שיעור בוקר 23.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: עבודה למעלה מהדעת

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

כל העבודה שלנו היא לבנות את העולם הרוחני שלנו. ניתנה לנו דעת, האגו שלנו, רצון לקבל שבו אנחנו קיימים, ואנחנו צריכים לבנות את הדרגה הרוחנית מעליו, או לגלות שזה אותו דבר.

מתוך הרצון לקבל שלנו אנחנו צריכים לראות את העולם שלנו ולעשות מה שנקרא "עולם הפוך". מרצון לקבל, מעולם הקבלה, מהעולם האגואיסטי שלנו לבנות עולם הפוך, אלטרואיסטי, עולם ההשפעה. וכך אנחנו נתקדם עוד ועוד, פעם אחר פעם, עד שעל כל התגלות אגואיסטית שלנו ברצון, בכוונה, במחשבה, אנחנו בונים עולם הפוך, כמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי". אי אפשר לבנות עולם רוחני אלא דווקא מתוך זה שאנחנו בונים בעצמנו מעצמנו, ממה שהבורא ברא בנו רצון לקבל והעולם הגשמי הזה, עולם הקבלה. כך מעולם הקבלה אנחנו בונים עולם השפעה, ובזה אנחנו נעשים בעלים עליו, אנחנו מבינים, אנחנו מרגישים, אנחנו שולטים במצבים הללו. ואז אנחנו מברכים את הבורא שהוא דווקא עשה את כול הבריאה בצורה כזאת שמ"לא לשמה" אנחנו בונים את ה"לשמה", מקבלה להשפעה. זו העבודה של האדם.

בעבודה הזאת בעצם נמצאים רק חלק מבני העולם, חלק קטן שנקראים "מקובלים". כל היתר הם מצטרפים אליהם אחר כך. במידה שהמקובלים מייצבים בכמות ובאיכות המתאימה את העולם הרוחני לעצמם, הם גם יכולים להקרין את ההרגשה שלהם, את ההשגה שלהם על אחרים. ואז מתקרבים אליהם לאט לאט, וגם משתפרות דרגות בני האדם שהם הגברים ואחר כך הנשים ואחר כך דרגות חי, צומח ודומם. כמו שכתוב "חי זאב עם כבש"¹, מאיפה זה בא לזאב או לכבש יכולת לחיות יחד למעלה מהטבע שלהם האגואיסטי? רק מתוך זה שאותם המקובלים מקרינים את הכוונה על מנת להשפיע למעלה מהרצון לקבל שלהם לכל באי עולם. וכך כל העולם, כל הרצון שהבורא ברא בדומם, צומח, חי, מדבר, כל הרצון הזה מקבל כוונות על מנת להשפיע, ומגיעים אם כך כולם כולם לגמר התיקון.

אנחנו נמצאים בדרך לזה, דרכנו ברורה, היא מתגלה יותר ויותר מיום ליום. גם היום אנחנו נשתדל עוד יותר ויותר לאתר אותה לעצמנו, איך להתקרב אליה, להיכנס בה, ולמשוך אחרינו את כל באי עולם.

קריין: כתבי רב"ש. "העבודה באמונה למעלה מהדעת" קטע מספר 32.

"במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה. ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו. ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כמ"ש (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

זאת אומרת העבודה שלנו היא בכל זאת כדי לראות את המטרה, רוצים לא רוצים, מבינים לא מבינים, אנחנו צריכים להגיע לתכונת ההשפעה. כמו שעכשיו כולם נמצאים בתכונת הקבלה, אבל יש חלק מבני האדם שלהם הבורא נתן, מתעורר בהם לפי המערכת הכללית רצון להיות בעל מנת להשפיע. הם לא מבינים שזה בעל מנת להשפיע, הם מבינים את זה כי הם רוצים להשיג את הבורא בצורה ש"זה מושך אותי, רוצה אני, רוצה לדעת מאיפה אני, מה אני, מאיפה ולמה". אבל באמת בפנימיות הרצון הזה יש לא סתם רצון להשיג את הבורא אלא להיות כמו הבורא. זה משורש הנשמה כך מתעורר בכמה אנשים, ואז אנחנו צריכים לאסוף אותם כמה שיותר על ידי הפצה. וכשבאים אנשים כמוכם, כמונו, אנחנו צריכים ללמד ולעזור זה לזה איך להגיע לצורת ההשפעה, לטבע של הבורא. רק על ידי זה שאנחנו רוכשים את הטבע להשפיע אנחנו יכולים לעלות לדרגה שלו.

יש בסך הכול שתי דרגות, טבע של קבלה ולמעלה ממנו טבע של השפעה. ולא מן הסתם אנחנו נבראנו בטבע של קבלה, זה כדי להישאר בטבע הזה ועל זה להביא כוונה דעל מנת להשפיע. הטבע שלנו לא משתנה, אנחנו נשארים נבראים, אנחנו נשארים ברצון לקבל אבל בכוונה בעל מנת להשפיע, ובזה אנחנו משתווים עם הבורא. זאת אומרת יש אני ויש הוא, ותמיד יש הבדל גדול והופכיות בין אני והוא, אבל את ההופכיות הזאת אנחנו מבטלים על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע. וזה לא מפריע לנו שאני ברצון לקבל והוא ברצון להשפיע, אלא העיקר שאנחנו מתחברים בכוונות זה לזה וזה נקרא "דבקות", אחרת היינו פשוט נעלמים בתוך הבורא ולא קיימים. כדי שאנחנו נתקיים ונשמור על עצמנו ונהיה נבראים לעולם ועד, אנחנו צריכים להישאר ברצון לקבל שהבורא ברא, רצון נצחי, ואנחנו רק משנים את הכוונה מעליו.

לכן אנחנו לומדים בחכמת הקבלה איך בהתחלה נבנית כוונה שבאה מהבורא על מנת להשפיע, צמצום, מסך, אור חוזר בפרצופי אדם קדמון ובכל פרצופי האצילות עד השבירה, ואחר כך אנחנו לומדים איך מהשבירה אנחנו מתחילים בעצמנו כבר מלמטה לקום ולהידמות לבורא. זאת אומרת יש כאן חלק שבא מהבורא כדוגמא, כהכנה, וחלק שבא מהנברא כביצוע וכהשגת הבורא, וכך אנחנו נמצאים. לכן אנחנו צריכים לבנות עולם עליון על כל גילוי האגו שבנו. וכך זו העבודה שלנו.

שאלה: כותב רב"ש שהגוף בא לאדם עם טענות "מה העבודה הזאת לכם" ולא רוצה לתת לו כוח לעבודה. ואחרי זה הוא כותב שאפשר להתגבר על זה רק בתפילה לבורא. בשביל להתפלל לבורא, אם הגוף לא נותן כוח לעבודה, איפה אנחנו לוקחים את הכוח?

בקבוצה. אני וודאי שלא רוצה לפנות לבורא. הבורא בשבילי זה משהו מנותק או הפוך או בכלל לא מורגש. וזה נעשה בכוונה, שאני לא אוכל לרוץ אליו בצורה אמיתית. לא כמו הדתות ששם לכל אחד יש קשר עם הבורא, כאילו קשר אישי, אלא אנחנו לא יכולים להגיע לבורא רק בתוך קבוצה. מפני שבן אדם שנמצא בתוך הדת, בשבילו הבורא זה שהוא פונה אליו, שהוא מבקש, שהוא כאילו מקבל ממנו משהו. הוא לא צריך להגיע להשתוות הצורה, הוא לא משנה את עצמו, אלא הוא מבקש מהבורא כל פעם שהבורא יעשה לו, שייתן לו זה וזה בעולם הזה, כל מיני דברים.

מה שאין כן מקובל הוא זה שיש לו כבר בלב נקודה שהוא צריך להשיג את הבורא, לא להתקשר כדי לקבל ממנו משהו אלא להשיג אותו. ולכן הוא יכול לפנות לבורא רק כדי לקבל מהבורא כוח השפעה, כוחות התיקון. כוחות התיקון יכולים להגיע לאדם רק בתנאי שהוא מכין את המקום שבו הוא יכול להיתקן, והמקום זה הקבוצה. כשאני נמצא בקבוצה הקטנה שלי, ורצוי שיהיו עשרה לא פחות ולא יותר, שזה דומה לפרצוף הרוחני, אני מבקש מהבורא שייתן לי כוח להתקשר איתם בצורת השפעה הדדית. אם אני מפתח ביניהם ואיתם יחד השפעה הדדית, בזה אני כבר מביא את עצמי להידמות לבורא, ומתחיל להרגיש שהקשר בינינו זה לא סתם קשר הדדי בקבוצה, אלא יש כאן איזו איכות מיוחדת שנקראת "בורא", "בוא וראה", וכך אנחנו מגלים אותו.

השיטה הזאת נקראת שיטת הקבלה, איך לקבל את התגלות הבורא לנברא בעולם הזה. מה שאין כן הדת, זה שהאדם מתקשר לבורא אבל הוא לא נעשה בזה למשפיע, לנותן, אלא ההיפך, הוא יותר ויותר מפתח את האגו שלו. זה מה שאנחנו רואים בכל הדתות עד כמה הן מפתחות, כל דת באנשים ששייכים לה, יותר ויותר צורות אגואיסטיות.

שאלה: אמרת שאנחנו מתחילים להבדיל בתוך הקשר בינינו לא סתם קשר אלא את התכונה הזאת של הבורא, "בוא וראה". מה זאת התכונה הזאת בקשר בינינו שאנחנו צריכים לאבחן?

אני לומד מהחברים עד כמה הם משפיעים זה לזה, ואני רוצה להידמות להם וגם להיות המשפיע להם. כי קנאה, תאווה וכבוד דוחפים אותי להשפעה אם אני נמצא בקבוצה, איך אני אשאר לא כמוהם, איך אני אהיה פחות מהם, וכן הלאה. ולכן על ידי הקבוצה, כשאני מגיע לאיזו הערכה של צורת ההשפעה ואני רואה שאני לא יכול, אז אני מבקש מהבורא, "תראה איך הם עושים ואני לא, למה לי לא?". ואז האגו בעצמו דוחף אותי לצורת ההשפעה. וכך אנחנו על ידי קנאה, תאווה וכבוד שנמצאים בעשירייה, כל אחד דווקא מגיע להשפעה.

שאלה: מה ההתחייבות שלי כלפי העשירייה ומה ההתחייבות שלי כלפי הבורא?

התחייבות שלי כלפי העשירייה זה לעזור לעשירייה להיות כגוף אחד, כרצון אחד. וההתחייבות שלי כלפי הבורא זה שאני רוצה שבתוך העשירייה יישאר בינינו, ישרה בינינו אותו הכוח, הבורא, כוח ההשפעה הכללי, שזה נקרא שאנחנו בונים את הבורא בינינו, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", זה שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה.

הבורא לא קיים, אלא אנחנו צריכים להתחבר בינינו בצורה כזאת ברצונות שלנו, שצורת ההשפעה שלנו למעלה מצורת הקבלה תביא לנו את הרגשת הבורא. לכן אנחנו עובדים במצב "בוא", שאנחנו מתגברים על הרצונות לקבל שלנו, ומגיעים לרצון להשפיע ואז "ראה", שאנחנו רואים איזה כוחות השפעה אנחנו משיגים, וזה נקרא "בורא". זאת אומרת חכמת הקבלה מדברת על העולם הריאלי שקיימים בו כוחות הטבע, והא-לוהים בגימטרייה זה "הטבע". זאת אומרת להגיד או א-לוהים או הטבע, כמו שכותב בעל הסולם, זה אותו הדבר. ואנחנו רוצים לגלות את הטבע האמיתי שבו אנחנו קיימים.

שאלה: כשאנחנו נמצאים בקשר עם עשיריות אחרות מופיעה התחושה הזאת של ערבות בקבוצה, ואני מרגיש יותר את החיבור איתם. איפה למצוא את נקודת הקשר עם העשיריות האחרות?

אין דבר כזה, כמו שעד שאדם לא נכלל בעשירייה הוא לא מרגיש את עצמו כלפיי העשירייה, כך אנחנו, אם אנחנו נמצאים רק בעשירייה אנחנו לא יכולים להרגיש את העשירייה. אלא כשאנחנו עם העשירייה שלנו רוצים להתחבר לעשיריות אחרות, אז אנחנו מתחילים להרגיש כמה שהקשר בינינו נחוץ, טוב, וכדאי לנו עוד ועוד יותר לפתח אותו. זה בסדר מה שאתה מרגיש, כך זה צריך להיות.

שאלה: למה זה כזה מורכב להתחבר עם החברים בעשירייה? כשמפיצים לאנשים חיצוניים אז זה הרבה יותר קל, זה חיבור שניתן בצורה קלה יותר, יש להם רצונות פשוטים, אבל עם החברים כל הזמן יש בירורים על הכוונה שלהם להשפעה.

אם אתה הולך להשפיע לאנשים אחרים מחוצה לעשירייה אתה פועל מתוך האגו שלך. אתה רוצה להסביר להם עד כמה שיש לך, אתה רוצה לתת להם, אתה מרגיש את עצמך גדול מהם ואז אין לך הפרעות, כי האגו שלך גם כן בעד זה. כשאתה הולך להסתדר עם החברים שלך, אתה מתחיל לראות עד כמה אתה כן ועד כמה אתה לא נמצא בחיבור ביניהם, ולכן כאן יש הפרעות גדולות. אבל אתה חייב לעבוד גם בזה וגם בזה, ודווקא תצליח. צריכים גם להתחבר בתוך הקבוצה וגם לחבר את הקבוצה יחד להפצה חיצונה. זה טוב שאתה מרגיש ככה.

שאלה: אם אני מאבד את הקשר, את המגע עם הקבוצה, האם אני יכול להגיע לדרגת אמונה למעלה מהדעת?

לא. לא יהיה לך איפה לבדוק את עצמך ולא יהיו לך מספיק כוחות לתמוך בעצמך. איפה תממש אמונה למעלה מהדעת, עם הבורא? מאיפה אתה יודע שזה עם הבורא ולא עם האגו שלך? כי אתה נמצא בחושך ממש. רק העשירייה ששם אתה מרגיש כמה אתה מחובר איתם או לא מחובר, נותנת לך בעולם שלנו יכולת לבדוק אם אתה נמצא בהשפעה או בקבלה.

לכן הבורא קודם ברא את הרצון לקבל שנקרא מערכת אדם הראשון לפני החטא, ואחר כך שבר את המערכת הזאת, שיהיה לכל חלק וחלק שבור רצון שבור, ויכולת לראות את עצמו האם הוא נמצא בשבירה או האם הוא נמצא בתיקון. ואין לנו שום הדגמה, שום בדיקה, אם אנחנו לא נמצאים בעשירייה.

אדם אז מטעה את עצמו ולא יודע איפה הוא נמצא, נראה לו שהוא כבר מגיע לגמר התיקון ובעצם הוא עוד לא התחיל לעבוד עם עצמו. ועוברות שנים וגלגולי חיים עד שהוא מגיע בסופו של דבר למצב שהוא מקבל על עצמו לעבוד בתוך הקבוצה וכך להתקדם.

שאלה: איך אני יכול להבדיל בין להיות כלוא באגו שלי לבין הטעם של להיות בהשפעה?

זה רק על ידי זה שאתה נכלל בקבוצה, עכשיו דיברנו על זה, כך אתה בוחר. ואתה מסתכל על החברים ורואה שהם מחוברים ביניהם, יש ביניהם איזה קשר, ולך נראה שאתה לא נמצא בקשר איתם, שאתה קצת בצד וזה מעורר אותך, למה אני ככה והם כך. ועל ידי הקנאה אתה מתקדם אליהם ומאין ברירה רוצה להיכנס ולהית כמוהם, וכך אתה מתקדם. תשתדלו, תשתדלו, רק על ידי העבודה בקבוצה, עבודה מכנית, רוצים או לא רוצים, להיכנס פנימה כמה שיותר. וכמה שזה נגד הרצון שלך אתה צריך יותר לשמוח שאתה הולך דווקא כאן בעבודה הרוחנית.

שאלה: מהי הנקודה הזאת שאדם הגיע למצב שבו אם הבורא לא עוזרו הוא אבוד?

על ידי הרבה מאמצים שהוא עושה, הוא רואה שהוא בעצמו בחוסר כל, אין לו כוחות רוחניים, אין לו רצון רוחני, ואז יוצא שהוא חייב להתחיל להתפלל. זה מגיע אחר כך, בהתחלה הוא חושב שעל ידי הקבוצה ועל ידי המאמצים שלו, לימוד, סדנאות, כל מיני דברים, זה מספיק לו. עד שהוא רואה שזה לא מספיק והוא ממש נמצא בירידה, בנפילה, בחוסר כוחות, בחוסר תקווה. ואז מתוך זה הוא מגיע למצב שאין לו ברירה, אלא עם הקבוצה ועם כל המצבים שעבר הוא חייב לפנות לבורא, לפתוח את הלב שלו ולתת לבורא לעבוד עם כל הפנימיות שלו, שהבורא יעשה הכול עלי, כי אני בעצמי לא מסוגל, אבל אני רוצה. כמו שנתתי דוגמה, איך שרצתי לשולחן הניתוחים, שיעשו לי מהר.

שאלה: אם אני לא מרגיש קנאה בעשירייה, זה אומר שאני צריך לעבוד למעלה מהדעת ומשם לקבל את הכוחות להמשיך?

אתה לא יכול לעבוד למעלה מהדעת אם אתה לא משיג קנאה בכלל בעשירייה, זה נקרא שאתה בכלל עוד לא התחלת להיות בעשירייה. צריכים להשקיע יותר כוחות בחיבור ופחות להצדיק את עצמך.

שאלה: מה זה אומר שאני נמצא בעשירייה? איך אני יכול להגיד לעצמי, "יש לי עשירייה"?

יש לאדם עשירייה, זה נקרא שיש לו נשמה. שהוא מתחבר עם החברים שלו בצורה כזאת שלא מרגיש הבדל ביניהם פנימית, נפשית. שלכולנו יש מטרה אחת, לכולנו יש רצונות, אותם הרצונות, לכולנו יש אותן נטיות. ודאי שלכל אחד ואחד באופן פרטי זה כך שאני לא יכול להרגיש אותם, אבל לכולנו יחד ישנה אותה הרגשה שיש לנו בורא אחד, מטרה אחת, רצון מכוון אחד, וזה נקרא שיש לי עשירייה. יש לי עשירייה, זה נקרא שאני כולל את כולם בתוך ליבי, ומוכן בשביל זה לתת להם את הכול.

שאלה: איך אתה יודע שאתה בעצמך לא יכול לעשות שום דבר בלי עזרת הבורא? יש כזה מצב מאוד ברור שכאילו רק העולם יכול לעשות משהו.

אתה צריך לנסות לעשות כל מה שרק אפשר, עד שאתה תראה ששום דבר אתה לא יכול לעשות, ואז אתה תבין שרק עם החברים יחד בפנייה לבורא אתה יכול להשיג משהו.

תלמיד: ביחד עם החברים, רק ביחד אנחנו יכולים באמת?

כולכם צריכים להבין שזה ככה.

שאלה: ידוע שאנחנו רשימו מכלי שבור, שארית מאור חוזר. איך משני מצבים הפוכים אלה אנחנו בונים אדם חדש?

דווקא משני מצבים אנחנו בונים אדם חדש. כי יש לנו רשימו דעביות ורשימו דהתלבשות נגיד שיהיה, בינתיים זה רצון לקבל ותחילת רצון להשפיע. יש לנו רצון לקבל ומרצון להשפיע יש לנו רק רשימו שבור, ואז אנחנו משניהם משתוקקים להגיע למטרה, וכך בונים את הכלי. בכל מצב רוחני יש לנו שני כוחות או שתי הבחנות שהן הפוכות זו מזו.

שאלה: של מי השליטה בהרגשה?

אנחנו נמצאים כחלקיקי הבריאה שנמצאים בשליטת הבורא. ורק אחרי שאנחנו ניכנס לרוחניות ונגיע לצמצום, מסך ואור חוזר, במידה שאנחנו נגדל בזה אז אנחנו נבין שאנחנו נעשים שם עצמאים. בינתיים אין לנו שום עצמאות, אלא הכול בא מלמעלה.

קריין: ציטוט 33 מתוך כתבי רב"ש.

"האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו. וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה. ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

שאלה: שמעתי ממך יותר מפעם אחת שהמילה תפילה באה מהמילה להתפלל, כלומר לדון את עצמו. בהקשר הזה, של אמונה למעלה מהדעת, מה המשמעות של להתפלל? את מה אני בעצם דן?

להתפלל זה נקרא שאני רואה מה קורה לי, איפה אני נמצא, מה אני מקבל מהבורא כטבע שלי ומה אני מקבל מהבורא עכשיו כמצב שבו אני נמצא עם הטבע שלי. זאת אומרת, כל הדברים האלה באים מלמעלה, מהסביבה, זה לא חשוב מאיפה. הבורא מייצב לי את המצב הזה ואני צריך מתוך המצב הזה לא לשפוט את המצב, לא לבדוק אותו לפי איך שהוא מתראה, אלא באיזו כוונה, באיזו מטרה הבורא ייצב לי את התכונות שלי שמתגלות לי עכשיו, ומה הוא נותן לי עכשיו במצב הסביבתי, איפה שאני נמצא.

זאת אומרת, מה קורה לי מבפנים ומה קורה סביבי, מבחוץ. למה הבורא מסדר לי את זה? מה אני צריך מתוך זה לעשות? כלפי האגו שלי או כלפי מטרת הבריאה, זאת אומרת, לפי הרצון שלי או לפי רצון הבורא. ואז אני בוחר בזה, לאיזה כיוון אני צריך להיות מכוון. זו בעצם הבדיקה שלי, אחרי שאני בדקתי את כל הכיוונים האלה ומה אני צריך לעשות, אז אם עשיתי נכון, אני פונה לבורא ומבקש ממנו לעזור לי לעשות צעד נכון קדימה. כי צעד נכון זה לקראת השפעה ואני לא יכול לעשות אותו לבד, אין לי שום כוח השפעה, אני צריך לבקשת את זה ממנו. ואני מבקש.

זאת אומרת, ברור לי שאני קיבלתי את כל המצבים הפנימיים והחיצוניים מהבורא דרך העולם, דרך הקבוצה, לא חשוב באיזו צורה, קיבלתי את זה ממנו. ואז אני צריך לפנות אליו בחזרה שהוא יעזור לי להגיע למצב יותר מתקדם.

תלמיד: קצת קודם לכן אמרת שהאדם בעצם איננו מסוגל לפנות לבורא, שזו הופכיות גמורה בעצם שקיימת, ואז מתעוררת השאלה, אחרי כל הבירורים האלה שאני עשיתי מה בכל זאת יכריח אותי למה שאני לא יכול לפנות?

זה לא מיד, אבל מתוך זה שאתה עובד עם החברים, אתה מתחיל להיות כלול מהכוחות שמחוצה לך. ואז, ההרגל כבר לפנות לעזרה לחברים, לעבוד יחד איתם, הפנייה הזאת במצב הרוחני לפנות למישהו מחוצה לך גם מעורר בך לפנות לבורא. אם אתה לא נמצא עם החברים הפנייה שלך לבורא היא תמיד תהיה אגואיסטית. אם אתה נמצא עם החברים הפנייה שלך היא תהיה כבר כלולה מהרצונות שלהם, היא כבר לא תהיה כל כך אגואיסטית אלא כבר היא נקראת "תפילת רבים".

שימו לב, האם אתם פונים לבורא מתוך הרצון שמגיע כתוצאה מהחיבור בחברה או מהרצון שלכם בלבד. אם הרצון שלכם בלבד, הוא לא כל כך מקדם אתכם להצלחה. זה צריך להיות בכל זאת מתוך העשירייה.

שאלה: ממש מורגש שהחברים גדולים, החברים מלאי רצון, ומבקשים יחד ועדיין אנחנו קוראים שרב"ש אומר שאנחנו צריכים לבקש רחמים, ומה שמתגלה הלאה, בהמשך המאמר, זו מידה של ייאוש וייסורים. אז הרחמים האלה מאיפה צריכים להגיע?

הכול מגיע מלמעלה. מלמטה, מאיתנו מגיע רק חיסרון. וכשמגיעה מלמעלה איזו תשובה, תגובה, מצב חדש, אנחנו צריכים להבין שהמצב הזה הוא מצב המתקדם, למרות שנראה לנו יותר גרוע מקודם, והוא גם בכל זאת מקדם אותנו.

תלמיד: ועדיין התוצאה של העבודה בינינו מתגלה בכלים שלנו חוסר הצלחה, מאיזה כלים לבקש?

זה נכון שזה חוסר הצלחה, וזה טוב שזה חוסר הצלחה, אחרת איך אתה תפנה לבורא אם אתה תצליח? אז אתם תהיו כחבורת גיבורים?

תלמיד: אז הלאה מאיפה כוחות?

לפנות לבורא מייאוש, מחוסר כוחות, אחרת אתה לא פונה אליו. אתה פונה לבורא מתוך זה שאתה לא מצליח ולא יכול וגם העשירייה לא יכולה ואתם יחד כך מגיעים למצב שמי שיכול לעזור לנו זה רק הכוח העליון. הוא יצב אותנו, הוא סידר אותנו, הוא עכשיו מעורר אותנו שאנחנו נפנה אליו.

שאלה: מה זה התנאי הזה "האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה."?

יש הרבה אנשים שנופלים בדרך, שלא יכולים להחזיק, מוסיפים להם רצון לקבל האגואיסטי והם לא יכולים להתגבר עליו. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל ישנם כאלה אנשים אפילו שהם יוצאים להפצה ואז הם מתחילים להרגיש שם בין האנשים החיצוניים שהם גדולים, שהם יכולים להיות מארגנים יפים, חכמים גדולים, לקבוע דברים, שומעים בקולם אנשים, ואז הם עוזבים את הקבוצה שלנו וממשיכים שם עם קבוצה חיצונית.

מה קורה להם? מה יש להם בזה? זה פשוט האגו שלהם מראה להם עד כמה שזה כדאי, שלא חשובה ההתקדמות בקבוצה שהיא שווה לך, אפילו למעלה ממך, אלא חשוב להרגיש טוב בקבוצה שהיא פחות ממך וכך מתקדמים. במה? לרצון אגואיסטי יותר ויותר, לקליפה. יש לנו כאלה דוגמאות בזמן האחרון אני רואה. מה לעשות?

שאלה: איך נשמרים מדבר כזה?

נשמרים בזה שכל הזמן מחזיקים בקבוצה בשיניים ממש. יוצא האדם לאיזו קבוצה חיצונית ונכלל שם ורואה שכדאי לו שם להיות איזה רבי גדול, קדוש גדול, וכן הלאה. הוא מקבל שליטה, מקבל כבוד ונעלם שם.

תלמיד: הכוח של הקבוצה יכול על הכוח החיצוני הזה שבא מבחוץ מהקהל? הכוח של הקבוצה, הכוח שבחוץ הוא כוח חזק יותר, כוח של אגו שנותן לו ביטחון, נותן לו גאווה, נותן לו כבוד.

צריך להחזיק יותר, לא נותנים לו יותר, אף פעם לא נותנים לאדם מכשול שהוא לא יכול להתקדם, מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, אלא הוא לא רוצה להשתמש בכל הדברים האלה. אני רואה את זה גם על הקבוצות שנמצאות לפנינו. אנחנו בזמן האחרון לא רואים את קבוצת טורקיה, שהם היו שלוש, ארבע, קבוצות. איפה הם? מה לעשות? טוב, עכשיו רואים שהם הגיעו אבל יש ויש.

שאלה: ההרגשה הזאת של הצורך להיות בין החברים כל הזמן זה צריך להפחיד או לשמח אותנו?

למה זה צריך להפחיד אותי להיות כל הזמן עם החברים? אם אני יוצא מהחברים, אף מחשבה שלי היא לא רוחנית, למרות שנראה לי שאני יכול להתעמק יותר ולהחזיק יותר ולהבין. לא נכון. אם אני לא נמצא עם העשירייה, בתוך כל העשיריות שלנו, אין לזה בסיס רוחני. ממש כך.

שאלה: יש פה ציטוט שהוא אומר שזה בין ייאוש לביטחון, האם יש מצב יותר גרוע להיות בו חוץ מייאוש?

ייאוש זה לא מצב גרוע, כי מייאוש אתה דווקא פונה לבורא. למה זה צריך להיות גרוע? אם זה מצב שמביא אותי אליו, שאני נשבר, שאני נופל, שאני מגיע אליו עם בכי ורוצה להידבק, ורוצה לבקש עזרה. אז ייאוש זה דבר טוב, זה שאני לא מרגיש את עצמי בזמן הייאוש בצורה נוחה, לא בשמחה ולא בביטחון, זה נכון, אבל מצד שני זה מצב אמיתי, זה מצב שאני מתחיל להכיר שאין לי כוחות מעצמי להשיג את טבע האלוקים, אני לא יכול לגלות אותו, טבע העליון, אם לא מתוך ייאוש, אם לא מתוך שאני נמצא קטן. לכן בלי ייאוש אי אפשר.

שאלה: אם חבר מקבל הפרעות וכתוצאה מזה הוא כאילו מקבל החלטה שהוא השקיע יותר מידי בחברה ובגלל זה הוא מקבל הפרעות, איך הוא יכול לקבל אחר כך תמיכה נוספת? האם זו בכלל החלטה נכונה אי פעם?

אף פעם לא יכול להיות שאני נותן לחברה יותר ממה שצריך. כי החברה זו הנשמה שלי, אחר כך מגלה אני אותה כעשר ספירות של הנשמה. איך יכול להיות שאני יותר מידי משקיע בנשמה? אין דבר כזה. אני לא צריך להסתכל על הפרצופים שלהם, אלא הרצונות, המחשבות, הכוונות, כל האלו הם הכי קרובים אלי מכל המציאות הכללית, מכל הנשמות, מכל הכלי של אדם הראשון.

עשרה חברים האלו, כולל אותי, הם הכי הכי קרובים אלי לביצוע הקשר שבו אני מגלה את הבורא. אז לא יכול להיות שאני מידי מתקרב אליהם, מידי משקיע בהם. לא יכול להיות. כי זו הנשמה שלי, להשקיע בה כמה שיותר זו בעצם ההצלה.

שאלה: איך לעשות עבודה נכונה עם סבל וייסורים?

מאיפה הסבל? מאיפה הייסורים? תגיד לי.

תלמיד: נגיד אם אני מסתכל יש מצבים של חברים שחולים, אני רואה את הקושי של הסביבה.

המקובלים היו חיים במצבים הרבה יותר גרועים במשך ההיסטוריה, הבורא היה מסדר להם כאלו צורות חיים שממש לא עלינו, אנחנו לא מסוגלים לעבור את החיים בצורה כזאת כמו שהם היו חיים, כמו שרב"ש היה חי, ממש משהו נורא. אז מה אתה רוצה להגיד? כל דור ודור שב מה שנקרא, לכל דור יש תנאים משלו שהוא מסוגל להחזיק. אנחנו חלשים מאוד, מפונקים מאוד, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם מצבים קשים, נותנים לנו ככה ככה. ובמיוחד, הם סבלו מדברים גשמיים יותר, אנחנו סובלים מתנאים רוחניים יותר וככה נתקדם. זו דרכנו.

תלמיד: איך להכניס תקווה?

חברים יש לך?

תלמיד: כן.

דבר איתם ותקבל מהם תקווה.

שאלה: אני מבין איך בן אדם דרך "ייאוש מכוחותיו עצמו" צריך להגיע לתפילה, אבל איך עשירייה מגיעה לייאוש מכוחותיה? כי תמיד יש תחושה שמישהו אחד הוא למעלה, מישהו אחד למטה, אז איך מגיעים לייאוש כללי בתוך העשירייה?

לא צריכים, אנחנו לא רוצים להגיע לייאוש כללי אף פעם, זו דרך לא נכונה. מה זאת אומרת, מה פתאום שאנחנו נגיע לייאוש כללי? אנחנו צריכים להגיע להתעוררות כללית. מתוך זה אנחנו ניפול לייאוש כללי אבל ללא כוונה שאנחנו רוצים להגיע לזה.

תלמיד: אני מבין. אז איך מגיעים לאותה התעוררות כללית? איך כל העשירייה יכולה כאיש אחד בלב אחד להעלות תפילה, איך מגיעים למצב של "כאיש אחד בלב אחד"?

מה הבעיה? אתם נמצאים עכשיו בשיעור, אתם הגעתם כולם, כל אחד יכול להודות על זה שהוא נמצא בקבוצה והקבוצה מכוונת אותו לבורא, בתוך הקבוצה הוא עומד לגלות את הבורא. בטח חסר עדיין גילוי הבורא בתוך הקבוצה, אבל אתם מכינים ביניכם תשתית בשבילו. מהי התשתית? כוח השפעה הדדי מאחד לכולם בתוך עשירייה זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'" שבו הבורא מתגלה. אז תתחילו את זה לבצע. זה נקרא ייאוש? לא, זה דווקא הפוך.

תלמיד: בעל הסולם כותב, אין מצב מאושר אלא כשמיואש מכוחותיו עצמו, ואז עולה תפילה.

כן.

תלמיד: אז כאילו גם העשירייה צריכה להגיע למצב שהיא עושה כל מה שהיא יכולה.

לא, לא לזה שהיא משתוקקת לייאוש. גם כתוב "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" אבל לא שאנחנו רוצים להגיע לזה, אנחנו מגיעים לזה מהמצבים בעצמם. חס ושלום, אדם לא צריך להשתוקק להיות אף פעם בצורת הייאוש, נפילה, ירידה, חוסר כוחות, חוסר אונים, אלא רק בהתעוררות.

תלמיד: ודאי, לא התכוונתי להשתוקק לייאוש. אני מתכוון שיש תחושה בדינמיקה בעשירייה שתמיד יש חבר אחד שהוא בהתעוררות או כמה חברים שהם בהתעוררות וכמה חברים שהם עכשיו בקצת יותר התמודדות עם הכבדות.

זה כמו גלגל שמסתובב.

תלמיד: נכון. אז מה זה נקרא שהעשירייה ביחד מעלה תפילה לבורא, מתוך איזה מצב, מה זה הביחד הזה?

כל תפילה כוללת גם חלק בקשה וגם חלק הודיה, ולא יכול להיות אחד ללא השני, זה שני צדדים שבמטבע. ולכן טוב מאוד שאתם כך מרגישים, סימן שהעשירייה שלכם היא דווקא מלאה, היא שלמה, יש גם מזה וגם מזה תמיד. וכשאנחנו מגיעים לגמר התיקון הרצון לקבל שלנו נעלם? לא. הוא מתוקן? מה פתאום הוא מתוקן? אנחנו מתקנים את הכוונה שעל פניו, אבל ברגע שהרצון לקבל היה נעלם, אם היה נעלם, גם הכוונה על מנת להשפיע שמעליו הייתה נעלמת והנברא היה נעלם.

לכן שום דבר לא נעלם, אנחנו צריכים רק לשנות כל פעם את הכוונה שלנו ליתר וליתר חיבור בשמירה על כל הדברים שנמצאים בנו. זה נקרא ש"אברהם זקן בא בימים", ימים יפים, ימים טובים, הכול. ודווקא בעביות, מסך ואור חוזר, שיש לך את שני הכוחות האלה המנוגדים זה לזה, מזה אתה בונה את הכלי השלם.

תלמיד: תודה.

אני מצפה להצלחה.

שאלה: אני רוצה להראות לחברים שמשהו חשוב, שזה הדבר הכי טוב שיש ובואו נעשה את זה, איך לא להראות להם בטעות איזה צד הפוך שזו גאווה?

זה יכול להיות, אבל אם אתה מתכוון לטובת הקבוצה, לטובת עצמך בתוך הקבוצה אז זה לא יקרה. חוץ מזה, העיקר תשפיעו זה על זה, מזה תלמדו. מזה תלמדו ותראו עד כמה אתם מתקדמים.

עכשיו ממש נפתחת הזדמנות רוחנית, אנחנו נכנסים עכשיו, הדלת נפתחת, היא כבר פתוחה כולה אפשר להגיד, ואנחנו כולנו רק צריכים להיכנס לעולם הרוחני. אנחנו כבר מתחילים להבין איך שם עובד משהו, יותר, פחות, פעם כך ופעם כך. אנחנו נמצאים עוד לפני הכניסה אבל אנחנו כבר נמצאים לפני כניסה פתוחה לרוחניות, וזה לפנינו.

אני מאוד שמח למה שהגענו דווקא בזמן קצר. בדרך כלל זה לוקח שנים רבות, ומתחילת הפנדמיה איך שהתקדמנו, זה יפה מאוד. אנחנו רק צריכים לשים לב יותר למחשבות, לכוונות, לרגשות שלנו ולא לצורות מכניות שאנחנו נמצאים בהן.

זה ההבדל בין קבלה לדת. שהקבלה מדברת על הכוונה של האדם, שהוא צריך לרכוש אותה דרך הקבוצה מכוח עליון ואז הוא יעבוד בזה. והדת מדברת על הפעולות, פעולות בגוף, בדיבור.

לכן בחכמת הקבלה אין הבדל אפילו בין גברים ונשים, אין הבדל. אין בחכמת הקבלה הבדל בין דומם, צומח, חי, מדבר, אלא הכול רק רצונות לקבל ואת כולם אנחנו צריכים לתקן, ואדם צריך לתקן בתוכו את כל הרמות של הרצונות האלו. כמו שכתוב "וגר זאב עם כבש", על מה מדובר? על זה שאנחנו כבני אדם מתקנים את עצמנו בכל הרצונות שלנו שאנחנו קיימים מכולם, ואז באמת בכל המציאות הרצון לקבל האגואיסטי נעלם.

שואלות אותי כל הזמן נשים, מה תפקיד האישה בתיקון, ברוחניות? איך אישה משיגה את הא-לוהות? כמו שהגבר כך גם האישה. כל אדם שיש לו נטייה להשיג את הבורא, לגלות את הבורא, זה נמצא רק בתוך האדם, כולל גברים וכולל נשים, הוא יכול להשיג את זה, ללא שום הבדל בגזע, מין, צבע, כמו שכותב בעל הסולם שזה מיועד לכולם.

וההבדל בין כולם זה רק שיש שוני ברצון, כי אנחנו באים מכלי אחד של אדם הראשון שהוא בכלל אדם אחד, אחר כך התחלק לזכר ונקבה, אבל מלכתחילה אדם אחד, והוא צריך להגיע בחזרה למצב שהוא אדם אחד וכולו כולו נמצא בכוונה על מנת להשפיע, על כל הרצונות שלו.

ולכן גמר התיקון הוא אחד לכולם, גם לגברים וגם לנשים והגמר הכללי הוא שכל הרצונות בעולם שהם דומם, צומח וחי גם כן, הם יקבלו כוונה על מנת להשפיע מאיתנו, מבני האדם. ואז כולם עולים לדרגת השפעה וחיבור.

ולכן יש לנו בעיה עם הדתות שבהן כל אחד בשלו וכל אחד פועל כדי להבדיל בין אלו לאלו, ולכן כל הבעיה בזמן האחרון של גמר התיקון תהיה בזה שהדתות יתנגדו מאוד לשיטת החיבור בין כולם. כי כל אחת מהן חושבת שהיא צודקת והיא יותר טובה מאחרות. וחכמת הקבלה באה מצד הטבע האינטגרלי, שכולנו שייכים למערכת אחת ולכן כותב בעל הסולם שאתה יכול להישאר בדת שלך שזה הרגלים, זה כמו שאתה חי במשפחה, ויש לך כל מיני התנהגויות, "מנהגים" מה שנקרא שלך, אבל לא שזה בא במקום החיבור עם כולם ובין כולם.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור לחברים אם הם עוברים מצבים קשים?

אנחנו צריכים להשתדל לקבל אותם לתוך החברה, לתוך הקבוצה, לתוך העשירייה ולדבר איתם על ייחוד הבריאה, שכל מה שמתגלה מתגלה מכוח אחד שעל ידי כל המצבים האלה שהוא מביא לנו הוא רוצה דווקא שאנחנו נתחבר אליו, שאנחנו נסתתר בו. וכולנו כך נגיע לחיבור בינינו ועימו ובזה אנחנו עוברים את כל המצבים האלו, הכי קשים, ודווקא המצבים הכי קשים הם הופכים להיות למצבים הכי טובים.

שאלה: למדנו פעמים רבות שלא נותנים לאדם מכשול אם הוא לא יכול להתגבר עליו, וצריך תמיד להגביר ולא להוריד. איך אפשר להטמיע את זה בלב שלנו ולהעביר את זה לאחרים, כדי שזה יוכל להעלות אותנו בעבודה שלנו?

אתם צריכים לקרוא מאמרים של בעל הסולם ורב"ש, איפה שאתם רוצים את הדברים האלה. יש לנו בארכיון חלקים שלמים, פרקים גדולים, ששם מדובר על כל מיני מצבים כאלה של עליה, ירידה, ייאוש, חוסר ביטחון, חוסר חיבור וכן הלאה. תפתחו את זה ותקראו ותדונו על זה. אתם צריכים לחפש מה כדאי לקרוא, ממה כדאי להתכלל, מאיזה חומר של המקובלים. ואם תקראו את זה עשר דקות, רבע שעה במשך היום, אתם תראו כבר עולם אחר לגמרי. זה מה שאני ממליץ.

יש לכם בטח כאן אנשים שאחראים על הקבוצות שלכם, על העשיריות שלכם, תפנו אליהם שהם יעזרו לכם למצוא את החומר המתאים למצב הקבוצה. אני משתדל לבנות את השיעורים שלנו בצורה מתקדמת למטרה, יותר ויותר ללמעלה מהדעת, אבל לא כולם נמצאים בזה בצורה שווה. לכן אתם צריכים להשלים את זה במשך היום על ידי עוד כל מיני פסקאות מהחומר של רב"ש ובעל הסולם.

קריין: ציטוט מספר 34 מתוך רב"ש.

"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."

(הרב"ש. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

אנחנו דיברנו הרבה פעמים על הנר. מה זה נר? שיש למטה שמן ואחר כך [בתוך השמן] פתילה, ואז למעלה יכול להיות אור, אש. למה זה ככה? כי שמן לא יכול להידלק בעצמו, ויש פתילה שהיא גם לא דולקת בעצמה. פתילה היא מהמילה "פסול", שהיא מתנגדת לאור, כי החומר של הפתילה הוא לא דליק. אבל אם הפתילה מחוברת עם השמן מצד אחד, מהצד השני אנחנו יכולים דווקא להביא אש ואז הנר יידלק. זאת אומרת, כמה שיש לנו דברים פסולים, מתנגדים לדליקה, הם דווקא מחברים את האש עם השמן וזה הופך להיות לנר. הנר כולל שלושה חלקים, השמן בעצמו לא דליק, הפתיל בעצמו לגמרי לא דליק, אבל כשהפתיל סופג את השמן הוא מתחיל להיות דליק ומקור של האור, מקור של האש.

לכן כמה שאנחנו מגלים שאלות, כוונות, מחשבות נגד הרוחניות, נגד הרצון לקבל, שהם פוסלים לנו את העבודה הרוחנית, על ידי זה הפתיל שלנו נעשה יותר עבה, יותר חזק. ואם אנחנו מתגברים עליו, הוא יותר ויותר סופג את השמן, ואז מגיע מלמעלה אור וזה נדלק. ברגע שהפתיל מוכן ומספיק שמן עולה בפתיל, אז הוא מרגיש שיש מלמעלה אור ולכן נדלק. אין בעיה באור שיידלק מלמעלה, שידליק את הפתיל, אלא הבעיה היא בפתיל עצמו, עד כמה שאנחנו, למרות שאלה מחשבות ורצונות נגד הרוחניות, כן רוצים יחד איתם להתחבר לרוחניות, להתחבר מעליהם. ככה בנויה הדליקה, המנורה.

קריין: יש לי כבר פסוק על מה שאמרת.

בבקשה.

קריין: כותב רב"ש.

"זהו דומה כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו.

זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת.

נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה."

(הרב"ש. 5. "ענין זדונות נעשו כזכיות")

לכן אנחנו לא יכולים בלי מחשבות זרות, בלי דחיות שדוחות אותנו מהרוחניות. לא יכולות להיות עליות, אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו שונאים זה את זה, שאנחנו שונאים את הבורא, שאנחנו לא רוצים שום דבר. כל הדברים האלה גם צריכים לבוא עלינו, ואנחנו צריכים להרגיש אותם ולמיין אותם ולהבין בשביל מה הם קיימים בנו. זה מפני שקשר בין גשמיות לרוחניות הוא דווקא על ידי כל הדחיות מהרוחניות שאנחנו מקבלים אותם, מחזיקים אותם, ואיתם יחד בכול זאת מתקשרים לבורא. זה אותו החבל שאנחנו מחזיקים בו וקושרים בין העולם הזה לעולם הרוחני, בינינו לבורא.

לכן לא לפחד מכל המחשבות הזרות, מכל הפסילות, מכל הבעיות, זה הכול "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", וכך אנחנו מגלים קשר חזק בין גשמיות לרוחניות. ואין לנו שום בעיה בזה, אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה, הבורא ברא את זה בצורה כזאת.

שאלה: מה זה המצב שהגוף לא מתנגד לעשות מעשים לטובת הבורא?

אין לנו בעיה לעשות פעולות פיזיות לטובת הבורא, לטובת הנבראים, לטובת כל דבר ודבר, אם אנחנו יכולים לפעולות האלה לצרף רווח פרטי. אני מוכן לעשות כל דבר אם זה כדאי לי, ואז לא חשוב לי איזו פעולה. אנחנו רואים שישנם אנשים שנכנסים לאיזה עסק, ואז הם עובדים מהבוקר עד הלילה כולם, כל הלילה וכל היום, אין שום בעיה, מפני שהם מרגישים את הרווח שלהם, על מנת לקבל. מצד שני, אם אתה תוציא מכל אדם ואדם הכי טוב את הרווח שלו הפרטי, הוא לא יוכל להזיז את האצבע, אין לו אנרגיה, אין לו כוח, הוא לא יכול לעשות שום דבר. אז מה לעשות?

לכן אנחנו צריכים לקבל כוח מלמעלה כדי לעשות פעולות לא להשפיע לעצמנו אלא להשפיע לזולת, לבורא. אנחנו צריכים לקבל כוח מלמעלה. זו בעצם כל העבודה שלנו. איך אנחנו מגיעים לזה שמקבלים כוח מלמעלה? אנחנו צריכים להצטייד בחיסרון כדי לקבל את הכוח הזה, כוח כדי להשפיע. אין לי רצון להשפיע, בשביל מה לי לקבל כוחות להשפיע? לכן אנחנו נמצאים בעשיריות, הבורא לא מין הסתם שבר את הכלי דאדם הראשון להרבה חלקים, ואז אנחנו שנמצאים יחד, על ידי קנאה, תאווה, כבוד שיש לכל אחד בצורה אגואיסטית, מסתכלים על האחרים ובא לנו גם כן להיות כמוהם. זה נקרא ש"קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם", הכוונה היא מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. אבל איפה אני מקבל את ההתרשמות מקנאה, תאווה וכבוד? רק מתוך זה שאני נמצא בעשירייה.

לכן זו העבודה שלנו, להשתדל בעשירייה לקנא בחברים, ולהשתדל לפתח מידת קנאה כזאת שאני אבקש, שאני ארצה שיהיה לי כוח להשפיע. אפילו שהוא נגדי כאילו, אבל יש להם ואין לי, אז אני רוצה. וכך אנחנו נגיע למצב שאני רוצה להיות המשפיע, אני רוצה להיות באהבה. וכשאנחנו כך בעשירייה משחקים בזה, משחקים, כי זה עוד לא דבר אמיתי, אנחנו על ידי זה מעוררים מאור המחזיר למוטב והוא מאיר עלינו. וכשמאיר עלינו, אנחנו מקבלים באמת תכונה כזאת דלהשפיע, ומיד מרגישים את עצמנו שאנחנו נמצאים בעולם הרוחני, במציאות ההפוכה, במציאות עליונה. שיש למעלה מהעולם הזה עוד מציאות אמיתית, נצחית ואנחנו כבר נולדים שם. את זה אנחנו צריכים לעשות, לקיים, לממש, בזמן הקרוב.

שאלה: בדוגמה הזאת של הנר, אמרת שהפתילה היא לא חומר דלק, בערה, היא מתנגדת לרוחניות בעצמה. פה קצת התבלבלתי, השמן, העביות, מה זה? זה הרי גם כן התנגדות.

נכון, גם שמן וגם פתילה הם לא דליקים, אתה לא יכול להדליק אותם. אלא כשהשמן נכנס לפתילה, לפתיל, אז אותם האדים מהשמן שעולים מעל הפתיל הם נדלקים. זו דוגמה לרוחניות.

תלמיד: אבל אם מסתכלים על זה מצד המצבים הפנימיים, אז יש לי התנגדות לרוחניות, בתוך ההתנגדות הזאת מה זה הפתיל ומה זה השמן?

פתיל זה התנגדות לרוחניות. הוא מביא לך כל מיני מחשבות זרות, "לא כדאי, בשביל מה לך, למה לך", וכן הלאה. והשמן זה סתם רצון להגיע למילוי, לתענוג. אז בתענוג כבר לא חשוב לי או להיות ברצון לקבל או ברצון להשפיע, העיקר לקבל תענוג, העיקר למלא את עצמי. הרצון לא משתנה, הכוונה משתנה.

תלמיד: וההתגברות שלי באותה דוגמה של הנר, מה זה?

זה שאתה רוצה את כל המחשבות הזרות נגד הרוחניות, בכל זאת לחבר לחיים שלך ולהדליק אותן. שאתה לא מפחד מה"פסול", ממחשבות זרות, אתה בכל זאת הולך איתן יחד. ואז מחשבות זרות עם החומר, עם הרצון שלך לקבל, הן הופכות להיות לראויות, למוכנות לדליקה, להיות מקור של האור.

יש מאמרים שלמים על זה, גם בזוהר, גם אצל רב"ש. אולי נספק להם את זה?

תלמיד: כן, נכין את זה, זה כל מה שקשור לחנוכה, יש הרבה חומר.

עוד מעט יש לנו את חג חנוכה, חג של האור, אז אנחנו נלמד על זה הרבה.

שאלה: אמרת שצריך להגיע למצב שאנחנו רוצים להגיע לרצון לאהוב, להשפיע. האם זה המצב הכי טוב שיכול להיות, או זה שאני אראה שהחברים רוצים לאהוב ולהשפיע?

ודאי שטוב אם אני אראה את החברים שהם רוצים לאהוב ולהשפיע, ואני אקנא בהם וגם ארצה להיות כמוהם.

שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים בעבודה אנחנו רואים גם אצל החברים שבאמת יש את הפתילה הזו, יש את ההתנגדויות האלה, ומנסים להתגבר, מתגברים וזה שוב פעם חוזר בגדול יותר. מה הביטוי של ההתגברות בכדי להחליק את זה ולעבור כבר לאור?

הביטוי של ההתגברות זה שאני מסכים עם הפתילה, עם ה"פסול", שאני מקבל את כל המחשבות הזרות האלה כדברים הכרחיים בדרך. שאני מברך על הרע כמו על הטוב, שכל מה שמתגלה הם מרכיבים של הכלי הכללי שצריך להתגלות בצורה הסופית, בצורה השלימה. ולכן מה שאני רואה, את כל המצבים האלה עכשיו בדרך ההתפתחות, בדרך ההתקדמות, אני רואה אותם בצורה לא מושלמת, זה טבעי. כשאתה מסתכל על הילד הקטן שנולד, תינוק, הוא מושלם? מה הוא עושה? מלוכלך, בוכה, לא מבין כלום, לא מרגיש כלום, אבל לאט לאט ככה גדלים. לכן כל הצורות האלה הן הכרחיות כדי שאנחנו כך נגדל.

תלמיד: ואם אנחנו רואים חבר בעשירייה במצב כמו שהרב"ש אמר לך "יופי, גם אתה סמרטוט כמוני", וקשה לו הפעם, יותר קשה לו, מה העשירייה יכולה לעשות?

אבל הוא נמצא בתוך העשירייה, הוא לא רוצה לצאת, הוא לא מזלזל בעשירייה, רק אין לו כוחות, אז צריכים לעזור לו כמה שאפשר. תצטערו, תתפללו עבורו, העיקר תפילה, ואתם תראו עד כמה זה עוזר, וכך לכל אחד ואחד.

שאלה: יש מקרים או מצבים שמגיעים, ואתה אומר שאין איך לקחת את זה למעלה מהדעת, או לשייך לבורא, אתה רק מחכה שהמצב יעבור פשוט, כי אתה לא יודע איך לגשת אל זה בכלל. מה לעשות?

זה לא נכון. אתה לא יכול, או שאתה לא רוצה לקחת אותם למעלה מהדעת?

תלמיד: יכול להיות שאני לא רוצה כי אני לא יודע איך לגשת לזה בכלל.

לגשת כך שהכול בא מלמעלה. אמנם אתה לא מסכים, אמנם אתה לא רוצה מצד אחד, ומצד שני אתה צריך להגיד, "בכל זאת זה בא מלמעלה, רק אני לא יכול להסכים עם זה". אז מה?

תלמיד: אבל אני לא יודע איך לעבוד עם זה. להסכים בסדר, מגיע מהבורא, אבל מה הלאה לעשות?

מה הלאה לעשות? לעשות הכול עד שתסכים.

תלמיד: נניח שאני מסכים, אבל אני לא יודע איך לקחת את זה וכמו שאתה אומר עם הפתילה להדליק את זה, איך לגרום למצב הזה להידלק?

זו כבר עבודה אחרת, יותר גדולה. אבל לפחות להגיע להסכמה, להכניע את עצמך כמו רבי עקיבא על הקרש בים, ככה לפחות להיות, שמה שאתה מקבל, אתה מקבל מהבורא. אלא אתה לא יכול להצדיק, אתה לא יכול להבין, יכול להיות שזה יתגלה במשך הזמן, אבל מה שאתה מקבל זה מלמעלה. לפחות בזה אתה לא מפר את ייחודיות הבורא שפועל בכל מקום ועל כל העולם.

תלמיד: וזה לא נקרא לברוח מהעבודה?

אתה לא בורח, אתה משתדל להיות בה עד כמה שאתה יכול. אתה אומר, זה הבורא עושה, "אצבע א-לוקים היא", אבל יותר מזה אני לא יכול להסכים, אבל לפחות להחזיק את עצמי בזה שזה ממנו.

(סוף השיעור)

---

1. "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" ישעיהו י"א ו'↩