שיעור בוקר 19.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמ' 9, דף ט',

פרק ב': "צמצום וקו כולל ב' פרקים",

דברי האר"י, אות א'

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות". כרך א'. חלק א'. בעמוד 9. דף ט'. פרק ב'. כותרת "צמצום וקו כולל ב' פרקים". אנחנו ב "דברי האר"י". באות א'.

חלק ראשון

צמצום וקו כולל ב' פרקים

פרק ב'

"מבאר אשר מאור א"ס ב"ה המשיך קו אור לעולמות, שנאצלו ונבראו

במקום החלל, שנצטמצם. ובו ה' ענינים:"

אות א'

מן אין סוף המשיך קו אור לתוך החלל

"והנה אחר הצמצום הנ"ל, א אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. ואז ב המשיך מן אור א"ס, קו א' ישר ג מן האור העגול שלו ד מלמעלה למטה, ומשתלשל, ויורד תוך החלל ההוא."

קריין: אות א' למטה. מתייחסת ל"דברי האר"י". "אשר אז נשאר מקום החלל".

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) אל תטעה לחשוב, שמפאת צמצום האור מהנקודה האמצעית היה איזה שינוי בא"ס ח"ו. כי אין העדר ותמורה ברוחניות, ואין צריך לומר במקום הגבוה הזה (כנ"ל דף א' ד"ה צריכים עש"ה). אלא ענין הצמצום האמור, נעשה למהות חדשה ונוספת על א"ס ב"ה. באופן, שהא"ס ב"ה נשאר בכל אחדותו הפשוטה כמו שהיה מטרם הצמצום, בסוד הוא ושמו אחד, ודבר הצמצום הנעשה על הנקודה האמצעית, מובן, ליציאת עולם חדש, שמשם נסתלק האור ונשאר מקום חלל וריק על דרך שנתבארו לעיל. ובמקום החלל ההוא, נאצלו כל העולמות כולם כמ"ש לפנינו."

אנחנו צריכים לחשוב כאן על הכוונות שלנו, על הכוונה, בשביל מה אני לומד, למה אני לומד, מה אני רוצה מהלימוד, איך על ידי הלימוד אני מתקרב לבורא ושזו תהיה הדאגה שלי העיקרית. מה שהוא מספר לי על מה שקורה כאן, על פעולות הבורא, על אור אין סוף, עולם אין סוף, קרן האור שמופיעה ואיך שהיא פועלת, רצון לקבל שהתהווה באור אין סוף, אלה דברים כאלה שאני אחר כך אגלה אולי. אבל קודם כל אני צריך שיהיה לי יחס נכון למה שאני שומע ולמה שאני קורא, שכל זה, זה כדי לחבר אותי עם הבורא.

שאלה: אם כך, מה חשוב, לא להתרכז במה שכתוב, רק לנסות למשוך את האור המחזיר למוטב?

שאלתי בדיוק כך את הרב"ש בזמן שזה היה לפני ארבעים שנה, והוא אמר, כן, יותר חשוב שאתה תחשוב על היחס שלך ללימוד ולבורא ממה שעל הלימוד עצמו. אפילו לא חשוב מה שכתוב, כי בכל זאת אתה לא מבין מה שכתוב, אלא מה אתה רוצה מהלימוד. על ידי הלימוד, שאתה נמצא עכשיו ומשתדל איך שאתה יכול, מה אתה רוצה על ידי זה לקבל, לרכוש, לאן להגיע, זה יותר חשוב. כי על ידי הכוונה שלך אתה מקבל את התוצאות.

תלמיד: אבל בכל זאת יש סקרנות.

אין כאן מקום לסקרנות. אין מקום לסקרנות.

תלמיד: לא להתייחס בכלל למה שכתוב, לתוכן?

להתייחס, אבל לא שאני הולך לחקור את הדברים האלה, אלא אני מצפה שהדברים האלה ישפיעו עלי ויפתחו לי את הלב. אני לא מצפה שהדברים האלה שאני עכשיו שומע או קורא שהם יפתחו לי את המוח אלא שיפתחו לי את הלב. הלב מבין. דרך ההרגשה שהיא מגיעה כתוצאה מהכוונה הנכונה, במידת הכוונה הנכונה, כוונה נכונה היא פותחת את הלב ואז אני בלב מבין.

תלמיד: אתה אומר לעשות את הכוונה יותר חשובה מהקריאה.

ודאי שכוונה היא הכי חשובה. אין יותר חשוב מכוונה. על זה אנחנו מדברים בזמן האחרון כל הזמן ואתה עכשיו עדיין לא רוצה לשמוע.

תלמיד: אני רוצה לשמוע.

אתה לא רוצה לשמוע כי אתה מתווכח במקום לספוג את זה. אני מצטער עליך. לא רוצה יותר לדבר על זה, אמרתי לך את הכול. תנסה לחזור על המילים שלי ואיכשהו ליישם אותן, כאן זה מפתח שלך לרוחניות. אם לא, תישאר בהמה.

שאלה: האם הקו מכיל את אור החכמה?

קו מכיל את הכול. קו זה היחס מהבורא לנבראים.

שאלה: כאן הוא רושם על החלוקה לשתי מערכות של קו ועיגול. הכוונה הזאת שלנו שאנחנו מנסים לבנות, למה היא שייכת?

נלמד עוד מעט. יחס הבורא לכל הבריאה זה עיגול, ואחר כך אנחנו מייצבים את זה על ידי היחס שלנו לבורא כך שהוא מתחיל להתייחס אלינו דרך הקו, שאנחנו רוצים להיכנס עמו והוא גם רוצה להיכנס איתנו ליחסים כאלו "אני לדודי ודודי לי"¹, שזה כבר נקרא קו. כמה שאנחנו פותחים אליו יחס מיוחד סלקטיבי, כך לפי היחס הזה הוא משפיע עלינו.

תלמיד: יוצא שדרך הכוונה שלנו אנחנו בכלל משנים איזה שהם חוקים כלליים?

ודאי שכן. על ידי היחס שלנו לבורא אנחנו מוסיפים תנאים בקשר בינינו, בינו אלינו, ודאי. במידה שיש מאיתנו אור חוזר, כך אנחנו מתחילים לגלות אותו, להבין אותו, להרגיש אותו. אור חוזר שלנו זו הכוונה הנכונה שלנו לְמה שהוא נמצא ומתייחס אלינו.

תלמיד: והוא משפיע אלינו דרך החוקים הכללים ואנחנו כנגד זה בונים אור חוזר?

הבורא משפיע עלינו בצורה עגולה ואני רוצה לייצב יחס עימו בצורת קו. מפני שעל ידי הקו יש לי עימו הרגשה של תן וקח, בורא ונברא, וכך דרך הקו אנחנו מגיעים להבנה, להדדיות, להידברות וכן הלאה. בלי זה אין קשר בין בורא ונברא אלא רק דרך הקו.

קריין: אנחנו באות ב' קטנה מתייחסת לדברי האר"י "ואז ב המשיך מן אור א"ס, קו א' ישר".

"ב) אין להבין ענין פעולה זו כמשמעותו השטחית ע"ד פעולה אנושית, שמתחילה פעל כך ואח"כ פעל בדרך אחרת ונסתלק מפעולה ראשונה, כי אין לך הגשמה יותר גדולה מזו, כי הוא יתברך אינו בעל מקרה ושינוי ח"ו, וכמ"ש אני הויה לא שניתי וגו', ואע"פ שאין המדובר בעצמותו ית', אלא רק באור המתפשט ממנו, מכל מקום, כיון שאין שינוי ומקרה ותנועה בעצמותו ית' אלא שהוא בעל מנוחה בהחלט, נמצא שמתחייב להיות כך גם באורו המתפשט הימנו כל כמה שלא הגיע לבחינת הנאצל, דהיינו, כל כמה שלא הגיע לבחינת התלבשות בכלים, כי רק אז יצא מכלל עצמותו ית' לבחינת הנאצל המחודש והמקבל הימנו, וכבר ביארנו שכל החידוש הזה, שורה בעיקר על הכלי של הנאצל, דהיינו בחינת ה"רצון לקבל" שישנו בנאצל, שהרצון הזה, אע"פ שהוא רוחני, מ"מ הוא ודאי חידוש צורה והוא "מקרה" כי אינו נוהג בהכרח בעצמותו ית', מה שאין כן באור שנתלבש בו שהוא אינו מחודש, שהרי נמשך מעצמותו ית' בבחינת "יש מן יש". ומכל מקום ענין הפעלת האור העליון במידת הכלי, דהיינו בבחינת מה שהכלי מתפעל ומקבל מהאור העליון, נופל עליו ג"כ בחינת חידוש, שהוא "מקרה" בהכרח כמובן, ותדע שכל החידושים והשתלשלות המדרגות הנ"ל הנה המה עוסקים רק בערך התפעלותו של הכלי וקבלתו מהאור העליון כי זה לבד מקבל השינויים והריבויים. אמנם האור כשהוא לעצמו, נמצא תמיד בבחינת המנוחה המוחלטת, בהיותו מתפשט מעצמותו ית'. והבן זה היטב ותזכור זה בהמשך כל הלימוד בחכמה הזאת בכל מלה ומלה ממש."

האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, יחס הבורא לנבראים אף פעם לא משתנה. היחס הזה הוא לא משתנה, הוא קבוע, הוא תמיד לטובת הנבראים, על מנת להשפיע במאה אחוז. מצד הבורא הוא לא יודע אחרת לעשות כי הוא בעצמו רק רצון להשפיע, רצון להיטיב, אהבה חלוטה. אם אנחנו רואים שינויים, אנחנו רואים את זה בכלים שלנו, איך אנחנו מקבלים את יחס הבורא. אם לפי השתוות עימו, אנחנו נראה גם את היחס שלו מאה אחוז אהבה וטוב, וכמה שאנחנו שונים ממנו, לפי זה נגלה כמה היחס שלו הוא פחות מלהיות באהבה חלוטה אלינו.

הכול תלוי אך ורק בכלים שלנו. הבורא לא משתנה הוא תמיד טוב ומטיב לרעים, לטובים, לכולם, אין שינוי ממנו, גם יחס הבורא אלינו לא משתנה. אם הוא כולו טוב ומטיב אז בכל מצב, בכל מקום הוא טוב ומטיב. אז מאיפה מגיעים אלינו כאלה מצבים רעים, נוראיים? זה גם מאותו יחס הטוב ומטיב. אלא שאנחנו בכלים שלנו נמצאים במצבים הפוכים מהיחס שלו ולכן אנחנו מרגישים את היחס שלו הפוך. זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל", שבכמה שאני שונה מהבורא, כך אני מקבל את ההשפעה שלו בצורה שונה מהשפעה טובה.

קריין: טור ב', שורה "ולפי".

"ולפי המבואר תבין היטב, כי האור העליון אינו פוסק מלהאיר לנאצלים אפילו לרגע, ואינו נופל ח"ו תחת המקרה והחידוש, אלא, שהוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענין הצמצום והסתלקות האור האמורים כאן, אינם אמורים אלא רק בערך התפעלותו וקבלתו של הכלי, דהיינו הנקודה האמצעית. פירוש, אע"פ שהאור העליון לא פסק מלהאיר, מ"מ הכלי לא קיבל עתה כלום מהארתו, משום שמיעטה את עצמו, דהיינו שמיעט את ה"רצון לקבל" שבו, דהיינו שלא לקבל בבחינה ד' שהיא נקודה אמצעית ממש, אלא רק בג' הבחינות הקודמות הנמצאות בה, שהרצון לקבל קלוש בהם, והרצון להשפיע שולט שם יותר (כנ"ל אות נ' ד"ה עתה תבין). באופן, שהאור העליון לא נתפעל כלל מן הצמצום, ולא שינה דרכו ח"ו, אלא ממש כמו שמאיר בא"ס ב"ה, כן מאיר גם בעת הצמצום ולאחר הצמצום, ובכל העולמות כולם ואפילו בעולם העשיה, בלי שום הפסק אפילו לרגע, אלא הכלים בעצמם, עושים את כל השינויים הללו, כי אינם מקבלים, אלא לפי מידתם, דהיינו "מידת הרצון לקבל" שבהם, כמבואר."

זאת אומרת, האור העליון ממלא את כל המציאות, ואין שום הבדל בכל הרצונות שמתגלים במציאות, מאיר בכולם בשווה. אלא הרצונות בעצמם כשהם מקבלים את האור לפי התכונות שלהם, עד כמה הם מתאימים או שונים מהאור, אז בהתאם לזה הם מרגישים שבאור כביכול יש שינוי, והם לא מודעים או כן מודעים שאת השינויים האלה הם בעצמם עושים ולא שהאור העליון נמצא באיזה שינויים.

זאת אומרת, הבורא רוצה להאיר לכולם, הוא רוצה שכולם יקבלו את היחס שלו בשווה בטוב ומטיב, לא חשוב מי קטן, מי גדול, כל אחד ב-100% שיתמלא, ומי שעוד לא מסוגל לקבל את המילוי הזה במלואו זה מפני שעדיין הרצון לקבל שלו לא מכוון נכון לתכונות האור. אם יגיע למצב שיהיה כמו האור מתייחס לכולם בצורה שווה, אז גם ירגיש את יחס הבורא לכולם בצורה שווה.

שאלה: בזמן הצמצום של המלכות, מה ההתפעלות של הכלי?

ההתפעלות של הכלי בצמצום בזה שהבורא מתייחס אליו באהבה ורוצה להשפיע גם לבחינה ד'. ובחינה ד' בתוך הכלי, מרגישה שהיא לא מתייחסת בצורה שווה לאור כמו שהאור אליה, היא מרגישה בזה בושה ולכן היא מצמצמת את עצמה, ובצורה כזאת היא כביכול מגנה על עצמה מלהיות מנוגדת לאור בצורה פעילה, בפועל, שכך היא מבודדת את עצמה מהאור. פעולה מאוד חמורה, כמו שהוא כותב, עוד נלמד על זה. אבל הכול מפני שהכלי לא יכול להגיע להשתוות עם האור. הכלי לא מרגיש שהוא מסוגל להתייחס לאור, לבורא, כמו שהבורא מתייחס אליו.

שאלה: באות ב' בתחילתה הוא אומר "אין להבין ענין פעולה זו כמשמעותו השטחית ע"ד פעולה אנושית, שמתחילה פעל כך ואח"כ פעל בדרך אחרת". מה הכוונה למקרה, מקריות?

מצד הבורא אין שינויים, כל השינויים הם מצד הכלים. אנחנו נמצאים גם עכשיו באור אין סוף שממלא את כל החלל וכל הכלים והכול. אבל הכלים בעצמם לא מסוגלים להרגיש אפילו שהבורא נמצא בהם, הם לא מסוגלים להרגיש את זה בגלל שמגיע מעבֵר ליחס הבורא, חוק השתוות הצורה. ואז הם לא מסוגלים להרגיש יחס טוב ואהבה אלא איך שהם מתייחסים בחזרה לבורא. ואז יוצא שבזה מקלקלים את המצב.

כמו שנגיד במשפחה, הילד מתנהג רע, אבל ההורים בכל זאת אוהבים אותו ונותנים לו ולא עושים שום שינוי בהתנהגות שלהם בחזרה לילד. וזה לא טוב, אנחנו רואים שבבריאה זה לא כך, כדי לתקן את הילד הם צריכים להתייחס אליו כמו שהוא אליהם, כאילו כמו שהוא אליהם, להראות לו שלא יכול להיות רק מצד אחד אהבה ובצד השני יכולה להיות שנאה, דחייה וכן הלאה.

לכן אנחנו צריכים להראות לילדים יחס פחות או יותר כמו שהם מתייחסים אלינו, ואז בצורה כזאת אתה לאט לאט מכניס אותם לקו, להתנהגות בקו ולא התנהגות בעיגול. כי אם אתה מתנהג איתם בעיגול וכל פעם נותן לו כל מה שהוא רוצה מכל הלב שלך, אז הילד לא מרגיש גבולות, הגבלות, וזה מקלקל אותו מאד לכל החיים, יהיה לו מאוד קשה להסתדר עם אנשים אחרים, עם כולם, כי הם יתייחסו אליו לפי הקו, ולכן כך אנחנו צריכים גם לחנך את הילדים.

שאלה: מה שמספר לנו בעל הסולם על איך שהכלי מתהווה, האם זה אותו תהליך שאנחנו חיים בהתעוררות שלנו בתוך העשירייה לעבר החיבור?

אפשר להגיד שיש בזה משהו, כן, אבל במאה אחוז אתה לא יכול לקחת מהספר ולהכניס את זה לתוך החברה או לתוך החיים שלנו. צריכים כל פעם לראות איך להתאים זה לזה, כי אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה.

שאלה: האם הרע שנוצר הוא מנקודת מבט של הנברא או רק של הבורא? נראה שהאגו כאילו מפריע לראות את ההתפתחות של הנברא ושל מטרת הבריאה.

נכון, האגו מסתיר מאיתנו את הבורא ולכן הוא המקור לכל הרע.

שאלה: האם כשאנו מדברים על האור העליון הכוונה היא לעצמותו או לבורא?

עצמותו זה משהו אחר, עצמותו לא שייך לנו. ושאנחנו אומרים "בורא", אז אנחנו אומרים "בוא וראה", מה שאני מגלה.

שאלה: האם ההתקדמות שלנו תלויה בכמה שנצא ונכנס מהכוונה שלנו?

ההתקדמות שלנו תלויה רק בלבנות את הכוונה שלנו נכונה לבורא. כמו שהוא מתייחס אלינו באהבה, אנחנו צריכים גם להשתדל להחזיר לו כך.

שאלה: איך אני נעשה יותר רגיש לשינויים שבתוכי מהאור העליון?

על ידי השתתפות עם החברים. אנחנו לא יכולים לגלות את האור העליון אלא רק באיזה מין חיבור בינינו, אפילו מינימאלי הקטן ביותר, כי האור צריך לבוא אלינו לכל אחד מאיתנו כשהוא עובר דרך כל החברים ומגיע לאדם שרוצה לגלות את האור העליון, רק בצורה כזאת. לכן הביטול כלפי החברים זה התנאי הראשון להיות כלי לאור העליון.

שאלה: במקומות הריקים שאין בהם אור, בחכמת הקבלה, שאומרים שאין שם אור שהנברא לא יכול לקבל, והבורא מנסה לחנך את הנברא, לפי מה שאמרת קודם שהוא צריך לחנך אותו. אז באמת באותם מקומות ריקים יש אור או אין אור, איך אני מתייחס לאותם מקומות ריקים?

אתה עדיין לא יודע איך להתייחס בכלל אם יש אור, אין אור, באיזו מידה יש אור, עדיין לא שאלות רלוונטיות בשבילך. אבל תדע שהאור ממלא הכול, הוא לא משתנה, הוא הראשון והוא האחרון. ומה שאנחנו מגלים, אנחנו מגלים רק במידת השתוות הכלים שלנו עם האור. לכן על האור עצמו אין לנו מה לדבר, אנחנו מדברים רק על הכלים שלנו באיזו מידת ההשתוות הם נמצאים עם האור ואז אנחנו מדברים על האור. זאת אומרת תופעה בתוך הרצון לקבל שהרצון לקבל מתפעל מהרצון להשפיע שהוא משיג, נקראת "אור".

שאלה: איך להשתחרר מהמשחק שבו אנחנו הפוכים למבורא?

להשתחרר אנחנו לא צריכים מהמשחק הזה. אנחנו צריכים להגיע בכוונות שלנו שאני פועל דרך החברים לבורא בכמה שאני רוצה שהיחס שלי יהיה על מנת להשפיע באהבה, בחיבור, בחום לב. ככה אם אני משתדל לכוון את עצמי לחברים ולבורא, אז בסופו של דבר ביחס שאני מפתח על פני כל מיני מקרים שהבורא מסדר לי, אז אני מגיע ליחסים כאלו שאני מתחיל להרגיש אותו דרך כל המקרים האלה, וככה אז הבורא מתגלה.

שאלה: אם אנחנו אומרים שתכונת הבורא היא שהוא במנוחה מוחלטת, למה אנחנו מתאמצים לתפוס פעם אחת מצב שאנחנו עושים לו נחת רוח, ומצב שני שאנחנו לא מצליחים?

לא מצליחים זה כדי שאנחנו נתחבר יותר, נקבל מהאור דרך החיבור בינינו כוחות נוספים ונוכל להשפיע לו. לא יכולים להשפיע לו, לעשות לו נחת רוח, זה נקרא שאין לנו כלי, שהחיבור בינינו הוא לא הוא מספיק עוצמתי, אז בואו נתחבר קצת יותר ומהחיבור בינינו נתייחס אליו בכוונה נכונה, זה נקרא באור חוזר, ואז בתוך האור חוזר נגלה אותו. סך הכול.

תלמיד: אבל זה נכון לזכור איפשהו באחרית המוח שבעצם לו זה לא משנה, זה תמיד נחת רוח, כל מצב שלנו?

אני לא יודע מה זה אחרית המוח שאתה פתאום אומר, מה זה שייך? אחרית המוח זו הצורה הגשמית איך שאנחנו תופסים את העולם הזה, לרוחניות זה לא שייך.

שאלה: אנחנו לומדים שהאור גורם לכלי לרצות להיות כמוהו. על ידי מה הדבר הזה נגרם, על ידי תענוג שהכלי מרגיש מכך שהוא נותן?

כן, התענוג בכלי הרוחני מזה שמרגיש את עצמו נותן לבורא והבורא מתגלה כמקבל את הנתינה הזאת.

שאלה: תמיד אנחנו מדברים על להשפיע לבורא, אבל מה אנחנו יכולים לתת לבורא אם יוצאים מנקודת הנחה שיש לו את הכול?

אתה לא יכול לתת לו שום דבר, חוץ מיכולת להשפיע לך. אם אתה פותח את עצמך כך שאתה יכול לקבל תענוג מהבורא ואת התענוג הזה אתה יכול לקבל רק כדי להשפיע בחזרה לבורא את התענוג, שאתה רוצה ליהנות מזה שהוא משפיע לך מפני שעל ידי זה אתה מחזיר לו את התענוג, שאתה מעורר בו תענוג מהשפעה, אז בזה אתה נהנה.

נגיד שאתה אדם גדול, ואתה בא לבקר את אימא, ואתה יושב אצלה, והיא נותנת לך משהו לאכול, מה שתמיד אהבת כשהיית ילד. אמנם אתה כבר לא כל כך נמשך לזה, אבל אתה עושה טובה גדולה לאימא מפני שהיא עושה את זה, ואתה מראה לה עד כמה אתה נהנה, והיא נהנית מזה שאתה נהנה ממנה.

זה משהו שתלוי ביחס האדם לבורא, ואת היחס הזה אי אפשר לפתח בלי חברים מפני שאחרת זה יהיה יחס אגואיסטי. ועל ידי חברים, אמנם לא נראה לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה, ומה התועלת מזה, שאלו החברים וזה אני וזה הבורא, עם הבורא אני יכול להיות בקו יחס יפה, הדדי, אבל מה עם החברים? כאן בדיוק העניין, שאם אנחנו לא מעבירים את היחס שלנו לבורא דרך החברים, אנחנו לא יכולים להתייחס אליו בעל מנת להשפיע. לא יכולים.

לכן המתחילים אומרים "עם הבורא אין לי שום בעיה. לבורא אני נותן, מקבל, מרגיש". אבל עשירייה זה משהו שהוא נטל, איזה משהו נוסף שנמצא לידי. הם עדיין לא מרגישים שלהתייחס לבורא בעל מנת להשפיע, דווקא דרך החברים, זה הכלי שמייצב אותנו בעל מנת להשפיע. אחרת זה לא על מנת להשפיע.

לכן היחס לעשירייה צריך להיות כלדבר מאוד מאוד יקר. למה? כי בלי זה אני לא אהיה מכוון בצורה רוחנית לבורא. תחשבו על זה, תנסו להרגיש כך וכך.

ודאי שמצד הלב האגואיסטי שלנו היום אנחנו מכוונים לבורא ועל העשירייה לא חושבים כמעט, אלא בכוח, שמחייבים את עצמנו. אבל אם אנחנו נתקדם עוד יותר, אנחנו נתחיל להרגיש שיחס לבורא לא יכול להיות, אלא רק דרך העשירייה. אני לא מכוון אליו, אני לא מגיע לפורמט כזה, לצורה כזאת שהפעולות שלי הן יהיו מכוונות לבורא, אלא אם כן דרך העשירייה. ומאז אני מתחיל כבר מאוד להחזיק בעשירייה, מאוד להחשיב אותה ולהתקדם נכון.

קריין: עמ' 10, בטור א', דבר המתחיל "ומהאמור תבין..".

"ומהאמור תבין, אשר מ"ש הרב המשיך מן אור א"ס קו אחד, פירושו, אשר מקום החלל בעצמו, דהיינו, הכלי שנתרוקן מאור א"ס, הנה, הוא עצמו גרם להמשכת הקו מאור א"ס, מסיבת המיעוט, שנתחדש ב"רצון לקבל" שבו. כי שיעור מידת קבלתו עתה מאחר צמצום הבחינה ד' שלו, מכונה בשם קו, דהיינו בערך קבלתו הקודמת בבחינה ד' שמילא את המקום כולו, אבל עתה, שאין לה הרצון לקבל הגדול הזה, אלא רק ג' בחינות הרצון הקודמות, אשר הרצון לקבל קלוש בהן כנ"ל, נבחן כמו שהכלי ההוא אינו מקבל יותר מאור א"ס אלא קו אחד של אור, וכל מקום הכלי נשאר ריק ופנוי מהאור, כי אין האור הדק הזה שמקבל עתה, מספיק למלאות כל מקומו של הכלי, שזה עלה לו מחמת חסרון דבחינה ד' שמיעטה אותו כנ"ל. ונתבאר, אשר האור העליון לא נפסק כלל מסיבת הצמצום, וכן לא נשתנה כלל שימשיך האור בבחינת קו אחד, אלא, כל השינוי הגדול הזה נעשה בסיבת כלי הקבלה שנתמעטו אשר עתה לא יוכלו לקבל מאור א"ס אלא שיעור קטן מאד הנקרא קו, דהיינו לפי מידת רצונו, כי לא ירצה יותר מהמידה ההיא, והבן היטב.".

שאלה: בעל הסולם כותב, "דהיינו, הכלי שנתרוקן מאור א"ס, הנה, הוא עצמו גרם להמשכת הקו מאור א"ס, מסיבת המיעוט,". לא ברור למה הכלי עצמו שנתרוקן הוא זה שגורם למשיכה של האור, קו אחד?

כי הכלי מתרוקן והרצון שנשאר ריק, נשארו בו רשימות מהאור, כך זה הטבע, שחלק מאוד מאוד קטן מהמילוי נשאר בתוך הרצון, והרצון משתוקק להחזיר את המילוי הזה בחזרה. וההשתוקקות הזאת היא קובעת עכשיו את הרצון החדש, שזה לא אותו רצון כמו שהיה לפני המילוי.

רצון אחרי מילוי זה כבר רצון שהוא יודע מה זה מילוי, ואז הוא משתוקק להחזיר את המילוי בצורה מכוונת. אנחנו אומרים שאחרי שהכלי קיבל פעם אחת, אז יש לו חוץ מרצון השתוקקות. זאת אומרת, הוא יודע מה הוא רוצה. הוא מכוון למה שהיה בו, את זה הוא רוצה להחזיר. ולא רוצה שום דבר אחר, הוא לא יכול לדמיין לעצמו. הכלי הוא מאוד מאוד החלטי, זה הרשימו שנשאר בו מהמילוי, את המילוי הזה הוא רוצה, זה הכול.

שאלה: אז ההשתוקקות היא למלא את ג' הבחינות שלא יתרוקן מהן האור?

כן. כי יש לו גם התרשמות מהצמצום, איך שבחינה ד' גרמה לו את זה. ולכן ההשתוקקות שלו היא להמשיך את האור שהיה בו על ג' הבחינות הקודמות. את זה אנחנו עוד נלמד, זה תהליך שלם.

שאלה: לגבי הכוונה, אני זוכר שפעם היינו עוברים עם האצבע על כל מילה ומילה בתע"ס, ביחס מאוד מאוד מעמיק, או עם כוונה מאוד פנימית. מה כוחה של המילה בתע"ס ואיך היא משפיעה עלינו?

כמה שאתה יכול להעביר את האצבע על כל מילה ומילה תעביר את האצבע שלך. אנחנו לא צריכים להעביר את האצבעות, אנחנו צריכים להשתדל להבין את מהות השינויים האלה, שמספרים לנו שקורים במציאות, על זה אנחנו מדברים.

על כל מילה ומילה, אפילו שתעמוד על כל מילה ומילה אלף שנה, אתה לא תוכל להיכנס עכשיו פנימה למהות המילים כי לא בזה הכוונה. הכוונה היא על הלב, עד כמה הלב מכוון לעשות פעולות השפעה על ידי חיבור בין כולם, ולכוון את פעולת ההשפעה הזאת לבורא, זאת הכוונה.

היא לא נמצאת במילים עצמן, לכן "לא החכם לומד". אתה רוצה לקשור את הכוונה, כוונת הלב, בכמה שאתה מבין את המילים, וזה לא נכון. שוב אני אומר, כללית כן, אתה צריך פחות או יותר לדעת על מה מדובר, אבל לא עם האצבע על כל מילה ומילה, זו גישה לגמרי לא נכונה. אחר כך אנחנו נגיע להבנת כל מילה ומילה בבעל הסולם, בסופו של דבר, ודאי, אבל לא שבזה תלויה ההתפתחות הרוחנית שלנו. הכוונה שלנו תלויה רק בעומק הלב שאתה יכול להפעיל עם החברים וכלפי הבורא.

תלמיד: האם למילים עצמן בתע"ס יש כוח גם אם אין לי את הכוונה?

אני לא מבין את זה, זה כבר "רוחְניות". לזה אתה צריך ללכת לכל מיני מקומות אחרים וללמוד שם איזה כוח רוחני יש בכל מילה ומילה. את הגישה הזאת אני לא סובל, זה לא אצלנו. תמיד איתך אנחנו נמצאים בשני מקומות שונים.

שאלה: כתוב, "לא יוכלו לקבל מאור א"ס אלא שיעור קטן מאד הנקרא קו,". למה זה "שיעור קטן מאוד"?

כי הוא לא מסוגל להבין, להחזיק, להרגיש את יחס הבורא אליו, אלא במידה שהוא מסוגל לכוון את עצמו לבורא. ולכן הקליטה שלו עכשיו היא מאוד סלקטיבית, מוגבלת אך ורק לפי הכוונה שלו, אך ורק לפי היחס שלו לבורא, ולכן היא מגיעה בקו. הנברא ברצון שלו להיות בקו אחד עם הבורא, זאת אומרת בכיוון אחד עם הבורא, להשפיע לבורא, כך מייצב יחס עימו.

נגיד שאתה נמצא אצל מישהו שמוכן לתת לך את כל השולחן עם הכיבודים עם הכול. אבל אתה לוקח רק משהו קטן אחד כי בזה אתה יכול להביע את היחס שלך לבעל הבית, בצורה אמיתית עם לב גלוי אתה יכול רק בזה שאתה לוקח קצת משהו מאיזו צלחת ואת זה אתה אוכל להנאת בעל הבית. יותר מזה זה יהיה להנאת עצמך, אתה מרגיש שאם אתה מקבל יותר מהצלחת, עם מה שקורה, אז כבר מפעיל בזה כלים אחרים, הנאה אחרת, הנאה עצמית. אז כל עוד אתה לא מפעיל הנאה עצמית אלא הנאה למען בעל הבית, אתה מקבל וזה נקרא מנה קטנה לעומת מה שהוא שם לפניך, או אצלנו כאן זה נקרא "קו דק".

שאלה: איך יחס עגול כלפי החברים הופך ליחס של קו כלפי הבורא?

ההבדל בין עיגול לקו זה שקו הוא אותו עיגול רק בצורה מצומצמת. זה שאני לא מסוגל לתת מכל הרצונות שלי אלא רק מחלק קטן מהם, זה נקרא "קו". זה שאני נגיד אקבל עכשיו כוחות מלמעלה ואני אוכל לקבל את הכול על מנת להשפיע, לתת את הכול על מנת להשפיע, אז אני אהיה בעיגול.

שאלה: בעל הסולם אומר, "הכלים בעצמם, עושים את כל השינויים הללו, כי אינם מקבלים, אלא לפי מידתם,". מה זה בכלל כלי? למי יש כלי?

כלי יש למי שיש רצון להשפיע. רצון לקבל, אם הוא יכול להשתמש עם הרצון לקבל שלו כדי להשפיע לזולת, נקרא שיש לו כלי. לפי המידה, כמה שהוא יכול לקבל על מנת להשפיע, הוא יכול לקבל.

תלמיד: לנו יש כבר כלים או שעדיין לא?

לשכן שלך יש כלי ולך אין. מה זה לנו יש או אין? למישהו יש, למישהו אין.

תלמיד: מה זה שיש למישהו כלי?

כלי זה נקרא שיש לי רצון כזה שאני יכול לצמצם אותו מהנאה עצמית, ולהפעיל אותו בעל מנת להשפיע, שאני משתמש בו.

תלמיד: הוא כותב שאפשר לקבל. מה מקבלים כתוצאה מזה שיש לך כלי או אין לך כלי?

מקבלים בכוונה להשפיע לחבר, לבעל הבית, לבורא, בכוונה להשפיע. מה אני רוצה מהפעולה? אני רוצה מהפעולה שלי שכל התענוג שאני עכשיו מקבל, אני מקבל אותו כדי להשפיע לבעל הבית או לחבר, אחרת לא הייתי מקבל אותו. אני מאוד רוצה לקבל, אבל לא הייתי מקבל, אלא אני מקבל רק בתנאי שבזה אני מעורר בו תענוג. צריכים לחשוב על זה.

שאלה: הדוגמה הזאת שנתת, שקודם אני מצמצם את הרצון שמגיע, והלאה אני מסתכל איך באותו רצון אני יכול להשפיע לבורא. אבל איך? אני צריך להיות בקשר עימו בשביל זה.

גם צמצום אתה לא יכול לעשות אם אתה לא נמצא בקשר עם הבורא. מאיפה אתה לוקח כוחות לעשות צמצום? אתה לא יכול, ברוחניות סתם אתה לא יכול לעשות את זה. זה לא כמו בגשמיות שבושה עוזרת לך, אתה לא יודע בכלל למה אתה מפסיק, למה אתה מפעיל את הרצונות שלך. ברוחניות אתה חייב להיות בקשר עם בעל הבית, אחרת איך אתה מצמצם את עצמך.

תלמיד: אבל איך אחרי זה אני מדרג את הרצון, שאני יכול לקבל תענוג קטן רק בעל מנת להשפיע ולא יותר, איך ההדרגה מתרחשת?

זה מתוך שהנברא מתחיל לגלות את עצמו שהוא מחולק לארבעה חלקים, ארבע בחינות, ואיך הוא נמצא בחיבור עם אחרים כמוהו בעשירייה. ואז הוא כך מחלק את עצמו, ומשתדל דרך זה להכיר את הקשר שלו עם בעל הבית, לגלות. הוא מייצב את עצמו כלפי בעל הבית, איך יכול להיות? בזה שהוא קשור אליו. איך הוא יכול להיות קשור? רק על ידי זה שהוא מקבל, כי אין מה לתת לבעל הבית, לבעל הבית אפשר לתת תענוג מזה שמקבלים ממנו. זה כמו תינוק כלפי אמא, מה הוא יכול לתת לאמא? כמה שהוא מקבל ממנה כך היא נהנית.

תלמיד: יוצא שיש שני תענוגים בו זמנית מהקשר עימו?

נכון. אנחנו עוד נדבר על זה, זה כבר מתבטא במסך.

קריין: אנחנו באות ג' למעלה בעמוד 10 מתייחסת לדברי האר"י "מן האור העגול שלו". אות ג'.

ג) "פירושה של תמונת העגול כבר נתבאר לעיל (פרק א' אות ק'), ומשמיענו בזה, שאפילו לאחר הצמצום נשאר האור העליון בתמונת העגול, שפירושו בלי הבחן מדרגות, וכל ד' הבחינות שוות אצלו במעלה (כנ"ל פרק א' אות ק'), והטעם הוא כמ"ש לעיל (בדיבור הסמוך), אשר ענין החידוש והמקרה אינם נוהגים ח"ו באור העליון, עש"ה, וכל אלו מיני ההתחדשות האמורים, אינם אלא יחסי הכלים בלבד."

שאלה: כשאנחנו עובדים בעשירייה, אנחנו לא עובדים מול בעל הבית, אנחנו עובדים מול החברים. זאת אומרת, שפעם אחת אנחנו נותנים ופעם אחת אנחנו מקבלים.

בכלל בלי בעל הבית? אז אצל מי אתם עובדים, כל העשירייה, אצל איזה בעל הבית? מיהו?

תלמיד: הכוונה שכשאני עובד מול החבר אני לא מרגיש את הבורא.

אז בשביל מה אתה עובד עם החבר?

תלמיד: כדי להגיע לזה בסופו של דבר.

אתה צריך להחזיק אותו לפניך, אחרת זה חצי, זה לא עובד, לא פועל. כל מה שאנחנו עושים, אנחנו ממש כאן ועכשיו צריכים כבר להיות גם מקושרים לבורא. אין פעולה בלי לקשור את עצמנו לבורא. אפילו שאני נמצא לא חשוב באיזה יחסים, בקבוצה, בעשירייה, בחיים מילא, אבל בעשירייה, ביחס לחבר, הכול עם הבורא יחד, אחרת זו לא רוחניות.

תלמיד: כשאני עובד מול חבר, אני גם נותן לו אני לא רק מקבל, זאת אומרת אני גם אקטיבי וגם פסיבי, אז איפה פה אני יכול לעשות את כל העניין הזה של צמצום, מסך, אור חוזר, אם אני גם אקטיבי וגם פסיבי?

תחשוב. מדברים על היחסים, גם עם הבורא מדברים על היחסים. כן, יופי. טוב שתתבלבל ותמצא משהו, ושוב תתבלבל, לא חשוב, אבל כך אתה תבין. זה כמו ילד קטן שלא מבין עדיין ביחסים שלו עם אחרים, אבל לאט לאט על ידי לימוד כזה בפועל, לימוד פרקטי, הוא מוצא את היחס הנכון לכולם וכך מעמיד את עצמו כגדול.

שאלה: יש לי לב ממש כפוי טובה. אני מגלה בוודאות שמשפיעים לי, אני לא מסוגל להודות מעומק ליבי, ואני שונא את זה בעצמי. מה אפשר לעשות, איך לשנות את זה ביחס לכולם ולבורא?

אתה צריך פשוט לשבת ובשקט ללמוד איתנו. תן לעצמך ללמוד. על ידי השאלות שלך לא תגיע לכלום, אתה צריך יותר ויותר להקשיב, לעבוד עוד, ולעבור שוב ושוב על הטקסטים האלה, כמה שתשתדל. תלמד מאחרים.

קריין: אות ד' למעלה דברי האר"י "מלמעלה למטה, ומשתלשל, ויורד תוך החלל ההוא." אות ד'.

ד) "אל תשכח שאין הכונה ח"ו במושגים המדומים במקום גשמי, אלא הזך ביותר מכונה בחינת מעלה, והעבה והגרוע ביותר מכונה בחינת מטה. וכנ"ל (פ"א אות ו') שכל מה שאפשר להבין בהתפשטות האור מהמאציל וביאתו לבחינת נאצל, הוא בעיקר בבחינת חידוש של שינוי הצורה שישנו בנאצל, דהיינו, בחינת ה"רצון לקבל" שנתחדש בו, שאינו נמצא במאציל. ומחמת זה, נבחן הנאצל, שהוא רחוק, עב ושפל ותחתון כלפי המאציל, כי שינוי הצורה מהמאציל עושה כל אלו ומפרישו מבחינת המאציל לבחינת הנאצל. גם ידעת ששינוי הצורה הזאת, דהיינו ה"רצון לקבל", אינו נגלה בבת אחת, אלא שמתרקם לאט לאט, בסדר ד' בחינות, ונגמרת צורתו בתכלית הגדלות רק בבחינה הד'."

הרצון לקבל חייב קודם כל, כמו שקראנו על זה, להתפתח בארבע מדרגות, דרגות, מצבים, וכל פעם הוא נעשה רצון לקבל יותר ויותר גדול.

"ולפיכך יוצא לנו, כי כל שצורת הרצון לקבל שלו קלושה ביותר, דהיינו הבחינה הא' של ד' הבחינות, הרי היא נבחנת לקרובה יותר אל המאציל," שם הרצון לקבל הכי קטן.

והיא חשובה יותר וזכה יותר ועליונה יותר, כי שינוי הצורה שבה אינו כל כך גדול כמו ג' הבחינות שלאחריו. והבחינה הב', שהרצון שבה גדול מבחינה א', הרי היא נבחנת, לרחוקה מן המאציל ביותר ועבה ביותר ושפלה ביותר ותחתונה ביותר מן הבחינה הראשונה, עד שהבחינה הד', היא רחוקה מהמאציל יותר מכולן, ועבה ושפלה ותחתונה יותר מכולן. וז"ש הרב שהקו נמשך, "מלמעלה למטה", דהיינו מבחינה ראשונה עד לבחינה הד' (ולא עד בכלל), שהיא התחתונה ביותר מכולן. וענין מעלה ומטה האמור, נתחדש עתה עם יציאת הקו, כי בטרם שהאיר הקו, דהיינו בשעת הצמצום, לא נבחן שם מעלה ומטה, כנ"ל (פ"א אות ק'), אלא אחר שקיבלה האור בבחינת קו לבד, שפירושו שלא קיבלה אותו בכל ד' הבחינות, רק על ג' בחינות ראשונות שבה לבד, ובחינה ד' נשארה חושך בלי אור, הנה רק עתה, נגלית בחינה ד' לבחינה שפלה ועבה ותחתונה, שעליה נערכות גם כן ג' הבחינות הקודמות לה בכמה שהן זכות וקרובות יותר אל המאציל, כנ"ל. משא"כ, בעת הצמצום, שנסתלק האור מכל ד' הבחינות בבת אחת, לא היה עוד ההכר הזה בין הבחינות, כנ"ל (פרק א' אות ק')."

כך אנחנו מדברים על בניית הקו, שכל פעם הרצון לקבל שונה, עוצמתו שונה, ובהתאם לזה האור שמתלבש בקו הוא גם כל פעם שונה בכל דרגה ודרגה. סך הכול יש לנו ארבע דרגות חוץ מהמקור שזו הדרגה החמישית.

שאלה: כל מה שלא קו זה עיגול, אבל בתוך הקו יש גם בחינת ד' שהצטמצמה?

אנחנו מדברים על אור אין סוף. אנחנו יכולים להתחיל לדבר עליו מרגע שאנחנו מדברים על הרצון שנתהווה באור אינסוף. והרצון הזה, על ידי הקשר שלו עם האור, הוא משתנה, והאור שבו אז מתגלה בצורות שונות, מצורת שורש, ועד א', ב', ג', ד'.

בחינת שורש היא הכי זכה, רצון לקבל הכי קטן, ובחינת ד' היא רצון לקבל הכי עב, רחוק מהבורא, מהמאציל. בהתאם לזה האור שבכל ד' הבחינות האלה הוא שונה, מהמאציל עד הנאצל. אם אנחנו מדברים על זה שהאור כבר מתלבש בכל הרצונות האלה לפי תכונות הנאצל, יוצא שהאור הכי גדול הוא יהיה בבחינת שורש, ובבחינות א', ב', ג', ד' הוא יכול להתגלות פחות ופחות בגלל שהרצון לקבל שבנאצל הוא יותר ויותר.

כמו שהוא אומר "ובחינה ד' נשארה חושך בלי אור, הנה רק עתה, נגלית בחינה ד' לבחינה שפלה ועבה ותחתונה, שעליה נערכות גם כן ג' הבחינות הקודמות לה בכמה שהן זכות וקרובות יותר אל המאציל". ככל שהמאציל יותר קרוב הוא יותר זך, וככל שהמאציל יותר רחוק הוא יותר עב.

שאלה: איך אנחנו יכולים להיות מחוברים לבורא דרך החברים אם אנחנו לא מחוברים עם הבורא מלכתחילה?

אנחנו מחוברים לבורא מלכתחילה, כי הוא ברא אותנו, אבל אנחנו צריכים להגיע בחיבור מאיתנו, מעצמנו לבורא, מרצוננו להתחבר אליו, וזה אפשר רק לפי ההשתוות עימו. כמו שהוא נותן גם אנחנו נותנים, לפי זה יהיה מגע בינינו, רק בצורה כזאת. זה מה שאנחנו מבצעים, זאת כל חכמת הקבלה, איך להתקשר לבורא כדי לקבל ממנו כל טוב מפני שהוא רוצה לתת לנו ולמלא אותנו, ושאנחנו נהיה מוכנים לקבל את זה ממנו כדי למלא אותו, להשפיע נחת רוח לו.

שאלה: האם הצמצום מגביל את כל העוצמה של הרצון או שחלק מהרצון נשאר?

הצמצום לא מוחק את הרצון, הוא רק סוגר את הרצון, ואם הרצון יהיה על מנת להשפיע אז הוא יכול לפעול, ואם על מנת לקבל אז שורה עליו צמצום, זה כל העניין של הצמצום. כי צמצום לא נותן לנברא להפעיל את עצמו ברצון לקבל, אבל ברצון להשפיע, כן, בבקשה, הוא יכול להפעיל את עצמו.

שאלה: לפני הצמצום אפשר להגיד שארבע הבחינות הן ארבע סגנונות של קבלת התענוג?

לפני הצמצום אלה ארבע מידות של קבלת התענוג. אלו מידות לא סגנונות. הנברא לא נהנה מאור חסדים, מאור חכמה, מאור כזה או כזה, הוא נהנה מהרצון לקבל שלו שנהנה מהמילוי. האור שמתפשט בתוך הרצון לקבל הזה הוא אור של תענוג, והנברא מרגיש את התענוג, וכלפי התענוג הכללי הזה הוא אחר כך עושה צמצום.

תלמיד: אז מה קרה אחרי הצמצום, למה הבחינות האלו הופכות לדרגות של שינוי צורה מהמאציל?

על זה נדבר בשיעורים הבאים.

שאלה: ארבע הבחינות הללו נמצאות בכל אדם בעולמנו?

ארבע הדרגות האלה נמצאות בכל נברא ונברא, לא חשוב מיהו ומהו, דומם, צומח, חי, מדבר, אם הוא קיים הוא חייב להיות כלול מארבע הדרגות האלו.

שאלה: למה כתוב שבחינה א' יותר חשובה, כי הייתה שאלה האם הבורא צריך להתגלות באומות העולם דווקא בצורה איכותית?

מה זה שייך אחד לשני, לא הבנתי. מה הקשר בין בחינה א' כמו שאתה אומר לגילוי האור העליון לכל הנבראים?

תלמיד: כאילו נחשב שגלגלתא עיניים יותר זך בהשפעה לאח"פ ואיכות גילוי האור צריכה להיות יותר גבוהה בבחינה ד'.

אני לא מבין מה אתה שואל, זה בלבול.

שאלה: במהלך ההגבלה האור נעלם בבת אחת, למה זה נעלם גם משלושת השלבים הקודמים?

כי "אין מקצת ברוחניות". לא יכול להיות שאם הנברא לא מקבל שזה בחינה ד', יש לו קליטה בג' הבחינות הקודמות, הן לא קיימות בלי בחינה ד'. בחינה ד' מייצבת את יחס הנברא לקבלה. ולכן אם בחינה ד' לא מחזיקה, לא מקבלת, לא מתמלאת עם האור העליון, הוא לא נמצא. וגם בג' הבחינות הקודמות התנאי הזה נקרא "אין מקצת ברוחניות". לאט לאט נקלוט את כל הדברים האלה כך שזה יהיה לנו ברור.

שאלה: הרבה פעמים אתה אומר שמי שיש לו רצון יותר גדול הוא יותר גדול מחברו, ופה אנחנו רואים שבחינה א' שהיא יותר זכה היא יותר חשובה, האם אתה יכול להסביר?

לא, בחינות א', ב', ג', ד', אלה בחינות שנמצאות ברצון אחד. יש רצון, ורצון ברוחניות תמיד כולל בתוכו את כל חמשת החלקים האלה, שורש, א', ב', ג', ד'. ואם אנחנו רוצים להשוות אדם לאדם אז אנחנו משווים אותם לפי הרצון לקבל, שכול אחד יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע. נברא עם נברא, זה כמה שנברא אחד יכול להשתמש בבחינה ד' שלו בעל מנת להשפיע, זאת אומרת עם מסך ואור חוזר, וכמה השני יכול להשתמש בבחינה ד' שלו עם הרצונות של בחינה ד' במסך ואור חוזר. בזה אנחנו מודדים את הכלים.

תלמיד: אבל בפרצוף תמיד יש ראש והראש הוא החלק החשוב יותר וגם זך יותר.

נכון.

תלמיד: אני עדיין לא מבין, הראש הוא זך יותר וגם יותר חשוב בפרצוף, אולי אין קשר בין הפרצוף לחבר ואולי אני גם מבולבל.

בסדר, אני מבין. אם אנחנו מדברים על פרצוף שיש בו ראש, תוך, סוף ובראש אין בכלל עביות, לא מתגלה עביות, יש שם רק תכונות, ובגוף כבר יש מפה ולמטה זו כבר מלכות, אלה כבר רצונות, ואז שם אנחנו בודקים את גוף הפרצוף לכמה הוא מחולק, לחלקים אלו ואלו וכן הלאה, על זה נדבר כשנלמד על הפרצוף, זה השלב הבא.

שאלה: למה האור עשה צמצום והשאיר חלל פנוי?

מה זה השאיר חלל פנוי, אחרי הצמצום נשאר רצון, רצון שהיה בו מילוי ועכשיו המילוי הסתלק נקרא חלל פנוי. הוא מורגש ככה כחלל שאין בו מילוי, כי מילוי היה ועכשיו אין.

שאלה: במהלך השיעור הזה שהוא לא כל כך פשוט, אני מוצא את עצמי במאמץ גדול להתכלל עם החברים וממש לעזור להם להבין ולהרגיש ושהבורא ככה יעיר אותם ויעיר את ליבם וממש יוצא מעצמי. אני שם לב שהרצון שלי לא רואה בזה שום כדאיות, איכשהו אני כנראה בהארת השיעור אולי מצליח לבצע את הפעולות האלה, אבל אני לא מרגיש בזה שום כדאיות. השאלה היא, האם אפשר להתפלל לבורא ולבקש ממנו שיהיה לי טעם בפעולות האלה כדי שאימשך לעשות את הפעולות האלה כלפי החברים כל הזמן?

תבררו, תבררו מה נותן לכם שיעור כמו עכשיו. האם זה שלמדנו שעה וחצי תע"ס זה טוב או שזה יותר מדי? האם יותר טוב אם נלמד יותר כוונות ותנאים לקבלת האור, לחיבור עם הבורא? בבקשה, מה שאתם רוצים. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. לא למדנו את מאמרי בעל הסולם על הבריאה, על הרבה דברים. קראתם ודאי ולמדתם משהו, אבל אנחנו לא למדנו. יש הרבה חומר, אבל כולם דיברו על לימוד "תלמוד עשר הספירות", ואנחנו צריכים בכל זאת ללמוד, בטוח שאנחנו צריכים ללמוד, אולי לא בקצב כזה של שעתיים, שני שליש מהשיעור. הכול תלוי בכם, כתוב "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ".

האם אתם שמחים שאתם לומדים תע"ס או שתהיו שמחים יותר אם נלמד תע"ס לא יותר משעה ושעה וחצי נלמד חומר אחר, נלמד ארבעים וחמש דקות כוונות, או כל מיני דברים כאלה ועוד ארבעים וחמש דקות נלמד על הבריאה, מה שבעל הסולם כותב, את המאמרים שלו על העולמות, על האדם, על החברה, הקדמה לתע"ס, הקדמה לספר הזוהר, כל מיני דברים כאלו, הכול תלוי בכם. בהרבה מהחומרים האלה כבר הייתם, הכרתם אותם, אם תרצו נוכל להוסיף ללימוד שלנו כל דבר ודבר שאתם חושבים שכדאי מאוד שנלמד יחד.

אבל איך שלא יהיה, אתם צריכים לקרוא שוב את מה שעברנו עכשיו בתע"ס, ואם ישנן שאלות בבקשה תביאו אותן לשיעור ולאט לאט ניכנס. בכל זאת העיקר זו הכוונה. העיקר הכוונה, כי בלי כוונה לא נוכל לגלות את מה שקורה באמת.

תלמיד: רצינו לקבל הכוונה ממך לגבי נושא הכנס וגם לגבי החיבור בעשירייה, מהם הצעדים כלפי חיבור בעשירייה ולאן ללכת משם, תוכל לעזור ולכוון אותנו קצת לכיוון של הכנס והנושא שלו?

נדבר ונלמד על זה יחד, זה עוד שבועיים אז פחות או יותר שבוע לפני הכנס, נבקש מכם דווקא, ממחלקת אינפו או ממי שמכין את הכנס להכין לנו גם כניסה לכנס, שאלות, תשובות, חומרים וכך נתקדם. אני מוכן להיות איתכם יחד, בבקשה, אבל אני לא רוצה לעשות שום דבר מעצמי, אני עצלן. החברים צריכים לקבוע. כתוב, "חנוך נער על פי דרכו", מה שאתם חושבים שכדאי נלמד. תבררו את זה טוב ותדברו ביניכם ואז ביחד נעבוד על זה.

(סוף השיעור)

---

1. אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים. (שיר השירים, ו', ג').↩