שיעור 3 - אין עוד מלבדו
חלק 1|18 מאי 2019
כנס "קבלה לעם" העולמי באמריקה הלטינית – "בונים חברה עתידית"
מונטריי 17-19.05.2019
אין עוד מלבדו
שיעור 3
שיעור 18.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
אנחנו נמצאים אתכם בשיעור מספר 3, הנושא הוא הכי חשוב "אין עוד מלבדו". שיש רק כוח אחד שמנהל את הכול, עושה את הכול, מסדר את הכול, עבור כל אחד ועל כולם יחד. הכוח הזה הוא האחד שקיים, זאת המציאות האמיתית, רק כוח אחד, לא יותר לא פחות, לא משהו, אחד.
והכוח האחד הזה החליט שיהיה נברא, שהנברא הזה יגיע לדרגתו של הכוח הזה. איך לעשות את זה? אז הנברא, אם הוא קיים כנברא, הוא חייב להיות כלול משני כוחות. מכוח הנברא, ומהכוח העליון הזה שקיים בלבד שלכן נקרא "בורא", כי הוא ברא את הנברא. לכן הנברא קיים בכוח הפוך מהבורא ומרגיש מה שהפוך ממנו, את היפוכו. וכך הוא קיים.
אנחנו נחקור אתכם עכשיו מה בדיוק קורה כאן? אתם תרשמו בבקשה שאלות, ואחר כך תשאלו. תתרגלו להיות בשיעור כמו בבית ספר, כמו באוניברסיטה. אחרת אי אפשר לקלוט בבת אחת, עכשיו תקלטו, לא אחר כך אפילו שתשמעו את השיעור, אלא חשוב שעכשיו.
אז יש כוח אחד בעולם, והכוח הזה הוא מנהל, מסדר ועושה הכול. אין מישהו אחר, משהו אחר, חוץ מהכוח הזה. זאת הנחת היסוד הראשונה. ולנו ישנה הזדמנות לגלות אותו, שהוא אחד יחיד ומיוחד, "אין עוד מלבדו", שולט בהכול ועושה את הכול.
למי הוא נתן הזדמנות? למי שמקבל התעוררות. האדם חי את החיים הרגילים האלה שבעולם הזה ופתאום מרגיש התרוממות, הוא רוצה להכיר משהו למעלה ממנו. ואז הוא משתוקק לזה, מתחיל לחפש איפה הוא יכול למצוא את הכוח הזה, איך להגיע אליו. מי מנהל לו את החיים, או שהוא מנהל אותם אבל לא בטוח איך ומה, בקיצור יש בו שאלות.
ולכן לגלות מי מנהל אותו זה תופס את האדם, והוא מבין שאם הוא לא יגלה את זה החיים שלו הם חיי בהמה, או חיים של רובוט. וכשהוא הולך להשיג את הכוח הזה, כמה שהוא משיג אותו, הוא משיג את התכונות שלו, ולכן נעשה דומה לו, לכוח העליון. האנשים האלה נקראים "מקובלים", מזה שהם מקבלים את התכונות של הכוח העליון ובזה הם משתנים. זאת אומרת, חוץ מדרגת האדם כמו בעולם הזה, גם נעשית בהם עוד דרגה, עוד מבנה שנקרא "אדם". אדם מהמילה בעברית אֶדָּמֶה לעליון, לכן נקרא "אדם". זאת אומרת, דומה לבורא. לאט לאט הוא גדל, כמו שנולד וגדל, גדל עד שנעשה גדול, כך אנחנו לאט לאט מקבלים, מגלים את תכונות הבורא בנו ונעשים יותר ויותר בני אדם.
מי שלא מתפתח לזה, להידמות לבורא, נשאר בדרגה שלו כמו שכולם בעולם הזה. לפי הקבלה הוא נקרא "בהמה". דומם, צומח וחי, אין יותר צורות בעולם שלנו, והאדם שבעולם הזה הוא פשוט נעלה לפי ההתפתחות החומרית מדומם צומח וחי. אבל שייך לדרגת החי, כי רק דואג לחיים שלו, של החי, זה דבר ראשון.
דבר שני, מפני שיש מעלינו כוח עליון שקובע את הכול, מסדר את הכול, מנהל את הכול, ואנחנו לא מרגישים ולא מבינים אותו אבל קבלנו רצון להכיר ולהרגיש, אז כל מה שאנחנו צריכים בעצם, זה למצוא רצון לגלות אותו, או יותר נכון, לפנות בנו מקום לגלות אותו. לכן הבורא מלכתחילה ברא רצון עם כוונה לדאוג לעצמו, אגואיזם, אם אני מפנה את הרצון שלי מהאגו, אני יכול במקום האגו להכניס שם את דמות הבורא, אחד במקום השני.
אז מה שאני צריך בעצם זה להפטר מהאני שלי, ובמידה הזאת אני יכול להידמות לבורא. התהליך הזה קורה בשני שלבים. השלב הראשון זה שאנחנו מתנזרים מהאגו, נפטרים ממנו, מהכוונה לעצמנו. לא מהרצון עצמו מהכוונה, הרצונות נשארים, אנחנו לא יכולים לשנות אותם, רק את הכוונה, להתנתק מעל מנת לקבל. זה השלב הראשון.
השלב השני זה לקנות כוונה לטובת הבורא, במקום כמו שהיה קודם לטובתי. זאת אומרת, אני רוצה לפתוח בי רצונות עם כוונה על מנת לקבל, לנתק אותם מעל מנת לקבל, ובמקום זה לרכוש כוונה על מנת להשפיע. ואז ברצון הזה עם כוונה על מנת להשפיע לבורא, שזה כמו שהוא דואג לי אני עכשיו יכול לדאוג לו, אני ברצון הזה בכוונה על מנת להשפיע לו מגלה אותו, ממלא את הרצונות שלי בכל אותם המילויים שהוא הכין לי.
מה אני בעצם מקבל שם? אני מקבל את מהות הבורא. הרצונות שלו, הכוונות שלו, ההשגות, אני רואה את כל המציאות דרך התכונות שלו, כביכול שאני נמצא במקומו. וההרגשה הזאת שאני מרגיש ברצונות שלי, בזה שהחלפתי אליהם כוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ההרגשה הזאת נקראת "העולם הרוחני", "העולם העליון", או ה"בורא", זה אותו דבר. זה שתיים.
שלוש. להפטר מכוונה לעצמי שנקראת ה"אגו". לא הרצון נקרא "אגואיסטי", אמנם כך אנחנו מדברים, אבל הכוונה, הדאגה לעצמי היא האגואיסטית. אז בזה שאני רוצה להפטר מדאגה לעצמי, התהליך הזה מתקיים רק במאבק, במאבק רוחני. שהכי מצליח אם אנחנו תמיד נראה את עצמנו לא מצד עצמנו כאן אלא מצד הבורא, נגד האגו שלי, נגד הטבע שלי, נגד עצמי, האני. אם אפשר כך תמיד להעמיד את עצמי מול עצמי מצד הבורא, זה מאוד עוזר לנו להתקדם לנקות את עצמנו מהכוונה על מנת לקבל.
כאן בדיוק אנחנו יכולים לראות שוני בין הקבלה לשיטות אחרות. שבחכמת הקבלה אנחנו מתעסקים בזה שאנחנו מוציאים את האגו מעצמנו. את האני שלי האגואיסטי להוציא מעצמי ובמקומו להכניס את הבורא, לקבל את התכונות שלו. זאת אומרת, עיקר השוני בין חכמת הקבלה ליתר השיטות הוא בזה שאנחנו מפנים בתוכנו מקום לבורא, לעבודה שלו. הבורא מתלבש בנו, מתחיל לעבוד בנו. העבודה שהוא עושה עלינו נקראת עבודת ה', ואנחנו בזה מסייעים לבורא לפנות בתוכנו מקום בשבילו.
אדם שעובד על זה נקרא מקובל, מפני שהוא עובד כדי לקבל את הבורא במקום האגו. כל אחד צריך להשתדל, לחשוב ולהרגיש אפילו, איך הוא מפנה מקום לבורא ומזמין אותו שימלא אותו, שיכנס בו, שישלוט בו, שיעשה הכול. שכל התנועות שלי, פיסיות, במוח ובלב, אני ארגיש שהבורא מכוון ומזיז אותי. ואני מרגיש את זה, מסכים עם זה והולך יחד עימו. לזה צריכים להגיע. או שבצורה חלקית, ולאט לאט עד שהבורא ימלא את הכול.
מידת הבורא שנמצא בתוך האדם ומנהל את התנועות במחשבה, ברצון, במה שיש, שמנהל את האדם, העבודה הזאת נקראת עבודת ה'. שאדם מסייע בזה, מכין, עוזר כאילו, משתתף, לכן הוא נקרא שותף לבורא. יש בשותפות הזאת הרבה דרגות, עובד, עבד, שותף. בכל סולם המדרגות בעצם, בכל מקום נקבעת השתתפות בצורה אחרת.
וכך כל אחד ואחד משתדל לעשות לו מקום, לזה שהבורא יתלבש בו. אבל אנחנו לא מרגישים את הבורא ולא יכולים לעשות כאלה תרגילים, יותר, פחות, נכנס, לא, איפה אני מודד, אני יכול להיות באשליה הזאת כל החיים. לכן מה שעשה הבורא, את המבנה הזה שהוא ברא, הוא שבר לחלקים. שאם אנחנו יכולים לפנות בתוכנו מקום ולצרף לעצמנו את החלקים הזרים האלו, הזרים, הרחוקים מאיתנו, אז כך אנחנו יכולים לדעת שבזה בדיוק אנחנו מכינים מקום לבורא.
עכשיו אני עושה הפסקה ונותן לכם מקום לשאול. לא להתבייש, חייב להיות ברור לכולם מה שאני אמרתי. את כל השאלות שרשמתם, חשבתם, עכשיו תשאלו, זה יתן לי מקום לברר יותר מה שכבר אמרתי.
תלמיד: איזה מעשים עלי לעשות כדי לפנות מקום, כדי לגלות את הבורא?
כדי לגלות את הבורא, אתה צריך לפנות מקום בתוך הרצון שלך מהכוונה על מנת לקבל ושתהיה עליו כוונה על מנת להשפיע. אז לפי השתוות עם הבורא שהוא כולו השפעה, ולך יש כוונה על מנת להשפיע, אז הבורא יכול למלאות את המקום, את הרצון. וכך אתה תרגיש את הגילוי שלו, גילוי הבורא בנברא.
תלמיד: תוכל לתת לנו עצות, איזה מעשים קונקרטים? כדי לפנות את המקום הזה.
נדבר על זה בחלק השני, העיקר זה בקבוצה, אבל נדבר על זה יותר בפרוטרוט.
שאלה: איך אנחנו יכולים להחזיק בלי לעזוב את העבודה, למרות שאנחנו יודעים שהוא שולח לנו קשיים, קשיים מאוד גדולים?
אני לא יודע מה לענות לך. כי כל הנסיבות, כל התנאים, כל מה ששייך לאדם, נגיד אתה עם הגוף שלך, עם האופי שלך, עם הכוח שלך, עם הגורל שלך, איפה שנולדת, מאיזו משפחה, איך התחתנת, איפה הילדים שלך, מה קורה סביבך, כל זה בא גם מתכנון מלמעלה, מהבורא. ולכן אסור לך במצב שאתה נמצא לדרוש ממנו שאתה רוצה לשנות משהו.
יש לך לשנות רק דבר אחד, מקום לגילוי הבורא. כל יתר הדברים ישתנו בהתאם לזה מלמעלה. אלא תמשיך כמו שאתה עכשיו, בעבודה, במשפחה, בכל דבר, אל תשנה שום דבר בגלל שאתה רוצה להשיג את הבורא. ההיפך, כשאתה תעבוד כדי להשיג את הבורא, בהתאם לזה ישתנו כל מיני תנאים. זה לא ענייניך, אתה תקבל את זה. מאותו כוח עליון, שאין עוד מלבדו, משתנה הכול.
תלמיד: אבל נראה שהקשיים האלה שמתגלים הם בכדי לדחוף אותי לעזוב את העבודה. איך להתגבר על זה? אני לא רוצה לשנות את הקושי, אבל אני רוצה להתקדם בעבודה.
כל מי שמגיע לחכמת הקבלה ומתחיל לראות שכאן מדובר על כוח עליון שעושה את הכול, אז נראה לו שהוא צריך לעזוב את העולם זה בכלל ולהיות שייך רק לכוח עליון. אז אנחנו מסבירים לך איך אתה יכול לעשות את זה. לא לשנות שום דבר בגשמיות, אלא רק ברצון שלך, ובהתאם לזה תתחיל להרגיש כמה העולם משתנה. ואם תצטרך לעבור לעבודה אחרת, למקום אחר או משהו, זה הכול יקרה מעליך, לא שאתה בעצמך תתחיל לשנות לפי השכל שלך. תן לבורא לעשות את הכול.
שאלה: אנחנו רוצים לדעת כמה אנחנו משפיעים כשאנחנו חושבים או מאמינים שאנחנו משפיעים?
זה אדם לא יודע. זה רק אחר כך, כשהוא נכנס לסולם המדרגות, הוא יכול למדוד. גם לא מיד ולא בצורה מדויקת, אבל אז הוא יכול למדוד כמה הוא משפיע לבורא. הכי קל למדוד את זה כלפי החברים. אם אני משפיע להם, עוזר להם בעבודה הרוחנית שלנו, מקדם אותם לבורא, זאת ההשפעה שלי, זו המידה הכי נכונה.
אדם בדרך כלל לא רוצה לעבוד מול החברים, אלא [מול] הבורא, אני איתו ואני מסכים. אבל איתם, בשביל מה ומה יש לי איתם. הוא לא מבין שהכול ניתן, כל העולם הזה ניתן כרצון אחד שאנחנו חייבים דווקא בו לעבוד, ובצורה כזאת מגלים את הבורא, רק כשהוא מלובש בעולם הזה. אין כלים רוחניים, אלא אלו שאנחנו עושים מהכלים הגשמיים, בלהחליף את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
שאלה: בתהליך שאני רוצה להתפטר מ"האני" תיארת שלושה צעדים. איך זה פועל עם פינוי המקום?
בקבוצה. אני מפנה את הלב שלי, שבמקום אני, תשרה שם קבוצה, עשירייה. אחרי שאני כך מפנה מקום בליבי, ו"לב" נקרא הרצון הכללי שלי, שרק הקבוצה שם נמצאת, אז בתוך הקבוצה אני מתחיל לגלות את הבורא, שהוא נכנס לאותו מקום שבו אני הכנסתי את הקבוצה. רק שהקבוצה היא ככלי והבורא כמילוי לכלי.
תלמיד: לגבי פינוי המקום, זה תלוי בקבוצה? ואם לא, אז מה קורה?
על פינוי המקום אנחנו לומדים בעבודת האדם בקבוצה, בעשירייה, איך להכניס ללב שלו את החברים. על זה הוא צריך לבקש מהבורא, ש[יעזור לו] בזה. ואז בהתאם לזה, כשהחברים יעמדו בתוך לבו, הוא יתחיל להרגיש שבתוכם נמצא הבורא, וכך יגלה אותו, כמילוי לעשר ספירות, לעשרה רצונות של כל הקבוצה שנמצאים בליבו. רק בצורה כזאת.
שאלה: אם אנחנו דומים לבורא, האם אנחנו הבורא בכדור הארץ או אנחנו רק עושים את זה בשם?
מי אמר לך שאנחנו דומים לבורא?
תלמידה: פה מדובר שאנחנו צריכים להיות דומים לבורא.
דומים במה? ברצון האגואיסטי שלנו שאנחנו מפנים אותו מכוונה על מנת לקבל, מכוונה לעצמי, ומכניסים שם כוונה כדי להשפיע לזולת, לחברים. בזה אני מתקן את הרצון שלי שיהיה בכוונה על מנת להשפיע, שאז הרצון הזה יהיה דומה לבורא. במידה שהרצון הזה נעשה דומה לבורא, אין הבדל בין הבורא לרצון הזה, הבורא ממלא את הרצון הזה המתוקן. בזה אנחנו נהיה דומים.
שאלה: אם אין עוד מלבדו והבריאה שלו, זה נכון להרגיש שכל מעשה בין החברים זה אך ורק בשביל ההתקדמות של הרצון שלי, אבל את התוצאות רואים בצורה כללית, זה מראה את המציאות היחידה שקיימת?
רק האדם המשיג הוא רואה. מי עוד יכול לראות? כמו שברצון שלך עכשיו מתגלה משהו, את מסתכלת כאן על מישהו, על משהו ואת מרגישה משהו טוב או לא כל כך טוב, זה את מרגישה. כך את מגלה גם בורא, את ולא מישהו אחר. כך גם כתוב, "אתם תגלו ולא זר"1.
שאלה: איך אנחנו יכולים להחזיק את המצב של הסדנה כל הזמן?
בהסכמה ביניכם, שאתם מתרגלים לזה. כל הזמן לדבר עם החברים, כל הזמן לדבר עם הבורא. אני רוצה להיות כל הזמן קשור אליו ולדבר. אני שואל אותו וכאילו שומע מה שהוא אומר. ודאי שזה לפי האגו שלי והדמיון האגואיסטי שלי, אבל ככה אני מתרגל שיש לי עם מי לדבר לפחות. זה כוח עליון, הוא שולט והכול, אני פונה אליו. זה שאני לא שומע מה שהוא עונה לי, זה מפני שעדיין אין לי כוונה על מנת להשפיע. אבל על ידי זה אני מתרגל, אני שואל, אני גם עונה במקומו. אני בכל זאת נמצא כמו תינוק, שכך לומדים לדבר. אני מבטיח לך שאם תעסוק בזה רוב הזמן, תרגיש שאתה למדת איך לדבר עם הבורא.
יש כאן שפה מיוחדת. כמו שאנחנו כילדים, מישהו לימד אותנו לדבר כל כך? שמענו פה מילה שמענו כאן, לא ידענו במה לקשור מילים שזה נקרא כך וזה נקרא כך, אלא מעצמו, כל הזמן מתוך הפרקטיקה שלנו בחיים. אותו דבר תעשו ותצליחו.
שאלה: אם אני מוצאת את הרצון לגלות אותו ואני מתחילה את העבודה, חובתי לעזור לסביבה שלי שהיא לא העשירייה שלי למצוא את הרצון הזה, או אני צריכה לתת להם למצוא את זה בעצמם?
היה כאן איזשהו גבר שאמר שהוא רוצה לעזוב. לא לעזוב שום דבר, מה רע במקום שלך? אם הבורא גרם לך שאת נולדת שם ושם כנראה המשפחה שלך והקרובים שלך והכול, אז את קולומביאנית, מה יש? בקולומביה אי אפשר להשיג את הבורא?
שאלה: זה לא מה שאני רוצה להגיד, אלא אמא שלי שהיא לא יודעת כלום על קבלה, האם מחובתי לדבר איתה על קבלה למרות שהיא לא שואלת אותי, או אני צריכה לתת לה לגלות את זה לבד?
לא, גם אני לא דיברתי. היו לי הורים, שני רופאים, אמא הייתה רופאת נשים ואבא רופא שיניים, אני לא דיברתי איתם אף פעם על קבלה. הם ידעו שאני לומד ומשקיע בזה את הכול, אבל חוץ מזה לא הסברתי להם שום דבר, בשביל מה? אמנם היה להם שכל להבין ככה בכללות מה זה, אבל אין צורך. את לא חייבת. אבל יש לך שם במקום עוד אנשים שמתעניינים?
תלמידה: כן.
אז את לא צריכה יותר שום דבר. תצליחי.
שאלה: איך זה אפשרי שנבראים כמונו, גברים ונשים, אפילו מקובלים הכי גדולים, יכולים לשאוף להיות שותפים לבורא, אם אנחנו נבראנו אחרת. האם זה לא אשליה?
שאלה טובה. בכוח העליון אנחנו לא נוגעים, לא יודעים עליו כלום. אני אצייר את זה. (ראו שרטוט מס' 1)
שרטוט מס' 1
יש לנו כוח עליון, אָפֶּר, שאי אפשר להגיד עליו שום דבר. הוא גם נקרא "עצמותו". תחתיו יש "בורא" שגם מתחלק להרבה חלקים. חלק עליון נקרא "קריאטור", וחלק תחתון "בורא" מהמילה "בוא וראה". ואחר כך גם אנחנו. כל החלק שנקרא "בוא וראה" מחולק להרבה מאוד שלבים.
אחר כך בתחתון אנחנו, שנקראים "אדם". ואחר כך חי, אנימל. וצומח ווג'טבל. ודומם, אילנימדו. לכן זה שאת אומרת שיש כוח עליון, הבורא, ואיך אנחנו יכולים להיות כמוהו? אנחנו לא נוגעים בכוח העליון הזה "עצמותו". אנחנו גם לא נוגעים בחלק העליון של הבורא, שזה נקרא "מחשבת הבריאה" מחשבה, ורק החלק התחתון, המעשה, מעשה מרכבה, מעשה בראשית, שיש בזה הרבה דברים שייך לנו, ושם אנחנו קצת נוגעים. זה מתלבש בנו. ככה זה קורה.
לכן באמת העליון הוא עליון, ואין לנו בו מושג. אבל למה בכל זאת אנחנו מדברים על זה? כי כשאנחנו משיגים מלמטה למעלה וגדלים. כולנו גדלנו בדומם, אחר כך צומח, אחר כך חי, אחר כך הדומה לבורא, המדבר, ממלאים את עצמנו עם הבורא, משיגים למחשבת הבריאה. יכול להיות שאנחנו גם מקבלים איזה שינויים ומגיעים עוד יותר למעלה. אבל חוכמת הקבלה היא לא מדברת על זה, היא נותנת לנו חלק מהמציאות ואומרת, איך אנחנו יכולים להשיג אותו. יכולים להשיג נשמה, החלק הפנימי. להיות נצחיים, שלמים כמו הבורא כלפינו. ולמעלה יש עוד האלף השביעית השמינית, התשיעית, העשירית. יש עוד דרגות, אבל על זה לא מדובר. קודם נקבל את מה שיש לנו.
שאלה: החלק שלנו שעליו אנחנו יכולים להגיד, שזה יכול להיות המציאות שאליה אנחנו יכולים לשאוף, זה לאדם, וכל השאר אנחנו רק יכולים לחשוב שזה אשליה?
אשליה או לא אשליה אנחנו לא יודעים, אלא מה שיש ברצון שלנו אנחנו יכולים להשיג. מה שניתן לנו ברצון, יכולים לממש.
שאלה: איך אני יכול לעבוד עבור הקבוצה, ולעזור לגלות את התכונות של הבורא?
אנחנו עכשיו נדבר על זה. דווקא בקבוצה עד כמה שזה דוחה, אפילו שנוא עלינו, עד כמה שלא רוצים, אבל רק דרך הקבוצה אנחנו יכולים להשיג תכונות הבורא ואז לגלות אותו. תיכף נדבר על זה.
שאלה: תוך רמת החי שבי, מה אני יכולה לתקן כדי להיות יותר רגישה כלפי הבורא?
בינתיים כולנו חיות. אנחנו חושבים על עצמנו בלבד, כי כך נולדנו, וכך זה הרצון של כל אחד ואחד שפועל בצורה אינסטינקטיבית רוצים או לא רוצים, ככה אנחנו בלבד. לכן עלינו כתוב "כולם כבהמות נדמו"2. אנחנו כמו חיות. עוד יותר מזה, אנחנו יותר גרועים מכל החיות. כי אף חיה לא מזיקה לשנייה ללא צורך. אם איזו חיה טורפת את השנייה, לפי האינסטינקט שלה כך היא צריכה לעשות כדי למלאות את עצמה, מפני שהיא חייבת להתקיים על ידי זה. וזה נחשב בכל החוקיות הכללית שבטבע שכל אחד אוכל את השני, וכל אחד מתרבה כך וממלא את השני.
זאת אומרת, דומם, צומח וחי הם פועלים לפי רשת כוחות אינטגרלית, שהיא סוגרת את כולנו במערכת אחת, באיזון, שאנחנו כולנו נותנים וכולנו מקבלים, חוץ מבני אדם. אדם מוכן להרוס את הכול אפילו ללא צורך, ללא צורך לקיום שלו כמו אצל החיה.
ניתן לראות מה קורה עם האקולוגיה, בכלל עם הכול. יצאנו לחלל, עכשיו מסתובבים שם אלפי חלקים, ברזלים, כל מיני פלסטיק שעוד מעט אי אפשר כבר להיות שם, אפילו בחלל. על פני כדור הארץ בתוך הים, בתוך האוקיאנוס יש פלסטיק במקומות הכי נמוכים. במינוס אחד עשרה קילומטר בתוך הים, בתוך האוקיאנוס יש פלסטיק.
זאת אומרת, אנחנו הורסים את הכול, אנחנו הרבה יותר גרועים מהחיות. אף חיה לא מזיקה לטבע, היא חלק בלתי נפרד מהטבע. הטבע הוא גם א-לוהים, זה בורא בהתלבשות בדומם, צומח וחי. בבני אדם האלו שעל פני כדור הארץ ששייכים אמנם לדרגת חי, אבל לפי האגו שלהם הם נקראים "בני אדם", הם הכי גרועים. הם הורסים את הכול מתוך האגו שניתן להם, כדי שהם יוציאו אותו מעצמם ויפנו במקום זה מקום לבורא, אז הם יהיו דומים לבורא, ונקראים "אדם".
לכן אנחנו הכי גרועים מכל הבהמות, והכי גרועים מכל הרוחניות. משני הכיוונים. כדאי לחשוב ולתקן את המצב.
שאלה: באיזה רגע אני נכנסת למדרגה הרוחנית?
ברגע שאת מפנה מקום בך, שהבורא יתלבש בך.
תלמידה: תודה רבה.
אני קצת משנה את הדיבור שלי מרגע שבאתי לדרום אמריקה. אני מרגיש שכאן צריכה להיות שפה אחרת, יותר קרובה, יותר לבבית.
שאלה: אם אנחנו מצליחים להשוות את הרצון שלנו עם הרצון של הבורא, אתה מלמד אותנו שאנחנו הופכים להיות שותפים עם הבורא. איך אפשר לעשות את השותפות הזאת? האם אני הופך להיות כמו הבורא?
לא, אתה מפנה לו מקום כמו שדיברתי, והבורא מתלבש באותו מקום שאתה פינית לו. בזה אתה נקרא "שותף". אתה בונה דירה בתוך ליבך, והבורא מתלבש שם. בזה אתה שותף. אבל אתה נותן לו לפעול. הוא פועל דרכך. ככה זה.
שאלה: אני מבין שהבורא עושה הכול. אנחנו נמצאים במערכת שמסדרת אותנו ונותנת לנו הכול. אז מהו השינוי ברגע שאני מפנה את המקום, ונותן לבורא שיכנס בי?
הרצונות נשארים רצונות, אבל הם כולם היו בכוונה לטובת עצמך, ואתה החלפת את הכוונה שאתה רוצה להשתמש ברצונות האלה לטובת הבורא. בזה אתה נותן לו אפשרות להתלבש בתוך הרצונות האלה, ולפעול. אתה נותן לו אפשרות, אתה מזמין אותו, מבקש שיתלבש בך ודרכך שיפעל בכל המציאות, בכל העולם.
ומה אתה עושה? אז כל הפעולות שלך הם כדי הלאה לפרסם את השיטה, כדי שכולם גם יוכלו לפנות את ליבם שהבורא יתלבש בהם. ואז אנחנו מגיעים להרגשה והבנה מה זה נקרא "הקיום הנצחי, השלם", ומפסיקים לראות את המציאות הזאת כמו כולו נפגע, כולו נבזה, כולו מתוך בעיות, כישלונות, מאבקים, ואתה רואה ומרגיש אחרת. אתה רואה שאת מה שראית קודם, ראית דרך האגו שלך, ועכשיו אתה רואה דרך התכונות של הבורא, ואתה רואה עולם אין סוף, נצחי, שלם. אתה אפילו לא מרגיש שום קשר וצורך לגוף, אלא ממש הכול שלם.
רק תישאר לך בעיה אחת, כי אתה מתחיל להרגיש אנשים אחרים במקום עצמך. אתה מרגיש כמה שהם סובלים, ואתה מבין שלא יעזור להם כלום רק גם להשיג את הבורא, ואז אתה פועל בהפצה.
שאלה: האם אני צריכה לגלות את הבורא כדי למלאות את הרצון לקבל שלי?
שאלה ערמומית. את נראית כאילו כל כך רגועה והכול בסדר, אבל בפנים יושב נחש. ודאי שאנחנו לא מתחילים מזה שאנחנו רוצים למלאות את רצון הבורא, אנחנו לא חושבים על זה, אכפת לנו? אנחנו שוכחים אותו, יש לנו בעיות משלנו. אבל לאט לאט כשאנחנו לומדים יותר ויותר את חכמת הקבלה, אפילו שאנחנו לא חושבים על זה, אני מתחיל להשתנות. אני נכנס לקבוצה כי כולם לומדים בקבוצה, אני שומע כל מיני עצות איך להתקדם, ויוצא שאני משתנה אפילו שאני לא רוצה להשתנות.
אכפת לי לאהוב חברים? אני בן אדם בריא, זה לא חסר לי. אבל יחד עם זה שאנחנו לומדים, יושבים במעגלים כמו ילדים בגן ילדים וכך מדברים יפה אחד לשני, ממש משחק של ילדות, אבל יש בזה דבר גדול. כשאנחנו כך עושים, אנחנו מורידים את עצמנו מדרגה גדולה אגואיסטית, כוחנית כזאת, אנחנו מורידים את עצמנו. במידה שאנחנו מצליחים כך להוריד את עצמנו בצורה מלאכותית, אני לא באמת רוצה אבל כך אומרים שאני צריך לעשות אז אני כאילו עושה, כולם כך שחקנים, שקרנים, משחקים כמו ילדים, אבל יש בזה דבר גדול, במידה שאנחנו כך עושים, כמו אינפנטילים ממש, במידה הזאת פועל עלינו הבורא. אנחנו קוראים לזה המאור המחזיר למוטב. אור. והוא משנה אותנו.
ואז אנחנו מתחילים באמת לחשוב אולי באמת זה כדאי, אולי כן לחשוב על החברים כי אנחנו יחד יכולים להשיג יותר, יהיה לי רצון יותר חזק, כוונה משותפת מדויקת. אני מתחיל להשתנות לכיוון החיבור. זה לוקח לפעמים שנים. עשר, חמש עשרה שנה, אבל זה משתנה. וכך אנחנו לאט לאט מקבלים את שיטת הקבלה. אני לא חושב שתוך כמה שנים אדם יכול להסכים עם זה, זה לוקח כמה שנים. בינתיים אנחנו משתנים אבל השינויים האלה מאוד מאוד איטיים. בדרגת דומם שבנו, צומח שבנו, עד שזה מגיע לשינוי לוקח זמן. אז לחכות קצת אבל להשתתף.
שאלה: האם בזה שאני מדבר כל הזמן עם הבורא זה נקרא התבודדות? האם אפשר להשיג את זה בצורה קבוצתית?
לא, עם הבורא אתה צריך לדבר לבד, אבל להכין את עצמך לדבר עם הבורא אתה צריך חברה. ועוד, אפשר לדבר עם הבורא אבל זה לא יחד עם אחרים עם הקבוצה, זו כבר לא תהיה שיחה אלא תפילה, בקשה, שאתם מבקשים ממנו משהו יחד כולם. זה כן. זה דבר גדול מאוד. בדרך כלל מקבלים תשובה אם אתם מבקשים יחד.
שאלה: אם אין עוד מלבדו אז למה יש דרגות ורמות?
זה הכול כלפי בני אדם, כלפי השגת בני אדם. זה כמו שאת כל הדברים אנחנו משיגים בהתאם להתפתחות האדם. לא יותר מזה. יש כוח אחד, אחד משיג אותו יותר, שני פחות, ולכן אנחנו מדרגים אותו לפי האדם המשיג.
שאלה: אתמול היה לי חלום שמלאך אומר לי, אין לך את הרצון הנכון, אני שואלת את המלאך בדאגה, מישהו מימין כמוך, כבר בוגר וכבר חכם, מה הרצון הנכון, והתשובה היא, הרצון של הקבוצה. אני רוצה לשאול אותך מהו הרצון הנכון?
הרצון הנכון זה שאדם מתבטל כלפי הבורא, והבורא על ידי הכוח שלו שנקרא אור מקיף, המאור המחזיר למוטב, מתקן את הרצון של האדם ואז הרצון נעשה נכון. רצון של השפעה לעבוד לטובת הזולת זה הרצון הנכון. למה? כי אני בזה נעשה דומה לבורא. הוא כולו משפיע, אם אני כולי אהיה משפיע אני בזה רוכש את כול העולם. דווקא בהשפעה. בקבלה לתוכי אני לא יכול להכניס שום דבר, אין לי מקום לכל העולם. יש לי מקום רק לדרגת חי. למעלה מדרגת חי, א-לוקות, להכיר את כל המציאות אני יכול רק בהשתוות הצורה, בהשפעה. זה הרצון הנכון.
שאלה: אני רוצה מעומק הרצון שלי להתחבר לבורא ולעשות את החיבור, למצוא את החיבור. הבנתי שאני חייבת לבטל את האני שלי בתוכי. אני רוצה לבנות את המקום הזה, השתדלתי הרבה מאוד. כשאני מתחילה לעשות את זה אני מרגישה שאני אבודה, אני מאבדת קשר עם המציאות ואני חוזרת בפחד.
אני שואלת אותך, האם יש סכנה ללכת לאיבוד ולאבד קשר עם המציאות כשאני מבטלת לגמרי את האני שלי?
אם את קשורה רק אלינו, נמצאת בלימודים, שומעת שיעורים, אם יש לך עוד כמה חברים וחברות, אין שום בעיה שאת יכולה לסטות מהדרך. לא. למה יש לך פחד כזה?
תלמידה: כי כשאני חוזרת אני מרגישה שאני מאבדת קשר עם המציאות החברתית. וכבר לא יכולה להיכנס לתוך החברה, לתוך המציאות החברתית. אני שונה. אני לא רוצה להגיד שיגעון אבל נראה כאילו מסתכלים עליי כקצת משוגעת.
אם את קצת משוגעת, אני לא יכול עזור לך. אבל אני לא חושב כך, אני ממליץ לך להיכנס לקשר יותר חזק עם הסביבה שלך הקטנה הזאת, איפה שאת לומדת, ולהיות כל הזמן צמודה אליהם. ועוד יותר חשוב לעסוק בהפצה, מי שעוסק בהפצה מרפא את עצמו מכול דבר, כי דרכו מתחיל לזרום כוח לאחרים שהוא מפיץ ואז זה מרפא אותו. בהצלחה לך.
שאלה: למה מאז שהתחלתי ללמוד את הקבלה, אני רואה הכול אחרת, את הממשלה, החברים שלי, המשפחה, העבודה שלי האם זה נורמאלי?
ודאי שנורמאלי, את משתנה, את מתחילה להשתנות, רק בהמה לא משתנה, האדם כל הזמן צריך להשתנות. כשאת רואה את העולם קצת אחרת זה מצוין.
דיברנו שאנחנו נמצאים ברצונות לקבל עם כוונה על מנת לקבל לעצמי. את הרצונות אנחנו לא יכולים לשנות, את הכוונה על מנת להשפיע אנחנו צריכים לשנות.
איך אנחנו יכולים את זה לעשות? רק בקבוצה. אף אחד לא חושב שהוא אגואיסט. בטח כל אחד שמע על זה כמה פעמים גם מההורים, אולי מחברים, ממורים, אף אחד לא מודה בזה שהוא אגואיסט וזה נכון. כי מה שקוראים בעולם הזה "אגו", אנחנו לא צריכים לתקן, תרגישו חופשי. אנחנו צריכים להרגיש את האגו שצריכים לתקן איפה שאנחנו מתכוונים לעצמנו במקום לבורא. אבל כלפי הבורא אני לא מרגיש שום דבר, מה אני יכול לעשות? לכן אומרים שאתה צריך קבוצה. הקבוצה תהיה כמו מדד, דוגמא, הדגמה, מה שאני עושה כלפי הקבוצה, ומה שהקבוצה עושה כלפי, זה כמו שאני עושה כלפי הבורא והבורא עושה כלפי.
קשה מאוד, קשה מאוד להסכים לתשעה אנשים כמוני, מה פתאום שאני אתיחס לדעות שלהם, להרגשה שלהם, להחלטה שלהם כמו לבורא או איך אני אקבל מהם מה שהם מחליטים שזה כמו מהבורא? זה לגמרי לגמרי לא הגיוני. הם חברים שלי, הם כמוני מה פתאום שאני אתייחס אליהם כמו לבורא? אנחנו גם קראנו הרבה פעמים איך רב"ש מסביר לנו שאני צריך לראות אחרי כל חבר בורא, וזה לא כל כך מסתדר. אבל זה המדד כלפי האגו שלי שאם אני חושב עליהם כמו על הבורא, אז אני יוצא מהאגו שלי ומגיע לבורא באמת.
זאת אומרת יש לעשירייה כוח מיוחד שכול אחד מהעשירייה אם הוא כך מתייחס לתשעת החברים שלו, הם יכולים להוציא אותו מהעולם הזה, מהרגשת העולם הזה, הוא יכול לפנות מקום ולהרגיש דרכם איך הבורא מתלבש בו ואז התשעה האלו, יחד איתי, הופכים להיות לפרצוף. פרצוף נקרא "הרצון של הנשמה" ואז הבורא מתלבש שם וזה נקרא "האור של הנשמה". ויש מידות עד כמה אני מתייחס מהרצון לקבל שלי כלפי הקבוצה. ברצון שלי יש חמש דרגות, שורש, א', ב', ג', ד', 0, 1, 2, 3, 4, ולפי דרגת הרצון לקבל אני משיג את הבורא בעוצמת האור של נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, והוא ממלא אותי ובלי הקבוצה אני לא יכול להשיג את זה, לא יהיה לי כלי ששם אני אגלה את הבורא, להשפיע לבורא, לא תהיה לי מערכת שאני אוכל להשפיע לו, ולא לקבל ממנו דרך המערכת שהיא ההתאמה ביני לבינו.
יוצא שיש לי אני, קבוצה והבורא. ואז הקבוצה זה 9 ספירות, ואני המלכות, והבורא זה האור העליון.
מה קורה כאן? בלי קבוצה, בלי המערכת הזאת שזה כמו 9 ספירות, היינו כמו שאומרים על זכוכיות שגם מחלישות את האור העליון וגם מסדרות אותו לפי כול מיני תנאים, צבעים נגיד, ואז אני יכול לקבל למטה ידיעה, הרגשה מכל מה שיש לנו כאן, ולמעלה מזה זה הבורא באור העליון המופשט. אני לא יכול להרגיש את זה, לכן אני חייב קבוצה.
הקבוצה כאן היא מערכת שאיתה יכול להתקשר, מצד אחד אני, מצד שני הבורא, ואז אנחנו נמצאים בתקשורת כל אחד עם הבורא. הקבוצה עוזרת לגלות את האגו שבי, מתי? זה פשוט מאוד. אם אני חושב על עצמי במקום עליהם זה בדיוק האגו. אם אני חושב עליהם במקום על עצמי, לא סתם אלא במקום עצמי, אז אני כבר חושב על הבורא, כי הקבוצה או הבורא הם שווי ערך לגמרי ולכן קל לי מאוד. אני מכיר את החברים שלי, עכשיו רק הבעיה היא מי יותר חשוב אני או הם, ואז אני מיד מבין שהכוונות הן על מנת לקבל אצלי או על מנת להשפיע.
לכן אם אני הולך לקבוצה, לשרת את הקבוצה, לעשות כאילו שהם רוצים, לא אכפת לי מה הם רוצים, אני עושה את זה כדי להגיע לבורא, ואז מרוויח. לכן אני מקווה שאף פעם לא תראו אותי שאני לא מגיע ללמד או משהו עוד לתת לקבוצה כמה שאפשר. אני מרגיש שאני עושה את זה כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא. וכך ממליץ לכולם. זה על בטוח הצורה הכי טובה להתקרב לבורא.
כך אנחנו בקבוצה מגיעים למצב שאנחנו יכולים לאתר את האגו שלנו בצורה פשוטה, מי יותר חשוב החבר או הקבוצה או אני. לא נעים, אבל אמת.
עוד יותר מזה, כדאי להשיג מצב שהאני מרגיש את עצמי כמו דיין, שופט. יש בורא, ויש האגו שלי ואני באמצע ובצורה ברורה מאוד אני מברר מי מהם יותר חשוב. אבל בצורה שאין ספק ושאני עושה אחר כך לפי ההחלטה שלי, ולא שאני אומר "אתה חשוב אבל הוא יותר קרוב אלי". שיהיה ברור, זה נקרא שופט, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וחייב אני כל הזמן להיות במשפט. וכמה שיותר ניקח את הצד של הבורא כך נתקדם אליו.
אפשר לצייר אולי בצורה כזאת, האגו שלי בצד שמאל, ואני באמצע מסתכל כשופט ובצד השני הבורא. ואז אני צריך לבדוק עד כמה אני מתקדם מתקדם מתקדם עד שמגיע ממש לבורא. הלב שלי, איפה הוא נמצא? וזה בדרך כלל דרך הקבוצה, עד שמגיעים לדבקות.
מפני שאנחנו נבראים, אנחנו יכולים להבדיל רק דבר מתוך דבר. משהו אחד אנחנו לא יכולים לזהות, "כיתרון אור מתוך חושך". רק ההבחנות ההפוכות, וכמה שההבחנות הפוכות בניגוד ביניהן, כך אנחנו יכולים לזהות אותן. לכן האגו שלנו שנברא, נברא בדיוק כמו הבורא, רק שבצד הנברא זה מינוס ובצד הבורא זה פלוס, אבל ממש אותו דבר. ומה שאנחנו צריכים ביחס להתפתחות שלנו להבין, שאנחנו הולכים בצורה מאוד ריאלית, מדעית, אנחנו לא מוחקים שום דבר אלא תמיד אנחנו רק מתעלים לדרגת ההבנה, דרגת ההכוונה, דרגת הבירור יותר ממה שהיה קודם. אחרת אנחנו לא נוכל להבחין בין האור לבין החושך. החושך חייב תמיד להישאר כרקע לאור.
אנחנו שום דבר לא מוחקים, אלא רק יותר ויותר ויותר מזהים כחושך לעומת האור או אור לעומת החושך. אנחנו רק משנים את היחס שלנו לזה. זאת אומרת שאת החושך אנחנו צריכים, אבל רק כדי יותר ויותר לזהות את ההבחנות באור. כמה שיותר רוצים להרגיש את האור, בטוח שאנחנו נצטרך יותר להרגיש את החושך, את ההבחנות בחושך. ולכן אנחנו לא צריכים לפחד מכל מיני מצבי חושך שמתגלים, כי אם אנחנו עומדים לקבל אור יותר גדול, לפני זה אנחנו צריכים לקבל רקע של חושך, רקע של חושך יותר גדול. ולכן כמה שישנה ירידה, לפי הגודל הזה תהיה עלייה. ושוב ירידה עוד יותר גדולה, ושוב עלייה יותר גדולה. וכך כל הזמן.
לכן לא לפחד מירידות, אלא כבר להרגיש בתוך הירידה, רקע, שהיא מחויבת להיות כדי שאני אגלה על פניה את צורת הבורא החדשה, אור חדש. אם אני מקבל את החושך כהכרחי להרגשת האור אני כבר לא מתייחס אליו בצורה שלילית, הוא נעשה אצלי באותה דרגת ציפייה כמו האור. ואז יוצא לנו שחושך ואור נעשים כאחד, אי אפשר להבדיל ביניהם. זה נקרא בזוהר כשפחה המשרתת את גבירתה. יש על זה הרבה סיפורים.
רשמתי לי כאן כמה נקודות שרציתי לעבור, אני לא רציתי לעשות שיעור כרגיל ב"אין עוד מלבדו" לפי מה שכתוב שם, את זה אני חושב אתם יודעים כבר בעל פה את המאמר הזה, אלא לתת ממש יסוד ל"אין עוד מלבדו". אנחנו צריכים להבין שכל דבר שאנחנו מרגישים בינתיים, אנחנו מרגישים בתוך האגו. אם היינו מרגישים את הבורא, גם היינו מרגישים אותו בצורה אגואיסטית.
כדי לגלות את הבורא ואיך שהוא מנהל אותנו אנחנו צריכים לקנאות בחברים, שיהיה לנו רצון יותר גדול ממה שיש לנו. שיהיה לנו רצון מתשעה חברים, מתשע ספירות עליונות, שכל אחד מאיתנו מלכות והחברים זה תשע ספירות עליונות ממלכות. אני רוצה לקבל רצונות מהם, השתוקקות מהם לתוך המלכות שלי, אני רוצה לחבר אותם אלי שהם יהיו כט' ראשונות בפרצוף של הנשמה שלי.
איך אני יכול לקבל את זה ממנו? אני יכול לקבל את זה בתנאי שאני מקנא בהם, שאני אסתכל בעיניים גדולות מה יש להם ואין לי. על ידי זה אני אחבר את הרצונות שלהם אלי וכך אני בונה פרצוף. אני צריך להסתכל מה הם השיגו, מה הם הבינו, איך הם עובדים בקבוצה, איך הם פועלים בהפצה. בכל דבר ודבר שהוא שייך להשגה רוחנית אני חייב להגיע לקנאה. ואז יהיו לי רצונות של ט' ראשונות, אפילו במקצת, כלפי אני, כלפי מלכות ושם יתלבש הבורא.
זאת אומרת אי אפשר להגיע לכלי שבו יתגלה הבורא בלי שאני מקנא בחברים, רוצה לקבל מהם את כל היחס לרוחניות שיש להם. וכאן אני צריך להיות מאוד קנאי. יש להם את זה ואת זה ואני רוצה ורוצה את זה. אני מגדיל בזה את הרצון לקבל שלי, מחבר אליו את הרצונות האלו, ואז נעשה פרצוף כל עשר הספירות. אני רוצה להשיג את מה שהם השיגו, אני רוצה כל הזמן לצייר לעצמי עד כמה הם יותר גדולים וכמה שזה חסר לי.
ואז אני פונה לבורא, אני מתפוצץ מקנאה ודורש ממנו, "למה לי אין את זה." החברים צריכים לשחק כלפיי, הם צריכים לשחק משחק שאחד מדבר אל השני ולא אלי, כאילו יש להם כבר איזו השגה, הבנה, משהו. ואני שומע את זה ואני מתפוצץ מסתכל בעיניים גדולות.
אם אני מפתח בי מידת קנאה אז אצליח לגדל את הכלי שלי לגודל שהבורא יתלבש בו. ובלי הקנאה אני לא ארצה את הבורא, אני ארצה כל מיני שליטות בעולם הזה, קטנות, יותר גדולות, אבל לא את הבורא. קנאה ברוחניות זה דבר הכי גדול, ויחד עם הקנאה באה בושה. הבושה גרמה לצמצום א'. אני מתחיל להתבייש עד כמה שאני לא כמו כולם, עד כמה שאני פחות מכולם. שכולם כבר גדולים ומי יודע מה הם מדברים אחריי, שאני מסכן, שאני לא מבין כלום. אבל מה לעשות, ככה מתייחסים אלי כאילו "הוא בחור טוב." אתם צוחקים? ועליכם מדברים כך, תאמינו לי. אתם תגלו אחר כך. אתם תגלו כשאתם תגידו להם תודה.
אנחנו צריכים כך לשחק אחד כלפי השני, ממש. לשחק בזה שכל אחד ידליק את החבר בזה שיש לו קבוצה, חברים אחרים, יש להם השגה, יש להם התקדמות, וגם לך תהיה, לא נורא. בצורה כזאת שלא תוכל לשבת בשקט.
זה נקרא לעזור לחבר, ואנחנו צריכים לדאוג לזה. במידה שאנחנו דואגים לחבר, אני דרך החבר דואג לט' ראשונות שלי, לכלי שלי הכללי של הנשמה. אין לי שום אפשרות להגדיל את ט' בראשונות, את ט' הספירות הראשונות בכלי, אם אני לא כך אתייחס לחבר. שאני אדאג שהוא ירצה יותר.
לכן כל העבודה שלנו מתחלקת לרצונות שאנחנו משנים אותם בקבוצה על ידי קנאה. שכולם בקבוצה מתפוצצים מקנאה, מזה שיש לאחרים ולמה לי לא, וכן ולא, כאלה דברים. אבל לא שאנחנו רוצים למחוק כאלו יחסים. אלא להגדיל דווקא. שזה ייתן לכל אחד דחף לפנות לבורא, להתפלל ולבקש התקדמות. כדי להתחבר לחברים ולהיות יחד איתם, רצון אחד, שהבורא יכול להתלבש, להתגלות בהם, ברצונות האלו, ולשמוח. זה נקרא לעשות נחת רוח לבורא.
מאד חשוב שכל המקומות, התנאים, היחסים שמתגלים, רעים, לא טובים, לא מובנים, גם את זה אנחנו מייחסים לבורא. להנהגה שלו של טוב ומיטיב, שאין יותר מזה. ומה שמתגלה לנו כדברים לא טובים, לא חשוב באיזה רמות ובאיזה יחסים, זה בכל זאת טוב ומיטיב.
זאת אומרת אני מייחס לעצמי את זה שאני רואה רע במקום טוב. וחוץ ממני יש רק טוב, הבורא, אור עליון, ואין שום זכר לרע, אלא רק טוב. והרע מתגלה מפני שבי האור העליון עובר אינוורסיה ומתגלה בכל מיני צורות החושך. יחס כזה, למעלה מהאגו שלי, לבורא ולעולם, שמתגלה כול טוב ורק הטבע שלי משנה את זה מטוב לרע, ואני לא מקבל את זה, למרות שאני מודע לזה, זה נקרא שאני הולך באמונה למעלה מהדעת. זה יכול להיות רק כשאני מרגיש את עצמי הפוך מיחס הבורא, הטוב ומיטיב לכול.
ואני חייב כל הזמן להסתכל על העולם ולקבל את כול מה שיש לא כמו שאני רואה, למרות שאני לא סוגר עיניים, אלא אני רואה את כל הרע בתכונות שלי, ויחד עם זה אני אומר שזה לא רע, אלא "עיניים להם ולא יראו". ואני הולך למעלה ממה שאני רואה, בטוב. אם אני מקבל את כל ההנהגה הזאת לא כמו שהיא נראית לנו, אלא כמו שהיא, טוב ומיטיב, היחס הזה נקרא לשם שמיים. וההתנגדות הזאת תישאר, אחרת לא יהיה הבדל בין אדם לבורא. והאדם לא יוכל להרגיש את עצמו, אם זה יימחק, הוא לא יוכל להשיג את הבורא. זאת אומרת שוב אנחנו צריכים לאותו כלל. שאנחנו כנבראים, חייבים להיות כלולים משתי צורות. הצורה שלנו ההפוכה מהבורא וצורת הבורא. אור וחושך. אז אנחנו רואים את התמונה.
שאלה: שאלתי קשורה לשרטוט. (ראו שרטוט מס' 2) אתה מראה לנו איך להגיע מהאגו לבורא. אם אנחנו שמים את הקשרים שלנו בהתחלה, אנחנו יודעים שהקשרים יכולים להיות חיוביים או שליליים. איך אנחנו יכולים לעשות התנגדות או איזון כדי שניראה לקבוצה בצורה נכונה, שהקשר יהיה מאוזן? שמול הקבוצה הם יראו אותי בצורה הזאת של האיזון והמודעות?
בהתחלה אני רואה את הקבוצה בצורה טובה ורעה, אחר כך אני רואה אותה יותר בצורה טובה ורעה, עד שאני רואה אותה ממש במצב של מינוס גדול ופלוס גדול. ותמיד פלוס ומינוס, אף פעם אתה לא תראה פלוס בלבד אלא רק לעומת המינוס ש[נמצא] בהתאם לזה. זה נקרא "כיתרון האור מתוך החושך"3. אתה רוצה אור גדול? יתרונו יהיה מתוך החושך הגדול.
שרטוט מס' 2
שאלה: דיברת בחלק האחרון לגבי הקנאה כתנאי כדי להיכנס ל-ט' ספירות. איך אנו יכולים לקבל עכשיו את הקנאה? כי אצלנו כלטינים בצורה תרבותית הקנאה זה מושג רע, שלילי, זה אפילו החטא הכי גדול, וזה מפחיד אותנו?
זה לא מדאיג אותי. תרצה להשיג את הבורא? תקנא. חוץ מזה אל תדברו על עצמכם שאתם כל כך טובים "איזה קנאה יש אצלנו, איזה דברים". קנאה זה דבר טוב, אם הייתם באמת יותר מקנאים, הייתם עוד יותר מתקדמים בעולם, יותר מפתחים את הכול, הכול היה יותר בהתפתחות. זאת בעיה שאתם לא מקנאים יותר, צריכים יותר לקנאות "מה שיש לשני גם אני רוצה, ולהוא אני רוצה, ולזה ולזה". ודאי שזאת קנאה רעה, אבל מתוך זה מגיעים לקנאה טובה.
בקיצור, "אש קנאה" חייבת להיות. ולא רק קנאה, בושה. אני רואה שהוא גמר אוניברסיטה וההוא כבר הצליח במשהו, וגם זה וזה, בכל דבר תקנא.
תלמיד: אנחנו שומעים אותך, אנחנו נלך כלפי הקנאה.
שאלה: האם אפשר לקבל עליות בלי ירידות או זה חובה ליפול כדי לעלות?
אין עליה ללא ירידה. אבל מה זה נקרא "ירידה"? צריכים להגיע למצבים כאלו שאם אני קשור לקבוצה, אם אני קשור לתהליך, הירידה בשבילי היא כבר תענוג. נגיד תרימו ידיים מי רוצה לאכול? [הרוב]. מי סובל מזה שהוא רעב? רק אחד, עם שתי ידיים. זאת אומרת, אנחנו יודעים שיתנו לנו לאכול נכון, לכן אין לנו סבל מזה שאנחנו רעבים אלא קצת, אני אפילו נהנה מזה שיש לי תיאבון.
אותו דבר בעליה רוחנית, עליות ירידות, עליות ירידות, עליות ירידות, אנחנו נהנים מהירידה, זה נקרא "חשכה כאורה יאיר"4, שאנחנו בונים את הכלי, חיסרון לעלייה שבלי זה אי אפשר לעלות. זאת אומרת תלוי ביחס לירידה. אם את נמצאת בקבוצה, אז אין שום בעיה ליהנות מירידה כמו מעליה. אני למדתי אלקטרוניקה [ויודע] שיש זרם, (ראו שרטוט מס' 3) עם עליות וירידות. יש מיישר זרם שהוא לוקח רק את הפלוס ומעביר אותו הלאה, ויש קשר וינסטון שמעביר גם פלוס וגם מינוס. זאת אומרת, גם המינוס הופך להיות פלוס. בעצם אנו צריכים להגיע לזה. לא רק לקבל דברים שהם חיוביים לנו, אלא אם אנחנו מזדהים עם הבורא שהכין הכול, גם המינוס הזה נכנס לאותה ההשגה.
איך אנו יכולים להשיג משהו בלי נגד? כמו בתמונה שאת רואה, את רואה כל מיני צבעים, אין משהו שהוא ורוד הכול, זו לא תמונה, זה לא חיים. שאת מבשלת משהו את מוסיפה מלח, פלפל, כל מיני דברים כאלה, בלי זה אין טעם. לא לפחד מהרע.
שרטוט מס' 3
שאלה: אנחנו יודעים שהעשירייה, הקבוצה היא הכרחית כדי להשיג את הבורא. מה עושים אם באיזה רגע העשירייה נשברת, האם להסתכל על זה כירידה קבוצתית או אישית, ואיך אני יכול לשחזר שוב את העשירייה ואת הקבוצה?
בדרך כלל עוזר לפנות לעשיריות אחרות. זה דבר אחד. שנית, חייבים לבנות מה שנקרא "חגורת בטחון", שאם קורה משהו אתם חייבים להשתמש באיזה מנגנון שהצבתם. נגיד שיש איזה שופט שהוא אומר לכם מה לעשות, יש איזו קבוצה או כלי עולמי, אבל אם יש בעיה באיזו קבוצה שהולכת מתפרקת, כל יתר הקבוצות חייבות להתערב. כי זה נכס של כולם כל קבוצה וקבוצה וכולנו אנחנו תלויים זה בזה. אתם עוד לא מרגישים את זה כל כך, אבל כך זה באמת. ולכן אנו חייבים לדווח על שלום הקבוצה כל הזמן, ולראות את הקבוצות האחרות איך הן מתקדמות ולעזור במידת הצורך.
אני חושב שבכלל לכלי הלטיני אין כל כך בעיה, יש 30 מדינות אולי שמדברות אותה שפה. יש לכם איזו קבוצת ניהול כללית לכל דוברי ספרדית?
תלמידים: כן.
אז חייבים רק להיות יותר פעילים כך שכולם ידעו איך לפנות, למי לפנות.
שאלה: איך צריך להיות תלמיד בבני ברוך מחוץ לעשירייה, האם אנחנו צריכים להיות משהו שונה בסביבה שלנו ביום יום, או שהעבודה נעשית אך ורק בתוך העשירייה?
העבודה הרוחנית נעשית רק בתוך העשירייה, ולא צריכים לדעת עליך שום דבר, חוץ משאת בכוונה מגלה את עצמך כמפיצת חכמת הקבלה אולי, לפי החלטת הקבוצה. אבל כך, למה צריכים לראות בך משהו? לא צריכים לראות שום דבר, תתנהגי כמו כולם.
תלמידה: זאת אומרת, האם ביום יום כשאני נפגשת עם אנשים אני צריכה להיות כמוהם או אני צריכה להשתנות?
את צריכה להיות כמו שאת. אולי קצת יותר טובה ממה שאת, אם את חושבת שכך צריך להיות. אבל רגילה, בקיצור.
שאלה: מה עליי לעשות אם יש לי רצון וכוונה להיות עם הקבוצה שלי, אבל לא הצלחתי בזה כי יש עליי את האחריות על המשפחה שלי, על הילדים שלי. מה עליי לעשות כדי להשיג, להצליח להיות כל הזמן עם הקבוצה?
אתה לא צריך להיות כל הזמן עם הקבוצה, חוץ מכמה פעמים בשבוע שאתם קובעים להיות ביחד, ולהסביר לעצמך וגם למשפחה, שיש לך חוץ מהחיים שלך הגשמיים עוד התחייבות כלפי הבורא, וגם כן יכולת להשיג משהו נצחי. ולא לעבוד רק למען המשפחה, כי כל העבודה הזאת למען המשפחה, "שתחיו עד 120", כמו שאומרים, בכל זאת זה ייגמר, ולא יישאר שום דבר מכל המאמצים שלך. נסה להסביר לעצמך ואז תראה שהם יקבלו את זה, כי בכל זאת, חיי הנשמה הרבה יותר חשובים מחיי הגוף, שהוא מלכתחילה, מרגע שנולד, כבר נידון למיתה וקבורה.
שאלה: התכוננו עם החברים במשך חודשים רבים בשביל הכנס הזה. עכשיו כשאני כאן, אני מרגיש מאוד חלש, אני לא יכול להתרכז, בהרבה רגעים אני עייף, וכל זה גורם לי בושה מאוד גדולה וייאוש. ואני רציתי לעשות את כל זה כדי לעלות את הבורא. מה אני יכול לעשות כדי לעשות עבודה יותר טובה?
מצבך הוא הכי טוב. אתה מרגיש שאתה לא יכול להתרכז ואתה עייף, ולא היית יכול לספוג כל מה שיש כאן, זה דווקא מצב של ספיגה הכי טובה. אל תהיה בלחץ, תזרום יחד עם כל מה שמדברים כאן. אל תתחיל להיזכר במה שהיה ובמה שאתה רוצה לשאול לעתיד, תהיה דבוק בזמן ההווה עם מה שכאן קורה, ותראה שאתה תצליח. הדאגה שלך זה הדבר החשוב, וכל היתר לא תלוי בידע, העיקר זו השתוקקות, ואת זה יש לך.
שאלה: מדובר על שני עולמות, פיזי ורוחני, איך אני מקשר ביניהם? אומרים שאת הרמה הפיזית מעלים לרוחנית ומדובר גם על כך שהמעשים בעולם הזה לא נחשבים.
העניין הוא שאין "העולם הזה" ואין "העולם הרוחני", כל זה מתגלה כלפי האדם המשיג. מי שמשיג את העולם הזה, אז יש לו את העולם הזה, מי שמוסיף לעולם הזה עוד השגות, יש לו את העולם העליון יותר. אבל לא שהעולמות האלה קיימים מחוצה לאדם המשיג, זה הכל בתוך האדם. כך אנחנו לומדים בתפיסת המציאות. לכן תקרא את החומר הזה על תפיסת המציאות, אתה תראה, שם הרבה תשובות. הכל זה בך, למה שאתה משיג בהשגה שלך אתה קורא או "העולם הזה" או "העולם הרוחני". חכמת הקבלה מלמדת אותך איך לשנות את ההשגה, אבל כל העולמות מצטיירים בך בלבד, אין עולם מחוצה לאדם. מחוצה לאדם יש רק אור העליון המופשט, ואור העליון שמתגלה בתוך האדם, בתוך הרצונות של האדם, הוא מצייר בתוך הרצונות האלה צורה שנקראת "עולמו של אדם".
שאלה: אם הכוונה היא על מנת להשפיע, והעבודה הזאת נעשית דרך המחשבה, אני גם מבינה שהמחשבות שיש לי מגיעות אליי. השאלה היא, אם הכוונה היא על מנת להשפיע והעבודה הזאת נעשית דרך המחשבה, עם צד אחר, אני מבינה שהמחשבות שיש לי מגיעות אליי, אז מה מרחב החופש שיש לי כדי לעשות את הכוונה? האם יש לי מקום, מרחב, איך אני עושה את זה?
הכל תלוי ביחס שלך לקבוצה. הקבוצה נמצאת בין האדם לבורא. אם את יכולה לעבוד עם הקבוצה, אז את משנה את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ובכוונה על מנת להשפיע את מגלה את הבורא. זה הכול.
שאלה: לי שאלה מהחברים בעשירייה, אם אני מרגיש שאני לא מסוגל לעשות משהו מהעבודה, האם עליי לבקש מהבורא, או לבקש מהחברים שאני אהיה מסוגל לעשות את העבודה?
תלוי על מה מדובר. בדרך כלל מבקשים מהחברים ואחר כך מזה מגיעים לבורא. אבל קודם מייצבים יחס עם החברים, עם כל מה שלא מסודר לך, ואחר כך פונים אליו. אז על בטוח תקבל תשובה.
שאלה: איך אנחנו משיגים את התפילה המשותפת? כי בעשירייה כל איבר יש לו מחשבות אחרות ותפקידים אחרים, ואנחנו רוצים להשיג את התפילה המשותפת.
על זה אנחנו כנראה נדבר הלאה. זה דבר מאוד חשוב, יהיה לזה שיעור בפני עצמו.
(סוף השיעור)