שיעור בוקר 27.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 27.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/VzGQCDl2?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש",  כרך ב', עמ' 1219,

"מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה"

קראנו את המאמר "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה", משלבי הסולם, כרך א'.

תלמיד: אומרים שמי שרוצה ללכת בעל מנת להשפיע צריך לראות את גדלות הבורא. איך הוא יברח מלהיכנס למצב של להשפיע על מנת לקבל אם הוא רואה את גדלות הבורא?

זה כל העניין. אדם שמשתוקק לרוחניות, מה הוא מבקש? מוסיפים לו רצון לקבל בנוסף לכל התענוגים שהוא רואה דרך חמשת החושים שסביבו. מוסיפים לו עוד רצון לקבל בזה שפותחים עוד ערוץ אחד, החוש השישי, שירגיש שחסר לו עוד משהו שהוא לא יכול למלא דרך חמשת החושים שלו. ראייה, שמיעה, ריח, דיבור, מישוש, הם לא יכולים לספק את החיסרון החדש שנפתח, מה לעשות? 

ואז הוא מתחיל להיכנס לייאוש, כי הוא לא רואה פיתרון. אם אני לא מספיק עשיר או מכובד, לא מספיק יודע, אז יש לי אמצעים בעולם הזה להשיג את זה בכל מיני צורות. העולם הזה בנוי לזה כדי שאני בסופו של דבר באיזו צורה ומידה אמלא את הצרכים האלו. אבל אם יש לי עכשיו צורך חדש שאין כנגדו מענה בעולם הזה, אז אני נמצא בחוסר אונים.

ואז, לאט לאט על ידי ההתפתחות ברצון החדש הזה, מביאים את האדם למצב שהוא מחפש ומוצא מקום בו מדברים על איך למלא את הרצון הזה. השיטה שמדברת איך למלא את הרצון הזה נקראת 'שיטת הקבלה', איך לקבל מילוי ברצון המיוחד, החדש שנפל עליו, שנפתח אצלו.

אז, הוא לומד, מדבר על זה ושומע על זה, אבל בסופו של דבר יש לו גישה פשוטה - למלא את החיסרון. אומרים לו, ולאט לאט הוא מגלה את זה על ידי הלימוד, שהוא משתנה. משתנה בזה, שהוא מתחיל קצת להבין מתוך עצמו.

מה שמדברים, בדרך כלל לא עושה דבר בתוך האדם, אלא הלימוד בעצמו, שהוא נמצא בחברה, מה שיש סביבו. סביבה נקראת גם ספרים, סופרים, רב וחברים, כול זה משפיע עליו כך, שאנחנו אומרים, שזה אור שפועל מבחוץ לאט לאט על אותו רצון - הנקודה שבלב, ואז האדם גם מתחיל להבין מה בדיוק הוא רוצה, ומתחיל להבין שאי אפשר למלא את הרצון הזה בצורה ישירה.

והוא מתחיל להסכים עם זה, למרות שהוא לא מסכים, אבל באין ברירה, בכל זאת, זו הסכמה. הוא מתחיל להבין שהוא צריך להיות במשהו שונה ממקודם בהתאם לרצון החדש שעכשיו מתעבר בו, והוא מתחיל לבקש שינוי. 

הוא מתחיל לראות שכלפי המושגים החדשים שהוא מרגיש, זה סימן שהוא מרגיש כבר אור. לא בבהירות, אבל איכשהו בצורה סמויה מרגיש כבר. הוא מתחיל להרגיש את עצמו רע, במשהו מקולקל, במשהו לא מתאים לאותו מילוי שהוא מצפה אליו.

בהתאם לזה הוא מתחיל להסכים עם זה, שהוא צריך לעבור שינויים, שיפוץ פנימי. לאט לאט על ידי הרבה עבודה ויגיעה וחודשים של מאמצים, הוא מתחיל להבין שבעצמו הוא לא מסוגל להשתנות ויכול להיות שהשינוי יבוא מלמעלה, כי אין מאיפה. הוא רואה שבעצמו הוא נשאר אותו דבר ואף יותר גרוע. אולי לא יותר גרוע, אבל הוא רואה בכל פעם את עצמו בצורה יותר מבוררת ויותר גרועה.

אז נעשה לו יחס מאוד מיוחד כלפי כל העניין החדש של מילוי הרצון החדש. הוא מתחיל לדאוג, לא שהרצון יהיה מלא, אלא שהרצון יהיה בצורה מיוחדת, בלהשפיע. יותר מדאיג אותו התאמה למילוי, התאמה לאור, התאמה למשהו מאשר המילוי עצמו. כבר מתחיל להיות אצלו יחס מיוחד לסוג המילוי ולסוג הרצון שלו, איך זה יהיה.

אז כבר מתחילים לדבר על האדם שמשתנה באמת. אנחנו לומדים את זה בכל מיני צורות מההקדמות, מאמרים ומכתבים. כתוב שם, שלאדם הראשון בהתחלה נתנו בירור של 'מר ומתוק', בירור בהמי, כמו כל בהמה שפועלת מהטבע ששולט בבהמה הזאת. ואם זה האדם, מה ההבדל בין אדם לבין בהמה? שבאדם נתווסף עוד בירור של 'אמת ושקר'. אמת נקרא תכונות הבורא ושקר נקרא התכונות ההתחלתיות של האדם.

אם בירור אמת ושקר יותר מדאיג את האדם מבירור של מר ומתוק, זה נקרא שהוא מתעלה מעל הבהמה שבו ומעריך את האדם שבו - דואג לו ולצרכי הנשמה שלו, ולא לצרכי הגוף שלו.

אז הוא מתחיל לבקש, יש לו תביעה פנימית, להיות בהתאם לבירור הזה, מר ומתוק, זאת אומרת, להיות יותר בהתאם לבירור אמת ושקר, להיות אמיתי. מה זה אמיתי? להיות בעל מנת להשפיע.

ואז הוא מבקש, התביעה הזאת נקראת "תפילה", ואז בהחלט הוא מקבל מלמעלה כוחות שמשפרים ומשנים אותו. הוא מתחיל להבין שיותר ויותר טוב לו להשתפר ולראות שינוי רק באמת ושקר. ומר ומתוק הוא בכלל לא רוצה אפילו לחשוב להיות שייך למילוי הזה, אם יבוא או לא, זה לא חשוב.

אלא

אם בירור אמת ושקר ידרוש שאני אשתתף בכלים שלי דקבלה, במר ומתוק, אז אני מוכן לעשות את זה, אבל לא שתהיה לי התעניינות מצידי, מעצמי. אדם שמתחיל לחשוב בצורה כזאת מגיע בתביעה למידה השלמה, ונותנים לו לעשות בירור באמת ושקר ולשלוט במר ומתוק. השינוי הזה, הכוח שהוא מקבל נקרא "פקיחת עיניים בתורה".

זאת אומרת הבורא נפתח, ומהכרת גדלות הבורא האדם מקבל כוח לשלוט בחוש השישי הזה, כך שמתחיל למלא אותו, להחזיק אותו, רק לשם אמת ושקר, רק לשם ההתאמה לבורא. ואז הוא כבר מתחיל בעצמו, בהכרתו, להיות שותף בהתפתחות עצמית, בהתאמה שלו לבורא, בתיקון של החוש הזה, במילוי של החוש הזה.

זאת אומרת, אם לפני כל העניין שבא לו בכלל הדחף החדש, הוא היה חושב איך למלא את עצמו דרך חמישה חושים, דרך הרצון לקבל שלו, וחכמת הקבלה הייתה לו פשוטה מאוד, טבעית, בהמית, אז עכשיו על ידי כך שהוא רכש באמת ראייה אמיתית על כל המציאות יש לו חכמת הקבלה אחרת. באמת חכמה, שאפשר למלא עצמו, ולהשיג על ידי זה מטרה אחרת לגמרי, ואז באמת המצב הזה ייקרא "חכמת הקבלה", כי יש בזה שכל, יש בזה תבונה, יש בזה גישה לקבלה, ולא סתם למילוי עצמו.

תלמיד: זאת אומרת, מה שמרחיק אותו בעצם מהקליפה הזאת, זה שמלכתחילה הוא מחפש אמת ושקר ולא מר ומתוק, כי אחרת זה להשפיע על מנת לקבל?

מלכתחילה הוא הולך לבירור אמת ושקר, וככל שהבירור של אמת ושקר מחייב אותו כך הוא הולך להשתמש במר ומתוק.

תלמיד: ואז כשהוא רואה את גדלות הבורא זה נותן לו רצון להשתוות הצורה?

ובהתאם לכמה הוא משתמש נכון בשני הדברים האלו, המידה הזאת היא שקובעת את מידת השתוות צורה לבורא.

תלמיד: אתה אומר ש"אמת" זה תכונות הבורא ו"שקר" זה תכונות הנברא, אבל איך אני, שלא מכיר את הבורא, יכול לדעת מה התכונות שלו. אני יכול לדעת מה מתעורר בי שנראה לי אולי כתכונות הבורא, ועד כמה אני רחוק מזה בתוך מה שאני, אבל איך לדעת באמת מה תכונות הבורא, הרי אני לא מכיר אותו?

מאיפה אני יודע על תכונות הבורא? מלמעלה, חוץ מלפתוח לי את החיסרון החדש הזה שנקרא "נקודה שבלב" לא עושים שום דבר. פותחים לי את הנקודה שבלב, את החיסרון החדש, חיסרון, אני מתחיל לרצות משהו, אבל משהו שאני מסכן לעומת כל המצבים הקודמים.

את כל המצבים הקודמים איכשהו הייתי יכול למלא, אני מדבר על מצבים רגילים, לא מצבים של מצוקה בהמית שכבר יש סכנת חיים או משהו. כל המצבים הקודמים, הבהמיים, יכולתי לפתוח על ידי משהו בעולם הזה, עכשיו פותחים לי חיסרון שאני לא יכול לעשות כך, אבל אחרי שפותחים לי את החיסרון הזה גמרנו, יותר מזה מלמעלה לא ייתנו לי, יותר מזה אני צריך להשיג בעצמי.

אני מתחיל לחפש. החיפושים האלה בעצמם הם תיקונים, ולאט לאט הם מביאים אותי למקום הנכון איפה שאני יכול להתמלא, לספרים נכונים. זה יכול לקחת מאות שנה, עשרות שנים, או כמה חודשים, זה כבר לא עסק שלנו. האדם המחפש, לא יודע מה הוא עושה, לפי החיסרון הוא בורח ממקום למקום כמו בהמה. כאן לא בסדר, שם אולי יהיה יותר טוב, שם לא בסדר, אולי שם יהיה יותר טוב, ככה כמו בהמה בורח מהסכנה. הוא מגיע לאיזה מקום שנותנים לו ספרים אמיתיים, ועל ידי הספרים הוא מתחיל לאט לאט להקרין על עצמו אור עליון.

העניין הוא שבעולם שלנו יש ספרים, אם לא הספרים לא היה לנו שום קשר בין מה שקורה בעולם הזה ובין מה שקורה ברוחניות, המחסום בינינו פשוט סותם את כל הרוחניות. המחסום הזה מאפשר לאור מקיף, להארה קטנה מאוד מלמעלה לעבור אלינו, אם אנחנו קשורים לשיטה נכונה.

מה זו שיטה נכונה? כשאתה פותח ספר שהאדם שכתב אותו, את הספר, היה במדרגה עליונה, במצב שהוא כבר מעבר למחסום, אז מאותו מצב שהוא היה וכתב את הספר, כשאתה מתקשר, כשאתה קורא ספר, אתה לא קורא ספר, אתה מתקשר בלא מודע, לא חשוב, לאותו אדם שנמצא שם באותה מדרגה בזמן הכתיבה. אין זמן ברוחניות, מה שהיה לפני אלפיים שנה עם רבי שמעון, זה לא חשוב, בזמן שאתה קורא "זוהר" אתה מתקשר לאותו מקור, לרבי שמעון שיושב וכותב זוהר. נניח הוא היה אז בראש דאריך אנפין, אז אתה מתקשר למקור הזה.

ודאי שאתה מקבל מהמקור הזה הארה קטנה מאוד, במידה שאתה מבין מה זה, מכיר מה זה, במידה שאתה רוצה לקבל משם ויודע מה אתה רוצה לקבל, ובמידה שהכנת את הלב שלך לקבל דבר נכון. וכאן השקר לא יעבור, אתה יכול להגיד, כן אני רוצה להיות כמו רבי שמעון, אבל מה אתה רוצה, אתה יודע מה זה רבי שמעון? אתה יודע מה אתה רוצה להיות? אולי אתה רוצה שיעשו לך מימונה כמו שעושים לו, וכדאי לעבוד בשביל זה כל החיים, יש אנשים כאלו.

זאת אומרת, כאן כבר מתחילה להיות עבודה בניקוי הלב, בבירור הרצון, בבירור הדרישה, מה אתה רוצה ומה אתה צריך, על ידי הספר, על ידי הלימוד. אבל בסופו של דבר, בזמן הלימוד, אדם שנותן יגיעה בכמות ובאיכות, זה כל המפתח, זה כל האמצעי שמביא אותו לרוחניות.

עד כמה יורד עליך יותר אור מקיף בעוצמה ובכמות, בסך הכול בהספק, מתח כפול זרם, כמו בחשמל, גם בכמות וגם באיכות. יש זרם שבא בכך וכך אמפר או קילוגרמים, טונות, אבל חשוב גם עד כמה יש בו עוצמה מיוחדת, פנימית, מתח, ובהתאם לזה האור הזה, האור המקיף, מנקה אותך ובונה אותך.

אחרי כמה זמן האור המקיף הזה צריך לפעול? אומרים לך משלוש עד חמש שנים. אם אדם משתדל, אז תוך הזמן הזה בטוח שהוא עובר לשלב אחר, עולה מעל המחסום. למה? כי הדרישה שלו תוך שלוש עד חמש שנים, נעשית אמתית. הוא באמת רוצה תיקונים, האור המקיף פועל עליו בצורה כזאת שהוא מקבל חן דקדושה.

כלומר, יש אמצעי בין העולם שלנו לעולם העליון. אחרת אף פעם לא היינו יכולים להתאים את עצמנו לעולם העליון. האור המקיף חודר דרך המסך, דרך המחסום, ומשפר אותנו. רק כאן מידת השיפור ומהירותו תלויות בי, איך אני מכין את עצמי.

ועל מנת להכין את עצמי יש לנו עבודה בקבוצות, עבודה במטבח, יש לנו עבודה קודם בדיבור, אפילו המאמרים שקוראים, כל מיני אמצעים שכולם כדי להכין את עצמנו לזמן השיעור, לזמן שאתה נמצא מול הספר הקדוש. מה זה קדוש? שמביא לך כוח עליון שנקרא קדושה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שדרישה, הכרת הנחיצות לתיקונים, היא כבר סימן לכך שהאור המקיף פועל בי?

כן, בוודאי. מהרגע הראשון שאדם נמצא בשיעור, כבר יש עליו פעולת אור מקיף. העובדה שהוא לא יודע עדיין כלום, לא משנה. פתאום אחרי כמה חודשים הוא כבר מקבל ירידה, אחרי כמה שבועות אפילו. זאת אומרת הוסיפו לו רצון לקבל, כבר יש לו עבודה פנימית, שינויים, רואים את זה בחוש.

אבל כל השינויים שנעשים אצלנו, מרגע שאנחנו מתחילים כאן ללמוד, להתאסף, לפעול, מי פחות, מי יותר, מי יותר בעבודה, מי יותר בלימוד, לא חשוב, ככל שכל אחד משתתף, האור המקיף פועל עליו מיד, יש כאן מספיק כוחות לזה, ואדם משתפר. 

והעובדה שהאור המקיף פועל, היא שאדם מתחיל להרגיש שינויים פנימיים. כטובים, כרעים, זה לא חשוב איך הוא בודק עם הבהמה שלו, מה טוב לו ומה רע לו. כשהבהמה מוצאת עשב טוב, זה נקרא שטוב לה. והיא לא מבינה שאולי על ידי זה שאין באותו מקום עשב טוב, יכולים להביא אותה למקום יותר טוב. זה לא מובן לגוף, הגוף רוצה עכשיו מיד.

אבל בוודאי שאת פעולת האור המקיף אנחנו מרגישים כל הזמן, בכל השינויים שיש בנו. ויש לנו כאן אור מקיף כללי גדול מאוד, מפני שעובדים כאן הרבה אנשים בחיפוש הרוחני, ולכן מי שנכנס לכאן הוא נשטף היטב.

העניין הוא, עד כמה הוא מכניע את עצמו כלפי הקבוצה וכלפי השיטה הזו. עד כמה הוא מוכן לקבל אותה בכל מחיר שלא יהיה, ועושה את השכל שלו פחות מהשכל הכללי של הקבוצה הכללית, וכן הלאה.

תלמיד: למה חשוב לעשות בירורים? אנחנו אומרים שצריך רק להשתוקק, לבקש.

חשוב לעשות בירורים כי חוץ מבירורים אין לנו כלום. כתוב "ובחרת בחיים", בחירה היא סוף הבירורים, ההחלטה אחרי כל הבירורים נקראת בחירה. אז איך לא לעשות בירורים?

אם אני סתם בהמה שמלמעלה משחקים איתי כמו ביו-יו, כדור על גומי קשור בחוט, ככה זורקים אותו למעלה למטה, למעלה למטה ואני סתם כמו היו-יו הזה מרגיש יותר טוב, יותר רע, יותר טוב, יותר רע, ובי עצמי לא תלוי כלום, לפחות לקפוץ יותר או פחות, או עוד משהו, אלא רק להרגיש את המצבים, אז אין מה לעשות, אז אני לא צריך אפילו את הספרים האלה.

אבל אלה שכבר עברו למקום שרואים את האמת והתכלית ונמצאים כבר בסוף, ממש במטרה, הם אומרים שאנחנו לא יו-יו שעובדים עלינו וזהו, לא עובדים עלינו בלבד. ודאי שעובדים עלינו, זה ברור. ב 99.9% עובדים עליי. אבל הוא אומר שב- 1% או עשירית אחוז, לא חשוב, יש משהו ששם אני קובע, בבחירה חופשית. שם אני נמצא בחירות הרצון, ובחירות הרצון הזה, שם אני צריך לפעול. על ידי כך שאני בוחר בזה, דווקא, על ידי זה אני מתקדם.

ועוד יותר מזה הוא אומר. הוא אומר שההתקדמות ממצב שאני נמצא עכשיו בתחילת הדרך ועד סוף הדרך, לא חשוב שעליי פועלים ב-99% כל מיני רצונות ואני לא בעל הבית עליהם, אבל להתקדם כל צעד וצעד מעכשיו ועד המטרה הסופית, אני יכול רק על ידי בחירה. בחרתי נכון? עשיתי עוד צעד אחד. עוד בחרתי נכון, עוד צעד אחד. 

האחוז הזה שנשאר לי, הוא היחיד שעל ידו, אם אני משתמש בו, אני מתקדם. ועוד אלף ואחד כוחות ומקרים שפועלים עליי, לא מקדמים אותי למטרה. הם רק כדי לארגן סביבה בשבילי, כדי שאני בסופו של דבר אשתמש נכון בבחירה החופשית שלי.

לכן אני דווקא לא בהמה, אלא אדם שבנוי באופן שהטבע, כל המערכת, מחייבים אותי בסופו של דבר להשתמש בבחירה החופשית. ואם אני לא משתמש בה, אז נותנים לי מכות, נותנים לי כל מיני מצבים כדי שאני בסופו של דבר כן אגיע לבחירה. עוד אלף שנה, לא חשוב, תתבשל ותגיע לבחירה.

תלמיד: האם הבחירה היא באמת ושקר לעומת מר ומתוק? 

הבחירה היא לבחור באמת ושקר במקום מר ומתוק. כי מר ומתוק זה "בהמה", ואמת ושקר זה "אדם". אז להשתמש בבהמה גם כדי לרומם את האדם.

תלמיד: איך אני יכול לדעת אם אני משקיע מספיק מאמצים בבירורים, האם יש כלי מדידה שבאמצעותו אני יכול לברר את זה?

איך אני יכול למדוד בכמה אחוז אני מאמץ את עצמי, כדי להתקדם למטרה, ועוד נשאר לי אולי הרבה כוח כמו מנוע שאני לא משתמש בו וחבל, כי מה יש לו? אולי יש לי עוד הרבה אפשרויות שאני לא משתמש בהן ואני לא רואה אותן. אולי אני מתעצל ולא מגלה שאני עצלן. אולי יש לי עוד כל מיני תכונות שאני יכול לעורר אותן ועל ידן בהחלט להתקדם. 

העניין הוא שכל אחד כלול מאותן תכונות. עשר הספירות המקוריות שיש בנשמה מקרינות על הבהמה גם הן את התכונות האלו, ואנחנו מרגישים אותן בצורה בהמית. כל אחד כלול מאותן תכונות, רק בערבוביה שונה בכל אחד, ובמידה שונה בכל אחד. אבל בכל אחד יש כעס ואדיבות ורחמנות וגמישות ואכזריות, בכל אחד. רק במידות שונות ובהתקשרות שונה ביניהם. 

איך אני יכול להשתמש בכל התכונות האלה לשימוש המועיל ביותר להתקדמות? זה רק על ידי הקבוצה, כי כאן אני מפעיל את כולן. ולא סתם מפעיל אותן כמו 'ברחוב', אלא כאן אני מפעיל אותן בצורה מטרתית, שאני מחפש בכל חוש וחוש על ידי זה שאני "משתפשף" עם החברים בקבוצה אחת כדי להגיע למטרה, איך להוציא מקסימום תועלת מהקשר בינינו. 

אז כאן אני מוציא מעצמי מקסימום תועלת מכל תכונה שלי. עד כמה היא רעה, באיזו מידה היא טובה, אני לומד מאחרים, אני לומד מעצמי. זאת אומרת, יש פה איזה מין כור כזה שאפשר ממש להתבשל בו במהירות. ולבד אני לא יכול אפילו לגלות, אין לי על מי, על איזה חומר, כי בעזרת ה'חומר' של החברים, בקבוצה, אני מגלה באופן מהיר את התכונות שלי. לפני זה אם אני לבד אני לא יכול אפילו, כלפי מי אני אגלה קנאה, שנאה, אכזריות, רחמנות, כלפי מי? ברחוב ובבית זה לא, אלה דברים אחרים לגמרי, שם זה גם על רקע אחר, לא על רקע ההתקדמות הרוחנית. 

אז שם אני משוחד ובהתאם לזה משתמש בכל תכונה ותכונה מלכתחילה לצורך בהמי, למטרה של העולם הזה. כאן אם אני רוצה להשתמש בכל התכונות שלי למטרה שהיא ה'עולם הבא' במטרה הרוחנית, אז הן כבר נפתחות אחרת לגמרי. לכן שימוש בחברים להתפתחות עצמית זה דבר הכרחי.

בלי זה אדם פשוט יישאר כמו שהוא. אני חושב שאתם מרגישים את זה ממש מרגע לרגע כשנמצאים בקבוצה. ומי שלא נמצא בקבוצה יש לו דרך מאוד ארוכה, ואני לא יכול אפילו לתאר לעצמי כמה זמן אז ייקח לו להתפתח.

תלמיד: כתוב "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה." מה הכוונה מתנה?

מתנה זה רק דבר אחד. מה זה מתנה? מתנה זה דבר שלפני זה לא היה לי צורך בו, ואחרי זה אני אוהב אותה בגלל שקיבלתי אותה ממישהו שאוהב אותי, ושנותנים לי בגלל שאוהבים אותי ולא בגלל שאני הרווחתי את זה. זה נקרא מתנה, נכון? יש בזה עוד כל מיני הבחנות אבל זה בעיקר. 

אז מתנה מלמעלה זה אוסף תכונות רוחניות חדשות שאדם מקבל מהבורא. מתי זה קורה? כשהבורא אוהב את האדם. ה"אהבה" זה נקרא שהוא רואה מצד האדם נכונות להשתוות הצורה. אהבה ושנאה אלה מידות של השתוות או אי השתוות הצורה. 

תלמיד: מצד אחד כתוב "שהקב"ה אמר להנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך","  ומצד אחר, למדנו שעפר זה התבטלות עצמית. ובסידור כתוב שאני עפר לכל אחד. איך אפשר להבין את זה?

"נחש" זה נקרא הרצון הכללי שלנו, על מנת לקבל, ולעומת המילוי הרוחני, המילוי שלו נקרא עפר. הנחש לא מרגיש את העפר, לנחש זה האוכל. מתי אדם מתחיל להרגיש שזה עפר? כשהוא מתחיל להיות אדם. אז הוא מתחיל לקבל באוכל הזה הבהמי טעם עפר. זה כבר לא מספק אותו, בשבילו זה דבר שאין בו שום טעם, הוא מחפש את הטעם לחיות ולא מוצא, לכן זה הופך להיות קללה. 

אבל לפני שהוא מתחיל להתרומם מהבהמיות, הוא לא מרגיש שזה עפר. לכן ברוחניות, כשלוקחים מאיתנו איזו השגה רוחנית במשהו, ואנחנו שוב נופלים לבהמיות, השאלה "מה רע לך, תראה יש לך הכול, יש לך משפחה, בית, עבודה, אחרי העבודה יש לך ספה לשכב עליה ולראות כדורגל בטלויזיה, יש לך את כל הדברים, מה חסר לך? אתה יכול לנסוע אפילו לאיזה טיול, ללכת למסעדה עם חברים, מה הבעיה?" אבל אני מרגיש טעם עפר. למה? כי הייתי בדרגה רוחנית כאדם, לקחו ממני את דרגת האדם, החלק הרוחני שבי, ואני נופל לגשמיות, לחיים הקודמים, ה'נורמליים', שאין שום דבר בעייתי, ברוך ה'. איזה ברוך ה'? לא מרגיש שום טעם, אלא טעם עפר.

מתי מרגישים טעם עפר? כשנופלים מדרגת האדם. לא סתם ככה, כי אם תצא לרחוב כל אחד יגיד לך "אני חי, טוב או רע, לא חשוב, אבל חי". אצלנו זה לא ככה, אצלנו כשלוקחים רוחניות מאדם, אתה מסתכל עליו, הוא מת, זז ככה כמו רוח רפאים. אדם לא מרגיש את עצמו, אתה פונה אליו, הוא מסתכל עליך בעיניים ריקות כאלה, לקחו לו חיים. ותראה אותו, יש לו הכול אבל הוא מרגיש עפר. 

תלמיד: בתחילת המאמר רבי שמעון אומר לנו שרק גויים הם בהמות, ועמי וצאן מרעיתי זה אדם. הרב"ש אומר, רק מי שיש לו יראת אלוהים, ויראת אלוהים לשם שמיים, לא לפאר את עצמם.

"אתם קרויים אדם" הכוונה היא במי שיש יראת ה'. אדם זה מידת יראה. מידת יראת שמיים הכוונה היא מידת הדאגה לאהבת ה'. מהבורא אין מה לפחד, מי שמגיע למגע עימו רואה שממנו אף פעם לא יוצאים רעות, רק דברים טובים. אם דברים טובים, אז כאילו אני יכול לזלזל בו, לא אכפת לי, אני יכול לצפצף עליו. אם סך הכול הוא מקור הטוב ואף פעם לא משתנה, אז מה יש לי להתייחס אליו בכלל, שיביא יותר וזהו, כמו ילד מפונק כלפי אימא, הוא מנצל אותה עד הסוף.

בגלל זה הוא נסתר מאיתנו, כדי שזה לא יקלקל אותנו. במידה שאדם רוכש כלפי הבורא מידת יראה, זאת אומרת שכל הזמן דואג האם יש לי אהבה אליו, במידה הזאת הבורא יכול לפתוח את עצמו ולהראות לאדם את מידת האהבה הזאת, אחרת הוא יקלקל. 

תלמיד: איך אפשר להגיע לבירור של אמת ושקר, אם בסופו של דבר זה אמצעי רק להרגיש הרגשה של מתוק. אני מגיע לזה מפני שאני רוצה שיהיה לי טוב.

לא, בירור אמת ושקר זה לא אמצעי להרגיש את המתוק, מפני שבאמת במתוק אין לך יותר מנר דקיק. במתוק יש לך רק כל אותם הטעמים שממלאים את העולם הזה. יותר מזה, תענוגים יותר מהעולם הזה לא יכולים להיות מורגשים בסתם מר ומתוק. תענוגים רוחניים, זאת אומרת למעלה מהעולם הזה, כל התענוגים יכולים להיות מורגשים רק באמת ושקר.

זאת אומרת, רק במידת ההתאמה שלי לבורא, אבל לא שמידת ההתאמה שלי לבורא היא תנאי שאני ארגיש טוב, אלא התענוג שלי הוא מזה שאני נמצא בהתאמה אליו. זאת אומרת, אם במצב ההתחלתי אני מרגיש נפש, ובמצב הסופי אני ארגיש נרנח"י, אז ההפרש בין נפש לנרנח"י זה לא שעל ידי הכוונה שלי אני ארגיש יותר מילוי, והכוונה היא רק האמצעי.

זה לא שהכוונה היא אמצעי, הכוונה הזאת על מנת להשפיע נותנת לי תחושות של להשפיע, תענוג מלהשפיע, ותענוג מלהשפיע על פני תענוג מלקבל, זה ההבדל בין נרנח"י לנפש. אתה אומר, הכוונה על מנת להשפיע היא רק תנאי כדי שאני אתעמק יותר ברצון לקבל, ואני יותר אשתמש בו, ואז אני ארגיש יותר טעמים בו. אתה לא מרגיש בתוך הרצון לקבל יותר טעמים, אתה מרגיש ברצון להשפיע את הטעמים הנוספים האלה. זה לא נכון.

תלמיד: זה לא מורגש בתוך הרצון לקבל?

לא. ברצון לקבל אי אפשר להרגיש יותר, כל הכלי הרוחני נבנה מעל הרצון לקבל. כשאני משתמש בו בהשפעה, כשאני נהנה מזה שאני מרגיש כמה הוא נהנה, אני מרגיש בו את התענוג. אבל התקשרתי בו עד כדי כך שהוא ואני אותו דבר, אז בגלל זה אני מרגיש. אם אני מרגיש את עצמי, אני מרגיש נפש דנפש דנפש, ממש נר דקיק. 

ככל שאני יכול להיות מחובר עם יתר נשמות ולהרגיש תענוג בכל אחד ואחד, התענוג שאני מרגיש בהם אני מרגיש אותו כשלי, על ידי זה אני מגדיל. לכן כל החיות יותר מהנר דקיק שלי העכשווי הבהמי, היא חיות רוחנית. במידה שביטלתי את עצמי כלפי מישהו ואני מרגיש בו תענוג, זה נקרא שיצאתי מהעור שלי החוצה, אז אני כבר מרגיש, וזה נקרא תענוג דהשפעה, זה נקרא תענוג רוחני. אבל לא בי, על ידי זה שיצאתי מעצמי ואני מרגיש חסרונות ומילויים בו, אני לא מרגיש את החסרונות והמילויים שהם באותה בהמה בי, אלא את החלק שבי בו, בחבר, אותו אני מרגיש. 

לכן כל התענוגים הרוחניים נמצאים מחוץ לי, בכלים שנמצאים בכל יתר הנשמות. ולכן אני חייב להתקשר לכל יתר הנשמות כדי להיות מחובר עם החלקים שלי שנמצאים בכל נשמה ונשמה. בכל נשמה ונשמה יש חלק שלי, לכן בגלל זה אני צריך להתחבר לכל נשמה ונשמה, להיות בקשר עם כל החלקים שלי שבכל הנשמות, להרגיש את המילויים שבכל החלקים האלו וזה באמת הרכוש הרוחני שאני רוכש.

אין אפשרות אחרת לקבל תענוג נוסף מחוץ לתענוג הבהמי שאותו אני מרגיש בעצמי. לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם אתה רוצה תורה, זאת אומרת את האור הזה שממלא את הרצון שלך, אז בבקשה "ואהבת לרעך כמוך", אתה צריך לחבר אותם אליך, לגוף אחד כמוך, ואז תקבל את התורה, תקבל את כל הנרנח"י.

תלמיד: אמרת בחינה א' ובחינה ד'.

כן.

תלמיד: איך ממצב "מר ומתוק" אני מוציא חיסרון ל"אמת ושקר"?

איך אדם שנמצא בבירור מר ומתוק מגיע לבירור אמת ושקר? נותנים לו מלמעלה. לאדם נותנים מלמעלה חיסרון שזה נקרא נקודה שבלב, זה חיסרון של אמת ושקר. נקודה שבלב, יחס לרוחניות, יחס לבורא, זה הכל נמצא בבירור אמת ושקר ולא במר ומתוק. מר ומתוק זה רק בירור בהמי, הוא לא גדל ולא קטן, אלא נראה לנו על ידי בירור אמת ושקר שמר ומתוק גם משתנה, מקבל איזשהו מין ממד אחר, שפתאום הכמות והאיכות שלו גדלים. אבל בהמה נשארת בהמה, זה פשוט נראה לנו פתאום שזה יותר חשוב, נעשה יותר יקר. 

אבל כל ההתפתחות היא רק בבירור אמת ושקר. לא מר ומתוק, אלא בהתאם לאמת ושקר מתפתחים מר ומתוק. אחר כך, אחרי המחסום מר ומתוק הופכים להיות לעולמות דקליפה, עולמות של קליפות. שם זה בירור מר ומתוק לעומת בירור בקדושה, שזה אמת ושקר. שני הבירורים הם במקביל עד גמר התיקון. 

תלמיד: אמרת שהתענוג מורגש אצל החבר, בחלק שלי בחבר, אז מה בדיוק הכוונה לכך שהשכינה שורה בינינו?

אם התענוג מורגש בחבר, אז בכל האנושות, בכל שישים ריבוא הנשמות יש בהם חלק שלי, אז אני מרגיש את התענוגים שלי בכל החלקים האלו שבכל הנשמות. ומה אמרנו פעם לכך שהשכינה שורה בינינו? שזה לא בכל אחד ואחד אלא בינינו, וזה מה שאמרתי, בקשר בין אחד לשני. זאת אומרת איך אני מגיע למישהו? על ידי זה שאני משפיע לו. זה נקרא בינינו, ממני אליו. על הקשר הזה אני מרגיש את השראת השכינה. 

הקשר הזה הוא כוונה על מנת להשפיע. החלק שאני מוצא בנשמה אחרת זה רצון לקבל. יוצא מכך שכדי להגיע אליך אני צריך כוונה על מנת להשפיע, ממני אליך, זה וקטור כזה, וכשמגיע אליך, בך אני מוצא רצון לקבל שהוא מורגש אצלי כחלק שלי. ככה אני רוצה להשתתף בך עם שמחה ובצער שלך, וכן הלאה.

אז בזה שהתקשרתי אליך יש לי עכשיו שני דברים, יש לי כוונה על מנת להשפיע שזה בינינו, ובך יש חיסרון. אז רכשתי גם כלי וגם כוונה אליו,  וזה באמת כלי רוחני. אבל הבהמה שלי נשארת בהמה, אני רק כאילו נשען עליה כדי לבצע את הפעולות שהן כבר ממנה ומעלה, החוצה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהיחס שאדם מרגיש כלפי חברי הקבוצה, זה גם היחס שהוא מרגיש כלפי הבורא?

חייבים להבדיל בין היחס לחברי הקבוצה והיחס לבורא בצורה ברורה מאוד. יחס לחברי הקבוצה הוא יחס של להשפיע להם על מנת להתקשר לאלוהות, אחרת זה יהיה בלבול. יש בורא ויש חברים וקבוצה. קבוצה וחברים זה אמצעי כזה שאנחנו כולנו כנשמות חייבים להתקשר יחד כדי ליצור כלי, כדי ליצור תנאי, להתקשר, להתייחד עם הבורא.

לכן אולי זה גס ולא יפה להגיד, אבל אני משתמש בחברים ובקבוצה, והמילה 'משתמש' היא מילה כזאת שאומרת שאני באמת מנצל אותם כדי להגיע לבורא. המטרה היא בורא, ולא קבוצה ולא יתר הנשמות. אני חייב להשתמש בהם בגלל שאני חלק מאותו המבנה הכללי שנקרא "אדם הראשון", כי רק דרך האדם הראשון אפשר לגלות את האלוהות. 

הבורא מתייחס אלינו דרך אדם הראשון. במידה שאנחנו יכולים להתכלל באותה דמות אדם הראשון לפני השבירה או לתקן את עצמנו, זאת אומרת זה נקרא שאני מתקן את עצמי ונכלל באותה דרגה, שם נמצא הקשר בין אדם הראשון הזה לבורא. איפה זה נמצא? בזו"ן דאצילות שנמצאים או במקומם או באבא ואימא. אני צריך לעלות לדרגה הזאת. שם יש איחוד בין בורא לנברא.

זה שהייתה אחר כך שבירה ונפלו עד העולם הזה והטיפוס בחזרה, וכן הלאה כל הדברים, כל זה לא חשוב ברוחניות. ברוחניות כל המצבים האלה קיימים כל הזמן. אם אני רוצה להתייחד עם הבורא סימן שאני צריך להגיע לדרגה הזאת, שם במקום הזה יש חיבור. אז כמו שהיה שם חיבור לפני השבירה אני צריך גם עכשיו, אחרי השבירה, להתכלל לאותו חיבור. זה נקרא שתיקנתי את השבירה.

אז מי יש שם בחיבור הזה? "אדם הראשון", זאת אומרת אוסף של כל הנשמות שהם ממש נמצאים כאיש אחד בלב אחד, בגוף אחד, נשמה אחת כללית באיחוד, בעל מנת להשפיע בהתאמה לבורא. אז וודאי שרב וקבוצה וספרים והכול זה אמצעי בלבד. וחס ושלום להתחיל לעשות כאן מין דמויות קדושות מכל הדברים האלו. 

תלמיד: כשהיחס של אדם משתנה לקבוצה, האם בזה ניתן למדוד גם את היחס כלפי הבורא לטוב ולרע? או שאין כל קשר?

אני לא יכול לפי יחס שלי לקבוצה להגיד שאני משתנה ביחס שלי לבורא. זה קשה מאוד. היחס שלי לקבוצה תלוי מכל כך הרבה גורמים שנותנים לי, שאני משתדל, שמשתדלים מלמעלה. זאת אומרת יש פה תוצאה מהתנגשות ומאבק של הרבה תנאים וכוחות ואני אף פעם לא יכול למדוד את זה נכון. 

אם אני כאילו מזלזל עכשיו בכל החברים, מי יודע מה הסיבה, ויכול להיות שיוסיפו עכשיו כזה רצון לקבל גדול שאני אהיה כמו "שמעון מן השוק", וזה אחוריים של מדרגה גדולה מאוד. ואז אני צריך פשוט לעבוד על זה וזהו. אבל אנחנו תמיד צריכים להאמין שכל מצב שנותנים לנו, הוא מצב יותר טוב מהקודם. לא בהרגשה במר ומתוק אלא באמת ושקר. שהוא יותר טוב מקודם. 

מה שלא יהיה, תמיד יותר טוב. לא יודע, אפילו במצב הכי גרוע שיכול להיות עם הגוף שלי, עם החיים שלי, בכל זאת מעלים בקודש ולא מורידים בקודש.

תלמיד: הוא כותב שכשאדם מגיע למצב של חוסר טעם שלא ילך להתייעץ עם הרצון לקבל של עצמו אם יש טעם להמשיך בעבודה. אבל ברגע שמגיעה נפילה הרצון לקבל קופץ. 

ברגע שמגיעה נפילה והרצון לקבל קופץ אין לאדם שום אפשרות לעשות משהו, צריך לסחוב את עצמו לקבוצה. כמו בדוש, אתה נכנס תחת הדוש שיישפך עליך, לבוא לקבוצה ולשבת כאן כמו החבר. יושב, ישן, לא חשוב, אבל נמצא כאן במקסימום השתתפות. זה הכול, לא דורשים ממך יותר. 

נותנים לך כזה רצון לקבל שהבורא יודע מראש איך אתה תגיב, אל תדאג. אתה לא צריך לשחק כלפיו, הוא יודע מראש מה יהיה איתך. אלא אתה צריך את הבירורים האלה, אתה צריך לצאת מזה. אצלו הכול ברור. 

תלמיד: איך יוצאים מזה? 

איך יוצאים? אתה צריך כוח חיצון כדי לצאת ממצבים. כוח חיצון יכול להיות או על ידי הלימוד או על ידי הקבוצה. אז לאט לאט שאתה בכל זאת בא ושומע פה ושם אתה יוצא מזה. השאלה היא תוך כמה זמן אתה יוצא מזה. אתה יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום ובכל זאת אתה תצא מזה, כי לאט לאט האורות פועלים, בכל זאת יש לך זכות כאילו מקודם. אתה לא אוכל היום מה שהרווחת היום. אתה אוכל היום מה שהרווחת לפני שבוע, נגיד. 

ככה זה גם ברוחניות. יש המשך. הרי נותנים לך מדרגה יותר עליונה שאותה ודאי שעוד לא הרווחת. הנפילה היא לבור יותר עמוק מקודם, וודאי שלצאת משם אין לך כוח. אז לא דורשים ממך את זה. אפילו שלא תעשה כלום לאט לאט זה יתגלגל באיזו צורה. זה עניין של הזמן, יכול להיות כמה חודשים ויכול להיות כמה שעות. 

לכן צריכים לחתום ברית עם הקבוצה, חוזה, שאם אני מרגיש לא טוב, דפוק, פסיבי, הם באים אליי ומתחילים לנער אותי. 

תלמיד: מה זה הקבוצה? 

הקבוצה אלה כוחות זרים, חיצוניים שיכולים להפעיל עליי לחץ ואפילו רצון. לחץ זה בהמי ורצון רוחני. למה? הוא כותב שם, מה שטוב בקבוצה שאם הקבוצה ועם הרב אפשר להשתמש אפילו שהרצונות שלך לא נצחיים, לא קבועים, לא החלטיים. גם אם היום זה כך מחר כך. היום אני אוהב אותם, מחר שונא אותם, ככה זה, מזלזל בהם - מכבד אותם, זה לא חשוב. גם בזמן, כל פעם ופעם איך שאתה מרגיש ככה זה פועל, אבל כלפי הבורא זה לא הולך. כלפי הבורא יש מחסום. אם אתה כבר ב-100% טהור מכניסים אותך, אם לא אז לא. וכלפי הקבוצה וכלפי הרב, לא. 

ברגע שטוב, אתה יכול להשתמש בטוב, ברגע שרע אתה משתמש ברע. לכן הקשר כלפי קבוצה הוא תמיד משתנה ותמיד פועל, אפילו אם הוא רופף, הוא תמיד פועל. זה דבר אחד. דבר אחר, בגלל שאתה והקבוצה נמצאים בעולם הזה אתה יכול להשתמש במה שיש להם על ידי התכונות הבהמיות שלך. יש לך קנאה, תאווה, כבוד, את הדברים האלה אתה רוצה למלאות. אפשר להשתמש בהם כדי לקבל מהם כוח רוחני.

איך על ידי דברים כאלה בהמיים אני יכול לקבל כוח רוחני? פשוט מאוד, אני מתחיל לקנא בו. או שהוא סתם מרגיז אותי. אני ישן כמוהו, מתחיל להרגיז אותי. אז אני שונא אותו. אם שונא אותו - כבר מתקשר אליו. יש כבר קשר, השלילי ביותר, לא חשוב. הקשר ישנו, דרך הקשר הזה הוא מתחיל להביא לי רוחניות. אני מתחיל לשנוא אותו, אחר כך לקנא בו, לא חשוב מה. בגלל שאנחנו נמצאים בעולם הזה הקשרים שלנו בכל זאת קשרים לא טהורים. תמיד בניצול אחד כלפי האחר. והקדושה עוברת בתוך הלבוש הזה. כמה שיש קדושה בעולם הזה, אבל היא עוברת בתוך הלבושים האלה מאחד לאחר. 

לכן אם יש סביבי עוד כמה חבר'ה שיכולים ככה טוב טוב להשפיע עליי בכל מיני דרכים, לתת לי סטירות, זה מוציא אותי מהנפילה. זה מספק לי כוח. לא שהם יכולים להוציא אותי מהנפילה בכוחות שלהם, הם מספקים לי כוחות שאני כבר מתחיל להתעורר. וזה ההבדל בין כמה חודשים לכמה שעות. 

לכן אדם צריך לדאוג שלפחות באותו יום, אם הוא לא רואה חברים, למחרת מקסימום הוא יוצא מהנפילה. אם זה נמשך יותר, סימן שאין לו קשר טוב עם הקבוצה. אני כבר לא מדבר על דברים שאפשר לעשות אותם תוך שניות. נגיד שהוא צריך בשביל זה לראות אותם, להרגיש אותם, להכניע את עצמו שהם יפעלו עליו קצת. הם צריכים לראות באיזה מצב הוא נמצא, לבוא אליו, לנער אותו טוב. אבל לפחות תוך יממה שזה יקרה. יש כאלה שנמצאים בזה שבועות. זה חיסרון וסביבה, שיהיה ברור. 

(סוף השיעור)