שיעור בוקר 20.11.2007 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות",

כרך א', חלק ב', פרק ב', אותיות א'-ג'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', פרק ב', עמוד מ"ח. אות ד' קטנה שמתייחסת לדברי הכתוב "כלול מרמ"ח אברים".

"ד) פירוש, רמ"ח הבחנות של חסד, יש בפרצוף עליון, שמהן נמשכים רמ"ח אברים בתחתונים, המפורשים (במשנה אהלות), ואכמ"ל, וית' במקומן."

קריין: אות ב' דברי האר"י.

אות ב'

ה' חלקי נשמה שבאדם התחתון, נפש רוח נשמה חיה יחידה

"הנה יש ה באדם התחתון ה' בחינות אורות, שהם: ו הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והם, ז ה' מעלות, זו למעלה מזו, וה"ס ה' פעמים ברכי נפשי" "ברכי נפשי את ה'" "את וכו', כנזכר במסכת ברכות (דף יוד ע"א), שהם, כנגד ה' בחינות שיש לנשמה."

קריין: שוב נקרא אות ב'.

אות ב'

ה' חלקי נשמה שבאדם התחתון, נפש רוח נשמה חיה יחידה

אדם התחתון הוא ודאי שלא האדם המצוי בעולם שלנו.

"הנה יש ה באדם התחתון ה' בחינות אורות, שהם: ו הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והם, ז ה' מעלות, זו למעלה מזו, וה"ס ה' פעמים ברכי נפשי את וכו', כנזכר במסכת ברכות (דף יוד ע"א), שהם, כנגד ה' בחינות שיש לנשמה."

קריין: אות ה' קטנה, אור פנימי המתייחסת לדברי הכתוב "הנה יש באדם התחתון ה' בחינות אורות". אות ה' קטנה.

פירוש אור פנימי לאות ב'

"ה) אין לך מהות בכל העולמות, הן בעולמות העליונים, והן בעוה"ז, שלא תהינה נבחנות בו עשר הספירות הנ"ל, שהן ד' הבחינות הנודעות ושורשן. וז"ש, שגם באדם התחתון שבעוה"ז נמצאות בו ג"כ ה' בחינות וכו'."

תלמיד: מה זה אדם התחתון?

אדם התחתון הוא זה שמתקן את עצמו בדרגות העלייה, ואדם העליון הוא הדמות שלו המתוקנת. כלומר הנשמה שלי היא מתוקנת ונמצאת בחיבור עם כל יתר הנשמות, מה שנקרא במילים שלנו "כאיש אחד בלב אחד". היינו מערכת אחידה שכולה משענת להתגלות הבורא, להתגלות האור, לתכונת ההשפעה שבה, זה נקרא אדם עליון, אדם, דומה לבורא.

אדם התחתון אלו אותן הנשמות, החלקים מאותו האדם, שמשתדלים ובאים לתקן את עצמם כבר בדרגות רוחניות. יש בהם כח"ב זו"ן, נרנח"י, והם עולים בזה יותר ויותר עד שנכללים בכל המערכת האינטגרלית הכוללת את כולם.

תלמיד: בעל הסולם מחלק כאן את העולמות לעולמות עליונים ולעולם הזה.

העולם הזה הוא גם לא נקרא העולם הזה. בחלק ט"ז בתע"ס קראנו, ש"גם בעולם הזה אותם הרקיעים שאנחנו רואים, רקיעים דעשיה, רקיעים דיצירה".

יש נשמה כללית שבה כל החלקים שלה קשורים יחד לאדם אחד, זה נקרא אדם העליון. החלקים האלו שהם פרודים, כל חלק וחלק צריך לתקן את עצמו בזה שהוא מתחבר עם כולם. הם באים ומתחברים יותר ויותר, כל אחד בקכ"ה הדרגות שלו, ב-125 הדרגות שלו שהוא עולה. ואז ככל שהם עולים, זה נקרא שהם יותר ויותר מתחברים, עד שמגיעים לדמות האדם. כל אחד מהם נקרא אדם התחתון (ראון שרטוט מס' 1).

למה כל אחד נקרא אדם התחתון, ובנשמה הכללית כולם נקראים אדם? כי כשהם מגיעים לחיבור והשתוות, כל אחד מהם הוא ממש כל המערכת, כי כל אחד נכלל מאחרים, מקבל אותם כחלק שלו. אומנם אני קטן כאן, אבל על כל זה אני אומר "שלי הוא". אני מחבר אותם, אני מתקן אותם, אני ממלא אותם, אני דואג להם, אני אוהב אותם. ואז יוצא שאני הקטן הזה שהתחברתי לזה גם נקרא אדם, אדם השלם ממש. מה שאין כן בעולם הזה, כל אחד נקרא אדם התחתון.

שרטוט מס' 1

תלמיד: האם בעולם שלנו , לא בעולם הזה, יש עשר ספירות?

אם אני אצייר לך על הנייר, אז על הנייר יהיה. מה זה עשר ספירות?

תלמיד: כמו ברוחניות עשר ספירות.

מה זה כמו ברוחניות אני לא יודע, אולי אתה יודע. זה מעניין, אולי אתה מצאת. איפה יש לנו עשר ספירות בעולם הזה? מה זה נקרא עשר ספירות? עשר ספירות זה רצון לקבל שהגיע בצורה מינימלית להיות דומה לבורא, ואז יש לו אותו מבנה בהשפעה כמו לבורא.

הרצון לקבל שיהיה משפיע הוא בזה חייב להיות כלול מעשרה חלקים. כי החלקים מלמעלה למטה, מכתר עד מלכות, הוא צריך לגלות שהם השפעת הבורא אליו, אלו ט' ראשונות והוא מלכות. ואחר כך הוא בונה את עצמו בחזרה כי רוצה מהמלכות שלו להידמות לט' ראשונות שמתגלות. אז הוא עושה פעולת מסך, אור חוזר, השפעה, ואז אנחנו אומרים שיש עשר ספירות שהן מאירות. ספיר, ספירה, מאיר.

אם מצאת בעולם הזה רצון לקבל שיכול להיות דומה לבורא, אז אתה בזה שובר את כל החוקים הרוחניים. כי העולם הזה נקרא רצון לקבל ללא מסך, ללא השתוות עם הבורא אפילו בצורה המינימאלית. זה לפי ההגדרה.

חוץ מזה, אנחנו מדברים על תפיסת המציאות, אתם שוכחים את זה. העולם הזה נקרא מה שאני תופס בחמישה החושים הבהמיים שלי, הגופניים. העולם הרוחני נקרא שאני תופס בנשמה שהיא מקבלת ט' ראשונות כחושים, ובמידה שאני מפתח את ט' הראשונות האלה שהן יהיו שלי באור חוזר, אז אני מרגיש מה שאני מרגיש בחוש השישי שלי, במלכות הזאת, בנקודה שבלב. זה נקרא העולם הרוחני. זו גם קליטה פנימית שלי, מחוצה לי אין כלום.

זאת אומרת, העולם הזה, העולם העליון, זה הכול תלוי בכלים שלי, ברצון לקבל שלי. מה שאני תופס ברצון לקבל כמו שהוא עכשיו על מנת לקבל, זה ייקרא תמיד העולם הזה. מה שאני אתפוס ברצון לקבל שיהיה מתוקן בעל מנת להשפיע, זה יהיה העולם העליון, זה כול מה שאני אתפוס, מה שיתרחש בי. מחוצה לי לא מדברים.

תלמיד: במה מתבטאת ההעתקה הזאת מהעולם הרוחני לעולם הגשמי? האם אין קשר גם בין הספירות?

איזו העתקה בספירות? אני לא מבין.

תלמיד: אני שואל, במה מתבטאת ההעתקה מהעולם הרוחני לעולם הגשמי?

יש לי בבית חוט שמחובר לכזאת קופסה. החוט הזה מגיע לקופסה, וכשאני מסתכל על הקופסה אני רואה תמונה. אז יש כוחות שמגיעים באותו חוט והם מציירים לי תמונה, זה נקרא "העתקה". יש לי חומר, מסך או משהו, והכוחות האלו מציירים לי על החומר הזה כל מיני תמונות מתחלפות, צבעוניות. אבל צריך להיות חומר שאותו כוח יצייר על החומר הזה תמונה. החומר זה אני, ואותו כוח רוחני מצייר עליי תמונה.

עכשיו אומרים, האם הכוח הזה הוא כוח רוחני או גשמי? הוא כוח. החומר שלך גשמי לכן מצייר עליך תמונות גשמיות. אם החומר שלך יהיה רוחני, אז אותו כוח, אותו בורא, "אין עוד מלבדו", יצייר על החומר הרוחני שלך תמונות בהתאם לרוחניות אליו. אבל הכוח נשאר כוח מופשט, אנחנו לא מכירים אותו, לא יודעים אותו, רק תמיד תלוי בחומר שלי מה אני אקבל, איזה ציור. אותו חוט שיגיע נגיד לקופסה אחרת, הוא יצייר שם צורות אחרות, רוחניות יותר.

תלמיד: אבל צריך להיות איזשהו דמיון מסוים, משהו.

איזה דמיון?

תלמיד: או שזה לגמרי מנותק, בלי שום קשר.

אני לא מבין מה זה דמיון.

תלמיד: הרי אותו חוט שמעביר את הכוח הזה לטלוויזיה ומראה לך תמונה, הוא מראה לך תמונה ממקום אחר, הוא רק מעביר את הכוח הזה, אז יש איזשהו דמיון.

הוא מביא לך צורה מעולם אין סוף, ונותן לך את הצורה הזאת בחומר שלך. אבל בחומר שלך נעשים כל מיני שינויים. בחוט הזה אין שינוי, בכוח שמגיע ממנו אין שינוי, כל השינויים הם בחומר שלך. החומר שלך כל הזמן משתנה לפי הטבע שלו בהדרגה כי חייב להתפתח, ואז מתוך זה אתה מרגיש את התמונה כל פעם משתנה.

בעצם, שום דבר לא משתנה, אלא הקליטה שלך, התפיסה שלך משתנה. מלמעלה הכול קבוע, דממה, אין סוף המושלם. מה בחומר שלי? ההעתקה מאין סוף, והחומר שלי שכל הזמן משתנה, מקבל רשימות חדשות. מלמעלה אין שינוי, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת.

הבורא שמשתנה זה נקרא "בוא וראה". אני מגלה אותו במסך שלי ואומר, "הוא משתנה ככה, משתנה ככה". זה אני שכך מגלה אותו המשתנה, לכן הוא נקרא "בו - רא", "בוא וראה".

קריין: עמ' מ"ט, אור פנימי, אות ו' קטנה, מתייחסת לכתוב "הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה". אות ו' קטנה.

"ו) הכלים שבע"ס, נקראים: כתר, חכמה, בינה, ז"א, מלכות. והאורות שבהם, נקראים: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש (כמ"ש בדברים רבה פ"ב כ"ו), שאור היחידה מתלבש בכלי דכתר, ואור החיה מתלבש בכלי דחכמה, ואור הנשמה בכלי דבינה, ואור הרוח בכלי דזעיר אנפין, ואור הנפש בכלי דמלכות."

קריין: אות ז' קטנה מתייחסת לדברי הכתוב, "והם ה' מעלות".

"ז) כבר ידעת שהבחן המדרגות הוא, על פי הזכות והעביות שבהן, וכל "מעלה", פירושה, השיעור הזך יותר מחברו.".

קריין: אות ג', דברי האר"י.

אות ג'

הן בעגולים והן ביושר יש או"מ ואו"פ, כלי חיצון וכלי פנימי

"והנה בחינת היוד ספירות העגולים כולם, יש בהם כל הבחינות הנ"ל, שהם: ח אורות וכלים, ט והאור נחלק, לאור פנימי, ואור מקיף, י והכלי נחלק, לחיצוניות ופנימיות. וכן בחינת יוד ספירות דיושר בציור אדם, יש בו כל הבחינות האלו בעצמם ג"כ."

קריין: אות ח' קטנה מתייחסת לדברי הכתוב "אורות וכלים".

"ח) האורות הם נרנח"י, והכלים הם כח"ב זו"ן, כנ"ל."

קריין: אות ט' קטנה מתייחסת לכתוב "והאור נחלק לאור פנימי, ואור מקיף".

"ט) ענין התחלקות הרוחני, הוא מסיבת שינוי הצורה שנתחדשה שם (כנ"ל ח"א פ"א אות ל' ד"ה אמנם). וכל העליון מחברו, היינו, שהוא זך מחברו, וכל התחתון מחברו, פירושו, שהוא יותר עב מחברו. כי בשינוי צורה של עביות זו, נפרד ויצא מחברו, ונעשה תחתון ממנו. ונודע, שהאורות מושפעים מכל עליון לתחתון ממנו, ומשום זה, מוכרח התחתון לקבל השפע בבחינה היותר עליונה והיותר זכה שבו, והעליון נותן לו השפע, רק מהבחינה היותר תחתונה והיותר עבה שיש בו, שעל דרך זה, משתוה צורת האור הבאה מעליון לצורת הכלי שיש בתחתון, כי הבחינה היותר עבה וגסה שבעליון, יש לה השתוות לבחינה הדקה והזכה יותר שבתחתון ונמצא, שהתחתון אינו יכול לקבל את כל האור השייך לו לקבל, אלא רק חלק קטן מאד, דהיינו רק עד כמה שהכלי היותר זך שבו, יכול לקבל, ושאר הבחינות שבו, שאינן זכות כל כך, מוכרחות להשאר בלי האור המיוחס להן, משום שינוי צורתן, כלפי העליונה המשפיעה להן."

מי יכול להגיד לי מה זה שהתחתון יותר עב מהעליון?

תלמיד: כמו שהוא כותב פה, בשינוי הצורה.

שינוי צורה יש לך לכל הכיוונים. העליון שהוא יותר זך מהתחתון הוא גם בשינוי צורה. אתה לא עונה. שינוי צורה, זה ברור שיש שינוי צורה, אני שואל על הכיוון, למה התחתון יותר עב. הרי למדנו, "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", אז ככל שהוא יותר גבוה, הוא צריך להיות עם רצון יותר גדול. וכאן כתוב שככל שהוא תחתון יותר, הוא יותר עב.

תלמיד: עוד בס"ג.

זה בסדר, זה נכון, אבל איך להגיד את זה?

תלמיד: למדנו השיעור שהעביות היא לא עליו, זה משהו אחר, העביות היא תמיד למטה.

מה זה עביות תמיד למטה?

תלמיד: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" זה חלק מהעביות שהוא כן הצליח לתקן, בזה הוא יותר למעלה, והעביות בעצמה נשארת למטה.

אתה אומר משהו, כן.

תלמיד: הרצון לקבל אם הוא יותר גדול, אז הוא יותר רחוק מההשפעה.

זה בסדר, זו הגדרה של מה זה יותר עליון, יותר תחתון.

תלמיד: ככל שהוא יותר עב הוא יותר תחתון, כי ככל שהוא יותר עב הוא מצייר את הבורא כפחות משפיע, בגלל זה הוא יותר תחתון.

סיבבת את זה קשה. זה כבר כלפי האדם איך הוא קובע את מיקומו. לא, לא ניכנס לזה.

מדובר על המסך, אז איך להגיד את זה במשפט אחד פשוט?

תלמיד: שהכוונות על מנת לקבל תופסות יותר מקום על מנת להשפיע, לכן הוא יותר עב.

מה זה נקרא שהתחתון יותר עב? על השאלה הזאת תביא תשובה מאותן המילים.

תלמיד: יותר אגואיסטי.

כן.

תלמיד: עביות היא הרגשת הפער, וככל שהרגשת הפער בין התחתון לעליון יותר גדולה, בהופכיות, אז הוא מרגיש את עצמו יותר למטה.

במה הוא יותר עב? במה? משפט אחד.

תלמיד: בזה שהוא מקבל מהעליון.

לא, זה לא סיבה, זו תוצאה מזה שהוא יותר עב.

אני מחפש, אני לא בטוח. מי בטוח שהוא נותן תשובה נכונה?

תלמיד: רק על הכוונות מדברים.

בטוח.

תלמיד: עב זה רצון יותר גדול.

טוב.

תלמיד: מתעוררת בו תוספת רצון משלו, אבל משלו, זה הדגש.

בתחתון? מה רע?

תלמיד: מתפתח האני וזה מביא לבושה.

זאת אומרת, מה נקרא כאן "עב"? הרצון לקבל שנשאר ללא מסך. מתגלה רצון לקבל שעליו הוא לא יכול להתגבר. מה שאין כן בעליון הרצון לקבל עוד יותר גדול, אבל יותר יכול להתגבר עליו. זאת אומרת מדברים על גילוי רצון לקבל ללא כיסוי המסך.

תלמיד: האם יחד עם הרצון לקבל שמתגלה, שהוא רואה שהוא לא יכול להתגבר עליו, יש יתר רצון להידמות לעליון?

לא, לא יכול להיות דבר כזה, תחתון זה תחתון, ועליון זה עליון, המדרגה שבה הוא נמצא היא קובעת כבר הכול.

תלמיד: עכשיו אמרת שלתחתון אין מסך, כי הוא לא יכול להתגבר. למה אנחנו לומדים שככל שאנחנו עולים למעלה, נניח בעולם האצילות, אין מסך?

בעולם האצילות אין מסכים המסתירים את הנברא מהבורא, שם הוא ושמו אחד, הכול כבר גלוי מרוב המסכים, ולא מזה ש"אין מסך, תעשה מה שבא לך", זה קליפה.

מתי הבורא והנברא נמצאים גלויים זה לזה? כשהנברא מכסה לגמרי את הרצון לקבל שלו והופך אותו בעל מנת להשפיע, ואז אין לבורא מה להסתיר מהנברא, ולנברא אין מה להסתיר מהבורא. זה מה שקורה בעולם האצילות, אין מסכים המסתירים זה מזה. אבל זה מפני שיש את כל המסכים על הרצון לקבל.

כמו שלמדנו, יש רצון לקבל שבו מרגישים כאב, כאבים, אז אדם צריך לעלות, להרגיש שהכאבים האלו הם כדי שאני אעלה מעליהם, הם מצביעים לי על זה שאני לא בסדר, איפה המסך, אותו אני מבקש, שהאור מקיף יביא לי מסך, שאני אהיה מעל הכאב, מעל הייסורים, ואז אני אתן עליהם ברכה כמו על התענוגים. במידה שיהיה לי מסך, אני לא ארגיש את הייסורים האלו (ראו שרטוט מס' 2).

מסתכלים על רבי עקיבא, עושים לו את המוות, והוא בעצמו אומר "שמע ישראל". איך יכול להיות? כי הוא נמצא בדבקות. זה סימן לכך שהוא עלה מעל כל הייסורים שרק אפשר לתת לאדם. הוא נמצא כאן בייחוד.

שרטוט מס' 2

קריין: עמוד מ"ט, אור פנימי, טור ב', פסקה "ולפיכך".

"ולפיכך, נבחן כאן, שהאור השייך לתחתון, מתחלק לשתי בחינות: הא' היא, השיעור הקטן של האור שמקבל מהעליון בתוך הכלי היותר עליון שבו, כנ"ל, ואור זה שמקבל נקרא "אור פנימי" שבתחתון. הב' היא, כל שיעור האור השייך לבחינות הנשארות בתחתון, ולא יכלו לקבל משום שינוי צורתן מן העליון, כנ"ל, וכל השיעור הזה, נבחן, שנשאר בעליון, ולא ירד לתחתון, ונקרא "אור מקיף". ונקרא כן, בהיותו מקיף על התחתון, כלומר, שמאיר עליו מרחוק, אע"פ שאינו מלובש בו, אלא שהוא הארה מרחוק ומועטת. וענין הארה רחוקה זו מסוגל לזכך את בחינות העביות שבתחתון, עד שישתוו צורות כל הבחינות שבתחתון, עם צורת העליון, ואז יוכל לקבל כל האור השייך לו. וזה מכונה כניסת המקיפין, כלומר, שהאורות המקיפים נכנסו, והתלבשו בכלים של התחתון, שנזדככו ונעשו כולם לבחינת אור פנימי."

זאת אומרת, יש מקיפים ויש פנימיים, יש כלי מקיף וכלי חיצון, בהתאם למסך, המסך מחלק את הכלי לפנימי וחיצון, ואת האור שבא אליו לאור פנימי ואור מקיף, הכול תלוי במסך. ובגמר התיקון ודאי שיש רק כלי אחד, הפנימי, וכל האור הוא אור פנימי.

ובינתיים החלוקה הזאת, גם של הכלי לשני חצאים וגם של האור לשני חצאים, היא עוזרת לכלי, לנברא, להרגיש באיזה מצב הוא נמצא. כי מקבל הרגשה מבפנים, ומקבל הרגשה מבחוץ, ואז שתי הצורות האלו מקדמות אותו. ההרגשה הזאת בסך הכול נותנת לו הרגשת הגבול, ומזה הוא כל הזמן מתקדם.

קריין: עמוד נ', אות י' קטנה אור פנימי, מתייחסת לכתוב "והכלי נחלק לחיצוניות ופנימיות."

"י) כלומר, שמתוך שנחלקו האורות, לאור פנימי ואור מקיף, כנ"ל, נמצאו משום זה, ב' מינים של קבלה בכלי, שהם: קבלה בתוכו של הכלי, וקבלה מחיצוניותו של הכלי (עי' לה"ת ח"א אות ק"ב), אשר האור הפנימי מתקבל בתוככיות הכלי, והאור המקיף המזכך אותו מעביו (כנ"ל בדבור הסמוך), נבחן שמתקבל דרך חיצוניות הכלי, כלומר, בלי שום התלבשות בכלי.

וענין ההתחלקות על חיצוניות ופנימיות, האמור בכלי, הוא, על פי הבחנת הזכות והעביות שבכלי, כי רק העביות שבו, ראויה לקבלת האור הפנימי, משום, שעיקר כלי הקבלה של הנאצל הוא בחינה ד'. אמנם, ג' הבחינות הראשונות, אינן ראויות לקבלה, אלא הן הגורמות, שתתגלה בחינה ד'. וע"כ, כל כלי, נבחן לפי עצמו, לד' בחינות שבכלי, אשר האור מתקבל בעיקר, בבחינה ד' שבו, וע"כ נקראת פנימיות הכלי, ותוכיותו, ששם שורה השפע.

וג' בחינות, הגורמות רק לגילוי של בחינה ד' שבכלי, והן עצמן, אינן בנות קבלה, נחשבות כמסבבות את הבחי' ד' מחיצוניותה."

למה? כי ההרגשה שאני מקבל היא בבחינה ד'. אומנם וודאי שבלי ג' הבחינות הקודמות בחינה ד' לא תצא ולא תרגיש שום דבר, אבל בהן האדם, הכלי, עדיין לא מרגיש שהוא המקבל, שהוא הנהנה, שהוא המכיר את התענוג וכן הלאה. הכול מתרחש סך הכול בבחינה ד' בלבד וכל יתר הבחינות עוברות בתת ההכרה באדם.

"בדומה, לעבי דופן של כלי גשמי, המחזיק ד' קליפות, המסבבות זו לזו, וכל המקובל בכלי, הוא בפנימיות שבו, דהיינו קליפת הפנימיות, ושאר ג' הקליפות שבעובי הדופן, הן רק מחזקות את הקליפה הפנימית, שתהיה לה כח לסבול את המילוי שבה. ועד"ז, יש להבין גם כאן ברוחניות, שעיקר הבחינה המחזקת בתוכה את השפע, היא בחינה ד' שבכלי, וג' הבחינות הראשונות, הן הסיבות, לגלות את הבחינה הד' בכל כחה, עד שתהיה ראויה להחזקת השפע, אבל הן עצמן, אינן בנות קבלה לאור הפנימי."

תלמיד: אור פנימי שנמצא בתוך הכלי, האם הוא בא כתוצאה מאור ישר במסך של הכלי?

אור פנימי זה אותו אור שהכלי מגלה כהמשפיע. זה אותו אור שבו הוא מרגיש שהוא מחובר עם המשפיע, עם הבורא, זו הרגשה משותפת. אור חוזר שהכלי דוחה בראש הפרצוף כי רוצה להיות בהשפעה, וגילוי הבורא, התענוג שבא ממנו בתוך האור החוזר הזה, יחד כולם הם באים כאור הפנימי.

האור הפנימי מהווה דבקות בורא ונברא, זה בזה, וזה נעשה בתוך הנברא. מחוץ לנברא אין שום דבר. האור הישר בא, הכלי דוחה אותו, עושה חשבון, יש אור חוזר, והוא יודע כמה הוא יכול להכיל בתוכו, ואז מכאן בא האור הפנימי. באור הפנימי יש דבקות, השתוות, הרגשה, הכול. מפה עד הטבור, רק כאן זה קורה (ראו שרטוט מס' 3).

אור פנימי הוא לא סתם אור שבא מאור ישר ונכנס פנימה. אור פנימי זה שהכלי התגבר באור חוזר, ועשה חשבון כמה הוא רוצה להשפיע, למה הוא רוצה להשפיע, בכמה הוא מתחבר עם המשפיע, מה יש לו מזה שהוא שווה למשפיע, ובתוך הכלי הם כבר מגיעים לדבקות. לכן אם אנחנו מדברים על ההשגה, אנחנו מדברים רק על מה שיש לנו בתוך הכלי, כי כאן אלו כלים, אורות, אחרי עיבוד, בירור ובדיקה, וכאן רק יכולה להיות ההכרה. לכן מפה והלאה זו בחינה ד', ולמעלה מפה זה ט' ראשונות.

שרטוט מס' 3

תלמיד: האם אור מקיף הופך לאור פנימי, או שאור מקיף רק מזכך את הכלי, אין מסך כנגד אור מקיף?

אור מקיף בא אחרי האור החוזר, אחרי שעשיתי חשבון כמה אני מסוגל להיות כאור שמקבל בתוכי, כמה הכוונה שלי. אור חוזר הוא כוונה, כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע, כמה אני יכול להיות דבוק, בכמה אני יכול להיות שווה, בכוונה הזאת אני מקבל פנימה. ומה שנשאר כמקיף, זו הכוונה כמה אני לא מסוגל לקבל פנימה (ראו שרטוט מס' 3).

זה לא האור שבא ועודף האור נשאר. זה איך אני מלביש את עצמי על האור הנותר ואומר, אני לא מסוגל להיות בזה בהשתוות הצורה. הוא מלובש אצלי בכוונה, זה לא סתם אור. הוא כבר יוצא כתוצאה מזה שהנברא רוצה להלביש אותו ולא מסוגל, והוא יודע שיצטרך את זה לעשות. לכן הוא בא ושייך לזיכוך הכלי, שייך לסוף הכלי. הוא כנגד הרצונות שנמצאים למטה מטבור, ואני מרגיש שברצונות האלה אני לא יכול לקבל אותו.

(סוף השיעור)