שיעור בוקר 20.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1FZVND65?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1088,

"מהו, שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה"

אנחנו שמענו מאמר משלבי הסולם כרך ה', על בראשית רבה, "מהו אין לך עשב למטה שאין ממונה עליו למעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל, בעבודה". מה זאת אומרת? יש שני מצבים שהם נבדלים לגמרי אחד מהשני. עד כדי כך נבדלים, שמי שנמצא במצב אחד, לא מבין את מי שנמצא במצב השני. עד כדי כך, שזה שני ממדים של הקיום, שזה נקרא או רוחניות וגשמיות או אלטרואיזם ואגואיזם, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, וכן הלאה.  

לא חשוב איך לקרוא לזה, המילים שלנו כולן רק מטעות אותנו. אבל אם אדם מסוגל, בצורה ככל היותר מופשטת, לדמיין לעצמו שני מצבים של קיום, אז יוכל אולי לתאר לעצמו איכשהו שממש אי אפשר להבין את המצב השני, אם נמצא במצב הראשון. ובהחלט המצב הרוחני, על מנת להשפיע, חיים אחרים, הרגשה אחרת, מציאות אחרת, הכול אחר, כאילו בא ממש לעולם לגמרי מבודד מהמציאות ומהעולם שלנו. כי ההרגשה שלנו היא זאת שעובדת.  

אנחנו קופסה סגורה, מה שאנחנו מרגישים בתוכנו, לזה אנחנו קוראים "העולם הזה" שבו אני חי. זאת אומרת שאני חי בתוך ההרגשות הפנימיות שלי, שאני מדמיין לעצמי איזו תמונת עולם, והתמונה הזאת הדמיונית, היא בעצם המציאות שלי.

אז כלפי האדם יכולים להיות שני סוגי המציאות, או שהוא מדמיין את המציאות בכלים מספר אחד, או בכלים מספר שתיים. בחושים מספר אחד, או בחושים מספר שתיים. במחשבות, ברצונות, בחשבונות. אלה פשוט שתי מערכות שקיימות בנו. 

הן לא קיימות באיזו צורה אי שם בחלל, אחרי איזה כוכבים או מה, אלא בתוך האדם יש שתי מערכות. אם אדם תופס משהו במערכת מספר אחת, אנחנו קוראים לזה שמרגיש את עצמו בעולם הגשמי. אם תופס ומרגיש את עצמו כקיים דרך המערכת השנייה, אז אומרים שנמצא בעולם הרוחני. גם זה וגם זה, ודאי שרק כלפי האדם, וזה דבר מאוד מאוד סובייקטיבי, אישי, ולא מדברים על מה שקיים מחוץ לאדם.  

מחוץ לאדם אנחנו בכלל לא יודעים ולא מרגישים שום דבר. אין לנו שום אפשרות להבין מה יש מחוץ לנו. אבל המצב השני שונה מהמצב הראשון, בזה שיש בנו הרגשה אחרת. חוץ מהרגשה אין כלום. מדברים רק על ההרגשה. מהי הרגשה אחרת? הרגשה שחי חיי נצח, שנמצא בשלמות, שנמצא בהשגה המלאה בעולם שהוא חי בו, לא מוגבל.

לכן מצב מספר שתיים - העולם הרוחני, המצב הרוחני, ההרגשה הזאת שנקראת אצלנו "רוחניות", היא מועדפת על פני ההרגשה הראשונה שנקראת "גשמיות", והיא קשורה לנצח ולשלמות.

ושני המצבים האלה הם מצבים נבדלים. אי אפשר להכיר מצב אחד, אם נמצאים במצב שני. למה אנחנו צריכים את שני המצבים האלו? אף אחד לא שואל אותנו, אנחנו לא בוחרים את המצבים האלו. אם נמצאים במצב אחד, חייבים לעבור ממנו למצב השני, ושהמעבר הזה יהיה ממש ביגיעה שלנו, בהרגשה שלנו, במאמץ משלנו, מצידנו. אנחנו חייבים איכשהו להשתתף בזה.

על ידי זה שאנחנו נאבקים נגד מערכת מספר אחד, אנחנו רוכשים מערכת מספר שתיים. והמאבק הוא בהרבה רמות. אני צריך להיאבק עם הרצון לקבל הכללי שלי, שכולו הוא "האני", אני חושב רק על עצמי, הקליטה שלי של המציאות היא בזה שאני סופג את כל הנתונים שיש מסביבי, ומעבד אותם בתוכנית שהיא כולה מכוונת לטובתי. אני מוכן להשתמש בכל מי שנמצא בקרבתי, מי שאני רואה בעולם רק לטובתי, וחייב לעבור למערכת שהיא הפוכה מזה.

למה? מפני שבמאבק שלי, קודם כול יש ללמוד את המערכת שאני נמצא בה, מערכת אגואיסטית דעולם הזה, מה שנקרא, שאני תופס במציאות שאני קורא לה "העולם הזה". אחר כך אני צריך להבין שמתוך המערכת הזאת, שהיא רעה ביסודה, והיא הפוכה ממערכת מספר שתיים, ואני עוד לא מרגיש את מערכת מספר שתיים, יותר כדאי בצורה אגואיסטית לעבור למערכת מספר שתיים. ואחר כך אני מתנתק מהצורה האגואיסטית וחושב על איך לעבור למערכת מספר שתיים כבר בצורה בלתי תלויה בי, כמעט ממש, מה שנקרא אצלנו, על מנת להשפיע, ועובר.

אז אומרים שבמעברים האלו אני רוכש משהו, שאני נעשה שולט בשתי המערכות האלו, במערכת מספר אחת שאני יוצא ממנה, ואני מתחיל לשלוט עליה כי אני מגלה את כל השליליות שבה, כל החסרונות שבה. על כל החסרונות האלו אני שולט, אני מעמיד את עצמי למעלה מהם, כי הם לא שולטים עליי, בזה אני קונה את מערכת מספר אחד. וכשאני עובר ממערכת מספר אחד למספר שתיים, אני מתחיל לקנות אותה לטובתי. לא שאני נמצא במערכת מספר שתיים כמו שמלכתחילה הייתי במערכת מספר אחד, בצורה שהטבע שלי שולט עליי בצורה אגואיסטית והעולם הזה שולט עליי, והחברה שולטת עליי ואני כלום, ממש נתון בידיהם, אלא למערכת מספר שתיים, למערכת הרוחנית, אני עובר במידה שאני שולט עליה. ואז אני קונה את שתי המציאויות האלו, גם מציאות מספר אחת, העולם הזה, וגם מציאות מספר שתיים, העולם הבא.

זאת אומרת, המעבר שנעשה ביגיעה שלי, מקנה לי אפשרות ממש לשלוט בכל המציאות, גם הגשמית גם הרוחנית. ואנחנו רואים שהקושי הוא אישי כלפי כל אחד ואחד, בזה אנחנו נבדלים אחד מהשני, וכל אחד חייב לעבור את המעבר הזה ואת כל הדרך שלו בצורה אישית שלו. כל אחד יש לו קושי משלו, וקושי לא רק במאבק נגד הרצון לקבל שלו, ורכישת הרצון להשפיע, כי להתנזר מהרצון לקבל זה ממש קרב בפני עצמו וכבישת הרצון להשפיע זה גם קרב בפני עצמו.

אלא הקושי הוא גם שמציבים לנו קושי בזה שאנחנו חייבים להיות בעולם שצריכים, חייבים לטרוח בו בעבודה הפיזית, השכלית, לעמוד נגד הדעה של החברה, של המשפחה והילדים. אנחנו חייבים להתמודד גם עם כל מיני סטיגמות, כמו שאנחנו עכשיו קוראים במאמר, תורה, מצוות, בורא, נברא, על מנת להשפיע, להיות צדיק, כל מיני כאלה מילים שדוחות אותנו, שמבלבלות אותנו, שבאות לנו מהחינוך, ומקלקלות לנו את התמונה האמיתית.

זה בכוונה עשוי כך כדי שאנחנו נלבן את כל ההבחנות האלו ונברר אותן, ושנקבל באמת על כל מילה ומילה את פירושה הטהור, הרוחני, אז בהחלט זה נקרא שכבר נבין את העמקות שלה והמהות שלה.

ויש גם קושיות אחרות, חוץ מזה שיש בנו סטיגמות על המילים האלו, גם לאנשים לא יהודים, שלא שמעו על תורה ומצוות, אז יש להם כמו לנו סטיגמות אחרות, מה זה בכלל תורה, על מה היא מדברת, על הדברים שנמצאים בעולם הזה או על הרוחניות, מספרים לנו איך לעבור ממספר אחד למספר שתיים, איך לעבור בין המצבים.

או מספרים על איזשהו תהליך שקרה כאן בעולם הזה, עם איזשהו משהו, ישראל, עם ישראל. לגויים יש עוד בעיה כי החדירו בהם הרגשה אנטישמית, אז הם גם לא יכולים לקבל את הדרך הזאת, כי זה קשה להם מצד הטבע ויש להם עוד הכבדה. לכל סוג של נשמות יש עוד כל מיני תוספות של קושי להבין שיש שני סוגי מציאות ולעבור מאחד לשני. כמו שבעל הסולם אומר, זו בעיה פסיכולוגית. בעצם גם על מנת לקבל וגם על מנת להשפיע, כלפי הרצון לקבל הם דבר ניטרלי.

הכוונה לא שייכת לרצון לקבל. הבורא ברא את הרצון לקבל ללא כוונה, ולכן המהות שלנו היא רק רצון לקבל. הכוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע היא שבונה את שני סוגי המציאות, העולם הזה והעולם הרוחני. והכוונה הזאת היא לא בצורה טבעית שייכת לרצון לקבל, אלא נעשתה כבר במערכות מיוחדות ממנו.

לכן אני רוצה להגיד שביסודות שלנו אין שום הבחן בהבדל, אין שום הפרש במשהו שיותר קרוב לנו הרצון לקבל ויותר רחוק מאיתנו הרצון להשפיע, או יותר קרוב הרצון להשפיע ויותר רחוק מאיתנו הרצון לקבל. אלא מלכתחילה אנחנו נמצאים במערכת של הרצון לקבל, ולכן המערכת של רצון להשפיע, מערכת הנתינה, היא זרה לנו וממש ההפוכה מאיתנו.

אבל היא הפוכה בגלל שהכניסו אותנו בכוח לתוך הכוונה בעל מנת לקבל, אם לא היה כך לא היינו מרגישים. ואם היינו תופסים את עצמנו ללא כוונות על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, ומעמידים ממול את שתי המערכות האלו, אז היינו רואים כמה שתי המערכות האלו הן לגמרי לגמרי כביכול שוות לעינינו.

וככה באמת צריכים כך לתאר שיש מערכת דקליפה ומערכת דקדושה והנשמה נמצאת ביניהן ואז היא בוחרת מה טוב ומה רע כבר לפי קריטריון אחר, לפי הכוח העליון, בבחירה חופשית ונמצאים כמו בלשון מאזניים בכוחות שווים בימין ובשמאל.

תלמיד: אפשר להגיד שהמהות שלנו היא יותר קרובה לתכונות השפעה מאשר לרצון לקבל, מכיוון שהמהות שלנו האמיתית, הנשמה, היא קרובה לבורא, שזה תכונת ההשפעה, והרצון לקבל הוא רק פיקציה לתהליך מסוים שצריכה לעבור הנשמה.

הרצון לקבל בעצמו הוא לא שייך, לא למערכת הקדושה ולא למערכת הקליפה. הרצון לקבל זה פשוט חומר שאתה יכול להשתמש בו איך שאתה רוצה. ונבראו שתי מערכות שלהבדיל ביניהן, לקשר ביניהן, לעשות ביניהן פעולות של חיכוך, של מין השוואה, מתוך זה יהיו לנו הבחנות חדשות. אנחנו לא שייכים לא למערכת קליפה, לא למערכת קדושה ולא שייכים לרצון לקבל. אנחנו מתוך כל אלו בונים משהו חדש לגמרי והמשהו החדש לגמרי הזה ייקרא "אדם", זה ייקרא אני.

תלמיד: אבל אנחנו מחפשים את הזיהוי, את הזהות.

הזהות שלנו בכלל לא בזה, לא בשום דבר מזה. אפילו שכביכול אנחנו רוצים לשייך את עצמנו, כמו שכתוב אחר כך, שרוצים לשייך את עצמנו למערכת הקדושה, למערכת קו ימין, זו רק הפעולה, אבל מה שנוצר על ידי הפעולה זה מציאות חדשה - מה שנקרא מסך ואור חוזר, שלא היה קודם ושייך רק לנברא. זה הנברא בעצם, כי כל יתר הדברים הם על חשבון הבורא.

אנחנו אומרים שמלמעלה למטה מה שבא זה על חשבון הבורא. מלמעלה למטה זה מערכת הקדושה, מערכת הקליפה, רצון לקבל, והכוונות שאתה רוצה, או ממערכת הקליפה על מנת לקבל, או ממערכת הקדושה על מנת להשפיע, כל הדברים האלו הם נתונים מלמעלה. ואז מה שקורה לנו מזה שאנחנו משתמשים נכון, או לא נכון, או איכשהו בכל הנתונים הללו, אנחנו על ידי הנתונים הללו יוצרים כלים אחרים, כלים חדשים, משהו שלגמרי לא היה קודם והמשהו הזה שלא היה קודם הוא נקרא "הנברא".

תלמיד: האם אפשר לזהות את עצמנו בלי לזהות, להגדיר את מה שאנחנו קוראים אנחנו, או עצמנו, בלי הרצון לקבל ובלי הרצון להשפיע וכולי, יש דרך לזהות את זה, להכחיש את זה?

"אנחנו" זה נקרא כלי שנבנה על כל הנתונים שהשתלשלו מלמעלה למטה. הכלי הזה נקרא אור חוזר. כוונה על מנת להשפיע זה אנחנו, כוונה. נראה לנו שכוונה זה משהו שלא קיים, איזשהו מין ענן, עשן, בועה שאין לה שום מציאות, אבל זה כוח אדיר, שהוא בעצם אותו דבר כמו שיש לבורא.

לבורא אין רצון לקבל, לבורא אין כל המציאות הזאת של מערכת השפעה, מערכת קבלה, זאת אומרת קליפה וקדושה. אין לבורא כלום חוץ מרצונו להיטיב לנבראיו, שזאת כוונתו, לברוא את הנברא ולהיטיב לו, זאת הכוונה שלו. ומה שאנחנו בסופו של דבר בונים, אנחנו בונים על פני כל הנתונים שלנו חומר וכוונות שבו, ועל מנת לקבל ועל מנת להשפיע, אנחנו בונים את הכוונה שלנו, שנקראת אור חוזר.

מהבורא יוצא לנו אור ישר, כוונתו להיטיב לנבראיו. ומאיתנו יוצא כאילו אור חוזר, שכוונתנו ליהנות לבורא, והדבר הזה הוא מעל כל הנתונים. זאת אומרת אנחנו מייצבים, מולידים, יוצרים משהו חדש. לכן ככל שהאדם מתעלה מעל החומר, ככל שהוא על ידי כל הנתונים מזדהה עם הכוונה, עם איזשהו חץ לכיוון לקראת הבורא, בזה נמצא הוא, מהותו האמיתית.

תלמיד: זאת אומרת שכל התהליך שאנחנו עוברים הוא בעצם תהליך ההולדה של האדם.

כן, זה תהליך הולדת האדם. לכן אנחנו צריכים לראות את כל הנתונים הללו שאנחנו צריכים אותם. המערכת העכשווית דעולם הזה והמערכת הרוחנית, העולם הרוחני, והמעבר ביניהם עם כל הקשיים שבעולם הזה, עם כל הקשיים שבעולם ההוא שאם לא משתמשים בנתונים הללו אנחנו לא יכולים לבנות את המשהו החדש הזה. לכן יושבים אנשים שחייבים לחדור ולהגיע למטרה איך שלא יהיה, אבל תראה איזה הפרעות ממשיות יש בדרכם.

קראת עכשיו מאמר שכולו כתוב בצורה רק לבלבל אותנו. כל מילה, כל משפט, "אמונה למעלה מהדעת", "תורה ומצוות", ולאף אחד מזה אין שום מחשבה נכונה, וזה רק בגלל שדווקא לעבור דרך כל המוקשים האלו, אנחנו מגיעים לליטוש, ואז נוצר אור חוזר, אז אנחנו תופסים את הכיוון הנכון. אי אפשר לקבל אותו אם לא על ידי ההפרעות האלו.

תלמיד: רב"ש כותב, "כי אפילו שהוא רואה, שהוא לומד שלא לשמה, מכל מקום המאור שבתורה מחזירו למוטב. היינו, שעל ידי המאור הוא מקבל את חשיבות התורה". האם התיקון נעשה על ידי מתן חשיבות?

בין להימצא במערכת האחת, הגשמית, ובין להימצא במערכת השנייה, הרוחנית, יש אמצעי שמעביר אותנו מזה לזה. האמצעי הזה באמת צריך להיות משהו ששייך לשני העולמות, ושיהיה לו כוח להיות מעל העולם הזה, להוציא אותי כביכול מהעולם הזה.

מה זה להוציא אותי מהעולם הזה? אתה רואה גם איזה מילים אלו. זאת אומרת, זה חייב להיות כוח ששולט במערכת הפנימית שלי. אני קולט את המציאות בצורה שאני סופג אותה בתוכי, חושב לטובתי, ואת כל הכוחות מקבץ בתוכי, כך שאני רואה את המציאות ואת העולם ואותי בו בצורה מיוחדת, זה נקרא אצלי "העולם הזה". לכן צריכה להיות מערכת עם כוח שהיא תהפוך את כל הקליטה שלי, את המחשבה שלי, את היוצרות שבי, להפוך.

מה זאת אומרת לעבור מכאן לכאן? אני לא עובר ממקום למקום, אלא בי, הקליטה שלי הופכת להיות לא כמו שקודם, הרגשות שלי פועלים לא כמו שקודם, אלא המחשבה שלי עובדת לפי תוכנה אחרת, זה נקרא שעברתי ממצב א' למצב ב'. יש איזה מין כוח שמחליף לי את כל הפנימיות, את כל התוכנה שלפיה אני עובד, פועל. התוכנה הזאת היא לא רק מה שאני מרגיש, כמה אני מרגיש, לאיזו עמקות אני מרגיש, כמה אני מכיר את עצמי, עד איזה עומק שבי אני יורד בלהכיר את עצמי, אלא ההתחלפות בי צריכה להיות ממש לכל העומק שלי, איפה שאני אפילו לא מגיע עם הכרה עצמית.

הכוח הזה שמחליף לי את הפנימיות שלי, שאז את המחשבה, את החשבונות, את הכול אני כבר מתחיל לעשות אחרת, הכוח הזה נקרא "אור", או "תורה". וודאי שהכוח הזה מתחיל לטפל בי במצב העכשווי, כשאני נמצא בעולם הזה, וכשהוא גומר את הטיפול שלו זה נקרא שאני כבר נמצא בעולם הבא, בעולם הרוחני, במצב השני.

זה נקרא ש"כי אפילו.. שהוא לומד שלא לשמה". כשאני משתדל לעשות כל מיני פעולות לצאת ממצב הא' שלי למצב הב', מגשמיות לרוחניות, ואת מצב הב' אני רוצה עדיין בצורה הגשמית, זאת אומרת לטובתי, ועם התוכנה הראשונה ליישם את המצב השני, כי אין לי ברירה התוכנה עוד לא התחלפה, בכל זאת הכוח הזה כבר פועל, מתחשב בזה, כי הוא בונה לי את כל ההכנות האלו, והוא כבר פועל מספיק במצב שלי ומחליף את התוכנה.

זה דומה מאוד לתוכנה שבמחשב. אני פשוט חושב אחרת, מתחשב בסיבות אחרת, יש לי מטרה אחרת, יש לי איך להגיע אליה אחרת.

תלמיד: למה הסוויץ' הזה בין הכוונות הוא על ידי חשיבות?

למה הסוויץ' הזה בין הכוונות על מנת לקבל לעל מנת להשפיע, בין תוכנה מספר אחת לתוכנה מספר שתיים, הוא בעצם קופץ על ידי החשיבות? כי הוא צריך לקפוץ בהחלטה שלי. אני כביכול מחליף את התוכנה הפנימית שלי, של קליטת המציאות, של ראיית המציאות.

להעביר את הסוויץ' אני יכול רק בזמן שמצב מספר שתיים יהיה בעיניי יותר חשוב ממצב מספר אחת. זה נקרא שאני כל הזמן צריך לדאוג לחשיבות הבורא, לחשיבות הרוחניות, לחשיבות על מנת להשפיע. במילים אחרות אני חייב לדמיין לעצמי באיזושהי צורה שמצב מספר שתיים הוא פשוט הכרחי בשבילי, אחרת המצב שלי הוא כמוות לכל דבר. ולזה מגיעים על ידי מה שהוא קורא "המאור המחזיר למוטב". שבכל זאת יש איזה מין כוח שנותן לי את היסוד לזה, בונה בי הכנה לזה שאני כך אחשוב.

למה הוא נקרא "למעלה מהדעת"? למה הוא נקרא "נס"? בגלל שיש התהפכות, יש חתך בין המצב הראשון למצב השני. ובאמת הכוח הזה שפועל מעליי, הפעולה שלו אליי נקראת "נס", כי לעבור ממספר אחת למספר שתיים זה קורה על ידי הכוח השלישי, על ידי התורה, על ידי המאור, הבורא בעצמו עושה את זה, הכוח העליון ביותר שלא שייך לשתי המערכות.

תלמיד: אבל מה הדבר הזה שנשאר, שאחרי ההתחלפות הוא אומר לך בהרגשה שזה מה שרצית, למרות שזה לא מה שדמיינת, למרות שזה לא מה שבנית, שלא התייגעת בשבילו? למה כשזה נוגע בהרגשה זה מורגש שזה הדבר הנכון? מה הדבר שנשאר?

כשאדם עובר ממערכת הפעלה גשמית למערכת הפעלה רוחנית, נשאר בו רק העובי הבהמי שלו, דומם, צומח, חי. המדבר שבו, האנוש האגואיסטי שבו התחלף לאנוש אלטרואיסטי, והגוף לא. הגוף ששייך לחי, ופחות מזה לצומח, ופחות מזה לדומם, נשאר לפי החומר שהוא סופג, ויש בו תהליך ששייך עדיין למערכת מספר אחת. רק כשאדם מת, נפרד מהגוף הבהמי שלו, אז אין כאילו קשר בין גוף לנשמה, ואנחנו עוד צריכים לראות מה זה הקשר הזה. נעלמים ממנו רצונות שהוא קורא להם רצונות גופניים, שזה גם דמיון. כאילו שיש לנו גוף ואני פועל לפי הגוף הביולוגי. כך אנחנו מדמיינים את עצמנו וזה ממש חלום. אז כשאדם גם מזה מתפטר, מהחלק הדמיוני הזה, אז הוא בהחלט נעתק למציאות אחרת.

על זה אנחנו לא מדברים בקבלה, על הנשמה ללא קשר לגוף הגשמי אנחנו לא מדברים. אנחנו מדברים, כמו שבעל הסולם כותב בהגדרה מה זה חכמת הקבלה, "גילוי אלוקותו יתברך, לנבראיו בעולם הזה".

תלמיד: במערכת הפעלה מספר אחת, אם מגיע תענוג מספיק גדול, לא משנה מה היה קודם, אז אני נסתם, לא אכפת כלום. מערכת הפעלה מספר שתיים נותנת לי עצמאות מהשעבוד הזה לתענוג. אם התייגעתי נגיד ארבעים שנה כדי להגיע למערכת הפעלה מספר שתיים, ברגע הזה שמגיעה מערכת הפעלה מספר שתיים, אני מקבל משהו שבחיים לא דמיינתי. מה שם גורם לי להבין שזה הדבר הנכון? כי אני קיבלתי משהו שלא רציתי, משהו שונה לגמרי. מה הדבר הזה שקיים שאומר זה מה שהתייגעת בשבילו?

השאלה שלך היא כך, כשאני עובר למערכת מספר שתיים, איפה אני רואה קשר בין היגיעה שלי לעבור למערכת מספר שתיים, לבין מה שעכשיו רכשתי?

תלמיד: אני דמיינתי משהו אחר לגמרי.

אתה דמיינת משהו אחר לגמרי, זה נכון, זה דבר אחד. דבר שני, אז אתה רואה במערכת מספר שתיים, שכדי להתפתח בה אתה הכנת אליה את הפעולות הקודמות. את הפעולות הקודמות שלך אומנם עשית ללא שום הבנה, ממש בהיסח דעת, כמו תינוק, אבל עכשיו כשאתה מסתכל עליהן, אתה רואה שעבדת באמת בדבר רציני מאוד. אומנם נגעת בהן כמו תינוק, ללא שכל, ללא הבחנות, אבל היית בכל זאת במערכת מאוד מאוד חשובה, נצחית. הנגיעה שלך במערכת הזאת נקראת "זדונות ושגגות", ואתה עובד עליהם.

כשאתה עובר ממערכת גשמית למערכת רוחנית, למרות שאלו שני סוגי מציאות, אבל גם במערכת הגשמית אתה נוגע באותם הרצונות וההבחנות שתעבוד איתם אחר כך במערכת הרוחנית, רק שאתה לא מבין במה אתה נמצא.

תלמיד: הרצון עצמו הוא בחומר או בכוונה שלי?

נניח עכשיו, האם אתה יודע איפה אתה נמצא, במה אתה נמצא, במה אתה נוגע, מה אתה עובר? שום דבר, זה כמו חוסר הכרה. אבל בחוסר ההכרה הזה אתה קופץ כביכול מרצון לרצון, מפעולה לפעולה. איך? ככה, אתה לא יודע. כשתעבור על כל תר"ך הרצונות שלך, אתה כבר תרגיש אותם במצב שתיים כמערכת הקליפה. עוד אין לנו תמונה ברורה, קלה, כך שנוכל לפתוח אותה לכולם ושכולם יבינו. לאט לאט.

תלמיד: אמרת שהמאמר כתוב בצורה מבלבלת.

לא רק המאמר כתוב בצורה מבלבלת, אמרתי שכל החומר שאנחנו מקבלים הוא כתוב בצורה נוראית. כי אפשר היה לכתוב אותו בצורה מאוד פשוטה. קודם כל, לא להכניס לנו בחינוך כל מיני סטיגמות כלפי מילים שאותן אנחנו משייכים למשהו שקורה בעולם הזה. בשביל מה לי תורה ומצוות, כשרות, כל מיני חוקים, אפילו בורא נברא, או הקב"ה, כי כשאני קורא דברים כאלה, אני כבר מדמיין שאני נמצא במאה שערים או בבני ברק, ויש לי כבר תמונה כזאת שאני לא יכול להפטר ממנה. וכך זה בעצם חוץ מספרי קבלה ממש נקיים משפת התנ"ך.

למה בכל זאת הם לא כתבו בשפה נקייה לגמרי, אלא הם כתבו את זה בצורה כזאת? בגלל שהאדם שמתקדם ומגיע לרוחניות, כל המילים האלה מתחילות לאבד את הציור הגשמי שלהן, את הצביון הגשמי, והן מתחילות להיראות בצורה אחרת. אחרי כל מילה הוא כבר רואה יותר רוחני מאשר גשמי, יותר ויותר רוחני, ופחות ופחות גשמי, עד שכל מילה מתחילה להצביע על השורש שלה ולא על הענף. כך זה אם האדם בעצמו עובר מענפים לשורשים. אבל למתחילים זאת באמת בעיה גדולה.

תלמיד: האם המעבר הזה הוא באמת קפיצה, התעוררתי בבוקר ואני בעולם אחר?

האם המעבר ממערכת למערכת הוא קפיצה כמו שאתה קם בבוקר ליום חדש? אומרים שכן, זה בהיסח דעת, שהיציאה ממצרים הייתה בבריחה, בחיפזון, באופן פתאומי. מה זה פתאומי? "פתאומי" הכוונה היא שאין לך לזה שום הכנה ואתה יכול לשער מראש שעכשיו או בעוד כמה זמן זה צריך לקרות. כמו מינכהאוזן, הוא היה מתכנן שמחר בשעה עשר מעשה גבורה. אין דבר כזה, אתה לא יכול להגיד את זה מראש.

תלמיד: כתוב במאמר, שהסבל הוא הגורם להתפתחות, ואם לא היה הסבל לא הייתה התפתחות. איך עובד המנגנון הזה של הסבל?

הסבל גורם להתפתחות מפני שזה סימן שהכלי שלנו נמצא במצב לא מושלם, לא מלא. זה לא חשוב אם זה כלי בעל מנת להשפיע, או כלי בעל מנת לקבל, כלי שלא מלא מרגיש חוסר מילוי, ולחוסר מילוי אנחנו קוראים "סבל", אצלנו זה מורגש כך ברגשות שלנו. יוצא שסבל הוא סימן שהכלי לא מלא.

יש לנו בעיה, אנחנו לא מבינים שכלי אפשר למלא רק על ידי כוונה. הרצון עצמו לא יכול למלא את עצמו, על הרצון היה צמצום. וככול שאשתדל לעבוד רק עם רצון, אני לא אתמלא אף פעם, כי מעל הרצון רוכב צמצום, ואם אני לא אעקוף את הצמצום, הכלי לא יתמלא. אני יכול לרוץ עם הכלי הזה חצי ריק או כמעט כולו ריק לאלף ברזים, אבל זה ממש כמו שיש מכסה על הכלי ואף טיפה לא נכנסת בו.

זה נקרא אצלנו "הכרת הרע", שאני מתחיל להבין שעל הכלי שלי יש מכסה, ואני צריך את המכסה הזה לבטל, ואז אני יכול להתמלא. אני צריך לעזוב את הטיפול בכלי ולהעביר את הצמצום מהכלי. הצמצום עובר על ידי מסך, ואם יש לי מסך, אז אני יכול להזיז את המכסה מהכלי. זה מה שקורה עם המסך. במידה שיש לי אור חוזר, באותה מידה הכלי נפתח, ואז אני יכול להתמלא.

הבעיה היא, שאנחנו לא תופסים שהכוונה היא האמצעי למילוי הכלים. עד שהאדם מחכים ובא להבחנה הזאת זה ממש לוקח הרבה זמן.

תלמיד: איך אפשר לזרז את התהליך שבו אתה מבין שיש כזו סתימה מעל הכלי מלמעלה, שהוא חסום?

בדרך כלל אנחנו מגיעים להרגשה של סתימת הכלי בצורה טבעית. אי אפשר להגיע לזה אחרת, אלא רק בהתפתחות של אלפי שנים, מגלגול לגלגול. למה אני כאן לא יכול לזרז את זה? כי אני חייב לעבור על כל הכלי שלי, על כל המבנה שלו מדומם, צומח, חי, מדבר, עד שאני מגיע למצב שאני מתייאש מלמלא אותו במשך כל הגלגולים, ומגיע למצב שאני רואה שאני נמצא בחוסר תקווה למלא אותו טוטאלית.

מדברים על הרצון, לא מדברים על חומריות, שיכול להיות לאדם רכוש של כל העולם, זה לא חשוב, מדברים על סיפוק, על הכלי שלו. כדי להגיע לזה הוא צריך לעבור בצורה מאוד איטית על כל רצון ורצון שבכלי, מזה אין מנוס. כל האנושות חייבת לעבור את התהליך הזה כמו שזה בגשמיות, כך בצורה גשמית היא חייבת לעבור את הדברים האלה. אם אנחנו רואים אנשים שכבר משתוקקים לרוחניות, אם באמת הם משתוקקים כבר לרוחניות, אז סימן שהם עברו כבר את כל הגלגולים וניסו למלא את הכלי שלהם בכל מיני צורות רגילות. זאת אומרת, ניסו למלא אותו למרות הסתימה הזאת, המכסה הזה, צמצום א' שרוכב על הכלי.

מזה שהם מיואשים, מתוך זה הם כבר מתחילים איכשהו להיות מוכנים, להבין שיש שיטה אחרת לגמרי, כלי אחר, אמצעי אחר, הם כבר מוכנים לזה. לא שאנחנו מבינים מתוך זה שמיואשים לאחר שניסינו למלא את הכלי הזה ולא יצא, מזה אנחנו לא מגיעים לשיטה חדשה, אלא השיטה החדשה הזאת בכל זאת מגיעה אלינו מלמעלה, מהנקודה שבלב.

מה היא הנקודה שבלב? הנקודה שבלב היא "ניצוץ מהשבירה", ניצוץ מהמסך, ניצוץ מהכוונה על מנת להשפיע, תכונת הבינה. מזה אנחנו מתחילים להבין שכנראה על הכלי שלנו יש סתימה, ולכן כלום לא עזר לנו, ואנחנו צריכים סוג אחר לגמרי של מילוי, של יחס למילוי, של אמצעי. מתוך הניצוץ הזה אנחנו מתחילים איכשהו להבחין בזה, כי זה ניצוץ מהכוונה להשפיע, כלומר הוא בדיוק נגד הסתימה, נגד המכסה.

הניצוץ הזה כביכול בא לעזור לי להבין שעל הכלי שלי יש מכסה ואי אפשר להתמלא מזה, ובכלל הוא פסול מלהתמלא. אלא המילוי הוא כנראה מעליו כאור חוזר, כי הוא ניצוץ מאור חוזר. ואז אני כביכול עוזב את מילוי הכלי, אני לא צריך את כל הרצון לקבל הזה שהתגלה בי בכל מיני צורות משך אלפי שנים, אלא אני עכשיו מתחיל מעליו, על ידי הניצוץ הזה, לראות איך אני יכול להיות עם כלי אחר. זאת אומרת, הכלי הרוחני נבנה על פני, למעלה מהכלי הגשמי, שזה כבר למעלה מהמכסה הזה, שם זה מסך ואור חוזר, ובנפח של אור חוזר מתגלה לי רוחניות.

תלמיד: אתה מדבר על שני דברים, על מילוי חומרי ואחריו הסיפוק. ההתייאשות מגיעה מזה שהמילוי החומרי ישנו אבל אני לא משיג את הסיפוק. השאלה, מתי האדם מבחין בחוסר סיפוק הזה, האם זה בתהליך של אלפי השנים האלה, או שזה מצטבר ובסוף הוא מגיע להכרה הזאת?

בכל אלפי השנים האלה, בכל הגלגולים האדם מרגיש שהוא נמצא בייסורים, אבל לעשות מזה את הסיכום הנכון, הוא יכול רק כשמגיע לו הניצוץ, הנקודה שבלב. לפני זה הוא רק מתייאש ושוב רץ, במחויב הוא רץ שוב ושוב. רגע לפני שמחדירים בו את הנקודה שבלב, הוא לא יכול לפנות למשהו שהוא למעלה מהכלי שלו, מהרצון לקבל שלו, הוא לא מסוגל.

וגם אתה, ככול שתרצה להשפיע עליו, לא תוכל להשפיע. אתה יכול אולי בכל מיני צורות לזרז לו את התהליך. אם הוא נמצא כמעט בסוף ההתפתחות כמו הרבה אנשים היום בעולם הזה, אז על ידי זה שהם יקראו, ישמעו, הם יגיעו מהר יותר לשלב האחרון של ההתפתחות, עד שיקבלו את התגלות הנקודה שבלב בהם.

אבל אם אין לאדם נקודה שבלב, לא יעזור שום דבר. הוא לא יוכל לקלוט את הרעיון הזה שאפשר להתמלא מעל הכלי שלו. כי אנחנו פועלים בסך הכול ממה שיש בתוכנו, לכן אין כפייה ברוחניות מצד אחד. ומצד אחר, אנחנו בכל זאת מחויבים בחינוך.

זאת אומרת אתה חייב לעזור לאדם להתפתח. אתה לא יודע ולא יכול לבדוק עם איזה חיישן מה זה, למי יש ולמי אין נקודה שבלב, אין לך כמו מדחום כזה, מד נקודה שבלב. אבל לתת דוגמה, לתת חינוך, לתת רקע כללי אפשר, ובזה מזרזים את ההתפתחות הכללית. אבל אף אחד לא ישמע אם אין לו נקודה שבלב, וכל אחד ישמע במידה שהיא מתגלה לפי שורש הנשמה שלו מאדם הראשון.

יכול להיות שיושבים כאן היום אנשים שבעוד חודשיים לא ישבו, או בעוד חצי שנה, או בעוד שנתיים. זאת אומרת, בהתאם לאיזו דרגה האדם שייך אז הוא יתמלא ושוב ישלים את זה בצורה אחרת, בעוד גלגול, בעוד הזדמנות.

תלמיד: מהו החינוך הזה?

החינוך הזה הוא הפצה, גילוי. זאת אומרת, חכמת הקבלה היא, "גילוי אלקותו ית', לנבראיו בעולם הזה". את הרעיון הזה לגלות את האלוהות לכל נברא בעולם הזה, אתה צריך להביא בצורה גשמית לפני כל אחד ואחד. ואתה צריך להסביר, למה הוא, בשביל מה הוא, על מה הוא עונה, מה הוא נותן. שזו המטרה שבשבילה נברא העולם, שאנחנו בתוכו, וכל המאורעות שחלים עלינו הם רק כדי להביא אותנו לזה. בזה אתה מסייע לאדם להתקדם למטרה, מונע ממנו התפתחות על ידי הייסורים.

תלמיד: ברגע שנפתחת לנו הנקודה שבלב אנחנו מתחילים בדרך מסוימת, חיים בחברה, מתחילים ללמוד, יש כמובן עדיין את כל הקשיים עם המשפחה, החברה. אבל מתי מתחילה היגיעה ללכת בדרך הזאת, כמה בחירה יש לנו ללכת בדרך הזו, או שברגע שנפתחה הנקודה שבלב למעשה הבחירה היא לא שלנו?

הבחירה מתחילה להיות מרגע שהנקודה שבלב מתחילה לעבוד בנו והלאה. לפני שיש נקודה שבלב אנחנו נמצאים תחת מערכת אחת דעולם הזה, ואם יש לך רק נתון אחד, תכנית אחת במכונה שלך, אתה לא יכול לעשות כלום. אם יש לך כבר שתי תכניות, מערכת גשמית ומערכת רוחנית שאיכשהו דרך הנקודה שבלב כבר מתחילה לדבר בך, אז משתי המערכות האלה כבר יש לך התנגשויות בין שתי המערכות, וזה מביא לך אפשרות לקבוע את הבחירה שלך. בחירה היא כשיש שני נתונים ואתה בוחר. על פי מה אתה בוחר, איך אתה יכול, איפה החופש, זה כבר נושא אחר, אבל בכל זאת, מהנקודה שבלב והלאה מתחילה להיות בחירה.

בעל סולם כותב במאמר "בחירה חופשית", "מאמר החרות", שהבחירה שלנו היא רק בסביבה. זאת אומרת, לאדם יש מתוך עצמו נתונים, יש לו תוכנה, או שתי תוכנות, לא חשוב מה, אבל זו לא בחירה. אתה צריך להכניס בתוך המערכות האלה עוד איזה נתון שלישי, שלפיו שתי המערכות האלה עכשיו יתמודדו ביניהן. הבחירה שלך היא איך תעמיד אותן אחת כנגד האחרת, זאת אומרת לאיזו מערכת אתה תיתן יתר כוח. איך תעשה את זה? מבפנים אתה לא יכול לעשות כי מבפנים אתה כבר מתוכנת, שתי המערכות, באיזה יחס ביניהן, הכול כבר נמצא. אתה צריך להביא מבחוץ, בבחירה חופשית שלך לקחת מבחוץ איזה כוח ולהכניס אותו גם פנימה, והנתון הזה כבר יקבע ממש את העצמאות שלך, את העצמיות שלך.

אומרים שאת הנתון החיצוני הזה שאתה יכול לקבוע ניתן לקחת אותו מהחברה, מצד ג'. איך? הרי החברה יכולה לספק לך כל דבר שתרצה, אז אתה בוחר איזה דבר אתה רוצה לקחת מהחברה. את הכוח הזה אין לך, יש את הכוח הזה בחברה, אתה צריך לשלם כביכול לחברה ביגיעה, בהשתתפות, כדי לקבל ממנה כוח כזה שיעמיד את מערכת מספר שתיים, את הנקודה שבלב, כך שתהיה גבוהה יותר ממערכת מספר אחת הגשמית, ואז תתפתח לכיוון הרוחניות. זאת אומרת יש לנו רק בחירה אחת, דרך החברה להגביר את הנקודה שבלב על פני הרצון לקבל. ואין לי מאיפה לקחת את הכוח הזה, חוץ מבחוץ.

תלמיד: לשתי המערכות יש עצמאות לעצמן, מה נשאר לאדם לעשות עם הרצונות האלה כדי להשוות אותם, איך ללכת? המערכת היא מערכת גשמית, אם הוא בחר בדרך רוחנית והוא מתחיל להפעיל את הרצונות שיש בו, אז מה נשאר לך לעשות עם הרצונות האלה?

זאת אומרת, אחרי שאדם בודק ורואה ממה הוא כלול, איך הוא מתקדם הלאה?

תלמיד: כן.

הוא משתמש במערכות האלה ומתקדם, בשתיהן. אלא מה השאלה?

תלמיד: יש רצונות שמגדילים אותו ויש רצונות שהוא רואה שזה שייך לגשמיות. איך להתייחס לזה ואיך לזה?

אפילו שאדם מתקדם לרוחניות, יש לו גם רצונות ששייכים לגשמיות. איך הוא צריך להתייחס אליהם? הוא צריך להתייחס אליהם בצורה פשוטה. אנחנו בינתיים נמצאים ברצונות דומם, צומח, חי, זה נקרא רצונות גשמיים ממש, שיש בנו כמו בכל הטבע. בתוך הגוף שלי יש חלקים שהם דומם, יש בי חלקים שהם צומח, ויש בי חלקים שהם חי.

כך זה גם בתוך הרצון שלי. יש רצון ששייך לדרגת דומם וצומח וחי. נגיד הרצון שלי הוא כמו רצון של כל בהמה, לאכול, לשתות, לישון. אני צריך מין, אני צריך משפחה, אני צריך איזה מקום שיהיה בית. איזו להקה, משפחה, אני צריך את כל הדברים האלה מפני שאני בנוי בצורה כזאת. על הדברים ששייכים לדומם, צומח וחי, על קיום הבהמי מה שנקרא, בנו, כתוב שאני צריך לתת לזה בדיוק המידה שהקיום הזה דורש. לא לצרף לזה רצונות אנושיים כמו לכסף, כבוד, מושכלות אלא לספק לגוף שלי את הדברים הבהמיים שהוא צריך.

אני צריך לאכול, לשתות, להיות במשפחה, וכן הלאה, חייב. אם אני מתקדם בצורה רוחנית אני חייב לכל הדברים האלו להתייחס כמו לאמצעי שאני חייב למלאות את הרצונות האלו.

מה שמעל זה, הרצונות שכבר לא נקראים "בהמיים" אלא "אנושיים", אנושיים זה מה שיש לאנוש, לדרגת אדם בעולם הזה, כסף, כבוד, מושכלות. את כול הרצונות האלו אני חייב כבר לעלות לדרגת תשוקה רוחנית.

ההיסטוריה שאני עברתי, כל הגלגולים שאני עברתי, כל הלימוד שאני עברתי על עצמי, זה לראות שעל ידי כל מיני נטיות שיש בי, קנאה, תאווה וכבוד, שדרכם אני רציתי להגיע לכסף, כבוד, מושכלות, לא עזרו לי למלא את הכלי האנושי שלי. על בהמיות אני לא מדבר, אני חייב לאכול ככה או ככה, אני חייב שתהיה לי משפחה, בית. אני מדבר רק על אנושיות, אז מהרצונות האנושיים אני התייאשתי, ועל פני הרצונות האנושיים אני בונה את היחס לרוחניות.

הרצונות הבהמיים שלי, הבהמה שבי, כמו לבהמה. אם הייתי חי בג'ונגל כמו בהמה, היו לי אותם רצונות גם כך, לא חשוב באיזו מערכת אני קיים, רוחנית או גשמית, אפילו בגמר התיקון, אותם הרצונות אני חייב למלא. אני חייב לתת לגוף שלי קלוריות, אני חייב לתת לו מנוחה, הוא זקוק להיות במשפחה, עם ילדים, עם אישה, אלה דברים טבעיים, שאותם אני חייב לספק לו.

תלמיד: זאת אומרת שאת הרצונות האנושיים שלי אני צריך לפתח בחברה הנכונה?

כדי להשתמש ברצונות האנושיים שלי בצורה הנכונה, לכיוון הנכון לרוחניות, אני צריך חברה נכונה סביבי, כי הרצונות האנושיים מופעלים על ידי החברה, כסף, כבוד, מושכלות, אני תופס מהחברה. למה להשתוקק, באיזה צורה להשתוקק, מה הדברים החשובים בחיים שלנו, החברה מכתיבה לי הכול.

אז אני צריך חברה שתגיד לי שכסף, כבוד, מושכלות, זה טוב אם אני משתמש בהם לכיוון ההתקדמות הרוחנית, לדרגה יותר גבוהה, נצחית, שלמה, בשביל זה אני צריך חברה. מה שאין כן לסיפוק הרצונות הגשמיים, אני לא צריך חברה. גם אם אני חי בג'ונגל אני רוצה לאכול לשתות, ולא אכפת לי שאני אוכל אוכל מרוקאי, או אוכל רוסי, או תימני, זה לגמרי לא שייך לעבודת ה'. מה שאין כן, השתוקקות לכסף, כבוד, מושכלות, איך להשתמש בקנאה, תאווה וכבוד, התכונות האנושיות, זה כבר באמת תלוי בחברה.

תלמיד: מה זה להשתמש עם כסף, כבוד, מושכלות, בצורה נכונה לכיוון הרוחניות?

מה זה להשתמש בכסף, כבוד, מושכלות, לכיוון הרוחני? להפוך את הכסף לכיסופא, ואת הכבוד לכבוד ה', ומושכלות להשגת הבורא.

תלמיד: האם זה על ידי קנאה, תאווה, וכבוד?

זה על ידי קנאה, תאווה וכבוד. אני מסתכל על החברה שלי שנמצאת לידי, על ידי קנאה בהם, ותאווה למה שיש אפילו כביכול אצלם, ויש להם כבוד שמיים כאילו, וזה מתחיל להשפיע עליי. על ידי כל הנטיות השליליות שלי כאילו, אלה נטיות של הרצון לקבל כלפי החברה, קנאה, תאווה וכבוד, אני משתמש בהן כדי להפוך את הנטיות או הרצונות של כסף, כבוד, מושכלות, לשלוש השגות רוחניות.

כסף שעל ידו אני קונה כל דבר, אני הופך אותם לכיסופא, כיסוף, כיסוי, מסך, שעל ידו אני משיג את הכול, כמו הכסף בעולם הזה כך על ידי מסך בעולם הרוחני. כבוד על ידי זה שאני שם את ההשגה הרוחנית, הבורא, שזה הדבר הגדול ביותר שכדאי אליו להשתוקק ולהשקיע, ולא הכבוד בעולם הזה כלפי כסף, כבוד, מושכלות. ומושכלות שמתוך זה אני כבר לא משיג מושכלות בעולם הזה אלא מושכלות עליונות שאני מגיע לדרגת הבורא, אני מכיר אותו, מחשבת הבריאה, תכנית הבריאה, עוטף את כל המציאות, מגיע לשלמות.

תלמיד: לכל אורך המאמר יש את ההשוואה שהייסורים דוחפים את האדם לרוחניות. במציאות האדם בודק גם את הצדק, גם דברים בצורה מוסרית. שואל את עצמו למה קורה לו מה שקורה לו. אם הוא מגיע למסקנה שזה לא צודק, "צדיק ורע לו" וכולי, הרבה פעמים בהיסטוריה של האנושות זה דוחף אנשים החוצה מרוחניות.

אתה אומר שאם אדם מסתכל על החיים שלו, ואומר שהחיים שלו באמת לא מתנהלים לפי הצדק, לרשעים יש כל טוב, הצדיקים מסכנים, דפוקים והכול שקר. זה כביכול נותן לו פתחון פה כלפי כל המערכת הזאת, ובעל המערכת כאילו. נכון מאוד, בעולם שלנו אין לנו שום הצדקה להגיד על הבורא שהוא טוב ומיטיב. בכלל אם הוא נמצא אז אין מישהו יותר גרוע ממנו. מי עושה את הכול, ומי מפעיל את הכול אם לא הוא, ותראה באיזו צורה. אם אתה היית במקומו לא היית עושה רע כמוהו, קצת פחות. איפה רחמנות, איפה התחשבות?

תלמיד: זה הכי בולט.

כן. זאת אומרת אנחנו צריכים להבין מה אנחנו צריכים להשיג על ידי זה, למה הוא עשה כך? שום דבר לא נברא סתם. מזה שאנחנו מגיעים דרך בלבול, ובאמת דרך התרעמות עליו, יש בזה כנראה משהו טוב, עד כדי כך שאנחנו מגיעים לשנאה ואחר כך לאהבה. שנאה ממש זה לא, כמה שעות ביום אני חושב על איזה שונא שלי בעולם הזה ולא על הבורא. הרי הוא שונא אותי הרבה יותר מאיזה שכן, סך הכול השכן גם מסובב על ידו.

זה שאדם קופץ הלוך חזור, לא רוצה - כן רוצה, עושה מעצמו גבר, אני בעצמי אתגבר, אלה דברים שמתוכננים מראש וחייב לעבור. אנחנו אף פעם לא פוסלים שום צעד שאדם חייב לעבור. אנחנו רק אומרים שצריכים לעזור לו לעשות את הלימוד יותר מהר, אבל בלי לחסוך שום פרט, בלי לגנוב ממנו שום הבחנה, אלא הלימוד חייב לתת לו ככל האפשר יותר זירוז בדרך.

וזה שדוחפים את האדם יותר מאשר מקרבים, נכון, זו הדרך. כי הוא צריך להכיר את כל השלילה שהוא נמצא בה. שיצעק על הבורא, שיצעק על המציאות, איך יכול להיות בלי זה? כול עוד אדם לא מתייאש לגמרי, אין על מה לדבר אתו.

אם זה היה במאה העשרים, תיקח אותה מההתחלה עד הסוף, תראה מה שהאנושות עשתה, איזו דרך, יותר מכל ההיסטוריה הקודמת אולי, איזו קפיצה, זה עולה ממש כמו באקספוננט. אז תתאר לעצמך מה יהיה במאה שלנו, עכשיו. אנחנו נראה תוך כמה שנים הקרובות איך הכול יוצא, אבל בכל זאת אנשים יגיעו רק דרך הכרת הרע.

(סוף השיעור)