כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"

קישינב 6-8.09.2019

מוסר את עצמי להשפעת הסביבה

שיעור 2

שיעור 06.09.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כותב הרב"ש בענין הנשמה, "ענין יניקה, ועיבור". "תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, כלומר כאשר האדם מבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן אימו, היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם המצב שלו עכשיו הרוחני, הלידה הרוחנית שלו, כלומר מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."¹

במצב האגואיסטי האמיתי הנוכחי שלו האדם מאפשר לנשמתו להתחיל להתקיים, להיוולד, להתעבר.

סדנה

אז מתוך מה שאנחנו שמענו עכשיו, מה אני צריך לבטל, מה אני צריך לפתח, איך אני אמור להתפתח, הודות לְמה, אם אני רוצה להתחיל לפתח את הנשמה שלי? גוף יש לי, אני מבין מה קורה איתו, מה קורה עם הנשמה? מה ניתן לנו כדי שאני אוכל לפתח את הנשמה, את ההתחלה שלה? כמו שקורה בעיבור הגוף, זה יכול להיות טיפת זרע, זה מספיק, שצריך להיות מוחדר אל תוך רחם האם ושמתחיל להיות ניזון מהגוף שלה, ובצורה כזאת טיפת הזרע הזו מתחילה לגדול.

איך כל זה קורה ברוחניות, עכשיו, אם אנחנו רוצים להתחיל לפתח את הנשמה שלנו? כולנו אנשים מבוגרים, אנחנו יודעים איך זה קורה בעולם החי, בואו ננסה ליישם את זה בעולם הרוחני.

*

כותב הרב"ש’ "בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

(רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב" 1984)

בואו נחשוב, האם אני יכול להרגיש את עצמי אחראי עבור כולם, עבור כולכם? כך כל אחד מאיתנו חושב, האם אני יכול להיות אחראי עבור כולכם בפני הבורא, לבקש ממנו, לדרוש ממנו שהוא יביא אתכם למטרה? כל אחד מאיתנו יבדוק את עצמו, האם הוא יכול לבקש מהבורא בצורה כזאת? האם אני יכול, האם אני במצב לדרוש, לפנות לבורא שהוא יביא את כל החברים שלי למטרה? אני מבקש עבורם, עבור כולם.

*

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. כלומר, לדבקות בה'. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, אם הם מתחברים יחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. אז יוצא שכדי לנצח את האגו שלי, אני צריך בי לכלול את העשירייה שלי, "תשיעייה" שלי. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."²

אלו בעיות אנחנו רואים בזה?

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. לעלות מעל האגו אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם."

למה בכלל נבחר כזה תנאי, שצריכים להיות הרבה אנשים אבל הם צריכים להתחבר, שכל אחד צריך לכלול את כולם בתוכו, ואז הוא יכול להילחם כנגד עצמו? ובלי לכלול את כולם בי, אני לא יכול להילחם כנגד עצמי. מה זה התנאי הזה בכלל? למה דווקא זה הכרחי כדי לעלות מהדרגה שלנו לרוחניות?

"יוצא שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם." ולכן לא יגיע למטרה.

איך כל הזמן אני יכול לראות את החברים כגדולים ממני? איך אני יכול לנסות לספוג אותם, את כולם, אל תוכי? איך אני יכול לנסות להלביש את תכונתם על תכונתי? זאת אומרת, על ידי התכונות שלהם לבטל את תכונותיי ובזה כבר להיות במצב שאני יכול לקבל את השפעת הבורא. רק במידה שבה אני יכול להעלות, לרומם את החבר בתוכי, במידה זו גם הבורא יכול להשפיע עליי.

למה זה בנוי בצורה כזאת? מאיפה לקחו את הצורך הזה, הנחיצות בבריאת, יצירת האגו וסוג כזה של התיקון שלו? בבקשה לפתור את השאלה בזריזות, זריז, שתים, שלוש דקות פותרים את הבעיה. אין כאן הרבה על מה לחשוב.

*

"כתוב "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת". שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. שהוא חלק מהאימא. לכן, הגם שאין להוולד רצון שבו הוא יוכל לקבל מהאם, אז הוא לא יכול לעשות שום דבר, הוא לא יגדל. הוא צריך לבטל את עצמו כלפי האם, כלומר כלפי הפרצוף העליון, התכונות העליונות ולא לבטא את התכונות האגואיסטיות של עצמו, ובמקרה כזה הוא יוכל לקבל מהפרצוף העליון, כלומר, מהבורא יותר ויותר מילוי ובצורה כזאת יגדל. ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון. באופן כזה עיבור, המדרגה הראשונה של ההתפתחות הרוחנית שלנו, מסתכמת בביטול העצמי המוחלט בפני הכוח העליון, בפני תכונת ההשפעה והאהבה."³

(רב"ש - א'. מאמר 3 "עניין אמת ואמונה" 1985)

כלומר, בכל המקרים של הקיום שלי, אני לחלוטין מבטל את עצמי ואך ורק מנסה לתפוס מה העליון רוצה ממני, ובעיניים עצומות הולך בעקבות זה.

איך אנחנו יכולים לממש את זה בעשירייה? אתם רואים שאפילו ולו בפסוק אחד ממה שאנחנו קוראים, לא כתוב על כמה אנחנו מבינים, עד כמה אנחנו יודעים אלא להפך, זרוק את כל זה הצידה ותנקה את עצמך בכדי להיות מוכן להתמלא מהעליון. בואו נתאר לעצמנו את עצמנו כעוברים בעליון. איך זה נעשה? בשביל זה יש לנו עשירייה.

איך אני מבטל את עצמי דרך העשירייה, כדי דרכה להתחיל לקבל את המילוי הרוחני, כוחות, שיְגַדלו אותי, יְפָתחו אותי? איך אני יכול לבטל את עצמי בפני העשירייה כדי שבאותו המקום שבו אני מבטל את עצמי, אני מקבל הזנה, אני מקבל מילוי, איך אני יכול לעשות את זה בפועל? בואו עכשיו נתחיל לעשות את זה. עכשיו, מרגע זה ואילך, זה הדבר היחיד שאנחנו עוסקים בו, ביטול בפני העשירייה, מחכה למילויים, מילוי רוחני, כלומר של תכונת האהבה, תכונת ההשפעה. בואו נתחיל.

*

" העיקר שכל אחד ואחד, בשום פנים ואופן, לא יחשוב על עצמו, שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בתוך הקבוצה, אלא יבטל את עצמו לגמרי. ידוע שבעשירייה השכינה שורה, הבורא, וזוהי מדרגה שלמה, ולמדרגה שלמה יש ראש וידיים ורגליים, וזה ידוע, ויוצא שאם כל אחד יחשיב את עצמו כמבוטל בקבוצה, אז הוא יהיה כעקב, כסוף כאילו, אז הם יכולים להיות גם ראש וגם גוף וגם כל האברים העליונים. וכשכל אחד חושב על עצמו כך, אז הם פועלים כך שהבורא יתגלה להם, והשפע העליון, והמקור של השפע הזה, והעיקר זה נמשך על ידי אדם שהוא יכול להיות במצב הנמוך כמה שיותר."⁴

בקיצור, בקבוצה הדבר העיקרי הוא לעשות מעצמי אפס. תחלקו את החוויות האלה ביניכם, איך אתם יכולים להפוך את עצמכם לאפס, בבקשה.

בנות, "איזה אפס אני ביחס לכולכן", כל אחת שתספר ככה. מקסימום בצורה אמיתית, כך שכולן יבכו.

*

"אם האדם עצמו אין לו כוח וחשק, ורצון להשתוקק לרוחניות, אבל הוא נמצא בין אנשים המשתוקקים לרוחניות, והאנשים האלה נעימים לו, אז הוא מקבל מהם כוח ההתגברות וסופג את הרצון שלהם, ואת ההשתוקקות, והאידיאלים שלהם, ואף על פי שעם התכונות שלו אין לו את הרצונות האלה והשתוקקויות ואת הכוח, אבל הודות לכבוד שהוא רוחש לאנשים האלה הוא מקבל כוחות חדשים."⁵

לכן, לאף אחד מאיתנו אין הצדקה שהוא לא רוצה להתקדם, ואין אדם בעולם שהיה רוצה בעצמו להתקדם, אין דבר כזה. כי כולנו שברים של אותה מערכת אחת ולכן כל אחד חייב, אם הוא מתקדם אז הוא מתקדם על חשבון אחרים, שהוא מבטל את עצמו כלפיהם או שהוא מושך אותם אחריו.

איך אנחנו עובדים בקבוצות שלנו, במערכת הסגורה הזאת, שאנחנו מושכים אחרינו או שאנחנו נמשכים אחריהם, לסירוגין? במה ואיך כדי כל הזמן להתקדם בשני קווים, בשתי רגליים? איך אנחנו בקבוצות, בקבוצה, בעשירייה, עובדים כך שאני אמשוך אחרים ואני גם אמשך אחריהם?

*

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, ... ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף, זה נקרא עיבור." רוחני. ''עובר'', לפי הגדרה מ"תלמוד עשר הספירות" זו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות,", וזה אומר גם ""עברה ודינין"." כי אדם צריך להיות למעלה מהדעת והגוף שלו מתנגד כי האדם צריך כל הזמן ללכת בהתגברות על העברה והדינים.  ו"זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה"," זו עבודה מאוד קשה לבטל את עצמך כלפי העליון  "שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור"," המצב הקטן ביותר והמוגבל ביותר.

 כלומר, הכול מתחיל מאפס, מהביטול המוחלט באותם הרצונות שבהם אנחנו נמצאים. ולאחר מכן, הבורא מוסיף תכונות אגואיסטיות חדשות, ואנחנו בהדרגה גם מתבטלים כלפי השליטה שלו, שהוא יעשה מאתנו מה שהוא רוצה ולא את מה שאנחנו רוצים. המצבים הללו נקראים "עיבור הנשמה". 

 אם "האדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת,", מסוגל "להאמין" במה שאומרים לו החכמים "עד הסוף," הוא נקרא "עובר". וזו מדרגת המלכות הקטנה ביותר, מוגבלת באפשרויות שלה, וזה אומר זעם "עברה ודינין". מכיוון "שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות" באמונה  "למעלה מהדעת," וכמובן ש"הגוף" שלו מתנגד לעבודה זו,". הרי הוא "צריך להתגבר," על הזעם והדינים ועל הייסורים האלה ולבטל את עצמו כלפי העליון כדי "שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור"," הנשמה, המצב הקטן ביותר והמוגבל ביותר "באפשרות.". וזה המצב שבו האדם מבטל את עצמו בכל מה שצריך. והבורא בתגובה עושה עם האדם את מה שהוא, הבורא, רוצה. 

 

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הדבר הזה, שאני מבטל את עצמי במה שאני חושב שזה אני ה''אגואיסטי'' שלי, ומקבל מהבורא את מה שהבורא עושה בתוכי ה''אלטרואיסטי'', שזה שלו, האני. יש כאן ''שבירה כפולה''. אחד זה שאני מבטל את עצמי לגמרי, ושתיים, כשאני במקום זה עוד מקבל את תכונות הבורא. איך אנחנו יכולים לתאר את זה לעצמנו בקבוצה? אני מזמין אתכם לתוך העיבור הרוחני.

*

 

"חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו," ולכן, האגו הוא מאבד כל שליטה "ורק אז" האדם יכול להיכנס "להקדושה.", כלומר לרוחניות, לתכונת ההשפעה. 

כלומר, העבודה חשובה דווקא שהאדם מגיע לאפס המוחלט. כלומר, כשהוא רואה שהוא מבטל את כל מציאותו, את כל ישותו, את כל עצמותו ולכן, האגו מאבד כל שליטה, ורק אז יכול האדם להיכנס להקדושה, לרוחניות, לתכונת ההשפעה. 

איך אנחנו יכולים לתאר את זה לעצמנו, להגיע לאפס המוחלט? כלומר, לבטל את כל המציאות, ישותו, עצמותו, הכול כולל הכול. ומה אז, מה עם זה שמבטל? גם הוא הופך להיות לאפס. איך אנחנו יכולים לתאר את זה לעצמנו, להגיע ל''אפס המוחלט''? זה המחסום. 

*

שאלה: לגבי המצב הזה שקרה מעבר לפרגוד שמישהו נפל, אתה אמרת תזכרו את הכוונה, אבל לכל אחד בחיים שלנו מחוץ לאולם הזה יש כל מיני מצבים, איך לתפוס את זה נכון?

כל מה שקורה איתנו, קורה מלמעלה, אין מקריות. פשוט החבר פה החליק, לא היה על מה להישען שם מאחורה, שום דבר לא עצר אותו, והוא נפל יחד עם הכיסא, ומאוד נבהל יחד עם זה. אני לא יודע עד כמה הוא פצע את עצמו שם, בעיקרון יש שם מרחק לא כזה גדול, אבל בכל זאת זה היה מפתיע, קורה. אין לי מה להוסיף.

 

תלמיד: איך עלינו, שלומדים את השיטה, להתייחס למצבים דומים כאלה שקורים בחיים מחוץ לקבוצה?

אני לא עוסק בניחושים, בלנחש את העתיד. אבל מה שאני עוסק בו זה, שעל כל המתרחש, לא משנה איזה אירוע קורה, אני עונה בצורה כזאת, שזו שליטת הבורא, ואני צריך להתייחס לזה באמונה למעלה מהדעת. ואז אני אקבל תשובה, אם אני באמת אתעלה מעל זה. ואם לא, אז אני אהיה כמו כל האחרים בעולם שלנו, אתקיים בכל מיני ניחושים מטופשים.

 

שאלה: איך לא לפחד מהתחושה של התמוססות?

אם האדם ממש מרגיש רע הוא מוכן להתמוסס, הוא לא פוחד. לכל אחד יש כאלה רגעים בחיים שבהם הוא מוכן פשוט להיעלם, לא לשמוע כלום, לא להיות קיים. אם אנחנו מעלים את החשיבות של הרוחניות אז אנחנו מגיעים למצב כזה, שלשם השגת הרוחניות שווה להתמוסס, למוסס את האגו שלי, וזהו.

 

שאלה: בשיעור הזה, בחלק 4, כתוב ש''העיקר שאדם לא יחשוב על עצמו''. איך לחשוב אם אני ביטלתי את עצמי או לא ולעשות את הביטול?

לא, השאלה האם אני מבטל את עצמי או לא גם לא צריכה לעמוד על הפרק, פשוט צריכה להיות רק פעולה וזהו. פעולת הביטול העצמי, שאני לא משתמש באגו שלי, במחשבות האגואיסטיות שלי, בגישה האגואיסטית שלי, אלא אני מתמוסס בעשירייה והכול רק דרכה.

 

תלמיד: ולאחר מכן אני חושב האם עשיתי את זה או לא?

אז אתה חוזר לתוך האגו.

 שאלה: אתה כל הזמן מדבר על העבודה בעשירייה, ואנחנו יושבים כאן תשעה.

לא חשוב, נחשיב אתכם כעשרה.

שאלה: אדם סובל ויוצא שהוא רוצה להתמוסס מתוך הייסורים שלו?

זה לא נכון, זה אומר שהוא בורח מהייסורים. האמת ש"להתמוסס" זה שהוא מעלה את הרוחניות מעל מצבו הנוכחי ורוצה להתמוסס בו, כלומר להתקיים בו.

תלמידה: כלומר, בכך שנעלה את חשיבות הרוחניות אנחנו יכולים ממש להימנע מכל הייסורים הגשמיים והבעיות?

לא, כיוון שאת תברחי מהם כדי לא להרגיש את הייסורים הגשמיים, בשביל זה את תשתוקקי להתמוסס איפשהו, במשהו.

תלמידה: התבלבלתי.

בטח שהתבלבלת, כי את רוצה להיכנס למצבים רוחניים כיוון שרע לך במצבים הגשמיים האגואיסטים שלך, כלומר את מעדיפה את הבורא כי איתו טוב. בזה את מחליפה אגו קטן באגו גדול יותר, וכמובן שבמקרה כזה לא ייצא לך כלום.

תלמידה: אז איך לעשות?

צריך לפתח בתוכך, בך, את הגדלות של תכונת ההשפעה, את הגדלות של האפשרות להיות מעל עצמך, עם שכל אחר, עם תכונות אחרות, כדי שהמצבים האלה יהיו חשובים, מיוחדים עבורך. לא בגלל שבצורה כזאת את תברחי מהבעיות הגשמיות, אלא בגלל שבצורה כזאת את רוצה לשמח את הבורא, שאת מעדיפה את עולמו על פני העולם שלך הקטנטן.

תלמידה: ואיך אנחנו ניראה בצורה כזאת?

יפיפיים.

שאלה: איפה אתה מתחבא?

אצלך, כאן בפנים.

תלמיד: אני לא מרגיש את זה בינתיים.

בגלל זה זה נקרא שאני נסתר.

תלמיד: אבל בשביל מה? תעזור לנו.

בזה אני עוזר.

תלמיד: אני חשבתי שאתה איפשהו בין העשירייה לבורא.

גם זה נכון, אבל זה עדיין מסתתר.

תלמיד: זה כבר גילוי, תודה.

כן.

שאלה: האם ייתכן שיהיו עשיריות מעורבות של גברים ונשים?

אני את זה לא מרשה. אפילו אין טעם להמשיך, זה לא יקרה, זה לא יקרה אף פעם.

תלמידה: בכמה ערים כבר יש עשיריות מעורבות.

זה עניינם.

תלמידה: אבל זה אסור?

בטח שאסור, זה מסיח את דעתנו מההתפתחות הרוחנית. בזמן הפנוי מהעשירייה תעשו מה שאתם רוצים, אבל כאשר אתם עוסקים בבעיות הרוחניות שלכם, התפתחות, בירורים, אתם צריכים להיות רק בתוך זה, ובשום אופן לא בשום אינטרסים אחרים. אולי לנשים זה לא כזה נורא, אבל לגברים זאת הפרעה מאוד גדולה, ולכן כזה דבר לא יהיה. אל תחכו שזה יקרה, אני לא מתאר לעצמי הפרעה גדולה יותר מזאת.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים ללכת בעקבות החכמים ובאמונה למעלה מהדעת, אז מה ההבדל בין אמונה למעלה מהדעת לבין אמונה למטה מהדעת?

"אמונה למטה מהדעת" זאת דעת, כל דעת, כאשר לא צריך שום הוכחות, לא מורגש שום דבר באופן ממשי, אני הולך בעקבות איזה שהן הוראות, דוגמות, זו אמונה למטה מהדעת. "אמונה למעלה מהדעת" זה כאשר אני עולה בידיעה שלי מעלה מעלה בדעת, שולל את זה כדי לפתח בעצמי דעת עוד יותר ועוד יותר גדולה, יחד עם זה אני נכנס אל תוך תכונת ההשפעה, מתעורר בי קו ימין, שמאל, אמצע, השגה לא רק של הרצון האגואיסטי, אלא גם של הרצון דהשפעה. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", קו האמצעי, וללכת בעקבות הדוגמות למיניהן זו "אמונה למטה מהדעת".

לכן חכמת הקבלה היא הפוכה לדת, ולכן דתיים, איזה שלא יהיו, שונאים כל כך את חכמת הקבלה, כיוון שכל האמונות, הדתות, הגיעו מזה שחכמת הקבלה התגלתה בעולם לפני ששת אלפים שנים, ומאז היא כל הזמן מגלה את עצמה יותר ויותר, ועל בסיס החולשה של הקיום האנושי, על בסיס החולשה של העבודה עם האגו, כנגד האגו, על בסיס החולשות האלה מיוסדות הדתות, שבהן אומרים, תעשה מה שאומרים לך ותירגע, הכול יהיה בסדר, מחכה לך גן עדן, מחכה לך כל טוב, פרסים, שכר. על מה? על זה שאתה מקשיב למה שאנחנו אומרים. מקובלים אומרים, "לא". אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, רק קח בחשבון שאת האמת אתה יכול לגלות רק כאשר אתה תעלה מעל עצמך, מעל האגו שלך ולא בשום דרך אחרת. לכן, אמונה מעל הדעת ואמונה מתחת לדעת אלו הן שתי מערכות הפוכות, והן אף פעם לא תוכלנה להתקיים יחדיו.

תלמידה: אם אני מבינה אותך נכון, אם אנחנו נמצאים באמונה מתחת לדעת, אנחנו רק סומכים על מה שמישהו אחר אמר לנו.

כמובן.

תלמידה: ואם אנחנו עובדים באמונה למעלה מהדעת, זה מתבסס על הניסויים שלנו ועל מה שעשינו בהתבסס על מה שהחכמים אמרו?

לא. מה שהם אומרים בשבילנו זה לא ציווי. אנחנו צריכים לבדוק את כל זה על עצמנו. אנחנו צריכים ליצור את המערכת הזאת ולגלות אותה. וכל עוד אנחנו לא מגלים מה שאנחנו קוראים, זה רק בשביל לשעשע אותנו במשהו. אנחנו משיגים את הכול הלכה למעשה באופן ממשי, ומתוך זה שמתגלות בנו תכונות חדשות, טבע חדש.

שאלה: האם אפשר להסביר את הזעם.

אני לא זוכר על מה דיברנו.

תלמיד: דיברנו על מדרגות.

מה אכפת לך? גם ככה אתה לא תבין כל עוד לא תגיע לזה. וכשתגיע, כבר לא יהיה לך אכפת מה אמרתי שם. באמת, אני לא מנסה לדחות אותך, אתה דווקא תלמיד שלי שאני מאוד מכבד, אני פשוט לא יודע בקשר למה זה היה. האמת שזה לא חשוב, עכשיו אנחנו יושבים, ואנחנו חושבים, ומנחשים, ודנים, וכל זה לְמה? רק כדי לשכנע את עצמנו בעוד משהו להתבטל בפני העשירייה וזהו. אם היינו עושים את זה עכשיו, אז "טיק" ובאותו הרגע היית מתחיל להרגיש עולם חדש. אז כל זה רק אמצעים כאלה שתומכים ותו לא.

שאלה: איך בזה שאנחנו דנים בשאלה בסדנה אנחנו מביאים תועלת לקבוצה? כשאנחנו מדברים בסדנה על השאלה היומית, אנחנו מדברים על חומר שהוא חדש לנו ואנחנו בכלל לא מבינים על מה מדובר. וברגע מסוים מגיע מצב שאתה לא רוצה לצעוק סיסמאות או דברים ששמענו ממך, כי אין ביטחון שזה יביא תועלת לסביבה, לאחרים. אז איך לעבוד?

צריך ללעוס את מה ששמעת, דרך התכונות שלך. גם זה וגם זה. ושוב, העיקר זה שאני עושה את זה כדי שתהיה לפחות איזו הזדמנות, אפשרות לעלות מעל עצמי, להתעלות. משמע, לקחת את הצד של העשירייה, במשהו להיכנס בתוכם. נגיד שהם מעצבנים אותי. מצוין. נפלא שהם מעצבנים אותי. כלומר, אני צריך קצת להכניע את עצמי, לבטל את עצמי.

והשאלה היא, האם אני צריך להראות להם שאני מתעצבן? האם אני צריך להראות להם שאני מתכופף כלפיהם, מתבטל כלפיהם, למרות שהם מעצבנים אותי? יש פה הרבה ניואנסים.

שאלה: אנחנו כל הזמן אומרים איך להתבטל ולהתפלל עבור החברים. אנחנו תמיד, כל הזמן, מתכוננים למשהו. אתה יכול לתת דוגמה פרקטית כמו של קבוצת מקובלים גדולים שהתחברו ועשו דברים כאלה וכאלה כדי להעלות חשיבות.

כמובן. מה הבעיה? הדוגמה מאוד פשוטה. תלמידי רבי שמעון שכתבו את ספר "הזוהר", הם הגיעו אליו ללמוד. נאמר שזה היה בשלוש לפנות בוקר, ואני חושב שהם התחילו ללמוד בחצות, היות ולפי מדדים של מקובלים בזמן הזה באמת מתחיל יום חדש, מחצות, והם התחילו ללמוד. כאשר הם התחילו, כאשר הם הגיעו לשיעור, הם לא היו מסוגלים להסתכל אחד על השני. שנאו אחד את השני. היו מוכנים לשחוט זה את זה. להרוג. ככה כתוב בספר "הזוהר". והם עבדו על עצמם עד אשר הם הגיעו לחלוטין לדבקות זה עם זה. כולם בעשירייה אחת, באופן כזה שכך הייתה מתגלה להם מדרגה רוחנית חדשה, והם היו כותבים. בעצם, מתוך הלימודים היום יומיים האלה שלהם בנוי ספר "הזוהר".

תלמיד: כן, אנחנו מכירים את זה ממש טוב. אבל הייתי רוצה להראות משהו פרקטי לאנושות, לפלנטה.

לאנושות, בשביל כולם, רק טוב. אתה אל תדאג. אתה תחשוב על העשירייה. כל השאר כבר יבוא מאליו.

שאלה: זו שאלה ששואלת חברה שלנו "מה צריכה להיות התפילה אם אתה מרגיש את עצמך כאוסף של רע וחוסר תיקון"?

הרי זה נפלא. מצוין. מהר קחו אותה אליכם כחברה. אם אנחנו היינו מרגישים את עצמנו כמצבור של רוע, אגו, מה עוד אפשר להגיד? קנאים, כאלה שפלים, הכל, זה הרי נפלא. עד כמה האדם היה רוצה לפחות במשהו, לא להיפטר מזה, נגיד, אבל איכשהו קצת לצבוע את עצמו באיזה צבע טיפה אחר, במשהו, זאת אומרת, שיש לו איזושהי דרישה להשתנות.

שאלה: איך ומתי אנחנו נוכל לחבר את כל האח"פ שלנו?

בשביל זה, קודם כל, צריך להיות לנו גלגלתא ועיניים. ואחר כך יהיה אח"פ. צריכים להיות לכם רצונות דהשפעה. רצון להשפיע. ואז אתם תוכלו לעבוד ברצונות שלכם כבר לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: איך מתוך הביטול זה לא יהפוך לחוסר מעש או לאדישות?

בואו קודם כל נבטל את עצמנו ואחרי זה נראה. את צודקת. יש בזה שאלה. העניין הוא שלא את עצמי אני מבטל, אלא את החלק האגואיסטי שבי, ובמקומו אני מבקש שהבורא ייתן לי כוחות חדשים. את תכונת ההשפעה.

שאלה: אם הוויתור בפני החבר לא מביא לחשיבות המטרה, האם במקרה הזה אתה צריך לוותר לחבר?

אם זה עשירייה אז אני לא עושה שום חשבונות בכלל "מביא למטרה, לא מביא למטרה", העיקר שאם אני מוותר לחבר, בזה אני מתקדם למטרה.

שאלה: נשים אוספות כלי ברצון לגלות את הבורא וגברים בונים מסך על הרצון הזה. ואנחנו ללא הגברים לא יכולות להתחבר, והם גם דורשים מאתנו להיות במצב של "אישה אחת". השאלה היא מי יכול או צריך להתחיל את העבודה, גברים או נשים?

מי שואל?

תלמידה: קבוצת נירנברג.

מי שואל? נשים או גברים?

תלמידה: נשים.

אז נשים צריכות להתחיל.

(סוף השיעור)

---

1. תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם... היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי. (רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)↩

2. בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם. (רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב" 1984)↩

3. כתוב "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת". שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון. (רב"ש - א'. מאמר 3 "עניין אמת ואמונה" 1985)↩

4. העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברה הקדושה, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- אין בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר ל- אין ועקב. (מאור ושמש. פרשת עֶקֵב - ערוך)↩

5. אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים. (בעל הסולם. שמעתי. צ"ט. "רשע או צדיק לא קאמר")↩