שיעור בוקר 30.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/rPORP9mg?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה"

זה המאמר הראשון בכרך ג', פרשת "במדבר", "מה שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה"¹.

יש לנו בורא ונברא, וכדי לאפשר לנברא להיות עצמאי ולהגיע בעצמו לדרגת הבורא, הבורא חייב להסתיר את עצמו ולתת לנברא את כל האפשרויות בעבודה הפרטית שלו. אם הנברא לא יעשה את כל התהליך לבד מתוך יגיעה עצמית, אז הוא לא ירכוש את הכלים שבהם הוא יוכל להרגיש שלמות ונצחיות, טוב ועונג שישנם במטרה.

לכן חייב אדם להתגלגל משורש הנשמה שלו עד לעולם הזה, המדרגה הנמוכה ביותר שבה הכול נסתר. אומנם הוא נמצא גם בחיבור עם הבורא, בגמר התיקון, ובמצב הטוב ביותר מלכתחילה, אבל המצב הזה נסתר ממנו. זה כמו שהרב'ה כותב כאן, שהאדם לא מרגיש שמישהו הכניס לו לחשבון הרבה כסף, הוא מרגיש את עצמו עני. כך אנחנו מרגישים את עצמנו עכשיו, מפני שאנחנו לא רואים איפה אנחנו נמצאים, החושים שלנו לא מרגישים את המצב. זה כמו שחסר לאדם חוש ראייה, שמיעה, לכן הוא לא קולט את המציאות, כך אנחנו לא קולטים את המציאות שבה אנחנו נמצאים, מפני שהבורא נסתר מאיתנו בכוונה אחרי 6000 מסכים, או 125 מסכים, לא חשוב איך לספור זה.

האדם צריך עכשיו, במקום שהבורא יסתיר את עצמו ממנו כדי לאפשר לו עבודה עצמאית, להסתיר את עצמו מהבורא, זאת אומרת להסתיר את הרצון לקבל שלו על ידי המסך מהאור, לא להיות מושפע מהתענוגים, אלא להיות מושפע רק ממטרת הבריאה. במידה שאדם מצליח לעשות על עצמו מסך המסתיר את הרצון לקבל שלו, במידה הזאת הבורא מוריד מעצמו את המסך המסתיר אותו. ואז יוצא, שהאדם רוכש על עצמו יותר ויותר מסכים, והבורא בהתאם לזה פותח ועוד פותח את עצמו. זה נקרא עניין המדרגות. ככל שאדם עשה על עצמו מסכים, זה אומר בכמה מדרגות הוא עלה, התקרב לבורא.

בתהליך הזה שבו האדם מגלה את הבורא בצורה השלמה המלאה, יש שינוי יחסים ביניהם. פעם הבורא נסתר, פעם האדם נסתר, פעם שניהם נסתרים אחד מהשני, פעם שניהם מתגלים אחד לשני. שינויי המצבים האלה בסך הכול בונים באדם כלים, שכשהוא מגיע לדרגה האחרונה, הוא מקבל אפשרות להיות כבורא במלואו ממש. כתוב, "שובו בני ישראל עד השם אלוהיך"².

הכלים שלו מיתָקנים בצורה הדרגתית. קודם הוא רוכש מסך רק על אור דחסדים, זאת אומרת רק להשפיע על מנת להשפיע, הבורא כבר פותח את עצמו, אבל זה עדיין לא מספיק. אדם צריך גם לקבל על מנת להשפיע, לא רק לראות את הבורא אלא להיות כמוהו. כי לראות את הבורא מספיק כדי להיות חפץ חסד, אבל אחרי זה חוץ מלראות צריך גם להיות כמו הבורא לפי השתוות הצורה, לפי השתוות המעשה. הבורא משפיע, גם אדם יכול להשפיע על ידי זה שמקבל על מנת להשפיע, ואז חוץ מחפץ חסד, כבר מתחיל להיות שימוש בכלים דקבלה.

כלים דקבלה מלכתחילה לא נמצאים ברשות האדם. אנחנו מתפתחים במשך אלפי גלגולים בקבלת תענוגים מהעולם הזה. קודם תענוגים בהמיים ואחר כך תענוגים אנושיים. תענוגים בהמיים הם תענוגים מאוכל, מנוחה, מין, בית. אפילו אם אדם היה לבד, לפי הטבע שלו הוא היה משתוקק לזה. תענוגים אנושיים אלו תענוגים שהחברה מביאה לאדם גם את החסרונות אליהם וגם תענוגים, והם כסף, כבוד, מושכלות. אם אדם היה לבד, אז הוא לא היה זקוק להם, לא היו מתעוררים בו החסרונות האלו. אלא הם מתעוררים בגלל שיש סביבו עוד הרבה אנשים, אז בלהתקשר אחד עם השני נולדים יחסים כאלו שמגבירים את הרצון לקבל לכסף, לכבוד, למושכלות, ואז אדם רץ כדי להשיג תענוגים מזה.

אחרי זה מתחילה להתעורר הנקודה שבלב. זה רצון שלגמרי לא שייך לעולם הזה, הוא שייך לנשמה ולא לגוף. כל הרצונות של העולם הזה נקראים רצונות גופניים, והנקודה שבלב היא כבר נשמה, התחלת הנשמה. אפילו כשאדם נפטר, הוא כבר לא שייך לתענוגים בהמיים או תענוגים אנושיים, חברתיים, אלא התענוגים ששייכים לנקודה שבלב וכל מה שירכוש עכשיו בנקודה הזו נשאר לו לנצחיות, כי זה שייך כבר לעולם הנצחי, לרוחניות.

את הנקודה שבלב אפשר להגדיל רק על ידי האור. אנחנו לומדים שהאור בונה את הכלי, מתקן את הכלי, ממלא את הכלי, הכול עושה האור. על האדם רק לעשות כאן מין תחבולות חיצוניות איך למשוך את האור, לתת לו יותר הזדמנות שישפיע יותר מהר, יותר חזק בגידול הנקודה ולעשות ממנה פרצוף, כי אז הפרצוף הזה ייקרא נשמה.

כשהאדם מגדל את הפרצוף הרוחני שלו, הוא רוכש כלים דהשפעה וכלים דקבלה. כלים דהשפעה נקראים "ישראל", כי הם כולם משתוקקים לקשר עם הבורא. כלים דקבלה נקראים "אומות העולם", "גוים". אחרי שאדם רוכש כלים דישראל, הוא חייב כדי להתקדם לקחת כלים מאומות העולם ולקשור אותם לכלים דישראל, לקשור אח"פ לגלגלתא עיניים ולתקן אותם. זו הדרך, ללכת בלתקן כלים דהשפעה וכלים דקבלה בכל מדרגה, עוד פעם כלים דהשפעה במדרגה יותר גבוהה וכלים דקבלה שלה, וכן הלאה.

לאדם יש תמיד חילופי מצבים, חילופי עבודות, ויחס שונה לתיקונים. ואם בכלים דהשפעה לא שייך לספור אלא להשפיע, אז בכלים דקבלה, כמו שהרב'ה כותב כאן אפילו בכותרת, שייך מנין, שאדם צריך לדעת מה הוא בדיוק מקבל, באיזו מידה, באיזו צורה, והקבלה שלו צריכה להיות בכלים דקבלה, זה דבר שהולך בדיוק לפי עביות המסך והחשבון.

תלמיד: כתוב כאן שכל פעולה שאנחנו עושים בשלב הזה זו פעולה בעל מנת לקבל לעצמנו, שככה הרצון שלנו עובד, ולא משנה אם זו פעולה של השפעה או של קבלה, בכל מקרה הכוונה היא על מנת לקבל.

אנחנו יכולים לעבוד בלקבל על מנת לקבל ובלהשפיע על מנת לקבל, ושניהם, מפני שהם על מנת לקבל, נקראים העולם הזה. כלומר, סוג העבודה שלנו, היחס שלנו לתענוגים שהוא לעצמנו, נקרא "העולם הזה".

אנחנו יכולים לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע ובלקבל על מנת להשפיע, והיחס לתענוגים שאני עובד איתם, ואני בעצם כל הזמן נמצא בקבלת התענוגים, היחס שלי אליהם נקרא "העולם הבא" או רוחניות. המעבר בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע נקרא "מחסום". אז היחס שלנו למה שנמצא לפנינו, הוא קובע באיזה עולם אנחנו נמצאים.

תלמיד: מלכות דאין סוף כשהיא קיבלה בהתחלה, ראתה שזה רע ועשתה צמצום, ולאט לאט התחילה לעבוד בעל מנת להשפיע. למה שלא נעשה כמו שהיוגים עושים, ניכנס לאיזו קונכייה, נבטל את כל המעשים, לא נעשה שום דבר על מנת לקבל, ואז לאט לאט נתחיל לעבוד על מנת להשפיע?

אתה שואל כך, למה שלא נעשה כך שלא נקבל מהעולם הזה כלום, אלא רק קצת לחם ומים אולי. ומה היתר?

תלמיד: לאט לאט נתחיל לעשות רק מה שאנחנו יכולים לעשות על מנת להשפיע.

כלומר נעשה צמצום, מה שמגיע לגוף שלי אני אתן לו מינימום כדי לחיות, או אפילו כמו היוגים, עוד פחות לנשום, עוד פחות לאכול ולישון, הכול פחות. בסדר, אני לא צוחק מזה, אני מתייחס ברצינות. וזה לא נקרא שאני מקבל משהו בכלל, כי זה ממש רק כדי להחיות את הגוף. ונבדוק, מחוץ לזה, למה שאני מתייחס, והולך בכלל להתקשר בעולם הזה, שיהיה רק על מנת להשפיע. זה נראה הגיוני, ובאמת כך בנויות כל הדתות וכל השיטות חוץ מקבלה. זה באמת הגיוני ואדם כך חושב, ולפי השכל שלנו זה מתקבל, ודווקא שיטת הקבלה לא מתקבלת על הדעת. בגלל זה כל העולם נגדה, כי היא באמת הפוכה מכל השיטות האלו וגם לפי השכל היא לא מובנת.

כמו שהסברתי קודם, תענוגים גופניים ותענוגים אנושיים, הם לא נקראים בכלל תענוגים בחכמת הקבלה. יש לך מה שיש בעולם הזה, ולזה חכמת הקבלה עצמה בכלל לא מתייחסת. כי חכמת הקבלה מתחילה מעֶבֶר למחסום כלפי תענוגים רוחניים בלבד. תענוג רוחני זה נקרא הופעת ה' או אור. איך שאני מרגיש את האור, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זה קובע אם אני נמצא בקליפה או בקדושה. מה שאין כן כלפי התענוגים בעולם הזה, זה בכלל לא שייך.

כי אנחנו רוצים לקבוע לא לפי גודל התענוגים אלא לפי היחס שלי אליהם. לדוגמה אתמול הייתי בצום, ושלשום הייתי במסעדות מהבוקר עד הלילה. מה ההבדל בין המקרים? יכול להיות שאתמול הייתי בצום כדי להרוויח שכר לעולם הזה ולעולם הבא לעצמי, ושלשום כשהייתי במסעדות, אז העיקר בשבילי לא היו המסעדות, אלא יחד עם זה הייתי בכל מיני מחשבות, לימודים ודיבורים על הרוחניות, וממש הייתי שקוע בזה. יכול להיות שיחד עם מאכלי המלך שאכלתי הייתי בעל מנת להשפיע, במחשבות אחרות לגמרי.

כלומר אתה לא יכול למדוד על פי מה שאדם מקבל מה היחס שלו לדברים, זה דבר ראשון. דבר שני, מי אמר לך שלקבל מה שהגוף אומר זה לא טוב? האם לזה אנחנו צריכים להתייחס כמו לתענוגים שעל ידם אפשר לקבל או להשפיע לבורא? כל העבודה היא במחשבה, אז מה זה חשוב לי מה בדיוק אני אוכל.

תלמיד: אם אני אצמצם עכשיו את הכול, אז אני אוכל להתחיל לעבוד עם זה לאט לאט.

זאת אומרת אתה מצמצם את עצמך, ואחר כך רק לפי המידה שאתה מסוגל לכוון על מנת להשפיע אתה לוקח קצת סלט, אחר כך עוד דגים, אחר כך עוד בשר וכן הלאה. מי אמר לך שעל התענוגים האלה אתה צריך לעבוד, על תענוגים של דגים ובשר וסלט וכן הלאה? האם זו כוונת הבריאה, שאתה תעבוד עליהם בעל מנת לקבל ובעל מנת להשפיע?

מדברים על תענוגים רוחניים. למה כל התקופה שלנו נקראת תקופת ההכנה? מפני שאנחנו רק מכינים את עצמנו לעבודה עם האורות. האורות לא שייכים לתענוגים גופניים. כלומר, כל התענוגים שמדברים עליהם בחכמת הקבלה מורגשים רק בנקודה שבלב, שמתחילה להתפתח ולהרגיש את הבורא. וכלפי הבורא, או שאתה מתייחס אליו כמו למקור התענוגים בצורה תובענית, או שאתה מתייחס אליו כמו למי שאליו אתה יכול להחזיר את מה שאתה מקבל ממנו. רק כלפי הבורא כל העניין, וחוץ מאני והוא לא קיים שום דבר בעולם. חכמת הקבלה מדברת רק על הקשר בינינו, ומה שהבהמה שלי, הגוף שלי רוצה, זה לא נחשב בכלל בחשבון.

אם אני הולך לקבוע קשר ביני לבינו, אז אפילו בגמרא נותנים דוגמה. אדם שהיה עשיר, והיו הולכים סביבו הרבה אנשים כשהוא היה עובר ברחוב, הם היו נקראים "רצים", הם רצו לפניו. אם הוא ירד מנכסיו ועכשיו אתה צריך לספק לו דבר נחוץ, כמו שאתה אומר על חתיכת לחם, קצת מים ולא יותר, אז אומרת גמרא שבשבילו הדבר הנחוץ, מפני שהוא רגיל, שאתה תשכור אנשים בשכר שהם ירוצו לפניו. זה נקרא שאתה נותן לו דבר נחוץ. זה כמו שבשבילך נגיד צלחת מיוחדת מאימא,

מה רוצים להגיד לנו בזה? שאנחנו לא צריכים להתייחס ולתת משקל למה שאתה אוכל וכמה, אם זו מנה יפה או איזשהו לחם ירוק שכבר לא ראוי למאכל. אלא אנחנו צריכים להתייחס ליחס. אם בשבילו זה נקרא נחוץ, אז רצים לפניו. כלומר, אדם לא צריך בכלל להתייחס למה שהגוף שלו דורש. מה זאת אומרת לא להתייחס? לתת מה שהוא דורש בצורה כזאת, שמה שמגיע לו מאפשר לו לחיות במחשבות כלפי המטרה.

ואנחנו רואים שלפי כל השיטות האלו, שיטות המזרח במיוחד - יש בכל הדתות משהו מזה, לדוגמה להיות נזיר. נזיר אצלנו חייב להביא קורבן, זה לא פשוט, זו מין פעולה מיוחדת, צריכים ללמוד את זה לחוד, אבל בכל השיטות אנחנו רואים שמזה אדם לא מגיע לנצחיות ושלמות. מה זה נותן לו? זה נותן לו רק הרגשה שהוא לא זקוק לכלום, ובאמת אפילו לא זקוק לבורא. אפילו משהו שהוא מקבל מהבורא לבהמה שלו, כי מה יש חוץ מזה, הוא גם הולך להתנתק ממנו.

על ידי זה אתה ממית את הרצון לקבל, ובאמת אתה מרגיש את עצמך חופשי, לא שייך לכלום. כי ניתקת את עצמך מלדרוש משהו, מלרצות משהו, ואז אתה ממש מחוץ לכלים ומרגיש כמו מלאך, וזה מונע ממך להתקדם. כי להתקדם אפשר רק על ידי כך שמגדילים את הכלים. כלומר, בנוסף לכלים שיש לי אני הולך להרחיב גם את הכלים של הנשמה ובהם אני מטפל, ובגוף אני לא מטפל. ואם אני רגיל לקבל משהו לגוף, אז אני חייב לספק לו בצורה כזאת שהמחשבות שלי שאני טרוד ברוחניות הן נשארות אצלי ממש, ושהוא לא יפריע לי בעבודה הזאת.

תלמיד: גם מקובלים כתבו על זה.

אני ראיתי הרבה מקובלים, וגם לפי היסטוריה ראינו, שחלקם סבלו, וחלקם חיו חיים טובים מאוד והיו עשירים. חלק עסקו בכל מיני עבודות פשוטות, חלק במסחר, והיו אנשים גדולים בביזנס, זה כביכול לא שייך אחד לשני. עד כדי כך שהאר"י היה סוחר. האר"י הקדוש היה סוחר, איך בכלל יש ראש להיות סוחר יחד עם חכמת הקבלה. מילא הרב'ה שלי, היה תפסן ברזל, פקיד, הלך עבוד בכל מיני עבודות כאלה. אבל באמת היו גם רופאים, היו הרבה בכל מיני מקצועות, וגם בכל מיני רמות חיים.

ראיתי את הרב'ה במה שהוא היה מספר לי, איך הוא היה חי בירושלים, לפני שישים, שבעים שנה, שהילדים הלכו לבית הספר וחתיכת לחם לא הייתה לתת להם, ממש כך. ובשנים האחרונות שהוא חי, לפחות מה שאני ראיתי, או לפני זה, אז היה לו כל טוב, והוא ממש לא היה חוסך.

תלמיד: אז למה אצלנו אמרו פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה?

פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ותעסוק בתורה ואז אשריך, טוב לך בעולם הזה, ואשריך בעולם הבא, בעל הסולם כותב את זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", ותלמד שם שאת הדבר הזה אפשר לקחת כתיקון, אם אתה מתייחס אליו כתיקון בצורה ישירה, פנים בפנים, רק בתנאי שאתה מסוגל לזה. כי אז אתה ממית את הרצון לקבל על ידי העבודה הזאת. ממית אותו עד כדי כך שאתה מתעסק רק עם הנקודה שבלב. והוא כותב, שהדברים האלה אצלנו לא עובדים.

לכן עוד חכמי המשנה, לפני כשלושת אלפים ומשהו שנה, לא חכמי הגמרא, הם כבר עשו תיקונים רוחניים בעולם הרוחני, וכתבו "המאור שבה מחזירו למוטב". שאין שום פעולה אחרת שיכולה לתקן אותך, את הכלים שלך, את הכוונות שלך, לקדם אותך, לקרב למטרה, חוץ מהאור. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א.

אות י"א

"אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות, זה נקרא "תורה ומצוות", כדי להזמין עלינו אור מקיף שהוא ייתקן אותנו. אין שום תחבולה אחרת.

יחד עם זה איך אתה צריך לחיות? לא חשוב איך אתה חי, חשוב איפה הכוונה שלך. אם אתה עסוק בזה, אז אתה יכול לחיות בארמון, ואתה יכול לחיות באיזו חבית בחוץ, מה שיש לך לא חשוב בכלל. וגם לפני כמה אלפי שנים כשחיו במערות, והיום כשאנחנו בגלגול הזה חיים בדירות, ומה שאכלו אז, ומה שאוכלים היום, זה פשוט לא משפיע. מה שחשוב זה איפה אתה עם השכל שלך, עם הראש שלך. ומה שאכלת אתמול או לא אכלת, פחות או יותר, זה בכלל לא חשוב, כי על ידי זה אתה לא משנה את המאור, אלא תן לבהמה מה שהיא דורשת. לכל גלגול וגלגול יש תנאים אחרים, וזה באמת לא חשוב. ולא רק לגבי האוכל, בכלל לגבי כל מיני דברים אחרים, גם על דברים בהמיים יותר, וגם על דברים כאילו רוחניים יותר.

העיקר איפה השכל שלך, איפה הכוונה. על מעשה סביב הגוף שלך אל תסתכל. אני צריך לרחוץ את עצמי שלוש פעמים ביום. אתה אולי תגיד שזה מוגזם אפשר שלוש פעמים בשבוע, ולא לרחוץ אלא ללכת למקווה לפני שבת כמו שנהוג. אבל גם את זה וגם את זה עזוב, סתם, מה שלא תגיד, זה לא שייך. אדם צריך רק לקשור בראש שלו, בלב שלו, את עצמו לאור המקיף.

זאת אומרת עליו כל הזמן לברר, האם הפעולה שהוא עושה, פעולה רוחנית, פנימית, או יכולה להיות גופנית, לא חשוב מה, האם הפעולות האלו הן כדי בסופו של דבר להגדיל עליו את האור המקיף. זה א' ות', הכול, אין יותר. ולא רק עכשיו, במשך כל המדרגות רק על זה לחשוב. יחד עם זה, מה זה שייך לגוף?

תלמיד: אם יש שתי פעולות גשמיות ששוות בערכן לסיפוק הצרכים, אבל האחת גורמת הנאה, והשנייה לא, במה כדאי לבחור?

אני לא יודע מה זה אומר שאחת גורמת הנאה.

תלמיד: כדאי לבחור בזאת שלא גורמת הנאה בשביל לא להפריע לכוונה?

אני לא מבין.

תלמיד: אם יש שני דברי מזון, ולשניהם ערך תזונתי שווה, אבל אחד גורם להנאה גשמית, הוא טעים, והשני לא טעים?

למה אני צריך לברוח מתענוג שמותר לי, אני לא מבין. יש לפניי כמה מנות טובות, יפות, אז לא, אני אקח אותן, אעשה מהן דייסה, איזה דבר מגעיל, ואני אוכל את זה ממש בכוח רק כדי לתת לגוף שלי כמה קלוריות שהוא צריך. למה? אני לא מבין.

התענוג מותר, אתה לא יכול לתקן את עצמך על ידי זה שלא תאכל עם תענוג, הוא יתוקן על ידי הכוונה. על ידי זה שתמשוך את האור המקיף, הראש שלך יקבל כיוון יותר נכון למטרה, ואז גם את התענוגים האלה תצרף. תעזבו, חבל להתעסק בבהמיות, אל תשימו לב לזה. למה צריך להיות בזה קושי, אני לא מבין. בא לך לאכול טוב, תאכל.

תלמיד: כי הנאה גשמית עוצרת את ההשגה הרוחנית.

לא, זה לא עוצר. אם אתה חושב שעל ידי זה אתה תהיה יותר קדוש, זה כן יכול לעצור אותך. אתה תתחיל עכשיו להתנהג כמו מלאך, לאכל דברים קטנים, דברים שאין בהם שום טעם וריח, חס ושלום לא לתת הנאה לעצמך, ואז תתחיל להתגאות, ובזה גמרת את כל הקריירה הרוחנית. אני אומר ברצינות, זה מכשול גדול מאוד.

הכרתי בן אדם בבני ברק, הוא כבר נפטר, שהיה הולך בנעליים בלי סוליה, כדי לסבול. ואף אחד לא ידע על זה. ידעו, אבל כאילו אף אחד לא ידע. זה רק מביא גאווה, זה לא מתקן, חוץ מהאור אין שום דבר, כזו הדרך שלנו.

בעמך, ובכל העמים מקובל להתנהג בצניעות, אדם חייב להראות מבחוץ שהוא ממש קדוש. מה זה קדוש? ממש לא מהעולם הזה, שהוא לא צריך כאילו את העולם הזה. למה? אנחנו צריכים לקחת מהעולם הזה את כל מה שאפשר. בצורה שמאפשרת לי להמשיך בעבודה הפנימית, אני לא רואה למה זה אסור?

תראה איך היהדות גם בצורה חיצונית שונה בזה מכל הדתות ומכל השיטות האחרות. אתה חייב להתחתן, להיות נשוי עם אישה, עם ילדים, עם בית, אתה חייב לדאוג שיהיה לך הכול, אתה חייב לאכול ולשתות, לא להתנזר משום דבר. אם אתה מתנזר ממשהו, אלה תיקונים מיוחדים במדרגות רוחניות, זה נקרא נזיר, ואתה חייב להביא קורבנות נוספים, זה לא פשוט.

כעיקרון אנחנו לומדים, קוראים מהסיפורים, שגם בזמן הגמרא היו המון אנשים גדולים, ממש מקובלים גדולים שהיו מאוד מאוד עשירים. אף פעם זה לא היה אסור, או שהסתכלו על זה בצורה לא יפה. אלא עמך לפעמים תופס את זה כך, "הוא צנוע, הוא לא צריך שום דבר לחיים". אבל בדרך כלל ביהדות זה לא מקובל, זה פשוט לא נכון.

כך מתרגמים את חפץ חסד. "חפץ חסד" נקרא שאני באמת לא צריך שום דבר לעצמי, וכל מה שאני עושה, וכל מה שאני מקבל, זה על מנת להשפיע, אבל בשביל זה צריכים לעבוד עם כלים דקבלה גדולים מאוד.

תלמיד: כתוב ב"פרקי אבות".

קח פרקי אבות תמצא לנו.

תלמיד: אני לא מבין למה צריך להתייחס לקבלה והשפעה. אני רואה שהבעיה היא להגיע לכוונת השפעה, אבל אחרי שרוכשים כוונת השפעה, זה לא משנה אם זה כלי דקבלה או כלי דהשפעה.

אתה אומר שאתה לא כל כך מבין מה הם כלים דהשפעה ומה הם כלים דקבלה.

המדרש מספר שהיה פרסי אחד שקראו לו אברם, התחיל לחשוב, פתאום בא לו, "מאיפה הכוכבים, הירח", כל מיני דברים, "אולי יש משהו אחרי זה, מה יש אחרי זה", התחיל לחפש כמו שזה נקרא אצלנו, "בשביל מה חיים", חיפש, חיפש, כנראה שממש היה בלחץ גדול עד שהמדרש מספר, שהתגלה לו ה', התגלה לו בורא.

ואמר מה שאמר לו, ואחרי זה כתוב שאברהם התחיל לשבת ליד פתח האוהל ולחכות שיעברו אנשים, התחיל לעסוק בהפצה. עוברים לידו פרסים, והוא אומר "בוא הנה יש לי משהו", התחיל לתת להם כיבוד, הם אוכלים והוא בינתיים מספר לאנשים מה זה שיש רוחניות, יש בורא, כדאי להכיר אותו, זה טוב.

ושרה אומרים שגם עסקה עם נשים באותו הדבר, ממש. התחילו לארגן קבוצות, כך המדרש מספר שהיה. כנראה שהוא הצליח בזה כי הבורא אמר לו, עכשיו אתה תדע שאני אעשה ממך גוי גדול.

אחר כך כשהוא הצליח והתמיד בזה, כנראה שעברו כמה שנים, לא זוכר בדיוק, אולי אפשר באיזה מקום למצוא רמזים לזה? אברהם זה בערך 1950 שנה מבריאת העולם, זה נקרא מזמן, מהנקודה ההיסטורית, שהתחילה הנקודה שבלב לרדת לנשמות, ועד שהיא התגלתה ממש באברהם עברו גלגולים, גלגולים, גלגולים, וזו פעם ראשונה.

אחר כך הוא עסק בהפצה והבורא אמר לו, "אתה יודע מה, אני אעשה ממך עם גדול", מכאן אנחנו רואים שהעם שלנו זה אותם הפרסים רק שנבדלו מהם כקבוצת מקובלים. אין שום הבדל אחר, אם תבדוק אותנו לפי הבדיקות הגנטיות אנחנו בדיוק כמוהם.

לא מדובר על הערבים שחיים בפרס עכשיו, הם באו וכבשו את המדינה, אלא הפרסים העתיקים, יש שם עדיין, אותו דבר. זאת אומרת אנחנו כעיקרון עם של מקובלים, בגלל זה נבדלו מהם.

ומה הבורא אמר לו? "על ידי מה אני אעשה ממך עם גדול", הרי כנראה שהוא ראה שעל ידי ההפצה, כמו שאנחנו רואים לא כל כך אפשר להצליח, כמה אתה יכול לקבץ אנשים? אז הוא אומר, אני אגיד לך מה יהיה? יהיו לך כמה תלמידים, יהיה לך גם בן, וממנו יהיו עוד צאצאים, אבל מה שאני אעשה איתם אני אכניס אותם לצרה צרורה, למצרים, ועל ידי זה הם יהפכו לעם גדול.

מה זאת אומרת? "צרות", בכך שאדם מרגיש את הצרות האלו, הן עוזרות לו להתכוון למטרה. אברהם כבר היה במקצת בתוך השיטה, אז הוא הבין מה שהבורא אומר לו, ונרגע. בסדר גמור, אז ממש הבין שזו הדרך, זו השיטה.

מה השיטה? מה זאת אומרת שיהיו במצרים, אז יהפכו לעם גדול? כשאדם מקבל נקודה שבלב שנקראת "אברהם", אב של העם, אז הנקודה הזאת היא השתוקקות לבורא בלבד, והנקודה הזאת צריכה בשר. מה אני מתקן על ידי הנקודה הזאת, אני צריך לתקן את הרצון לקבל, כל הרצון לקבל נקרא "מצרים" או "פרעה".

זאת אומרת אני חייב אחרי שכיוונתי את עצמי למטרה, כי קודם היו שבע שנות שובע, ואחר כך שבע שנות רעב, וסבלתי מאוד מהרצון לקבל, כביכול אני רוצה לצאת ממנו ולא להיות איתו, אז אני יכול לקחת אותו בתנאי הזה שאני לא צריך אותו, שכביכול עשיתי עליו צמצום, אז אני יכול לקחת אותו איתי, לגנוב כלים מהמצרים ולצאת ממצרים.

וכל העבודה שלי אחר כך, בשביל מה ירדתי למצרים ואני עובר עכשיו דרך מצרים לארץ ישראל? כי גנבתי את הכלים האלו, ירדתי למצרים אל תוך הכלים האלו, היה לי איתם טוב, התקשרתי אליהם, בגלל שזה טוב. אחר כך סבלתי מהם, התנזרתי מהם, כביכול לא רציתי אותם. כשאני לא רציתי, עכשיו אני יכול לקחת אותם, ואז כשאני יוצא מהמצרים, אני מקבל תורה, אור המחזיר למוטב, ואני עובד עם הכלים האלה שלקחתי ממצרים, כדי לתקן אותם בנקודת אברהם הזאת, בנקודה על מנת להשפיע.

הנקודה הזאת על מנת להשפיע, כלים דהשפעה, הם כלים קטנים מאוד, אם לא הייתי מצרף אליהם כלים של מצרים, לא היה נשאר כלום, כי הנקודה של אברהם, הנקודה שנקראת "ישראל", היא חלק אלוה ממעל, היא לא שייכת לבני אדם בכלל, לאדם, היא ממש של הבורא, זה הרצון להשפיע, זה שייך לבורא.

ואנחנו צריכים, כשאנחנו מקבלים ממנו את הרצון הזה, להתחיל לעסוק בכל התיקונים ברצון לקבל שלנו. לכן קיבלנו את זה. גם בעולם הזה ישראל, שזה כלל האומה שלנו, חייבת להיות בצורה כזאת מעורבת עם כל האומות, כדי לתקן אותם בלצרף אותם, זה נקרא "להיות אור לגויים" בהצטרפותם לאותה עבודת ה'. בעל הסולם כותב במאמר "הערבות" או מאמר "השלום" שזה יבוא אחר כך.

זאת אומרת, "להשפיע על מנת להשפיע" זה כלים שבאים מהבורא. אבל ממש הכלים שלנו הם "לקבל על מנת להשפיע". העבודה שלנו היא בכלים דקבלה.

תלמיד: להשיג את הכוונה להשפיע בכלים דהשפעה זה כביכול תקופת הכנה לדבר האמיתי?

להשפיע על מנת להשפיע זה ההכנה לעבודה האמיתית, לקבל בעל מנת להשפיע, נכון. אבל להשפיע על מנת להשפיע אני עושה על פני כלים דקבלה. כי יש לי כלים דקבלה. אני צריך עכשיו לעשות תיקונים שעל הגובה שלהם ועל הכובד שלהם, על כל מה שהם עושים, מכבידים עלי, אני בכל זאת לא רוצה להשתמש בהם, אלא רוצה רק בהשפעה. אז זה שאני מצמצם אותם ועוסק רק בהשפעה ולא נוגע בהם, זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע".

אם אני מתחיל לקבל אותם ועל ידם להשפיע בקבלת התענוגים בהם זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

אני, אם אני הייתי רואה את הנשמה שלי, כבר כלול מכל הכלים האלו. אבל כשאני מתחיל את העבודה שלי, מלמעלה פותחים לי את הכלי שלי לאט לאט, בצורה הדרגתית, לפי כמה שאני מסוגל לעבוד ולא לקלקל.

תלמיד: ...

בעל הסולם כותב בהקדמה ל"פנים מאירות ומסבירות", שיש רצון לתענוגים גופניים ואחר כך לתענוגים אנושיים, שזה כסף, כבוד, מושכלות. האמצעי לעבור מהתענוגים האלה לתענוגים האלה זה על ידי תאווה, קנאה וכבוד. כלומר אני יכול להגדיל את הרצונות האלו על ידי קנאה תאווה וכבוד. שלוש הנטיות הללו, לא הרצונות, מוציאות את האדם מהעולם. מה הכוונה "מוציאות אדם מהעולם"? ממדרגה קטנה למדרגה יותר גדולה, כך שכדאי להשתמש בהן. אם אדם משתמש בהן בצורה נכונה, אז יש בידו כלים, הוא יכול לזרז את ההתפתחות שלו.

במשנה אבות, נלמד זאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא מספר על דרכה של תורה. זה מעשר הספירות.

"כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד, יותר מלמודך עשה, ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". יש כאן הרבה דברים.

הוא מסביר על כל המיעוט שאדם צריך לעשות, וזו ספירה ספירה לפי עשר הספירות. וכנגד זה המקובלים עשו תיקונים רוחניים שאנחנו לא יכולים ללכת לפיהם. הייתה תקופה שהאדם באמת לפי האמצעי הזה הגיע לאלוהות, אבל מקובלים עשו לנו תיקון רוחני שאנחנו לא צריכים סיגופים גופניים אלא המאור שבה מחזירו למוטב.

בעל הסולם מסביר את זה בתחילת ההקדמה לתע"ס, תקראו את זה, זה מאוד טוב. זה עוזר לאדם לא להסתבך בכל מיני דברים חיצוניים, שבדרך כלל מתחילים רוצים לקחת על עצמם ולהתנזר מכל החיים האלו. זה לא טוב, זה לא נכון.

תלמיד: האם בקבוצה כדאי לאזן קנאה, תאווה וכבוד?

יש קנאה, תאווה וכבוד רעים, ויש קנאה תאווה וכבוד טובים. הרעים, אם על ידי הפעולות האלה אני לא רוצה שיהיה למישהו. הטובים, אם אני רוצה שמה שיש לי יהיה גם לאחרים, שהקנאה שלי תעזור לי לראות שהוא יותר טוב, וכך אני אהיה יותר טוב. וכשיהיה לו יותר, גם אני ארצה יותר. אני משתמש בזולת כאמצעי. הקנאה שלי תעבוד רק אם אני אראה שהוא שרוי בטוב, ואני אקנא וארצה גם את הטוב הזה, לכן כדאי לי שיהיה לו טוב. לא שעל ידי קנאה אני רוצה שיהיה לו רע ואז אני לא אקנא, אני מרגיע את עצמי, כך אני לא ‫מתקדם. אומנם קנאה חיובית יכולה להועיל כאילו שיהיה לשני טוב, אבל בכל זאת אני חושב על השני שיהיה לו טוב רק כדי שאני אתקדם בעזרתו, זאת אומרת זה על מנת לקבל.

אחר כך יש קנאה אחרת, "קנאת סופרים תרבה חוכמה". בדברים האלה אפשר להשתמש אחר כך גם בכוונה על מנת להשפיע. גם כלפי הבורא הדברים האלה קיימים, קנאה, תאווה וכבוד, כבוד שמים.

תלמיד: למה תיקון כלים דהשפעה נקרא תיקון שכר ועונש?

לא. התיקונים שלנו הם שניים, והעבירות שלנו הן שתיים. שתי עבירות שאנחנו עושים הן כתוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל. בהסתר כפול אנחנו עושים זדונות, אתה רוצה או לא רוצה כשהאור המקיף נסתר ממך, כל מה שתעשה הכוונות הן זדון. אתה יכול לעשות אולי דברים טובים, כמו לתת לעניים, זה לא חשוב. אם האור המקיף קצת יותר מאיר עליך, ואתה מתחיל להרגיש שיש משהו או מישהו, אז הפעולות שלך הן בהתאם לכוונות שלך, מפני שהאור המקיף מאיר לך וקצת אתה מרגיש, אז מה שאתה מתכוון נקרא שגגה.

אחרי שהאור המקיף מתגלה לך כבר כפועל, כלומר אתה כבר מרגיש את הבורא באיזושהי צורה, בהתאם לזה הכוונות שלך הופכות לעל מנת להשפיע. אבל בעל מנת להשפיע יש שתי דרגות שהן כבר מעבר למחסום. יש דרגת שכר ועונש שאתה עושה בעל מנת להשפיע, והיחס שלך לזה כשכר ועונש ממש, זאת אומרת אתה עושה את זה מִפחד שלא תוכל לעשות דברים טובים. זו בכל זאת יראה, לא יראה על חשבון עצמך אלא יראה על חשבון הבורא, אבל יראה על חשבון הבורא היא בכל זאת יראה, "האם אני אעשה כך או אחרת". זאת אומרת משהו תלוי במעשים שלך ויש כאן שכר ועונש כלפי הבורא.

דרגה יותר גבוהה זו אהבה נצחית, שאם אתה יודע שהוא אוהב אותך ללא שום חשבון, בצורה ישירה ללא שום גבול, תעשה מה שתעשה, שכר ועונש נעלמים. זו בעיה מאוד גדולה, אנחנו לא יכולים להבין את הדרגה הזאת, איזה מניע יש לאדם, באיזה כלים הוא בכל זאת מתקדם אם הוא בחזרה רואה רק אהבה מושלמת וזהו, אבל גם בזה יש כמה סוגי אהבה. על מה שאחרי זה כבר לא מדברים.

תלמיד: עבודה עם כלים דהשפעה זו עבודה פאסיבית.

בכל מדרגה משתי המדרגות, שכר ועונש ואהבה נצחית, יש שלב שאתה רוכש כלים דהשפעה ואחריהם שלב שאתה רוכש כלים דקבלה. ובכל מדרגה אתה חייב גלגלתא עיניים ואח"פ השייכים לאותה מדרגה. זאת אומרת "מי אני", בוא נגיד כך. אני זה עשר ספירות, שלד ממש, והשלד הזה הוא המקורי שלי, ואצלך הוא המקורי שלך, והוא לא מתחלף. מה מתחלף ממדרגה למדרגה? הרצון שאני מלביש על השלד הזה מכל מדרגה.

בוא נגיד כך, אנחנו באים לאיזה נשף, ויש שם כל מיני אפשריות ליהנות. אני לוקח לפי הטבע שלי כל מיני סוגי הנאה, כמו למשל מאכלים, מוזיקה, הופעות, ואתה נהנה ממשהו אחר. אנחנו נמצאים באותו מקום, באותו אולם, באותה מדרגה רוחנית, אבל כל אחד מתרשם ממנה לפי עשר הספירות המקוריות שלו. זה נקרא שעל עשר הספירות המקוריות אתה לובש בשר משלך, ובהתאם לזה יש לך צורה משלך ולי צורה משלי, אבל אנחנו נמצאים באותו מקום. כשמתקדמים למדרגה הבאה זה כמו שנכנסים לנשף הבא, למקום אחר.

זאת אומרת, עשר הספירות המקוריות נשארות, לכל אחד הן השורש מנשמת אדם הראשון, ובכל מדרגה מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה חדשים, שזה נקרא "הבשר" שלנו. אז בכל מדרגה אתה צריך להדביק לעצמך גם כלים דהשפעה וגם כלים דקבלה. מזה יש לך פרצוף איתו אתה עובד ומקבל את מה שיש בדרגה הזאת, כלים, אורות, ידיעות, השגות. גמרת את כל התיקונים האלה, אתה מתקדם הלאה.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש" כרך ב'.↩

2. שובה ישראל עד יהוה אלהיך כי כשלת בעונך (יהושע, י"ד ב')↩