שיעור 30.03.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
"חג פסח"
קריין: ספר פסח, בעמוד 81, מאמר רב"ש "וכאשר יענו אותו". בכתבי רב"ש כרך א' עמוד 110.
הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.
ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.
זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.
לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.
לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.
וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":
א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.
הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".
ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".
והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).
וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.
ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.
וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.
אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.
אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.
ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.
ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.
ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.
מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.
ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.
ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).
היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."
שאלה: כתוב: "יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.", מה זה נקרא שאדם מוסיף ייסורים באופן מטרתי?
בשביל מה להוסיף ייסורים? אסור לנו להוסיף ייסורים, אלא אנחנו צריכים להוסיף הבחנות, זו לא הדרך שלנו להגיע לסבל, אלא סבל איכותי, שאין לי אהבת חברים, אין לי אהבת ה', אני לא סובל מזה שאין לי חיבור עם הסביבה, עם החברה. אלו הייסורים שאנחנו מחפשים, וגם לא את הייסורים, אנחנו מחפשים את המטרה שתהיה לי אהבת חברים, שיהיה לי חיבור עם הסביבה, שתהיה לי אהבת הבורא וכן הלאה. ואם אין, אז מזה הייסורים האלה הם כבר ייסורים מטרתיים. זה נקרא ייסורים שאין בהם ביטול תורה1.
תלמיד: מה זה להוסיף בכמות?
בכמות ובאיכות אנחנו צריכים להוסיף רק בהבחנות הללו, חיבור בינינו וחיבור עם הבורא, זהו. אז מה שמוסיפים, צריכים לשמור שזה יהיה גם בכמות וגם באיכות, זהו, יותר אין דבר שנמצא ברשותנו.
שאלה: כשרב"ש מדבר על יגיעה באיכות, הכוונה על כוונות?
כן. בכלל, כל היגיעה היא בכוונות. אפילו מה שכתוב בזמן, זה לא עניין של זמן, כמה שעות, זה לא הזמן האסטרונומי. זמן זה מספר הפעולות, עד כמה שמהר מאוד אני משתדל לחזור לאותה הכוונה, זה נקרא שאני מזרז את הזמן, עושה אותו יותר סמיך.
תלמיד: וכשהוא מדבר על יגיעה בכמות, זה לא בכוונות?
הכול בכוונה אין שום דבר חוץ מזה.
תלמיד: אז מה ההבדל בין איכות לכמות אם שניהם בכוונה?
אתה מבין מה זה "יגיעה איכותית" ו"יגיעה כמותית"? יגיעה כמותית, שאני כל הזמן משתדל למלא את העבודה שלי בזה שאני משתוקק דווקא לחיבור בחברה. זה כמותית, שאני רוצה למלא את כל הזמן שלי שיהיה בכוונות לחיבור, עכשיו בתוך זה אני משתדל שזו תהיה יגיעה איכותית, עד כמה שיותר קרוב "לישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא".
תלמיד: אז כמותית זה כוונה רק על החיבור?
כמותית, פשוט כל הזמן אני משתדל לא לתת לעצמי זמן פנוי מכוונת החיבור.
תלמיד: ולְמה הוא קורא "ייסורים"?
ייסורים, אם אני לא מסוגל לממש את הכוונה, מזה אני מרגיש ייסורים. וייסורים שוב גם כאן, צריך רק לא לשייך לעצמי אלא לבורא, למה הבורא לא נותן לי אפשרות להיות ביגיעה כמותית ואיכותית. רק על חשבון הבורא.
שאלה: במה היכולת של האדם להיות במאה אחוז ביגיעה כמותית ובמאה אחוז יגיעה איכותית?
בעזרת ה'. אם הבורא ירצה כן, אם הבורא לא ירצה, לא.
תלמיד: מה תלוי אדם?
לבקש. להרגיש כל הזמן שבזה הוא תלוי בבורא.
תלמיד: ומאיפה הוא יכול לבקש כל הזמן להיות בזה?
זה העניין. זה החברה, התמיכה, חשיבות הבורא. וחשיבות הבורא היא בכמות ובאיכות. כל העבודה שלנו בלהעביר את ההבחנות מכמותיות לאיכותיות, כי כמה שהן יותר כמותיות זה עניין של בעל הבית, וכמה שיותר איכותי זה עניין של הבורא, של התורה מה שנקרא, זה עניין "דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה".
שאלה: פה רב"ש כותב על אופי חלש וחזק של בן אדם. את האופי הוא מקבל מהבורא, על ההתגברות, או על אי התגברות.
אז מה? ודאי שמקבל מהבורא, יש משהו באדם שלא קיבל מהבורא?
שאלה: אז כפי שאני מבין גם מהבירורים של החברים, מצד אחד אדם חלש אופי לא מצליח להתגבר, אבל מצד שני בשיעורים הקודמים דיברנו על " נעשית סמרטוט כמוני".
כן.
תלמיד: אז איפה פה חלש אופי וחזק אופי? אז אנחנו רוצים להרוג את האופי?
אנחנו לא רוצים, אנחנו לא יכולים. כל העניין שלנו זה להיות תלויים בכוח העליון ולהשתדל שהוא יסדר לנו מה שצריך להשגת המטרה, להשגת הדבקות.
תלמיד: אז איפה פה ההתגברות?
התגבורת רק על דבר אחד, שהכול תלוי בבורא. ולכן חשיבות הבורא היא קודם כל. שהכול תלוי בו "אני הראשון ואני אחרון".
שאלה: רב"ש אומר שלפעמים אין לאדם אפילו את הכוח לבקש, ואז במצב כזה רק מה שהוא יכול לעשות זה להישאר דבוק בחברה ולהגיע לחברה בלי שום ביקורת.
כן.
תלמיד: במצב שאין לו כוח לבקש איך הוא יכול להגיע לחברה בלי שום ביקורת?
תקרא מה שכתוב שם הקטע.
קריין: בעמוד 83 טור א' למטה פסקה תחתונה, אחת לפני הסוף.
"ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם,".
זה אחד מהמצבים. אז מה השאלה?
תלמיד: איך הוא יכול להיות במצב שאין לו ביקרות עליהם, אם אפילו לבקש אין לו כוח?
מה זה שייך שאין לו כוח לבקש?
תלמיד: זה מרגיש כמו מצב של ניתוק מוחלט.
ניתוק, בסדר, אז הוא בכל זאת נמצא ביניהם פיזית, הם פועלים עליו, משפיעים עליו, לאט לאט יוצא מהמצב שלו.
שאלה: רק להגיד שאני עכשיו נותן לחברים לטפל בי?
אפילו את זה הוא לא יכול להגיד, עוד יותר מזה. העיקר להיות תחת הסביבה אפילו כמת על אלונקה, ממש, ובכל זאת זה משפיע. זהו. אנחנו צריכים להבין שבקשר עם הסביבה אפילו הקטן ביותר, הוא לא אחראי על המצבים שלו, אבל הוא אחראי להיות פיזית בקשר עם הסביבה. מצבים פנימיים לא, מצבים חיצוניים כן. ומזה מתחילים. וזה העיקר, כי הבורא זורק ממצב למצב ובודק אותך עד כמה שאתה מסוגל במה שהוא משאיר לך.
שאלה: האם הייסורים כשאין חברים בשיעורים או כשהחברים עוזבים את הקבוצה הם ייסורים מטרתיים?
אנחנו צריכים בכל זאת להבין מה תלוי בנו ומה בא מלמעלה. מה שתלוי בנו אנחנו צריכים לעשות. נותנים לכל החברים יחס יפה, נכון, כך שיכולים להתקדם למטרה. משתדלים, ואת זה כבר צריך ממש בכל הכוח, שבחברה תהיה רוח טובה, מרוממת וכן הלאה.
אם בכל זאת אדם עוזב, אין מה לעשות, כנראה שעוד לא בשל, לא הגיע זמנו, עדיין הוא נמצא תחת השפעת כוחות כאלו שמושכים אותו לגשמיות, מה זה גשמיות? יכול להיות לתורה ללא כוונות, ובכלל למיסטיקות למיניהן. תלוי מה קורה עם האדם ובאיזה מצב, באיזה גלגול הוא נמצא. יכול להיות שלא מסוגל להיות תחת השפעת הסביבה, לא שומע, לא מבין מה שקורה. אנחנו לא מבינים את כל המצבים, זה עניין של מזל. שמעתי זאת מרב"ש הרבה פעמים שכך הוא הסביר מה שקורה. עוזבים, מה לעשות? עוד לא הגיע, יכול להיות שצריך להתבשל באיזו צורה אחרת ושוב לבוא, יכול להיות שאם לא עכשיו, אז בעוד חמישים שנה.
אנחנו צריכים לספק לכל אחד תנאים, אבל לא בזה שאנחנו סוחבים אותו וסוחבים אותו, לא, אלא בתנאים הרגילים.
תלמיד: אדגיש את השאלה, האם הייסורים שאנחנו מרגישים כשחבר עוזב זה נקרא ייסורים מטרתיים?
אני לא יכול להגיד את זה, כי בסך הכול אני מצטער על זה שמצד אחד החברה שלנו מאבדת כוח יכול להיות, ומצד שני אם נתנו הכול כדי לעזור לאותה הנשמה להצטרף ולהתקדם, אז עלינו אין מה לעשות יותר, כל זה בידי שמיים.
שאלה: מה משמעות הכתוב "לא תעזור שום תפילה מטרם שהגיע הזמן", איך אנחנו מאיצים את הזמן?
אנחנו יכולים לקצץ את הזמנים, "לקדש את הזמנים" כמו שכתוב, אבל בכל זאת זה דרך המערכת הכללית. אם אנחנו מצמידים את עצמנו יותר ויותר פנימית זה לזה, מרגישים תלות הדדית, שלא תעזור לי שום הצטיינות אישית אם החברה בסך הכול לא תהיה מוכנה, אז אני צריך להבין שאני לא יכול לעשות חשבון רק על עצמי. החשבון הוא על החברה, על העשירייה. אמנם האדם מקבל התקדמות כביכול אישית, אבל הוא צריך להכין את עצמו בקשר עם האחרים. זה הכלי.
שאלה: למה הבורא נותן את הרצון לרוחניות דווקא דרך הייסורים?
איך יכול להיות אחרת? הוא נותן לנו רצון, שלא נתקדם בצורה אגואיסטית למטרה כי אי אפשר, אלא ההפך, שאנחנו נגלה השתוקקות לכלים החדשים, כלים דהשפעה, וזה מופיע אצלנו לא כמילוי אלא כהשתוקקות לכלי, לחיסרון. ההתקדמות שלי צריכה להתגלות בזה שאני מרגיש חיסרון להשפעה, לחיבור, לדבקות, ודאי שזה לא יכול להיות במשהו נעים כביכול. זה יכול להיות נעים בכוונה, במטרה, במשהו שזה למעלה מהרצון לקבל, מהאגו שלי, שאני כבר מתחיל להעריך את זה.
אבל איך אני מעריך את זה? שהדעה שישנה בחברה, היא כבר כזאת עוצמתית בעיניי ובכלל, שהיא שולטת עליי ועוזרת לי להיות דבוק לאותה מטרה של החיבור בינינו עם הבורא, וזה יותר חשוב, נמצא במשקל יותר גדול ממה שההצטיינות שלי האחרת האגואיסטית הקטנה האישית. ואז אני לא חושב על כמה אני יודע ואיך אני מרגיש את עצמי אישית, אלא לאט לאט אני מעביר את עצמי לערכים החדשים שזה חיבור. אם אני כבר מתחיל להעריך את זה, סימן שאני כבר מתחיל להיכנס לשבע שנות רעב. בכלים הישנים אני מרגיש את הריקנות בגלל שיש לי כבר את הערכים החדשים. עד שמגיעים ליציאה.
שאלה: מה זה אומר להגיע למצב כזה שממנו והלאה הכול בידי הבורא? האם אנחנו מגיעים לזה על ידי התפתחות קבוצתית?
זה שהכול תלוי בבורא, אני יכול להגיע רק בתנאי שאני עובד בקבוצה ואני מתחיל לייצב בי יחס נכון לקבוצה, שהכול תלוי בה. ואז, במידה הזאת, אני יכול לדבר על הבורא לא בצורה אגואיסטית, שהבורא שייך לאגו לי, אלא שהבורא שייך לקבוצה ולהשפעה, כלומר מעבר לאגו שלי. זה צריך להיות מובן, מורגש שקבוצה ובורא מצד אחד, מעבר למחסום, ואני והאגו שלי וכל ההצטיינות האישית, זה מהצד הזה של המחסום.
תלמיד: האם אנחנו מגיעים לזה על ידי התפתחות קבוצתית? לא התפתחות שלי בקבוצה אלא התפתחות קבוצתית. כאילו צריכה להיות איזו התפתחות קבוצתית על מנת שנגיע לזה?
אני לא מבין למה התפתחות קבוצתית והתפתחות אישית, אם זה לכיוון הנכון, נמצאים בהתנגדות זה לזה? זה היינו הך אצלי. עד כמה שאני משייך את עצמי לקבוצה, זה נקרא ההתפתחות האישית שלי. איך יכול להיות אחרת? זה הכלי.
שאלה: רב"ש כותב כאן שכל האורך של הגלות נמשך מזה שאדם לא מרגיש את הייסורים מזה שהוא מרוחק מה'.
כן, כי העניין הוא של הזמן האסטרונומי, שלגמרי אין לו מקום. קיצור הזמן זה יכול להיות משהו שלא שייך בכלל, ללא שום יחס למה שאנחנו רגילים.
תראו מה שקרה עם מרח"ו, רב חיים ויטאל. הוא למד אצל האר"י שנה וחצי, ותראו מה הוא כתב אחר כך, מה הוא השיג, מה קרה לו. שנה וחצי. את כל כתבי האר"י, כל הדברים, איך השיג את זה? והתחיל כמו כולם. והיו כאלה עוד דוגמאות. ואנחנו? שנים רבות. ודאי שכאן זה גם עניין של הנשמה המיוחדת, אבל יחד עם זה צריכים להבין שדוגמת הזמן היא כאן מאוד בולטת.
תלמיד: ההרגשה הזאת של הייסורים מזה שאני מרוחק מה', מאיפה ההרגשה הזאת באה ואיך אפשר להגביר את זה בתוך הקבוצה?
מאיפה זה בא? כל הרגשות שלנו זה מהאור, מההארה שמגיעה.
תלמיד: אני קורא את זה אבל זה לא משהו שחי בי.
מה אתה רוצה ממני?
תלמיד: איך אפשר להגביר את ההרגשה הזאת בתוך העשירייה?
אני לא יודע אם לזה אתה צריך להשתוקק. כי בשביל מה אתה צריך את זה? להתמצא יותר בדברים? תהיה יותר באמונה, לא בקביעת המצב. אנחנו צריכים בכל זאת לשייך יותר ויותר כוחות, יכולות לסביבה. כי רק דרך הסביבה אנחנו מקבלים הארות שהן משנות אותנו, משייכות אותנו לקבוצה, נותנות לנו מקום בעשר הספירות, מסדרות אותנו כך, מקדמות אותנו. יותר ויותר לחשוב שאנחנו צריכים את המערכת, שרק בה אנחנו מממשים את עצמנו, ופחות להיות בהבחנות אישיות. להשתדל, אפילו בכוח.
שאלה: כאשר החברים עדיין מדברים על חשיבות לביצוע פעולות בידיים ורגלים ולא שמים דגש על עבודה איכותית בכוונות, תפילה, בלקשור ל"אין עוד מלבדו", ואני מרגיש שחוץ מזה אין לי מה לעשות, האם כשאני רואה אותם במצב כזה זה אומר שאני נמצא במצב כזה בגלל המום שלי?
תמיד אני פוסל, תמיד אני רואה, תמיד אני מחשיב, רק דרך הכלי שלי. הכלי שלי זה לא שזה אני, אלא מידת הקשר שלי עם הסביבה. מידת הקשר שלי עם הסביבה יכולה להיות מהאגו הגדול ביותר, האינדיבידואלי, האישי, לדאגה עצמית, אבל זה תלוי ונמדד כלפי החברה בלבד. אתה לא יכול להגיד, "אני מנותק מהחברה", אלא "אני מחובר עם החברה בצורה כזאת שאני מנותק ממנה". כי אתה נמצא בה, אתה רוצה או לא רוצה.
אל תגיד על אף פעולה, על אף מצב, על הכוונה שלך, כשלך. היא כבר לא שלך. זה תמיד כתוצאה מהתקשרות עם הסביבה. ולכן אם אתה רוצה לדבר נכון, תמיד תדע שהמצב שלך הוא תוצאה מהתקשרות עם הסביבה. ואל תחשוב אף פעם שזה אני. אין אני. אין. בכלל אין באף מקום לאף אדם עניין "אני", זה תמיד תלוי בקשר עם הסביבה. ואצלנו זה ודאי על אחת כמה וכמה.
אין דבר כזה שאני מנותק מהסביבה, אין דבר כזה שאני יכול לחשב את עצמי מחוצה להם, איכשהו, בניתוק, בחיבור או משהו. אני תמיד תוצאה. גם מה שאני מחליט עכשיו ומה שאני עושה, זו תוצאה מהקשר שלי עם הסביבה.
שאלה: האם מומלץ בזמן הפנוי לעבור שוב על שאלות הסדנה ולענות עליהן באופן אישי ולברר אותן עוד יותר?
לא, לא. אפשר לעבור על אותם הטקסטים אם אתם רוצים, אבל לא על אותן השאלות ואותם הסיכומים או לא סיכומים כי יש בזה כבר פגם. חומר שכבר למדנו, יש בו כבר פגם. חומר של בעל הסולם ורב"ש, זה קודש. לכן כדאי לעבור על החומר שלהם ולא על חומר שלנו.
תלמיד: לא הבנתי מה שאמרת עכשיו, אם נניח אתה נותן שיעור בבוקר, אז במשך היום אני שומע אותו שוב.
אם אתה במשך היום שומע אותו שוב, זה מילא. זה עניין של פגם, אני לא יודע איך להגיד, זה שייך יותר להרגשה. אנחנו היינו באיזה מצב, מאותו מצב אנחנו קראנו חומר, שמענו, דברנו, עשינו סיכומים, כל אחד לעצמו. עבר הזמן. אם זה באותו יום, זה מילא. אבל אם אחר כך אני רוצה לעבור על השיעור ואני נכלל באותו שיעור, אני בעצם מחזיר את עצמי לאותם המצבים שעברתי.
והשאלה היא, האם זה לא מושך אותי בחזרה. זו בעיה. זה נקרא "פגם". זה אפילו במצוות אנחנו רואים. בסעודה שלישית, מברכים על כוס יין, שותים קצת, ומשאירים אותה עד סוף הסעודה כדי לברך ברכת המזון וההבדלה וכל הדברים האלה. וצריכים להוסיף. אפילו אם אני לקחתי משם כמה גרם של יין מכל הכוס, צריך להוסיף. זה עניין של פגם. היין זה כאור העליון, אם אני נוגע ביין, שמטעם הפגם, אני כבר פגעתי. כך כתוב.
וזה העניין שעם הכלים הישנים שאנחנו למדנו פעם את החומר, אני לא חושב שכדאי לנו ממש להתעמק עם הכלים החדשים, אלא שאנחנו צריכים בכל זאת רק לקחת את המקור. לפעמים אנחנו לוקחים את זה, כדי לקחת מהכלים שלנו על ידי החיבור בינינו אותו השיעור, יכול להיות, ולהעלות אותו לדרגה הנוכחית.
נלמד איך לעשות את זה, אבל בעצם לא. בעצם השיעורים הישנים צריכים לדעת איך להשתמש בהם. צריכים לדעת. אנחנו נכנסנו עכשיו לעניין שלא רציתי כל כך לדבר עליו. זה עניין של פגם, אם אתה נוגע בחומר, אתה כבר פגמת. אתה צריך להגיע אליו עם כלים חדשים. נסביר את זה פעם בצורה יותר שלימה איך להשתמש בחומר שלנו, לא של בעל הסולם ורב"ש, בחומר שלנו בצורה הנכונה.
תלמיד: ב"שמעתי" רל"ה "מסתכל בספר מחדש". "אחר שהאדם ראה איזה דברי תורה בספר וזוכר אותם בעל-פה; היות מה שנכנס בראש כבר פגם, לכן כשמסתכל בספר מחדש הוא יכול להוציא את המאור, שיקבל הארה ממה שרואה עכשיו. וזה כבר נקרא חדש, ולא פגום."
זאת אומרת צריכים להיות מודעים לזה, אנחנו נטפל בזה. עוד אין לנו הבחנות נכונות.
שאלה: מה הגבולות של הפגם?
לא, מה אתה שואל דברים כאלה? גבולות של הפגם.
תלמיד: לא פעולות, גבולות.
מה זה גבולות? זו שאלה לא רלוונטית.
תלמיד: דיברת על זה שאדם צריך יותר לשייך הכול לחברה. ואין אני.
כן.
תלמיד: אז בעבודה, במחשבות, בשאלות שאדם צריך לברר, מה הוא צריך לשאול את עצמו כדי לברר את המצב הזה, להסתכל נכון. שדרך החברה ולא דרך האני.
ה"אני" הרוחני זה חברה. ממש כך. כי אין אני בצורה אישית קיים, רק החברה זו היחידה ברוחניות. עשר ולא תשע ולא אחת עשרה. לכן אני צריך פשוט בצורה כזאת להבין את המצב. העשירייה שאני נמצא בה, או אפילו אין לי הגדרה מדויקת איזה פרצופים הם, זה לא חשוב, אבל אני משייך את עצמי לנקודת הקשר שלי בחיבור עם אנשים כמוני שיש לנו נקודת המטרה ואנחנו משתוקקים אליה ואנחנו מגיעים אליה בתנאי שאנחנו מחוברים. את הדברים האלה אני מציין לעצמי זה "האני".
תלמיד: ובעבודה הזאת יש מקום לעבודה בין שני חברים.
גם שניים זה בסדר. יכול להיות גם בשניים, למרות שזו קצת בעיה. כי יכול להיות שזה לא מספיק עוצמתי. נניח אם הייתי עם הרב"ש והיה עוד מישהו, אפילו אחד, הייתה עבודה אחרת לגמרי. אחרת לגמרי. אני גם דיברתי על זה עמו, אבל אין מה להשוות. קנאה, תאווה, כבוד, שליטה, אלה דברים שהיו ממהרים את ההתפתחות בהרבה. אבל מה שיש.
תלמיד: האם אתה יכול לתאר את ההרגשה הפנימית את התמונה הפנימית שאני צריך להחזיק בלב, בראש שאני מתאר?
שאומרים עליך משהו בצורה כזאת שאתה מיד משייך את זה למשפחה. משפחה זה דבר אחד, זה לא חמישה אנשים אבא אמא ושלושה ילדים, אלא משפחה זה אחד. זה הכול. מה זה אחד? עליות, ירידות בכל מיני הבחנות הן שייכות לכולם. כל אחד לפי הדרגה שלו, אבל כל אחד ניזון מאותו המקור של עליה או ירידה. אז אדם משייך את עצמו לגמרי רק לזה. ואם מתנתק מהאגו שלי, שאני מתנתק ורוצה לשייך את עצמי, אז כל הזמן אני עובד על זה יותר ויותר לתאר את עצמי למצב שזה בעצם האני.
כבר החשבון הוא, אם כך, למצב שמתחילים להרגיש בו את הפעולות של הפרעֹה, שהוא נגד יחס כזה. סך הכול מה אנחנו רוצים לתאר? את המבנה של אדם הראשון ופרעה הוא ודאי שהוא "העזר כנגדו". שיראה לך תמיד עד כמה שאתה לא בזה ולא רוצה ולא מתכוון וכולי. אז להיות כבר במשחק. אתה רוצה להיות בזה, להיות כנקודת משה ויש לך הרבה רצונות, כוונות שזה עם ישראל והמצרים אולי ככה ופרעה ובורא, כבר אתה מתחיל לסדר את הדברים, אבל הכול כלפי נקודת החיבור.
קריין: ספר פסח עמוד 265. אגרת כ"ח של רב"ש. מכתבי רב"ש כרך ב' עמוד 1470.
בטור א' פסקה שניה למעלה "ובאמת יש להבין".
"ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם שזכינו להכנע אליו בלב ונפש, כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר רוחני הגבוה מכל הבלי העולם הזה, איך היה מציאות שאנחנו נשארנו במצב הנוכחי, כל אחד לפי דרגה דיליה, שכל אחד מאתנו היה צריך להמצא במדרגה יותר גבוה מכפי שנמצא עכשיו.
ודבר זה מגולה בהתורה. כי כבר פירשתי לכם את הענין יציאת ישראל מיד פרעה, ולמה אם ה' רצה להוציא את ישראל מיד מצרים היה צריך להסכמת פרעה, הלא הוא כל יכול. ופרשתי, שפרעה היינו הגוף. שהגוף צריך לאהוב את ה' בכל לבבך וכו'. וענין אהבה אי אפשר להיות על דרך הכפיה.
ולפי זה יש להקשות, הלא ידוע שהעבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואיך הראה הקדוש ברוך הוא מופתים לפרעה.
ועוד קשה, "כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו", והקשו העולם, אם כן נטל ממנו את הבחירה. היינו, חוץ מזה שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא הוסיף עליו כל פעם הכבדת הלב, אם כן אין בידו שום אפשרות להיות בוחר בטוב ומואס ברע.
אלא נבין את זה כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל, שיסוד עבודתנו יהיה בעל מנת להשפיע, מה שאם כן כשיש מופת, אזי כבר קשה להיות עבודתו לשמה, והעיקר הוא "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שדווקא בלמעלה מהדעת כבר קשה להיות עבודתו לשמה.
והעיקר הוא במקום שיש שאלה של "מי", ודי למבין, יש מקום לחיבור עם "אלה", שעל ידי שניהם מתגלה שם אלקים. כיאלה בלי מי, ודי למבין, אין קיום, כמבואר (בהקדמת הזהר, בהסולם(.
והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו, "כי לא עם הארץ חסיד", שדווקא לבן תורה צריכים. כי אחרת נקרא "הנותן בתו לעם הארץ, כאילו כופהו בשיני ארי", ודי למבין. היינו, שהמוות בטוח אם אין הוא בן תורה, ותורה נקרא בחינת קו אמצעי היינו שכולל שני דברים ביחד, היינו מי-ואלה כנ"ל, שהם ביחד שם אלקים.
לפי זה, אם האדם מתחיל להכנס להעבודה על דרך האמת ומתחיל להרגיש טעם בעבודה, כבר יש מקום להכשל בבחינת רצון לקבל. היינו, כבר יש לו יסוד לעסוק בתורה ועבודה, משום שאני מרגיש בזה טעם יותר משובח מכל הבלי העולם הזה.
אם כן כבר אין לו צורך לבחינת אמונה למעלה מהדעת, מטעם שהרגשת התענוג כבר יש לו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה'. ואם לא יתנו לו טעם בעבודה, אזי לא יוכל להמשיך בעבודה, משום שקשה להתחיל בעבודה שהוא למעלה מהדעת, אלא מתחילים בשלא לשמה, ואחר כך באים לשמה.
והסדר כדרך שמלמדים את התינוק ללכת שמחזיקים בידו ומוליכין אותו (עוד הפעם), וכשמתחיל ללכת אזי כבר עוזבים אותו לנפשו. אזי בתחילתו הוא נופל, אז מחזקים אותו עוד הפעם ונופל עוד הפעם. וכן הוא הסדר עד שכבר יכול ללכת בלי שום תמיכה, ואז נקרא שיכול לעבוד לשמה.
ואז כשזוכה לדברים הרבה, כבר הוא יודע איך להתנהג את עצמו שיהיה בבחינת להשפיע, אף על פי שהוא עכשיו מקבל דברים הרבה, משום שהוא בן תורה היינו שהיה לו כל הזמן התעסקות בתורה, איך להתנהג שיהיה כל כוונתו לשם שמים, ואז מתחיל הזמן שמגלין לו רזי תורה, שהוא סוד השפע הנשפע לעובדי ה'.
ועם הנ"ל נבין את ענין הכבדת לב, מה שה' יתברך הבטיח למשה, היינו שאחרי כל הניסים והנפלאות היינו אפילו שנקבל כמה מיני גדלות, הן בבחינת התרוממות הרוח, והן מבחינת החידושי תורה, אף על פי שבשעת מעשה יהיה לנו מזה התפעלות גדולה ועצומה, עד שכבר מחליטים שאין עוד מלבדו, וכדאי להתמר את עצמו רק בכדי לשרת את הקדוש ברוך הוא.
אם כן אל יעלה בדעתך, שבזה יתבטל את מקום עבודה, מבחינת מה שהאדם צריך לגלות. כי האדם תיכף יתבטל לרבותיו וכבר אין מקום לבחירה, היינו, מה שהאדם צריך (לגלות) לבחור.
לזה הבטיח הקדוש ברוך הוא, כי אני יכול לעשות דבר מה שאין אתה יכול להבין, שיהיה דבר כזה במציאות, היינו אם הכבדתי את לבו, כי הקדוש ברוך הוא נותן הכבדת לב, כי תיכף אחרי כל המופתים והגלויים, תיכף הוא שוכח את הכל, וצריך להתחיל עבודתו מחדש.
ואם תשאל מה לי כל המופתים אם הוא שוכח אותם, אבל הזמן שיש לו מופת חותך, שכדאי להיות עובד ה' זה נקרא תמיכה, וזה לא על החשבון עצמו, כי זה רק על חשבון התומך. אבל יחד עם זה הוא מרגיל את עצמו ללכת, כנ"ל במשל התינוק.
אי לזאת, אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד.
ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו.
כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין.
ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים".
היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון."
שאלה: להבדיל או לא להבדיל, זה מזכיר הרבה פעמים מצב שאנחנו נמצאים בשיעור ויוצאים בהתרוממות רוח ועם רצון להשקיע את כל החיים שלנו במטרה. וכשיוצאים לאוויר העולם מקבלים את ההכבדה הזו שרב"ש מתאר פה, ומוסיף "אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אז ישועת ה' כהרף עין". מובן מה שהוא אומר, רק איך לנהוג בפועל?
כי כשאתה יוצא לאוויר העולם אתה מתנתק מהקבוצה ומהבורא. אתה צריך להבין שאין אוויר העולם, אין עולם ולא כלום, אלא זה המצב הפנימי שלך שאתה מתאר את העולם הגדול שמסתובב, שיש לך בחיים, וכל הדברים האלה זה הבורא שמשנה לך את הסרט הזה שמקרין לך, ואתה צריך כל הזמן להחזיק בזה שהקבוצה היא אותה קבוצה והבורא אותו בורא, רק בצורה אחרת. למה? כי בסך הכול אין יותר מהצורה של האדם הראשון, רק בכל מיני אופנים שעוברים בהרגשות שלך, בראיה, בשמיעה, בטעם, בריח ובמישוש. ואתה צריך כל הזמן להיות דבוק בזה שאלה עשר ספירות ובורא.
אז מה אתה אומר לי "שאתה יוצא לאוויר העולם"? אין אוויר ואין עולם. כך אתה קובע.
תלמיד: אני בהתפעלות מאוד גדולה מהמאמרים של רב"ש, נראה ממש שהוא מדבר על מה שאנחנו עוברים.
סופסוף אתם מתחילים להעריך אותו קצת.
תלמיד: למה סופסוף?
כי בהתחלה הוא לא נראה, הוא מאוד נסתר, הוא לא מראה את הגדלות שלו וגם עכשיו עדיין לא. אנחנו חושבים שהוא היה כילד קטן ליד אביו, הוא ממש "מפלצת" רוחנית.
שאלה: מה זאת אומרת ללמוד תורה?
"ללמוד תורה" זה נקרא שאני עושה את כל הפעולות כדי לקבל הארה אחר הארה, וללמוד מזה איך ההארות האלו משפיעות עלי, איך הן משנות אותי, איך אני יכול לעכל אותן, להגיב עליהן וכן הלאה. כל העבודה שלנו עם האורות בהעלאת מ"ן ובקבלת מ"ד, זה נקרא "ללמוד תורה". להיות באינטראקציה עם האור העליון.
שאלה: אתמול שאלתי אותך לגבי תשוב ה' לגבי ו' ואמרת שזה ללמדנים.
כן, כי מה אכפת לי ו' מה אכפת לי ה'. מה זה להיות ה' כְו', שה' צריכה לחזור לו'? ו' נקרא "זעיר אנפין" צורת המשפיע, שאני לאט לאט מגלה. במה אני מגלה את צורת המשפיע? בזה שאני מרגיש את עצמי לא טוב, כשהמשפיע מתגלה אני מרגיש לא טוב. אני צריך להביא את עצמי לתיקונים כך שאזדהה עימו, אהיה מחובר אליו, דבוק אליו. זה נקרא שצריך ה' להימשך לו', להתקרב לו', להתחבר לו', שמלכות תקבל את צורת זעיר אנפין. איך היא עושה את זה? היא מקבלת על עצמה את ההבעה החיצונית, הצורה החיצונה של המשפיע על החומר שלה שהוא המקבל.
תלמיד: מה זה להיות למדן, או מה זה ללמוד?
"ללמוד" זה שאני לומד את השפעת הבורא עלי, זה נקרא "ללמוד תורה". ללמוד כל פעם ההארות כאלו וכאלו ובהתאם לזה להשתנות כלפיהם בצורה נכונה, סלקטיבית כזאת, כל פעם. בהתאם להשפעה עלי מלמעלה כך אני משתנה כל פעם, ואז זה נקרא שאני מדבר עימו, לומד עימו, נמצא בהתקשרות עם האור העליון, עם הבורא, וכך אני לומד תורה. תורה זה הקשר בין האדם למאציל.
תלמיד: אני לא מבין כלום במילים האלה.
אני מוגבל בהסבר שלי, מה אעשה. לא הסברתי מספיק?
תלמיד: בתחילת המאמר רב"ש מזהיר, הוא אומר שמי שרוצה להשיא את בתו למישהו שאינו תלמיד חכם, זה כמו לשים אותה בפה של אריה.
אני לא מבין את זה. יש דברים שהוא כותב ואני לא מבין, אז זה כבר סוף העולם? אני לא יודע מה זו בת ומה זה לתת אותה לאיזה נוכרי או משהו. נניח שאני לא יודע, אז מה. אז אני מקבל משהו ממה שהוא כותב, ומשהו אני לא מקבל ואפילו לא מסכים, ומשהו אני מסכים קצת אולי, ויש כאלו דברים שאני בכלל לא מבין מה הוא כותב. בשביל מה כתב את זה אני לא יודע, כאילו זה מיותר, אז מה? תלמד בינתיים מה שיש, ככול שתשתנה תוכל יותר להבין.
שאלה: אנחנו לא יכולים לעשות נחת רוח לבורא.
מאיפה אתה יודע?
תלמיד: שמעתי שהבורא שלם, אז נחת רוח לבורא זה כלפינו או כלפי הבורא?
קצת משהו, אם אתה עושה לקראתו איזו תנועה, אתה צריך להאמין כמו שאומרים לך המקובלים שנמצאים עימו בקשר, שבזה אתה כבר עושה נחת רוח.
למה הם אומרים לך את זה? נניח שאתה תינוק ועשית כמה צעדים לבד, אתה עושה בזה נחת רוח לאימא, אבל אתה לא מבין את זה כי אתה תינוק. באים החכמים ואומרים לך, לתינוק, נניח שיכולים להסביר לך, שבזה שעשית עכשיו כמה צעדים קטנים ואחר כך נפלת, בזה עשית לה נחת רוח. למה הם מספרים לך את זה? כדי שעכשיו תוכל לעשות אותם הצעדים אבל בכוונה, לא שאתה רוצה ללכת מתוך הדחף הפנימי שלך, אלא בגלל שאתה גורם נחת רוח לאימא. זה קצת אחרת?
תלמיד: כן.
אז למה אתה אומר שאנחנו לא מסוגלים?
תלמיד: אבל זה כלפינו.
כלפינו, כל התורה מדברת כך. מאיפה אני יודע מה זה כלפי מישהו? אף פעם, התורה תמיד כלפיי. את העולם אני תופס, את הבורא אני תופס, הכול זה אני, אני לא יודע מה קיים מחוצה לי. עם מה שמצטייר בי אני עובד, זה נקרא "העולם". גם אתה נמצא שם.
תלמיד: המקובלים רואים מעבר לכלי?
איך אפשר לראות מעבר לכלי, אני לא מבין, מעבר לעשר ספירות? איך יכול להיות, אין דבר כזה בכלל, אפילו אין כזו שאלה כי כל המציאות היא עשר ספירות.
תלמיד: כל הזמן אנחנו מגלים מתוך עצמנו, האם המקובלים מגלים איך הבורא מסתכל על הדברים מהצד שלו?
גם מתוך עצמם, איך יכול להיות לא מתוך עצמם. מתוך הכלי שלהם, איך יכול להיות אחרת אני לא מבין. עדיין יש לכם כזאת תפיסה, שכביכול לא מתוך עשר הספירות, לא מתוך ד' בחינות?
תלמיד: הכול רק מעשר ספירות וזהו?
אין יותר מזה, אנחנו לא יודעים. אם תגיד "שמעתי, היה איזה קול בלילה, שחוץ מעשר הספירות שבהן אני נמצא, יש עוד עשר ספירות", אני לא אדע על מה אתה מדבר, אין דבר כזה. כי כל הבריאה מסודרת כלפי האדם המרגיש. אני עכשיו מתווכח איתך ויושבים כאן כמה מאות איש ובעולם יש המון אנשים, מיליארדים ובכלל איני יודע מה, ועולמות עליונים והכול הכול הם עשר ספירות בלבד. מה יש מחוץ לזה? אין כלום. ומה שאני אשיג, אני אשיג אותן עשר הספירות רק בפירוט יתר, ברזולוציה יותר גבוהה.
תלמיד: אפשר להיות בערבות במצרים?
לא.
תלמיד: למה?
פרעה לא מרשה. איך יכול להיות שאני נמצא בשליטת האגו ואני אהיה בערבות? בערבות זאת אומרת, שאני נותן את הכול עבור הכלי הכללי. איך זה? אין דבר כזה. לכן בורחים ממצרים, כי אנחנו בתוך שליטת האגו שלנו. למה היצר הרע שלנו הוא ממש עזר כנגדו, הוא שנוא ודוחף אותנו החוצה וכן הלאה? כי אנחנו לא מסוגלים להתחבר, אנחנו לא מסוגלים לייצב את צורת עשר הספירות, צורת אדם הראשון, זאת המטרה שלנו.
תלמיד: אבל בלי ערבות אין כלום.
נכון.
תלמיד: מה לעשות?
עכשיו אתה מדבר לעניין. מה לעשות? לברוח מתחת שליטת פרעה ואז נהיה בערבות. אז יהיה בינינו קשר וזה יהיה כעשירייה. ועשירייה זה כבר זהו, שם אנחנו יכולים לקבל את הבורא, והוא נותן לנו את חוק עשרת הדברות, איך אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו. אנחנו כבר מתחילים לראות איך לעבוד עם זה, איך לתקן את עצמנו יותר ויותר, להתאים את עצמנו לצורת האדם, שאני מתאים את עצמי לבורא כל פעם בצורה הזאת המתקדמת.
תלמיד: אבל הקשר בעשירייה תלוי רק בערבות?
רק בערבות, כי זה הקשר וזה לא יכול להיות בלי זה. כל הדברים בעולם, כל הדברים במציאות, דומם, צומח, חי, מדבר, לא חשוב מי ומה, גם רוחניים וגם גשמיים, הכול חייב להיות מקושר יחד, ויחד זה נקרא "עשר ספירות".
תלמיד: אנחנו כביכול מסתובבים בעיגול סביב עצמנו. מצד אחד אנחנו לא יכולים לקבל את הערבות במצרים, אבל התנאי ליציאת מצריים הוא הערבות. איך זה מסתדר?
התנאי ליציאת מצרים זה השתוקקות, נטייה לערבות, ערגה.
תלמיד: השתוקקות זה מספיק?
כן. השתוקקות.
שאלה: למה שואלים שאלות אם את כל התשובות האמיתיות צריכים להשיג מתוך החיבור?
אנחנו רואים מההגדה של פסח שהכול נבנה על שאלות. עד שהאדם לא עובר את השאלות האלו ונתקע בזה שאינו יודע לשאול ופותחים לו, הוא לא מתקדם. לכן תמיד צריך לשאול. ובכלל הכול נבנה על שאלה ותשובה. רב"ש כותב את זה.
איך זה בכלל בלי שאלות? בכלל, איזה לימוד, אפילו חיצון, אפילו באוניברסיטה, איך אתה יכול ללמוד בלי שאלות? העיקר הן השאלות. אבל שאלות שאתה מבין למה אתה שואל ואיך זה ובצורה הדרגתית. שאלה היא "העלאת מ"ן", איך יכולה להיות התקדמות בלי זה? איך יכול להיות שאתה מוכן לקבלת התשובה, לקבלת המצב המתקדם?
תלמיד: אז מה ההבדל בין תשובה שאדם משיג מההשגה, לבין תשובה שאתה עונה בזמן השיעור?
לפעמים אתם רואים שאני מתעצבן על השאלות, כי הן שאלות שלא בדרך ההתפתחות. הוא שואל מטעם החכמה ולא מבפנים שכואב לו והוא חייב לפתוח ואז יתקדם, הוא, אנחנו, אלא אלה שאלות למדניות. אבל כל שאלה ושאלה צריכה קודם כל להיות מורגשת באדם, שאם יקבל תשובה, הוא באמת בטוח שיתקדם לחיבור יתר, בקיצור למטרה.
תלמיד: למה בפסח אסור למזוג יין לחבר?
למדנו על שמירת האדם בפסח משמירת החמץ. החמץ זה יצר הרע, אי אפשר באמת לשמור עליו כי אדם לא יכול להיות בטוח ב-100% שהוא נקי מעל מנת לקבל. ולכן אנחנו בשבוע של פסח נמצאים במצב שאנחנו לא משתמשים בכלים הזרים של החבר. כי גם החבר לא יודע אם זה נקי או לא נקי, לכן יש מנהג לא לאכול אצל השני.
זה לא חשוב אצל מי. אני אכלתי אצל רב"ש, אבל באמת אפילו אצלו לא. כי גם הוא נניח תיאורטית לא נמצא בגמר התיקון של לב האבן ובטוח ששם הכול מתוקן, ואז כשאתה בא אליו ומקבל ממנו, סימן שאתה מקבל ממנו את החלק מהכלי שלו הלא נקי. לזה אני מוכן.
תלמיד: מה ההבדל בין עשר מכות מצרים למכות שאני מרגיש על הגוף הבהמי שלי? האם אפשר בלי ייסורים ומכות?
אנחנו צריכים כל פעם לתת הערכה אחרת לייסורים ומכות, שיהיו יותר מטרתיות, ואז נוכל להתקדם יותר מהר. למה שאני לא ארצה ייסורים אם אלה סימנים שמביאים אותי יותר ויותר קרוב למטרה? אני לא רוצה לעזוב את החיים האלו בצורת בהמה. כמה שאני נמצא כאן בעולם הזה, אני רוצה לעשות משהו שמוטל עלי. אז שיהיו ייסורים, זה נקרא "ייסורי אהבה", "למה אין לי אהבת ה'?". ומגיעים לזה דרך אהבת הבריות, "למה אין לי אהבת הבריות?" וכן הלאה.
ייסורים זה נקרא "חיסרון". תלוי מה, ישנם דברים מאוד קטנים שאם היינו מזהים אותם כייסורים, היינו מתקדמים יותר מהר. צריכים למיין אותם, זו הבעיה שלנו, כי כשאני מתחיל להיות שקוע בכל מיני ייסורים גשמיים, אולי אם אני אחבר אותם למטרה הרוחנית אז אני לא אראה אותם כייסורים, אלא ההפך, אני אראה אותם כהכוונת הבורא למטרה. "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", אם אני הולך להשיג כל הזמן אז אני כל הזמן נמצא בחיסרון, אלה ייסורים. "רוצה אני".
אבל אלה יכולים להיות ייסורי אהבה כמו בין אהובים. כי אז משתוקקים אחד לשני ואמנם נשאר עוד זמן מה לחיבור, אבל אתה כבר מקבל את ההארה הזאת מראש ואתה נהנה מזה, יש לך כבר הארה מאהבה ואז אתה חי. זה דווקא ההיפך, זה מחייה. ואם אין את ההארה הזאת, זה הופך להיות להווה ולא לעתיד ואתה נקרא "מת", ואז אתה נקרא מיד "בהמה".
אדם חי מהעתיד. אם אין עתיד אז מה שיש בהווה יכול להיות הכי טוב, אבל זה כבר לא מורגש בכלי כמילוי. המילוי כלול מאור פנימי ואור מקיף, אם שני האורות האלה לא נמצאים בהתקשרות הנכונה כלפי החיסרון, אדם לא מרגיש שהוא חי. כדי להרגיש שאתה חי אתה צריך להיות עם יעוד.
שאלה: מהי התקפה? מה זה נקרא "מעל הכוח האנושי" ואיך לעשות את זה ממש עכשיו כדי ללכת על כל הקופה?
זה מה שרב"ש גם אמר. קודם כל התקפה יכולה להיות מזה שאנחנו נמצאים בחיסרון אחד וכלפי מטרה אחת, ואנחנו יכולים להוסיף כוח לחיסרון אחד כדי להגיע למטרה אחת, ואז תבוצע פעולת ההתקפה. צריכים לבדוק האם אנחנו יכולים להיות במעשה כזה. את זה צריכים לברר ולהשתדל לייצב את עצמינו בצורה כזאת.
שאלה: האם אפשר להגיד שלאכול עם המשפחה או לאכול פה את מה שאתה מכין לחברים, זה גם סוג של העברה מהכלי הפגום שלך לחבר?
תעזבו את השטויות האלה. מה אתם צדיקים כאלה שאנחנו לא אוכלים זה אצל זה. זה מנהג לא לאכול אחד אצל השני בפסח, כמו המנהג הזה לא לאכול חמץ. כל הדברים האלה בעולם שלנו הם מנהגים, לא חוקים. רב"ש גם תמיד היה אומר, אלה מנהגים.
החוק הוא חוק רוחני, ובעולם שלנו זו העתקה שלו בגשמיות שנקראת "מנהג", כענף מהשורש, זה הכול. אין בזה שום דבר, אם זה לא משפיע בחזרה. יש כאלה ענפים בעולם שלנו שמשפיעים על השורש, שהם עוזרים לשורש, לכן יש גם עניין לקיים פעולות מיוחדות בעולם הזה. אם אנחנו לא נאכל יחד אז לא נתחבר, אז כדאי לנו [לעשות] את זה. אין שאלה בכלל.
(סוף השיעור)
-
כל יסורין שיש בהם ביטול תורה אינם יסורין של אהבה (עין איה על ברכות א, לא)↩