שיעור בוקר 02.06.20262 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 11.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/w4vwUJxE?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 77, "לך לך מארצך"

קראנו מאמר מכרך א' "שלבי הסולם", מדף ע"ה "לך לך מארצך".

זה כל העניין שלנו בעצם, לצאת מהרצון שלנו כל פעם לרצון יותר גבוה, יותר גדול. האמת היא שהבורא ברא רצון לקבל ואין פה מה לעשות, אם אנחנו יכולים ללכת מרצון לרצון, אז אנחנו הולכים מרצון קטן לרצון יותר גדול. העניין הוא לא להיות כל פעם אגואיסט יותר ויותר, שגם זה טוב, גם זו התפתחות, אלא להיות ביכולת להשתמש ברצון, לשלוט בו, להגיע למטרה שהרצון הזה ישמש כאמצעי.

האגואיזם שלנו, הרצון לקבל שלנו הוא כלי מיוחד מאוד ויקר מאוד שעל ידו אפשר להגיע להכול, להיות בדרגת הבורא, אם אנחנו רוצים להשתמש בו כדי להגיע לזה. השימוש כולל שני תיקונים. תיקון אחד, שבכל פעם שאדם מקבל רצון לקבל הוא עושה עליו צמצום. "צמצום" זה נקרא שלא הרצון לקבל שולט עליי ומכתיב לי מה לעשות, אלא אני מכתיב לו מה לעשות.

אבל יש כאן שאלה, אם כולנו בנויים רק מתוך הרצון לקבל, אז איך יכול להיות שעכשיו אני אתכנן את המעשים שלי ואת הפעולות שלי כך שאני אשלוט על הרצון לקבל? מי אני שאתכנן ואשלוט, אני אותו רצון לקבל? לכן איך שלא אסתובב, זה כמו כלב סביב הזנב, כלום לא יעזור, אני לא יכול לצאת מעצמי. זאת אומרת, מי שנמצא בתוך הרצון לקבל כולו, הוא אפילו לא מודה בזה, שאפילו שהוא רוצה לשלוט על עצמו, באותו רצון לקבל הוא שולט. זאת אומרת, הוא תמיד מעדיף איזשהו רצון לקבל אחר במקום הקודם.

וכך קורה לאדם שהוא לא מבין ולא יכול להרגיש שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל עצמו. כי בתוך הרצון יש כל מיני אופנים, יש כאילו צדדים של נתינה וקבלה, ונראה לנו שאנחנו כביכול כלולים מכמה תכונות מנוגדות ולאו דווקא רק מהרצון לקבל. אם אתה אומר לאדם, "אתה רק בהמה, אתה רק רוצה לקבל" הוא נפגע.

אלא יש אנשים מיוחדים שהגיעו לאיזו דרגת התפתחות כזאת שמקבלים "נקודה שבלב" מה שנקרא. זה כבר משהו שלא שייך לרצון לקבל, אלא משהו שנכנס מטבע אחר, מטבע עליון. ואז האדם מתחיל להרגיש אי נעימות כי יש בו עכשיו שני סוגי טבע, והוא לא יכול להשוות ביניהם ולחבר אותם יחד, אי אפשר לחבר. הוא לא יודע מה לעשות עם זה עד שמגיע להתפתחות הנקודה הזאת על ידי חכמת הקבלה.

אין אמצעי אחר שיכול לפתח רצון חדש שבא מעולם אחר, מפני שגם חכמת הקבלה שייכת לעולם הרוחני. זאת אומרת, לימוד ודיון בדברים ששייכים לעולם הרוחני מביאים לאדם אור עליון, אור מקיף, לא מורגש, כוח מיוחד, שהכוח הזה מפתח את הנקודה שבלב. עד שמתחילה להתפתח באדם נקודה שבלב יותר גדולה, עם רצון לקבל אגואיסטי שגדל לעומתה, ושניהם נמצאים כל הזמן בניגודיות זה לזה.

אדם מרגיש שיש בתוכו מאבק וכל הזמן הוא כאילו הולך להתפוצץ, ולא יודע איך לקבוע שום צעד בחיים שלו, איפה הוא נמצא, "מי אני? מי קובע בכלל?", הוא מתחיל להרגיש את עצמו יותר ויותר מחולק לחלקים, וזו דרך ארוכה עד שהוא עובר על כל הבחנה והבחנה שיש בתוך הנשמה שלו. לפני זה הוא לא יכול היה לעבור לדרגה אחרת. הדרגה האחרת היא כשמגלים לו באמת את העולם הרוחני ואז הוא יכול לשלוט על עצמו עם הטבע השני, עם הטבע הרוחני.

וגם בעולם הרוחני כדי להתפתח, "לך לך מארצך", כל פעם מרצון לרצון יותר גדול, הוא גם מגלה התנגשויות. אבל ההתנגשויות שהוא מגלה בעולם הרוחני אלה התנגשויות בין הקליפה לקדושה. זאת אומרת, לפני המחסום, לפני שעבר לעולם הרוחני, היו לו בתוך הרצון לקבל, בתוך האגואיזם שלו, רצון לקבל ורצון להשפיע, כאילו להשפיע, אבל זה היה מין ניצול הזולת כדי ליהנות. אמנם זה גם רצון לקבל אבל במסווה שהוא נותן משהו כדי לקבל. זה לפני המחסום. ואחרי המחסום יש גם רצון לקבל ורצון להשפיע, הרצון לקבל שייך לקליפה והרצון להשפיע שייך לקדושה.

מה הקליפה אומרת? הקליפה בעולם הרוחני מפתה את האדם במשהו אחר, לא כמו בעולם הזה. בעולם הזה הרצון לקבל מפתה אותו בכל מיני תענוגים שיש בעולם הזה, אוכל, מנוחה, מין, כסף, כבוד, שליטה. בעולם הרוחני הקליפה מביאה לאדם תענוג מהאלוהות.

היא מביאה לו, כמו שהרב כותב כאן, שכר. "תעשה כך אז יהיה לך שכר כזה, תעשה כך אז יהיה לך שכר כזה". והאדם צריך כל פעם לזלזל בשכר. זאת אומרת להגיע למצב כזה, למדרגה, לתיקון כזה שהוא מזלזל בשכר, בשבילו השכר לא חשוב. והשכר יכול להיות גילוי השכינה, זאת אומרת נצחיות, אלוהות, שלמות, דברים שאנחנו לא מבינים בכלל באיזה דרגת מילוי, תענוג הם נמצאים.

את הכול הקליפה מביאה לאדם, הבורא נותן לו בכוונה כוחות כאלו. והאדם צריך לעשות שוב אותו תיקון כמו קודם לפני שעבר את המחסום. צמצום, שהוא לא נכנע למה שהקליפה מביאה לו. ואחרי שהוא מעדיף צמצום, הוא מתקן את עצמו. זה לא בא לו פתאום "אני רוצה כך או אני רוצה כך", זו עבודה שכל פעם אדם עושה כל מיני מאמצים באמצעים שונים, בלימוד, בהפצה, במשהו, ומתוך זה הוא רוכש כוח עליון שעוזר לו להתגבר על מה שהקליפה מביאה לו, לא לרצות את זה.

להתגבר זה לא שאני רוצה ודוחה. אם אני רוצה ודוחה, אז אני כנראה מחליף משהו במשהו. אלא אדם מגיע למצב שהוא סולד מזה ומעדיף במקום כל הגילויים האלו, דבקות. זאת אומרת, בהתאמה, בכך שהוא דומה לבורא, הוא בעצם מעדיף את היגיעה עצמה ולא את השכר. וכך כל פעם ופעם, מארץ לארץ, מרצון לרצון, הוא עולה עד שרוכש את כל הארץ הקדושה. זאת אומרת, כל הרצון שלו נהיה מתוקן ובכל הכלי שברא הבורא, בכל הרצון לקבל, שולט האור עליון.

זו בעצם הדרך שלנו. כל אחד חייב להגיע לנקודה הגבוהה ביותר שממלאת את כל הנשמה שלו באור עליון. בעל הסולם כותב, מי שלא מספיק בגלגול אחד עושה את זה בכמה גלגולים, אבל בהחלט אפשרי לעשות זאת בגלגול אחד. הכול תלוי באדם. אם נתנו לו הזדמנות, אפשרות, היתר תלוי רק בו. כל מעבר מרצון לרצון נעשה רק על ידי יגיעת האדם. "לך לך מארצך", זאת אומרת הבורא דוחף, אבל ללכת חייב האדם.

תלמיד: אני הבנתי שכל העניין זה לקבל את הרצון ליהנות. מתי שהבן אדם נמצא במצב שהוא לא רואה את הרצון, אז אין לו שום השגה מה זה יכול להיות.

כשאדם מתחיל את הדרך שלו, אנחנו מאוד גסים, לא רגישים ברגשות שלנו. אני לא מרגיש שעכשיו נגיד מיליארדי אטומים דוקרים לי בעור, אני לא מרגיש את זה, אלא אני מרגיש מסף רגישות מסוים והלאה. כך אצלנו בנשמה, הנשמה בנויה מהכוח הקטן ביותר שאנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו, ועד כוח הרצון הגדול ביותר, ואנחנו מתחילים להרגיש במודעות שלנו מאיזה סף מיוחד.

זה כמו בעולם הזה. האדם נולד, אם הוא היה מרגיש ברצון שלו מאפס ועד הגובה שהוא נולד, אז הוא לא היה יכול להחזיק את עצמו. בשביל זה אני צריך להחזיק את הרצונות של כולם, את כל הסבל שלהם, להיות איתם תמיד באיזו מין התקשרות. בגלל זה בשמירה, אנחנו מרגישים את עצמנו אגואיסטים, סגורים בתוך הקונכייה שלנו, וכשאנחנו יכולים להתפתח, אנחנו מתחילים להרגיש עוד כל מיני הבחנות.

מה קורה איתנו בהתפתחות? נגיד שעכשיו התחלתי ללמוד. בזמן הלימוד אני יושב עם הספר, ויש לי נקודה פנימית, נקודה שבלב שדוחפת אותי למצוא משהו בחיים. כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד הספירות", אם יש לאדם את השאלה "מה הטעם בחיים", כי אם אין שאלה, אז אין מה לדבר בכלל, אז הקבלה היא לא בשבילו. אבל אם יש לו שאלה, "מה הטעם בחיי", "בשביל מה אני חי", וזו שאלה שכולם כמעט מרגישים לפחות בגיל צעיר, אחר כך מדכאים אותה, אז אם יש לאדם את השאלה הזאת והוא לומד, אז הוא מעורר על עצמו בזה כוח עליון, אבל הוא לא מרגיש את זה. גם אנחנו לא מרגישים אור שעכשיו פועל עלינו בזמן שאנחנו מתעסקים בכתבים האלו.

כשאני קורא עכשיו את הפרשה הזאת, "לך לך מארצך", מה שהרב'ה כתב במאמר הזה, מאותה מדרגה שהוא כתב, מאותה מדרגה שבה הוא היה בזמן שהוא כתב את זה, אני מזמין על עצמי אור מקיף, והוא מתחיל לפתח לי את הרצון הרוחני, את הנקודה שבלב. מנקודה כבר מתחיל להיות משהו יותר גדול ויותר גדול, אבל אני לא מרגיש את זה, אני ארגיש אחרי חודשיים, שלושה, ארבעה, פתאום משהו חדש. אחר כך אני ממשיך ללמוד, ויכול להיות שחודש, חודשיים ואפילו שנה שכמעט ואין שינויים, ופתאום בום, יש דבר חדש.

אנחנו ברגשות שלנו לא מרגישים כל רגע שינויים, אומנם הם קורים אצלנו, כל הזמן יש בנו שינויים, אבל כמו במונה, עד שלא מסתובב המספר, לא ראיתי שזה בכלל עובד. המספר קפץ, סימן שכל הזמן היו שם סיבובים, הגלגלים כל הזמן הסתובבו, ככה זה אצלנו. לכן אנחנו צריכים הרבה סבלנות. הוא לא סתם כותב שאם מידת הסבלנות נמצאת באדם בעסק הזה, אז הוא מצליח, אם לא, אז לא. מפני שהרגישות לגלגלים הקטנים האלה שמסתובבים היא באה אחר כך, אחרי הרבה זמן. אדם נעשה יותר רגיש, הוא יותר יורד לתוך הרצון לקבל שלו, מתחיל לראות.

אנחנו אומרים שלצדיקים אין מנוחה, עד כדי כך שכל רגע הם מרגישים עליות או ירידות, כל שנייה, כל כמה שניות. זה מה שאני מרגיש פעם בשבוע, פעם בחודש, שבאים אליי כמה ימים טובים, אחר כך כמה ימים רעים, או חודש רע, יום יומיים טובים. אדם שעובד כבר בדרגות מתקדמות, אצלו סף הרגישות הוא כל כך מיוחד, כך שהוא מרגיש כל רגע שינויים. אצלו אלו נשימות, זה נקרא נשימה פנימה והחוצה, עלייה וירידה, והן מאוד מאוד קצרות ומדויקות, ועל כל הבחנה קטנה הוא כבר עושה תיקון, יגיעה. לכן אנחנו צריכים לזכור את זה שזה כך קורה.

תלמיד: כשבן אדם מתפתח הוא נהיה יותר רגיש, ואז הוא נפגע בקלות מדברים שטותיים או מדברים לא עקרוניים. איך לא להיפגע?

אין ברירה. מה שאנחנו מדברים אלו הכול סתם דיבורים, זה לא יעזור. גם מה שאנחנו לומדים, החומר החיצוני שאנחנו לומדים, גם זה בעצמו לא כל כך עוזר, זה רק עוזר לנו לתת יגיעה. אבל מה שבאמת עובד בנו ומשתנה זה הרצון הפנימי.

את שואל, איך לא להיפגע, איך לשמור את עצמו מכל מיני שינויי המצבים שיש בדרך?

תלמיד: לא. איך לא להיפגע מדברים שטותיים? מדברים נכונים, כן, להגיב עליהם, אבל יש דברים צדדיים שאדם נפגע מהם.

אתה מתכוון לפיתויים?

תלמיד: לא. הוא מגיב בצורה לא נכונה.

אני יכול לתת לך אלף ואחת עצות, זה לא יעזור. כי האדם מתפתח, ואם הוא צריך לעבור משהו בדרכו, אז הוא יעבור את זה. זה שאנשים באים ומבקשים עצות, ואני נותן להם עצות, האמת זה לא עובד, זה להרגיע את האדם לעת עתה בלבד. כי אם הוא צריך לעבור את ההבחנות האלה, אז הוא יעבור אותן בכל זאת.

הדברים שאנחנו עוברים, אנחנו לא יכולים להימלט מהם. אם לא תאסוף אותם בדרך, אז תחסר לך אחר כך ההרגשה הרוחנית. כל המשקעים האלה, כל הדקירות האלה שאתה מגלה בדרך, אם לא תעבור אותם, אז לא יהיה לך כלי. כל אחד נפגע בצורה אחרת ומרגיש לחצים, התרוצצויות פנימיות, פיצול, כל אחד בצורה אחרת, אבל אי אפשר להימנע מזה. אין.

אנחנו מדברים רק על זה שאת השביל אתה חייב לעבור. בדרך שאתה עובר, אתה יכול לשנות את היחס שלך למה שאתה עובר, זאת אומרת להרגיש בסופו של דבר אחרת. אבל להיפגע, אתה תיפגע לרגע אחד. אבל אתה יכול להיפגע לרגע, ואחרי רגע כבר לתקן את היחס שלך לפגיעה ולהמשיך, אם אתה נמצא בקבוצה, בלימוד, בתהליך, בתלם חזק.

אבל אם אתה נמצא לבד ולא כל כך מסודר לפי סדר יום, מסגרת והכול, אז הפגיעה שלך והשהייה באיזה מצב יכולה להיות שבועות או חודשים. עד שהמצב הזה יגיע לבשלות כזאת שהוא ידחוף אותך קדימה, ואז לא תהיה לך כבר ברירה, תהיה חייב להתקדם מרוב הייסורים.

לכן דרך תורה או דרך ייסורים זו אותה דרך, אלא רק כמה אתה עומד אחרי כל מכה ולא יודע מה לעשות. או שקבלת מכה ואתה יודע שאתה עכשיו יכול להשתמש בה, או שקבלת מכה ואתה כמו חמור לא יודע מה לעשות, וכך עוד מכה ועוד מכה, עד שבא השכל בצורה טבעית ומבינים שצריכים לזוז. אבל אין בכלל לחשוב שאני יכול במשהו לשנות את הנקודות שאני עובר בדרך. חושבים שזה לשנות גורל, לא, אי אפשר.

אבל אנחנו יכולים. בזמנים הגרועים ביותר, על ידי היחס שאתה מתייחס לכל מצב, לכל גילוי, אם אתה מתייחס אליו בצורה מטרתית, בהבנה שזה מביא אותך למטרה, אז ההרגשה שלך אחרת, והמהירות שבה אתה עובר את המצבים האלה היא שונה. זאת אומרת הכול תלוי ביגיעה. היגיעה מגבירה לך את המהירות, ואז אתה הולך בשביל שלך ממטה למעלה גם מהר וגם נעים.

כי הנשמה ירדה מאיזשהו מקום, כל נשמה יורדת לעולם הזה מנשמת אדם הראשון, ובאותו שביל שבו היא יורדת היא צריכה לעלות. כל נקודות הירידה הן כמו נקודות העלייה. אתה צריך לאסוף את הכלים האלה בכל מדרגה, לעשות עליהם תיקונים, וכך אתה עולה למעלה. אתה לא יכול לעלות בדרך אחרת מזו שהיא ירדה בה, לעלות בסולם אחר, אלא אתה עולה בדיוק באותו השביל. רק איך להתייחס לעלייה הזו ועד כמה אתה משתתף בזה ומבין מה שאתה עושה, זה עושה לך את כל הדרך אחרת, זה בלבד. אדם לא משנה שום נקודה בחייו אלא את היחס לזה. אבל היחס לזה נותן לו מציאות אחרת לגמרי.

אתה רואה, אתה יכול להיות באיזה מצב עכשיו, מצב לא טוב, דפוק. פתאום יגידו לך כמה מילים טובות פה ושם, ומה השתנה? שום דבר, אבל פתאום אתה מרגיש שהעולם אחר. מה קרה? משהו השתנה חוץ מהיחס? לא. לכן רק לשנות את היחס ואת המהירות לתהליך, ובאמת אפשר להגיע לגמר התיקון תוך החיים האלו.

תלמיד: איך אדם יכול לשמור על ההתפעלות ההתחלתית שלו, לא להירגע ולא להיכנס לשגרה, לא להתרגל?

איך אדם יכול לשמור על ההתפעלות הראשונה שלו. כשבאים חדשים והם כל כך מעוניינים להתקדם ורוצים הכול, אחרי כמה חודשים האוויר יוצא מהגלגלים בהדרגה. הוא כבר ישן, כבר יכול לא לבוא, כבר מילא את עצמו, עד כדי כך שגם עוזבים הרבה אנשים.

כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות", "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר את זה קח לך"¹, הוא לוקח את היד שלך בכך שנותן לך רצון, מכוון אותך ואומר כך תלך. באמת מבפנים, כך אנחנו מסודרים בצורת הכוחות והרצונות כשזה קורה לנו. ואדם בא, מתיישב ויש לו רצון נכון וטוב.

בזה שהוא אמר "קח לך ולך", "את זה קח לך", לקחת זו כבר בעיה. לקחת זה לעבוד לא מתי שהוא נותן לך רצון, אלא שאתה לוקח ואתה מתקדם בעצמך. איך אפשר להתקדם בלי רצון? בלי רצון אנחנו לא יכולים לזוז אם אנחנו כולנו רק מרצון לקבל. האם אפשר לזוז בלי רצון לקבל? אם אני עכשיו לא רוצה משהו, אז איך אני אעשה? אני לא הבורא שאני יכול לברוא בי רצון. ומאיפה אני יודע איזה רצון אני צריך בכל רגע?

אנחנו צריכים לדאוג להמציא כל פעם רצון חדש, שכל פעם יהיה בנו, יתעבר בנו רצון חדש. והאמת, כול הרצונות האלה נמצאים באותו שביל שבו אנחנו צריכים לעלות למעלה. מתי אני מרגיש שאין לי רצון? אני מרגיש שאין לי רצון במצב שאני עדיין לא מרגיש את המדרגה שבה אני נמצא. נניח שאני עכשיו נמצא באיזה מצב אפל, שום דבר אני לא רוצה, כלום, אלא אני מתנהג לפי ההרגל, גם בקבלה וגם בחיים הרגילים. אני בא לכאן ללמוד, הולך לעבוד, הכול כך מסתובב. איפה כאן אני יכול להיטיב? רק על ידי זה שיחייבו אותי מבחוץ. אם אין לי רצון, צריך להיות מישהו מבחוץ שיחייב אותי. אם אני בעצמי יכול לחייב את עצמי, אז כבר יש לי רצון. מדברים על מצב שלגמרי אין לי, שאני לא יכול להזיז אצבע. אז כאן צריכה להיות קבוצה, מסגרת חיצונית. הוא כותב על זה במאמר החירות. כוח חיצוני יכול להיות או בורא או נבראים אחרים, חברה. שני הכוחות האלה יכולים לפעול עליי.

קח מכאן את האדם שהכי בוער לו להתקדם. אם יש לי רצון פחות ממנו, או יש לי רצון פחות ממה שהיה לי פעם כשהייתי כולי שרוף בלי יום ובלי לילה, אז למה ירד לי הרצון הזה? הרצון ירד בגלל שאני בכל זאת לא סידרתי לעצמי קבוצה חיצונית, כוח חיצוני שיחייב אותי, כי אני בעצמי לא יכול לבחור בשום דבר. אני רק גורם לחברה שהחברה תשפיע עליי. אני על עצמי לא יכול לעשות שום פעולה כזאת, רק מחוץ לי.

לכן לחץ מהחברה, ארגון, סדר, מסגרת, סדר יום שאני קובע, שמחייבים אותי, שמעוררים אותי, זה בעצם האמצעי היחידי, חוץ מהבורא, שיכול להביא לי כוח חדש. אם לא החברה, אז אני בעצמי איכשהו בכל זאת שומע, פותח ספר, ולאט לאט זה מגיע לשיעור מספיק לזה שבא מלמעלה שינוי מהבורא כביכול, מהטבע. נתתי מספיק יגיעה, סבל, מחשבה, כדי שהגלגל יסתובב ויקפוץ מספר חדש, זאת אומרת מדרגה חדשה. אבל באמת הזירוז יכול להיות רק על ידי הסביבה, הוא כותב על זה.

אנחנו בעצמנו רצון לקבל ולא יכולים לשנות את זה, לא יכולים בעצמנו שום דבר לעשות, שום תיקונים. כל התיקונים שלנו שעליהם אנחנו לומדים יחד עם ההשתוקקות להגיע למדרגה, בזה מזמינים אור מקיף. מאיפה אני אקח את ההשתוקקות להגיע למדרגה הבאה? רק מהחברה. אם אין לי מלכתחילה, אם הבורא לא נתן, אם אין לי מקודם, אז מהחברה. ואפילו אם יש לי מקודם, ההשתוקקות הזו כל פעם נכבית, למה? כי אם אני מוסיף יגיעה, קבלתי השתוקקות מקודם, רצון קודם, אז היגיעה כבר מביאה אותי לרצון חדש. במקום הרצון הקודם שהיה עשרה גרם, בא עכשיו רצון של עשרים גרם, אבל על עשרים גרם אני עוד לא רואה שיש לי אור מקיף, שיש לי תשובה מרוחניות, אני מתחיל לראות חושך.

למה אנחנו נכנסים כל פעם למצבים אפלים? מפני שבא לנו רצון חדש יותר גדול. אם רציתי לשתות כוס תה ונתנו לי כוס תה, יופי, קבלתי מה שרציתי. אבל אם רציתי לשתות כוס יין ונתנו לי כוס מים, מה זה?

הייתי במצב יפה, הרגשתי את עצמי מלא, למדתי, הבנתי, הרגשתי טוב בחיים שלי, היו לי התפעלויות, היה לי עתיד מאיר במשהו, אחר כך המצב הזה מתחיל כאילו לשקוע. מה קרה? למה זה צריך לעבור? זה עובר בגלל שהרצון לקבל שלי גדל. אין דבר כזה סתם שכחה. אם משהו משתנה, אז סימן שמשתנים הכלים הפנימיים שבאדם, כי מה יש בנו יותר מרצון לקבל. הרצון לקבל שלי גדל, ועל הגודל שהוא גדל אני לא מרגיש שהוא מלא, כי המילוי היה המילוי הקודם ברצון הקודם. הרצון שעכשיו מתווסף הוא ריק, ואני מתחיל להרגיש שהמצב הטוב לאט עובר והרצון גדל וגדל. מה לעשות ברצון החדש? אין מילוי, אני צריך ללכת להשיג מילוי. אז כל פעם צריכים יגיעה.

תלמיד: מה קורה לאדם אם הוא כן מתפתח אבל הולך אחרי הקליפות?

אדם שהולך אחרי הקליפות, זה כמו אדם בעולם הזה, הוא מתפתח לפי הרצון שלו, רק לפי הרצון שלו, ואז תראה איזה מכות הוא יכול לחטוף.

תעשה עכשיו בחברה מה שאתה רוצה. אני כל החיים רוצה ללכת בפיג'מה, בשביל מה לי בגדים? אני מרגיש משהו טעים, אני לוקח מהקיוסק. אני רוצה לעבור את הכביש, לא אכפת לי אם הם רוצים לנסוע, אני רוצה ללכת. אתה יכול כך להתקיים? מה זאת אומרת לעשות לפי הרצון? אתה תמיד לא הולך לפי הרצון המקורי שלך, אתה תמיד עושה חשבון לפי התנאים החיצוניים, הסביבתיים, עד כמה אתה מסוגל להשתמש ברצון. בדרך כלל אתה עושה חשבון עד כדי כך, שאם תעשה חשבון, אז תראה שאף פעם אתה לא מקיים את הרצון שלך, אלא לפי מה שחינכו אותך ומה שעכשיו מפרסמים לך, וזה לא שלך בכלל. אנחנו כביכול כמו מחשב, אבל את כל התוכנות הכניסו מבחוץ ואנחנו עובדים לפי התוכנות האלה.

לצאת מהתוכנות האלה, לראות אותן מהצד, שהן לא שלי, ומה באמת התוכנה המקורית שלי שכדאי לי לפי הכלי שלי שאעבוד ואמלא, זה נקרא הכרת הרע, זה השלב הראשון שאדם מגלה לעצמו. אבל אז מבינים שאין בכלל אפשרות לחיות לפי הרצון, כי יש לי בית, משפחה, ילדים ותראה מה אני חייב. איזה רצונות הם שלי? שום דבר לא שלי. ואם אדם מתקדם ומגלה עוד יותר, אז הוא פשוט רואה בתוך הרצונות שלו, ששם נמצא הכוח העליון שמסובב אותו.

ואז יוצא שהאדם מגיע למצב שהוא רואה שהוא בכלל לא משנה שום דבר. אין לו שום דבר בחיים, לא במחשבה, לא ברצון ולא במעשה, שהוא עושה בעצמו. מה שאתה רואה עליי, זה לא אני עושה. אם הייתי יכול להבדיל את האני שלי ממה שאתה מתאר כדמות שלי, אז האני זה משהו אחר לגמרי, איזו נקודה מבחוץ.

האדם כתוצאה מהלימוד, לאט לאט מגיע מצב כזה, הוא יכול לצאת מעצמו ולראות את עצמו כרצון, כמכונה שפועלת לפי פקודות מלמעלה, ושאין בו שום דבר עצמאי. וכמו שבעל הסולם כותב במאמר "אחור וקדם צרתני", מאמר יפה מאוד בספר "פרי חכם", שכשנותנים לך את הנקודה הזאת מהצד לראות את עצמך, עכשיו אתה יכול מהצד כביכול להתחיל לחשוב מי אתה באמת רוצה להיות, תוכנה של מי אתה רוצה לקיים. ואז אתה מגיע למצב שאתה מתחיל להצדיק את הבורא, להצדיק את האלוהות.

כול מה שהוא עושה הוא גם קודם עשה, גם עכשיו הוא עושה וגם הלאה יעשה, רק העניין הוא שעכשיו אתה הולך יחד אתו, באותו ראש. בכל תנועה, בכל מחשבה, בכל רצון שעכשיו צץ לך, אתה מרגיש שזה בא ממנו, ויחד איתו אתה רוצה לממש, לבצע אותו. זה נקרא דרגת הצדיק, שמסתכל על הגוף שלו, על כל הנשמה שלו כמו על כלי, ורוצה לבצע בכלי הזה אותן הפעולות כמו שהבורא מבצע. ובאמת, האדם מגלה אז שהוא עצמו לגמרי ללא בחירה חופשית כלל.

שוב אנחנו מגיעים לאותה נקודה, שהכול תלוי ביחס שלנו למה שאנחנו עושים, למה שאנחנו חושבים מי אנחנו, הכול רק יחס. אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות בעצמה אף פעם, אלא רק את היחס אליה. כשמגלים את מטרת הבריאה, כל המציאות נראית אחרת.

תלמיד: אנחנו לומדים שאנחנו צריכים לפתח את הרצון לרוחניות, להגדיל אותו. יש אבל עניין, שכל פעם כשבא איזה רצון לכסף, לכבוד, למין, לכל דבר, באופן ספונטני יש ניסיון להוריד אותו, במקום להעלות את הרוחניות.

רצונות רוחניים או גשמיים?

תלמיד: ניסיון להוריד את הרצונות הגשמיים ואז באופן יחסי הרוחניות תעלה. אבל ברור שמה שאנחנו צריכים לעשות זה להעלות את הרצון לרוחניות ולא להוריד את הרצונות הגשמיים. איך מתגברים על הספונטניות הזאת?

כל אדם מתפתח, גם אינדיאני בג'ונגל, לא חשוב, כל אחד מתפתח וכל אחד חייב להגיע למטרת הבריאה, להשתוות עם הבורא. לכל אחד יש כל פעם רצונות שמתחלפים. אדם שכבר מקבל נקודה שבלב ומרגיש שהוא הולך להתפתח בצורה מטרתית לקראת הכניסה לרוחניות, הוא עוד לא יודע מה זה רוחניות, אבל עבורו זה משהו שמעל לעולם הזה, יותר גדול, נצחי, כל ההגדרות האלה, ואז הוא מתחיל לראות מה קורה לו.

מצד אחד אני רוצה רוחניות, אני יושב כאן, לומד, ופתאום באה לי מחשבה אחרת. אם זו מחשבה אחרת על גשמיות, מין, כסף, כבוד, והמחשבה הזו באה באופן שאני בכלל לא מרגיש שהיא באה, אז היא מתחילה לשלוט בי. אני פתאום רוצה משהו אחר, זה בא מפנים, ואני בהדרגה שוכח ונכנס לזה. זה יכול להיות בהדרגה וזה יכול להיות פתאום. ובלי מודעות אני עובר כבר ועובד לפי הרצון החדש, השונה, האחר.

זה קורה לכל בני האדם שמתפתחים מרצון לרצון דרך כל הדורות, דרך כל הגלגולים, אלפי שנים כך, הנשמה באה וכך מתפתחת. במקום רצון אחד רצון אחר, ואדם בלי מודעות עובר מזה לזה. עכשיו אני רוצה כסף, עכשיו כבוד, יחד עם זה גם מנוחה. וכך כל אחד.

כשאני מגיע למצב, על ידי לימוד הקבלה, שאני כבר מפתח את הנקודה שבלב שלי, כשהיא מתחילה להיות כבר לא נקודה אלא באיזה נפח, וזו נקודה מלמעלה, לא מהעולם הזה, אם אני מפתח אותה, אז אני מתחיל לאחוז גם בטבע שני.

אז אני מתחיל מתוכה כבר לראות את עצמי, ולראות איך מתחילים לעלות בי רצונות כאלו לעומת רצונות כאלו, ואני יכול אולי לסובב אותם כך ואולי לסובב אותם כך. אני כבר מקבל שתי נקודות בי, הרצון לקבל, וכנגדו הנקודה הזאת מהרצון להשפיע מלמעלה, נקודה שבלב. אני מתחיל להבדיל ביניהן, ולראות האם אני יכול איכשהו אולי להנהיג איתן משהו.

את זה מראים לאדם, וכאן מתחילה להיות בעיה. איך אנחנו מחנכים את האדם ללכת? או ללכת כך, שכשבא לך רצון חדש לאיזו תאווה, אז תהרוס אותה לגמרי, תיכנס לצומות, לעינויים, לא להרגיש, תקשור את עצמך לא יודע איך, תהרוס אותה. אם אתה הורס את התאוות האלה, את הרצונות האלה, להתקדמות, לכבוד, לכסף, למין, לאוכל, לכל מיני דברים, אז לא צריכים כוחות רוחניים גדולים. גם הכוחות הרוחניים נרגעים, ואתה פשוט הרסת את עצמך ואתה נמצא ברצון שנקרא "דומם". זה החינוך של הכלל.

כלל שלא יכול לגדול בצורה מיוחדת לבורא, לגדול ממש בצורה רוחנית, אז אומרים לו, "כל תאווה, כל רצון, כל מה שבא לך, תעבוד ככה, תהרוס אותו כליל". ואז הכלל שהוא מסות, ככל שהם פחות בשכל, כך זה יותר מכובד. אם אתה עושה מצוות, אם אתה עושה כל מיני דברים בלי לחשוב, אז אתה יותר מכובד, זה נקרא יותר "אדוק", יותר "מאמין". זו דרך הכלל.

דרך הפרט היא הפוכה מדרך הכלל. דרך הפרט היא, שאם באים לך כל מיני רצונות, אז אל תהרוס אותם, תשאיר אותם, הם גדולים. אתה עכשיו מתפוצץ, אתה רוצה את כל העולם לבלוע, גם כסף, גם כבוד, גם נשים, גם אוכל, גם מנוחה, מה שאתה רוצה, אל תהרוס את זה, אלא תגדיל על פני זה את הנקודה שבלב, שהיא תהיה יותר גדולה מכל הרצונות האלו, יש לך עכשיו הזדמנות. למרות הרצונות האלה, תשקיע את עצמך בקבוצה, בלימוד, בחברים, בכל האמצעים שיכולים להביא לך גדילה של הנקודה שבלב.

אם הגדלת אותה עד מצב שכל ההפרעות האלה כבר לא נראות לך כהפרעות, אלא הרוחניות נעשתה יותר חשובה מגשמיות, אז גדלת. לא הרסת את עצמך, אלא עלית במדרגה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ואז באמת נעשית יותר גדול. זה השוני בין חינוך הכלל וחינוך הפרט.

לכן קבלה היא דבר מאוד מאוד עדין, ואי אפשר ללכת איתה לכולם ולפרסם ולהגיד "בואו כולם". אלא זה מסודר כך, שמי שבא הוא לאט לאט משתפשף, אם זה בשבילו, אז נשאר, ואם זה עדיין לא בשבילו, אז הוא יוצא החוצה לחינוך הכלל. ובחוץ, הוא רוצה או לא רוצה, הוא בכל זאת נכנס לחינוך הכלל, דרך פרסום, רדיו, טלוויזיה, אפילו שהוא לא דתי, אני לא מדבר על דתי, אני מדבר על חילונים, ובכל זאת זה מה שקורה.

לפתח באמת רצון חזק, להיות יותר חכם, לרצות יותר, אפשר רק על ידי זה שאתה מפתח רצון לרוחניות, ואז כל החושים והיכולות הבהמיים שלך גם גדלים. אפילו בשכל אתה כבר מתחיל לראות את כל הפרופסורים כזבובים, אפילו אדם פשוט שלומד, בשכל הוא מתחיל לראות אותם כך. זה רק בגלל שהוא לא מכניע את עצמו כלפי הרצון לקבל, אלא הפוך, מעליו הוא בונה.

תלמיד: ומה עושים במקרה שאין לי רצונות, שאני לא רוצה כלום?

אם אדם לא רוצה כלום, זו תקופה. בהתחלה רצית, אני זוכר שישבת כל הזמן בהתחלה, וגם אני זוכר עוד חבר, כל הזמן הוא היה לידי, היה מוזג לי כל פעם כוס מים, ועכשיו לא, הוא יושב קצת יותר רחוק, ואני מפחד שהוא ייצא עוד יותר רחוק. מה קורה? אין רצון. זה מה שאמרתי, יש לך רצון, רק הרצון הזה שגדל עכשיו מצד שמאל, לא מאיר אליו מלמעלה שום דבר, אלא אתה צריך על ידי היגיעה שלך שיאיר לו.

אנחנו משנים מצבים רק על ידי שינוי ברצון. אם עכשיו אתה לא מרגיש משיכה לכלום, אז זה לא שאין לך רצון, זה נקרא שאין משהו שאתה חושב שאתה יכול למלאות איתו את הרצון שלך, הרצון שלך הוא ריק. הוא גדל, תמיד הרצון גדל, מעלים ולא מורידים, אף פעם לא מורידים, כל האנושות מתקדמת, גם אתה.

היה לך קודם רצון, היה מאיר לו אור מקיף והיית משתוקק למטרה. עכשיו הרצון גדל נגיד ב-30-40%, ב-30-40% האלו כבר לא מאיר לו אור מקיף. למה? כי אתה צריך למלא אותו, אתה צריך לתת יגיעה ולהזמין אור מקיף נוסף. עד שתעבור מחסום ושם אור מקיף יתלבש בך כאור פנימי. אבל אתה צריך עכשיו לתת יגיעה על פני 30% האלו שהתרוקנת, שיבוא אליך מלמעלה כוח נוסף, רצון נוסף. בזה שיאיר לך אור מקיף מקדימה, אתה שוב תרגיש מה שנקרא אצלנו עלייה, שוב תרגיש רצון אליו.

אבל למה אני אומר שרק 30% או 40% רצון חדש נמצא בך ולא יותר? כי אתה עדיין נמצא כאן. אם היו נותנים לך עוד יותר, נגיד 80% רצון חדש, ורק 20% היה נשאר אור מקיף מקודם, אז ב-80% רצון חדש שלא מלא היית נשאר היום בבית לישון. הכול תלוי בכמה מאיר אור מקיף לאיזו כמות רצון, ולאיזו כמות לא. זה הכול עניין של חשיבות.

כל העבודה שלנו היא איך להגדיל את האור המקיף שיאיר עליי ביתר כוח. הוא יתקן אותי והוא ימשוך אותי קדימה.

תלמיד: האם ביחס הזה שאתה מדבר עליו יש לי את הבחירה?

הבחירה היחידה שיש לך, שנתנו לך רצון בהמי, לתוך הרצון הבהמי הכניסו לך נקודה שבלב. אור מקיף מאיר מרחוק לנקודה שבלב, ואז אתה משתוקק למקום שממנו מאיר האור הזה. הוא מאיר לך משורש הנשמה שלך שנמצאת בגמר התיקון. האור המקיף מאיר ממך המלא, השלם, שנמצא בגמר התיקון, למצב שלך שבו אתה נמצא עכשיו, הדפוק, הריק, ממרחק כזה הוא מאיר.

אבל זה נקרא שקיבלת אתערותא דלעילא, התעוררות מלמעלה. חוץ מזה לא תהיה לך יותר אתערותא דלעילא. קיבלת, זהו, גמרנו, פעם ראשונה. זה נקרא שהבורא שם את יד האדם על הגורל הטוב ואומר, "בחר לך". כל היתר אתה צריך להשיג בעצמך. איך אני משיג בעצמי? בעל הסולם כותב במאמר "החרות" שרק על ידי החברה, לדרוש מהחברה שהיא תספק לי התעוררות.

הוא מסביר זאת במאמר "החרות", כדאי ללמוד אותו. אפילו עם קבוצת הנשים אני לומד את זה, עם הנשים של חברי הקבוצה. גם מי שנשוי מהחדשים ואשתו רוצה לבוא לשיעור, אפשר. זה מ-10 עד 12, כל יום שישי. אם הגבר בא לכאן, אז גם האישה יכולה לבוא.

בעל הסולם מסביר במאמר "החרות", שאין לך, לא ברצונות, לא במחשבות, לא בתפיסה שלך, לא בשכל שמעכל את כל המצב, אין לך שום דבר שאתה בעצמך יכול לקבוע, אלא הכול נותנים, הכול ממלאים מבחוץ. רק דבר אחד השאירו לך, למצוא חברה ולהשפיע על החברה כך שהיא תשפיע עליך.

זאת אומרת, החברה כאן יכולה להיות יותר גדולה, פחות גדולה, לא חשוב, אתה צריך לחייב את החברה שהיא תביא לך רצון לרוחניות. זה הדבר היחידי שאנחנו מסוגלים לעשות. חוץ מזה, שום דבר. בעל הסולם עובר על כל פרט ופרט שיש בתוך האדם, אין לך בכלל מה לחשוב על דברים שאתה כאילו משנה משהו. נראה לך שאתה עושה, שאתה משנה, שאתה בוחר, שום דבר. זאת אומרת, עכשיו איך שאתה יושב, הגוף שלך בוחר תנוחה כזאת שהיא כרגע הכי נוחה מכל הנסיבות שיש לך עכשיו.

בעוד רגע ישתנה משהו באווירה, בתוך הגוף, בעוד משהו, ותשנה את התנוחה. וכך זה מהמולקולות והאטומים, ועד הדברים הגבוהים ביותר שבתוך האנוש. שום דבר לא בא לו מתוך זה שהוא קובע ומתוך זה שהוא בוחר.

הבחירה היחידה ממש, מכל הטבע, דומם, צומח, חי, מדבר שבנו, כולל המחשבות הגבוהות ביותר, הבחירה היחידה היא בחברה שיכולה לקדם אותי מעבר לעולם הזה. זאת אומרת, במסגרת העולם הזה אנחנו כולנו בכלל בהמות, ואין לנו מה לחשוב על לשנות משהו.

זה שאתה משנה את היחס שלך לרוחניות, שאתה רוצה לצאת לשם, זה משנה ודאי גם את כל תהליך החיים שלך בעולם הזה. אבל לשלוט או לשנות משהו בתהליך בעולם הזה, לא ניתן בשום דבר. תסתכל על החיים שעברת עד היום, כמה אתה חי בסך הכול, האם עשית משהו? עברת משהו? תכננת איזה יום? ככה זה.

לכן את זה צריכים להבין, זו נקודה מאוד מאוד עדינה, היא תמיד בורחת. צריך לקבוע כמה חברים, לא צריכה להיות חברה גדולה, אולי חמישה, עשרה, לא חשוב, ולדרוש מהם, "אתם חייבים לעורר אותי".

תלמיד: אם אני נניח חושב על הקבוצה או על הלימוד כשאני לא לומד, נגיד כשאני נוסע ברכב או באמצע העבודה?

לא חשוב. אם אתה חושב על אותה נקודת הבחירה זה פועל בכל זאת, ודאי. הרצון פועל, אבל רצון רק כלפי אותה נקודה שאתה כן מסוגל להפעיל. זאת אומרת, יש לך כפתור אחד שעליו אתה יכול ללחוץ מכל מיליוני הכפתורים שאחריהם אין כלום. יש לך פאנל כזה של מיליוני כפתורים, לאף כפתור מהם, אם תלחץ, לא מחובר כלום אחריו, חוץ מהכפתור הזה. עד שאדם מגלה את זה, עוברות הרבה שנים. בעל הסולם כותב את זה בכל מיני מאמרים, אבל האמת שזה לא חודר, זה לא חודר לתוכנו.

תלמיד: האם יש משמעות ומהי אם אני עובד בשיתוף עם עוד מישהו בעבודה או עובד לבד?

אם אדם רוצה או לא רוצה הוא תמיד מקבל רצונות ומחשבות מבחוץ. לכן כשבעל הסולם בא ארצה, הוא אפילו הביא איתו מפולניה מכונות לעיבוד עורות. הוא חשב שהוא יפתח כאן בירושלים מפעל קטן לעיבוד עורות, ייקח אנשים שרוצים ללמוד קבלה, והם יעבדו יחד וגם קצת ילמדו יחד לפני העבודה, באמצע, אחרי העבודה, וכך הם יהיו כחבורה כזאת. ודאי שאיפה שאדם נמצא, אם הוא רוצה או לא רוצה, הוא תופס משם וירוסים, כל מיני מחשבות, רצונות זרים. ובחירה בחברה בכל רמה היא דבר שפועל, שעובד. זה לא חוק שעובד רק במידה שזו רוחניות ואם אני נכנס לחברה אחרת אז היא לא פועלת עליי. ודאי שהיא פועלת. אבל השאלה היא כמה קשר אתה בונה ועם איזו חברה.

כשהרב'ה היה צעיר, בשנות השלושים, הוא עבד בסלילת כבישים. אז כולם עבדו, לא כמו היום שמשרד הפנים מחלק כסף. אף אחד לא קיבל תמיכה מאיזו ממשלה, האנגלים לא נתנו שום דבר. היו כמה כוללים, ישיבות, אבל רק כמה, ואנשים עבדו. הוא עבד בסלילת כבישים מירושלים לחברון ועבדו שם גם הרבה דוקטורים ופרופסורים. הוא היה אומר, מתחילים את העבודה כשעולה האור וגומרים כשהשמש שוקעת, אם חשוך אי אפשר לעבוד. זה יום עבודה. לאחר מכן אוכלים ומתחילים דיונים עד חצות הלילה, פוליטיקה וכל מיני דברים, והוא היה הולך לישון. הסתכלו עליו, איך אתה מזלזל בחברה שלנו? זה פילוסוף, זה דוקטור, זה פרופסור. אז הייתה עלייה מגרמניה, היו כל מיני ייקים כאלה. אנחנו מדברים, דנים, ואתה? אז הוא אמר להם, אתם ילדים קטנים, כמו בגן ילדים, כך אני רואה אתכם, ואין לי מה לשבת איתכם, כך אמר והלך לישון בשש בערב. גמרו את העבודה ומיד הלך לישון, היו שם כמה צריפים על הכביש, הוא קיבל מפתח מהאחראי על המטבח, ולמה הוא נתן לו? כי אז במקום האחראי על המטבח, הוא היה מחמם סיר מים כדי שכל הפועלים יוכלו לשתות תה בבוקר.

כך הוא היה יכול להיכנס למטבח בשלוש בלילה ולהתחיל ללמוד. היה לו נר כזה קטן, ואז היה גם צורך לשמור על כמות דלק או נפט. אז תמיד אפשר לברוח מחברה אחת לאחרת, או אפילו אם אתה נמצא בחברה אבל מזלזל בה, אז אתה לא מתפעל ממנה. בקיצור, הכול תלוי בשטיפת מוח.

תלמיד: אני מתכוון דווקא להיפך, להשתמש בזה. אם אני עובד עם שותף זה נותן לי כוחות ביום-יום לעבודה, ואולי גם מוסיף לי כוחות לבוא אחר כך לקבוצה.

אני לא כל כך מבין, עבודה עם שותף עוזרת לך לבוא, הוא נותן לך חשיבות לקבלה?

תלמיד: זה נותן לי חשיבות בעבודה הרגילה.

זה משהו אחר, נכון וגם טוב. אתה בוחר חשיבות, התחלת ללמוד קבלה ורק הרוחניות חשובה לך, כך בדרך כלל קורה אצל מתחילים, הם מזלזלים מאוד במשפחה, בעבודה ובכל יתר הדברים, כי הרוחניות מאירה והיתר לא. זה לא טוב, וזו תקופה מאוד קשה בהתחלה ואין מה לעשות, אבל היא עוברת. אדם הוא בסך הכול אדם ויש מקרים רבים של בריחה מהעבודה. לכן צריך לחפש חברה מיוחדת גם בעבודה, כל מיני תומכים, חיזוקים, שיעזרו לך להישאר ולהתמיד. אבל רק לצורך מסוים, כי אני חייב לעבוד ואם לא אעבוד איך אתקיים, ואם לא אתקיים לא אוכל ללמוד קבלה. תקשור את כל שרשרת הסיבות הזאת למטרה הרוחנית ואז הכול ייכנס לאותו חשבון. ודאי שזה כדאי, זה מאוד חשוב. נגעת בנקודה מאוד חשובה, אדם שרק נדלק לרוחניות, חייב להיות לו משהו, מישהו שתומך ומחזיק אותו בגשמיות, זו חובה.

הרב מאוד עקב והקפיד על כך שתלמידים לא יברחו מהעבודה. הוא סיפר לנו כמה קשה היה לו במקומות העבודה ושעבד בכל עבודה, כטפסן ברזל, כסנדלר, ככותב מזוזות וכפקיד מס הכנסה, הוא אמר שכפקיד מס הכנסה היה לו הכי גרוע, כי היה נרדם ומוחק את מה שכתב ושוב היה צריך לכתוב, כי בלילה למד, והוסיף, שטפסן ברזל היה הכי טוב, מכופפים את הברזל וחושבים, וגם מוציאים כוחות פיזיים המחדשים את הגוף, הגוף מתחדש. אמר שמי שלא עובד פיזית, שיעשה קצת ספורט, אנחנו צריכים לעבוד עם הגוף, אחרת מאוד קשה להחזיק בעבודה.

תלמיד: "בני ברוך" הוא בעצם ארגון, יש לכם מגעים עם פוליטיקאים? זה דבר מאוד חשוב, כי נראה שכל הרצונות שלכם הם רק לתיקון.

אתה פעם ראשונה אצלנו? אתה אומר כך, באתי לכאן ומשלוש בלילה יושבים כאן 130-140 גברים, בכל זאת כמות, ואני רואה שמדברים על דבר אחד, ויתר הדברים לא שייכים ולא שווים ומתייחסים אליהם בבוז, לא פוליטיקה, לא מדינה, לא מולדת, לא חינוך, לא עם ישראל, אלא איך נתקדם ונתפוס את המטרה ונהיה בשלווה, בשלמות, במנוחה, ולעזאזל כל יתר הדברים. אני אגיד לך. כפי שדיברנו, וצריך לראות זאת אבל עכשיו אתה לא מסוגל, אתה רק יכול להאמין לי או למה שהוא כותב, או לא, אנחנו לא מסוגלים שום דבר לעשות בחיים האלו, בעולם הזה, בכל המאורעות שיש כאן, מלבד דבר אחד, לבחור בחברה. שוב אני חוזר לאותה שטות כאילו, לבחור בחברה שתחייב אותי להשתוקק לבורא, להשתוות אליו ולרכוש את הכוחות שלו. מה נקרא דרגות ברוחניות? דרגות ברוחניות הן מידת ההשוואה שלי לבורא, מהדרגה הראשונה עד כל סולם המדרגות כמה אני דומה לו. מה זה דומה? דומה בכוח, בהבנה, בשליטה, בהשגחה בהנהגה, בהכול.

אם כתוצאה מהפעולות שלנו בלימוד, בקבוצה והכול נרכוש את כוחות הבורא, נתחיל קודם כל לקבל את השכל שלו. מה זאת אומרת השכל שלו? לראות את העולם שלנו מלמעלה, כי מלמעלה יורדים לעולם שלנו כל מיני מקרים הנראים לנו כמקרים ותופעות ומחשבות וכוחות, הכול בא מלמעלה. העולם שלנו הוא רק תוצאה. כשאני כבר יכול לעלות ולראות את העולם שלנו מלמעלה, אז יש לי שכל וכוח איך לעשות, ויש באמת אפשרות לבצע בעולם הזה תיקונים, למה זה נקרא תיקונים? כי אני מקבל כוח לפי השכל. בעולם שלנו אם אני מתפתח, אני מקבל כוח בלי שכל, הוא לא חובה. אתה רואה למי יש פצצות אטום לאלו שלא יודעים כלום, אתה רואה מה קורה בעולם שלנו, ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות ככול שאתה גדל אתה קודם מקבל שכל, הבנה, ראייה על כל המציאות, עם כל הסיבות והתוצאות. אחרי שאתה רואה וזה נכלל בך אתה לא יכול לעשות רע, כי זה כבר נעשה הטבע שלך. ולפי זה נותנים לך כוחות. ואז באמת אתה יכול לעשות מעשים שנקראים תיקונים.

אבל בעולם שלנו למה לי ללכת לפוליטיקה? שואלים אותי הרבה למה אתה לא הולך לפוליטיקה? מה יש לי שם לעשות? עם מי להתווכח ועל מה? גם הם לא עושים כלום, ואת זה אנחנו יודעים, רואים. לא חשוב במי תבחר למחרת תראה שהוא בובה ובכלל לא עושה את מה שדיבר עליו קודם. אתה חושב שהוא רוצה את זה? כך מסובבים אותו ואת כל אחד ואחד. העולם שלנו הוא לא עולם המעשה אלא עולם התוצאות, אז בשביל מה לי להיכנס אליהם ולהיות בובה כמוהם? אין צורך.

השאלה יפה, אבל תבין שאין כאן בעולם הזה שום אמצעי לשנות משהו שאדם רוצה. פשוט אי אפשר. זה העולם הנמוך והתחתון ביותר, אם תעלה מכאן, תשלוט בזה. אם אתה נמצא כאן, אתה נמצא בטבע הזה ואז שולטים עליך.

(סוף השיעור)

---

1. "הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך." (רש"י, דברים ל')↩