שיעור בוקר 27.07.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/o4q0iCrL?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 444,

"מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ב', פרשת מצורע "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא".

אנחנו חושבים, ובעולם הזה כך מקובל, שלשון הרע זה שאחד לא ידבר על האחר רע, שאנשים יהיו יפים כאלה אחד לאחר, שכל אחד יבדוק את עצמו לפני שהוא פותח את הפה. היום יש ממש אנציקלופדיות שלמות, כך שאם אדם הולך ברחוב ורוצה לפנות למישהו, הוא צריך קודם כל לבדוק את ספר החוקים של לשון הרע, איך אני פונה אליו, האם אין כאן משהו, באיזו צורה אני צריך להסתיר את עצמי אולי. זאת אומרת, הוא לא בודק את הלב שלו אלא מסתכל בתוך הספר, מה שכתוב כך זה מותר, מה שלא, לא. זאת אומרת, העיקר מה שאתה מוציא מהפה, ועל מה שיש בלב, כבר לא מדברים, זה תורת הנסתר, אלא מדברים רק על מה שנגלה.

לעמך, לדומם דקדושה, באמת זו הדרך והדרגה המקובלת. אבל בהחלט לשון הרע זה לא מה שאדם מבטא בפה, ואפילו לא מה שהוא מרגיש בלב כלפי הסביבה, אלא רק כלפי הבורא. זה נקרא לשון, טוב או רע, לזה אנחנו מתכוונים. מפני שכל המטרה שלנו היא להגיע לדבקות בו וכל הדרך שלנו היא לשפר את התכונות שלנו, שיהיו בהשוואת הצורה איתו, אז כל מה שאנחנו עושים, אנחנו תמיד משווים את עצמנו איפה אני נמצא, איפה הבורא, עד כמה אני מבין מי הוא, מה הוא, איך אני יכול לעשות את התיקון הזה, את דילוג הפער בינינו, ועד כמה אני מעריך את המצב שלי המועיל להתקדמות שהוא עושה לי, בונה מסביבי ובתוכי, עד כמה אני מבין את המצב שלו.

בכל הסיטואציה הזאת, איך אדם מרגיש אותה, אפילו לפני שהוא מתחיל לבדוק, לעשות ביקורת על זה, זה נקרא בעצם היחס שלו לעולמו שהבורא ייצב לו. ואם חס שלום הוא לא מרוצה מזה, אז היחס שלו לזה נקרא "לשון הרע".

אנחנו יודעים שמבנה הנשמה שלנו כולל שני חלקים, גלגלתא עיניים ואח"פ, כלים דהשפעה שנקראים "ישראל", כלים דקבלה שנקראים "אומות העולם". התיקון הכללי הוא, שעד גמר התיקון אי אפשר להשתמש בכלים דקבלה, אלא רק באח"פ דעלייה בהתכללותם בכלים דהשפעה. כלים דקבלה בעצמם נקראים "גוי", בהתכללותם בכלים דהשפעה הם נקראים "גר", וכלים דהשפעה עצמם נקראים "ישראל".

מכאן נובע התיקון שאפשר לתת לשני סוגי הכלים האלה. לישראל, לגלגלתא עיניים התיקון הוא "ואהבת לרעך כמוך" כי הם יכולים לבוא לדבקות בבורא, "רעך" זה הבורא. וכלים דקבלה שאי אפשר לתקן אותם עד גמר התיקון איך שהם בעצמם, עליהם התיקון הוא הצמצום שנקרא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לאחרים", תצמצם את הרוע שלך. זה בדיוק ההבדל בין רבי עקיבא והלל, וההבדל ביחס בין שני התיקונים האלה שיש.

מכאן זה מצוות "עשה" הן בגלגלתא עיניים, ומצוות "לא תעשה", זאת אומרת שאסור להשתמש בכלים דקבלה, הן באח"פ. זה בעצם תחילת המאמר. אחר כך הרב'ה נכנס לדברים מאוד עמוקים, אנחנו נפרש את זה פעם אחרת, אני גם לא חושב כל כך שאפשר עוד לפרש, זה יכול להרוס את החינוך כולו.

מכאן אנחנו מבינים מהי לשון הקודש, שזו הלשון שמדברים בכלים דהשפעה, עברית, פנים, ומה זה תרגום, שזה עדיין לא לשון הקודש אלא לשון שהם בה הם מכינים את עצמם באח"פ כדי להגיע אחר כך לתיקון, שיהיה כמו גלגלתא ועיניים. לכן בגלגלתא עיניים מדברים בלשון הקודש ובאח"פ מדברים בלשון התרגום. לכן הזוהר נכתב גם בתרגום, כי הוא עדיין מטפל, זה ספר שמדבר על התיקונים.

תלמיד: האם אין קשר בין התנהגות בין החברים בחברה ובין לשון הרע שעליו כתוב בספר?

לא, בחברה שלנו זה משהו אחר, כי בחברה שלנו אנחנו רוצים לעשות אותם חוקים כמו חוקים רוחניים. כל התועלת מהחברה שלנו נובעת מכך שבשורש שלנו, בנשמת אדם הראשון איפה שאנחנו נמצאים בדרגה הרוחנית העליונה ביותר, שם כולנו מחוברים יחד, כל הנשמות, ולשאוב משם כוח, אור מקיף, אני יכול במידה שאני משתדל כאן, לא במצב שאני נמצא ברוחניות הזאת העליונה אלא במצב שאני נמצא פחות ממנה, לעשות בכל זאת אותו מעמד כמו שאני נמצא שם. כאילו אני נמצא שם, זה נקרא שאני משתוקק לשם. זה נקרא יגיעה. מה זה יגיעה? זו יגיעה להידמות למצב יותר עליון.

אז אם אני מתנהג עם החברים שלי כאילו שאנחנו כבר נמצאים בגמר התיקון, אם אני משתדל שהיחסים שלנו יהיו בצורה כזאת, זה נקרא שאני נותן יגיעה. זה פשוט מאוד, אבל כשהמילים קצת יותר פשוטות, כבר מתחילים לפחד. לכן ההסתרה עוזרת בינתיים לאדם, שומרת על הפרי. אבל זה בעצם העניין, ככל שנשתוקק שיהיה בינינו המצב הזה של התיקון, של גמר התיקון, מה שאנחנו מתארים לעצמנו בינתיים, במידה הזאת נזמין מהמצב ההוא המושלם אור מקיף אלינו והוא יטפל ויתקן אותנו, ובאמת ימשוך אותנו לאותו המצב של גמר התיקון.

לכן אצלנו בסביבה אנחנו צריכים להתנהג לפי המצב של "ואהבת לרעך כמוך" ככל האפשר.

תלמיד: אם אני כבר אוהב חצי מהקבוצה, אז אין לי מה לעשות.

אם אתה כבר אוהב חצי מהקבוצה ועדיין אתה לא נמצא בגמר התיקון, סימן שאתה משלה את עצמך, משקר לעצמך. זאת אומרת, באיזשהו מקום, לא בכוונה, אבל באיזשהו מקום נראה לך שאתה אוהב את האחרים, ובאמת באיזושהי צורה אתה מתחמק מזה ונראה לך שזו אהבה. אז תשקיע קצת יותר יגיעה ויראו לך מהשמיים שאתה עדיין לא נמצא איתם במצב של גמר התיקון. עוד לא תיקנת את היחס שלך אליהם עד הסוף, שזה נקרא גמר התיקון.

כשמתחילים לפרש פשוט, זה קשה מאוד.

תלמיד: מהו השורש לשנאה?

השורש לשנאה זה שבירת המסך. כשהמסך נשבר ואין אחדות, וכל אחד מרגיש רק את הרצון לקבל שלו והרצון לקבל השונה ממנו מרגיש כזר, זה שורש לשנאה. מה זאת אומרת? יש כאן הרבה דרגות, אני אוהב את עצמי ודואג רק לעצמי מטעם שזו ההכרחיות שלי. יפה מאוד, בכל הטבע זה דבר מקובל. כמו שהרב'ה כותב כאן, הזאב שתופס וטורף את האיילה נגיד, זה לא נקרא שהוא עושה לה רע. כי זה הטבע, הוא צריך למלא את עצמו, והבורא ברא אותו בצורה כזאת שעל ידי האיילה, זה תיקון לו, ותיקון לה. ככל שאנחנו מסתכלים על זה אולי כדבר נורא, זה לא נורא, זה טבע. גם אנחנו הורגים את החיות ואוכלים אותן.

הוא כותב שיש כאלה חיות שעושות רע לשנייה, לא מפני שהן צריכות את זה, אלא מפני שיש להן איזשהו מין הרגל קדום, שפעם זה היה הכרחי לחיים ועכשיו זה לא הכרחי. זאת אומרת, אפילו כשאנחנו לא רואים לאיזה צורך החיה עושה את זה, אבל ההרגל הקדום הזה פוטר אותה מעונש כאילו, כי היא לא אשמה, היא כך התרגלה לזה, הטבע הרגיל אותה בצורה כזאת. הכול מדובר על דרגה בהמית לגמרי, זאת אומרת, לדומם, צומח וחי, אין שום מצוות ושום עבירות, ואין שום דבר לשאול מהם, איך שהם מתנהגים זה לא טוב ולא רע, אלא טבע.

באדם יש יחס לשני, שעל מה שהוא צריך להכרחיותו אנחנו לא שואלים, אלא הפוך, המדינה בדרך כלל דואגת שתהיה לכל אחד ואחד איזו מכסה, אלף שקל בחודש או אלף קלוריות ליום, אני לא יודע לפי מה עושים חשבון, אבל איכשהו דואגים, משתדלים לדאוג. ככל שהחברה מתוקנת יותר כך היא דואגת יותר. אבל מעבר לזה כבר מתחיל להיות חשבון, והחשבון באדם, מה הוא צריך מעבר להכרחיות, את זה הוא צריך לראות.

בעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון", שהדת שתהיה בגמר התיקון, בדור האחרון, זו דת כללית לכל האומות. ומהי הדת? לא לקבל מהחברה יותר מהנחשל האחרון. כך כתוב שם. זה נקרא אצלו "דת", ועל היתר, הוא אומר, כל העמים יכולים להישאר בדתות שלהם, בהרגלים שלהם, במסורת שלהם, זה לא מפריע. זה אומר על היחס שלו בכלל לכל הבהמיות הזאת. זאת אומרת, אתה עושה חשבון, אפילו מהו הדבר ההכרחי לפי האדם הנחשל האחרון, זאת אומרת, שמקבל באמת הכי פחות מכולם. אם אתה מקבל יותר ממנו זה נקרא אצלך שאתה כבר מקבל מותרות. כך הוא אומר, שזו האידיאה, הדת של הדור האחרון.

אבל לענייננו, יש בזה פשוט הרבה דרגות, כמו שהוא אמר, אם אני מתייחס רק לעצמי, למה שאני צריך לעצמי, או אם אני כבר מתחיל להתחשבן עם הזולת. מה זה להתחשבן עם הזולת? כמו שאנחנו אומרים, יש רצונות בהמיים, שיש גם לחיות ולבהמות, זה אוכל, מין, משפחה, בית, שאלו דברים הכרחיים באיזושהי צורה, זאת אומרת, אם אדם היה עושה את זה רק לצורך גופו זה נקרא הכרחי. אבל אם הוא מסתכל על אחרים, מה יש לאחרים, זאת אומרת, הוא כבר לא מתחשב במה שהוא צריך לגופו, אלא איך הוא רוצה להיראות בעיני אחרים וכן הלאה, אז הוא כבר צריך בית בן חמש קומות, וכבר מתחיל להיות חשבון לא לפי מה שהוא צריך לגופו, אלא כמו שהרב'ה היה אומר. הוא סיפר, בזמן שגרנו בירושלים היה לנו חדר אחד, היה שולחן אחד קטן ועליו היו אוכלים. ממש שלושים סנטימטר, וכולם היו יושבים על הרצפה. כך זה היה בירושלים בתחילת המאה העשרים. היו מזרונים, כמו שאצלנו, היו שמים אותם בפינה, ובלילה כל אחד היה פורס מזרון וישן עליו, כך היו. ועוד הוא אמר, ההורים של הכלה שלי היו עשירים, היו להם שני חדרים, אז בחדר אחד היתה גרה כל המשפחה ואת החדר השני היו משכירים. פשוט מאוד, זה היה נורמלי, לא חשבו אחרת, כך היו חיים. היום, הוא אומר, לקחו אותו חדר, חילקו אותו לחמישה חדרים, עשו ממנו דירה, ואז לכל אחד יש פינה פרטית שלו. זה אומר על משהו.

זה הכרחיות, פשוט אדם מתחיל להתחשב בחברה, מה הוא צריך לקבל מהחברה, ומתוך זה בא לו רצון, אפילו בדברים הכרחיים כביכול. נניח אוכל, תיכנס לסופר ותראה מזה, או בית, תראה מה בונים, כל הדברים הופכים להיות כבר לא לצורך גופי, אלא לצורך השכן שלי. זו כבר לא הכרחיות, אלא יחס לסביבה. אז כל הדברים שמקבלים צביון אחר ביחס לחברה, הם כבר לא נקראים הכרחיים, כמו שאנחנו אומרים, אוכל, משפחה, בית, אלא זה כבר חלק מיותר, הם שייכים לרצונות אנושיים, כסף, כבוד, מושכלות, הם שייכים לזה, על אף שהם כאילו שייכים לגוף, אבל זה לא גופני, הגוף לא צריך את זה.

אז ברצונות אנושיים, שבהם זה רק היחס שלך לחברה, שם כבר יש לך יחס לחברה, מה אתה רוצה לתרום, שזה הפוך ממה שאתה רוצה לקבל. וכשאתה רוצה לקבל, האם אתה רוצה בזה שלא יהיה לאנשים אחרים, או שיהיה להם כמו שיש לך, שביחד אתם עושים שיהיה לכולם טוב, ואז בהתאם לזה יש את כל הגוונים מיחס טוב לזולת ועד שנאת הזולת.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על "ואהבת לרעך כמוך" או על לשון הרע, אנחנו מדברים על מה שבפנים, בלב. אבל בכל זאת אנחנו פה גם בדברים חיצוניים.

אנחנו מתנהגים כאן לפי הכלל מאהבת החבר לאהבת ה', כפי שהרב'ה כותב במאמרים, מה צריכה לתת לנו אהבת החברים. לכן ביחס לחברים, אני צריך להבין שבזה אני קובע בסופו של דבר, איך אני מתייחס לבורא. אומנם אני לא מסוגל להתייחס אליהם טוב ואני רואה את זה, אבל אם אני רוצה לפחות לבדוק האם אני משתפר באמת, אז עליי לבדוק האם היחס שלי אליהם השתנה. אם הוא השתנה באמת, בצורה מהותית אפילו טיפה, סימן שעשיתי צעד גדול ברוחניות.

כי אתה לא יכול למדוד רוחניות, אבל כאן אתה יכול למדוד איכשהו, מתוך הלב, איך אתה מסתכל על אחרים, האם זה פחות דוקר לך בעין, האם אתה אפילו קצת דואג להם, או יש לך איזו הכנה לזה כבר?

זו בדיקה, כי ברוחניות אנחנו לא יודעים, אנחנו גם אף פעם לא יכולים לתאר מדרגה רוחנית יותר גבוהה. כאשר פתאום מתגלה משהו, פתאום אתה מבין משהו, זה בשבילך גילוי, ממש גילוי. אז איך להשתוקק קודם למצב היותר עליון הזה? בדרך כלל מה שצריכים לעשות, זה להיזכר, לפחות אולי זו הטכניקה, להיזכר במצב הטוב האחרון שהיה לי. מה זה טוב? מצב שבו הייתי משתוקק לבורא, הייתי חושב, הייתי נהנה מזה שאני מרגיש אותו, מחובר אליו. ואותו מצב להשתדל להחזיק, אפילו עכשיו, כשהמצב הזה כבר לא נמצא.

כל הזמן לבנות את אותו מעמד, את מעמד היחסים בינינו, כי לשם זה נתנו לך דוגמה. כמו בשבת, נותנים לאדם מעין עולם הבא. זה נותן לו אחר כך השראה לכל השבוע, וכל השבוע הוא משתדל לחיות כמו בשבת. זה נקרא, "צדיק בבחינת שבת הוא תמיד".¹

תלמיד: ההיגיון אומר שמאהבת הבורא אני מגיע לאהבת חברים ולא הפוך, מאהבת חברים לאהבת הבורא.

מתוך ההיגיון אתה אומר שמאהבת ה' אנחנו מגיעים לאהבת הבריות? אהבת ה', לפי מה שאנחנו לומדים, זו הדרגה האחרונה של התפתחות הרצון, תיקון הרצון. הרצון נמצא בהסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה. האהבה שם מתפרסת לכמה חלקים, האהבה הנצחית היא הגדולה ביותר, האחרונה. זאת אומרת להגיע לגמר התיקון הסופי, ורק שם להבין שאני צריך להתייחס טוב לחברי שאני נמצא איתו כאן, לומד איתו? אז בשביל מה הבורא ברא את כל העולם הזה, וחברים? וסידר אותנו בקבוצה אם לא לזה? כל הצורך בעולם הזה, שהוא מכביד על הנשמה עומס, ולמרות שהוא נותן לי עכשיו הפרעות, אני משתדל להיות בגמר התיקון.

זה בעצם כל עניין העלייה במדרגות. אני גם עכשיו נמצא בגמר התיקון, רק לא מרגיש אותו, מפני שהלב שלי מכוסה במאה עשרים וחמישה כיסויים. אז אני צריך לנטרל את הכיסויים הללו ואז ארגיש את עצמי שוב בגמר התיקון. על ידי מה אני מנטרל אותם? על ידי כל מיני אמצעים שיש ברשותי.

אפילו הצדיקים הגדולים שנמצאים בגמר התיקון, אם הם צריכים לעזור לנו, לנשמות בעולם הזה, הם מקבלים ירידה ויורדים לעולם הזה. גם הם מתחילים את אותה הדרך מחדש, משיגים את גמר התיקון בחייהם וכותבים לנו ספרים, עוזרים, מטפלים, מלמדים אותנו, אבל מִדַּרְגַּת העולם הזה, כשהם כבר קשורים גם לגמר התיקון מתוך עצמם, אבל נמצאים איתנו כאן.

כל הכיסויים שנתנו לנו כדי שלא נרגיש את גמר התיקון, זה כדי להתגבר על הכיסויים האלה, על ההפרעות האלה. זאת אומרת, להתייחס אליהן, להשתמש בהן. ככל שאני מקבל הפרעה יותר גדולה, היא הופכת אחר כך להארה יותר גדולה.

ואנחנו רואים את זה לפי כל החוקים שקיימים גם בעולם הזה. בחוקי החשמל איך ההתנגדות עובדת, ביחסים בין התאים. כוח ההתנגדות הוא כוח חיובי, אם הוא מטרתי, משתמשים בו תמיד. רק על ידו אנחנו מרגישים משהו, רק על ידו אנחנו יכולים להוציא תועלת.

למשל אם חשמל יעבור בחוט בלי שום התנגדות, לא נרגיש כלום. אנחנו שמים איזו התנגדות, אז על ידי ההתנגדות הזו אנחנו מקבלים מהחשמל תועלת, חימום או קירור, או כל מיני מכשירים שיכולים לחבר בדרכו.

אותו דבר אנחנו צריכים לעשות עם ההכבדה של הרצון לקבל. בלעדיו לא היינו מרגישים אור. אם זה אפס עביות, אז מה אני מרגיש? במידה שיש את העביות הזו בים של האור, אז לפי העביות הזו אנחנו יכולים להרגיש את האור שעובר דרכה, אם ניתן לאור לעבור. בגלל זה כוח המסך נקרא כוח ההתנגדות. כמו התנגדות חשמלית בנגד, שעושה את הפעולה. ממש כך.

אבל זה מאמר עמוק מאוד. עוד נדבר עליו. הוא נוגע להרבה דברים.

תלמיד: בעמ' 75 רב"ש כותב על בחינת אמונה ובחינת ידיעה. אחרי זה הוא כותב, "אלא הקב"ה יודע שבחינת "אמונה" היא דרך יותר מוצלחת שהאדם יוכל להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות ה'", שהוא ענין "השתוות הצורה"." אם אפשר להסביר על בחינת אמונה ובחינת ידיעה.

אנחנו לא יכולים ללכת בדרך ידיעה, כי דרך ידיעה היא כבר קבלת תגמול בכלים מתוקנים. מה זו ידיעה? מזה שהאור נכנס לכלי, ונותן לכלי הרגשה, ויחד עם ההרגשה הזאת יש לי גם שכל, שאני מבקר את ההרגשה הזאת, יודע את כל הנסיבות איך הגעתי להרגשה הזאת, איזה פעולות עשיתי, באיזה רצונות, עד כמה הם מתוקנים, באיזה דרגות עביות, איך בכלל בניתי את ההרגשה הזאת. המבנה של ההרגשה הזאת, הגישה שלי אליו, כמה עבדתי על זה, איך אני נהנה מזה עכשיו, כל הדברים האלה נותנים לי ידיעה.

להגיע לזה ברוחניות אפשר רק על ידי האמונה. זאת אומרת, על ידי תיקון של חפץ חסד. אמונה וידיעה הן שתי דרגות. "אמונה" זה נקרא אור חסדים. "אמונה שלמה" שיש כבר ידיעה בתוכה זה נקרא אור חסדים בהארת חכמה.

תלמיד: האם גם אמונה וגם ידיעה הן מעבר למחסום?

"אמונה" זה נקרא אור חסדים, שאותו אני משיג על ידי המסך של עביות שורש, א', ב'. בעצם גם ג', ד'. גם בהם חייב לבוא קודם אור חסדים בעוצמה המתאימה לאור חכמה. אמונה זה התיקון הראשון. הכול משיגים על ידי אמונה. כולם כך מדברים, ולא מבינים על מה מדברים.

מה זאת אומרת אמונה? צמצום וכלים דהשפעה. זאת אומרת, דרגת בינה. בינה נקראת אמונה. ג"ר דבינה זה נקרא אמונה שלמה. שמגיעים ממטה למעלה, מלכות שמגיעה לדרגת בינה, קודם היא משיגה את הבינה, שזה נקרא סתם חפץ חסד. ואחר כך שהיא גם מתקנת את הכלים דקבלה שלה בתוך הבינה, אז נקרא שהיא מגיעה לג"ר דבינה. שם היא מקבלת גם הארת חכמה. ולא לחשוב כמו שחושבים עמך בעולם שלנו, שאמונה זה נקרא, אני סוגר את העיניים, נעשה פנטי, ומה שאומרים לי אני עושה בלי להפעיל את הראש, וזה נקרא "אמונה".

בכלים רוחניים זה בהחלט כך. לא להפעיל את הראש, זה נקרא לא לעבוד עם אור חכמה. אבל להפעיל את הראש צריכים כדי לעבוד עם אור דחסדים. זה גם הרבה תחכום והרבה יגיעה. זה לא למחוק את הרצונות, זה לדעת אותם ועל פניהם לבנות יחס שאני הולך למעלה מהם.

זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". אין דבר כזה סתם אמונה, מפני שאנחנו כלים דקבלה אפילו בעביות שורש, א', ב', ג', ואפילו בעביות שורש, כל דבר שאני עושה בעצם רוכב על רצון לקבל. אין רצון להשפיע אצלי, רצון להשפיע זה בורא, אצלי זה רצון לקבל שיכול להיות מתוקן לצורך השפעה.

לכן אם אני עושה עבודה אפילו בעביות דשורש זו בכל זאת עבודה על פני רצון לקבל של עביות דשורש, הוא כבר שונה מהשפעה נקייה של הבורא. ואם אני מגיע לעבודה בלהשפיע, בלבד, רק בלהשפיע, אני עובד מעל הרצון לקבל הזה. גם בו יש דעת, העביות שלו, אפילו עביות דשורש, ואני עובד למעלה מזה, אני מנטרל את עצמי, זה נקרא "עובר" נגיד, עביות דשורש המתוקנת נקראת "עובר". אני מבטל את עצמי לגמרי, וכל כולי בביטול שלי, אבל אני יודע על מה אני מוותר ומה אני מבטל. ובביטול הזה אני נמצא בתוך שליטה מלאה של הבורא, זה נקרא "עובר בבטן אימו" מוסר את נפשו לגמרי לעליון, זה למעלה מהדעת. כמה דעת שיש, למעלה מזה.

בכל דרגה יש לך מצב שנקרא "עובר", זאת אומרת במאה עשרים וחמש מדרגות שיש לך, בכל מדרגה, יותר ויותר מהקודמת, יש לך עביות שעליה אתה מוותר ו"מוסר את נפשו" מה שנקרא. להיות עובר בדרגה מאה זה הרבה יותר מלהיות גדול בדרגה תשעים ותשע.

תלמיד: מה הבדיקה שהאדם לא החליף בין המטרה לאמצעי? אנחנו אומרים שאהבת חברים זה אמצעי להגיע לבורא, מה הבדיקה שלא החלפתי את המטרה לאמצעי? כי אהבת חברים זאת הבדיקה שלי.

לא חשוב, אפילו אם האדם שוכח שהוא עוסק באהבת חברים כדי להתקרב לבורא, בכל זאת המחשבה הכללית, החשיבה הכללית, פתאום הוא מקבל איזו הודעה בפלאפון מחבר, או עוד משהו, הוא נזכר בזה מידי פעם, סך הכול המחשבה הכללית היא על המטרה. אפילו שסתם צועקים "מטרה, מטרה", בדרגה שלנו כך זה עובד.

זו תוצאה מההסתרה. בטח שצריכים כל פעם להיעזר בשני, ומי שזוכר צריך כאילו להגיד לכולם, אבל בסך הכול אתה לא יכול לזכור על רוחניות אם הרוחניות לא מאירה לך, תכלס זה כך. תרשום את זה על כל הקירות, אתה לא תראה מה כתוב. אם עכשיו הרצון לקבל שלך לא מכוון לזה אז אתה לא תראה, כך אנחנו בנויים. איך אני לא רואה רוחניות? הרצון לקבל שלי עכשיו לא יכול להרגיש אותה, הוא לא מכוון לזה, אותו דבר כלפי כל רגש וכל דבר.

תלמיד: במצב הזה, מה זו חברה?

אפילו במצב כזה שאני לא זוכר את מטרת הבריאה, אם אני עושה את כל הפעולות האלה, אז אחר כך הן מצטרפות למחשבות ולכוונות שאני אעשה בזמן אחר.

לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה שהוא דרגה כזאת שיש כאן את מציאות הזמן. מה העניין? ברוחניות, באותו רגע שאתה עושה, אם אתה נמצא באותו רגע בדבקות ופועל בהתאם לזה, אז זו פעולה. אם אתה לא נמצא באותו רגע בדבקות, קודם כל זו לא "רוחניות", אבל נגיד, אז זו לא נקראת "פעולה". אצלנו זה לא כך, אצלנו כל יגיעה ויגיעה יכולה אחר כך להתחבר עם כל מחשבה ומחשבה ולפעול יחד. זה הפלא המיוחד שיש בדרגה הנמוכה הזאת שנקראת "העולם הזה".

בעל הסולם כותב על זה ב"מאמר לסיום הזוהר", שתלמיד שנמצא עם רבו, אומנם הוא לא נמצא בדבקות קבועה עם רבו, אבל אם עכשיו הוא הביא לו כוס תה, ואחר כך הוא חשב שעל ידי זה הוא רוצה להתחבר לרוחניות, לא בזמן הפעולה, אז בכל זאת שני הדברים האלה עובדים יחד, כאילו שלצורך זה הוא הביא כוס תה. כלומר הזמן פועל לטובתנו, הוא מחבר את כול היגיעה, את מה שאנחנו לא מסוגלים לחבר. ולכן הוא כותב שאפילו בדברים הגדולים כלפי העליון או כלפי הרב זה פועל בצורה כזאת שעל ידי זה עולים במדרגות.

אני זוכר את עצמי, כמה רגעים ואיזה רגעים היו לי שלא רציתי, לא בא לי ונמאס לי. אתם לא יודעים את זה כי אתם לא קרובים לרב, ואין כאן רב, אני לא מתנהג בדיוק כמו רב. אבל כשנמצאים ליד אדם גדול, והוא באמת קרוב כל הזמן, אז זה מאוד קשה להחזיק את עצמך נכון. מתחיל להיות זלזול, וזה טבעי כי אתה רואה גוף, ומה יש בגוף, פנימיות לא רואים, וזה קשה.

הוא אומר שאפילו שעושים את זה מטעם ההכרחיות, שאתה חייב את זה לעשות, כי לא נעים, לא יפה, כלומר מסיבות אנושיות, ואחר כך אם אתה מחבר לזה סיבות רוחניות, שאתה רוצה על ידי זה להגיע לרוחניות, אפילו בזמן אחר, כשאתה לא נמצא לידו ויותר קל לך לחשוב על זה, אז מחשבה ופעולה מתחברות יחד. ככה זה עם חבר, כך גם אנחנו. העיקר תעשה, המחשבה איכשהו תבוא כשיהיה לה על מה להתלבש.

תלמיד: אמרת שהזמן פועל לטובתנו. יכול להיות שאני עושה לחבר איזו פעולה ובאותו רגע החיבור בין הפעולה לבין המעשה לא יהיה טוב, וכמה דקות אחרי זה אני יכול לעשות אותו דבר ודווקא זה יהיה טוב. מה קובע את זה?

אתה אף פעם לא תדע למה אתה עושה כך או אחרת. אנחנו לא יודעים למה אנחנו נזרקים ממחשבה למחשבה, ממצב למצב, כי זה תלוי במבנה הפנימי של הנשמה - עכשיו אתה צריך לברר את הרצון הזה, אחר כך רצון אחר, בהתאם לזה, בקשר לזה. למה בהתאם לזה ובקשר לזה? כי אתה לא יודע עם איזה נשמות בדיוק ובאיזה דברים אתה קשור במבנה של אדם הראשון. גם את עצמך אתה לא מכיר, גם את הנשמות שאתה נמצא איתן בקשר אתה לא מכיר, ולפי הגופים אתה לא יכול לדעת מה קורה בפנים. אז מביאים לך כל מיני מקרים, שנראים לך מקרים. כי אם היית רואה את המבנה של כל אדם הראשון, אז מתוכו היית יודע שעכשיו תצטרך את זה לעשות, עוד מעט יתנו לך את זה, ובעוד כמה זמן את זה.

תלמיד: זאת אומרת הוא כל הזמן משתנה.

כולם משתנים, כולם עושים כל מיני תיקונים. זה כמו מערכת שכל הזמן נמצאת בחיות כזאת, זה נקרא "השכינה הקדושה".

תלמיד: למה למשל עכשיו זה לא יכול להתאים? איזו דוגמה יכולה לגרום לך לעשות פעולה מסוימת?

לכן הם נותנים לנו עצות פשוטות, שבכל מצב ומצב שבו אתה נמצא אל תתחשבן עם יתר הנשמות, איך אתה צריך לפעול. האם הגוף עכשיו חושב איך פועלים עכשיו כל התאים בגוף, כל אחד לפי התכנון שלו, כל אחד לפי התפקוד שלו, כך שאני צריך לפי זה גם לפעול כך וכך? האמת שזה פועל בצורה כזאת בסופו של דבר, אבל לא בדרגה שאנחנו יכולים להכיר את זה. ודאי שזה פועל בצורה כזאת, המערכת סגורה בכל החלקים שלה עד הסוף. אבל אנחנו לא מסוגלים לעכל את זה בכלל, רק אחר כך מתגלה לנו בגמר התיקון כל המבנה עם כל התפקוד, כשנכללים בזה באמת בלי שום הפרעות.

נותנים לך את העצה הכללית, הנכונה והפשוטה ביותר – אתה, הפעולה שלך והמטרה שלך, לאן שאתה רוצה להגיע, חייבים להיות כאחד. אני ירדתי מהשורש ששם הייתי דבוק עם הבורא. מי זה הבורא? בורא אלו כל יתר הנשמות שאני כלול איתן, יחד אנחנו מקבלים בתוכנו אור עליון, וההרגשה הזאת בי נקראת בורא. אני לא יודע מה זה מחוצה לי, מחוצה לי זה עצמותו. אלא מה שאני מקבל בהקשר עם כל יתר הנשמות במצב המתוקן, בגמר התיקון, בשורש שלי, זה נקרא בורא. "ממעשייך הכרנוך", מההרגשה שלי אני מכיר אותו. אז אני צריך להשתוקק לזה על ידי הפעולה העכשווית שאני עושה, ואני משתוקק, אני עושה את זה. אם אני כל הזמן מדרבן, לוחץ רק על הנקודה הזאת, אז בסופו של דבר אני מגיע אליה בדיוק, למצב שהוא באמת זה.

כדי לתת לך עכשיו את התוכנה הגדולה הזאת ושתתחיל עכשיו לעשות משהו, אתה צריך להבין אותה מקצה עד הקצה כדי לעשות את הפעולה הקטנה ביותר בהבנה, בתבונה, בשליטה מלאה. אתה צריך את כל מערכת לדעת מראש, ואיך אתה מסוגל לפני שאתה דבוק עם כל הנשמות, עם כל חלקי המערכת במבנה אחד? זה בלתי אפשרי.

לכן נותנים לך פתרון, אם אתה רוצה להיכלל בתוך המערכת הזאת כחלק הטוב, הפעיל, הנכון, אז לזה תתכוון, "אני, הפעולה שלי, והמצב שלי שהוא דבקות בבורא, הם אחד. אני כבר עכשיו רוצה להיות בגמר התיקון". מה זה גמר התיקון? איך שאני מתאר אותו לעצמי, את אותו מצב אני רוצה עכשיו ליצור.

תלמיד: החוק הזה פועל לגבי כל הנשמות בלי קשר לקבוצה.

החוק הזה פועל על כל הנשמות ללא קשר לקבוצה. אבל כמו שדיברנו, עם קבוצה אתה מזמין מגמר התיקון אור מקיף, מפני שאתה מחובר אליהם כאן כמו שאתה מחובר אליהם שם. לפי המאמץ שאתה רוצה להתחבר איתם כאן, אתה מושך על עצמך, מושך ממש, כאילו פיזית מושך, את המצב ההוא אליך, מפני שאתה רוצה עכשיו לקיים אותו כאן. זה נקרא שהעולם העליון יורד עד העולם הזה, זה בעצם יהיה בגמר התיקון.

יש כאן מילים יפות, אבל אני לא חושב שאני מוסיף משהו.

תלמיד: למה יש פעולות כנגד גמר תיקון שאנחנו מנסים לבצע עכשיו כמו אהבת חברים, ולא פעולות כנגד הסתפקות בהכרחיות שבעל הסולם כותב לנו.

למה אנחנו מתעסקים בפעולת אהבת חברים וחושבים שזו הפעולה הכי חשובה, ובנוסף יש הפצה ולימוד, ואילו פעולות כמו הסתפקות במועט וכל התיקונים האחרים אנחנו משאירים? מפני שאנחנו יודעים שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים בכלל לתקן את עצמנו. ומה שיכול לתקן אותנו זה אור עליון. אם הוא יבוא אליי ממצב יותר מתוקן ויאיר לי, אז לפי זה הוא יתקן את הכלים שלי.

אני צריך לעשות פעולות לא בזה שאני צריך בעצמי לגשת לכלים ולתקן אותם עם מפתח שוודי או מפתח ברזים, שאני פותח כאן משהו וסוגר, משהו מתקן. אלא אני צריך לדאוג לכולבויניק הזה שיבוא ויתקן לי את המערכת, את האור הזה אני צריך להזמין. לכן אני לא עושה פעולות ישר לתיקון, כאילו איפה המסך, אני עכשיו מביא את המסך, שם אותו על הרצונות לקבל, מכניס שם כמה מסמרים שהמסך לא יברח לי. למטה הרצון לקבל, למעלה המסך, כמו שאנחנו מציירים, ואז הרצון לקבל כבר מכוסה עם המסך. אלא אני מחפש אמצעי שהוא יביא לי מסך, שהוא יביא לי תיקון.

האמצעי הזה הוא לא בדיוק גישה לתיקון עצמו, זו גישה למתקן. וזה באמת מכשול גדול לאנשים, עד שהם מתחילים להבין שאנחנו צריכים לחפש את המתקן ולא את התיקונים עצמם. בלי שהוא יבוא פשוט לא יהיה לי תיקון. זה כמו שאישה יושבת בבית וצועקת שמכונת הכביסה התקלקלה, ואתה אומר, "טוב, אני עכשיו אעשה משהו" ואתה נכנס. אלא צריך לבוא מומחה עם חלק ולהרכיב אותו ולעשות, לכן צריכים לחפש את האדם שיודע לעשות את זה. כלומר זה האור העליון. לכן אני עושה פעולות לא כשאני מסתכל על הכלי עצמו, אני צריך לעשות פעולות שעל ידן אני יכול למשוך אורות המועילים ביותר לתיקון.

אומרים לי שהאור המקיף המועיל ביותר לתיקון מגיע בזמן שאני נמצא עם הספר בזמן הלימוד, ועם הכוונה להגיע לשורש שלי איפה שאני, הפעולה שלי, הלימוד והבורא נמצאים בדבקות בנקודה אחת. יופי, אמרו לי. אז מה אני צריך כדי לשבת נכון, בכוונה נכונה? ספר יש לי, לקרוא עברית כבר למדתי, אפילו אם לא למדתי כל כך, זה לא חשוב, אלא הוא אומר שהעיקר הכוונה, איך אני מגיע לכוונה. וכאן הם מסבירים כמה אמצעים יש לנו לבנות את הכוונה הנכונה. במאמר בחירה חופשית, במאמר "החרות" הוא כותב שזו החברה, בלי החברה אתה לא תוכל ללקט, ממש להגביר את הרצון שלך למטרה, והכוונה שלך תהיה קטנה, פחות ממה שצריכים כדי למשוך את האור, אור מקיף.

אם אתה לא מסתכל על זה, אלא מסתכל על זה ש"אני לא בסדר, אני קמצן, אני תאוותן, אני שאפתן, אני רע לב, אני כזה וכזה", אז אתה נמצא בתוך הרצונות לקבל הלא טובים שלך, ונכון שהם לא טובים, אבל "איפה שהמחשבות של האדם שם הוא נמצא", ואז אני לא יודע מה אתה צריך לעשות, להשתכר או לקבל סמים, כדי לא להרגיש כל כך כאב. הדבר הזה לא עושה כלום. לכן כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", זו כסילות ממש, כי אתה לא פונה לכיוון הנכון. אתה מסתכל על הג'ורה שלך, נכון שאתה לא טוב, אבל על ידי זה שאתה מסתכל על זה שאתה לא טוב לא תתקן את זה. כשאתה רואה חלק מקולקל באוטו, זה לא יעזור, אתה צריך לחפש מומחה שיביא לך חלק ויידע להרכיב אותו.

זה העניין, שהרבה פעמים אנחנו פונים לתוך הכלים שלנו וכל הזמן מביטים עליהם, וממש רואים על האדם שהוא מסכן. הפנימיות שלו מול העיניים שלו והוא לא יודע להתנתק מזה, וממש יושב ומצטער מה שנקרא. החברה צריכה כאן לדאוג ולהשפיע על כל אחד ואחד לצאת מזה מהר, כי מזה יש לשון המרגלים על הבורא, וזה לא טוב.

(סוף השיעור)

---

1. נועם אלימלך.↩