ערב ראש השנה תש"ף

שיעור בוקר 29.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 11, מאמר "מטרת החברה-א'"

mlt_o_rav_2019-09-29_lesson_rb-1984-01-1-matarat-hevra-1_n1_p1_00G43srp

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 11, מאמר "מטרת החברה – א'".

זה המאמר שבזה רב"ש מתחיל את סדרת המאמרים לבניית החברה הנכונה שצריכה להיות, כדי לממש מטרת החיים, מטרת המציאות. גם אנחנו נמצאים בתקופה כזאת, גם שהתחלנו לטפל בחיבור בין העשיריות, וגם שנמצאים לקראת השנה חדשה הבאה עלינו לטובה. אז נחדש קצת את מה שהוא כותב לנו, וניקח את זה לעבודה בינינו.

מטרת החברה - א'

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

אנחנו רואים שרב"ש מביא לנו כאן את כל התהליך בעצם, שאותו אנחנו צריכים לעבור. שהסיבה להתאספות, למה אנחנו מתאספים, זה כדי להגיע למטרת הבריאה. לכן לא לראות את ההתאספות שלנו בצורה קלה, אלא שזה האמצעי ההכרחי המיוחד, שהאמצעי הוא קדוש כמו המטרה שחייב להיות בחשיבות אצלנו כמו מטרת החיים, מטרת הבריאה. כי בלי להתאסף ולבנות חברה וללמוד ביחסים איש לרעהו איך צריכים להתייחס לבורא, כדי לגלות אותו, להידבק בו, אנחנו לא נוכל לזוז מהנקודה שלנו, מהאגו שלנו. לפיכך הוא אומר, "לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'"." ומתוך זה שרוצים להשפיע לה', להגיע לזה, אז אנחנו צריכים להשפיע לחברים מקודם, ומזה נלמד איך להשפיע לה'. אך ורק מתוך זה.

אנחנו לא יודעים מה זה השפעה, אנחנו לא יודעים מה הם חוקי ההשפעה, אלא כשמתחילים להתקרב זה לזה דווקא ממצבים רחוקים, מנוגדים, אז מתחילים ללמוד "כיתרון מתוך חושך" איך אנחנו יכולים להתקרב לבורא. לכן כמה שהחברה היא מגוונת, כמה שחברים שלה הם נמצאים רחוקים זה מזה, מנוגדים זה לזה, אז יש כאן ללמוד דווקא את המצבים המתקדמים להכנת עצמנו לבורא.

לכן אחרי שאנחנו עשינו איזו עבודה בקשר בינינו, בעשיריות הקטנות שלנו, ששם הוא מבין את החברים, מרגיש אותם, קרוב אליהם גם פיסית, ובשפה אחת, אחרי זה מגיע השלב הבא שבו אנחנו צריכים להרחיב את התנאים האלה, להכניס לקשר בינינו עוד יותר נתונים משבירת האדם הראשון, וכך להתקדם.

לכן עכשיו אנחנו עוברים לעשיריות שהן עשיריות בגודל של הכלי האירופאי נגיד, שיש כבר בעיות בשפות, בריחוק, בניתוק, במנטליות, בכל מה שרק אפשר, וזו כבר עבודה אחרת. אבל המגמה זו אותה המגמה להיות כאיש אחד בלב אחד, לחשוב איך אני מחזק את החברים, איך אני נמצא איתם בהשתוות הצורה למעלה מההבדלים. לא מוחקים את ההבדלים, לא הורסים את ההבדלים, אלא מעליהם בונים את עצמנו, וכך על ידי זה אנחנו מקבלים נתונים, הבחנות, תכונות שבהם אנחנו גם נוכל להגיע לחיבור עם הבורא. אי אפשר אחרת, שלב א', שלב ב'.

שאלה: אז מה בעצם, האם יש הבדל בין להשפיע לחברים לבין לאהוב את החברים? האם זה אותו דבר, או שיש מרחק ביניהם?

אהבה זה עניין של יחס, ולהשפיע זה הפעולות. זה לא מוחק אחד את השני, שאתה אומר או זה או זה. אין דבר כזה. אני צריך להגיע לשני דברים, שאני אוהב אותם, ומתוך האהבה הזאת אני משפיע להם את כל מה שהאהבה מחייבת אותי. ולפני זה כשאין לי אהבה, אז אני משפיע להם בכוח, כדי להגיע לאהבה. כשאני מגיע לאהבה, אז האהבה מחייבת אותי להשפיע.

תלמיד: מה ההגדרה המדויקת של לאהוב את החברים, כי זו הקומה הראשונה?

"לאהוב את החברים", זה נקרא שהחבר יותר חשוב ממני. החיסרון שלו, המילוי שלו קודם ממה שאני. ולא להתייאש מזה שכל פעם נראה לי שעוד לא עשיתי, שעוד לא עסקתי בזה, שאני רחוק מזה, שרק עכשיו אני שומע, זה הכול כך בא כל רגע מחדש בהבחנות הללו.

שאלה: בין עשרה גופים החוקים פחות או יותר ברורים. אני לא יודע אם הם ברורים, אבל הם גלויים ונוחים יותר לעבודה, להתקשרות. אבל מה בין עשיריות?

במידה שאנחנו מרגישים את העשיריה שלנו כאחד, אז אנחנו מבינים שהחוקים בין עשיריות הם כמו החוקים שהיו לנו בינינו עד שהתחברנו.

תלמיד: אז עד שאין עשירייה כאחד, אין מקום להתחבר עם עשירייה אחרת.

מצד אחד. מצד שני, אתה רואה שאנחנו אפילו לא עשירייה אחת, כל עשירייה ועשירייה. אבל הבורא כבר מכניס אותנו לשלב ב', וכנראה זה שנהיה נחוצים להתקשר בין עשיריות. אז אנחנו נשתדל להגיע לקשר בינינו בתוך העשיריות.

תלמיד: אז מה הם חוקי היסוד האלה בין עשיריות, עוד לפני שאנחנו אחד?

אותו דבר. כלל ופרט שווים. אותו דבר. גם בין העשיריות צריכים להיות אותם החוקים, אותם היחסים. אנחנו לומדים אותם מהמאמרים האלו. יש לנו גם את רשימת הכללים האלה שסך הכול עשינו כסיכום מהמאמרים האלו, וכך צריך להיות.

שאלה: אתמול כשדיברנו על להתחיל ללמוד עוד פעם את מאמרי החברה, אז אמרנו ללמוד אותם מתוך הסתכלות על החיבור של כל הכלי האירופאי.

נכון, אפילו עולמי.

תלמיד: אז מה זאת הגישה הזאת, אם הכללים הם אותם כללים, והכול הוא כאילו אותו דבר?

אבל כשאתה מתאר לעצמך שאתה צריך לכלול את כל המציאות, את כל הבריאה, את כל מה שאתה רק יכול לתאר לעצמך שאת כל זה אתה רוצה עכשיו לחבק, לייחד, ולהעלות את החיבור בין כל הבריאה, שהדבר הוא תלוי בך.

כמו שאנחנו לומדים היום אפילו מהחיים שלנו, שהבריאה היא אינטגרלית, גלובלית, חייבת להיות כמערכת אחת. הבורא מראה לנו מיום ליום יותר ויותר עד כמה שאנחנו לא נמצאים בזה, ואנחנו נמצאים בגלל זה בשבר גדול, במשבר גדול המאיים, המתקרב. בכל זה אנחנו צריכים לראות שזה הסיוע לנו לגלות את חוסר השתתפות שלנו בבריאה שבחיבור שלנו אנחנו נתקן את זה, וללא החיבור שלנו, לא נגיע לכלום. והתיקון הוא צריך להיות עד הדיוטה אחרונה שבעולם הזה. עד שגם העולם הזה עולה לעולם אין סוף.

תלמיד: עכשיו קראנו את מטרת החברה-א', כן, יש לי פה מלא תאריכים על הספר שקראנו את המאמר הזה. מה עכשיו אתה מוסיף בגישה למאמר הזה ?

אני מסתכל על זה עכשיו לא רק מתוך העשירייה, הקבוצה שלי, שהייתי בקבוצה שהיו בה חמישה או שישה חברים, לא, אני נמצא עכשיו בקבוצה שהיא כל הנשמות, ואני משתדל לראות איך אני חושב עליהם, איך אני מתייחס אליהם, איזו אחריות אני צריך להרגיש כדי שאני באמת אומר, ש"כולם תלויים בי", ושבאמת זה כך.

נגיד עכשיו יש לך כנס אירופאי, האם אתה מרגיש שאתה אחראי עליו? אתה, עזוב את האחרים. לא מחלקים כל מיני עבודות בין האנשים, האם אתה אחראי? או נגיד שמחלקים את כל העבודות, אבל האחראי זה אתה.

תלמיד: מה זה אחראי? מה זה להיות אחראי על כל העולם?

שהצלחת הכנס כחיבור של כל החברים, שהם הגיעו למצב שהבורא יכול להתלבש בהם לפי השתוות הצורה, תלוי בך. זה נקרא ש"אתה לוקח חסרונות מהם, ומקבץ אותם, מחבר אותם, ומתאם אותם לבורא".

תלמיד: איך אתה מקבל את האחריות הזאת?

אבל אתה אחראי.

תלמיד: ברור. אבל איך אתה לא בורח ממנה, ומממש אותה?

תשתדל כמה שאתה יכול, מה מזה אתה יכול לעשות, מה מזה אתה לא יכול לעשות. אם תבקש את הבורא שמשהו הוא יעשה לך, בבקשה. אבל כל אחד מאיתנו הוא אחראי עבור כל העולם.

שאלה: רב"ש כותב "שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה," מה הקשר?

שהוא מעדיף להשפיע לבורא במקום להשפיע לאגו שלו.

תלמיד: על איזה סוג של תאווה הוא מדבר?

לא חשוב.

תלמיד: אבל מה הקשר לאהבת חברים?

זה שהוא יקבל כדי להתקיים זה לא נקרא שהוא מקבל, "לא יגונה ולא ישובח".

תלמיד: מצד אחד יש אהבת חברים, מצד שני למנוע מלקבל תאווה לתועלת עצמי, מה הקשר בין אחד לשני?

שאני לא צריך לקבל לתועלת עצמי כלום, אלא אני מקבל רק כדי להתקיים, זה נקרא הכרחי, לא יגונה ולא ישובח. וכל מה שאני מקבל זה כדי להחיות, למלאות, להחזיק את האחרים. אני כמעבר, צינור לא מקבל כלום, צינור רק מעביר, זה נקרא ש"עובד באמונה למעלה מהדעת".

תלמיד: מה הכוח ההכרחי שמותר לי לקבל מהעשירייה?

כל דבר שיעזור לך להיות בשבילם ובשביל הבורא.

תלמיד: אני צריך להיות גם בצמצום כלפי העשירייה?

אני לא יודע מה זה להיות בצמצום כלפי עשירייה.

תלמיד: לא לקבל לתועלת עצמי.

למה זה כלפי עשירייה?

תלמיד: יש אילו הבחנות שאני צריך לעשות כלפי החברים, מה לא לקבל לטובת עצמי?

מה שלטובתם אתה עושה.

תלמיד: פעולה ממני כלפיהם, לעשות את המקסימום כלפיהם?

כן.

תלמיד: האם יש גם משהו שאני צריך לשים שסתום, גבול, לא לקבל מהם?

לא, למה? רק לטובת כך שאתה ממלא אותם, רק אם אתה עושה לטובתם. לא כדאי לנו לעשות חשבון, "אני לא מקבל, אני לא עושה". כדאי יותר טוב לעסוק בעשייה, בנתינה.

תלמיד: לקבל את התאווה כפי שהוא כאן כותב, כלפי מי צריך להביע את הרצון לא לקבל יותר מהכרחיות?

מיהו המקבל?

תלמיד: אני.

אתה. בשביל מה אתה מקבל? אם אתה מקבל כדי לחיות בדרגת דומם, צומח, חי ובזה להתקיים ולמלאות את החברים ודרכם את הבורא, זו מצווה.

שאלה: רב"ש כותב על היראה, "שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'". וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם." למה צריך יראה? מה היא יראה?

יראה זו הַהַכְוָונָה של האדם כלפי הבורא. האם אני משפיע לו? האם אני יכול להשפיע לו? האם אני יכול להוסיף בהשפעה? זה נקרא יראה.

תלמיד: יראה מלשון פחד?

כן.

שאלה: אם החיסרון של החברים הוא לפניי, איך אני עוזר להם לממש את החיסרון שלהם?

אני יודע מה החיסרון של החברים, כי אני יודע מה צריך להיות החיסרון. החיסרון זה להגיע למצב שכולנו יחד מתקשרים וממלאים את הבורא. ממלאים את הבורא בזה שאנחנו פותחים את עצמנו לזה שהוא יתלבש בנו לפי השתוות הצורה. בזה אנחנו ממלאים אותו, זה שהוא יכול להתגלות, להשפיע, למלאות אותנו.

החברים נמצאים בנטייה הזאת, אין לי שום ספק, אני לא צריך לשאול אותם. אני מקבל מהם התרשמות, אבל היא ידועה לי מראש. אני רק מתפעל כל פעם מההתרשמות הזאת כדי להגדיל אותה יותר. אבל בעצם, אני יודע מי הם החברים שלי, הם אותם הנטיות שחסרות בסך הכול כדי להשלים אותנו לה-ו-י-ה, לעשר ספירות.

שאלה: הרב"ש כתב את המאמר הזה דווקא בשביל ישיבת החברים, מה ערך התרגיל ישיבת החברים, ולמה חשוב להעביר אותה כל שבוע, ומה הצורך בה בכלל?

דבר אחד, בגלל שכך היה נהוג בזמני רב"ש, אז כבר אין לי שאלה אם צריך להיות יותר או פחות, אלא פעם בשבוע, זה בטוח. דבר שני, אנחנו צריכים לפחות פעם בשבוע כשאנחנו מתאספים להזכיר לעצמנו את מטרת החברה, זה שם המאמר, בשביל מה אנחנו מתאספים.

תלמיד: ברור. אבל ישיבת החברים הזאת, זו מחויבות שלנו לקיים אותה או אפשר לפעול לפי רצון, לעשות לא לעשות?

לפי הרצון שלך אנחנו יכולים ללכת הביתה. ישיבת חברים, ודאי שהיא שנואה עליך, אבל אנחנו חייבים לקיים אותה, כמו שכתב רב"ש, כמו שכתבו מקובלים, רוצים או לא רוצים, זו חובה.

תלמיד: היום למשל ראש השנה, אז בטלנו את האירוע הקבוע הזה. עד כמה יש לנו זכות לעשות את זה?

זה נכון מצד אחד, מצד שני יש לנו אירועים אחרים. במשך שבוע ימים אנחנו נשב הרבה יחד, אז זה לא ייקרא "ישיבת חברים" כמו בכל יום ראשון בכל שבוע, אלא זה יהיה בצורות אחרות. אבל התקשרויות ודיבור על מטרת החיים, מטרת החברה, בטוח שיהיו לנו ועוד יותר מישיבת החברים הרגילה.

תלמיד: זה יהיה אצלכם בישראל, ואילו ביתר העולם זה ימי חול. לא נוכל לשבת אתכם, כולם ישבו בעבודה, בבית, איפה שלא יהיה, אבל להתאסף במרכז יוכלו בודדים. ויש כאב גדול שלא נוכל לדבר על מטרת הבריאה, מטרת הקבוצה.

אתה תוכל לראות את זה בזמן אחר. אנחנו בטוח נעמיד את זה בארכיון, ומשם תתקשר ולא תהיה לך בעיה. נעים לי לשמוע שכואב לך שאתה לא תוכל להשתתף בישיבות החברים שלנו. הצער הזה מאוד מועיל להתקדמות.

שאלה: האם יראת ה' בונה את הכלי או שללא הכלי אין יראת ה'?

לא. יראת ה' היא בונה את הכלי.

שאלה: אמרת שצריך להגיע להרגשת אחריות כלפי הכנס בבולגריה, באירופה, שאתה היחיד שאחראי עליו. איך בכלל אפשר להגיע למצב גדול כזה, לאחריות גדולה כזו?

כך כתוב, שכל אחד ואחד הוא אחראי על תיקון האדם הראשון. ובאמת, כמו שכותב בעל הסולם, שישנה רק נשמה אחת, גם אנחנו צריכים להגיע למצב שיש רק אדם אחד. כולנו כולנו בינתיים נראים כל אחד שקיים בפני עצמו, אבל באמת לפי התיקונים שלנו, אנחנו צריכים עד כדי כך להתקרב זה לזה, שאנחנו נרגיש שנמצאים בגוף אחד, בנשמה אחת, במחשבה אחת, ברצון אחד, ושאנחנו באמת נמצאים כאדם אחד, והוא נקרא "אדם".

לכן מתי זה קורה? מתי שכל אחד מאתנו, שעכשיו הוא כתא נפרד בינתיים, כביכול, ממערכת האדם, התא הזה חושב שהוא אחראי על הכול. ובאמת זה כך, כי מכל אחד ואחד מאתנו יש צינור לבורא, וממנו, מאתנו ומטה כלפי האחרים, כך שכל אחד מאתנו הוא מעבר. הוא ככתר, הוא כמלכות של אותה ה-ו-י-ה.

נרגיש את זה. כולנו נצטרך להתחבר בצורה רגשית כזאת. זה ודאי כבר לא העולם הפיזי, אלא העולם הרוחני, שכולנו מתחברים לרצון אחד, זה גוף אחד. לכן אין שום בעיה בזה שאנחנו שבורים ובאים להתחבר, זה דווקא מוסיף. כמו שאנחנו לומדים בהתקשרות בינינו, פי תר"ך פעמים עצמת החיבור.

ואז אנחנו מסוגלים לגלות את הבורא, כי קבלנו הגדלת הרגשות פי תר"ך פעמים. זה מעלה אותנו למצב שברגש, בשכל, בהבחנות אנחנו יכולים להבחין בכל תכונות הבורא. בנו אנחנו יכולים להבחין בהן, בגלל שהוא מתלבש בנו, מתגלה בנו. הכול רק מתוך השבירה.

שאלה: איך לממש את האחריות הזאת בפני הכלי העולמי? דרך תפילה?

בעיקר מאמצים ותפילה. תפילה ללא מאמצים לא עוזרת. תפילה זה נקרא העלאת מ"ן, חיסרון. חיסרון אנחנו צריכים קודם כל להשיג. על ידי המאמצים מגיעים למצב שרוצים משהו באמת. לפי כמה שהשקעתי, לפי זה אני ארגיש כמה שאני רוצה את זה באמת, ואם הייתה יגיעה נכונה ואז מה שאני מרגיש זה ייקרא מ"ן, אז אני יכול להעלות אותו ולקבל עליו מ"ד. זה בתנאי שאני באמת השגתי את החיסרון, שמאוד רציתי להיות בהשפעה ולא יכולתי.

שאלה: מה זה נקרא "הצלחה בכנס" ואיך כל עשירייה יכולה לתרום להצלחה זו?

"הצלחה בכנס" נקרא שאנחנו מתחילים להרגיש את הכלי העולמי או האירופאי לפחות כעשירייה אחת. יש שם ודאי כל מיני קלקולים, אבל בסך הכול מרגישים שיש כאן איזה תחילת החיבור. זה מה שאנחנו רוצים להשיג בכנס הזה.

חוץ מזה, שאחרי הכנס אנחנו נמשיך באותה העבודה. מה אנחנו משיגים בזה? אנחנו משיגים, כמו שדברנו אתמול הרבה, אנחנו משיגים רזולוציה חדשה, קני מידה חדשים. אם קודם בשבילי זו היתה איזו צורה קטנה של העשירייה, אז עכשיו אני רואה את זה כדבר הגדול. ואז אני יכול לראות איפה יש עדיין שינויים גדולים ברצונות, במחשבות, בכוונות. איך לחבר זה עם זה יותר. ודאי שאני לא אוכל לעשות את זה, אבל יהיה לי דחף לפנות לבורא, וככה מתקדמים.

סך הכול, אנחנו הולכים לגבש, לקבץ, לאסוף חסרונות. חסרונות, לא שאנחנו הולכים לחבר ולהתחבר. אנחנו הולכים לנסות לחבר ולהתחבר, אבל, ואפילו שיודעים זאת מראש, זה לא יעזור, בכל זאת כך זה יקרה, אנחנו נראה עד כמה אנחנו לא מסוגלים לזה. קשה, מבולבלים, עייפים, ממש אנושים, ומתוך זה תהיה לנו סיבה לפנות לבורא.

מה שאין כן, בעשירייה שלנו לא כל כך. אין מה לשבור. אם שוברים את העשירייה אז אין כלום. כאן כבר יש לנו כלי שיכול להתרחק ולהתחבר, ושוב להתרחב ושוב להתחבר. ויש לו כבר התכווצות והתרחבות וכן הלאה. בעשירייה אי אפשר לעשות את זה, בסך הכול, כל עשירייה זו נקודה אחת. וגם את הנקודה הזאת אנחנו לא יכולים להרגיש אם אנחנו לא מחברים את הנקודות האלה יחד.

בכלי האירופאי יש לנו הרבה נקודות כאלה, אז אני מאוד מקווה שאנחנו נתחיל להרגיש כבר איזו מידה מהאדם הראשון, מהנשמה הכללית, ובהתאם לזה נתקדם. צריכים לעשות את הצעד הראשון ואז נדע על מה מדובר.

שאלה: הרב"ש כותב, שאהבת הזולת יכולה להתקיים רק על ידי זה שאדם מצליח לצאת מאהבה עצמית, ביטול אהבה עצמית. מה זה בעצם ביטול עצמו?

ביטול עצמו, אדם לא יכול לבטל את עצמו. אתה צודק, אין כאן בכלל מה לחלום ולהשלות את עצמו. אלא ביטול עצמו זה שכלפי החברים הוא שוקל את עצמו בחשיבות פחותה מחשיבות החבר בעיניו. לזה אני רוצה להגיע, למצב שכולם, כל אחד וכולם יחד הם יהיו יותר חשובים ממני בעיניי. ואז לפי זה אני מתייחס אליהם ולכל דבר.

שאלה: מה העשירייה שלנו יכולה לתת לעשירייה האירופאית?

זאת שאלה מאוד מאוד חשובה, גם כללית, גם פרטית. גם כלפי כל אחד וכלפי כל הכלי העולמי. מה אנחנו יכולים לתת? כמו שרב"ש כותב, "איש את רעהו יעזורו". אנחנו צריכים להבין שבעצם הוא כיסה את הכול במאמרים שלו, רק לפעמים אנחנו לא רואים שהוא דיבר על משהו, מפני שאנחנו לא יכולים להעביר מושג אחד למושג השני. נגיד הוא כתב על חשיבות העשירייה, אבל לא כתוב על חשיבות החברה הגדולה, זה אותו דבר. מה אנחנו יכולים לתת לכלי האירופאי? מה שאני יכול לתת לעשירייה שלי, אותו דבר אני ממשיך, ואותו דבר אני יכול לתת לכלי האירופאי.

מה כתוב שם שאני יכול לתת? אני צריך להכניע את עצמי, להראות להם שאני פחות מהם, שאני מוכן לשרת אותם, ושום דבר חוץ מזה אני לא רוצה. אני רוצה להראות להם שאני גדול, ואני יכול לכסות אותם, להגן עליהם, ולעשות הכול מעליהם, זה דבר שני. ועוד יש שם, להיות בשווה, זאת אומרת שאנחנו ביחד נתחבר, נתכלל יחד עד כדי כך שמכל העשיריות תהיה עשירייה אחת, וכך נתקיים, וכן הלאה.

זאת אומרת, יש כאן ללמוד מהפרט לכלל, ומהכלל לפרט.

תלמיד: רב"ש כותב כאן על כך שאנחנו צריכים להתגאות בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות להיכנס לחברה, שבה לכל אחד מאיתנו יש רק מטרה אחת, שהשכינה תשרה בינינו.

כן.

תלמיד: לְמה הגאווה הזאת צריכה לחייב אותנו?

גאווה זה נקרא "ויגבה ליבו בדרכי ה'"¹. שאני לא מרגיש בזה גאווה מעל האחרים, אלא אני מרגיש גאווה בזה שאני קיבלתי מהבורא להיות אחראי, להיות התומך, המושך, העוזר, זה נקרא גאווה. זו גאווה של האיש העובד. כך אנחנו צריכים להבין את זה, זאת אומרת, זו גאווה אחרת מאגואיסטית. אני לא מתגאה כלפי הילד הקטן שלי שאני גדול וחכם, אני לא מתגאה, אני גאה בזה שיש לי ילד ואני יכול ללמד אותו, ולחשוב הכול לטובתו. זה סוג גאווה אחר, במקום שאתה רואה ענוותנותו, שם אתה רואה את גדלותו², זאת אומרת, זו גאווה בענווה.

שאלה: אינטראקציה עם העשירייה יש לי נגיד בשיעור בוקר, ויש לי שלוש פעמים במהלך היום. אינטראקציה עם קבוצה מאירופה יש לי רק בזום בשעה חמש, זה מספיק כדי לממש את הכללים?

לא יודע, תנסו מה שיש.

תלמיד: אז בינתיים לזרום עם הזום בשעה חמש.

בינתיים אתה צריך לעשות מה שקבעו לך. זה הכול. לא לקפוץ ולא לעשות חוקים חדשים, ואיפה שבא לך יותר, או פחות, אלא ישנם כללים, אתה תמלא את הכללים האלה וזהו. ואחר כך נראה, אם צריך לשנות משהו, אז בהסכמה, בעדינות, במחשבה, ולא מתוך הדחף שאני רוצה יותר, או משהו שנראה לי.

שאלה: כל העקרונות לבניית הכלי נמצאים במאמרי רב"ש. פעם נתת לנו תרגיל לקצר אותם, כדי שזה יכנס בנו. אולי בתהליך ההכנה לכנס, כדאי שהחברים יקצרו לעצמם את המאמרים כדי שזה יכנס בהם יותר טוב?

בבקשה, תעשו כל אחד לעצמו. זה מאמר קצר, חצי דף, בבקשה, תעשו את זה. ממש פסקה אחר פסקה, מה הוא כותב, כי הוא כותב כאן בדרך סיבה ומסובב, בצורה מאוד ברורה, פותח זה אחר זה, אז תראו. יהיו לכם כאן חמישה משפטים ובזה הכול יהיה ברור יותר. חוץ מזה רצוי שבכנס אנחנו נזכור את הדברים האלה.

שאלה: איך אנחנו מנסחים שאלה מתוך החיסרון כדי שהשאלה תביא לברור טוב בשיעור לקראת הכנס וכולי?

אם אדם יודע בדיוק על מה שהוא שואל, ויודע את השפה שבה הוא צריך לשאול, אז כבר אין בעיה. ואם הוא לא יודע בדיוק איך לשאול, אז כתוב, שאינו יודע לשאול³, את פתח לו⁴, תעזור לו, שידע בדיוק על מה לשאול.

שאלה: לגבי השם השלם, האם זה משהו שמשיגים ברמה אישית או ברמה קבוצתית ובאיזו צורה?

אתה לא יכול לגלות את הבורא בשום צורה, אלא בה-ו-י-ה שלמה. בדרגה של שורש, או א', או ב', לא חשוב, אבל זאת צריכה להיות ה-ו-י-ה שלמה, עשר ולא תשע, ולא אחד עשרה. אם אין לך ארבע בחינות ושורש שלהן, אתה לא יכול להרגיש שנמצא משהו בתוך הכלים שלך. לכן הכלי חייב להיות שלם.

שאלה: איך לממש גאווה כלפי הכלי העולמי? לדוגמה, כלפי המשימה היומית, אם אני רוצה לממש את המשימה היומית, או משהו ספציפי כלפי הכלי העולמי, מתוך הגאווה הזאת, איך אני עושה את זה נכון?

מאיפה אדם לוקח גאווה?

תלמיד: הרב"ש כותב שאנחנו צריכים להתגאות.

הגאווה כאן זו הרגשת הגדלות שאני שייך אליה, גדלות המשימה שאני שייך אליה, אני מתגאה שאני גם שייך לזה. כאן זו גאווה אחרת לגמרי, שאני שייך למשהו גדול נצחי, שלם, שעכשיו בא ומתקיים ומתרחש, מה שבעל הסולם כותב על דור האחרון, ומתוך זה אני מתגאה. אז הגאווה הזאת זה לא שהיא מעלה אותי, ואני נעשה גאוותן, אלא היא נותנת לי רצון, כוח להיות אחראי, ויחד עם כולם, לממש את המטרה .

(סוף השיעור)

---

1. "ויגבה לבו בדרכי יהוה ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה" (דברי הימים ב, יז', ו')↩

2. "במקום גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא', א')↩

3. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול." (הגדה של פסח)↩

4. "ושאינו יודע לשאול את פתח לו". (הגדה של פסח)↩