.

תלמיד: הרצון לקבל האמיתי הוא לא בשבילי אלא בשביל הבורא? אני צריך לקבל ממנו בשביל להרגיש כל הזמן שאני לא עושה את זה בשבילי? מה זה לאתר אותו?

לאתר אותו, זאת אומרת, להרגיש אותו, להבין אותו, ולראות למה הוא שייך, ולאן הייתי רוצה לכוון אותו.

תלמיד: אז בסופו של דבר אני צריך לקבל על מנת לכוון אותו, על מנת לעשות כל הזמן נחת רוח לבורא? כלומר אני צריך לקבל ממנו את כל הבריאה בכלים מתוקנים בסופו של דבר?

אני לא דיברתי כל כך גבוה, אתה כבר מדבר על תיקונים גבוהים.

תלמיד: אני עדיין רוצה להבין. כי הוא אומר מצד אחד, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, מצד שני אתה אומר שאני צריך להרגיש את הרצון לקבל הזה. מה זה להרגיש אותו?

לגלות.

תלמיד: לגלות, מה זה לגלות אותו?

לגלות למה הוא נמשך.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך להרגיש את היחס שלי למה שקורה מבחוץ?

שיהיה כך.

תלמיד: לא, אני רוצה להבין, מה זאת אומרת שאני צריך לכוון אותו כל הזמן. לאן אני צריך לכוון כל הזמן את הרצון לקבל? אני עכשיו מקבל פה ביחס בין החברים, בקשר בינינו אני מקבל כל הזמן כל מיני דברים. כשאני מקבל את הדברים האלה, מה אני צריך לעשות עם הקבלה הזאת, למי לכוון את זה, ולאן אני צריך לכוון את זה?

אתה צריך לכוון את הרצון לקבל שלך למטרת הבריאה.

תלמיד: שהיא להיטיב לנבראיו?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך כל הזמן לקחת את הדברים שאני מקבל, ולהעביר אותם הלאה. להתנהג כמו שהבורא מתנהג איתי, כביכול להאמין שככה הוא טוב ומיטיב איתי, וככה אני צריך להתנהג עם הזולת?

נגיד.

תלמיד: טוב. בסדר, צריך עוד לברר את זה. תודה.

כן.

שאלה: כשאנחנו מדברים על תשובה מיראה, אנחנו יכולים לומר למשל שיש כלי השפעה גלגלתא עיניים של להשפיע על מנת להשפיע, וכשהאדם משיג את זה, כתוצאה מכך הוא משיג את התשובה מיראה, וגילוי פנים?

איפה זה כתוב? תדבר על מה שבאמת כתוב, ולא שאתה רוצה עכשיו להתחיל לחבר לנו עניינים חדשים.

שאלה: כתוב אל תאמין לעצמך עד יום מותך, בנקודה הזו האדם צריך לסמוך רק על הבורא במציאות. נניח אני עכשיו נכנס לפעולה, אני רואה סיטואציה, ואני צריך להגיע לנקודה שאני צריך לסמוך רק על הבורא? מה זה אומר לגבי התפיסה שלי למה שקורה, על מה אני סומך, ומה הבורא יסיים פה בסוף התהליך?

במה שאתה נמצא, אתה עכשיו רוצה לראות רק את פעולות הבורא. כן?

תלמיד: כן.

זהו, תתחיל ללכת בזה.

תלמיד: נאמר, ואני כבר רואה שבעצם הבורא פועל וסידר, אז אני סומך על זה שבסוף גם זה יגיע לנקודה מסוימת, שהבורא בטוח יביא את הסיטואציה לנקודה כזו?

אני לא מבין.

תלמיד: אני עכשיו מול סיטואציה, וכמו שאמרת אני מצליח להרגיש שהבורא סידר את הסיטואציה, את זה אני מצליח להבין ולהרגיש. אבל אני צריך לסמוך על הבורא, ולסמוך זה נשמע לי שיש כאן סוף לתהליך. שזו נקודה, שרק הבורא יכול להביא את הסיטואציה לנקודה הזו, נכון? מהו אותו סוף שאני סומך שהבורא יביא אותי, אותנו אליו?

כנראה גמר תיקון.

תלמיד: סליחה, מה זה אומר גמר תיקון?

גמר תיקון של הרצון לקבל של האדם.

תלמיד: בנוגע לחברים, יש לי יחס לחברים ואני מצליח לראות שהבורא מסדר את היחס פעם כך ופעם כך, איך לסמוך על הבורא ביחס שלי לחברים?

אני לא מבין. לסגור עיניים, לבטוח בבורא, ללכת רק אחריו, איך אני מתאר אותו? אני לא יודע בדיוק מה אתה רוצה להגיד.

תלמיד: כשאני סומך על מישהו, אני מרגיש שבסוף הוא יביא אותי לנקודה הנכונה, הרצויה. לאיזה יחס נכון לחבר הבורא יביא אותי בסוף?

לאהבה חלוטה.

תלמיד: ואיך אני אראה את החבר בצורה כזו?

כמו שאתה יכול לתאר לעצמך באהבה כזאת, ללא שום תנאים וגבולות.

תלמיד: אם אני עדיין לא יכול לראות זאת כך, זה אומר שאני בינתיים לא סומך על הבורא?

אתה עדיין לא יכול לסמוך לא על הבורא ולא על החבר.

תלמיד: האנושות עוברת תהליכים מאוד אינטנסיביים, אני רואה מציאות ונראה לי שיש כאן תהליכים מאוד משמעותיים כלפי עם ישראל, כלפי האנושות כולה, מתי נקרא שאני סומך על הבורא?

אתה עדיין לא יכול לסמוך עליו, אין לך כלים לסמוך על הבורא.

תלמיד: אז מה היחס שלנו כלפי מה שתיארתי עכשיו, כלפי מה שמתגלה בעולם?

אנחנו חיים, מתקיימים כמו כולם.

תלמיד: לא לנסות להכניס את הבורא בתהליכים הקורים באנושות עכשיו?

אתה יכול, זה עניינך, אבל תנסה גם לבדוק את עצמך.

תלמיד: ולאן הבורא יביא את האנושות בסוף?

לכל טוב.

תלמיד: זה היחס, זו הנטייה שצריכה להיות לי כלפי כל מה שאני רואה שקורה סביבי עכשיו באנושות, שבסוף יהיה טוב?

כן.

שאלה: בעצם, תיקן את היחס שלו והכריע את כל העולם לכף זכות, זה התיקון המתואר פה?

כן.

תלמיד: כאשר צדיק עושה את העבודה הזאת הוא תיקן את עצמו, במה הוא מתקן את כל העולם?

בזה שלפי הכוחות שלו הבורא מתגלה בכל העולם.

תלמיד: זה לפי הכוחות שלו וכך הוא רואה, אבל בחוץ העולם עדיין כמנהגו נוהג?

כן.

תלמיד: זו סתירה לא מובנת, במה תיקון תפיסת המציאות משפיע?

אצל מי שנמצא בתפיסת המציאות הנכונה זה משתנה לטובה, לאמת.

תלמיד: אני שומע זאת כל הזמן וזה לא מובן. מובן שזו העבודה שלנו, לסדר את תפיסת המציאות. מובן גם שהעבודה שלנו צריכה להשפיע טוב לכל הנבראים אבל לא מובן הקשר בין השניים. אני מבין שזה ישנה אותנו, את היחס שלנו, אני ארגיש טוב, ארגיש שלמות וזה יהיה קשור לבורא, אבל איך תיקון תפיסת המציאות שלנו ישפיע טוב לכל הנבראים?

זה ישנה את כול המערכת בזה שהיא תתחיל להתקשר לכל הכוחות והפעולות שלה לגילוי הבורא, ל"אין עוד מלבדו", וכן הלאה, וכך לאט לאט זה יתגלה לכולם.

שאלה: אנחנו לומדים מתוך הקדמה לתלמוד עשר הספירות של בעל הסולם. למי ההקדמה מיועדת, על מה בעל הסולם מדבר איתנו פה?

קשה להגיד למי היא מיועדת, לבעל הסולם לא הייתה קבוצה שעברה מצבים מיוחדים ובשבילה הוא כתב. הוא פשוט כתב זאת למי שרצה לדעת, להתקדם יותר.

תלמיד: זה מעלה הרבה שאלות.

כך אתה יכול להגיד על כל ספרי המקובלים.

תלמיד: אנחנו מבררים מה בעל הסולם כותב כאן, על התהליך של הרצון לקבל.

כן, אין יותר חוץ מזה.

תלמיד: אנחנו לא מבררים כלפי הגוף הבהמי הזה?

לא.

שאלה: האם "אל תאמין לעצמך עד יום מותך", שייך למצוות היראה כלפי ה'?

לאו דווקא שיש קשר בין זה לזה, אבל גם את זה צריך לקיים.

תלמיד: אם לדייק, צדיק שכבר תיקן הכול, כל הרצונות שלו כבר מתוקנים, אבל הוא ממשיך להשתמש בהם, לקבל מהם תענוג ולהרגיש אהבה. באנלוגיה לעולם שלנו, נניח שהוא אלוף העולם בענף ספורט כלשהו, בכל זאת עליו לגשת ביראה שמא יטעה?

יכול להיות, כן.

תלמיד: ביחס למצווה הזאת, היראה כלפי הבורא, ההבנה שהוא יכול לטעות, מגלה עוד משהו באהבה?

כן.

שאלה: אתה יכול להסביר כלפי איזו תופעה מדובר כשכתוב לא להאמין לעצמך? אני נניח בצורה טבעית רואה פגמים בחברים, אז כלפי המקרה הזה לא להאמין?

כלפי כל המקרים. המקרים שמתגלים מתגלים ברצון לקבל שלך ולכן כל עוד הם חיים, קיימים, אתה לא יכול להאמין למה שהם מספרים לך.

תלמיד: יוצא שאני אף פעם לא יכול לבוא בטענה כלפי מישהו אחר?

כל עוד אתה לא מתוקן לגמרי, כן.

תלמיד: אז איך לחיות עם זה, שמצד אחד הטבע מחייב אותי להעביר ביקורת כלפי אחרים, אני לא יכול אחרת, ומצד אחר לא להאמין, מה עושים עם הדרמה הזאת?

אין מה לעשות, אתה צריך רק לבקש תיקונים.

תלמיד: זה כלפי כל המקרים.

כלפי כל המקרים שיש לך בחיים אתה צריך לבקש תיקונים.

תלמיד: ואיך זה מסתדר עם זה ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"?

אז זה מה שאתה רואה.

תלמיד: מה שאני רואה זה אמת. אני רואה את הפגמים באחרים, זו האמת, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל זה נמצא בסתירה עם לא להאמין לעיניים שלי. איך חיים עם הסתירות האלו?

פשוט מאוד, אתה לא חייב להאמין לכל מה שקורה, לכל מה שאתה מגלה.

תלמיד: כלומר זה לא מפריע. זה שאני רואה בעיניים שלי פגמים זו אמת, כי זה מה שאני רואה, אבל אני לא צריך להאמין לזה.

לא הייתי אומר כך.

תלמיד: אז איך?

בינתיים, מה שנכון לענייננו, אנחנו יכולים לגלות את מה שמתגלה ברצון לקבל שלנו, לקבל את כל הדברים האלה ולהתכלל בהם.

שאלה: אמרת קודם שגם על הבורא וגם על החבר אתה עדיין לא יכול לסמוך. מאיזו נקודה אדם מתחיל לסמוך על החבר?

אני יכול להתחיל לסמוך עלי רק מאותו רגע שהרצון לקבל מת.

תלמיד: זה עלי.

כן.

תלמיד: מאיזו נקודה אני יכול או צריך להתחיל לסמוך על החבר?

על החבר, זה רק דרך הבורא.

תלמיד: גם על הבורא אמרת שאני לא יכול עדיין לסמוך.

כן, אבל לזה צריכים להגיע, לכך שאתה מגלה אותו וסומך עליו, ואז באותה מידה אתה יכול לסמוך על החברים.

תלמיד: מה זה אומר שאני סומך על החבר, האם בזה שאני הולך אחריו בעיניים עצומות ובטוח שהוא יוביל למקום הנכון?

כן.

תלמיד: ומאיזו נקודה הדבר הזה קורה?

אני לא יודע להגיד מאיזו נקודה. פעם עשינו כאלה תרגילים, כולנו הלכנו בעיניים עצומות אחרי החברים והצלחנו.

תלמיד: זה תרגיל. בעבודה הרוחנית של האדם, מה זה אומר שהוא באמת עוצם עיניים, הולך אחרי החבר, סומך עליו, במאה אחוז הולך איתו, מה זה המצב הזה? על איזו דרגה מדובר? מתי זה מתחיל? כי אני מלא חשדות כלפי החבר, אני מלא ספקות, אני לא בטוח, תמיד יש איזה זנב קטן של לא בדיוק.

אם אתה רוצה להגיע למסירות, אז אתה עושה כך, אתה הולך בעיניים עצומות אחרי החבר, כמו אחרי הבורא.

תלמיד: והספקות שמתגלים בי, החשדות, כל הטענות?

אתה שורף אותם בדרך.

תלמיד: מה החומר שישרוף את כל מה שמתעורר בי כל הזמן, הביקורת שיש בי כל הזמן על החברים?

זה שאתה בטוח שמה שאתה עכשיו עושה, הבורא איתך.

תלמיד: איך אתה מגביר את המסירות שבך?

מה שאני חושב ומרגיש אני תולה את זה רק בבורא.

(סוף השיעור)