שיעור בוקר 10.04.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר פסח, עמ' 100, ספר כתבי רב"ש כרך א', עמ' 243
מאמר: "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"
אנחנו ממשיכים לעבוד, לעבור על כל המאמרים שקשורים לתקופת פסח. פסח זאת אומרת מעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע שזאת נקודה מאוד מאוד חשובה, הכי חשובה בעצם בדרכנו, כי כל העולם הרוחני מתחיל אחרי הנקודה הזאת ולפני זה עדיין זה העולם הגשמי, זאת אומרת שאנחנו דואגים לגשמיות שלנו לעל מנת לקבל מה שיהיה לנו.
מה שאין כן כשנמצאים בעל מנת להשפיע אחרי יציאה ממצרים מהאגו שלנו, אז דואגים דרך הקבוצה לבורא וכך אנחנו ממשיכים, צריכים יחד עם זה לחשוב על כל המציאות, על כל העולם שבאמת יש בעיה גדולה, מה קורה עם העולם? העולם נמצא במצב של צניחה חופשית, הוא עדיין לא מבין מה קורה לו, לא מעכל והוא גם לא יודע מה לעשות ולא מסוגל לעשות שום דבר.
זאת אומרת אנחנו רואים כאן ממש בפועל את פעולת הבורא, כשהוא עושה אף אחד לא יכול להתערב. ומה לעשות? זו בעיה, בעיה גדולה שבאמת אם אנחנו הולכים, אם אנחנו עושים חשבון לפי מה שיש לנו בעולם הזה, העולם נכנס לחובות איומים, זה משהו נורא, כבר בחובות של מאות מיליארדי דולרים, אנחנו כבר עוצרים את כל הייצור, ובכלל מה נאכל, מה נשתה, מה נלבש, מה נעשה?
אנחנו עצורים, אנחנו עבדים של המצב שיורד עלינו, וכאן אנחנו באמת לא יודעים מה יהיה מצד אחד, מצד שני האנשים האלו שכביכול מנהלים את העולם גם הם לא יודעים מה לעשות. הם עדיין פועלים לפי השכל שלהם, לפי איך שהם מבינים שצריכים לצאת מהמשבר, הם חושבים שזה משבר רגיל ואפשר לצאת ממנו על ידי כל מיני פעולות שהם חושבים שאפשר לעשות וזה יעבוד.
אבל באמת אנחנו קודם כל עוד רחוקים מלהתחיל לחזור לעבודה הרגילה הסדירה שלנו ואנחנו לא יודעים מה יהיה. זו פעם ראשונה שאנחנו נמצאים במכה גלובלית שהיא שייכת לכל המציאות, לכל העולם, בבת אחת סביב כדור הארץ, ולא היה דבר כזה, וכל זה כדי לקדם אותנו לתיקון.
אני מאוד מקווה שאנחנו נבין את זה, נרגיש את זה, נחקור את הדברים האלה ונראה איך להסתדר בהם בצורה נכונה לכל האנושות ואנחנו גם נוכל להסביר לאנושות מה לעשות. האנושות בעצמה לא תגלה את הדרך לתיקון, לריפוי המשבר הזה, זה לא יכול לבוא לשכל האנושי בעצמו. ולכן בואו אנחנו נלמד מה קורה ומה עלינו לעשות, מה עלינו לפרסם, ואיך לקדם את כול העולם, את הכול האנושות, לגמר התיקון.
אנחנו צריכים להאמין שהמחשבות שלנו, הרצונות שלנו, הכוונות שלנו, שאנחנו מחברים אותם יחד לגוף אחד, אמנם הוא כביכול קטן, אבל זה לא קטן, הוא מחובר עם הבורא, הוא מחובר עם כוחות ההשפעה ההדדיים שיש לנו, ולכן אנחנו חזקים, גדולים, ויכולים כן לשנות את הכיוון של כל האנושות לעבר הבורא.
אז בואו נתחיל ללמוד את המאמרים האלה ונחשוב על התפקיד שלנו, דרך החיבור לבורא עלינו ועל כל האנושות שאחרינו.
קריין: אנחנו בעמוד 100 ב"ספר פסח", מאמר של הרב"ש, "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי".
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי
"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:
א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.
ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.
והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.
ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג." זאת אומרת, אלו האנשים שהם נמשכים לחיצוניות, חשוב להם, לקיים כל מיני הרגלים, כל מיני מנהגים, ועל הכמות שלהם הם חושבים, ועל הדיוק שבהם הם דואגים וזהו, זה קיום המצוות בצורה חיצונית, איך שהן כתובות, האוזן שומעת וכך הם עושים.
"נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".
ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':
א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.
נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".
וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.
אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.
נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.
נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.
נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.
אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:
א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.
ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית." זו כל ההכנה בעצם שלנו במצב שלפני יציאת מצרים, להיות מודעים לזה שרק בפנייה לבורא אנחנו יכולים לצאת מהאגו שלנו, כשאין לנו שום רצון חוץ מלצאת מהאגו שלנו, ורק הבורא יכול לעזור ואנחנו רק בצעקה אליו, יחד, מגיעים למצב שהוא עוזר ומוציא אותנו. זו בעצם תמצית המאמר.
שאלה: רב"ש כתב ככה, "אם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק," וממשיך ואומר, "ויותר על זה אין על מה לדאוג.", ואז שמעתי שהמקובל מסביר, שזה אנשים שנמשכים לחיצוניות, שחשוב להם לממש את העניינים האלה. השאלה שלי, בהרבה מאמרים של הרב"ש אנחנו רואים שהוא כותב לאנשים האלה שנמשכים לחיצוניות, שעושים מעשים של מצוות, רק כי ככה הם שומעים ועושים, ואין בזה פנימיות. אני שואל, איך אנחנו, שרוב התלמידים של "בני ברוך", עד כמה שאני מבין, אנחנו לא גדלנו בתוך המציאות הזאת התורנית, איך אנחנו מתרגמים לנו את הקטעים האלה, במה זה שייך לעבודה שלנו?
אתה לא צריך לתרגם שום דבר, אתה צריך רק לדעת איפה אתה נמצא או שאתה רוצה שכר גשמי או שכר רוחני, זה הכול, שום דבר חוץ מזה אתה לא צריך לדעת.
שאלה: איך להסביר נכון, שאם אנחנו לא מתעלים מעל השנאה, אז אין חיבור ואין גישה לאור?
אי אפשר להסביר, אלא בן האדם לאט לאט מקבל את זה מתוך העבודה שלו בעשירייה וברצון להגיע לרוחניות, אז הוא מתחיל להבין שרוחניות זה לא שהוא יראה את העולמות ורוחות ולא יודע מה, אלא רוחניות זה הרצון על מנת להשפיע ואין לו את זה ולא רוצה או כן רוצה, לאט לאט האור משפיע אליו, ובהתאם לזה שהאור משפיע עליו, האור בעצמו גם כן נותן לאדם אפשרות לשאול ולחקור איפה הוא נמצא.
שאלה: כשאתה אומר שהתפילה שלנו צריכה להיות ביחד, למי בדיוק הכוונה, לעשירייה, לכל הכלי העולמי ביחד?
לפחות בעשירייה, ודאי שעד כמה שיותר עשיריות, אז יש שדה של מתפללים יותר גדול, "ברוב עם הדרת המלך1", ואז יותר קל לכל אחד ואחד גם כן להתקדם בצורה הפרטית שלו.
שאלה: מה זה נקרא לקרוא, לצעוק יחד, אם אין אפשרות לעשות שום תנועה במצב הזה?
לפחות שאתה יודע שגם הם חושבים על חיבור, על אותו בורא, על אותו תהליך, בינתיים זה נקרא להיות יחד, כאילו שנמצאים בקבוצה, עוד לא בלב אחד, אבל באיזה מסגרת.
שאלה: אלו תנאים צריכים להתקיים כדי שאדם יתפלל באמת מעומק הלב?
שיהיה לו לב קודם כל. "לב" אין לנו לאף אחד, יש רק נקודה שבלב. "לב" נעשה מתוך חיבור של האדם עם החברים, אז הנקודה הזאת מתרחבת והופכת להיות ללב, לבשר, שמתוכו אדם כבר יכול לפנות לבורא, לכולם, אבל אם אין לו קשר עם החברים, אז אין לו מאיפה לפנות, הוא עדיין נקרא רק נקודה, "נקודה שבלב".
שאלה: אתה יכול בבקשה להסביר יותר את העניין הזה של הגלות? רב"ש מסביר שזה איזה משהו שהוא תמיד בין הקליפות, שתמיד אנחנו נמצאים בתפיסת היחס שלנו במקום הלא נכון, לא מובן מה זה באמת הגלות. אתה יכול לפתוח את זה קצת, בבקשה?
"גלות" זה נקרא שאני יודע מה אני רוצה, מצד אחד, ומצד שני אני נמצא מחוצה לזה, וההרגשה שאני נמצא מחוצה למצב הרצוי נקראת "גלות". יכול להיות גלות מכל דבר.
שאלה: את המצבים שמתאר רב"ש אפשר לעבור כמה פעמים ביום. איך לפרש נכון את התשובה מהבורא?
רק אתה בעצמך יכול לעשות, מה שאתה אומר, זה נכון, זאת אומרת, אתה בדרך.
שאלה: כשאני מגיע לצעקה אמיתית על מה שהכי כואב לי, הבן אדם מסוגל בזמן הזה לבקש עבור אחרים או בכל מקרה זו בקשה לא נקייה?
קודם כל הוא צריך לגלות את הנקודה שבלב, אחר כך סביב הנקודה הזאת הוא צריך לחבר את עצמו לאחרים. צריכים להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת, בנקודה אחת משותפת שכוללת את כל הנקודות, ואז מתוך זה כבר להתחיל פעולה אמיתית, רוחנית, בהדרגה.
קריין: עמוד 66 בספר פסח, מאמר של בעל הסולם, אגרת נ"ז. נתחיל מטור א', דבר המתחיל "אין מצב יותר מאושר". המאמר מופיע גם בספר "כתבי בעל הסולם", בעמוד 763 בטור א'.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה." אגרת מאוד חזקה, קצרה, לעניין.
שאלה: אני לומד מעל עשר שנים, אני שותף לכל הפעולות ולא מפספס אף שיעור, אני עובד בעשיריה ובהפצה, אבל כשאני מתבונן בכנות על העבודה שלי, אני מבחין שאני לא רוצה לצאת מהאגו למרות שפעם רציתי יותר. כל פעולה שאני עושה היא לתועלת עצמי. הבעיה היא שאני מרגיש בזה נוח, וזה לא מעורר בי רצון לצאת, ונראה כי זה יכול להימשך לנצח. מה העצה?
העצה היא שעכשיו אתה מבין שאתה לא רוצה לצאת מהאגו, וזו גם השגה גדולה. אם פעם ידעת שאתה כן רוצה, לא רוצה, עכשיו אתה בטוח שאתה לא רוצה. זאת אומרת, שפרעה שולט עליך ולא נותן לך לחשוב לצאת ממנו, ממצרים. זו כבר השגה במשהו, במצב האמיתי. עכשיו צריכים להמשיך ולברר בדיוק על ידי איזה כוחות אתה יכול בכל זאת, להתקרב לגבול של מצרים כדי לברוח ממנו. ודאי שאת כל הדברים אתה יכול לעשות עם החברים.
אנחנו לא יכולים לעבוד נגד האגו שלנו בצורה פרונטלית. אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לעורר את המאור המחזיר למוטב והוא כבר עושה את העבודה. זאת אומרת, בצורה עקיפה. נגד הרצון אני לא יכול לצאת, כמו הסירה לא יכולה ללכת נגד הרוח. אלא היא הולכת בזווית, פעם ימינה, פעם שמאלה, אבל לא ישר. כך אנחנו. אז אנחנו עושים כל מיני פעולות שאמנם הפעולות האלה הן על מנת לקבל בכוונה שלנו, אבל הפעולה עצמה במעשה היא פעולה שדומה לרוחניות. נגיד החיבור שלנו בקבוצה, הפצה, ואז מגיע המאור המחזיר למוטב והוא כבר מקדם אותנו. אפילו שלא רוצים להתקדם לעל מנת להשפיע, הוא עושה את זה.
שאלה: אני כל הזמן רוצה לברר עד הסוף את המשפט, "יגעת ומצאת תאמין"2, באיזה מאמצים אני צריך להאמין. ויש עוד משפט שסותר את זה, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". לְמה בדיוק אני צריך להאמין? נראה לי שאני תמיד משקיע מאמצים ויגיעה.
"אל תאמין בעצמך עד יום מותך", זאת אומרת עד שאתה רואה בפועל שהאגו שלך הרוס לגמרי, מת. "ויראו ישראל את פרעה מת על שפת הים", לפני זה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"3, ואחרי שראו את זה התחילו להודות לבורא שאת זה הוא עשה. אז אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו יוצאים ממצרים, בגבול עם מצרים אנחנו מרגישים שאנחנו עוזבים את פרעה, ובורחים ממנו ועוברים דרך ים סוף למדבר, אבל עוד לא לארץ ישראל. יש עוד תקופת הכנה, התאמה.
שאלה: למה אדם צריך לרדת מאוד נמוך ולהרגיש את עצמו כסמרטוט, להרגיש את חוסר היכולת שלו? איך זה מביא אותו להשתוות התכונות? למה אנחנו צריכים להיות כל כך נמוך אם מטרתנו היא להגיע להשתוות התכונות עם הבורא, שזה מצב גבוה. למה התהליך בנוי דווקא כך?
מפני שאתה לא יכול להגיע לאמת אם אתה לא רואה מסוף העולם ועד סופו את הרצון לקבל שלך הגדול מאוד, ואת הרצון להשפיע הגדול כנגדו שאתה מקבל מהבורא. משני הקצוות האלו, מסוף העולם ועד סופו אתה רואה את כל הבריאה וכך אתה יכול להתקדם.
תלמיד: אם גיליתי שאני רחוק מהבורא, אז אני צריך להיות בעצב. למה אני דווקא צריך לשמוח במצב הזה?
קודם כל הבורא הוא שברא לך את הרצון לקבל האגואיסטי שלך שהוא הפוך ממנו. זה נקרא "בראתי יצר רע", שהוא עושה אור ובורא את החושך, חושך זה בריאה, בר מהאור, בר מהבורא, חוץ מהבורא, ולכן אתה צריך להכיר את הדברים האלה. כל דבר שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים רק מדבר והיפוכו. זאת אומרת, יש כאן משהו אחד וממנו אני יכול להשיג רק את ההפך. ומההפך אותו בעצמו, וכך כל פעם. לכן אם אני לא משיג את פרעה, אני לא יכול להשיג את הבורא. ולפי גודל פרעה שאני משיג, לפי אותו גודל אני עומד להשיג את הבורא. כך אנחנו מתקדמים.
תלמיד: זו שמחה וכאב באותו המצב?
נבוא ונראה. זה לא כל כך חשוב.
שאלה: כתוב שבמהלך תהליך יציאת מצרים הבורא נותן גם את הכלי וגם את המילוי. מהו פה הכלי ומהו האור?
מהו הכלי ומה האור? האמת שבכול פעם ישנו שינוי והבדלים ביניהם. בדרך כלל כלי זה רצון לקבל, ויכול להיות שזה כבר לא רצון לקבל, אלא כבר מסך שעל פני הרצון לקבל שנחשב לכלי. והאור הוא כבר רצון להשפיע שמתגלה על פני המסך.
שאלה: איך אפשר ללכת בדרך בלי חשבון לגבי השכר עבור הלימוד, עבור העבודה? איך להגיע למצב שלא יהיה לי חשוב אם אגלה את הבורא או לא, אלא שיהיה לי חשוב שהחבר יצליח? איך להגיע להרגשה הזאת?
בלי חשבון זה לא נקרא שאני לא עושה חשבון. בלי חשבון נקרא שאני עושה חשבון מדויק ואני רואה שאני נמצא בחשבון לא נכון. לכן אחרי שעשיתי חשבון, אני לא משתמש בו, אני עוזב אותו ודורש כוחות לעשות חשבון אחר, לעלות למעלה מהחשבון שאני עושה.
נניח עכשיו, אני עושה חשבון כמה אני מרוויח מזה שאני עושה משהו. אני לא יכול לעשות אחרת, כי אם אעשה חשבון ושם לא יהיה רווח אז אני לא אעשה כלום, אני לא יכול, זה הטבע שלי. אבל עשיתי חשבון ואני רואה שאין לי רווח, אין לי כוח לעשות משהו, אבל כשאני נמצא בקבוצה אני יכול לבקש שיהיה לי כוח. כשיהיה לי כוח שאקבל מהבורא אז אני אעשה חשבון נכון ואשפיע. אני אעשה את זה עם הכוח שלי? ודאי שלא, עם הכוח של הבורא. הבורא מתלבש בי ועם הכוח הזה אני עובד. זה נקרא "ה' יגמור בעדי".
שאלה: מהם הסימנים שאנחנו מתקרבים לתפילה שלמה, זה דרך החברים?
הסימנים שאנחנו מתקרבים לתפילה שלמה, הם בזה שאני רואה שאני חייב להתעלות מעל התענוגים הגשמיים. וכשאני מרגיש שרק בצורה כזאת אני יכול להגיע לבורא ואני לא מסוגל, אז כבר מתחילה כאן להיות תפילה.
שאלה: הרצון לגלות את הבורא זה בעצם המוכנות ללכת אל פרעה, אני רוצה לגלות את הבורא דרך גילוי פרעה?
אל תעשה חשבונות כאלה גדולים, כביכול אתה גיבור גדול, אתה מבין וחכם. אתה רוצה להגיע לבורא, מי זה הבורא? הוא כוח ההשפעה. תגלה את הרצון שלך לכוח ההשפעה בקבוצה, זה הכול.
שאלה: בתחילת המאמר, בתחילת אות נז'. "זהו הכלל, שמה שתלוי בבורא קיים בצורת השפע. אבל כלי הקבלה יכולים להיות מופעלים רק על ידי התחתונים". האם לא היה צריך להיות כתוב כלי השפעה?
לא. אין לנו כלים דהשפעה, אלא כוונות על מנת להשפיע. כלי הוא תמיד כלי דקבלה. אני יכול להפעיל את הכלים דקבלה שלי לפי הכוונה בעל מנת להשפיע. אבל אני מפעיל כלים דקבלה, אין כלים אחרים. כלי זה כלי דקבלה. כשאנחנו מדברים על כוונה, אנחנו מדברים על השפעה. אתה יכול להגיד כלים דהשפעה, אבל זה לא נכון. כי כלים דהשפעה, זה סותר את זה. אין דבר כזה כלי דהשפעה.
על ידי מה אני משפיע? על ידי זה שאני מקבל. אני מבקש ממך "תן לי". למה? לא שאני צריך את זה, אלא אני רוצה לקבל מפני שאתה נהנה מזה. וזה נקרא כלי דהשפעה. אז אני מפתח כלי לקבל, רק הכוונה היא כדי להשפיע לך בזה תענוג.
שאלה: חשבתי על העובדה שאין יותר קבוצה פיסית לפניך, לכן אין קבוצה מועדפת יותר. האם במקרה זה הדרך של הבורא להביא את כולנו ליצור את החיסרון המשותף כך שנגיע לתפילה משותפת? או שזו דרך פשוט לגרום לנו להתפשט מכל ההתנגדויות האגואיסטיות שלנו, כדי להגיע לעולם הרוחני יחד?
אני לא בטוח שהבנתי אותך נכון. אבל כוונת הבורא, נניח עכשיו, כמו שאנחנו רואים לפנינו, להראות לנו שכולנו שייכים לכלי אחד. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהאנושות מרגישה את עצמה שהיא כולה קשורה, זה לזה וזה לזה, כולם. הווירוס קושר אותנו יחד, כמו חוט תפירה שעובר דרך כולם, דרך כל אחד ואחד, כל אומה, כל מדינה, כל קבוצה, גברים, נשים, הוא ממש עובר דרך כולם, כמו חוט תפירה. יוצא שאנחנו כולנו תפורים, קשורים זה לזה. פעם ראשונה בהיסטוריה, סביב כדור הארץ כולם. וזו רק ההתחלה, עוד נראה מה יהיה.
זה גילוי של קשר, אבל רק של קשר עוד לא גילינו את התלות, שכולנו תלויים זה בזה, אני בך ואתה בי והם בזה וזה בזה, כולנו תלויים. כי בכלי אחד כולנו תלויים בכולם, את זה עוד נצטרך לגלות. כשאנחנו נתפתח עכשיו ונרצה לצאת מהמשבר הזה, משבר הקורונה, נרגיש כמה אנחנו לא מסוגלים. אם נרצה לצאת ממנו בצורה רגילה, אנחנו לא מסוגלים. חצי מהתעשייה לא עובדת ואין בה צורך, החצי השני נמצא בחובות של מאות מיליארדי דולרים או יורו וכן הלאה, אנחנו לא יכולים. פתאום אנחנו רואים שאנחנו לא יודעים מה לעשות, אני עומד באמצע החורבן הזה ולא יודע עם מה להתחיל. זה מה שקורה.
אבל פלא, אף אחד לא רוצה להילחם עם השני ואף אחד לא חושב שהוא בכלל יודע מה לעשות. ישנה איזו בעיה, בלבול, בלגן כזה. זה משבר מאוד מיוחד. נצטרך לחשוב מה עושים. שמעתי שיש כאלה אנשים שנקראים "בני ברוך", שיש להם איזו תכנית הבראה. אולי העולם יוכל לשמוע.
שאלה: כתוב שלפני שאתה מבקש אני כבר נותן, ומצד שני, לפני שאתה נותן אני מבקש. אז זה מעגל סגור פה, מי ראשון, מי שני?
אין, לא ראשון ולא שני. אתה חושב שמה שבא לך לשאול זה בא לך לשאול, אלא הבורא מעורר בך, כך שאתה אפילו לא יודע. זה הוא מעורר. לכן "אני הראשון, אני אחרון". הבורא משחק כביכול עם עצמו, זה נקרא "משחק עם לוויתן אשר ברא".
שאלה:, כשאנחנו משתדלים להתחבר בעשירייה, מבקשים עבור החברים, שאין לנו כוחות לצאת, לעלות מעל עצמנו ואז פונים לבורא, איך אנחנו יכולים לשייך לזה את הדוגמה שאמרת, שהספינה לא הולכת ישר כנגד הרוח אלא הולכת באלכסונים? איך ליישם את הדוגמה הזאת בעבודה שתיארת?
זה כבר כשאנחנו מקבלים הכוונה מהבורא איך להתקדם. כשאנחנו משתדלים, אנחנו רואים שאנחנו בצורה ישירה לא יכולים לפנות, לא יכולים לבצע שום דבר, אלא באיזו מין התכללות. אני לא מבקש עבור עצמי, הדוגמה שאנחנו הולכים באלכסון, אני לא מבקש עבור עצמי, אבל אני יכול לבקש עבור הקבוצה שאני בתוכה, זה נקרא "באלכסון". אני נמצא שם? נמצא. איך אתה מבקש? אני לא מבקש עבור עצמי, אני מבקש עבור האחרים, עבור כולם, ואני נכלל. איך אתה נכלל, אתה נמצא שם? אני לא נמצא שם, אני נכלל, אני הכי נמוך מהם, לכן זה לא נחשב שאני מבקש עבור עצמי, אלא אני מבקש עבורם.
זה נקרא שאני צריך להיות הכי נמוך מכול הקבוצה, ואז אני יכול לבקש עבור כל הקבוצה. זה מה שרב"ש כותב לנו שם. זה נקרא להתקדם למטרה בזווית, באלכסון.
שאלה: בעל הסולם כותב "יגעת ומצאת". מה זה אומר ש"מצאת", מה אדם מוצא?
מוצא את גדלות הבורא ושפלות עצמו. זה הכול, לא צריכים חוץ מזה שום דבר.
תלמיד: איך לא להתייאש, לא לוותר, שכל יום בכל שנייה צריך להתחיל הכול מחדש, כאילו שאף פעם לא עשית כלום?
אני לא יכול להגיד לך. פשוט זה או שאדם פועל לבד, וזה לפי שורש נשמתו הוא מחזיק בדרך, או שהוא נכלל בקבוצה ומחזיקים זה את זה בקבוצה, חברים מחזיקים כל אחד את השני, או שהוא יורד, יש לו בסך הכול שלוש אפשרויות. או שהוא בעצמו חזק, מיוחד, זה באמת נשמות מיוחדות, או שהוא מחזיק בתוך הקבוצה, שנכלל מהם והם מוצאים חן בעיניו וכך הוא ממשיך, או שיורד.
שאלה: מהי תכנית ההבראה של בני ברוך, האם אפשר לקרוא אותה באיזה מקום, או שצריך לראות 700 תכניות של "חיים חדשים"?
אני לא מכיר 700 תכניות של חיים חדשים, אבל התכנית של בני ברוך זה עד כמה שאנחנו יום יום מרגישים איך אנחנו מתפתחים, בהתאם לכך שהבורא מפתח אותנו. נגיד עכשיו זה עם וירוס הקורונה, ועוד כל מיני פעולות. אנחנו צריכים לספר על כל הדברים האלה לעולם עד כמה שאפשר בצורה קלה, קצרה, מובנת. ולדאוג שהעולם יבין אותנו, וירצה להיות לפחות במחשבה ואולי אפילו גם במשהו במעשה, לכיוון של התיקון. את זה חובתנו לעשות.
במידה שאנחנו משפיעים את זה לעולם, במידה שאנחנו נגרום את זה לעולם, אך ורק במידה הזאת אנחנו בעצמנו נתקדם. שלא נשלה את עצמנו שאנחנו יכולים להתקדם בלי העולם. כמה שנדחוף את העולם לבורא, כך אחריו אנחנו מתקדמים, ולא אחרת.
תראו איך הבורא מעורר את העולם, איך הוא מעורר אותו לתיקון. הוא מראה לנו עד כמה שהוא דואג לעולם ואנחנו צריכים להיות כאן רק העוזרים שלו, המתאם. כמו שהוא אומר לנו בעניין "מתן תורה" ו"ערבות", במאמרים האלה, שאנחנו רק מקשרים את כל העולם לבורא, בלבד.
שאלה: באמונה למעלה מהדעת אין גבול, החברים שלי לא מוגבלים?
כן.
תלמיד: כך צריך להסתכל עליהם?
כן, לא מוגבלים.
שאלה: תפילה שלמה זה בביטול מוחלט כלפי הבורא, שאתה מקבל את מה שהוא שולח, והעיקר שאתה אומר "אני רוצה להיות עם הבורא לא משנה מה יקרה"?
העיקר שאני רוצה לעשות מה שהבורא רוצה ממני. היינו, להעביר דרכי את כוח ההשפעה לכל בני העולם. זה נקרא להיות ישראל, מקשר את הבורא עם כל באי עולם. זה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שהבורא מצפה מכל אחד מאיתנו.
שאלה: האם יש לנו עוד תפקידים חוץ מחינוך בעולם העתידי שאתה יכול לציין, לראות?
לא.
תלמיד: אמרת שהעתיד נראה כמו איזה קיבוץ, דומה לקיבוץ.
אין יותר חוץ מחינוך. רק חינוך אנחנו צריכים להביא לעולם, ואחרי זה הכול יסתדר.
שאלה: בפעם האחרונה שהיה לנו כנס באפריקה, כנס וירטואלי, היו קליפים מכנסים קודמים בישראל, בהתחלה הרגשנו מה זה, על מה מדובר? ואז זה השתלב והיה מאוד עוצמתי. כאילו זה הזמין אותנו לנסוע לישראל מבחינת הכוונה, מבחינה רוחנית.
אם נקיים כנס במצב הזה עכשיו כשיש מגפה בעולם, איך אתה רואה אותו? כי אז זה היה רגע מאוד מיוחד, והייתי רוצה שנכין כנס במצב הזה.
ועכשיו אנחנו לא נמצאים במין כנס, עכשיו לא, מה קרה עכשיו? אנחנו נמצאים בחיבור כל כך גדול סביב העולם, יש לך כאן אנשים מכל היבשות, מכל מיני מדינות, מכל מיני עמים, הכול, מה חסר לך? זה נקרא כנס, כנס זה כינוס. אני רואה כאן תלמידים, חברים שלנו מכל מקום, אז למה זה לא כנס?
מה ההבדל בין זה לכנס שאנחנו עושים? אנחנו קובעים תכנית, גם לכל שיעור יש לנו תכנית, אנחנו גם קובעים זמנים. נגיד יש שיעור עכשיו של שלוש שעות, אחר כך יש לנו עוד שעתיים בצהריים, אחר כך יש לנו סעודה, שירים, למה זה לא כנס? אם אתה רוצה להוסיף עוד משהו, בוא נראה, אולי נוסיף, שתרגיש יותר שאתה נמצא [בכנס].
תלמיד: הכנס הווירטואלי הראשון שהיה לכל העולם זה הכנס שהיה באפריקה. אולי זה היה סתם שם, אני מסכים לזה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שכולם התכנסו יחד ועשו את זה, אם אפשר כך לומר.
אתה צודק. יש באמת הבדל גדול אם אנחנו עושים סתם שיעור, או סתם כנס, או את כנס אפריקה. כמו שהיה לנו כנס אסיה, אז אני הרגשתי שלאנשים שנמצאים שם, בשבילם זאת מתנה גדולה, וזה אירוע מאוד מיוחד שכל העולם מכוון אליהם, מסתכל עליהם, מכבד אותם ומעלה כך את כולם. זה באמת דבר גדול, אתה צודק, מהבחינה הזאת אתה צודק.
אנחנו נצטרך לעשות כנס וירטואלי, גם לאסיה וגם לאפריקה כמו שעשו כבר פעם בעבר. אתה צודק, בוא נעבור את פסח ונדבר על זה, ושיהיה לנו בהצלחה.
שאלה: לפעמים אתה אומר תבקש ולפעמים אתה אומר תדרוש, מה ההבדל?
זה במידת הרצון, לפי מידת הרצון בסך הכול.
שאלה: בסוף המאמר כתוב "יגעת ומצאת תאמין", "מצאת" זה שהגעת לאמונה, לבקשה שלמה?
כן.
תלמיד: לבקשה אמיתית?
כן. אבל למה "תאמין"? אם כבר הגעת, מצאת, כבר יש לך ביד, למה אתה צריך להאמין? זאת שאלה.
תלמיד: "תאמין", זה שאני יודע בבירור שהבורא נתן לי את זה.
טוב, שיהיה ככה.
(סוף השיעור)