שיעור בוקר 31.03.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא פסח – קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מס' 67.

אנחנו ממשיכים להבין, ללמוד, לבדוק, עד כמה חוץ מהרצון לקבל הבורא לא היה צריך לברוא שום דבר, מלבד משהו כנגדו, כי סך הכול על ידי אור וחושך, טוב ורע בכל מיני אופנים שאנחנו מגלים ביניהם, אנחנו יכולים להבדיל, להרגיש, לאבחן את כל הבריאה ואת עצמנו בה.

לכן הדבר העיקרי שאנחנו לומדים במצרים, הוא היכרות עם פרעה. שמתגלה הרצון לקבל באדם ומראה לו עד כמה הוא הפוך מהבורא, כי בלי דבר והיפוכו אי אפשר לגלות את הבורא, ופרעה דווקא מתגלה כההיפך. ולכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך, שאם אנחנו באים לחכמת הקבלה כדי לגלות את הבורא, אז אנחנו קודם כל צריכים להכיר את פרעה, ולפי הצורה ההפוכה אנחנו נלמד מיהו הבורא.

לכן הקטעים שאנחנו מקריאים נקראים "ופרעה הקריב". מה זה הקריב? דווקא בזה שהוא מתגלה הוא מראה עוד ועוד את הצורה ההפוכה ממנו, את הבורא, וכך אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא.

קריין: קטע 67 בנושא "ופרעה הקריב".

ופרעה הקריב

"ופרעה הקריב. שהקריב כל חֵילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב, ופרעה הקריב, ולא כתוב, ופרעה קרב.

[...] ישראל היו מתקרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה. היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחֵילו, ואבני קֶלַע וחיצים. אז כתוב, וייראו מאוד. ויצעקו בני ישראל. מי גרם לזה שהתקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה. כמ"ש, ופרעה הקריב. "

("זוהר לעם". "בשלח", מאמר "ופרעה הקריב", סעיפים 67,65)

שאלה: אתה אף פעם אתה לא מקבל את פרעה שמתגלה בך, את האגו שדוחה את החברים כמשהו שמקרב אותך. אתה תמיד מסתכל על זה כאיזו בעיה, הפרעה. איך בכל זאת להתייחס אליו בצורה נכונה?

זה נקרא "עזר כנגדו". שכל דבר שמתגלה לך כהפוך מהרוחניות הוא דווקא כדי להראות לך איפה אתה נמצא, שאתה רחוק, הפוך מהרוחניות, כדי שתתגבר על זה ותתקרב. לכן כל הדברים שמתגלים, מתגלים לטובתנו, גם בעד וגם נגד. ובעיקר אלו שהם ממש נגד חיבור, נגד הרוחניות, נגד השפעה, הם דווקא שמקרבים אותנו, אחרת לא היינו מבדילים.

לכן דווקא ההיפך, אנשים שמבינים את העיקרון הזה ויש להם קצת ניסיון בזה, אומנם זה קשה אבל הם שמחים שהם מרגישים עד כמה זורקים אותם יותר מהרוחניות, כי זה סימן שהם הולכים לטפס, לעלות למדרגה עוד יותר גבוהה, וכל ההפרעות האלה יהיו אחר כך כאחוריים של הפרצוף שהם משיגים.

תלמיד: מה זה אחוריים של הפרצוף?

כל פרצוף רוחני נבנה על עביות, על הרצון לקבל, שבתחילה הוא אגואיסטי, על מנת לקבל, ואז עושים עליו צמצום, לא רוצים להשתמש בו בצורה אגואיסטית, ואחר כך מסך, אור חוזר, רוצים להפוך אותו לעל מנת להשפיע, ואז אותה העביות, אותה ההפרעה הופכת לזָכות. אחרת זה לא יהיה, כי אין לנו שום כוח רוחני והבנה רוחנית ואחיזה ברוחניות, אלא רק מתוך זה שמגיעה דחייה, עביות יותר גדולה ואנחנו הולכים כנגד זה, אז העביות נכנסת תחת צמצום, אנחנו לא משתמשים בה בצורה ישירה, ואחר כך למעלה ממנה אנחנו מסדרים שאותה עביות תהיה לצורך לפעולות השפעה וחיבור ואהבה ונתינה, וכך אנחנו הופכים חושך לאור.

שאלה: איך אפשר כל פעם לנצח את ההפרעה הזאת בכוח הבורא. לא סתם להתגבר, או שההפרעה בעצמה תיעלם, אלא כל פעם דווקא לנצח אותה על ידי הקשר עם הבורא?

שאלה יפה מאוד. אם אנחנו רוצים להשתמש בהפרעות בצורה נכונה, אז אנחנו צריכים לא סתם להתגבר על ההפרעה, אלא להתייחס אליה בצורה מטרתית, כך שעל פני ההפרעה אנחנו מתקשרים בינינו ולבורא בצורה יותר חזקה ממה שהיתה קודם. זה נקרא לעלות למדרגה יותר עליונה, שלוקחים את ההפרעה ועל פניה מגיעים לחיבור החדש.

שאלה: מה המשמעות של "חילו" ו"אבני קלע וחיצים" שמוזכרים בקטע 67?

אלו כל מיני סוגי הפרעות שמפחידות אותנו ודוחות אותנו בחזרה לתוך האגו שלנו, לרצון לקבל ומראות לנו עד כמה אנחנו לא מיועדים, לא מסוגלים, לא מוכנים לעשות איזו פעולת חיבור והשפעה הדדית בינינו ומבינינו לבורא.

כך זה נקרא, כל הכוחות שמרחיקים בינינו נקראים "חיל פרעה", ואותם החיצים ואבני הקלע הם כוחות הפירוד, אין יותר מזה. יש רק את כוחות החיבור שאנחנו מבקשים מהבורא, ומתי מבקשים? מתי שאנחנו רואים שיש כנגדנו כוחות פירוד ואנחנו צריכים להתגבר עליהם. אז כל כוחות החיבור וכל כוחות הפירוד מתחברים יחד. כל כוחות הפירוד הופכים לעביות של פרצוף הנשמה, וכוחות החיבור הופכים למסך ואור חוזר, ומזה אנחנו בונים פרצוף. עוד מעט נממש את זה.

שאלה: כל הדברים האלה כמו פרעה והמן הם הבורא, אין משהו אחר. האם אנחנו צריכים לקבל אותם כמתנה מהבורא או לחשוב שיש משהו נגדנו?

הכול תלוי בכמה האדם נמצא בהבנה ובהכרת הדרך.

שאלה: מה זה נקרא שבני ישראל מפחדים מפרעה וחילו יותר מאשר מפחדים לקפוץ לים? מהו המצב הזה?

שהם מפחדים. מפחדים מכוח פרעה, מכוח ההפרָעה, מההפרדה, מהשנאה שמתגלה ביניהם וכולי וכולי. הם מפחדים שהכוחות האלו ישלטו עליהם ואז הם יראו את עצמם מגיעים לפירוד כל כך גדול, שלא תהיה להם שום אפשרות להגיע לרוחניות ובשבילם זה יותר גרוע ממוות.

אנחנו עוד נברר את הנקודות האלה, אבל הכול לפנינו.

שאלה: למה בהתחלה פרעה נותן לעם ישראל לצאת ואז הוא לא נותן לנו לברוח?

כדי לגלות להם את הכוח שלו, שהוא יכול לתת להם גם קצת חופש וגם להחזיק אותם. זאת אומרת, הוא עושה מכל כיוון מה שהוא רוצה, הוא שולט בכל מה שקורה להם, ולא אף אחד אחר. וכשאדם מבין שהוא נמצא ממש בשליטת פרעה, שהוא לא יכול לברוח משליטת פרעה, זאת אומרת לברוח ממצרים, ושאין כוח אחד שמנהל לו את כל החיים מלבד פרעה, אז הוא נקרא עבד.

שאלה: לגבי הצעקה והתפילה, אני רואה שצעקה ותפילה מופיעות פעמיים, פעם אחת ביציאת מצרים ופעם שנייה בקריעת ים סוף. מה ההבדל בין שתי התפילות האלה, אולי אנחנו יכולים לחבר אותן לתפילה אחת?

אל תהיה חכם. שאלה יפה ויש עוד הרבה תפילות וצעקות, אנחנו נלמד אותן לאט לאט.

לכל דבר יש את המקום שלו ואת האופן שלו, גם בהרגשת הצרה וגם איך לקום ולדרוש ומה בדיוק דורשים. אתה צודק במשהו, אבל אני לא רוצה עכשיו לבלבל את האנשים. קודם כל נלמד כל דבר לחוד, ואחר נתחיל להשוות וגם לחבר ביניהם.

שאלה: מה היא אותה הקרבה שפרעה עושה בשבילנו? איזו הקרבה זאת? האם בזה שאני כל יום דורך על האגו שלי, מנסה לדרוך על האגו, זו הקרבה?

בזה שכל יום ויום אתה מאתר, מברר, שכל מה שמנהל אותך זה פרעה, ואתה מקבץ כוחות ורוצה להיות כנגדו יותר ויותר, או לפחות מגלה שאתה חלש ולא מסוגל, גם זו התקדמות, וכך אתה מתקדם, זה העיקר בשבילנו.

קריין: קטע 68.

"הנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [הנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה."

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

גם הקדושה לא יכולה להתפשט ולהראות את עצמה אלא שיהיה לפניה מקום, ומקום מגיע לה מהקליפה. וגם הקליפה לא יכולה למלא את עצמה בשום דבר, אלא שתקבל את המילוי מהקדושה. ואז יוצא ששניהם נאבקים ולא יודעים איך לסדר את השטח שנמצא לפניהם, היינו לבנות את הנשמה. באיזה שיתוף הם צריכים להיות ביניהם, כדי בסופו של דבר לבנות נשמה שתהיה כלולה גם מזה וגם מזה, ושכל דבר מהם יעבוד בצורה נכונה.

לכן כתוב, "[הנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנב]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה"." שמכה את זנבו - אז הוא אומר, "בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל." כך הקליפה חושבת. "זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה," כאילו הקליפה זזה כדי שיהיה לאדם כוח אמונה, זה "היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו." של הקליפה." כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה." ולכן היא צריכה להתכלל מהקדושה אבל כדי למשוך את האור העליון, כדי לקבל אותו אחר כך בעל מנת לקבל. אבל זה אחר כך לא מצליח.

שאלה: איך הקליפה יכולה לקבל את האור, אם היא בעל מנת לקבל. איך היא יכולה לנהל את התהליכים האלה?

לא יכולה, אבל היא יכולה למשוך את האור, כאילו שהיא רוצה לקבל אותו על מנת להשפיע, ובסופו של דבר כשהוא מגיע, אז היא משתדלת לקבל אותו בעל מנת לקבל. וזה לא הולך, לא יוצא, אבל בינתיים יש איזו השקה, כשתופסת חתיכה מהאור ומזה היא נהנית וגדלה וזה מה שיש לה. היא "גונבת" מהקדושה ומזה היא חיה.

אי אפשר אחרת, כי כלים אמיתיים אין לה, אי אפשר לקבל את האור אלא רק לפי השתוות הצורה. אבל זה שהיא מושכת את האור כאילו על מנת להשפיע, אז כביכול האור מגיע והקליפה שרוצה לקבל בעל מנת לקבל, מגרשת אותו ונמצאת בחושך. והחושך הזה מגדיל את הרצון לקבל וכשאחר כך האדם מתקן את הכלי, אז יש לו רצון לקבל יותר גדול והוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע במידה יותר גדולה.

לאט לאט הדברים האלה יתיישבו.

שאלה: אם פרעה הוא גורם שמקדם, אז מה מחליף אותו אחרי שנפטרים ממנו?

באמת אנחנו לא נפטרים מפרעה, הוא תמיד נשאר עד גמר התיקון כשהופך להיות כולו לעל מנת להשפיע - וזה גמר התיקון. בלי פרעה אנחנו לא יכולים לעשות אף צעד, אפילו צעד אחרון בתיקונים. אפילו כשאנחנו יוצאים ממצרים אנחנו תמיד אומרים "זכר ליציאת מצרים". כלומר, אנחנו סוחבים איתנו והולכים עם הכלים של המצרים, זאת אומרת כלי קבלה, שעד גמר התיקון הם רק מיתקנים לעל מנת להשפיע. זאת אומרת אלה חלקי פרעה שאנחנו כל הזמן באים ומתקנים.

שאלה: אז מה זה השלב הראשון של פרעה שנפטרים ממנו במצרים?

נפטרים מהשליטה, אבל כל פעם יש לנו עדיין חלקי פרעה, חיילו.

שאלה: מה זאת אומרת "לברוח מפרעה" בעשירייה?

אם אנחנו לא רוצים להשתמש בעשירייה ברצונות לקבל שלנו, אלא רק ברצונות להשפיע, שאומנם אין לנו, אבל איכשהו מתחברים בינינו ברצונות להשפיע, ואז אנחנו משתדלים לעשות מלחמה וכמה שאפשר לסחוב מהכלים של קבלה לפעולות ההשפעה.

שאלה: אם הנחש עושה רעש בזנבו כאזהרה, זו הדרך לסטרא אחרא, זה מה שהוא מייצג?

יש כמה אופני עבודה עם הנחש, כשתופסים אותו בזנב או תופסים אותו בראש. על זה יש מאמרים שלמים ואנחנו עוד נלמד - אז תבינו את העיקרון.

הנחש כופף בראשו ומכה בזנבו, זאת אומרת שזה תחילה וסוף, ראש וזנב. וכותב שם בעל הסולם, "היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל." זאת אומרת אפילו שנותן לאדם להיכנס, להרגיש במשהו מה זה נקרא קדושה, מה זו השפעה, אמונה על מנת להשפיע, למעלה מהדעת – את כל המצבים הללו, הוא נותן לאדם כדי להיות בהם קצת, כדי להכניס אותו אחר כך בחזרה לעל מנת לקבל, ומזה יש לו רווח. זאת אומרת, תופס ומושך לעצמו, תופס ומושך לעצמו - כך היא עבודת הנחש.

ממשיך בעל הסולם, "זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו." אפילו שאדם אוחז במשהו בקדושה, אחר כך הכול נכנס לקליפה, "כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה."

אבל על זה אחר כך כתוב, "חיל בלע ויקיאנה", שככל שאנחנו נכנסים בצורות כאלו, אנחנו נכנסים לעבודה ובורחים, נכנסים ובורחים. אבל אחר כך אנחנו בכל זאת בעזרת המאור המחזיר למוטב הכללי, מנצחים את הנחש ובורחים ממצרים עם כל מה שהנחש לקח כביכול מאיתנו בגיחות האלו.

אז יוצא שהוא נתן לנו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, ואחר כך שוב נכנס בעל מנת לקבל, שוב היינו בעל מנת להשפיע במשהו ושוב היינו בעל מנת לקבל. במצבים כאלה אנחנו אוגרים איזשהו מטען, איזשהן הבחנות מעל מנת להשפיע ואחר כך בבת אחת בורחים. עוד נלמד את זה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים ליישם את זה בעשירייה?

תקראו מה שכתוב ותנסו. תדברו ביניכם קודם, שיהיה ברור מה שברור ומה שלא ברור, ואז נתקדם. קודם תחפשו איפה זה נמצא בכם.

שאלה: הכוח שדוחף אותנו לפרעה, זה אומר שברוחניות יותר חשוב לגלות את הרע מאשר לרצות את הטוב?

כן. ודאי שאת הטוב אנחנו לא יכולים לגלות ולא יכולים להכיר ולא יכולים להרגיש, אלא רק אחרי שאנחנו משתדלים להגיע לטוב, אבל מכירים את הרע, ומתוך הרע אנחנו יכולים להתחיל לאתר את הטוב.

שאלה: מה זה נקרא לקבל את האור בעל מנת להשפיע?

אני רוצה לקבל את גילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: הרבה פעמים אמרנו שאנחנו לא רוצים לגלות את הבורא, אנחנו רוצים פשוט שיהיה לנו כוח לעשות מאמץ, להיות בעבודה.

אבל כל העבודה שלנו היא כדי לעשות לו נחת רוח. אנחנו יכולים לעשות לו נחת רוח כי אנחנו מקבלים ממנו בכלים דקבלה, ועוברים ופועלים בהם בעל מנת להשפיע.

קריין: קטע 69.

"וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה. וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו."

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

זאת אומרת אי אפשר לתקן את הרצון לקבל בלי שאנחנו עובדים מול הנחש, מול פרעה. הוא נמצא בדרך, הוא מושך את השפע, הוא מסדר את כול הדברים האלה. רק אחרי שאנחנו יודעים איך לעבוד עימו, איך לקבל ממנו את החלקים בעל מנת לקבל שלו ולהעביר אותם לאט, לאט, במשך כל שנות הגלות במצרים - לעל מנת להשפיע, אז אנחנו יכולים לברוח ממצרים, זאת אומרת להתנתק מעל מנת לקבל - מפרעה, ולקבל כבר על מנת להשפיע זה נקרא עבודה מחוץ למצרים.

לאט, לאט, זה יתיישב בנו. יש כאן בלבול בין סיפור ומציאות הרוחנית, אנחנו נסדר את זה.

קטע 69.

"וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה". זאת אומרת קירב, "וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו". כאילו הוא צריך את ישראל כדי שהם יהיו בינו לבין האור העליון, הם מושכים את האור ואחר כך הוא לוקח את האור לכלים דקבלה. "וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו."

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

זו עבודת הפרעה. כל השפע שיורד מהראש לגוף היה תופס ומקבל על מנת לקבל.

קריין: קטע 70.

"אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו. 

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו". 

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ה. "בענין החיות דקדושה")

זאת אומרת שאין לקדושה אפשרות לקבל את האור שהוא הפוך מהכלים דקבלה, ולכן אוגרים את האור באיזה מקום, זה נקרא "ים של סטרא אחרא", ואחרי שמתמלא המקום הזה אז מקבלים אותו בקדושה בעל מנת להשפיע. זה נקרא "חיל בלע ויקיאנה" אחרי שמקבלים בכלים דקבלה איזה אורות קטנים - אחר כך האורות האלה בבת אחת מקבלים אותו בעל מנת להשפיע.

"אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור," הוא כולו בעל מנת להשפיע, והכלים שלו הם עדיין לא בעל מנת להשפיע. "היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו". יוצא שאדם כל פעם ניגש, איכשהו נוגע בהשפעה וחוזר, נוגע וחוזר, וכך בכאלה גיחות הוא ממשיך.

"ואז ההארה הזו", הוא המשיך ועזב, המשיך ועזב. "נופלת" מה שנקרא "לידי הס"א." לעל מנת לקבל. "וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א." ככה זה נקרא. כי אין העדר ברוחניות, וכל דבר שהיה איתה במגע נשאר רק שהוא לא מרגיש, אבל זה נשאר ברשותו. "לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו" עד מתי? "עד שנתמלאה סאתה." זאת אומרת עד שהים מתמלא. מתי? אנחנו לא יודעים, אבל צריכים בזה להמשיך. "זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות", כל פעם ממשיך, וממשיך, וממשיך, ולא נותן לעצמו אפשרות להפסיק וכאילו להתעייף, להתייאש, נגיד. "אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו"." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ה. "בענין החיות דקדושה")

לוקחת לעצמה ואחר כך כאילו מקיאה, מחזירה. בצורה כזאת יש לנו מעבר בין לקבל בעל מנת לקבל ולקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: איך האדם צריך להתייחס לתהליך שהסטרא אחרא לוקחת ממנו הכול בעל מנת לקבל?

הוא צריך להבין שהעיקר בשבילו זה להמשיך בעבודה. כמו שאנחנו לומדים עם הקופסה או עם הספל. אדם נכנס לאוצר המלך, ממלאים לו אותו, ואחר כך הוא יוצא ושופכים לו ואז הוא בוכה. אומרים לו, "תיכנס שוב". הוא נכנס, מתמלא, שמח שיש לו כלי מלא מטבעות. יוצא החוצה, שופכים לו - אז הוא בוכה עוד יותר.

בצורה כזאת הוא רואה שאף פעם הוא לא יכול לקבל כלי מלא כסף. אז מה עושים? כאילו יש כאן שליחים שונים. המלך שלח אותו לאוצר, לקבל כסף. נתנו לו כלי שיכול לקבל. הוא בא לאוצר. נותנים לו מילוי לפי מה שהמלך כתב לו פתק, נגיד. אבל כשיוצאים יש שם שליחים שלא נותנים לו לעזוב, אלא ביציאה נותנים לו מכה בכלי והכול נשפך.

והוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא בוכה. הוא נמצא כאילו בין כמה כוחות שונים. אלו שבעד מלך ממלאים לו את הכלי, ואלו שנגד אומרים "לא מגיע לך", נגיד או משהו. ואז הוא נמצא בייני לבייני.

אבל אחרי שהוא מבין שאין לו ברירה, שבכל זאת יש לו אפשרות עוד פעם להיכנס, ולמלאות את הכלי ועושה את זה כמה פעמים, אז הוא מתחיל לקבל מזה שכל. הוא מתחיל לחשוב זה שהוא מגיע בפנים ומקבל ויוצא ומרוקנים לו את הכלי, אולי בזה ישנה איזו כוונת המלך. בצורה כזאת הוא יוכל להוציא מהאוצר - ממקום סגור, למקום פתוח, לעולם, הוא יכול להוציא הרבה כאלו ניצוצי אור. והעולם החשוך שנמצא מחוץ לאוצר המלך - יאיר. וכך הוא מגיע לתיקונים.

תלמיד: יש איזו פעולה מיוחדת שהאדם עושה בסוף ואז הסיטרא אחרא מחזירה לו את זה או שזה פשוט קורה מאליו?

הסיטרא אחרא כל הזמן מכוונת אותו, מכוונת אותו לפעולה. היא שופכת את הכלי, זאת אומרת, מרוקנת את האורות מהכלים, ומחזירה אותו בחזרה למלא אותם, את כל זה סיטרא אחרא עושה.

הוא עדיין כולו על מנת לקבל, אבל על ידי הגיחות האלו שנותנים לו, הוא מתחיל בכל זאת לרכוש את כוחות ההשפעה. אין לו כלי יותר גדול מספל שאותו ממלאים לו במטבעות. אין לו יותר, ולכן רק בצורה כזאת אפשר לאסוף, "טיפה וטיפה מצטרפת לחשבון גדול".

שאלה: מה ההבדל בין זה שאנחנו צריכים להיות בחינת מעבר, לבין זה שכאן האור נופל לידיים של הסיטרא אחרא?

זה נקרא "מעבר". לנו אין כלים, ואנחנו צריכים להבין שהכוח של סיטרא אחרא הוא אותו כוח של הבורא. אין לנו שום אפשרות להגיע לקבלת האור, אלא על ידי גיחות כאלו, שאנחנו נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים. וכך אנחנו מגיעים לחשבון הגדול.

אנחנו רואים גם בעולם שלנו, כל התופעות הגדולות מורכבות מדבר והיפוכו, כמו הגלים בים, ועוד כל מיני דברים. הם לא יכולים להיות לינאריים מאפס ועד מאה אחוז, הם חייבים בכל זאת לכלול בתוכם דבר והיפוכו. אי אפשר לאגור כל כך הרבה כוחות בכיוון אחד, בפעולה אחת. זה חייב להיות בשינוי ושילוב של כוחות מנוגדים. בכל פרט חייבים להיות שני דברים, דבר והיפוכו, אור וחושך, בורא ותחילת הנברא.

לכן גם כאן אנחנו רואים שכל פעם יש לנו מאבק עם הסיטרא אחרא, עם פרעה, ועוד כל מיני דברים, אבל מאחורי זה תמיד עומד הבורא, והוא בעצם זה שמנהל את כל המאבקים.

קריין: קטע 71.

"את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא." זאת אומרת, כשאנחנו מתרוקנים מהאור העליון, זה דווקא נותן לנו תיאבון, רצון עוד פעם לבוא ולגשת אליו.

תראו את החיים שלנו. יום ולילה. אנחנו אוכלים, אחר כך מתרוקנים, ושוב רוצים לאכול. וככה תמיד הדברים אצלנו. מילוי, ריקנות. מילוי, התרוקנות. כך הם החיים. בכל פעולה ופעולה, בכל דבר הקטן ביותר שקורה בתאים שלנו, בחיים שלנו, ביקום שלנו, בעולמות, הכול בא בשתי צורות הפוכות. זה בא ועובד על דבר והיפוכו.

"והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן."

(בעלהסולם. "שמעתי". ל"ה. "בענין החיות דקדושה")

שאלה: מה ההבדל בעבודה שלנו כשאנחנו עובדים עם פרעה או עם הסיטרא אחרא?

בעצם אין הבדל. "פרעה" נקרא השורש לכל דבר, וסיטרא אחרא זה אחד מהאופנים, בואו נגיד כך. כשמזהים את הצד השני, אז אומרים סיטרא אחרא. סיטרא זה צד, ואחרא זה אחר, הפוך, הצד השני של הקדושה. יש הרבה שמות לשתי התופעות האלו. פלוס ומינוס, אור וחושך, השפעה וקבלה וכן הלאה.

שאלה: נראה שכל הפסוקים היום מדברים על התפקיד של פרעה או של הסיטרא אחרא בלעזור לנו להגדיל את כלי הקבלה שלנו, לקרב אותנו לקדושה. פחות מובן לי מה העבודה שלנו? איך אנחנו צריכים להשתמש בזה?

קודם כל אתה צריך לאתר את החלקים האלה בך. זה מה שאנחנו צריכים, ואחר כך נעבוד. הקטעים האלה הם קטעים מאוד קשים. אני מרגיש את זה על כולכם, קודם צריך לאתר אותם, ולעבוד איתם. לקרוא כמה פעמים, ולחכות כמה ימים עד שנתחיל להרגיש איפה זה נמצא בנו. העיקר לחזור כמה פעמים על כל הקטעים, למצוא אותם בכל אחד מאיתנו, ואז נתקדם. בינתיים זה חלק שנקרא "הכרה", "הבנה".

שאלה: הסיטרא אחרא מקבלת את כל הפקדון הזה. זה אומר שאחרי שאנחנו עושים את כל העבודה שאנחנו צריכים לעשות, אז העבודה תחזור לנו כהבנה?

ודאי שכהבנה, כהרגשה, כהשגה. כי בלי הרצון לקבל, לא היינו יכולים לקבל, להרגיש, לאתר שום דבר בקדושה. אין לנו, אין לנו כלים לקדושה, זה רק השפעה. רק השפעה זה משהו כמו אוויר, פשוט. מה שאינו כן, כדי לקבל, להרגיש, אנחנו צריכים שיהיה לנו משהו ממשי בכלים דקבלה, ואין.

אז איך אנחנו עושים את זה? אנחנו לומדים איך מגיעים למצב שאפילו בכלים דקבלה אנחנו מגלים שהם בנו, שזה הטבע שלנו, ושאנחנו משתמשים בהם בעל מנת להשפיע ואז הם יכולים להיות כלי קבלה לאור העליון. לפי ההשתוות בכוונות, הכלים שלנו יהיו מתאימים לאור העליון. לאט אנחנו צריכים למצוא כאן את נקודות הקשר בין הרצון לקבל שבכלי, ובין הרצון להשפיע שבאור.

שאלה: איך לשמור על האיחוד בעשירייה בתהליך התיקון שנגרם על ידי הסטרא אחרא?

זה הכרחי, כי בלי שיהיה לנו חיבור בעשירייה, אנחנו לא נוכל להתקרב לאור, ואז כל העבודה שלנו תהיה ללא תועלת. מה זה נקרא מצרים? שאנחנו רוצים איכשהו להתחבר בינינו, ולא מסוגלים, כי פרעה כל הזמן מפריע לנו, מפריד בינינו. אבל בזה שהוא מפריד, הוא עוזר לנו לגלות איפה אנחנו נמצאים בהפרדה, ואז אנחנו עובדים בדיוק על המרחקים שפרעה מגלה בינינו. כך זה עובד. אז צריכים יותר ויותר לעבוד על החיבור, ודווקא בחיבור נתחיל להרגיש את עבודת פרעה, ונוכל להבדיל בין האור לחושך, בין כל המצבים הללו.

שאלה: אנחנו מדברים על עבודה מעשית, נגיד לנסות למצוא את הנקודות האלה כשאנחנו קוראים את הקטעים. איך לבנות את הכוונה נכון, שאני רוצה להבין ולהרגיש את זה או שאני רוצה שהעשירייה תרגיש את זה?

האמת שאני לא כל כך מבדיל ביני לעשירייה, זה פעם כך, ופעם כך. בלי שאני מרגיש, איך בכלל אני יכול לדבר על משהו? אם אני מאחל לכולם שכולם יכנסו להרגשה ותומך בזה, בזה בעצם אני משתדל, ואני כתוצאה מהעשירייה, כי ככל שהם יתקדמו זה נקרא שאני מתקדם.

שאלה: התהליך של הסטרא אחרא, שאנחנו לא מצליחים להכיל את האורות, זה דומה לאנטרופיה, שאנחנו יכולים להתחיל בתהליך והוא נגמר. מה מייצר התהליך הזה? זה מגדיל את העביות? כשהקושי כל הזמן עולה, זה מגדיל את העביות?

ככל שהעביות גוברת זה נקרא שפרעה מתגלה עוד ועוד. ככל שאנחנו עובדים יותר עם העביות זה נקרא שאנחנו מתקרבים לפרעה. ככל שאנחנו מגלים שאנחנו הפוכים מהעביות ורוצים להתקרב לעל מנת להשפיע למעלה מהדעת זה נקרא שאנחנו עומדים מול פרעה. כך אנחנו מבררים את כל נקודות העבודה בינינו, ומאיתנו לפרעה. זו התארגנות מאוד מוחשית, מאוד רצינית, עניינית, שקורית בחיבור בינינו, ובמעמד בינינו לפרעה. זה מה שקורה, וכך אנו מתקדמים.

שאלה: בפסוק הקודם כתוב שפרעה מקבל תזונה מהעורף של ישראל. זה קשור לתכונת הגאווה?

כן.

שאלה: בהקשר הזה של הסטרא אחרא, אם הכוונה היא מלכתחילה לקבל, מה משתנה בהיפוך שקורה כשזה נופל לתוך הסטרא אחרא?

בהיפוך הזה, כלים שהיו כלים דקבלה מקבלים כוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ואם נניח יש הרגשה של השתוקקות לחיבור, להשפעה, זה הופך לקבלה? מה התהליך הזה?

אני לא יכול לענות לך, יש דברים שאתם צריכים לגלות לבד. החיפוש יכול לקחת כמה ימים או שבועות, ובזמן הזה אתה אוגר את הכלים להבנת המצב והתהליך. לכן תישאר עם השאלות, עד שתברר אותן לבד.

שאלה: לא הבנתי בדיוק מה זה אותו הפיקדון, מה שנופל לסטרא אחרא ונמצא שם כפיקדון?

אורות וניצוצין שיכולים להישמר ברצון לקבל ואחר כך יכולים לעלות מתוך הרצון לקבל ולהתקבל בכלים דהשפעה כשהכלים האלה יוכלו להתקיים, להתארגן, להיתקן, למעלה מהים של הסטרא אחרא.

תלמיד: אמרת קודם שמה שמגיע ונופל לסטרא אחרא, יש בו איזו הארה. זה כמו איזה התפשטות האור?

ודאי שכל העולם שלנו, חי בתוך הים של הסטרא אחרא.

תלמיד: אז יוצא שזה שזורקים אותנו מעבודה רוחנית ושפרעה מסיט אותנו, זה נעשה כדי שהעולם יקבל הארה?

לא כדאי לעשות מזה כל מיני תיאורטית, זה נכון אבל בעצם זה שזורקים אותנו, זה כך רק כלפינו. זה כמו שחצי מהגלגל זז קדימה וחצי ממנו זז אחורה, אבל בעצם זה כדי לתת תנועה קדימה, כך אנחנו משלימים זה את זה. לכן לא יכולה להיות קדושה ללא קליפה.

שאלה: האם אדם יכול לזהות קליפה כשהיא מכופפת את ראשה אך מתכוננת להכות עם הזנב, מהי עבודת האדם כאן?

כל הזמן להיות בחיבור, ככל האפשר יותר בחיבור, לברוח אל תוך הקבוצה ובתוכה הוא ימצא את המקום שלו, הביטחון שלו, את ההכוונה הנכונה והמימוש.

שאלה: האם אפשר לזהות את המקום שבו הקליפה נותנת לעבוד ואחרי זה את המקום שהיא לוקחת?

כשיהיה בתוך הקבוצה, אז הוא יוכל לבנות את המערכות האלה או לראות איך זה קורה.

שאלה: איך לשלב בין שתי גישות? אנחנו צריכים לרצות את גמר התיקון עכשיו, אבל אנחנו באים בגישות קטנות ואין כוח לעשות הכול בבת אחת.

אז כאן אנחנו צריכים לעבוד עם מה שמתגלה לנו, כי אנחנו לא מבינים את הדרך ומה השלבים שצריכים לעשות, לכן רק לעבוד עם מה שמתגלה לפנינו.

שאלה: אז איך לעבוד עם העיקרון שצריכים לדרוש עכשיו גמר התיקון?

לדרוש גמר התיקון אנחנו צריכים תמיד, אבל בדרך לגמר התיקון יש לנו הרבה מאוד צעדים קדימה.

שאלה: האם קיימים מצבי קליפה אותם לא ניתן לתקן במקום. מהם הסימנים לקליפה?

סימנים לקליפה זה פשוט בינתיים, שיש בי כאלה רצונות שאני לא יכול להתגבר עליהם כדי להיות מחובר עם החברים.

שאלה: מתי הקליפה חיונית להתפתחות ומתי היא מעכבת אותנו?

הקליפה תמיד חיונית להתפתחות, אבל תלוי איך אני מסתכל על זה, אם אני יכול על ידי הקליפה להתגבר ולעשות צעד קדימה, זה טוב, ואם אני לא יכול, זה נשמר ואחר כך אני אתגבר עליה אולי בצעדים יותר רחוקים. אבל תמיד אני אצטרך בכל זאת לעבוד נגד הקליפה עד שאגיע לגמר תיקון. בלי קליפה אני לא יכול להתקדם.

שאלה: מה זה אומר "והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה" בעבודתנו הרוחנית?

כשאנחנו רואים הפרעות גדולות מאוד לפנינו ולא בכוחנו לעלות מעליהן ולעשות משהו. מה עושים? או שנכנעים ואז פועלים בזה שיורדים למשל לדת עממית, שמתפללים וזהו, ולא מתפללים על ההתקדמות הרוחנית, לא כדי לעשות נחת רוח לבורא וכן הלאה, אלא בהכנעה. זה מה שיש אצל כל האנשים שבעולם. או שאנחנו הולכים ומתקרבים בכל זאת לבורא בכל האפשרויות שלנו נגד האגו שלנו והרצון לקבל שלנו, פרעה, הוא שמוביל אותנו קדימה והוא שמכוון אותנו נכון איך אנחנו יכולים להתקרב לבורא.

פרעה זה כוח מאוד נאמן להשגת המטרה, רק שעובד איתנו בצורה הפוכה. שכל הזמן אם אנחנו מתגברים עליו, אנחנו מגיעים לאותה המטרה העליונה הקדושה.

שאלה: כתוב "והם היו יראים". אם גם פרעה נמצא תחת הבורא, האם יהיה נכון לומר שהדרך היחידה להגיע לאהבה היא דרך יראה מהבורא. האם אהבת הבורא אפשרית בלי יראה?

לא יכולה להיות אהבה בלי יראה. גם בעולמנו, אם אין יראה, אין פחד, אין הרגשת האיבוד שנעלם משהו, שמפסידים משהו, אז אי אפשר לשמור על שום מצב, ולכן יראה זה היסוד שלנו, כי אנחנו בנויים מהרצון לקבל שבתוך תוכו הוא חושב רק על עצמו. ולכן, בהתאם לכמה שמתגלה הפחד לאבד משהו, במידה הזאת אנחנו שומרים על מה שרוצים להגיע.

שאלה: אם אדם מושך מאור אבל לא יכול להחזיק אותו בקביעות כי הכלים בינתיים לא נקיים מספיק, האם האדם מודע שהכלים לא מספיק נקיים והאדם מבטל את האורות או שהאורות נעלמים מפעולה מלמעלה?

האורות נעלמים מפעולה של מעלה. ודאי שרק הבורא מנהל את הופעת האור כלפי האדם.

שאלה: מהי אותה נקודה בי שעומדת מול פרעה. איך מזהים אותה ומחזקים אותה?

מה שעומד בי, שעומד מול פרעה זה נקרא "נקודת משה".

תלמיד: איך אני מזהה ומחזק אותה?

הנקודה שבה אני משתוקק לבורא, הנקודה הזאת עומדת מולו.

שאלה: למה הכוונה כלים השייכים לשורש נשמתו, מהם אותם הכלים?

זה הרצון לקבל של האדם ששייך לבורא עם כל הכלים שלו, שורש הנשמה של האדם היא אותה נקודה מהאור העליון שקיימת בתוך האדם ברצון לקבל של האדם, שהיא מחייה אותו, והיא זאת שמחזירה אותו לאותו כלי של האדם הראשון שממנה התנתקה.

בכלי דאדם הראשון האור והכלי היו יחד וכשהתחלקו, התפוצצו על ידי השבירה, אז ברצונות לקבל שבתוכם היה איזה ניצוץ, והיו צריכים להתחבר יחד. להתחבר הם לא היו מסוגלים כפי שהיה קודם, כי התגלתה בהם שבירה, כוח דחייה נוסף גדול שנקרא "אגו", ועכשיו צריכים להשתדל להתחבר בינינו, למרות האגו, למעלה מהאגו, וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות.

במידה שאנחנו משתדלים ולא יכולים, אנחנו מבקשים מהבורא כוחות. הבורא עוזר לנו, במידה שמבקשים ממנו, ואז לפי ההתקרבות בינינו אנחנו מתחילים להשיג את מושג הבורא, וכך הוא מתגלה בינינו, בין הכלים השבורים, בין הרצונות השבורים.

ולכן ככל שאנחנו נמצאים בחיבור חלקי עם הלבבות השבורים שכך מחברים אותנו, כך אנחנו מתחילים להשיג גם את מושג הבורא שמחבר את הכלים השבורים.

קריין: קטע 72.

"כיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.

זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל"."

(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ד. "מטרת העבודה - ב'")

אלו מילים מאוד יפות, אבל אנחנו צריכים עוד כמה פעמים לקרוא ולחשוב איך מבינים אותן.

קריין: קטע 73.

"משל, שאמר: לב' חברים, שאחד נהיה מלך והשני היה עני ואביון. ושמע, שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה. ונכנס, ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף.

כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא. אז כל הכסף נפל לארץ. וכך היה חוזר חלילה. והעני היה בוכה: למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן, שלך הוא. ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים, לקחת את הכסף, שיספיק לך מהאוצר. לכן עשה תחבולה כזאת."

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ב. "אין עבירה מכבה מצווה")

את זה שמענו הרבה פעמים. עוד צריכים להבין את זה.

שאלה: למה הקליפות מיוצגות על ידי הקליפה של הפרי, מה המשמעות של זה?

כי הקליפה שומרת על הפרי שלא ירקיב. ברגע שאתה מקלף את הקליפה מהפרי, הפרי מתחיל להירקב. האוויר, כל מה שמחוץ לפרי משפיע עליו ואוכל אותו, ולכן יש קליפה שמגנה על הפרי שלא יינזק מהסביבה העוינת.

וכך גם אנחנו, אנחנו נמצאים בתוך הקליפה, כדי שכל הסביבה שלנו שהיא האור העליון לא תוכל להזיק לנו, וכך אנחנו מגיעים לבשלות, למצב שנוכל להתמודד עם הסביבה העוינת של האור העליון, ולקבל אותו במנות קטנות בעל מנת להשפיע, והכלי שלנו, הפרי שלנו יגדל יותר ויותר עד שכל האור העליון יכנס בו ודווקא יגדיל אותו במקום שיירקב.

הקליפה היא דבר הכרחי שצריך להיות מעלינו, והיא צריכה להיות בינינו לאור העליון, או בינינו, בין הרצון לקבל, בין פרעה ובין הרצון להשפיע, הבורא. אם לא הקליפה הזאת לא היינו יכולים להתקיים כי היינו מגיעים לביטול הדדי. כי אם שני דברים הפוכים פועלים זה על זה חייבת להיות איזו התנגדות, התנגשות, חייב להיות נגד ביניהם, בידוד ביניהם. ואז לאט לאט הם מגיעים למצב שכל אחד נכלל מהבחינות של האחר ואז הם יכולים להתחבר בצורה כזאת שהראשון יכול להיכנס לתוך השני והשני לראשון ובצורה כזאת הם הופכים להיות לאחד שכלול משניים. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר", ואת זה משיגים בגמר התיקון על ידי כמה שלבי עבודה.

שאלה: בטקסט אנחנו קוראים על האדם המסכן שלוקח את הכסף והשר כל הזמן מפיל לו את הכסף. ואני רואה את זה כמו כלי מלא שאנחנו צריכים לקחת את האוצר הזה. אנחנו לא יכולים להעביר מתלמיד לתלמיד את האוצר הזה, אנחנו צריכים ללכת ביחד לקחת אותו ולא לבד, ותמיד להיות עם כוונה לקחת את כל האוצר הזה.

לא. אנחנו לא יכולים לבוא ולקחת את כל האוצר, ברור לנו שאין לנו כלים, אנחנו לוקחים רק לפי הכלי שלנו, אבל אפילו הכלי שאנחנו רוצים להשתמש בו בעל מנת להשפיע לא מסוגל להחזיק את האור, וזה כבר מטעם אחר, כי אם ניקח בו אז לא נוכל למלאות אותו יותר מהמידה הקטנה שלו.

אנחנו מתקדמים במדרגות, אז אם אני לוקח משהו שמגיע לי לפי המדרגה הנוכחית, איך אני יכול לבוא למדרגה הבאה? לכן בזה ששופכים או מרוקנים לי את הכלי שמילאתי בעל מנת להשפיע, אני מקבל רצון כפול למלאות אותו, ממה שהיה קודם וממה שעכשיו התרוקן. זאת אומרת, גם המינוס הנוכחי שאני מרגיש כשאני מתרוקן, וגם הפלוס הקודם שהרגשתי כשהייתי מלא, שניהם פועלים יחד ועומדים כרצון לקבל למדרגה הבאה, זה נקרא "חשכה כאורה יאיר".

ולכן קודם קיבלתי נגיד מאה גרם על מנת להשפיע, ועכשיו הכלי התרוקן, אז אני רוצה גם את ההתרוקנות הזאת וגם את מאה הגרם הקודמים, לכן אני מתחיל לרצות עכשיו נגיד מאתיים גרם, וכך אני כל פעם מכפיל את עצמי. זה הרבה יותר ממכפיל את עצמי, אבל נגיד שאני מכפיל את עצמי, וכך אני מתקדם. זה מה שקורה לנו.

שאלה: אם אדם עושה עבור העשירייה או עבור הארגון פעולות הגורמות לו תענוג, האם לתענוג הזה יש ערך ואיך אפשר לדעת שבאמת הפעולה מועילה לעשירייה או לארגון?

הכול תלוי בהשתדלות שלנו להתחבר בינינו על פני כל ההפרעות, אי אפשר למדוד כאן שום דבר מלבד כלפי החיבור על פני ההפרעות. ההפרעות הן פרעה שבכל פעם גדל וגדל בהפרעות שלו כדי לחייב אותנו להתחבר יותר ויותר על פניו. כך אנחנו מתקדמים. זו כל העבודה שלנו, עד שנגיע למצב שעל כל ההפרעות שפרעה הציג לפנינו התגברנו, ואז אנחנו זוכים לצאת ממצרים, מהשליטה שלו. זה נקרא שפרעה בעצמו מלווה אותנו לצאת ממצרים.

שאלה: בסופו של דבר צריך להשיג מצב בו את כל חיים שלנו אנחנו מקדישים לבורא ללא כל שכר נגלה לעין. יוצא שהמקובלים משכנעים אותנו לעבוד עם קופסא ריקה על ידי כך שהם מראים לנו שבסופו של דבר יהיה שכר?

הם לא יכולים לעשות אחרת מפני שאתה צריך כל הזמן להתקדם ובינתיים כוח ההתקדמות שלך הוא האגו שלך, ולכן הם צריכים תמיד לפתות אותנו כמו שמפתים ילדים קטנים, עם כל מיני מתנות, ממתקים, כי את זה הם מבינים ולא שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אבל האמת היא שלא מצפה לנו שם איזה אוצר מבחינה אגואיסטית.

ודאי שלא. מחכה לך שם יכולת להשפיע בלי הגבלה, ותקבל זאת כאוצר גדול מאוד שאין יותר טוב ממנו.

תלמיד: אני מבין שאוצר הוא משהו שאני לא יכול להעריך. אולי בכלל אין דבר כזה?

לא, יש. יש לך אור אין סוף. אבל תוכל לקבל אותו רק בתנאי שתהיה משפיע כמוהו.

שאלה: מה ההבדל בין התרוקנות רצון עם כוונה להשפיע לבין עם כוונה לקבל?

בכוונה לקבל, הרצון הוא כמו הרצון שהבורא ברא, בכוונה להשפיע, הרצון מקבל לתוכו את כל עוצמת האור ולכן הוא גדל פי תר"ך פעמים מאשר היה קודם. זאת אומרת הוא גדל בגובה של נרנח"י ומתנפח כמו בצק שמרים. לכן זה לא אותו כלי ולא אותו אור. הכול נמדד לפי היגיעה, על ידי היגיעה נגיע למצב של פי תר"ך פעמים.

שאלה: האם יש הבדל ברגשות בין רצון לקבל שמתרוקן לרצון להשפיע שמתרוקן?

תנסה להשפיע למישהו ולקבל ממישהו ותראה כמה הדברים האלה שונים. כשאתה משפיע למישהו אתה יכול לקבל מילוי, הרגשה מאוד מאוד חזקה, אבל כשאתה מקבל אתה אמנם מתפעל רגע אחד, אבל מיד אחר כך ההתפעלות שלך פוחתת עד שהיא נעלמת. אני לא יכול להסביר את הדברים האלה, כי הם קיימים ברוחניות ולא בגשמיות.

שאלה: מה הם מ"ט שערי טומאה?

מ"ט שערי טומאה הם אותן המדרגות, ארבעים ותשע מדרגות שאנחנו צריכים לעלות בהן בקדושה. וכשמגיעים לשער הנון, החמישים, שהוא השער הסופי, שם כבר משיגים את הנרנח"י במלואו.

תלמיד: האם אפשר לספור את השערים האלה?

כן, ודאי. ניכנס בהם ונספור.

שאלה: האם האדם צריך להשלים עם העובדה שכל פעם ירוקנו לו את הקופסה ולא ידוע עד מתי?

ודאי שכן. למה? כי הוא מקבל חיזוק מהסביבה ומהלימוד בזה שכך גדלים הכלים שלו, והם צריכים לגדול עד הכלי האמיתי של הנשמה שלו. לכן הוא מסכים שהכלי יתרוקן כל פעם, רק שזה יקרה מהר יותר.

תלמיד: כלומר אין מה להילחם בזה, אלא לנסות לקבל את זה לטובה.

ודאי. אני לא רוצה שזה יישאר כך, אני רוצה שזה יתחלף מהר ככל האפשר. על זה אני לא בעל הבית בכלל, אני בעל הבית רק על קצב ההתקדמות שלי.

שאלה: מה זה בעשירייה הים שצריך לקפוץ אליו?

הים הגדול הוא אור אין סוף, ובתוך אור האינסוף הזה נמצא לוויתן שהוא הרצון לקבל הגדול שהבורא ברא.

תלמיד: האם זה מפחיד לקפוץ לשם?

לא קופצים לים הזה. בים הזה נמצא לוויתן, הרצון לקבל, וככל שאני עובד על הרצון לקבל, כך אני מכיר יותר את הים הגדול הזה, ומגיע למצב שגם הלוויתן וגם הים הופכים להיות המציאות הרוחנית שלי. בצורה כזאת מסבירים לנו. ודאי שאין לא ים ולא לוויתן, אלא הם לקחו לעצמם כזאת דוגמה.

שאלה: מה זה אומר שפרעה הקריב את ישראל לתשובה? מה המשמעות של "תשובה"?

לפעולות השפעה. דווקא בכך שגדלים בנו כלים דקבלה, זה מחייב אותנו להתקדם להשפעה.

שאלה: השר שבועט באדם העני, האם זה מה שהבורא עושה איתנו כשהוא מוסיף אגו לעשירייה שלנו כדי שנוכל להתאמץ יותר?

להתאמץ זה גם נכון, אבל זה כדי שנפנה בבקשות, בתפילות לבורא. הוא רוצה שאנחנו נהיה תלויים בו, שנבקש ממנו, שנתחבר אליו, ולכן הוא מעלה בנו כל פעם אכזבות, בעיות כדי שלא נברח ממנו.

שאלה: האם התרחקות מפרעה מהווה התקרבות לבורא?

כן, ודאי. זה תלוי בזה.

שאלה: אם האדם קולט את התחבולות ואת הכוונות של פרעה, האם הוא צריך לשחק איתו או להיות אויב לפרעה?

האדם צריך להיות גם בזה וגם בזה, הוא צריך לדעת איך הוא עובד בכל מצב ומצב ברגש ובשכל ככל האפשר.

שאלה: מה ההבדל בין האורות שהסטרא אחרא גונבת, לבין האורות שמקבלים אחרי התיקון?

אלו אותם האורות. האדם עכשיו לא מסוגל לשמור עליהם, הסטרא אחרא שומרת עליהם, ואחר כך מחזירה לו בחזרה. היא עזר כנגדו.

שאלה: האם בתפילה היומית שלנו אתה ממליץ שנשתמש בתפילות מהסידור?

לא, מפני שהן רחוקות מהמציאות שלנו וזה לא יהיה מובן לרובנו. אני ממליץ שנקרא את הציטוטים משיעור הבוקר ומתוכם נתפלל.

שאלה: האם המשל על המלך והעני מתייחס לכלי השפעה של העני או לכלי קבלה?

גם לכלי קבלה וגם לכלי השפעה.

תלמיד: איזה כלים מרוקנים לו?

מרוקנים לו כלים דהשפעה כדי שיוכל למלאות אותם על מנת להשפיע, ואז מרוקנים לו.

שאלה: מה זה אומר "חיל בלע ויקיאנו" בעבודה הרוחנית?

הרצון לקבל אוגר בתוכו את כל האורות, ואחר כך מביא לנו אותם כשאנחנו כבר מסוגלים לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: מי הוא שר האוצר, זה שמרוקן את הכלי?

מי שמרוקן את הכלי הוא הבורא. בעצם את כל הפעולות הבורא עושה, רק לפי האופנים השונים הוא נקרא בשמות שונים.

שאלה: כתוב שהעני היה בוכה למה הוא עושה לו כך. מה זאת אומרת בוכה? אחרי הכול אפשר לבכות מתוך רחמים עצמיים.

כי הוא עבד בעל מנת להשפיע וחשב שהוא יעשה את הכול, ועכשיו מתגלה לו שהוא עשה את זה בעל מנת לקבל. זה כדי להגדיל לו את הכלי לפעולה הבאה.

תלמיד: איך זה יכול להתבטא בעשירייה?

שאנחנו לא מיואשים אלא מחזיקים זה את זה. אומנם ברור לכל אחד פה ושם בזמנים שונים עד כמה הוא לא משפיע אלא מקבל, עד כמה הוא נמצא באגו ועד כמה הוא לא נמצא בחיבור עם החברים, אבל על ידי איש את רעהו יעזורו אנחנו בכל זאת מגיעים לעוד חיבור, ושוב מפסידים, מגלים שזה לא נכון, ושוב. וכך על ידי הצעדים שאנחנו הולכים, כשכל אחד מגלה עד כמה הוא רוצה להתחבר וברגע הבא מובן לו שהוא לא מחובר ואפילו חושב הפוך, איך לנצל את החברה, אבל כל המצבים האלה כולם נכנסים יחד לבניית הכלי האמיתי הנכון. וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: השלב שבו ה' בא וגאלו, האם זה תהליך שתלוי רק בקריאה של האדם אל הבורא, או יכול לקרות גם על ידי התכללות בתפילת רבים?

כשאדם מוכן להתכלל בחברים, ככל שהוא הולך על זה ועוד ועוד נכלל בהם, אז הוא מגיע למצב שהבורא מתגלה והוא נכלל עימו.

שאלה: האם התהליך הזה שה' בא וגאלו יכול לקרות אלפי פעמים ביום בכל בירור ובירור?

כן, ועוד יותר. אבל אנחנו לא מסוגלים לספור את התדירות הזאת של כניסה ויציאה.

שאלה: מהו שער הנון?

שער הנון הוא הרצון לקבל הגדול ביותר שיכול להתגלות, אנחנו לא מסוגלים לעשות עימו שום דבר, אבל הבורא פותח אותו ומכניס אותנו לגן עדן.

(סוף השיעור)