מאמר 15 משנת 1989

מאמר: "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה"

("שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת שמות, עמ' 27)

שיעור בוקר 24.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/gAZNgC0D?activeTab=transcription&mediaType=video

"בזהר (שמות דף קי"ז ובהסולם אות ש"ע) כתוב שם וזה לשונו "דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים. מה השושנים, קוצים, מצוים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה שושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", עד כאן לשונו .

ויש להבין, שמכאן משמע, שצריכים את הרשעים רק בכדי שיהיה היכר לצדיקים. השאלה היא, לגבי מי אנו צריכים את ההיכר הזה. לגבי הבורא אי אפשר לומר כך, הלא הוא יודע כל הנסתרות. ואי לגבי העולם, הלא כתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך", כלומר, שהאדם צריך להסתיר את מעשיו בפני בני אדם. אלא משמע לגבי אדם עצמו. נשאלת השאלה, בשביל מה האדם צריך, שיהיה לו היכר לצדיקים ע"י הרשעים. ההיכר הזה למה לי. כלומר, מה נעשה, בזה שיש לו הידיעה וההיכר בין צדיקים לרשעים. זאת אומרת, שלא מספיק בזה שהוא עושה מעשים של צדיקים, אלא הוא צריך לדעת את ההיכר, שיש בצדיקים ע"י הרשעים דוקא, כאילו אחרת לא אפשר להיות צדיק.

ידוע שבדרך העבודה מדברים הכל בגוף אחד, כלומר הן הרשעים והן הצדיקים שניהם נמצאים בגוף אחד. אם כן תהיה השאלה, לאיזה צורך צריכים רשעים וצדיקים בגוף אחד, שהזה"ק אומר, שהקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. אם כן היות שכל אדם הוא עולם קטן, בטח יותר טוב היה, אם היה מנהיג עולמו ע"י צדיקים לבד. והרשעים למה לי. והתשובה היא, בכדי שיהא הכר להצדיקים. אז צריכים להבין, מהי התועלת, מזה שיש היכר לצדיקים ע"י הרשעים, כלומר מה מרויחים מההיכר הזה.

והענין הוא, ידוע שיש מעשה מצות וכוונת המצות. כלומר, מה הוא רוצה עבור עבודתו, כשהוא מתייגע בקיום בתו"מ. ולמדנו, שעל זה יש שכר בשני אופנים:

א) נקרא לא לשמה

ב) נקרא לשמה.

ושלא לשמה נקרא, שבשביל העבודה שלו יתנו לו שכר, הן בעוה"ז והן בעוה"ב. וכמו שאומר בזה"ק, שהעבודה הזו לא נקראת עיקר, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) ש"היראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה". (ובאות קצ"א) אומר וזה לשונו "היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".

ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצות. שעבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בע"מ להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.

כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.

מה שאם כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".

אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם.

לכן אלו אנשים, שלפעמים הם חושבים, שמספיק להם את שיעור האמונה, שיש להם בה', והם חושבים לעצמם, שהם כבר צדיקים, ואין להם צורך להרבות באמונת גדלות ה', ובזמן שה' מתנהג

עמהם בבחינת צדיקים, היינו שנותן להם קצת התקרבות, שמקבלים רצון וחשק וטעם בעבודה, הם חושבים את עצמם, שהם כבר אנשים שלמים, ולא חסר להם אמונה להאמין בגדלות ה'. ואין להם צורך להתקדם, רק במעשים לבד. ובגדלות ה' מספיק להם כמה שיש להם. זה נקרא, ש"הקב"ה מתנהג עמהם בבחינת צדיקים".

לכן, בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להכנס שוב לכלל.

לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפלה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי". כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.

לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ועל זה מפרש בזה"ק, ש"נותנים לו נשמתא קדישא". נמצא לפי זה, מה שה' נותן לו את המחשבות של הרשעים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לבקש, שה' יעזור לו, אחרת הוא היה נשאר במצב, שהיה בתחילת עבודתו, והיה נשאר בזה כל ימי חייו.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים". ושאלנו, אצל מי צריך להיות ניכר הצדיקים, ולשם איזה צורך צריכים את ההיכר הזה. והתשובה היא, היות שהקב"ה "מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים". וגם על זה יש לשאול, בשביל מה הוא צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, הלא היה מספיק אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, בכדי שיוכל להוציא לאור את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי השכל מחייב, אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, היה יותר קל להוציא את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן הרשעים למה לי.

ועל זה באה התשובה "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", שפירושו, שלא היה ניכרים הצדיקים, את שלימות וגדלות שבהם, לאיזו דרגה שהם מגיעים. אלא הצדיקים היו נשארים בדרגה של תחילת עבודתם, ולא היה בהם שום התקדמות בדרגת הצדיקים. לכן, בכדי שיהא ניכר מעלות וגדלות של הצדיקים, היה מוכרח להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, היות שע"י זה שהקב"ה שולח להאדם בחינת צדיקים, היינו שמקרב אותו לעבודת ה'.

האדם, אם לא היתה לא בחינת ירידה, היה מוכרח להישאר בבחינה זו בכל ימי חייו, ולא היתה לו שום התקדמות בבחינת שכל התורה, ששם גנוז את הטוב והעונג, שהיה במטרת הבריאה. ולא היתה ניכרת מעלת הצדיקים, כי לאיזה צורך הוא צריך מדרגה יותר גבוהה. ובאמת צריכים לדעת, שמעלת הצדיקים היא כמו שאמרו חז"ל (סוף עוקצין) "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", שנאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".

לכן, בכדי שיהיה להם צורך להשיג את מדרגת צדיקים, ושיהא ניכר מעלתם כנ"ל, היה צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. נמצא, מה הוא הפירוש "שיהא ניכר צדיקים, צריכים גם לרשעים", כי דוקא בזה שמנהיג עולמו גם ברשעים, הוא נותן את המחשבה ורצון של הרשעים לאדם, כמו שהוא נותן בחינת צדיקים להאדם, שפירושו, שנותן לו בחינת רצון לאהבה עצמית.

וזה בכוונה תחילה, שהאדם ידע, שאין הקב"ה רוצה שהוא ישאר במצב, שהיה מבין מה זה עבודת ה' לפי שכלו של אז, בתחילת כניסתו לעבוד בעבודת הפרט, שהיה משער בעצמו מהי דרגת צדיק. ואם הקב"ה לא היה מתנהג עמו בבחינת רשעים, היינו שהיה נותן לו מחשבה ורצון מה שהוא נגד מוחא וליבא, היה חושב עצמו, שכבר נמצא במדרגת צדיק, והיה נשאר אצלו מדרגת צדיק בתכלית השפלות ביותר, היות שהוא יודע, שאין לו מה להוסיף.

וזה נקרא, ש"הקב"ה היה מנהיג עולמו בצדיקים", שהיה נותן להאדם רק דרגת צדיק, ולא היה מרגיש שום חסרון, שהקב"ה צריך לתת לו מדרגה יותר גבוהה בהבנת פירוש של "צדיק", שזה מכונה שהצדיקים לא היו ניכרים, כנ"ל, שמעלת צדיק, שהוא צריך להגיע להשיג ש"י עולמות, לא היה לו שום צורך לזה.

ואי אפשר לתת מילוי בלי חסרון, היות שהאדם לא ידע לשמור את זה, שהקליפות לא יקחו ממנו לתוך רשותם. ומזה רק הקליפות יכולות להרויח. וזה יגרום היזק לקדושה, כמו שאמרו חז"ל "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים". לכן דוקא בזמן שיש חסרון, ונותנים לו מילוי על החסרון, הוא יודע אז לשמור עצמו, שלא יגיע מזה שום ריווח לחיצונים.

היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין לאמונת חכמים, מה שהם מדריכים אותנו, ולהאמין לדבריהם. ואל יאמר האדם, זה שמקבל כל פעם ירידות, אין זה בא מצד שהוא לא ראוי להגיע להשלימות. אלא כל הירידות באות לו מלמעלה. וזהו בכדי שיהיה להאדם צורך להשיג את כל בחינת נרנח"י של נשמתו. וצריכים להתגברות גדולה ולומר, שה' שולח לו ירידות, בכדי שיתגבר ויעבוד בכפיה. וזה נקרא "כופין אותו עד שיאמר, הקב"ה "רוצה אני", כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל."

הרצון לקבל עצמו, שהבורא ברא, אין בו שום צביון, אין לו כלום, זה פשוט חומר שמרגיש מילוי. עם מילוי - מרגיש טוב, בלי מילוי - מרגיש רע. "תא חיים" מה שנקרא. הוא עדיין נמצא כולו ללא עצמאות, ללא זיהוי עצמי. בדומה למנורה, נותנים לה מתח - היא נדלקת, מפסיקים את המתח - נכבית. פשוט מאד.

בדומם הזה, שהוא נטול כל אישיות עצמית, ישות עצמית, ניתן לבנות את זהותו, את עצמיותו, רק על ידי העבודה עליו, שנקראת "עליות וירידות". והעבודה הזאת היא למעשה לא ברצון לקבל, אלא ביחס אחר, במישור אחר לחלוטין. והרצון לקבל הוא כביכול רק מין אינדיקציה, אפשרות לעורר את התא שנקרא "רצון לקבל, יש מאין", לעורר אותו לקבל הבחנות, להתחיל להרגיש משהו שנמצא מעליו.

הבורא רוצה שהרצון לקבל יקבל אופי מסוים שיקרא "צדיק", אז הוא משפיע לו ההפך מזה, שנקרא "רשע". הן "צדיק" והן "רשע" הם לא דברים שנבראו ונמצאים בתוך הרצון לקבל. לא מן הסתם כתוב על טיפה, שמבחינים בה באדם העתידי - אם יהיה חכם, או טיפש, הכול יש בה, חוץ מצדיק ורשע. כי הדברים האלה לא באים בתוך הרצון לקבל, אלו לא תכונות שלו, אלא דווקא האדם צריך לעבור את הדרך, ולהרגיש איך שנבנה בו "צדיק" ו"רשע".

זה הדבר היחיד שאותו אנו צריכים להתאמץ לבנות בעצמנו. כל יתר הדברים, שכבר נתונים בטיפה הזאת, בזרע, חוץ מצדיק ורשע, כלומר כל התכונות שלנו, האופי שלנו, כל הדברים הטבעיים שאנו נולדים איתם, אנו לא צריכים לשים לב אליהם, זהו רצון לקבל כללי, החומר הראשוני, יש מאין. אין לנו מה לעשות איתו.

לכן, כל מאורעות החיים שהאדם עובר במהלך אלפי גלגולים, שחוזר לעולם הזה, חלילה, באים כדי לעשות את הרצון לקבל יש מאין, רגיש יותר. להביא אותו לרגישות, לסף רגישות כזה, שהרצון לקבל הזה יתחיל לבנות על עצמו, בגלל שהוא מרגיש, עוד בנין מיוחד שנקרא "יחס לבורא". היחס הזה מתכווץ למעשה למשימה לכאורה פשוטה מאוד, שנקראת "ייחוד". היינו, שנותנים לאדם הרגשות רעות, שעוברות על הרצון לקבל שלו, והוא צריך לייחד אותן לבורא, ואז מתוך כך הוא מרגיש, על הרצון לקבל שלו, הרגשה טובה.

זאת אומרת, ההרגשה הרעה או הטובה היא כאינדיקציה, כמראה, כקנה מידה, האם הוא עשה נכון בפעולה הזאת של הצדקת פעולת הבורא עליו. האם הוא הצליח או לא הצליח לייחד לבורא את החיים שלו, עם כל מה שהוא עובר. אם לא הצליח, הוא נשאר בהרגשה רעה. הרצון לקבל מראה לו, כמכשיר עם מחוג - נדלקת לו נניח מנורה ירוקה ומנורה אדומה. אם ברצון לקבל הוא מרגיש רע, סימן שעדיין לא ייחד את החיים שלו, את מה שיש לפניו, עם הבורא. בדרך כלל אלה פחדים, חרדות, חוסר ביטחון, כל הדברים שמרגיש בהם, כבהמה, איום לקיומו. ואם מצליח לייחד את קיומו לבורא, אז ההרגשה ברצון לקבל הופכת להיות טובה.

ובזה אנו מבינים מדוע הבורא היה חייב לברוא רצון לקבל. שהרצון לקבל הזה הוא כמין גלאי בתוכנו, שמגלה באיזה יחס לבורא אנו נמצאים. רב"ש אומר, שהבורא מסדר לנו חיים לחוצים, רעים מכל הצדדים, רק באיזה מקום, באיזה פתח, הוא נותן לנו אפשרות להתקשר עימו. ואז מהחרכים, יש לאדם מין קרן אור, שלווה, שבהכרח האדם אז בורח למקום הזה, להינצל מכל הרע שיש בו, "כמציץ מן החרכים".

לכן על ידי הרשעים, כלומר, כשאדם מרגיש שהוא לא יכול עם כל הדברים הרעים, שמרגיש ברצון לקבל שלו, לייחד לבורא את כל ההרגשות הרעות, המחשבות, אז בסופו של דבר, ההרגשות האלה, מביאות לו כאלו ייסורים, שלאט לאט הוא לומד שהפתרון לברוח מהייסורים, הוא לייחד את כל ההרגשות הרעות האלה לבורא, שהוא הסיבה. ואז בכך הוא נפטר מהייסורים, מההרגשות הרעות. גישה כזאת נקראת "לא לשמה".

זאת אומרת, יש לאדם חיים רעים, אבל אם הוא קושר אותם עם הבורא, הוא מרגיש בהם טוב. כלומר, הוא צריך את הבורא כדי להרגיש בחיים שלו טוב. הוא משתמש בו על מנת לקבל. וזה נקרא "לא לשמה", ומתוך "שלא לשמה", לאחר מכן בא "לשמה". על-ידי כך שאדם מתחיל להכיר, שהיחס שלו לבורא בצורה כזאת, נקרא "רשע". הוא משתדל, לאט לאט בא לו מלמעלה על-ידי האור, האור עושה את הכול, האדם לא מסוגל לפעול מעבר למה שיש בו.

אלא על ידי כך שמשתמש בבורא, בקשר עם הבורא, שחייב להביא אותו, להרגיש אותו, להקל קצת על הייסורים, על הפחד הממש קיומי. על-ידי זה, כמו שאנו רואים, שהאור שנכנס לכלי הוא גם נותן לכלי את הטבע שלו. כך האדם, שאפילו ב"לא לשמה" מתעסק עם האלוהות, כדי להמתיק את החיים שלו, לאט לאט מתחיל לקבל מזה מין חן דקדושה, שטוב להיות קשור לבורא, לא מתוך שרע לו, אלא בכלל.

גם זה ודאי ש"לא לשמה", עד שעובר למצב של "לשמה". שכבר רוצה להיות קשור לבורא בלי כל קשר לעצמו - רע לו, טוב לו. ולאחר מכן להפך, הוא מעוניין שיהיה לו רע, שזה ישמש לו כחיסרון להתקשר לבורא, לא כדי שיהיה לו טוב, אלא כדי שיהיה דבוק לבורא. הוא זקוק לרע הזה, מה שנקרא כבר "לקבל על מנת להשפיע". כך האדם עובר לאט לאט מ"לא לשמה" ל"לשמה".

רואים מכאן, שאת הרצון לקבל בעצמו, ואת הרגשת הרע והטוב שיש ברצון לקבל, הבורא ברא יש מאין. שלא היה לו צורך, אלא רק כדי לאפשר לנברא, שיברא בתוך עצמו "רשעים" ו"צדיקים" - יחס לבורא. שהרצון לקבל, עם הרע או הטוב שיש לו בהרגשתו, הוא מוליד את מה שנקרא "נשמה", יחס לבורא. נשמה זו רק כוונה. והרצון לקבל עצמו משמש כאן רק כמין יסוד, חומר ראשוני, שצריכים אותו רק כדי לקבל הרגשה באיזו כוונה, באיזה יחס לבורא אדם נמצא - רשע או צדיק.

שאלה: מה זה בדיוק לייחד רצון לבורא? איך אדם יודע שהוא גמר לעשות?

לייחד רצון לבורא, זה נקרא שאת כל ההפרעות - ההפרעות נקרא מה שמפריע לי לייחד את עצמי עם הבורא, בצורה שכל מה שיש בי ממש, בהרגשה, ובמחשבה, כולו - אני רואה שאני מקבל זאת ממנו. התחלת ההרגשה היא "שאני מקבל זאת ממנו". לאחר מכן אני צריך לייחד זאת אליו עד כדי כך, שזה הוא, עצמו.

למשל כעת אתה מרגיש רע, מכל מיני דברים בחיים שלך: צועקים עליך, לוחצים עליך, דוחפים אותך, מכריחים אותך, יש לך חוסר בטחון, יש לך פחד שקיימת כעת סכנת השמדה, ועוד כל מיני דברים שעוברים עליך. אתה חייב לגלות בזה את יד ה', שהוא עושה את זה בצורה מכוונת, אישית, מדויקת אליך, שמה שמצטייר לך כדברים רעים ונוראים, סך הכול זה האחוריים שלו. כלומר, הוא רוצה להתגלות אליך בדיוק ההפך מזה. לכן הוא שולח לך את הרגשת החיסרון של עצמו, בצורה כזאת שאתה מרגיש רע, בביטחון, ביחסים למיניהם, עם הסביבה, וכן הלאה.

זאת אומרת, אתה צריך להרגיש בכל הרע מסביבך, ובך, בכל הדברים האלה, שזה למעשה הבורא, רק ממש באחוריים, במשקעים שלו, בחושך שלו. שדווקא בצורה המיוחדת הזאת שהוא בונה סביבך, הוא רוצה שתרגיש את כל השלילה הזאת. כשלילה לא כי חסר לך ביטחון, וחסרה לך הרגשה טובה, וחסרים לך שליטה וכסף וכבוד, וכל מיני דברים, אלא ש"הוא" חסר לך, נוכחותו, שימלא לך את כל הדברים האלה.

שבמקום כסף, כבוד, בטחון ושלווה, שאותם אני לא רוצה, אני רוצה להרגיש אותו, את נוכחותו. ואז אני שמח בכל הייסורים האלו, שהביאו אותי, להכרתו. אז אני מייחד את כל מה שאני מרגיש כרע. אני כבר לא רשע, "רשע" זה נקרא שאני בהרגשה הרעה שלי מנותק מהבורא, וחושב שהדברים האלה באים כתוצאה מיחס כלשהו של האמריקאים, של ערפאת, של אשתי, המנהל שלי בעבודה, וכד'. אם אני מתחיל לייחד את הדברים האלה לבורא, שהוא כנציג לפני, הוא מציג לי את עצמו בצורה שלילית כזאת מיוחדת, שאני דווקא אמלא את כל ההרגשות השליליות האלה בייחוד איתו, במקום להסתדר עם כל הבובות האלו.

אז אני אגלה בדיוק את הפנים שלו. ואז אגיע למצב שאצדיק אותו, אצדיק את השגחתו, שמלכתחילה הביא לי הרגשות רעות. ויש בזה את כל התורה שלנו.

שאלה: איך אדם מביא את עצמו להרגשה כזאת?

המצבים הללו שאדם נכלל בהם, נניח כשהוא נכנס למרה שחורה, הוא בעצמו לא יכול לצאת מהם לעולם. כי אם הבורא שולח לו את המצב הזה, זה מצב חדש, גילוי כלים דאחוריים חדשים, שאין לאדם שום כוח, ושום ניסיון, ושום דבר להקל על זה. אלא מה לעשות?

כאן יכולים להיות רק שני פתרונות: פתרון אחד, שהבורא לאחר מכן ירחם עליו, ויגלה את עצמו, שהוא העושה זאת. ואז אדם כאילו יתעורר, "זה הבורא עשה לי". ופתרון שני הוא, שאדם על ידי קבוצה, ספרים, הדרכה, על ידי כך שהוא בונה לעצמו תומכים, שמזכירים לו, הם מביאים אותו שוב לחשוב שזה בא מהבורא.

לעולם, בכל מצב חדש, אדם לא יכול בעצמו, מתוך עצמו, לחזור למחשבה שזה בא מלמעלה, מהבורא. כי כשנותנים לו קו שמאל, כנגדו אין לו קו ימין. הוא לא מסוגל בעצמו לייצר את הרגשת הבורא, לחשוב על כך, שום דבר, אין לו שום קשר, רק שמאל, במדרגה החדשה. ובגובה של השמאל, אין ימין. אם אין ימין, סימן הוא שאם הבורא לא יעורר לו את עצמו, בגובה שנתן לו ייסורים, בגובה החדש הזה, ואם הקבוצה והספרים, לא יביאו לו את הדעה הזאת, מתוך האדם לעולם לא תקפוץ מחשבה כזאת, והוא יישאר כך כל הזמן, מפוחד, מתוסכל, וכן הלאה.

זאת אומרת, האפשרות היחידה עבורנו, היא לבנות חברה שכל הזמן תזכיר לנו שמה שקורה איתנו, קורה על ידי כוח עליון, שמסדר לנו את כל החיים סביבנו בצורה שלילית דווקא, כדי שנשתמש בשליליות הזאת, על מנת להגיע אליו, לדבקות איתו. זה הכול. כדי שנייחס את כל השליליות הזאת אליו. הוא שולח לנו זאת, כדי שנכיר בו. או שנרצה להכיר בו, ולא איכפת לנו מהשליליות הזאת, או שנרצה להכיר בו, רק לא להרגיש את השליליות הזאת. זה כבר תלוי באיזה מצב אדם נמצא, אם פחות מתקדם, או יותר.

אדם שמרגיש ייסורים, ולאחר מכן נזכר שיש בורא עולם, ושהוא שולח לו את הייסורים האלה, אם הוא מברך את הייסורים שהביאו לו מחשבה על הבורא, זה נקרא שהוא "צדיק", הוא מצדיק אותם, הוא אוהב אותם. כי הוא מבין שאם לא כן הוא לעולם לא היה מגיע לחשוב על הבורא, להיות זקוק לו. ויש מדרגה פחות מזו, שבזה שזוכר את הבורא וממתיק את החיים שלו, את ההרגשה שלו מזה, אז שמח שיש בורא, איזו מין תקווה שהכול יהיה טוב. כלומר, הוא משתמש בבורא להמתקת חייו. ויש עוד כל מיני מצבים.

שאלה: האם מספיק להיזכר רק במחשבה, או שצריך לפרש בפנים את הפעולות?

לא, כאשר אדם מתחיל לחזור למחשבה, שהרע שהוא מרגיש בא לו מלמעלה, ושהבורא הוא שמסדר לו את כל התמונה הזאת בכוונה ובצורה מיוחדת – למשל, יש לי עשרים אחוז חוסר ביטחון, שלושים אחוז פחד, ארבעים אחוז רוגז על המנהל, על החברים, ועוד – אם הוא מפרש את התמונה הזאת, זה עוזר לו גם להבין, מי הוא מה הוא, וכיצד הבורא עושה לו את כל המניפולציות האלה, וזה עוזר לו.

כשאדם מרגיש שמאיר לו משהו, שהבורא הזכיר לו שזה הוא שעושה, כדאי לו דווקא, ממש לבדוק מה היה לו קודם ומה יש לו כעת, וכל הזמן לחזק את הקשר הזה עם הבורא. ואז כשכבר יש לו קשר עם הבורא, שיתחיל להעלות מתוך עצמו את כל הדברים השליליים שהיו לו פעם, כדי להוכיח לעצמו שגם הם היו אז ככרוזים מהבורא, שיפנה אליו, שיחפש אותו, רק שאז הוא לא הבין אותם.

זאת אומרת, שיהיו לו הרבה יותר הבחנות, ככל האפשר יותר ממה שיש. אבל שלא יתנתק מקשר. שכל ההבחנות האלה יהיו לו כאח"פ דעליה כאילו, רק לחזק את הקשר, שתהיה לו יותר הצדקה, ויהיה לו יותר יסוד לעתיד. למרות שבעתיד במדרגה הבאה זה לא יעזור, כביכול. כי כל מדרגה הבאה היא גדולה יותר. אבל למדנו במאמר "יש מצווה ויש תורה", שמצוה מצילה ומגינה בזמן שעוסק בה, ותורה מגינה ומצילה גם בזמן שלא עוסק בה.

זאת אומרת, לאט לאט אדם רוכש את הדרך ומתחיל לתפוס את הקו, שאפילו בזמן הנפילה, כמו שכתוב, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אין להתייאש מרחמים. מה זאת אומרת "אין להתייאש מרחמים"? אם יש לו כבר הרגשה כזאת שזה בא מהבורא, החרב. כלומר, יש לו כבר איזו דרך, אפילו בזמן הנפילה, אפילו כשהוא נכנס לחטא. "חטא" נקרא שמתחיל לחשוב שהמצבים הרעים האלה תלויים בכל מיני אנשים ולא בבורא, זה הדבר היחיד הנקרא חטא, אין יותר חטא. בכל זאת, יש לו בפנים, מתחת לזה, איזה מין יסוד, למרות שהוא פוחד, ותולה את כל הדברים האלה בכל מיני אנשים שבעולם הזה, במקורות שונים, חוץ מבורא. זה בא מפני שהוא לא מסוגל, חסר לו אור, חסרה לו הרגשת הבורא. אבל אם הייתה לו, אז ודאי שהיה מייחס את כל כולו לבורא.

זאת אומרת, יש לו אז במחשבה ידיעה, ובהרגשה יש לו חיסרון של הרגשת הבורא. אבל בכל זאת יש לו, זה נקרא "תורה" ולא "מצוה". מצוה זה נקרא שהוא נמצא באורות, ואז הוא ודאי דבוק בבורא ומצדיק הכל ואין לו כל בעיה. תורה נקרא בזמן שאפילו לא נמצא באורות, יש לו מחשבה, יש לו איזה יסוד, יש לו בסיס פנימי כלשהו, שלמרות שהוא נמצא כעת בפחדים, בחרדות, בחוסר בטחון, תחת לחץ, והכול, בכל זאת יש בורא שמפקח על זה כביכול. "כביכול", כי ההרגשה הרעה בכל זאת שולטת.

המשחק הזה איתנו הוא נצחי. מה זאת אומרת? הוא נצחי כל עוד האדם לא עובר מחסום. וגם שם, אחרי מחסום הוא קיים, אבל שם כבר הוא אחר. כי אנו, עד שלא מגיעים לגמר התיקון, נכון יותר לומר קבוע, לא נצחי, ממש לאורך כל הדרך. זה כמו שמסופר על רבי עקיבא, שהיה, באיזה גובה! ומלאך המוות בא אליו כביכול ואומר: "תקלל את ה', תראה מה שעושים לך".

זאת אומרת, המאבק שבאדם לייחד הכול לבורא, לסיבה אחת, הוא מאבק תמידי עד גמר התיקון. ורק על הנקודה הזאת עלינו לעבוד, וכל העולם מסתובב סביב זה. רק זה. ואם אדם מסתכל דרך הכוונה הזאת, הכוונת הן כל ההפרעות, שבאמצע כל ההפרעות יהיה הבורא, כמו שהוא רוצה לראות, אז הוא הולך בצורה נכונה, ישרה. זה מה שאומר הרב"ש, שישראל, דרכין דאורייתא וקוב"ה, צריך להיות חד הוא.

שאלה: איך בורא מסדר לי כך, שיש מצב שאני מוכן לחיות בפחדים, מתחים, ובכל זאת להיות בידיעה שזה בא ממנו?

אנו מוחזקים על-ידי האור שמשפיע עלינו מלמעלה, על-ידי איזו הארה, גדולה יותר, או פחות. זהו למעשה אור החיים שלנו. אם יאיר יותר, אנו נדבוק בו יותר, אם יאיר פחות, אנו נדבוק בו פחות. יש הרבה משחקים בזה מלמעלה, אבל הכול תלוי במידת הכוח, במידת החוזק, במידת האור שמאיר עלינו, לא יותר.

האור הזה שמאיר פועל עלינו במילוי מוחא ובמילוי ליבא, שני הכלים שלנו. מאיפה באים לנו שני הכלים? תמיד שמעתי שיש רק רצון לקבל, שמרגיש תענוג כשאור ממלא אותו, או מאיר מרחוק, או איכשהו, אפילו נר דקיק, או מרגיש ייסורים, כשהאור לא נמצא, רחוק. העניין הוא, שחוץ מתענוג וייסורים יש גם כוונה, יחס לבעל הבית. מתוך היחס לבעל הבית לאט לאט נברא "ראש", שבהתאם לזה גם אצלנו בעולם הזה יש לנו התענוג עצמו והיחס לתענוג, איך אדם משיג אותו, באיזו דרך, בקלות רבה יותר, וכן הלאה. זה נקרא אצלנו "מוחא". ו"ליבא" זה ההרגשה.

מהאור נבראו גם רצון לקבל, מה שנקרא "גוף", גם "לב", רצון ליהנות, וגם ראש, מוח, כוונה. אנו רואים זאת, אור שמגיע מבחינת שורש גם בורא את בחינה א' וגם בורא את בחינה ב'. בבחינה ג' בחינה א' ובחינה ב' נפגשות יחד, ומזה יוצאת בחינה ד', רצון לקבל. כלומר, אור שבא הוא מאיר, ובהארה שלו מוליד את שני הדברים האלו, גם מוחא וגם ליבא. ואז יוצא, שהדברים האלה נמצאים בי בהתמזגות.

ויוצא שלפעמים האחד יכול לחפות על האחר. לחפות על חסרון בהרגשת מוחא במילוי ליבא, ומילוי ליבא במילוי מוחא. וזו למעשה כל חכמת האדם. כי אם מדברים על ההרגשה, זה בהמה. אם מדברים על הראש ללא הרגשה, זה כביכול לא שייך לאדם, זה מין מלאך. אם מדברים איך שעובדים ראש ולב יחד, זה כבר האדם שעובד עם הלב, לפי הכוונות שבראש.

שאלה: כשאני רואה את האחוריים האלה, אחרי עוד ועוד הפרעות אני רואה שאני כבר לא מגיב.

אתה אומר שאחרי עשר או חמש עשרה מכות, אדם כבר לא פוחד מהמכות, או שהוא לא מגיב עליהן כמו קודם, אלא הן באות ובאות. חכה. או שאתה חושב שאתה כבר גיבור, או שאתה חושב שאתה כבר לא יכול להרגיש דבר. אתה לא מתאר לעצמך מה זה חיסרון גלוי, ללא כיסוי, חושך אמיתי, שמורגש ברצון לקבל כאחוריים של האור. אתה מדבר מחוסר ניסיון.

עד גמר התיקון, ככל שאדם מתקדם, הוא מרגיש את עצמו תלוי יותר ויותר, תלוי לחלוטין, בבורא. ובזה, הבורא נותן לו דווקא אפשרות להיות עצמאי, ההפך מההרגשה, מהרגשת התלות.

אחוריים ופנים משלימים זה את זה. עד כמה שאדם מרגיש את עצמו שהוא חלש יותר, תלוי יותר בבורא, בכל מדרגה ומדרגה הבאה שתבוא, הוא לגמרי לא יכול לחתום על עצמו שהוא זה הוא, איך הוא יתנהג, ומה יהיה. עד כמה שהוא מבין ומרגיש זאת יותר, יחד עם זאת הוא קשור לבורא שמסובב לו זאת, ובטוח בזה שכל גילוי החולשה והרע יעזור לו לבטל את עצמיותו, את האני שלו, להידבק יותר, ולרכוש בכך עצמאות, אז הוא מתקדם. הכול יבוא, אל דאגה.

שאלה: האם אפשר לפרש את פעולות הבורא עלי יחד עם החברים?

רצוי שאדם יתרכז בעצמו, ובאחרים ישתמש. אני משתמש ממש במילים "ישתמש בחברים", אנו לא צריכים לעשות מין עבודה דמיונית. אלא עליו להשתמש בחברים, כדי ליצור לעצמו מנגנון תמיכה שיחזיר אותו כל פעם למחשבה על הבורא. את כל הקבוצה, האדם צריך רק כדי להזכיר לו את הבורא כל הזמן. הוא לא צריך אותם לשום דבר אחר.

מתוך כך, שהוא צריך אותם לבורא, כדי להגיע אליו, הוא מוכן להשקיע בהם, לתת להם, ולהיכנע לפניהם כדי שישטפו לו את השכל, הוא מוכן לעשות הכול. אבל מה אדם דורש, בשביל מה הוא עושה את הכול? רק כדי שיזכירו לו את הבורא, הוא לא צריך דבר מלבד זאת. ואז הוא כל פעם הולך עם כוח חדש למטרה, המטרה היא דבקות.

שאלה: אנו יושבים פה יחד, לכל אחד נפלה אבן על הראש, והוא בכל זאת משייך זאת לבורא. ואנו עושים שיחה כזאת, האם זה מועיל, או שזה סתם בלבול שלא כדאי?

בקבוצה, כל אחד חייב להסתיר את עצמו, את מה שיש לו בפנים, אילו דברים רעים הבורא גילה לו, ואיך הוא על פניהם סידר את הקשר שלו עם הבורא. אסור לו לספר על היחסים בינו לבין הבורא. אלא כל אחד חייב לספר לאחר בכללות עד כמה הבורא גדול, לא מתוך מה שהוא ראה והרגיש. לא מתוך דברים מיוחדים, אישיים שלו. אלא בכללות, לעזור לחבר לקבל הרגשה כללית, או ליתר דיוק, ידיעה כללית על גדלות ה' - גדלות, ייחודיות, מטרה. הטוב ביותר הוא לקרוא מאמר יחד.

זאת אומרת, לא פותחים דברים כמו מה קורה לי עם הבורא. זה חייב להיות דבר אינטימי מאוד, אישי, שאני לא פותח לאיש, כולל ודאי לאישה, לילדים, לאיש אין כניסה לשם. אבל להסביר בכללות, על השיטה, גדלות האלוהות, המטרה, הדרך איך מגיעים, כלומר, הכול חוץ מהיחס האישי שלי - אני צריך להסביר ולספר ולהזכיר לחבר, כדי לעזור לו כמה שיותר, להיות גם בתלם הזה ללא הפסקה.

שאלה: כשחושבים על כך במצב שלנו זה כל הזמן מעורר לחשוש ממצב של למטה מהדעת, איך לא ליפול למצב שהכול מלמעלה, ברוך השם?

ההבדל בין למעלה מהדעת לבין למטה מהדעת בקשר לבורא, הוא פשוט. למטה מהדעת נקרא, שאני לא משתמש בדעת שלי. התוצאה בלמעלה מהדעת ולמטה מהדעת, היא כביכול אותה תוצאה הנראית לעין. יש לי כעת הפרעות, אני עוצם עיניים, לא רואה אותן, לא מסתכל עליהן, מוחק אותן, וממשיך את החיים שלי כאילו אין. אני קורא תהילים, אני ממשיך ללמוד, פלפולים, ואני מתפלל בכללות שזה יעזור לי, זהו.

אני לא נכנס לקשר עם האלוהות - קשר שאני רוצה לברר משהו, להידבק במשהו, רואה איך שאני לא מצדיק אותו, רואה עד כמה שאני לא מרגיש טוב בהנהגה שלו, וההשגחה שלו לא נראית לי, שאז אני נקרא "רשע" - אני לא נכנס לזה כלל. אני פשוט מבריח את הדברים האלה ממני. והעיקר בשבילי, ממש כמו תינוק, זה להחזיק בדרך שלי וזהו, כך לימדו אותי, "ברוך השם", וזהו. זה נקרא "למטה מהדעת". ואז אני כאילו הולך נורמאלי בחיים, בדבקות, אבל בנקודה של דבקות שלא מתפתחת, זה נקרא "דומם דקדושה", "למטה מהדעת".

"למעלה מהדעת" זה נקרא, שלמרות שכל הדברים שבאים עלי סותרים לי את ייחודיות השגחתו יתברך בעולמי - שאני לא יכול להצדיק אותו, איך שהוא מתנהג איתי ועם כל העולם, ומה הוא עושה איתנו בכלל - למרות כל הדברים האלו, על כל פרט ופרט של היחס שלו אלי, אני מגלה דווקא יחס מיוחד שלו אלי, ואלינו בכלל, וזה עוזר לי להידבק בו עוד יותר, על-פני הקושיות האלו. שבגובה הקושיות וההפרעות, אני מדומם הופך להיות צומח, חי, מדבר, אני מחזק את הקשר שלי. הקושיות האלה הופכות להיות בשר שלי, שאני מלביש על נקודת הקשר אם הייתי דומם, וכך אני בונה מהנקודה הזאת פרצוף.

זה ההבדל בין דומם דקדושה לבין עובד ה', שנקרא שהוא עובד. במה הוא עובד? הוא עובד על כל ההפרעות האלו ומשתמש בהן. ומי שלא עובד ה', הוא מוחק אותן, הוא משתמש בהן לצמצם את עצמו מהן, בלבד. הבורא שולח לו הפרעות, הוא משתמש בהן, אבל רק לצמצם, לא לקבל אותן לתוך עצמו, לא לבדוק אותן, לא לחיות איתן יחד. הוא לא עושה אנליזה, ביקורת, ואיכשהו חי יחד עם ההפרעות האלו.

בגלל זה החיים של הדומם והחיים של עובד ה' הם שונים. עובד ה' חייב להיות מעורב בחברה, הוא חייב להיות בכל מאורעות החיים שעוברים על החברה, הוא חייב להרגיש את צרת הציבור. ודומם דקדושה לא צריך זאת, הוא צריך כמה שיותר להתנזר מהציבור, לסגור את עצמו, לא לעבוד, לא לשרת, לא להצטער עם הציבור. כדי להצדיק את הבורא הוא חייב להתרכז רק בנקודת הדבקות שלו, וזהו, כי אין לו שום כוח להרחיב את הנקודה של הדבקות, לפרצוף. מה זה "פרצוף"? פרצוף זה כמה מהרצונות שלי, שעל-ידם, בעזרתם, אני דבוק בבורא, זה נקרא "פרצוף".

שאלה: יש שני דברים, אתה אומר שצריכים לעשות את כל הפעילות בדת ולהשיג אותה, לקבל אותה, שזה בעצם הבורא, או שבאמת "ברוך השם", וזה פותר כאילו את הבעיה, או שאני אומר, אז איפה אני פה בכל העניין הזה, לא נשאר אני בעצם, הכל הבורא, במעשים, במחשבות.

לפי המראה חיצוני, דומם דקדושה הולך לקידוש השם בלי שום בעיה. הוא מנטרל את עצמו, זה מה שנשאר לו היא נקודת הדבקות, אין לו חוץ מזה כלום, וזהו. מי שמפתח את עצמו, מצרף לעצמו את כל הספיקות, את כל ההססנות שלו, נמצא בעבודה מתוחה וגדולה מאוד, ואז כל פעם יש לו הפרעות, אלה חיים לא קלים. אפשר לומר שלהיות דומם דקדושה זו ברכה. נותנים לו כזה דבר שהוא בורח באמצעותו. עכשיו אנו יכולים להבין איך במשך אלפיים שנה ניצלנו מכל הדברים האלה, כי היה לאן לברוח, לאיזו נקודה. בכל החיים הנוראים שהיו, פוגרומים, כל מה שהיה, אדם ברח לתוך הנקודה הזאת, הוא נמצא שם, וזהו. חיים, מוות, לא חשוב, אבל נמצא שם.

מה שאם כן, כשאדם יוצא מהנקודה הזאת ורוצה לקבל את כל העולם הזה כתומך לדבקות, עולם שכולו הפוך מזה, אז זו עבודה ממש נוראית, קשה מאוד. אי-אפשר כלל לתאר שזה אפשרי. "עד שחרב חדה מונחת על צווארו, לא להתייאש מרחמים". עדיין גם פה יש נקודה שיכולה להיות שייכת לדומם דקדושה, ויכולה להיות שייכת לעובד השם. כלומר, האם אתה רק מנטרל את הכול ואומר "שמע ישראל", כאילו צועק. או אם אתה ממש לוקח את הנקודה הזאת לבנות ממנה פרצוף. מה זאת אומרת לבנות ממנה פרצוף? שאתה לא משתמש בה רק כדי להיות דבוק, אלא אתה משתמש בה כדי לבנות עליה יחס חיובי, בכוונה על-מנת להשפיע, זאת אומרת, לעשות מזה פעולה. אתה משתמש בהפרעה כמו באפשרות לפעול, למלא את החיסרון הזה בעצמך, באור חוזר. אלו פעולות שאנו לומדים בחכמת הקבלה.

שאלה: עובד ה' צריך את החופש להיות דומם גם כשהוא רוצה, נאמר כשיש משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו.

לדבריך ברגע חולשתו עובד ה' יכול לברוח להיות דומם דקדושה. לא, אין דבר כזה, הוא לא מסוגל להיות בנקודה הזאת אף לא לרגע. לא מסוגל להיות. יכול להיות שברגע של חולשה הוא מקנא בדומם דקדושה, אבל בלתי אפשרי עבורו להיות בזה, מפני שהגישה לנטרל את השאלות, היא גישה שצריך לבנות אותה מלכתחילה. אדם לא יכול בחלק מהדרך שלו, בקטעים ממנה, להיות דומם דקדושה וביתר צומח.

שאלה: אין לנו סכנה שנהיה דומם?

גם אם אסתגר כעת מכל פעולה שהיא, ואקפיא את עצמי, נניח, בצורה כלשהי, בכך לא אהפוך להיות דומם. מפני שאני עובד כנגד כל ההפרעות בצורה אקטיבית, להקפיא אותן, לא לרצות אותן לעת עתה, וכן הלאה. אני לא משמיד אותן, לא זורק אותן להישאר בעביות דשורש. הנקודה שבלב שלי לא מרשה לי לעשות זאת, הנקודה הבסיסית שלי. מה שאם כן אצלם, מפני שהיא לא מעוררת את פעולותיה, שרוצה לגדול, אז הם יכולים להיות קשורים באותה נקודה ללא התפתחות שלה.

שאלה: באופן טבעי אנו לא דומם דקדושה. אבל איך לא ניפול למצב הזה "שאין עוד מלבדו", שכל הדברים האלה לא יהפכו אצלנו לסיסמאות, שאני משתמש בהן כדי לנטרל את ההפרעות. שולחים לי פרעה - "אין עוד מלבדו", שולחים לי דבר נוסף - "הכול מלמעלה".

איך נוכל בכל זאת להיות בטוחים שלמרות שנראה לנו שאנו מתקדמים, אולי אנו גם כמו אותו דומם דקדושה רק מתוחכמים יותר. קודם כל, הביטחון הוא בזה שאנו מרגישים עליות וירידות. הביטחון הוא בזה שכל פעם אני מרגיש איך הבורא מכחיש את עצמו כלפי, מסתיר את עצמו, ומכניס אותי לכל מיני יחסים שונים איתו. פעם זורק, פעם מקרב. הביטחון הוא בכך שאני לומד מספרים מיוחדים, באווירה ובכל התנאים, שהעבירו לנו מקובלים. בהדרכה ככל האפשר, רק כדי לעורר אור מקיף עלי. זאת אומרת, מלכתחילה, הגישה, הכוונה, היא שונה לחלוטין מלהיות דומם.

שאלה אחרת היא, איפה אנו עוצרים את עצמנו עד כדי כך, שהמהירות שלנו הופכת להיות כמו דוממים. זאת אומרת, יכול להיות שאדם הוא צומח ומתקדם, אבל מתקדם בכזה קצב, שהוא כמעט דומם. זה כבר תלוי באיכות היגיעה. ואיכות היגיעה היא עד כמה אדם דורש מהלימוד שיעזור לו בחיים, שיעזור לו דווקא לנקודה הזאת. שיאיר האור והוא יוכל לייחד את כל החיים שלו לבורא, שהוא מקבל אותם, את החיים האלו, ממנו. וכל מה שקורה לאדם בחיים, זה כדי שעל פני כל הדברים האלו יצדיק את הבורא ויגלה את ייחודו.

שאלה: עד כמה מותר לי לברר את ההפרעות שהוא שולח לי בשביל להצדיק אותו, או להיאחז בו לאחר מכן?

שוב אני אומר: אם זה בידיי, אם מצאתי בי מחשבה, שאני מקבל את ההפרעות ממנו, נעלתי את עצמי עליו, לאחר מכן אני לאט לאט חייב להתחיל לברר את כל ההפרעות, ולראות איך שהוא בונה זאת סביבי, ואיך שהוא מתייחס דרכן אלי, ומה הוא רוצה שאני אתקן יותר, איפה אתחזק יותר. אבל בתנאי שכל מה שאני הולך כעת לבדוק בקו שמאל, יהיה בביטחון, בהבטחה, שלא אאבד קשר עם קו ימין, איתו. נניח, כשאני נמצא באצילות, מה זה נקרא באצילות? קשור מיוחד עם הבורא, ואז אני עושה אח"פ דעליה, כמה שאני יכול להעלות מחשבות זרות גם לאצילות, לייחד לקשר איתו. עד כמה שאני יכול זה אפשרי.

שאלה: כיצד נדע מה מצבנו, עד כמה אנו יכולים לייחד לקשר איתו?

אנו לא יכולים למדוד זאת, אבל אדם צריך כל הזמן כך לעשות. לבדוק את הגבול. להרחיב את הגבול דקדושה, מה שנקרא.

שאלה: הקבוצה, כגוף אחד, מקבלת איזו אבן על הראש, איזו מכה, אז יוצא שיש עוד עבודה לעשות חוץ מאשר לתת.

מלבד זאת שכל אחד מחברי הקבוצה כאיש אחד, גם הקבוצה היא כאיש אחד כלפי הבורא. ואז יכול להיות שהיא מקבלת כמו איש אחד כל מיני בעיות שמקבל כל אחד מחבריה בצורה אישית. אבל הוא לא מקבל זאת בצורה אישית, שזה דווקא אליו, אלא הוא מקבל כאיבר מהקבוצה. לכן, כשאנו נמצאים בקבוצה, אחד מקבל פחד מהמנהל, אחד פחד ממלחמה, אחר מקבל מאשתו על הראש, ואחד יש לו חלילה בעיות בריאות של ילדים. וכל מיני דברים. זאת אומרת, אנו כאדם אחד, שיכול להיות שמקבל בבת אחת את כל הבעיות האלה, ויכול להיות שהן מתפזרות בצורה כזאת אלינו, כלפי הקבוצה.

אנו לא יודעים ולא יכולים למדוד זאת, איננו צריכים לעבוד בצורה כזאת, זה מסובך בשבילנו. אנו לא פרצוף אחד כמו רבי שמעון עם חבריו, שכל אחד הוא כנגד איזו ספירה, תכונה מיוחדת ברורה. לכן כתוב ב"זוהר", "רבי אבא", "רבי יוסי", ללמד אותנו למה שייכת הפעולה, מאיזה צד, מה הכוח שעושה אותה כעת.

אז אנו לא צריכים להתייחס בצורה כזאת, אבל ודאי שכך זה קיים. אבל אנו פועלים גם כל אחד בשלו, וגם שבכל הקבוצה תהיה המשימה הכללית הזאת, ייחודה עם הבורא. על זה צריכים כל הזמן לדבר, זה בעצם כל העניין, אין דבר מלבד זאת. אבל לא להתחיל את כל החשבונות האלו, כי בלי שום בסיס אפשר רק להסתבך וזהו. להתעסק בטכניקה במקום לחשוב כבר על הקשר עם הבורא.

שאלה: הסברת שאסור לדבר על קשר אינטימי של אדם עם הבורא. אני לא מצליח להבין איפה הגבול בין מה שאני יכול לדבר ומה שלא.

יותר טוב לא לדבר כלל על הקשר שלי עם הבורא. אני והוא. צריכים לדבר על דברים כלליים: "קראתי במאמר", "ראיתי איזו דוגמא", "תראה מה שכתוב". אדם לא מספר על המצב שלו, אלא על מה שבעל הסולם כתב.

גם בזה אדם מכניס את עצמו, ויכול להיות שגם בכך יש מין גרימת נזק לעצמו. אבל ודאי שלא לספר על הרגשה פרטית אישית. בדומה לאדם נשוי, שיש לו אישה, ילדים, בית, עבודה, הוא לא מספר בדרך כלל עד כמה הוא אוהב את אשתו, עד כמה הוא נמצא איתה בוויכוחים, מה בדיוק החשבונות שלו בעבודה עם מישהו, איזה שכר בדיוק הוא מקבל, וכן הלאה. יש דברים אלמנטריים פנימיים שאדם שומר בתוך גבולו, בתוך עירו כאילו, שזה נקרא "אני", הוא לא יכול לדבר על זה. בתוך זה יש דברים שאפילו עם עצמו הוא לא מדבר עליהם.

אבל אנו עושים תנאי אחר, שאם תתחיל להוציא החוצה, בקשר עם מישהו, דברים שיש בינך לבין הבורא, תהיה בכך אחיזה לחיצוניים. מה זה "חיצוניים"? חיצוניים זה גם בורא. אלא מה העניין? שאתה לא מייחד את הדברים האלה דווקא אליו, ואז אתה מאבד אותם, ובזה נחלש הקשר שלך איתו. אם יש לי משהו שאני יכול לספר למישהו אחר, סימן שזה לא מכוון בדיוק לבורא. עד כמה שזה היה קשור, או לא קשור, אבל הייתי שומר על זה. אם אני מספר למישהו, בקשר עם הבורא, זה נעלם.

שאלה: ואם יש לי צרות שאני לא מצליח לקשר עם הבורא, אני לא צריך לספר בשביל לבקש עזרה מהחברים?

אם יש לך צרות אישיות. לא בקשר לבורא.

שאלה: האם כל הצרות הן רעות?

לא, לא כל הצרות. צרות שאתה יכול לייחד לבורא הופכות מצרות להיות לשמחה, לאושר. אם זה לא נהפך מרע לטוב, סימן שלא קישרת אותן עם הבורא.

שאלה: על זה אני יכול לדבר עם חברים?

יש ייסורים נפשיים ויש ייסורים גשמיים. על ייסורים גשמיים מותר לספר לחברים, וגם צריכים לחשוב באיזו צורה לספר. רצוי שיהיה בקבוצה מנגנון מיוחד לטיפול בדברים שאדם רוצה להתחלק בהם. חסר לו כרגע כסף, אז הוא פונה למישהו שאחראי על כך, אולי יוכל להלוות לו מקופה כלשהי ולאחר מכן יחזיר. אלה דברים אנושיים. אם חסרה לאדם כעת בריאות, הוא פונה למישהו שיודע לטפל בכך, לסדר, לשלוח לרופא, לתת עצה. דברים אנושיים.

אז הקבוצה צריכה לתמוך, ואדם יכול לפנות. אבל גם רצוי לא לסתם חבר, אלא לקבוצה, למי שאחראי על זה, שאם אדם מלווה מהקבוצה, איש לא יודע מלבד האחראי. הקבוצה לא מרגישה שהיא נתנה לו, והוא לא מרגיש חייב לקבוצה. חובה שהדברים הגשמיים האלו לא ישפיעו על המישור הרוחני שלנו. חובה לבודד אותם לחלוטין זה מזה. אני יכול לצעוק על מישהו, האופי שלו נורא ואיום, מצד אחד אני לא סובל אותו. מצד שני הוא קרוב אלי כתלמיד. זה בהמי וזה רוחני.

שאלה: ומה עם ייסורים נפשיים?

ייסורים נפשיים זו כבר בעיה. כי ייסורים נפשיים זה מה שאדם מקבל ישירות מהבורא, כדי שעל פניהם ייצור קשר עימו. קודם ייסורים גופניים וכל מיני ייסורים אנושיים. אדם חייב בצורה כלשהי להשתמש בייסורים הנפשיים כדי ליצור קודם כל קשר עימו. כאן הקבוצה יכולה לסייע לאדם רק בצורה כללית. שמדברים על כך בכללות, שקוראים איזה מאמר. אדם חייב לחפש לבד ולמצוא לזה הצדקה, אם בקבוצה או במאמרים, או כמו שאתם שואלים כעת.

שאלה: מה הגבול בין הייסורים הנפשיים לבין היסורים הגשמיים, גם שם לא תמיד ברור, לפעמים הם קשורים זה בזה.

אינני רואה כל קשר בין ייסורים גשמיים, אנושיים, לבין ייסורים נפשיים, רוחניים. אני לא רואה קשר. כי זה עובר דרך מערכת בהמית של העולם הזה, ייסורים בהמיים אנושיים הם, משפחה, בית, עבודה, כל מיני דברים. וייסורים נפשיים הם רגשות פנימיים של האדם, שהוא צריך כבר למצוא בהם את המקור שלהם.

אתה יכול לומר שאם יחסה של אשתך לא טוב, ויש לך מינוס בבנק, ועוד דברים, גם זה בא מהבורא ודאי, והוא מסדר. נכון, אבל הדברים האלה דורשים פתרון אחר, הם דורשים פתרון בעולם הזה. אם יש לאדם מינוס בבנק, הוא לא יילך להתפלל בבית כנסת ולבקש מהבורא משהו. המישור הזה מגיע לנו, כדי שנהיה קשורים לכל האנושות.

יש בי שני מנגנונים: אחד הוא שאני מתייחס לבורא, והשני שבמנגנון הזה אני קשור לנבראים. זה שאני מרגיש טוב, רע, פחדים, ביטחון, כל מיני דברים שלמעשה שייכים לשאלה "מה טעם בחיינו?" הדברים האלה שייכים לבורא בצורה ישירה, על פניהם אני צריך להסדיר את היחס שלי איתו. ומה שאני מקבל כייסורים אנושיים שבעולם הזה, כמו שכל אחד סובל, אותם אני צריך לפתור לא עם הבורא, אלא עם המנהל בעבודה, עם האישה, עם הילדים, הרופא, הבנק. עזוב את הבורא, אל תפתור את הבעיות האלה על-ידי הבורא, זו פשוט בריחה מהמציאות.

למה? כי על-ידי בעיות אלה אני מתקשר לאנשים אחרים, והאופן שאני מתקשר אליהם הוא, בצורה ישירה לפי חוקי המדינה, דרך עורך-דין, שזה בכלל לא חוקי תורה, דרך רואה חשבון, שזה לא שייך כלל לרוחניות שלי. דרך כל מיני דברים, אפילו עזרה סוציאלית בקשר לאשתי, או עם הילדים, אני בזה עושה את הדברים ההכרחיים. יש הכרחיות ויש מעבר להכרחיות, אז את ההכרחיות הזאת אני צריך כך לעשות, אלה החיים שלי, אותם קיבלתי, ולפי התנאים שנותנים לי כאן אני חייב לעשות.

וכך חייב לעשות מקובל גדול ביותר ואדם פשוט, הם צריכים לעשות אותו דבר. זה שייך למנגנון הקשר בין הנשמות במישור העולם הזה. ובהתאם לאופן שאני פותר בצורה רוחנית את הבעיות שלי עם הבורא מהשאלה "מה הטעם בחיי?" ולאופן שאני פותר את הבעיות הגשמיות האלה בצורה גשמית, כך אני מאזן את עצמי יותר.

אם אני מתייחס נכון לשניהם, אני יכול להתחיל את העבודה. איזו? גם לקשור בין שתי המערכות האלה יחד. כלומר, אני עובד ופותר את הבעיות הגשמיות כאילו שהבורא לא קיים כלל. אחרי שגמרתי איתן, ואיך שהן נפתרות, אני צריך לומר, שגם עליהן הבורא הוא בעל הבית, והיה כך חושב שזה יהיה. אז גם את זה אני מייחד לקשר שלי עם הבורא.

אבל להתייחס לזה, ולפתור את זה אני חייב קודם כל כמו אדם רגיל. לעבוד, לסבול, בקיצור להיות כמו כולם. יש לי מינוס בבנק, אני לא הולך להתפלל, יש לי בעיה בריאותית, אני חייב ללכת לרופא, התורה מחייבת, הרופא ירפא. למה הרופא, למה שלא תלך להתפלל? לא, לך לרופא, אם אתה הולך להתפלל אתה מוחק את ייחודיות הבורא. כי את הייחוד שלו אתה משיג דרך הרופא הזה, הגוי הזה, לא חשוב מי, שבא ומרפא אותך.

שאלה:אבל ייסורים גופניים לא יכולים לגרום לייסורים נפשיים?

הם קשורים יחד, הייסורים האלה, אבל לעת עתה אתה לא יכול לקשור אותם, כי הבורא נתן אותם כשתי מערכות.

שאלה: אז איך אני יודע אם הייסורים הנפשיים האלה לא קשורים ישירות לייסורים רוחניים כלשהם?

תיאורטית אתה יכול לומר: "אני מרוויח שלושת אלפים שקל, ובגלל זה אני לא יכול ללמוד קבלה, כי אני צריך לעבוד בעבודה נוספת. מה עליי לעשות? אז ייסורים גשמיים גורמים לי גם לייסורים נפשיים, שאני לא יכול ללמוד." כל מיני דברים כאלה. מתעוררת שאלה: איפה הגבול בין ייסורים נפשיים לייסורים גופניים?

אם זה בא מתוך שאלה "מה הטעם בחיי?" זה שייך לרוחניות, לקשר עם הבורא. אם השאלה היא, "למה יש לי מינוס בבנק?" זה שייך לייסורים גשמיים, ואתה צריך לפתור אותם לא עם הבורא, אלא עם מנהל הבנק, או עם עצמך. אבל אחרי הפתרון, אם אתה כבר יכול לקשור אותם עם הבורא, אחרי כל הפתרון, לא רגע לפני שאתה פותר, אז זה נקרא שעשית ייחוד, אם אתה מסוגל לעשות זאת ולא סתם כך לומר.

(סוף השיעור)