שיעור בוקר 05.07.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "תפילה"

תפילה של מקובלים היא אחרת לגמרי מהמושג "תפילה" שקיים בקהל הרחב בכל העמים, לאנשים פרטיים, לקהלים, לקבוצות. המילה "תפילה" לא אומרת בעצם כלום.

אנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, כמו שאנחנו יודעים, ולומדים, הם אנשים שיש להם אגו מפותח, הם לא מרוצים משום דבר בעולם הזה ודורשים את הבורא. הם רוצים לגלות אותו, הם רוצים לגלות את מהות החיים, את מטרת החיים, איפה הם נמצאים, בשביל מה? לָמה? לאן? והכול. כשהם באים, מכניסים אותם ללימוד, הם מתמלאים קצת בידיעות. אחר כך מסבירים להם שההתקדמות יכולה להיות רק בתנאי שמתחברים לעשיריות כדוגמת משה רבנו שעשה כך, אנחנו לומדים את זה גם מחכמת הקבלה עצמה, והם עוסקים בעשיריות.

אחרי שמנסים בעצם את כול מה שנמצא בידינו ולא רואים שום סימן יפה, וזה יכול לקחת הרבה שנים, מתחילים להגיע לשבירה. אדם מבין שלא יעזור לו שום דבר, הוא יכול לעשות, אבל מה נשאר לו עוד לעשות? הוא לא יכול לעשות שום דבר כדי להציל את עצמו, כדי לצאת מהאגו שלו, כדי להישאר באגו שלו ולקבל בו משהו, בכלל כלום. זאת אומרת, הוא כבר נמצא במצב של חוסר אונים לגמרי. ואז הוא מתחיל לשמוע שמה שנשאר לו זאת הפנייה לבורא, וזה נראה לו באמת כפתרון. הוא שמע על זה קודם הרבה פעמים, אבל רק עכשיו הוא רואה שבאמת זה הפתרון, שפנייה לבורא רק היא יכולה לעזור לו, להציל אותו, ושום דבר אחר.

ולכן אנחנו מגיעים לנושא הזה שנקרא "תפילה". יש לנו כבר ידיעה איפה אנחנו נמצאים, איזה צעדים אנחנו צריכים לעשות, איפה אנחנו מצליחים ולא מצליחים, מה עם החיבור שלנו, כל דבר, מה שלא עשינו. אלא נשארה רק תפילה, למישהו יותר ולמישהו פחות, אבל בעצם אנחנו מגיעים לזה. ואנחנו רואים את זה גם מהמצב של הקבוצות, שאנחנו כולנו קשורים אליהם והם קשורים אלינו. דיברתי גם עם כמה קבוצות בחו"ל. בקיצור, המצב מתבקש ודוחף אותנו לטפל בפנייה לבורא.

לא לקרוא לזה תפילה, אלא פנייה, בקשה, כי תפילה זאת מילה שמרוב השימוש שלה בהמון היא איבדה את התוכן הפנימי שלה. אנחנו לא מבקשים שום דבר חוץ מתיקון. איך להגיע לזה מכל מיני הבקשות שלנו, ויש רשימה גדולה אולי לכל אחד ואחד של מה אנחנו רוצים, ואיך אנחנו מבררים את זה, גם על ידי התפילה, על ידי הבקשה שזו הכנה, תפילה לפני התפילה. בקיצור, את זה אנחנו נצטרך לברר. אבל אני אומר שבסך הכול זה השלב האחרון. בכל בדיקה, בכל פעולה, בכל מעשה זה השלב האחרון. כי אדם בסופו של דבר צריך להגיע למצב שידיו לא-לוהים ורק בזה הוא מצליח. זה ברור לנו מלכתחילה שרק האור יכול לעזור, המאור המחזיר למוטב, אור התורה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שמענו, אבל לשמוע זה דבר אחד, ולהגיע למצב שאנחנו נזקקים לזה, תלויים בזה ורק בזה, זה דבר אחר.

יש לנו כמה חברים שמצבם דורש את תשומת הלב שלנו ואת הלב שלנו ממש, אז לא נשכח אותם בזמן השיעור. ונחשוב על כל קבוצה וקבוצה, נחשוב עליהם, ונשתדל בבקשה שלנו לחזק אותם, כי אנחנו רואים עד כמה המצב קשה, גם בעולם וגם אצלנו. היצר הרע מתגבר, כך זה עד כמה שמתקדמים לגמר התיקון, ואין לנו כוחות כל כך, ברור שאין כוחות, וחוסר הכוח הוא רק מפנה אותך למקור הכוח שזה הבורא.

אז בואו נקרא, נדבר על זה, נברר את זה, יהיו שאלות ונשתדל לברר אותן. אבל מה שרציתי להגיד, שהנושא הוא החשוב והוא האחרון מכל הפעולות שלנו, ולא רק תקווה, אלא על בטוח זה המעשה שמיועד לעזור לנו.

קריין: קטע ראשון מתוך "זוהר לעם", פרשת "חוקת", 78.

"כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם המעשה ההוא או הדיבור ההוא לא נעשים כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקרוא לו, ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקרוא לו, הוא אינו קרוב, כמ"ש, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. באמת, הוא שיודעים לעורר דבר אמת כראוי."

(זוהר לעם, חוקת, 78)

סדנה

מה חסר לנו כדי לפנות לבורא ולדרוש ממנו? שאם הבקשה, הדרישה, התפילה, הפנייה היא נכונה, אנחנו מיד מקבלים עזרה, ולא חשוב באיזו צורה היא מגיעה. מה חסר לנו כדי לפנות נכון? איך לקרוא לו בצורה נכונה, איך לפנות אליו?

*

מה אנחנו יכולים לענות לקול הפנימי שלנו שאומר שעדיין מוקדם לפנות לבורא? שאין לי עדיין דחף אמיתי, חיסרון אמיתי, שאני יכול עוד לחכות, להמתין, לצבור את הכאבים, את הדרישה ואז לפנות. מה אנחנו יכולים לעשות? איזו תשובה אנחנו יכולים לתת לקול הפנימי הזה, לעלות מעליו ובכל זאת לפנות בצורה שזה כאילו באמת החיסרון האמיתי, שהגיעו מים עד נפש?

כי אם נחכה, אף פעם לא נגיע לנקודה שהיא סופית. תמיד יבוא עוד רצון לקבל שיכסה את זה ויגיד "לא נורא, אתה עדיין לא כל כך זקוק לזה, הפנייה שלך עדיין לא אמיתית". ובאמת היא לא אמיתית, אם אני מרגיש שעוד לא, אז מה לעשות? לפנות בכל זאת. לָמה? איך אני אפנה בכל זאת, זו כאילו איזו חנופה, זה שקר, איך אני אפנה אם אין לי חיסרון אמיתי? ובכל זאת צריכים לעשות את זה. איך אנחנו מארגנים את כל זה? דברו על כל המצב הזה.

*

קריין: קטע שני מתוך מאמרו של הרב"ש, "ג' זמנים בעבודה".

"תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע."

(רב"ש א', ג' זמנים בעבודה)

בואו נחבר תפילה כזאת לבורא, שיעזור לנו להפוך את הרצון שלנו לעל מנת להשפיע. קודם להשפיע ודאי כלפי חברים, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". נחבר מהר תפילה, תוך דקה שתיים שתהיה לנו מוכנה בעשירייה שלנו.

*

קריין: קטע שלישי מתוך מאמרו של רב"ש "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה"

"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע. ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי. אולם האדם צריך לדרוש את זה, ועל זה כתוב, "ציון דורש אין לה". ואמרו חז"ל, "פשט מכלל דבעי דרושה", היינו שצריכה להיות דרישה מצד התחתונים, שה' יתן להם הן האור והן הכלי. "

(רב"ש ב', מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה)

אנחנו מרגישים שמשהו מפריע לנו כדי לארגן את התפילה, הפנייה, הנגיעה בבורא? מה מפריע לנו? נאתר בדיוק מה מפריע לנו לפנות לבורא בצורה אמיתית, כדי שבטוח יענה. בואו נאתר בתוך כל אחד ואחד את אותו המפריע.

*

שאלה: כתוב "מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו". מה זה אומר, שה' יאיר את עיניו?

שהוא יראה מה לדרוש. אנחנו צריכים להבין, כפי שלמדנו, שכלים דקבלה לא מתמלאים, מתמלאות דווקא הכוונות בעל מנת להשפיע. למדנו שאנחנו פונים באמונה למעלה מהדעת. לא כמו שחשבנו שאנחנו נמלא את עצמנו עם דמות הבורא, עם צורת הבורא, עם הרגשת הבורא בצורה שתבוא אלינו, אלא שאנחנו נעצב ונייצר בתוכנו את דמות הבורא, וזה מה שימלא אותנו. שומעים את השוני? לא שהבורא בא וממלא אותי, אלא אני מתמלא בתשוקתי אליו. בונה את הדמות שלו בי, משלי, מעצמי, מזה שאני רוצה להידמות לו, שאני מחפש במה אני יכול להידמות.

דיברנו על זה בקשר לאהבה, שבאהבה אנחנו לא מתמלאים. אנחנו רואים איך האהבה מהר נעלמת כשאני מתמלא במישהו. זה נכבה. ואפילו ההפך, היא הופכת להיות לשנאה ולדחייה. אלא אהבה נקראת שאני כל הזמן מפתח תשוקה למי שאני אוהב, והתשוקה הזאת מחזיקה אותי. זאת אומרת, היא יכולה למלאות אותי בצורה נצחית. התשוקה הזאת נקראת אור חוזר. לא בעולם שלנו, אבל ככה זה כדוגמה לרוחניות.

לכן אנחנו צריכים להבין שהתפילה שלנו היא צריכה למלאות אותנו. היא בעצמה צריכה למלאות אותנו. כשאנחנו מבקשים משהו מהבורא, אנחנו לא מצפים ממנו לקבל אפילו משהו, כבר הפניה אליו זה המילוי. זה נקרא מסך, אור חוזר. מה אנחנו עושים? אנחנו על פני כל מיני הפרעות של עביות, של בעיות, רוצים לפתח צורת פניה. צמצום, לא לעצמי, ומסך, ואור חוזר אליו. ואני לא דורש יותר כלום. מה שיתקבל באור חוזר זה איך שאני בניתי את הדמות, זה מה שממלא אותי. את הבורא בעצמו לא משיגים.

אין כאן כל כך מילים, וההפך, יתר מילים יכולות לטשטש את העניין. אלא תחשבו על זה ותראו. אפילו אמרתי שאולי תכתבו ספר על אהבה. אמרתי, שבחור ובחורה אוהבים זה את זה באהבה גופנית, ורואים שזה נעלם, ככה זה בעולם שלנו. אצל חיות אין דבר כזה, כי אצלם זה לפי עונות הזיווג, וזהו. אצל אדם זה מעורב עם רגשות, הרגל, הרבה דברים, אבל לאט לאט זה נעלם. ואז הם חושבים, איך לעורר? ואפילו שלא נעלמה כל כך, חושבים איך אפשר להגדיל? כי אם לא מגדילים, זה נעלם. ואז הם מגיעים לאיזו החלטה, שאי אפשר, בכל זאת פועל הטבע, ההרגל, אדם לא מסוגל לאהוב מישהו כל הזמן. זה הופך להיות להרגל, והרגל כבר לא נותן לנו שום סיפוק. אז הם חושבים, מה אנחנו יכולים לעשות? אם הם חושבים נכון, הם מבינים שצריכים לגדול בתשוקה, ברצון, בנטייה, בערגה זה לזה. ואז זו יכולה להיות אהבה בוערת ונצחית כל הזמן, הרגשה שמתפתחת כל הזמן. איך היא יכולה להתפתח כל הזמן, הקשר הזה בין שניהם שנקרא אהבה?

כאן הם צריכים להבין שיכולה להיות רק התפתחות המערכת של למעלה מהרצון לקבל, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה. זה כל העניין, זה פשוט המשך. מה היא רוחניות? המשך ההתפתחות הגשמית, רק לכיוון הנצחי, שכל הזמן מתפתח ולא נכבה. שפלוס ומינוס לא שעומדים בצורה הפוכה זה לזה, אלא בתמיכה זה לזה. הכוחות הם אותם כוחות הטבע, רק שהם מסודרים בצורה חדשה, סך הכול. איך כתוב, שהבורא לא עשה שום דבר חדש במעשה הבריאה. זה מה שאנחנו צריכים כאן להרגיש, את עניין הזה. עד כמה הבקשה שלנו היא צריכה להיות לכוח השפעה. מה זה כוח השפעה, סך הכול.

קריין: מבעל הסולם מאגרת י"ט.

""שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם,".

כן, הנקודה הזאת היא בדיוק נקודת המעבר מזמן ההכנה לזמן הביצוע. אנחנו עכשיו פחות או יותר נמצאים בה, לכן צריכים לעמוד בזה ולהשתדל לפרוץ פנימה. כי מה שקודם נראה לנו כמטרה, למלא, לקבל, לא. דווקא כמו שדיברנו, השתוקקות, גדלות הבורא, נטייה קדימה אליו, שהיא לא ממלאה את הכלים שלנו הרגילים, אלא שלמעלה מהכלים הרגילים אנחנו משתוקקים, זה בעצם המילוי. המילוי הוא עד כמה אני מכוון אליו, חושב עליו, בנטייה אליו, זה צריך למלא אותי. לכן כאן צריכה להיות תפילה.

שאלה: אני אומר לגבי עצמי, אני מפחד לבקש בצורה נכונה מהבורא, אני פוחד שהבורא יענה על התפילה שלי, ואני אגיד "רגע, עוד איזה שבוע".

יש דבר כזה, אני מבין אותך, ומה? אבל חוץ מזה, נניח שאני לא רוצה עדיין, ממתין, יש עוד זמן, הקול הפנימי האגואיסטי שלי אומר, "יש לך עוד זמן, אתה צריך עוד לאסוף דברים, עוד לקבל רצון, עוד נחיצות, לחץ, ואז תפרוץ ותבקש בצורה אמיתית", איך אני יכול עכשיו להגיע לצורה האמיתית? על ידי קנאה בחברים. אני צריך להשתדל לראות אותם שהם כבר נמצאים בתפילה נכונה. וכל אחד חייב כך לשחק.

אני רואה על הפרצופים שלכם, סביבך שם ישנם, הם כולם נמצאים עם "פרצוף למטה", למה? צריך להיות דווקא ההפך, כי כל אחד צריך לספק לחבר את גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הבקשה, גדלות התפילה, ואז לכולם יהיה כוח. תעשו את זה מהר, ואל תחכה עוד שבוע ועוד שבוע. אז קודם כל משחק חייב להיות, כדי לארגן בתוך כל חבר וחבר פנייה נכונה לבורא.

שאלה: בקשר לקטע השלישי. המשפט הזה לא ברור לי. " אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'." מה ההבדל בין לעשות נחת רוח לבורא, לבין להשפיע לה'. זה לא אותו הדבר?

נניח שבינתיים זה אותו הדבר. אם אתה לא מבדיל, טוב שאתה מרגיש איפה עדיין אתה לא מבדיל, תחשוב על זה יותר ויותר ואז תגיע לפתרון. אתה לא צריך לקבל פתרון ממישהו, רצוי להתבשל לבד.

שאלה: למה באמת קשה לנו להתפלל לבורא שיעזור לנו?

האגו שלנו לא נותן לנו אפשרות להתפלל לבורא כדי שבאמת יתקן אותנו ויעזור לנו. אלא אם אתה מסתכל על הכלל, אתה רואה שהם מתפללים כך ממש, עם הראש בקיר. מה שאין כן, אנחנו לא מסוגלים.

כנס ביום כיפור לבית הכנסת, אתה תראה בוכים, צועקים, ממש באיזו דבקות. כנס אלינו לאיזו קבוצה ותסתכל מה קורה שם, אני לא רוצה להגיד לך איזו צורה אתה תראה, תראה לבד, תראה בעצמך. למה? כי זו תפילה אחרת. איך אתה יכול לבקש מהרצון להשפיע? בקושי אולי חצי מילה אתה יכול להגיד. מה שאין כן, ברצון לקבל שלך, אתה מוכן כל החיים להתפלל.

תלמיד: אז מה עושים?

מה עושים? צריכים למצוא כותל בלב ואליו להתפלל. כותל זה נקרא אח"פ דעליון, ואליו להתפלל.

שאלה: כתוב בפסקה הראשונה, "לעורר את האמת", מה זה אומר?

לעורר את האמת, בכל מקום זה יכול להיות משהו אחר, זה לפי הדרישה של האדם. כל הפסוקים האלה הם מאוד אישיים, הם כלפי האדם, או שהוא מגיע לייאוש ולא יודע מה לעשות, או שהוא כבר אחרי הייאוש יודע שרק על ידי הפניה לבורא הוא יכול לעזור לעצמו. יכול להיות שהפניה שלו לבורא היא אגואיסטית שיעזור לעצמו, יכול להיות שהפניה היא כזאת שיעזור לעצמו כדי שהוא יטפל באחרים ודרכם ישפיע לבורא. סביב זה אנחנו כל הזמן מסתובבים.

שאלה: איך אנחנו נעזור אחד לשני לבנות את הבקשה הנכונה לבורא בכל פעם שאנחנו מרגישים ניתוק?

בלי ניתוק היית פונה, בלי ניתוק היית משתוקק, בלי ניתוק היית בכלל שם לב לבורא? הבורא מעביר אותך דרך כל מיני מצבים קיצוניים, קוטביים, כדי שסוף סוף תגיע למסקנה שלא יעזור לך כלום בחיים שלך, שאתה תלוי בו, שאתה נמצא לגמרי בשליטה שלו, ואז אפשר להתחיל לדבר איתך. לפני זה האגו שולט עליך.

אתה עכשיו נמצא בשליטת פרעה, הוא עושה איתך מה שהוא רוצה ואתה אפילו לא מודע לזה. עכשיו אנחנו מגיעים למצב שלאט לאט מתחיל להתערב בנו כוח הבורא עד "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", ומתחילים איכשהו לרצות לצאת מזה, משליטת פרעה. מתחילים להבדיל בין שליטת פרעה לבין שליטת הבורא. כי לא יכול להיות אלא או האחד או השני, ואז בוחרים, במה? ואז בוחרים.

שאלה: במאמר כתוב שהרצון הוא ככלי והאור כהשתוקקות, ככוונה. איך לעשות שהרצון הזה יהפוך להיות כמו הכוונה, כמו ההשתוקקות, דומה לבורא, להנות?

הכול מגיע על ידי האור. למה אתה רוצה לעשות משהו עם הרצון, אני לא מבין. אתה בכלל לא צריך לבקש ולהתפלל עבור זה. אתה תבקש לא משהו אמצעי, "אני רוצה רצון חדש". בשביל מה רצון חדש? אתה צריך לבקש משהו סופי. ובאיזו צורה זה יהיה, אל תכתיב לבורא שכך הוא צריך לעשות.

מה אתה רוצה? "אני רוצה לרצות כך וכך". בשביל מה לרצות כך וכך? "כדי להגיע למשהו", אז תגיד ישר שאתה רוצה להגיע למשהו.

שאלה: אני מרגיש שהעולם מחשיך, הופך לשחור לגמרי, וכל מה שאני רואה זה את גדלות החברים וגדלות הלימוד, ומאוד קשה לי לעמוד בזה כיוון שהבורא מראה לי מי אני, האם פשוט להמשיך להתפלל?

יש לך עוד מה לעשות? העולם הולך להיחרב, בכל מקום כותבים על זה. זכיתי אפילו להגיע למצב הזה, כי אם הייתי מסתכל על זה לפני 30, 40 שנה, הייתי חושב שכבר זהו, סוף העולם, דור המשיח, ואני רואה שהיום זה כבר מתבטא כך, העולם כבר נגמר, אין מה לעשות קדימה, הוא נמצא במצב של מבוי סתום. וכך האנשים מתחילים להכיר בזה, מסכימים למצב הזה, ולא שהם רוצים לצבוע את עצמם, לא. ההשגחה העליונה מראה להם שאין להם יותר מה לעשות כאן, אתם קיימים בצורה בהמית, וחושבים רק מהיום להיום, מקסימום למחר, לא יותר מזה, וזו צורת הקיום שלכם. ועוד קדימה מתחילים לקום כל מיני כאלו בעיות גדולות, אקלים, מלחמה, כל מיני דברים.

אנחנו רואים שאין לעולם עתיד. אנחנו חיים בתוך העולם הזה, ואנחנו יודעים שיש עתיד והוא רק בדבר אחד, לא להמשיך בעולם הזה, אלא לעשות זינוק למעלה. אנחנו צריכים להתחיל לעלות, כי הדרגה הבאה לקיום של העולם הזה מדומם, צומח, חי, היא לדרגת המדבר שלא קיימת בעולם הזה. אנחנו רק האמצעי, אמצעים, ממוצע, כמו שיש בין דומם לבין צומח, מצומח לחי, מחי למדבר, אז אנחנו המדבר שבעולם הזה, יש לנו עכשיו דרגה שהיא ממוצעת. אנחנו נמצאים בגופניות בעולם הזה, וברוחניות מתחילים כבר איכשהו לגשש בעולם העליון וצריכים לעבור, זו דרגת "האדם". לכן כתוב, "אתם קרואים אדם.", ולא אומות העולם, לא אלו שלא משתוקקים לעליה רוחנית.

אנחנו נמצאים במצב כזה, מצב לא פשוט, מצב קשה, מצב שדורש הרגשת אחריות, והתפתחות למען האנושות. אבל לפחות יש לנו קצוות, יש לנו במה לאחוז. יש לנו הבנה, יש לנו הרגשה, יש לנו עיניים פקוחות, קצת במשהו, אבל לפחות. והעיקר לא לשכוח שאנחנו, דווקא אנחנו אותו החומר, אותה מדרגה שנמצאת במעבר, כמו מדומם לצומח, מצומח לחי, אנחנו נמצאים במעבר מחי למדבר, ואחרינו כל העולם יעלה לדרגה רוחנית. כתוב "אז יעלה העולם לדרגה רוחנית".

קריין: קטע מס' 4. מתוך מאמרו של רב"ש "ברח דודי".

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

קריין: שוב.

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות." זה בקשר להפצה שלנו. כי מה שאנחנו עושים, אנחנו בזה מתקנים את השכינה. "וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

בסך הכול, כל המאמצים שלנו, כל העבודות שלנו, כל הבירורים שלנו הם מביאים אותנו לדבר אחד, עבור מי אני מתפלל? להתפלל זו הפעולה היחידה שעל ידה אני גורם לתיקונים. ואם אני מתפלל עבור עצמי, זו ודאי קליפה, ונשאר לי רק להתפלל עבור הכלל, שזה התיקון, ואין יותר. התפילה היא האמצעי היחידי ועבור הכלל.

כדאי לנו לחשוב על זה טוב טוב, כי אנחנו עושים הרבה מאמצים לכיוון לא נכון.

שאלה: מה מפריע לתפילה, איזה התנגדויות מתעוררות באדם? אם יש כזאת התנגדות נראה שהתפילה לא אמיתית, מזויפת, ילדותית, נאיבית. נראה שיותר בטוח לעשות משהו בעולם שלנו בידיים וברגליים וכן הלאה. איך לעבוד עם ההתנגדות הפנימית שכל הזמן מופיעה?

צריכה להיות דעה כללית בחברה, בקבוצה, ואז אתם תרגישו שיש לכם יסוד באמת לפנות לבורא ולבקש ממנו. אם אין לכם דעת החברה, האגו שלכם אף פעם לא ייתן לכם אפשרות לפנות לבורא. אם אין לחץ חברתי על האדם, הוא אף פעם לא יבקש את כוח ההשפעה. הוא אף פעם לא יבקש ממש מהבורא. אלא כל הפניות שלו יהיו לאגו שלו לעצמו, ל"פרעה", מה שנקרא. הכוח העליון מתראה לנו או בצורת פרעה או בצורת בורא. הוא אפילו אולי לא מבדיל בין שניהם וזו בעיה.

תפילה יכולה להיות רק תוצאה מלחץ חברתי על האדם. שהחברה מתלבשת ממש, מתנפלת על כל אחד ואחד. עשירייה, כאילו כולם קופצים על כל אחד ואחד מהעשירייה עם הרגליים וממש לוחצים עליו כדי להוציא ממנו את היצר הרע שלו, את העקשנות שלו, את הטמטום שבו, ושירגיש עד כמה הוא חייב להתעלות מעל הטבע שלו הפרטי לטבע של הקבוצה הכללי ומשם להתפלל. זה נקרא "תפילה בציבור".

שאלה: בבקשה הזאת אל החברים כאשר אתה מרגיש את החיסרון, כשאתה מתמוסס בו, כשאתה משנה את עצמך ואתה מרגיש רק את חיסרון החברים, איפה כאן הבקשה הפרטית של האדם, כלומר לא נשאר לזה מקום כיוון שאתה כבר מרגיש את החיסרון של החבר. אז מה זה אומר שאתה מבקש?

מה זה נקרא בקשה פרטית? תסביר לי. מה יש לך פרטי חוץ מזה שעכשיו האגו שלך כך נמצא בך שאתה צריך למחוק אותו, לדכא אותו. מה זה פרטי? אין בכלל בקשה פרטית. בקשה פרטית רק מקלקלת את האדם כי היא מוציאה אותו מהמערכת של אדם הראשון.

זאת אומרת, כשאתה מבקש משהו פרטי אתה בזה עוד מרחיב ומעמיק את השבירה. כשכולנו נפרדנו, על ידי בקשה פרטית אתה עוד יותר מפריד בינינו. ואז לא פלא שהחבר מקייב מתפלל עבור עצמו והעולם נעשה יותר גרוע. עכשיו מובן מאיפה זה.

תלמיד: ברור שזה בגלל שאני מבקש על עצמי, אין ספק. אני מרגיש את חיסרון החבר, כבר אין לי שום בקשה משלי, יש הרגשה רק של חיסרון החבר. מהי היגיעה שלי מכאן ואילך? כיוון שאומרים שהאדם מבקש עבור החברה, אז מה אני מבקש עבור החברה כאשר אני מרגיש רק את חיסרון החבר, כלומר איפה המאמץ שלי בבקשה הזאת?

אתה מבקש שכל העשירייה תתחבר בצורה כזאת שזה יהיה כלי אחד, אמנם קטן, זה יהיה ממש משהו קטן, אבל זה יהיה משהו שהבורא יוכל להתלבש וליהנות בזה, זה הכול. אתם תרגישו את הגילוי שלו, אבל אתם לא מצפים לגילוי שלו, אתם מצפים לעשות לו נחת רוח. אז בכוונה שלכם לעשות לו נחת רוח הוא יתלבש ואתם תרגישו שאתם נותנים לו תענוג ואז התענוג הזה לא יעלם הוא יהיה תענוג גם שלכם וגם שלו ובזה אתם תתחברו.

תלמיד: מהי המדרגה הכי קרובה אלינו, האם היא על עמקות הבקשה או שצריך להיות מכוון בצורה יותר מבוררת לבורא, לחברים?

כן, בדיוק. אנחנו צריכים דיוק, עד כמה בצורה יותר מדויקת אני רוצה לבקש עזרה. אין לי עכשיו רצון להשפיע לחברים, רצון לחשוב עליהם, אני רוצה שיהיה לי. אין לי עכשיו רצון לחבק את כולם שהם יהיו כאחד שאני ממש רוצה לדחוס אותם יחד, אני רוצה שיהיה לי. אני רוצה להיות אחראי עליהם, אני רוצה לבנות את הכלי להשפעה לבורא. לא חשוב, אני לא רוצה אז אני מתפלל, אני מבקש שהחברים יחשבו על זה יחד איתי ו"איש את רעהו יעזורו", שאנחנו נגיע למצב שאנחנו כן נרצה, בהשפעה כללית הדדית אנחנו נרצה. אתם צריכים להבין, אתם יושבים עכשיו לפני, ממש עשירייה חזקה. אם תרצו, עכשיו יהיה הכול, אין שום בעיה, הכול תלוי ברצון שלכם.

שאלה: אמרת שכדי להעלות תפילה אמיתית צריך שהחברה תעזור, כלומר זו תוצאה מהשפעת החברה. אבל האמת, אני לא מרגיש את השפעת החברה כדי להגיע לזה, אז מאיפה זה מגיע, מה זה אומר?

אם אתה לא מרגיש את השפעת הסביבה אז או שאתה לא שומע ולא מרגיש, או שהם לא מפעילים עליך שום השפעה. אבל בסופו של דבר או שהם אשמים או שאתה אשם או שניכם, אבל אם אין לחץ חברתי עליך, אז אין לך מה להעלות לבורא, כי מעצמך אתה יכול להעלות רק מה שהאגו שלך אומר, שזה לגמרי לא מתאים לתגובת הבורא.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו מבקשים שהבורא ירחם עלינו?

זה רגשות, איך אני יכול להעביר לך את זה? נניח שאני אתמול גנבתי בסופר קילוגרם עגבניות, תפסו אותי זימנו לי משטרה. מה אני יכול להגיד להם? המצלמה צילמה אותי, אנשים ראו אותי, המשטרה תופסת אותי ומביאה לבית משפט. מה אני יכול להגיד, במה אני יכול הצדיק את עצמי?

תלמיד: אני לא יכול, אני צריך להגיד "אין עוד מלבדו והכול בא ממנו".

אז הם אומרים, את זה אנחנו לא מקבלים, כולם נמצאים באין עוד מלבדו, אבל יש אין עוד מלבדו שנותן לאחד לגנוב ועל השני הוא שומר שלא יגנוב. אז אנחנו בעולם שלנו נותנים עונש לאדם עבור הבורא, או יותר נכון, מפני שלא ביקש. מפני שיש לו קשר רע עם הבורא, כי הבורא מנהל אותו בצורה כזאת שהוא גונב.

מה אני אומר? אני אומר, זה הכול נכון, אתם צודקים, הבורא לא מטפל בי, אבל למה אני? לא פניתי אליו? אני לא ביקשתי ממנו, אני לא הכנתי את עצמי נכון לפני כניסה לסופר כדי שאני לא אגנוב. אז מה אני מבקש? אני מבקש רחמים. "תרחמו עלי לפנים משורת הדין. מגיע לי עונש על העבר כי לא ביקשתי, אני עכשיו מבקש מכם ודרככם מהבורא שאתם תרחמו עלי". מה זה תרחמו עלי? אין דבר כזה, אנחנו נמצאים במערכת, אבל אני יכול עכשיו לקבל שיעור טוב, לימוד נכון איך ליישר את עצמי וזה נקרא שאני מבקש רחמים.

זאת אומרת, כן מגיע לי עונש, והעונש הזה, זה לא שאני יוצא מזה כך, אלא אני יוצא עכשיו ובהכבדת הלב אני צריך לבנות את היחס החדש. גם העולם הזה מנוהל על ידי אותו הכוח, רק תשים לב בצורה יותר מדויקת ואתה תראה איך שזה עובד. זה נקרא "לפנים משורת הדין".

שאלה: איך אני מחייב את החבר החזק שבעשירייה שלי, לקפוץ עלי עם הרגליים ולהוציא מממני את היצר הרע?

אני אגיד לך מאוד פשוט, אתה יכול להשפיע על אחרים רק בדוגמה. הם צריכים לראות בך דוגמה, שאתה עושה משהו נכון, טוב, למעלה מהאגו שלך, בהתנגדות למי שאתה, אם הם יראו את זה, זה יהיה בשבילם באמת הלימוד הנכון. כל היתר לא כדאי להראות להם כי כל היתר זו הגאווה שלך בלבד. תצליח.

שאלה: במאמר הזה בפסקה הרביעית רב"ש בצורה שיטתית מוכיח שמלבד להתפלל עבור החברה אין עוד על מה להתפלל, ולא רק זה אלא כל היתר זה פשוט קליפה. וכל כך הרבה כתוב על תפילה ולומדים על זה, וכאן בצורה מאוד ברורה הכל מתומצת באיזו נוסחה מאוד פשוטה. למה כל הבירורים האלה? יוצא שאנחנו צריכים לעבור את כל השלבים האלה כדי להגיע דווקא לתפילה הזאת? כלומר, מה המטרה של כל יתר מאמרים על תפילה והבירורים האלה?

אתה צודק, בסופו של דבר אנחנו מגיעים לפעולה אחת, שצריכים לבקש מהבורא שיתקן אותנו, אבל אתה רואה כמה שנים אתה לומד ורק עכשיו אתה מתפלא שזה כתוב כל כך פשוט, ולמה קודם לא שמעת, לא קראת. קודם לא יכולת לראות ולשמוע, כי זה בניית הכלי שכך בהדרגה מגיע לתיקון. מה לעשות, זה לוקח שנים. כל העבודה הזאת לוקחת שנים ואחר כך כבר נמשכת בגוף אחר. זה [נמשך] כל הזמן, עד אין סוף, אין לזה זמן. אנחנו עוד נדבר גם על איך שזה קורה.

זה הכול כדי שסוף סוף תשמע שבסך הכול אנחנו צריכים לתקן, ואני אומר את זה כל פעם כמעט בכל שיעור, אנחנו צריכים לתקן את הכלי השבור של אדם הראשון שהוא מערכת אחת אינטגרלית שנשברה וצריכים לאסוף אותה בחזרה. זה מה שדיברנו עליו.

קריין: "שמעתי" מאמר קכ"ב "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך".

"שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור.

ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו.

לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים ע"י ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה."

(סוף השיעור)