התיקון הוא בעשירייה שקיבלת

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.10.25 – אחרי עריכה

מה חדש? שום דבר.

דודי: לכרות ברית זה חדש, לחדש את הברית.

זה נכון.

דודי: חוץ מזה מה עוד יש לנו? באמת מה יש לנו חדש? מיכאל תגיד אתה, מה חדש?

מיכאל: זו השאלה שעכשיו שואלים, האם צריכים לעשות קשר בין העשיריות או מספיק רק להתמקד בעשירייה. קיבלנו תשובה ממך שאנחנו צריכים עכשיו דווקא להתמקד בעשירייה, אבל בכנס להתמקד בקשר בין עשיריות כדי שתהיה תמיכה כללית.

טוב, אל תגיד שהכול קיבלת ממני. את זה בסך הכול העשירייה מקבלת, מתחשבת בזה, מקבלת.

מיכאל: יש עוד בעיה אחת, שבאמת אנחנו לא יודעים איך לפתור, אף אחד לא יודע, והיא שיש עשיריות חלשות. יש לנו חמש מאות עשיריות בכלי העולמי. יש עשיריות חזקות, ואם העשירייה חזקה, אז אתה לא צריך את התמיכה האמיתית מסביב. ברוב העם הדרת מלך זה נכון בכנסים באופן כללי, אבל בגדול אם העשירייה חזקה, אז אתה יכול להתקדם. אבל אם מהעשירייה באים פה ושם אנשים לשיעורים, ופה ושם הם נפגשים.

תאר לעצמך שאנחנו עכשיו יושבים פה שניים, ובמפגש הבא שלושה, ולשיעור באים אחד, שניים, וחלק בזום, זה קשה. אנחנו כבר בדילמה הרבה זמן, מצד אחד זה ברור, ומצד שני להתחיל עכשיו לערבב, אלה חזקים ואלה חלשים, ולא ברור איך להתקדם. אנחנו לא רוצים לערבב עשיריות ולהשאיר רק חלשים, זה אסור. אבל להשאיר כמו שזה עכשיו זה גם קשה.

צריכים לשנות כל פעם.

מיכאל: עשיריות?

עשיריות.

מיכאל: אנשים? גופים? לשנות רשימות?

כן.

מיכאל: זה משהו חדש. אמרת לנו לא לגעת בעשיריות, שזה משהו עד הנצח.

דודי: אמרת לנו שגם רב"ש נזהר מלגעת. אמרת שלא כדאי לגעת, תעזבו.

אבל אם זה עד כדי כך שלא יודעים מה לעשות, אז בואו ננסה.

רואי: האם לשנות עשירייה זה דבר שהוא מבוסס על הרצון של האדם, או משהו שמחליטים עבורו, "מחליפים לך עשירייה"?

זה תלוי ברצונות של העשירייה.

רואי: העשירייה מחליפה אם היא מוכנה להתחלף?

כן.

דודי: ולא שואלים את הפרט, שואלים את כל העשירייה. למשל אנחנו עשירייה, ומיכאל אומר "בואו נערבב". אז לא שמעבירים אותו, או שואלים אותו, אלא כולם נכנסים לדיון.

לא יודע.

דודי: מאיפה מקבלים תשובות?

שמעון: אני יכול לתת דוגמה ממש מעכשיו. יש קבוצה של שמונה עשר אנשים, אבל יש שלושה שרוצים להתחזק, הם רוצים עשירייה חזקה, וכל השאר לא רוצים לשנות. הם מבקשים ללכת לעשירייה אחרת יותר חזקה. שלושה אנשים רוצים להתקדם וכל השאר לא רוצים, לא מתקדמים, רוצים מה שנוח להם.

אז מה אתה שואל?

דודי: מה עשיתם?

שמעון: הם רוצים גם מפגש פיזי, והם רוצים להגיע נגיד לנתניה או למקום קרוב, ואנחנו מבררים את זה. אבל האם זה בסדר ששלושה אנשים רוצים להתקדם וכל השאר לא רוצים, אלא מה שנוח להם?

זה לא בסדר.

שמעון: אז מה?

מיכאל: ונגיד שיש עוד עשירייה כזאת עם חמישה עשר אנשים, גם שם שלושה רוצים להתקדם. האם אני יכול לקחת מפה שלושה ומפה, לפי הרצון, ולערבב?

לא.

דודי: למה לא? מה העיקרון שעומד פה שלא לעשות שינוי?

מה אתה מתקן על ידי זה?

דודי: לפי השכל הבריא אני אומר, יש פה קבוצה שרוצה להתקדם, והשאר אומרים בפה גלוי "אנחנו לא רוצים להתקדם, טוב לנו בקצב שלנו, בכמות השיעורים האלה". אז אני מחבר אותם לקבוצה חזקה. מה אני מתקן? הם יתחברו ביניהם, ישמעו שיעורים.

מיכאל: סביבה. אם אני חזק והוא חזק, אנחנו רוצים קודם כל לשמור על המסגרת.

שמעון: גם בשיעור בוקר אני רואה שיש הרבה אנשים שבאים, שמונה, עשרה, ויש כאלה שיושבים שניים, והאחרים לא מגיעים לפה.

דודי: אבל הם מחוברים בזום, הם מחוברים וירטואלית.

שמעון: הם מחוברים בזום, אבל הם לא מגיעים למרכז, אלא יושבים פה שניים, שלושה.

דודי: אז להעביר אדם ממקום למקום זה לא תיקון.

מקבוצה אחת לקבוצה השנייה?

דודי: כן.

לא.

תלמיד: אז למה אמרת לערבב?

זה אפשרי אבל לא בפזיזות.

דודי: לא בפזיזות.

כן.

דודי: האם שינוי כזה צריך להיות פרטי, נקודתי, לוקחים את זה ומתקנים, או בכל החברה עושים שינוי?

לא, לא, לא.

דודי: ממש במקום שיש בעיה, מטפלים בה.

כן. וכולם רואים שזו בעיה.

דודי: זאת אומרת כל העשירייה מסכימה, יש גורם שמטפל בזה ומסכים, זה לא מצבי הרוח שלי.

כן.

דודי: ברור.

רואי: אבל אדם מעצמו לא יכול לבוא ולהגיד "אני עכשיו עובר עשירייה".

מה פתאום.

רואי: הוא לא יכול לעשות דבר כזה. והעשירייה בעצמה יכולה להגיד, "אנחנו את האדם הזה לא רוצים יותר"?

זו שאלה. זו השאלה.

דודי: ובמצב הפוך, אם העשירייה אומרת "אנחנו כן רוצים אותו". חבר אומר שהוא רוצה לעבור והחברים רוצים שהוא יישאר?

עושים מה שהעשירייה רוצה.

דודי: ההחלטה של העשירייה, זה עומד מעל הכול.

כן.

דודי: מובן. ברור.

שמעון: כל העשירייה צריכה להסכים לזה?

שהוא יצא, נגיד?

שמעון: נגיד שלושה רוצים לצאת, וכל השאר לא רוצים. כל העשירייה צריכה להחליט את זה, שהם לא יוצאים לבד.

כן.

רואי: יוצא שהעשירייה זה כמו גזר דין רוחני שהאדם מקבל מלמעלה.

כן.

רואי: זה מאוד חריף, כי זה יכול ממש להכריע לאדם את הכול. יכול להיות שאתה נמצא בעשירייה, ואין לך סביבה לעשות שום דבר, ואצלנו כל הדרך מבוססת על זה שיש לך עשירייה, שיש לך סביבה.

דודי: זה כמו איפה נולדת, או שיש משפחה עשירה משכילה וכולי, או משפחה באיזו שכונה כזאת ואתה לא יודע איפה נולדת, שם זה יצא, זאת העשירייה שלך.

אין מה לעשות.

דודי: אבל למה? אני לוקח אדם בעולם הזה, אדם יכול לעבור מקום מגורים, יכול לשנות מקצוע, להתחתן עם אישה כזאת, יכול לעשות שינויים שישפיעו לו על הגורל.

זה שיש כאלו שינויים, זה משהו אחר.

דודי: מה אדם אומר, "אני מסתכל מהצד ואני רואה עשירייה אחרת, הם חזקים, הם מתמידים, אני רוצה לעבור לשם, זה יבנה אותי. לא רוצה להיות פה איתכם".

תתקן במקום.

דודי: במקום אדם יכול לתקן?

כן.

מיכאל: איך יכול לתקן? אני החלטתי שאני בא פעם אחת בשבוע לשיעור, זהו. אני יותר לא יכול. מה אתה תעשה איתי? איך תתקן?

אתה יכול להחליט לבד?

מיכאל: אני החלטתי. זה החיים שלי? אני החלטתי לבוא פעם אחת בשבוע, זהו. לא יכול יותר.

אבל זה לא יכול להיות, כי אתה לא לבד בשיעור.

מיכאל: מה זה "לא יכול להיות"? זה כן יכול להיות. ברוב העשיריות יש אנשים שבאים פעם בכמה זמן, "אני אחר כך שומע שיעור בהקלטה, פה, שם".

זה לא אומר כלום.

מיכאל: בסדר, לכן אני אומר, מה אתה תעשה איתי? אתה אומר, אתה צריך להשתדל. אז אם אתה נופל לכזאת סביבה, למה זה גזר דין? מה זאת אומרת? אנחנו סך הכול מחלקים את העשיריות האלו. לפי קמפוסים שהיו, או בכל מיני דרכים.

זה לא חשוב. זה חשוב אם אתה בא או לא.

מיכאל: כל אחד יש לו התחייבות מסוימת. ואם אתה נופל לעשירייה שחצי מהם או שלשת רבעי אין להם התחייבות, מה תעשה?

אין דבר כזה שאין התחייבות.

דודי: אם אנחנו עשירייה ויש חבר שנמצא איתנו עכשיו שאומר, אני לא אגיע כל יום, אני אגיע פעמיים, שלוש. אני אשמע את השיעורים בשאר השבוע מהבית, בדרך לעבודה. אני לא "האנוס פטור". אני לא מסוגל, זה מה שמספיק לי להתפתחות שלי. זהו. כמה שנים אני לומד, זה מה שאני יכול כרגע לעשות, אולי להמשך. אתם חזקים, גדולים. זה מה שאני מסוגל. מה אתה עושה במצב כזה? אתה יכול לדרוש ממנו משהו? זה החיים של האדם.

זה החיים של האדם.

דודי: הוא פוגע בך?

כן, גם החיים שלי תלויים במה שהוא מחליט.

דודי: נכון.

אז מה לעשות?

דודי: מה אתה יכול לעשות? אז אתה יכול להגיד, "אם החיים שלי תלויים בו, והוא לא רוצה להשתנות, תישאר איך שאתה, תעבירו אותי לעשירייה אחרת ששם כולם בהתחייבות.

והאדם ההוא יוצא.

דודי: לא. הוא יישאר בקצב שלו.

מיכאל: הוא יישאר עם כאלו שכל אחד מהם בא פעם פעמיים.

דודי: במסגרת שהם קבעו. יש מצב כזה לעשות שינוי? שזה אומר "אני רוצה לעבור בגלל שהחברים שלי לא מתחייבים ליותר, אני מתחזק יותר בדרך, תעבירו אותי". או אמרת, לא, תעשה תיקון במקום, זה התיקון שלי כאן, ואתה יכול עדיין להגיע לתיקון במצב הזה.

האמת שהתיקון הוא כאן.

דודי: באותו מקום, בלי לזוז.

כן.

דודי: למה?

כי את זה אתה צריך לסדר.

דודי: אבל אתה תלוי, החיים הרוחניים שלך תלויים בחבר הזה .

בכולם, לא רק בו.

דודי: אבל בפרט בו, באלה שקבעו איתך.

נגיד.

דודי: אני עדין תקוע פה. האדם יכול לעשות תיקון בתוך העשירייה והוא לא צריך לזוז. למה הבורא נותן לו את המצב הזה? זה מה שאני רוצה להבין יותר, זה מה שמפריע לי. למה לא פשוט יותר, תעבור מקום, כמו בבית ספר. לא טוב בכיתה הזאת, תעבור לכיתה אחרת.

אתה יכול כל כך פשוט לעבור?

דודי: לא, יש פרוצדורה, אבל אפשר.

אז כאן זה עוד יותר קשה.

שמעון: יש הרבה אנשים שרוצים לעבור, הם מרגישים שהעשירייה לא חזקה, לא מגיעים לשיעורים, לא מגיעים לסעודות, רוצים לעבור מקום.

שמעון, תנסה להגיד שכל אחד, מי שרוצה בבקשה, תעשו לי רשימה, מה אתם רוצים לעשות. זה לא יעזור, זה לא יגמר בזה.

דודי: גם בעיניים רואים מציאות כזאת. אני שומע ממך שאחרי כל החשבונות שלנו, העיקרון הוא, לא לגעת.

לא.

דודי: אדם צריך לעשות תיקון במקום שהוא קיבל.

כן. תיקון.

דודי: להישאר במקום שהוא קיבל, גם אם זה נראה לו הכי גרוע שיכול להיות.

הכי טוב שהוא מקבל מלמעלה מה שהוא צריך. איפה שהוא צריך להיות, שם כבר יעשה תיקונים.

דודי: זאת אומרת, כהחלטה גורפת, אם היה אפשר להגיד ככה, לא עושים שום שיניים בעשיריות, אדם נמצא במקום המושלם בשבילו.

למה צריך להיות?

דודי: כי אדם חושב שהוא צריך שינוי.

שמעון: הבורא נתן לכל עשירייה את התנאים שלה?

הבורא נתן לכל העשיריות.

שמעון: לכל העשיריות.

כן.

שמעון: את התנאים שלה, מה שמתאים להם.

לא, לא מה שמתאים להם.

דודי: לא שמתאים להם, אבל הוא עושה את זה כביכול כעשירייה, הוא בונה את זה.

לא.

שמעון: אז איך?

הוא נותן חוק, ואם העשירייה רוצה לקבל את החוק הזה, היא מקבלת. ומאותו יום, מאותו רגע, זה החוק שלה.

דודי: יש חוק אחד לכל העשיריות בעצם?

כן.

דודי: לכל עשירייה יש חוק משלה.

כן.

דודי: כשאני מסתכל על עשירייה אחרת, מתפעל ממנה, חושב ששם יהיה לי יותר טוב, האם נכון להסתכל בצורה כזאת על עשיריות אחרות? או בכלל לא צריך להסתכל, כמו אצל משפחות, כי אין לי מה להסתכל על איזו משפחה אחרת, אני לא יודע באמת מה קורה שם.

מה אתה יכול לעשות, איך אתה יכול להסתכל על עשירייה אחרת?

דודי: אני רואה איך הם מגיעים לשיעור, איך הם יושבים, איך הם מתחברים. אני מסתכל מהצד, אני רואה איזו עבודה יפה יש ביניהם, ומקנא בזה.

מיכאל: בצורה חיצונית.

דודי: בצורה חיצונית, אני לא יודע מה באמת קורה בקשר ביניהם. הם פועלים בחיבור, כך נראה לי, ואני מקנא, זה נראה לי טוב יותר. האם נכון לשפוט כך או לא טוב להסתכל בכלל בצורה כזאת?

אתה לא יכול לשפוט.

דודי: לא לשפוט לפי העין שלי, שנראה לי ששם יותר טוב ופה גרוע.

לא.

אילן: האם יש איזו דרך לקחת חבר ממקום אחד ולשים אותו בקבוצה אחרת, ושם תהליך התפתחות שלו יהיה יותר קל, יותר פשוט?

יותר קל?

אילן: כן. יותר נוח לו, יותר נעים לו. והוא מסכים יותר למה שקורה בקבוצה.

יש כזה דבר, שמעבירים אותו מקבוצה לקבוצה, ואז הוא מרגיש שטוב לו כך.

אילן: המטרה של כל אחד מאיתנו, כפרט בקבוצה, היא שלכולנו יש פחות או יותר אותה עבודה, כל אחד עם הרצון האגואיסטי שלו, כל אחד עובר תהליך אישי בתוך קבוצה כללית וכולנו עוברים תיקון כללי בתוך קבוצה גדולה יותר. כולנו נמצאים בתהליך כזה של עבודה.

האם יש הבדל אם אני נמצא בפתח תקווה 36 או בפתח תקווה 25?

בוודאי שיש.

אילן: מה ההבדל?

יש לחץ על כל אחד, איך כל אחד משפיע לכולם. מה זאת אומרת?

אילן: אבל כל מיני חיכוכים פנימיים, כל מיני לחצים, מתחים וצורך להתבטל שיש לי פה, יהיו לי שם. לאן שאני אעבור, אני אמצא משהו דומה.

לא. לא אומרים כך. יש הבדל. יש לחץ של העשירייה על הפרט ויש אחרת, ההיפך.

אילן: יכול להיות מצב שהמערכת שמה אותי בעשירייה מסוימת עכשיו, אני נמצא עם החברים ואני מרגיש שיש לי יותר מה לתת, שהם לא לוחצים עליי מספיק.

אם כך, אתה רוצה מהם עבודה?

אילן: אני לא רוצה מהם עבודה, אבל אני רוצה להיות עם חברים שדומים לי. אני רואה שהם לא מסוגלים. זה המצב שלהם, לאחד יש ילדים, משפחה, אישה, סוג עבודה, ולאחרים יש כל מיני סיבות. אבל אני רואה שמבחינת צורת העבודה שלי, אם קבענו להגיע כל יום למפגש עשירייה, אז הם לא באים, ואני מוצא את עצמי לבד. אם קבענו לבוא לשיעור בוקר, אז אני מוצא את עצמי עם עוד שני חברים במקום עם עוד שמונה. אני רואה שיש הבדל בין צורת העבודה שלי לצורת העבודה שלהם. האם יש כאן לגיטימציה לבוא לצוות ולהגיד להם שיעבירו אותי? אני מרגיש שאני סוחב שק תפוחי אדמה על הגב.

אם הם יכולים לעשות, כן.

אילן: אני שואל אם אני יכול לפנות לצוות לבקש אותם להעביר אותי למקום אחר.

אני לא יודע אם להעביר אותך, אבל לחייב אותם שיקיימו את רשימת החוקים שקבענו לעצמנו, אתה כן יכול.

אילן: אבל אם הם אומרים שהם לא מסוגלים, שהם לא יכולים, שהם עושים את המקסימום שהם יכולים?

אז צריך לפנות לוועדה הכללית.

אילן: ומה הוועדה תעשה?

היא תגיד שאלו הם חוקים שאנחנו כן יכולים וחייבים לקיים, ומי שלא מקיים אותם, נגיד כך וכך פעמים, אז אין לו מקום.

אילן: להוציא אותו לגמרי מהמסגרת.

אבל הוא מוציא את עצמו מהמסגרת.

אילן: כן, אנחנו כצוות קבענו חוקים, אלו החוקים שלנו כבני ברוך, זה המינימום.

כן.

אילן: אם אתה לא עומד בזה, הוצאת את עצמך מהמסגרת.

כן.

אילן: אבל אני מוציא אותו פיזית?

כן, פיזית. כי הוא מוציא את עצמו.

אילן: זאת אומרת שאני בניתי לעצמי בית, בניתי מקום, ואתה לא מתאים לבית הזה. אתה לא מכבד את חוקי הבית הזה.

כן.

דודי: אם היינו עושים ניסוי, וכל חודש הייתי נגיד עובר לעשירייה אחרת, היפותטית, כל חודש, בחודש הזה אני בעשירייה הזאת, מחר בעשירייה אחרת, וכן הלאה. מה הייתי מגלה שם מחודש לחודש בהבדלים? זה אותו חוק, אלו אנשים עם השתוקקות, עם נקודות שבלב, פועלים לפי אותם חוקים, מה הבדל בין עשירייה אחת לאחרת במהות שלה?

אני לא יודע. אבל ברור שאם אתה לא יכול לתפקד נכון בכמה מהחוגים האלו, אז מה קורה?

דודי: מובן, הבעיה היא בעצם בי.

כן.

דודי: ואם אני לא מסתדר פה, אז סביר להניח שגם שם נגלה שאנחנו לא מסתדרים.

כן.

דודי: הבנתי את העיקרון. אבל אמרת שיש בכל עשירייה לחץ אחר שפועל בתוכה, מידת לחץ על כל פרט בתוך העשירייה.

כן.

דודי: מה זה הלחץ הזה שיש בתוך עשירייה?

הלחץ הזה הוא שכל אחד חייב להיות נוכח.

דודי: איזו נוכחות, פיזית?

פיזית.

דודי: פיזית. ופנימית, איזה לחץ צריך להיות? פנימי איכותי.

פנימי איכותי אתה לא יכול לבדוק או למדוד. אבל מתוך הלחץ הפנימי צריכים לראות מה קורה לו בחוץ.

דודי: האם הלחץ הפיזי יוצר לחץ פנימי? הנוכחות הפיזית שלנו מביאה לאיכות?

כן.

דודי: בעשירייה שלנו אתה מרגיש את הלחץ שיש בינינו או שאנחנו משוחררים?

בטח שכן.

דודי: מרגיש. והוא נובע מעצם הנוכחות שלנו?

כן.

שמעון: עוד דוגמה, נגיד שיש עשיריה של 15 איש, ו3, 4, 5, מגיעים קבוע, נפגשים. כל השאר לא מגיעים, עושים מה שבא להם ואיך שבא להם. אמרת שאלו שלא מגיעים קבוע הם נספחים, נכון? הם לא בעשירייה, הם נספחים.

כן.

שמעון: אז ההחלטה היא לא של 15 איש אלא של 5 או 6 שהם קבועים, והם מחליטים על העשירייה.

זו בעיה.

שמעון: זו בעיה.

זו בעיה כי עשירייה שהיא לא עשירייה אלא חמישה, אני לא יודע איך לקרוא לזה.

שמעון: אמרת בזמנו שמי שלא מגיע קבוע, הוא נספח, הוא לא ממש בעשירייה.

כן, אבל..

דודי: מה הופך קבוצת אנשים לעשירייה?

שהם חושבים את עצמם שנמצאים בעשירייה כאחד.

דודי: יש לי עוד שאלה, בנושא אחר. לגבי רב"ש, אנחנו שומעים עכשיו כל בוקר הקלטות של רב"ש על תע"ס. באחד החלקים בשיעורים אנחנו שומעים שם את רב"ש, מאוד מיוחד שומעים אותו, זה מאוד אינטנסיבי ומיוחד. ואחר הדברים היפים, אני מרגיש כך, שהוא שר.

נכון.

דודי: יש שם קטעים שהוא לא מקריא ומסביר, אני לא רוצה לחקות אותו, אבל פתאום הוא פורץ באיזו זמרה, פתאום אתה רואה שהוא נכנס לאיזה ניגון כזה.

כן.

אילן: לא, זה לא ניגון. הוא כאילו מקשה איזו קושייה כזו, "אילו היה כך...".

זה סוג דיבור כזה.

אילן: כן.

מיכאל: אני ראיתי את זה כשקוראים תורה, לפעמים שרים ככה.

דודי: כן, מסלסלים וכולי. אבל זה מרגיש שהוא ממש חי את זה, זו לא איזו אינטונציה כזאת שהוא למד מבית אבא.

אז מה אתה רוצה?

דודי: לשמוע ממך על זה. איך התייחסת לזה?

לשיר?

דודי: אני לא אעצור אותך. מה זה כשרב"ש פתאום ככה פורץ באיזו שירה?

כשלומדים גמרא, יש ניגונים כאלה מיוחדים. אז לפעמים הוא נכנס לזה, לפעמים לא, אבל זה לעיתים רחוקות.

דודי: האם להסתכל על זה שזו צורת לימוד שהייתה שגורה ביהדות וזה סגנון כזה שהשתרש?

מתי הוא עושה את זה? פעם ב..

אילן: אני שומע אותך לפעמים ככה, שאתה כאילו עושה כך.

בזמן הקריאה?

אילן: כשאתה מתאר איזשהו מצב מתוך מה שקראנו.

יכול להיות, לא יודע. אני לא כל כך.. יכול להיות ש..

מיכאל: עדיין אנחנו לא פתרנו את הבעיה, מאיפה עשירייה לוקחת רוח. חסרה רוח לאנשים. אנשים באים בטענה ש"אין לנו רוח".

רוח אין. איפה היה לנו ונטילטור?

מיכאל: רוח הקודש.

רוח הקודש תהיה לך אם אתה תסובב את עצמך נכון.

מיכאל: האם זה תלוי בי ואין לי טענות לאף אחד? אם אני בא בטענה לחברה ואומר שהחברה לא נותנת לי רוח, אז הבעיה בי.

כן. אתה צריך לתת לחברה רוח והיא תיתן לך בחזרה.

(סוף השיחה)